מגילת הסתר - המלכות עוברת לאחשוורוש דרך אסתר

מגילת הסתר - המלכות עוברת לאחשוורוש דרך אסתר

נעמיק מעט[1] בעניין סיפור המגילה. ישנם הרבה אופנים להתבונן במגילה, אך בפשטות ניתן לראות את המגילה כמספרת את סיפור העתקת השכינה מארץ ישראל לאומות העולם - כיצד עברה מלכות ישראל לשכון אצל אומות העולם דרך דמותה של אסתר המלכה.

קריאת המגילה מעלה בעיה: ישנם שני יהודים טובים העמלים לטוב, מרדכי ואסתר, ואילו בסוף הסיפור נאמר: ״כי מדדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים״ (י,ג). והשאלה היא היכן אסתר? מה עלה בגורלה? המגילה, באלגנטיות, מוחקת לגמרי את קורותיה של אסתר והדבר צורם; במיוחד לאור הדגשת גורלו הטוב של מרדכי. אסתר פשוט נשארת אצל אחשוורוש.

סיפור המגילה הוא למעשה גם סיפור הטרגדיה האישית הגדולה של אסתר שעל שמה קרויה המגילה - היא אבדה ואיננה.

הרי אמר לה מרדכי: ״כי אם-החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית-אביך תאבדו״ (ד,יד). ואכן אסתר הלכה אל המלך, התחננה, ורווח והצלה עמד ליהודים לא ממקום אחר אלא על ידה. אלא שהיא למרות זאת אבדה... כפי שאמרה, ״וכאשר אבדתי אבדתי״ (שם,טז). מזעזע!

ואם לא די בזה, נאמר: ״ותלבש אסתר מלכות ותעמוד בחצר בית-המלך הפנימית״ (ה,א), ועל כך אומרים חז״ל (בראשית רבה נו,א) ״לבשה מלכות בית אביה״. בית אביה הוא בית שאול המלך, כמתואר בייחוסה בתחילת המגילה, כלומר אסתר מוסרת את מלכות ישראל לאחשוורוש! זהו מחיר ההצלה מידי המן׳.

דבר זה מפורש במסכת מגילה (י,ב) וכך מבאר זאת המהר״ל (אור חדש עמ' סה):

"ר׳ אבא בר עפרון פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא..."

כאשר רצה להסביר את מגילת אסתר, היה מסביר את כל המגילה כהתקיימותו של פסוק אחד בספר ירמיהו (מט,לח), שהרעיון הטמון בו הוא שהוליד את כל סיפור המגילה: ״ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים נאם ה׳״. עילם היא פרס ובירתה - שושן, ככתוב בדניאל: ״ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה״ (ח,ב).

ממשיך המהר״ל: "׳מלך׳ - זה ושתי, ו׳שרים׳ - זה המן ועשרת בניו. פירש כי גם דבר זה היה סיבה למעשה המגילה כי כאשר גלו ישראל והיו ישראל תחת מלכות מדי - גם ה׳ יתברך היה עמהם עד שנאמר כי כסא מלכותו היה בעילם כמו שקודם מלכות ישראל היה כסא מלכותו בירושלים - עכשיו נאמר כי כסא מלכותו בעילם אשר שם ישראל".

הקב״ה שוכן עתה בשושן הבירה אצל אחשוורוש. השכינה בעצם אבודה, כלואה אצל אומות העולם. מזעזע!

שכינתא בגלותא

מדברי חז״ל (ע"פ מגילה טו,ב) למדנו שבכל מקום שנאמר כמגילה ״המלך אחשוורוש״, הכוונה למלך אחשוורוש, ובכל מקום שכתוב ״המלך״, הכוונה למלכו של עולם. והרי אין זה פשט הכתוב!? אלא הכוונה לכך שמלכו של עולם מולך מכאן ואילך דרך המלך אחשוורוש, כלומר השכינה כלואה אצלו.

שואל המהר״ל מפראג (בנר מצוה עמ' יח וגם בנצח ישראל פרק כא) לגבי מניין ארבע מלכויות, בבל, פרס, יוון ורומא, שדרכן כידוע (ילקוט שמעוני בראשית א,ב ד"ה: 'ריש לקיש') עוברת ההיסטוריה - מדוע אין אנו מונים גם את מלכות ישמעאל, שהרי גם מלכותו גדולה?

ועונה: כי אנו מונים רק מלכויות שקיבלו את כוחן מישראל, וכיוון שישמעאל לא קיבל את כוחו מישראל, אינו נמנה עליהן.

עתה יש לשאול, כיצד בכלל עוברת מלוכה למלכות אחרת?

תשובה: דרך נצר נקבי של בית המלוכה הקודם.

לדוגמה: כיצד אחשוורוש מאמץ לו את מלכות בבל? דרך נכדתו של נבוכדנצר מלך בבל, הלוא היא ושתי.

וכיצד עברה המלכות מפרס ליוון? אלכסנדר מוקדון כבש את מלכות פרס והרג את המלך הפרסי האחרון דריווש השלישי(קודומנוס) ולאחר מכן לקח לאישה את בתו סטטירה. מכאן ואילך נוסדה התרבות ההלניסטית.

האחרונה למלוכה ההלניסטית, היורשת של אלכסנדר, הייתה קליאופטרה מלכת מצרים. היא נישאה ליוליוס קיסר ואחר כך לאנטוניוס, שליטי רומא.

בעולם העתיק זה היה מובן מאליו שכך מעבירים מלכות למלכות אחרת - וכל הכוח הזה בא מישראל בסופו של דבר, שהרי המלוכה הגיעה לבבל דרך כיבוש בית המקדש שהיה בחזקת ראיית ערוותה של ציון: ״כל-מכבדיה הזילוה כי-ראו ערותה״ כי-ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא-יבאו בקהל לך״ (איכה א,ח, י), כלומר ביאת המקדש היא כביאת עריות. (שבועות ב, משניות ג-ד, מסמיכות העניינים של ביאת מקדש ונידה).

לפי זה מובן מדוע נאמר במדרשי גאולה מסוימים, כגון ׳מדרש זרובבל׳ (אוצר המדרשים עמ' 158-161), שבזמן הגאולה צריכה להיות אישה שתנהיג את עם ישראל. אישה זו תביא את תמצית הלשד של אומות העולם לישראל מחדש. על ידי חיבור אל המעצמות הגדולות של רומא היא תביא את כוחה לישראל. אילו מעצמות יש ברומא? רוסיה ואמריקה. לדוגמה: אישה כזו יכולה להיוולד ברוסיה, לגדול באמריקה, לשאוב מהם בחזרה את כוח המלכות ולהתמנות לראש ממשלה. זהו בעצם המשך סיפור המגילה.

ממשיך המהר״ל ואומר:

"והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות".

אין לך ארץ בעולם שאליה לא גלו יהודים, אבל הקיום היהודי האינטנסיבי היה אך ורק בארצות האסלאם והנצרות. היהודים יכלו להתקיים רק במרחב תרבותי-דתי שהיה ׳קרוב למשפחה׳, בטריטוריות של עשו וישמעאל. אלו הן הארצות שבהן שורה השכינה בזמן גלותם של ישראל. מחוץ למרחב הזה, אנחנו בתוך הגויות ממש - והגויות מבוללת, היא בולעת את ישראל. 

