פרשת לך לך - בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בריאה בירור ברית ורחל אימנו

בראשית (יב,א): " לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

הרב גינזבורג: הפשט של "לך לך" הוא לעלות לארץ ישראל.

מבואר בחסידות שכאשר הקב"ה אמר לאברהם אבינו עזוב את ארצך ולך לארץ ישראל - באותו רגע התחילה עבודת הבירורים.

לנשמה יהודית יש כח ליצור קשר עם ניצוצות קדושים שנמצאים במציאות. בכל מקום שיהודי הולך אליו יש ניצוצות שמחכים לו מתחלת הבריאה (משבירת הכלים דעולם התהו) - וכשהוא אומר שם ברכה, אומר דבר תורה, או אפילו רק חושב ומאמין ש"ה' אחד", הניצוצות נגאלים. לכך קוראים עבודת הבירורים.

כאשר יתבררו כל הניצוצות הללו - שמספרם הכולל בקבלה הוא רפ"ח - יבוא משיח ותהיה גאולה שלמה.

אברהם אבינו הוא האדם הראשון שפעל להביא גאולה לעולם, והוא עשה זאת על ידי גאולת הניצוצות שיש בכל דבר בעולם שהוא בא עמו במגע.

זה מתחיל בתחלת הפרשה - "לך לך", למה תלך? כי יש ניצוצות שמחכים לך שתגאל אותם.

שתי האותיות העיקריות במלה 'בירורים' הן בר.

שתי האותיות האלה הן גם ההתחלה של כל התורה כולה, שתי האותיות הראשונות של התורה הן בר של "בראשית", ואחר כך יש א, והמלה השניה בתורה היא אותן שלש אותיות, ברא. "ברא" היינו בריאה יש מאין - אך שתי האותיות הראשונות של ברא, בר, רומזות לכח לברר ולהוציא ניצוצות קדושים מתוך מציאות שבורה.

בהתחלה ה׳ ברא מציאות שלא היתה מתוקנת.

הבריאה הראשונה של עולם התיקון היא אור, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", והוא בא על רקע מציאות הפכית בלתי מתוקנת, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". גם לאחר בריאת האור, לפני שה' הבדיל בין האור ובין החשך, היו "אור וחשך משתמשים בערבוביא". היתה תערובת של חשך ואור (של תהו ותיקון) - תערובת אפורה - ואחר כך כתוב "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך".

כלומר, בהתחלה גם הקב"ה עשה בירור והבדלה בתוך הבריאה שלו, בין האור ובין החשך.

אמרנו שיש שתי מילים עיקריות מאותיות השער בר - ברא ו-ברר.

הבריאה מתחילה בפרשה הראשונה, בראשית, ועבודת הבירורים (שלנו) מתחילה בפרשה השלישית, לך לך, פרשתנו.

ה׳ קודם ברא ועושה בירור - מבדיל בין האור ובין החשך, וקובע תחום לכל אחד מהם, "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה", ואז "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", נשלם היום הראשון של הבריאה.

ה׳ המשיך לברר, אבל הוא השאיר גם לנו - הנשמות היהודיות - להשתתף עמו בעבודת הבירורים.

מלה שלישית, מאד חשובה, שגם באה משער בר היא ברית.

יש משהו בברית מילה שהוא גם בירור ותיקון, כמו שה' הבדיל בין האור ובין החשך - זה מה שקורה כשילד (או מבוגר, כמו שהיה אברהם) נימול.

אבל הרעיון של ברית - כריתת ברית עם ה׳ - הוא יותר חשוב ועמוק מהרעיון הפשוט של בירור לכשעצמו. זהו הבירור האולטימטיבי, להיות יהודי - על ידי הברית נעשים יהודי שלם בבשר, עם הכח היהודי המיוחד לברר ניצוצות קדושים.

ואכן פרשת השבוע מתחילה עם כח הבירור, "לך לך", ובהמשך הפרשה יש שתי בריתות.

בפרשה מופיעות שתים מתוך שלש הבריתות העיקריות שה׳ כרת בינו לבין עם ישראל:

הברית הראשונה היא הברית על הארץ, כשה׳ הבטיח את הארץ המובטחת לאברהם אבינו. גבולות הארץ המובטחים כאן הם רחבים מאד, יותר ממה שזכו לו על ידי משה בכניסה הראשונה לארץ ושרק בימי שלמה הגיעו אליהם.

החזון העתידי הוא "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" - כל העולם, כל הפלנטה, תהפוך לארץ ישראל. אבל השלב הקודם, הגבולות הרחבים ביותר של הארץ המובטחת, הם הגבולות שה׳ מבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. זו הברית הראשונה.

אחר כך, בסיום פרשת לך לך, יש את הברית השניה - הברית שחושבים עליה כאשר סתם אומרים את המלה ברית, ברית המילה. זו ברית המילה שה׳ צוה לאברהם אבינו בסוף פרשת השבוע.

אם כן, לברוא, לברר ולכרות ברית הם שלש מילים בתורה שבאות מאותו שער - 

הכל שייך לפרשת השבוע.

גם שמו של אברהם כולל בתוכו אותיות בר.

שלש האותיות הראשונות שלו הן אבר - הוא אבר-מה (ברית המילה היא באבר).

או אותיות ברא-מה, לברוא דבר מה.

בחלק הימני של המח, מח החכמה - בוראים, ובחלק השמאלי מח הבינה - עושים עליו ברור. זה היחס בין חכמה ובינה. יש בריאה בחכמה, ועבודת הבירורים בבינה.