וכך אומר המהר״ל:

"... והכל הוא שלא יניח את ישראל, שאם כך היו כלים בגלותם תחת האומות. רק כי ה׳ יתברך עמהם והשגחתו עליהם. לכך פסוק זה הוא הבטחה לישראל: ׳כי שמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים׳ בשביל כי ה׳ יתברך - השגחתו על ישראל שלא יניח אותם עד אשר מאביד מלך ושרים מהם אשר הם מצירים אותם".

למשל, במראה הסנה. משה רבנו רועה את צאן יתרו, ורואה מרחוק את הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל: ״וייאמר משה אסרה-נא ואראה את-המראה הגדול הזה מדוע לא-יבער הסנה״! (שמות ג,ג).

מה יש לו למשה להבין מקרוב שלא הבין מרחוק?

אומר הנצי״ב מוולוז׳ין (׳העמק דבר׳ על אתר) שכאשר ראה משה את הסנה הבין מיד כי הסנה הוא עם ישראל, ואף הבין שהאש הבוערת בסנה הן הצרות שהגויים עושים לנו בגלות. אך עדיין דבר אחד הטריד אותו, אם הסנה איננו אוכל, ממה ניזונה האש? אם חומר הבעירה איננו הסנה, משמע שיש דבר אחר המבעיר את האש.

את זאת הלך משה לבדוק מקרוב: ״וירא מלאך ה׳ אליו בלבת-אש מתוך הסנה״ (שמות ג,ב), ואז הוא הבין שמה שנותן כוח לגויים לעשות צרות ליהודים בגלות זו השכינה ששורה אצלם.

מי נתן את הכוח לאומות העולם להצר לישראל? השכינה. ומדוע השכינה שורה שם? משום שכל מקום שיש בו שישים ריבוא של ישראל - שכינה שורה שם (ע"פ מדרש הגדול וישלח לב,ג) אולי משום כך ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם (בבא בתרא טו,ב)[2].

ממקום אחר

אפשר להבין זאת גם מן האזהרה שמזהיר מרדכי את אסתר: ״כי אם-החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר״ (ד,יד). לכאורה זה מצוין, הנה יעמוד רווח ותהיה הצלה! מדוע הוא מתעקש שדווקא אסתר תעשה זאת? מכיוון שמרדכי יודע שאלמלא כן יעמדו הרווח וההצלה ״ממקום אחר״. ׳מקום׳ הוא כנוי לקב״ה. לפי זה, ״מקום אחר״ זהו הצד האחר של הקב״ה, מה שרגילים לכנות ה׳סיטרא אחרא׳. כלומר מרדכי אומר לאסתר: או שתלכי למלך או שההצלה תבוא בדרך אחרת, וזה עלול להמיט עלינו שואה איומה.

אסתר מסכימה להיות זו שעל ידה תבוא ההצלה, אך אומרת: אינני יכולה לפעול לבד - ״לך כנוס את-כל-היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל-תאכלו ואל-תשתו שלשת ימים... ובכן אבוא אל-המלך״ (ד,טז). כלומר אם תהיה אחדות בתוך האומה ניתן למנוע את השואה.

זה אחד מהדברים שמגילת אסתר באה ללמדנו, שישנן סיטואציות היסטוריות שבהן עמלק יכול להרע, אבל אין הכרח שהוא יפגע. השואה היא אפשרית אבל לא הכרחית כי ניתן למונעה. מתי השואה אפשרית? בכל פעם שגאולה מתחילה אבל טרם מגיעה לסיומה. למשל, בני ישראל יצאו ממצרים, אך טרם הגיעו להר סיני. ברווח הזמן הזה יכול עמלק להופיע. 

בימי זרובבל החלו לבנות את המקדש אבל לא כולם שבו ארצה, ואז באו ימי אחשוורוש שבהם עמלק יכול לנסות לפגוע. 

כמו כן בימינו, הצהרת בלפור ניתנת אבל מדינת ישראל עדיין לא קמה, וזה הזמן שבו עמלק יכול לזרוע הרס. 

פגיעת עמלק ניתנת למניעה אם יש אחדות בתוך העם היהודי. לכן אמרה התורה: ״זכור את אשר-עשה לך עמלק״ (דברים כה,יז), ״זכור״, כי אם תשכח, כאשר הוא יופיע לא תדע כיצד להתמודד עמו. זכור איך ומתי הוא בא: ״אשר קרך בדרך״ (שם. יח). ״בדרך״, בטרם תגיע אל מטרתך, זה הזמן שבו הוא יכול לפגוע בך.

ניתן לומר שתהליך שיבת ציון הוא הכרח היסטורי בלתי ניתן לביטול, כי הקב״ה הבטיח. אבל תופעות הלוואי המתלוות לשיבת ציון, כמו האפשרות של שואה, אינן הכרח היסטורי; זו אפשרות שניתנת למניעה ע״י שותפות האומה במסירות הנפש של אסתר.

לסיום, נוסיף את דבריו של הרב ברויאר בספרו ׳פרקי מועדות׳ (עמ׳ 611-612):

סיפור המגילה ׳מסודר׳ היטב. הקב״ה דאג שמרדכי ישב בשער המלך; הוא סידר שאסתר תילקח כמלכה; שמרדכי יהיה האיש הנכון במקום הנכון, כדי לגלות את מזימת בגתן ותרש, ושפעולתו תירשם בספר דברי הימים למלך. כמו כן דאג הקב״ה שהמלך ישכח זאת, כך שהידיעה תיגנז ותתגלה בזמן הראוי. הכול היה מתוזמן היטב, מלבד ׳טעות׳ אחת: שהמלך לא קרא לאסתר שלושים יום. לכאורה אין הדבר מסתדר, כביכול הקב״ה ׳שכח׳ פה פרט חשוב. הלוא הוא היה יכול ׳לסדר׳ שהמלך יבקש את קרבתה של אסתר באותה השעה. מדוע נדרש שתהסס ללכת אל המלך, שתסכן את נפשה במעשה? אלא שזהו כנראה אחד היסודות של הגאולה: הקב״ה מסדר את הכול מלבד דבר אחד - מסירות הנפש של הנגאל. תמיד נדרשת החלטה של מסירות נפש, כדי שכל המערכות שהונחו על ידי הבורא תפעלנה בגאולת ישראל.

לכן אומרת אסתר: ״לך כנוס את כל היהודים״ לפני שמישהו אחר יכנס אותנו בעל כורחנו, בדרך הקשה. אחדות האומה היא שמצילה ומושיעה.

---

[1] הרב אורי שרקי בעוד מועד עמ' 164

[2] בנוסף, עצם זה שישראל נמצאים אצלם נותן להם שפע גשמי ורוחני, מי יודע היכן העולם היה ללא היהודים שהתפזרו בתוכו 2000 שנה והפרו אותו בכשרונותיהם.

דוגמא אחת מיני רבות: במהלך מלחמת העולם השנייה, ניסה הצי האמריקאי להחליט ולקבוע היכן הם צריכים לשריין ולמגן את המפציצים שלהם, וזאת לאור האבדות הקשות שספגו ובכדי להבטיח שהמטוסים יחזרו הביתה בשלום.

הם בחנו כל מטוס שחזר מגיחה וסימנו היכן נפגע.

לאחר בחינה של מאות מטוסים הם ביצעו ניתוח סטטיסטי של הנתונים וקיבלו את התוצאות הבאות המופיעות בתמונות.

בהתאם לנתונים, היה ברור לכל בר דעת כי נדרש למגן ולשריין את הכנפיים הקידמיות, הכנפיים האחוריות ואת מרכז גוף המטוס, שכן אלו האזורים בהם היו מרב הפגיעות.

בראש צוות הניתוח הסטטיסטי עמד מתמטיקאי יהודי שהצליח לברוח מצפורני הנאצים ולהגר לארה״ב בשם אברהם ולד (Abraham Wald).

מר אברהם ולד חלק על המסקנה לפיה יש לשריין אזורים אלו.

לטענתו נדרש לשריין טוב יותר את אזור האף, המנועים ואמצע גוף המטוס, וזה בניגוד גמור לכל הנתונים שנאספו עד כה.

אלא שמר וולד הבין מה שאחרים לא השכילו להבין.

המטוסים נורים גם באיזורים אלו, אבל אלו האיזורים הקריטיים ועל כן הם לא מצליחים לחזור הביתה ומתרסקים.

מה שהצי חשב שהוא עושה זה לנתח היכן המטוסים סובלים את הנזק הגדול ביותר. 

מה שהם עשו בפועל היה לנתח היכן המטוס יכול לספוג את הנזק המירבי ביותר, ועדיין לשוב הביתה בשלום ללא כישלון קטסטרופלי.

כל המקומות שלא נפגעו? המטוסים נורו בהם, התרסקו ולא שבו חזרה.

במקום לבחון את כל המדגם הם בחנו רק את הניצולים.

כמובן שבעקבות המחקר המטוסים מוגנו היכן שבאמת נדרש מיגון ושיעור המטוסים שצלחו את הקרבות עלה דרמטית.

המחקר של וולד הוביל להכרה בטעות מחשבתית שכולנו עושים כל יום, ״הטעיית הניצולים״ survivorship bias

על קצה המזלג, אנו מסתכלים רק על המקרים המצליחים ולא בוחנים גם את הכשלונות/חוסר ההצלחות.

למי שרוצה לקרוא ולהבין יותר:

https://youtu.be/NtUCxKsK4xg

חנוכה - "חזרה מלכות לישראל״?!

"חזרה מלכות לישראל״?!

ישראל 1960 צילום: לני זוננפלד (בית התפוצות)

דבריו המסכמים[1] של הרמב״ם (הלכות חנוכה ג,א-ג) מתארים את אשר אירע בשלהי הבית השני - גזירות היוונים על ישראל, חילול המקדש על ידם, ניצחונם של החשמונאים הכהנים עליהם והעמדת מלך מתוכם, כנאמר:

״בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות... ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים״.

וחותם דבריו הרמב"ם: ״וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני״.

חתימת הדברים נראית פשוטה, תמימה ומובנת, אך סקירה היסטורית קצרה המבררת מי היו רוב המלכים שמלכו ׳יתר על מאתיים שנה׳ בישראל (לאחר שהסתיימה מלכותם של בני חשמונאי הכהנים), ומה הייתה השקפתם והתנהגותם מבחינה יהודית-רוחנית, מוסרית והלכתית, מגלה שמלכים אלו היו רשעים ופושעים הן בעניינים שבין אדם לחברו והן בעניינים שבין אדם למקום (למעט שלומציון המלכה הצדקת שמלכה כעשר שנים המהווים את ימי תור הזהב היחידים בתקופה זו).

נזכיר מספר דוגמאות לכך:

א. ינאי המלך שרצח את כל חכמי הסנהדרין כתיאורם של חז״ל, ושהרג על הר-הבית המונים מעם ישראל כמתואר על ידי יוסף בן מתתיהו.

ב. הורדוס העבד האדומי שמונה בחסותה של רומא ורצח את כל זרע המלוכה מבית חשמונאי.

ג. יוחנן הורקנוס המלך הנקרא בחז״ל ׳יוחנן כהן גדול׳, שחז״ל העידו עליו שנהיה צדוקי בסוף ימיו.

ד. כל שאר המלכים שמונו על ידי הרומאים, כגון אנטיפטר שליט ממלכת יהודה, ארכילאוס בנו של הורדוס מאשתו השומרונית, אגריפס השני בנו של אגריפס הראשון שהיה נציב רומאי ועוד רבים אחרים.

אם כן, כיצד ניתן להבין את דבריו אלו של הרמב״ם, הרואה בחזרת מלכותם של ישראל את פסגת ההצלחה של נצחון המכבים על היוונים, מלכות שלא התאפיינה בלשון המעטה במוסר, בערכים ובקדושה, הלזה ייקרא ׳וחזרה מלכות לישראל׳?

מבאר הרב קוק (מאמרי הראי׳׳ה, עמ' 173-174 מאמר ממלכת כהנים), שגילוי המדרגה המוסרית והתורנית בממד הציבורי-הלאומי הממלכתי, קשה הרבה יותר מגילוי מדרגה זו בחיי הפרט-היחיד.

שהרי פעמים רבות רואים אנו שגם באותם הנושאים והתחומים שבהם מופיעה המדרגה המוסרית, הערכית והרוחנית בצורה הראויה בחיי היחיד, היא איננה מופיעה בצורתה המתוקנת בחיי הציבור.

קלקול ציבורי זה במערכות החיים הלאומיות יגרום לעיוותים מוסריים וערכיים קשים, ולנזקים מעשיים חמורים.

כלשונו של הרב שם: ״עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה (מ)השמירה של התורה היחידית.

כי התורה ומצותיה באו לצרף את הבריות, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לעניינים מדיניים (חברתיים-לאומיים), הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי.

כי הרי עינינו הרואות שגם המוסר האנושי הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים יש לו על כל פנים איזה אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין, שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הציבורית, ואפילו המפלגתית כולה.

ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית הרותחת... (ועד כדי) מחיקת הצדק ואובדן המוסר, הבא במרה הרגילה מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים״.

סיבת הדבר לאובדן המוסרי, הערכי והרוחני החמור הזה, בחיי האומה והממלכה, היא מפני שעל מנת לבסס את מעמדה של המלכות, הן מבחינה חיצונית ביחס לאויב - בענייני חוץ וביטחון, והן מבחינה פנים לאומית - בענייני כלכלה, רווחה וכדומה, יש צורך במידות נפשיות קשות ובפעולות מעשיות חומריות רבות, העלולות לזהם את הנפש הציבורית ולהרחיק את החברה מערכי המוסר ומהקדושה האלוקית.

כדבריו של הרב קוק (הקדמת שבת הארץ): ״אותה האביריות (המידות הקשות והמעשים החומריים), המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי צבור קבועים (עם בארצו ובמדינתו), גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים (מצד הממד האלוקי שבישראל - הדת), לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי (מצד הממד הלאומי החומרי שבישראל - המדינה), גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה״.

היוצא מדברים אלו, שחלק מסגולתה ומתכונתה של המלכות בישראל, ובוודאי בשלב הראשון של הופעתה וביטוייה השונים במציאות החיים הממשית, גונז בקרבו וכולל בתוכו עיוותים מוסריים וקלקולים רוחניים, המהווים חלק מהד.נ.א של הדרך המעשית בבניינה של הלאומיות הישראלית.

אובדן דרך מוסרי, ערכי ורוחני זה, הוא חלק אינטגרלי הכרחי בתהליך בניינה של לאומיות ממלכתית זו, כפי שהתגלה בשלהי הבית השני(כאמור לעיל), ומשמש סמל ודוגמא להופעתן של כל מלכויות ישראל בהיסטוריה, וכפי המתגלה גם בימינו בחזרתה של המלכות לישראל לאחר אלפיים שנות גלות (באופן חיובי הרבה יותר, להבדיל מאז), בדרך למלכותו המתוקנת והשלמה של המלך המשיח על ישראל ועל העולם כולו.

כדבריו התמציתיים של המהר״ל בענין זה (גבורות ה׳ יח): ״יש לך להבין כי מלכות ישראל בהתחדשה כמו שהיה ביציאת מצרים שהתחיל ממשלת ישראל, שלא היה מלכות קודם זה לישראל, ולעתיד מלכות המשיח שתתחדש מלכות חדשה היא יוצאה מן המלכות הראשונה שלפני זה.

כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדרגה אלוקית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלוקית, מעלה פנימית... שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית הוא יוצא מתוך דבר שהוא חיצון לו, ולכך היה גדל משה רבינו עליו השלום בבית פרעה להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלוקית שהיה למשה מתוך דבר החומרי, דאם לא כן לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית.

והבן דבר זה כי הוא עמוק מאוד והוא ידוע למי שיודע בענק הדברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך הדברים החומריים, וכן משיח יושב במדינת אדום...״.

הדרך לבית המלך עוברת בבית הסוהר!

החותמת שהצילה - דוד קליינר

יוכבד ברודי הייתה בסך הכול בת חמש עשרה כאשר הנאצים פלשו לאוסטריה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד אז חייה זרמו על מי מנוחות, אבל הכול השתנה באותו יום - גרמניה סיפחה את אוסטריה והפכה אותה לחלק משטחה, וממילא כל האזרחים נהפכו לתושבים זמניים של גרמניה.

היא לא תשכח לעולם את היום שבו אספו את כל היהודים האוסטרים מול רחבת העירייה והללו נעמדו בתור ארוך כשדרכוניהם הגרמניים החדשים בידיהם, השוטר הנאצי נטל כל דרכון, הביט בשחצנות אל האיש שמולו וחתם את המילה 'יודן' באותיות אדומות גדולות על גבי הדרכון.

אבא של יוכבד היה כל כך המום מההשפלה, עד שהוא החליט עוד באותו היום שזה בדיוק הזמן בו הם צריכים לעלות לארץ ישראל.

לאחר מאמצים מרובים הם הצליחו להשיג כרטיסים לאנייה שלאחר מכן התברר שהייתה האחרונה שהורשתה להגיע לישראל לפני שהבריטים הטילו סגר על חופי הארץ.

את זוועות השואה יוכבד לא עברה אבל כל משפחתה וחברותיה שנשארו מאחור נהרגו בשואה האיומה. זו גם הסיבה שהיא לא רצתה שום קשר עם עברה ולכן כאשר בסיום המלחמה הודיעה ממשלת גרמניה החדשה על כך שכל מי שסבל מהכיבוש וארצו סופחה לגרמניה יוכל לקבל אזרחות גרמנית, זה ממש לא עניין את יוכבד. להיפך, היא נתנה את הדרכון יחד עם כל המסמכים הישנים לחברתה הטובה שתשמור עליהם. חלפו שנים, יוכבד הקימה משפחה לתפארת, ילדים ונכדים, ולבסוף הלכה לעולמה בשיבה טובה.

רבקה לוי הייתה די מופתעת מהחבילה שקיבלה בדואר, זה היה ללא ספק הדרכון של סבתא שלה - יוכבד, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את תמונתה בתור ילדה קטנה, והסיפורים שהיא שמעה כל השנים קרמו עור וגידים, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' אכן התנוססה על עמוד השער של הדרכון ממש כמו התיאורים ששמעה מסבתא שלה כאשר הייתה ילדה קטנה.

בהתחלה היא ממש התלבטה מה עליה לעשות עם הדרכון שנשלח אליה על ידי צאצאי החברה של סבתא שלה שנפטרה גם היא לפני מספר חודשים, בשלב מסוים היא  נזכרה שקראה באיזשהו מקום על כך שממשלת גרמניה מאפשרת לכל צאצאי התושבים שסופחו עד שנת 1934 לקבל אזרחות גרמנית הם וכל בני משפחתם, וזו הייתה הסיבה שהיא החליטה לבסוף לאכסן אותו בין המסמכים שלה, למרות שלא הייתה שום סיבה שבעולם שתגרום לה אי פעם לרצות לקבל אזרחות גרמנית.

שלוש שנים חלפו מאז, ויום אחד רחל בתה בת התשע החלה להרגיש חולשה כללית בכל הגוף. היא נשלחה על ידי הרופאים לבדיקות מקיפות, ובסופן התברר לתדהמתם הרבה שרחל סובלת ממחלת כבד קשה, עורה הפך צהוב והיא לא הייתה מסוגלת כמעט להרים את ידיה מרוב חולשה. רחל אושפזה בבית חולים תוך כדי בידוד מוחלט מחשש שמא תידבק בחיידק שיוכל חס ושלום להכריע את גופה החלוש. עולמה של רבקה כמעט קרס עליה, וכל חייה סבו סביב בית החולים. היא פנתה לטובי המומחים, אך הללו אמרו שאין בישראל אף מומחה היודע לטפל במחלה הזאת, היא החלה לערוך בדיקות אצל מומחים בינלאומיים עד שלבסוף נודע לה שרק בגרמניה ישנו מרכז רפואי בעל ידע רב בטיפול במחלה המדוברת.

בירור מול המרכז הרפואי העלה שעלויות הטיפול והאשפוז הממושך של חודשים ארוכים יגיע בסופו של דבר למיליון יורו, מכיוון שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה את עלויות האשפוז האסטרונומיות שבית החולים הגרמני לוקח מכל מי שאינו אזרח גרמני.

רבקה הייתה אובדת עצות, אמנם אין מחיר לחיים אבל מאיפה הם ישיגו סכום כל כך גדול בזמן כה קצר?! ואז הבליח בראשה רעיון מטורף: 'הדרכון של סבתא! לפי החוק אנחנו יכולים לקבל אזרחות גרמנית!'

היא רצה במהירות לחדרה והחלה לנבור בין המסמכים הישנים עד שלבסוף מצאה את הדרכון עם הדפים הצהובים והחותמת האדומה, שבוע לאחר מכן היא ובתה היו כבר על המטוס בדרך לגרמניה. הם פנו לכל הגורמים שיכלו לזרז את התהליכים, ותוך שבוע היו היא וכל ילדיה בעלי אזרחות גרמנית. מה שהפחית את עלויות הטיפול ברחל לכמה עשרות אלפי יורו בודדים...

וכך לאחר 70 שנה, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' שכל כך השפילה ילדה יהודייה אחת, הצילה את חייה של ילדה יהודייה אחרת - נינתה של אותה ילדה...

---

[1] בנין אמונה.

שבועות - גאולה מחשבתית במגילת רות - חשיבה יוצרת

גאולה מחשבתית במגילת רות - חשיבה יוצרת

אנו עומדים לפני חג השבועות[1], בו נקרא את מגילת רות, מגילת היוחסין של המלכות בישראל. אלימלך ובניו נופלים דוקא בשדה מואב, ומשם יוצאת רות הגואלת הגדולה, אמה של המלכות בישראל.

מה יש בשדה מואב שיכול לגרום נפילה כה גדולה, ומאידך, להוליד את הגאולה? ובכלל, מה למלכות בישראל ולשדה מואב דוקא?

השאלה גדלה עוד יותר, לנוכח יחוסו המפוקפק של מואב, בבנות לוט שבאו על אביהן.

יחוס זה אינו מקרי, כאמור במדרש (ב״ר נ׳, על דברי המלאך ללוט, בראשית יט,סו): "ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו׳, אמר ר׳ טוביה בר רבי יצחק שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית".

רות אמה של מלכות, ונעמה אשת שלמה המלך, נחשבות במדרש, כ׳׳מציאות׳׳, שנמצאו דוקא משתי בנות לוט.

אם לא די בכך, מוסיף שם המדרש: "אמר רבי יצחק, מצאתי דוד עבדי (תהלים פט׳), היכן מצאתי אותו? בסדום". מדגיש המדרש, שדוד המלך הוא המציאה, מבת לוט שיצאה מסדום. מה פשר ה׳מציאה' הזו?

ילקו׳׳ש (לך לך סה׳): "אמר ר׳ אלעזר, מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה, אפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכין אלא בשביל ישראל, כל גויי הארץ אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל, אמר הקב׳׳ה לאברהם, שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך, רות המואביה ונעמה העמונית".

ההברכה מתבצעת על ידי הכנסת ענף העץ לאדמה, והוצאתו במקום מרוחק מעט. אז איך רות ונעמה, הן הברכה של אברהם אבינו?

סוד הענין כולו נעוץ, במחשבת המלכות בישראל. איך בדיוק?

מחשבת אלימלך:

כל מגילת רות אינה אלא התממשות מחשבתו הטובה של אלימלך!

מדרש (רות רבה ב׳): "...ושם האיש אלימלך, שהיה אומר אלי תבא מלכות...", אלימלך חשב לגאול את ישראל מהבלבול הנורא של תקופת השופטים, על ידי הקמת המלכות בישראל.

הרמב׳׳ן באגרת הקודש, כותב שהחיבור בין איש ואשה נקרא ׳ידיעה׳, משום שהילד נוצר ומקבל את מאפייניו היסודיים, מהחיבור של המחשבה שבמוח האב, עם מחשבת האם.

מתוך מחשבות קדושות וטהורות, מביאים ההורים ילדים צדיקים לעולם - כך מפורט בעמקות עצומה, גם בכתבי האר׳׳י הקדוש.

מחשבתו של אלימלך היתה נתונה ליסוד המלכות בישראל. הוא חשב על בנים שינהיגו את הדור, ואכן זכה לכך.

אומר רשב׳׳י (ב׳׳ב צא.), שאלימלך ובניו "גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ".

הולדת בניו היתה פרי של מחשבה קדושה ונכונה. לעומת זאת, נפילתם היתה פרי של מחשבה מוטעית.

הפסוק (דברי הימים א,ד), מכנה את מחלון וכליון, ׳יואש ושרף׳.

מה פשר השמות הללו?

מסביר המדרש (ילקו׳׳ש רות תר׳) – "רב ושמואל, חד אמר מחלון וכליון שמם, ולמה נקרא שמם יואש ושרף? יואש שנתיאשו מן הגאולה, ושרף שנתחיבו שרפה למקום. וחד אמר, יואש ושרף שמם, ולמה נקרא שמם מחלון וכליון, מחלון שעשו עצמם חולין, וכליון שנתחיבו כליה".

הולדתם היתה פרי של חשיבה גואלת, נפילתם פרי של חשיבה חולשתית - "שנתיאשו מן הגאולה".

רות ובועז, גואלים את מחשבת אלימלך. מחלון בן אלימלך, בעלה של רות, נפטר בלא בנים.

בזוה"ק (חוקת קס.) מוסבר, שמי שנפטר והניח אשה בלא בנים, נשמתו צריכה לרדת מחדש לעולם הזה. כשאלמנתו מתיבמת, היא משיבה את נשמתו לארץ, בדמות הילד הראשון שיולד לה.

רות עולה לארץ ישראל, במטרה להתייבם ולגאול את נשמת בעלה. לכשתתחתן עם הגואל ממשפחת מחלון, היא תביא את נשמתו בחזרה לעולם הזה, כדי שימשיך את מחשבת אלימלך, להקים את המלכות בישראל.

הדברים מתאימים כפתור ופרח, לדברי הזוהר חדש (ויקרא עז:) שמייחס את גיבורי המגילה, לאותיות שם הוי׳׳ה כדלקמן, י׳ אלימלך. ה׳ נעמי. ו׳ מחלון. ה׳ רות.

אלימלך נרמז באות י׳, הרומזת לראשית המחשבה.

רות נרמזת באות ה׳ האחרונה, הרומזת ליישומה של המחשבה בעולם המעשה.

הנה כי כן, מגילת רות סובבת כולה על גאולת המחשבה הקדושה של אלימלך, להקים את המלכות בישראל. אם חשבנו, שהמלכות היא ענין ארצי חומרי, באה מגילת רות ומלמדת אותנו, שמדובר ביישומן של מחשבות קדושות.

אך יש להבין, מדוע המחשבה כל כך מרכזית בעולם המעשה המלכותי? ואיך כל זה קשור למואב בדוקא?

מחשבה טובה:

הגמרא (קידושין מ.) אומרת: "מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: אז נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו ויקשב ד׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד׳ ולחושבי שמו (מלאכי ג׳), מאי ולחושבי שמו? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: און אם ראיתי בלבי לא ישמע ד׳ (תהלים סו׳)...".

מחדש רב אסי חידוש עצום, שלמחשבה טובה, יש כח לפעול בעולם המעשה, גם אם נשארה בגדר מחשבה.

השאלה היא, אם למחשבה יש כח לפעול במציאות, אז מדוע רק מחשבה טובה בדוקא?

התשובה בפשטות היא, שמחשבה טובה, היא תוצאה של שפע חיים אמיתי וטוב, שגם אם לא יצא לפועל באופן מעשי, יש לו השפעה סגולית על המציאות המעשית.

אבל מחשבה רעה, היא מחשבה ללא שורש, ללא כח חיובי משלה, ואינה אלא קלקול. אז כל עוד לא יצאה אל הפועל, אין לה שום כח השפעה מעשי מצד עצמה, מלבד הקלקול שבעצם המחשבה. מה שאין כן מחשבה טובה שיש בה חיות וכח פעולה מצד עצמה.

מחשבת רחל:

יעקב אבינו מגלה שלבן רימה אותו, והכניס לו את לאה אימנו במקום רחל אימנו.

מתארת התורה (בראשית כט,כה): "ויהי בבוקר, והנה היא לאה, ויאמר אל לבן.. הלא ברחל עבדתי עימך, ולמה רימיתני...".

הגמרא (נדרים כ:) אומרת: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי (יחזקאל כ׳), אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות.. בני תמורה...".

אדם שנמצא עם אשתו ומהרהר באשה אחרת, פוגע בנפש הילד שיולד. שהרי מחשבת האב, מעצבת רבדים נפשיים בדמותו של הילד. אף שיעקב אבינו קודש קודשים ומרכבה לשכינה, עדיין צריכים אנו להבין, הרי מחשבתו של יעקב אבינו באותו לילה היתה נתונה ברחל, אז איך מאותו לילה מבולבל, יצא ראובן בן יעקב, אחד מיב׳ השבטים הקדושים?

שאלה זו נשאלה בזוהר (ויצא קמו:), אומר שם הזוהר, "כל מלין דעלמא אזלין בחר מחשבה והרהורא" - כל עניני העולם הולכים אחרי המחשבה. "יעקב שלימא דכלא גלי קמי קב׳׳ה דכל ארחוי בקשוט הוו והרהורא דקשוט הרהר תדיר בכלא" - יעקב אבינו איש תם, גלוי לפני הקב׳׳ה שכל דרכיו באמת, וכל מחשבותיו תמיד, רק מחשבות אמת. "בההוא ליליא.. הרהורא דיליה ברחל הוה.. ובגין דאתגלי קמיה דקב׳׳ה דהא לאו לדעתא הוה ובארח קשוט הרהר כרעותיה יעקב, לא איפסל מגו שבטין קדישין, דאי לאו הכי הוה איפסל".

באותו לילה הרהורו היה ברחל, ובגלל שגלוי לפני הקב׳׳ה שהיה זה שלא לדעת ובדרך אמת הרהר יעקב, לא נפסל ראובן מהשבטים, כי אם לא כך, היה נפסל.

"ובגין דהרהורא עקרא איהו ועביד עובדא, קב׳׳ה דהוה ידע ההוא הרהורא, באחר דאתדבקא.. אשתמר ליה בכירותא דכתיב (דברי הימים א,ה) כי הוא הבכור וגו׳ נתנה בבורחו ליוסף.. ואתנטילת בכורה מראובן ואתמסר באתר דהרהורא אחדבק בה, ברחל הרהר ואתדבק רעוחא, ברחל אתדבק בכירוחא וכלא אחהדר בחר הרהורא ומחשבה, כגוונא דא הרהורא מחשבה עביד עובדא ואחמשך משיבו בכל מה דאתדבק בר נש...".

בגלל שההרהור הוא העיקר ועושה מעשה, הקב׳׳ה שמר אח הרהורו הביכורי של יעקב ברחל, ונתן אח ההרהור הזה ברחל ובבנה יוסף, ולכן עברה הבכורה מראובן ליוסף. כמו בענין זה, כך תמיד המחשבה עושה מעשה ומשפיעה אח השפע בכל מה שהאדם דבק בו.

מעבר לאמירה האדירה, שעיקר הכל הוא המחשבה, ראו כמה עצום כוחה של מחשבה קדושה - הקב׳׳ה שמר את מחשבתו הראשונה של יעקב אבינו, מחשבת הבכורה בישראל, עד שיעקב נשא את רחל, ואז נתן את השפע של אותה המחשבה ברחל אימנו, ובבנה הבכור יוסף. כן נעשה יוסף בכור ישראל.

למדנו אם כן, שבכוחה של מחשבה קדושה, להמתין עד הגעת המציאות המתאימה לתחולתה, ומשהגיע הזמן או האדם או הדור הנכון, היא חלה ומשפיעה ומתחברת למציאות. צריך רק סבלנות.

אמר דוד המלך (תהלים קסד): "האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאד, אני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב".

הסביר הרב צבי יהודה, אם אני מדבר מתון אמונה, אז יש לי סבלנות. ׳עניתי׳ כמו ׳עונה׳, המתנה עד שיגיע זמנה של המחשבה להתממש. אבל אם אמרתי בחפזי, היינו, בלחץ ובלי סבלנות להמתין עד שיתבשלו התהליכים הנדרשים, ׳כל האדם כוזב׳, היינו, סימן שיש כאן חסרון באמונה.

המילה ׳כתר׳ משמשת בלשון הראשונים, להמתנה וסבלנות. ׳כתר לי זעיר׳, המתן לי מעט עד שאסביר את כוונתי, ואז תגיב על דברי. מלך צריך להיות סבלן. כי הוא מופקד על יישומן של מחשבות אלוקיות גדולות, ויישום אדיר ונורא שכזה, דורש סבלנות אין קץ.

מה פרצת:

מגילת רות (ד,יח) פותחת את תאור שושלת בית דוד, "ואלה תולדות פרץ...". 

מדוע הציבה המגילה את פרץ בראש השושלת, ולא את יהודה בן יעקב?

התשובה בפשטות היא, משום שמיהודה יצאה גם משפחתו של זרח, ואילו ענף בית דוד, מתאפיין משפחתית, דוקא ברוחו של פרץ. נסביר.

התורה אינה חוסכת מאיתנו, את תאור טעותו של יהודה, אשר חשב את תמר הצדקת, לאשה פרוצה.

תקציר הסיפור כמתואר בתורה (בראשית לח׳): "...ותסר בגדי אלמנותה מעליה, ותכס בצעיף.. ותשב בפתח עיניים על דרך תמנתה... ויראה יהודה ויחשבה... ויט אליה אל הדרך... היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. ויכר יהודה ויאמר, צדקה ממני.. ויהי בלדתה, ויתן יד, ותקח המילדת ותקשור על ידו שני.. והנה יצא אחיו, ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא שמו פרץ".

יש להבין, הרי למדנו שמחשבת האב, מעצבת את הילד, אז אין יתכן שראש שושלת בית דוד עוצב על ידי מחשבת פריצות לכאורה? יתירה מכן, אם זה נכון, השם האחרון שהיה נכון לתת לילד הזה הוא - פרץ. למה להדגיש את המחשבה המוטעית?

כאן אנו מגיעים להיכרות עם אחד משיאי יכולותיה של מחשבת האדם.

יעקב מברך את יהודה (בראשית מט,ח) "יהודה אתה יודוך אחיך...".

מפרש תרגום יונתן, "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר, בגין כך, לך יהודון אחן, ויתקרון יהודאין על שמך...". אתה יהודה, הודית על מעשה תמר, לכן יקראו כל ישראל יהודים על שמך.

הודאתו של יהודה, לא היתה הודאה רגילה של מי שחטא ומודה על חטאו. זו היתה הודאה של הדיין, שדן את תמר לשריפה, וחזר מהפסק, והודה שהוא זה שהיה איתה.

נטל הבושה והחרפה שבעקבות הודאה כזו, הוא לא אנושי. מי יכול לעמוד בבושה כזו?

יהודה כופף קומתו בפני האמת, שילם את מלוא המחיר, ועשה תשובה על מעשיו.

התשובה שלו, הלכה אחורה בזמן, ותיקנה את מחשבת חטאו, עד שהתהפכה בדיעבד, למחשבת קדושה, שהולידה אח פרץ.

עם כל העוצמה המדהימה של מחשבת החשובה ללכת אחורה בזמן, עדיין איננו מבינים, מדוע לקרוא לילד פרץ? אדרבה, אם יהודה עשה חשובה, אז מדוע להזכיר חטאו?

כאן מונח עומק מדהים. מחשבת התשובה של יהודה, לא רק חוזרת בזמן ומתקנת את מחשבת חטאו, אלא גם מבררת אותה, מנקה אותה, ומוציאה ממנה את הכח הטוב, המושלך בתוך הזוהמה. למעשה, מוציאה ממנה את מחשבת המלכות בישראל. הכיצד?

כח הפריצה:

מיכה הנביא אומר (ב,יג): "עלה הפורץ לפניהם, פרצו ויעבורו שער, ויצאו בו, ויעבור מלכם לפניהם, וד׳ בראשם".

פירש מצודת דוד: "עד לא יעלו הם יעלה לפניהם מי שיפרוץ גדרות סירים ומסוכת חדק ליישר את הדרך ועל אליהו הנביא יאמר שהוא יבוא קודם הגאולה ליישר לבות ישראל לאביהם שבשמים להיות מבוא אל הגאולה וכמ''ש הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות וגו' (מלאכי ג)... ויעבור מלכם לפניהם... הוא מלך המשיח. וה׳ יעבור בראש כולם, כי אז יחזיר גם הוא שכינתו לציון".

אומר מצודת דוד, בדור שלפני הגאולה, יהיה צורך בפורץ שיפרוץ גדרות של קוצים.

מה כוונתו? יש מצב בו הקוצים מתאזרחים בחברה הישראלית, ומציגים עצמם כגדר מוסרית.

מי שבא בשם התורה ועל פי התורה, מוצג כפורץ. רבים חוששים, ומיישרים קו עם הגדר החדשה, שבמהותה אינה אלא פרצה.

לעת כזאת, כדי להשיב לעם ישראל את השפיות, אח גדרי המוסר השורשיים, יש צורך בכח של פריצת גדר, עזות דקדושה של אליהו הנביא. לדעת לעמוד באומץ אל מול הצביעות המוצגת כגדר, ולומר בקול גדול, הגדר הצבועה שכאילו גדרתם, אינה אלא פרצה בגדר הישראלית האמיתית האלוקית.

אמנם חשוב להדגיש, כי אין מדובר כאן בקנאות חסרת יכולת הבחנה. זוהי עבודה שדורשת עומק גדול ועצום. הכח הפורץ דרך לכלל ומסלק את הקוצים, צריך להיות כח חכם ומחושב. זוהי עבודה עדינה וחכמה של לקיטת השושן המסתתר בקוצים האלה. לקיטת כל הטוב המסתתר גם בבלבול של ישראל קדושים.

עבודה של ניסור עמוק, המבחין בהבחנה דקה, בין טוב לרע, מאמץ את הטוב ומשליך את הרע.

עתה נוכל להבין, מדוע נקרא פרץ בשם זה.

הביטוי ההלכתי (ב׳׳ב ק:) – "מלך פורץ גדר", מבטא רוחנית אח הכח הנדרש למלך ישראל. כח של פריצה. אבל מהיכן יבוא כח הפריצה, אצל ישראל קדושים המלומדים בגדר?

לזאת באה מחשבת התשובה של יהודה, חזרה אחורה בזמן, לקחה את מחשבת הפריצות המוטעית, השליכה את זוהמתה, ואמצה את כח הפריצה הנדרש למלכות בישראל.

לכן, לא הוסתר כח זה, ולילד קראו בשם פרץ.

מגילת רות פותחת את שושלת בית דוד, ב"אלה תולדות פרץ". משום שכח המחשבה הפרצי, פורץ הדרך לקדושה, הוא אבן היסוד של המלכות בישראל.

מכל מקום למדנו, שלמחשבה יש כח ללכת אחורה בזמן, לברר מחשבה מורכבת, לקחת את הטוב שבה, לסגלה ולאמצה, להעבירה אל העתיד, ולהמתין בסבלנות מלכותית, עד שיגיע זמנה להתממש.

הכל נפלא, אבל עדיין נותרנו עם שאלותינו, מדוע אלימלך עם מחשבותיו הקדושות, נופל דוקא בשדה מואב? למה דוד נחשב למציאה שנמצאה מבנות לוט? וכיצד רות ונעמה, הן תוצאה של פעולת הברכה, שנעשתה באברהם אבינו?

מחשבה מולידה נשמה:

כשאברהם אבינו יוצא ללכת אל ארץ ישראל, מתארת התורה (בראשית יב,ה): "ויקח אברם את שרי אשתו.. ואת הנפש אשר עשו בחרן...". מה פירוש "הנפש אשר עשו", וכי הם יצרו אנשים?

פירש רש׳׳י: "שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום".

מרן הרב קוק (באגרת תקנ"ה), מכנה תלמידי החכמים שעוסקים בפנימיות תורה, ומקרבים פושעי ישראל לתורה, בשם ׳לוקחי נפשות׳.

הרב צבי יהודה ציין שם, לפסוק (משלי יא,ל): "...ולוקח נפשות חכם", ובגר׳׳א ביאר, "מי שמלמד תורה לעם". ראו עד היכן מגיעה מעלת עבודת הקירוב.

הזוה"ק (שלח קסח.) מפרש זאת באופן מאד מיוחד.

התורה אומרת (בראשית יא,ל): "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". שואל הזוהר, "ממאי דאמר ותהי שרי עקרה, לית אנא יודע, דלית לה ולד? מאי אין לה ולד?", אם התורה אומרת ששרי היתה עקרה, ברור שאין לה ולד, למה צריך להוסיף את המשפט הזה? משיב הזוהר, "אלא הכי אמר רב מתיבתא, ולד לא הות מולדא, אבל נשמתין הות מולדא.. דאינון תרין זכאין הוו מולידי נשמתין לגיורי, כל ההוא זמנא דהוו בחרן.. כמה דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן, נפש עשו ודאי...".

התורה מדגישה, אין לה ולד, כדי לומר, שולד לא היה לה, אבל נשמות קדושות רבות באו לעולם, ממחשבות אברהם ושרה.

השל׳׳ה הקדוש (שער האותיות, קדושת הזיווג) חיבר את דברי הזוהר אלו, לדברי רש׳׳י, שאברהם מגייר אנשים ושרה את הנשים, וכתב, "מכח מחשבת קדושת אברהם.. נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה.. נשפעים נשמות של נקבות".

עתה נוכל להבין - מדוע רות ונעמה, נחשבות לתוצאות הברכה שנעשתה באברהם אבינו? מדוע המדרש מכנה אותן מציאות? ומדוע בתהלים פט׳, אומר הפסוק, ׳מצאתי דוד עבדי׳, ומכנה את דוד המלך בשם מציאה?

משכיל לאיתן האזרחי:

מזמור פט׳ בתהלים, פותח במילים, "משכיל לאיתן האזרחי".

בבא בתרא (טו.): "איתן האזרחי זה הוא אברהם".

מדוע פותח המזמור המתאר את דוד המלך כמציאה, במחשבתו של אברהם אבינו? הרשו לי להציע פירוש חדשני אבל הכרחי לדברים.

מציאה, שנעשית לרכוש מוצאה, היא חפץ שבעליו איבדו וגם התייאש ממנו. היאוש הוא בעצם ניתוק דעת הבעלים מהחפץ. הדעת יוצרת את הזיקה הקנינית של הבעלים, ובסילוק דעתו של הבעלים, הופך החפץ להפקר.

המוצא שלוקח את המציאה לרשותו, מחיל עליה את דעתו שלו, עושה בה מעשה קנין, והיא נעשית שלו.

מואב ועמון, שנולדו משתי בנות לוט שהשקו את אביהן יין, עד שנעשה חסר דעת, היו כמו שתי אבדות, חסרות דעת בעלים. הן נולדו ללא מחשבת אב.

הקב׳׳ה לוקח את מחשבת אברהם אבינו, וכמו פעולת הברכת האילן, מחבר אותה למואב ועמון, שיוצאים אצל לוט חסר הדעת.

כך נוצרות שתי הנשמות האלה, ממחשבותיו של אברהם אבינו.

גם דוד המלך שיוצא מרות המואביה, נחשב כמו מציאה שנמצאה בסדום, משתי בנות לוט שבאו על אביהן. כי הגוף המואבי בא מנותק מדעת, כפי שנאמר (בראשית יט) "..ולא ידע בשכבה ובקומה", וחובר על ידי הקב׳׳ה, לאור הדעת של אברהם אבינו. זהו המובן של "שתי בריכות טובות יש לי להבריך בך", וזהו הקשר, שבין מציאת דוד המלך, למחשבתו של אברהם אבינו, "משכיל לאיתן האזרחי".

השכל הישראלי:

כתב מרן הרב קוק, (אורות הקודש ג,סז): "השכל האלוקי הוא שכל יוצר.. ושכל הברואים הוא שכל מצייר, שאיננו יכול כי אם להציג לפניו את מה שישנו..". יש שכל שמצייר את הקיים במציאות, ותו לא. אבל יש שכל, שבכוחו ליצור מציאות. "סגולה אלוקית של שכל יוצר, זאת היא הפליאה של סגולת ישראל.. אלוקים אתם ובני עליון כולכם, בעלי נשמה יוצרת, פועלת בציורה על כל היקום, כדוגמא של מעלה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטוע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה..".

הפסוק מישעיה (נא,טז) בו סיים מרן הרב, מבואר על ידי רשב׳׳י (זוה"ק הקדמה ה.): "ולאמר לציון עמי אתה.. אל תיקרי עמי אתה אלא עימי אתה, למהוי שותפא עימי. מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כמה דאת אמר, בדבר ד׳ שמים נעשו, אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא..".

אל תקרא את הפסוק ולאמר לציון עמי אתה, עם פתח תחת העין, אלא עימי אתה, עם חיריק תחת העין. היינו, אתם עם ישראל, שותפים עימי. כמו שאני בראתי השמים והארץ במאמר, כך גם אתם שותפים לחידוש ומתן צורה חדשה למעשה בראשית בכל יום, על ידי שאתם לומדים תורה.

מיד לאחר פיסקה קדושה זו, מובאת שם (אורות הקודש ג,סט) הפיסקה הבאה, "יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם, שיהיה להן רצון אדיר וכח גדול להביא גאולה לעולם, להסיר את כל האפלוליות שבחיים, ולנצח את כל החולשות שבהם".

אומר לנו מרן הרב, שבכח המחשבה של הצדיקים הגדולים - להביא נשמות לעולם - שיהיו בעלות רצון אדיר וכח גדול, להביא את הגאולה!

כך סידר וערך מורנו ורבינו הרב דוד כהן הנזיר, עורך אורות הקודש. מיד לאחר הפיסקה המדברת על השכל הישראלי היוצר מציאות, הביא את דבריו המופלאים של מרן הרב, באומרו "יכולים אנו להמשיך נשמות גדולות בעולם". מי יוכל לעמוד במחיצתם של צדיקי עליון אלו, שאנו הולכים לאור תורתם.

תיקון עמון ומואב:

השאלה שנותרה, מה הענין המיוחד במואב ובעמון דוקא? מדוע אלימלך עם מחשבתו המלכותית, נופל דוקא בשדה מואב? ומה למלכות בית דוד ולמואב דוקא?

בברית בין הבתרים, הבטיח הקב׳׳ה לאברהם אבינו ארץ עשרה עמים ולא רק שבעה.

בראשית (טו,יח): "..לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני".

פירש רש׳׳י: "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד". מדוע עוכבה ירושת ארץ אדום מואב ועמון לעתיד?

מסביר המאור ושמש (דברים ד׳׳ה ונפן ונסע משם האר׳׳י הקדוש): "ושעיר - הוא כנגד כתר, שהוא עולם דלית מחשבה תפיסא ביה, רק שאנו צריכים לשער אותו. ומואב - הוא כנגד חכמה, שאב הוא חכמה. ועמון - הוא כנגד בינה, שנועם הוא בינה". שעיר עמון ומואב, הן קליפות המחשבה הטמאה, כנגד בחר חכמה ובינה דקדושה. שעיר, רומז לכח המתנגד לכתר האינסוף, שעליו אפשר לדבר רק בהשערה, כי אין מחשבה תופסת בו. מואב, רומז לכח המחשבה המתנגד לחכמה המכונה אבא, וכן אב בחכמה. עמון, רומז לנועם בחילוף אותיות, המתנגד לנועם הנשמתי הבא מן הבינה.

ממשיך המאור ושמש ומסביר, "לכן לא כבשו ישראל אלא שבע עממין, מפני שהיה בכחם לבטל אותם. אבל ארץ שעיר ומואב ועמון לא כבשו, מפני שהם כנגד שלש ראשונות והם בתקפם, ואי אפשר לבטל אותם עדיין. ולעתיד אז יהיה מלאה הארץ דעה.. אז יודו כולם שהוא אחד ושמו אחד ויבטלו החיצונים מכל וכל".

המאבק המחשבתי הושאר לדורות האחרונים.

לבנות לוט היתה מחשבה טובה. הן חשבו שהעולם חרב, והן מצילות את העולם. זו בדיוק הקליפה המואבית. מחשבות טובות, שמיושמות בטומאה.

לאלימלך היו מחשבות טובות, אבל הוא נפל בטעות תפיסתית, ׳׳בשדה מואב׳׳.

היה לו את הכח לעשות גאולה, אלא שתפיסה מחשבתית גויית של המציאות הארצית, ייאשתו, בלבלתו והפילתו.

בשונה ממה שרבים חושבים, מלכות בית דוד, היא מלכות של גאולה מחשבתית יוצרת. שכל של תורה, שמנהיג את המציאות, ומעצב אותה מחדש. משיב אותה לצורתה האלוקית הרצויה.

מחבר את הארציות האחריתית, אל המחשבה הראשיתית. חיבור של השכינה, המכונה (שה׳׳ש ז,ב) – "בת נדיב", עם אביה שבשמים, אבל בקדושה.

מציאות ארצית מעשית, המונהגת ומחוברת למחשבות אלוקיות נישאות קדושות וטהורות.

גם בדורנו, יש לנו את כל הכח המעשי הנדרש, כדי להתקדם במהלך הגאולה. מה שעוצר אותנו היום, היא התפיסה, המחשבה המוטעית.

אנחנו צריכים להיזהר משדה מואב. מתפיסות מיואשות, כיואש ושרף שנתיאשו מן הגאולה, וכפפו קומה בפני תפיסות זרות.

המחשבה הישראלית, היא שכל יוצר. בכח מחשבתנו ומעשינו, ליצור מציאות חדשה ומתוקנת לגאולתנו. נשחרר את המחשבה, נתמלא באמונה, ונזכה לגאולה השלמה.

---

[1] שיעורו של הרב זאגא.