הברית היא סוד הדעת, לשון התקשרות והתחברות (כמבואר בתניא פ"ג).

בדעת יש תרין עטרין, עיטרא דחסדים מצד החכמה ועיטרא דגבורות מצד הבינה.

העיטרא דחסדים היא השרש של רמ"ח מצות העשה של תורתנו הקדושה (שעיקר קיומן הוא מצד האהבה, החסד, שבנפש).

ואילו העיטרא דגבורות היא השרש של שס"ה מצות לא תעשה (שעיקר קיומן הוא מצד היראה, הגבורה, שבנפש).

בפרשתנו, הברית הראשונה שה' כרת עם אברהם אבינו, ברית בין הבתרים על ירושת הארץ, היא מצד העיטרא דחסדים שבדעת.

הברית השניה, ברית מילה, ברית הבשר, היא מצד העיטרא דגבורות שבדעת.

יום פטירת רחל - להושיע כל המקשה לילד

אנחנו נכנסים עכשיו לי"א חשון, יום ה-אם של השנה - היום הארבעים ואחד מראש השנה. אם - האם היהודיה, רחל אמנו.

בספרי הקבלה רחל אמנו מכונה "שכינת עזנו". היא השכינה הקדושה, כנסת ישראל כולה היא השכינה, ומוסיפים לביטוי שכינה את העוז, "שכינת עזנו" זו רחל אמנו.

לביטוי שכינת עזנו, שמזוהה עם רחל אמנו, יש גימטריא מאד יפה - בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

ההתחלה של התורה והבריאה היא להתקשר ולקבל כח מרחל, שנקראת שכינת עזנו, היא ה"בראשית".

מכל האמהות יש חביבות מיוחדת לרחל אמנו, שמסרה את נפשה בפועל ממש להעמיד תולדות, להעמיד יהודים.

בזכות זה גם כתוב שיש לה כח אדיר - שהאויבים שלנו נופלים רק בידי בניה, האויב המושבע והאדיר שלנו, עמלק, נופל רק בידי בניה של רחל אמנו.

הבעל שם טוב: עמלק הוא הספק, שמחליש את תוקף האמונה שלנו בה, בתורה, בזכותנו לשבת בארצנו הקדושה. הספק הזה נופל ומתבטל מכח רחל, שהיא שכינת עזנו.

אמרנו קודם שרחל אמנו מסרה את נפשה בפועל ממש - היא נפטרה מתוך לידה. היא היתה בתוך מצב שקוראים לו מקשה לילד.

ככלל, אשה שמקשה לילד - ה' עושה נס והיא יולדת בסוף, הכל מסתדר.

אבל יש מקרים נדירים, חריגים, שהראשון ביניהם הוא רחל אמנו - שהאמא לא יוצאת מזה. כלומר, שהיא מוסרת את נפשה על הלידה שלה. לשם כך נשמתה ירדה לעולם הזה, להוריד את הנשמה הזאת, להמשיך את ה׳׳נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

כשמדברים על צדיקים גדולים, יודעים שצדיקים פועלים ישועות בקרב הארץ, וכל צרה שלא תהיה - באים לצדיק, מבקשים ממנו שיתפלל, שיעורר רחמים רבים למעלה ותבוא הישועה למי שזקוק לה. במקרה הזה, של מקשה לילד, יש הרבה סיפורי צדיקים. בכלל, היות שזה דבר די מצוי - וכמו שאמרנו קודם, ברובא דרובא של המקרים זה יוצא טוב, אבל בכל אופן זו סכנה - האשה נמצאת בסכנה, והיא מכניסה את עצמה לסכנה. היא יודעת מראש שאולי יהיה כזה סיפור ונכנסת לזה בטבעיות, בטבע יהודי.

לרבי נחום מטשרנוביל (שההילולא שלו היום י"א חשון) היתה נכדה צדיקה מאד גדולה, שהיתה מפורסמת באותו דור - חוה, חוה'לה. היא התחתנה עם הנכד של המגיד ממעזריטש - רבי שלום שכנא מפראהביטש. הם ההורים של רבי ישראל מרוז'ין.

מגיע לרבי נחום מטשרנוביל מקרה של אשה מקשה לילד - צריך לעורר רחמים ולהציל אותה. הוא אומר לבני המשפחה, מי שהביא את הפדיון, שילכו מהר ל'חתן שלי' - שהוא אברך צעיר מאד.

זו סכנת נפשות, רצים מהר ומחפשים את רבי שלום-שכנא ואומרים לו שהרבי שלח אותנו אליך - יש פה אשה מקשה לילד, רחמנות, צריך מיד לעשות משהו. הוא אומר - מה אתם רוצים ממני? אני לא יודע מה לעשות.

חוזרים לרבי נחום ואומרים לו שהלכנו לחתן הצעיר והוא אומר שהוא לא יודע מה לעשות.

רבי נחום נעשה רציני מאד, הקפיד, ואומר - לא, לכו אליו שוב ותצוו אליו חזק שאני אמרתי שהוא חייב לעזור לה, הוא ורק הוא יכול לעזור לאשה הזאת.

חוזרים אליו והוא אומר להם - אני באמת לא יודע מה לעשות, אבל אם הצדיק כבר שלח אלי אז אספר לכם סיפור, ואולי בכח הסיפור הזה יהיה כח לעזור לאשה הזו.

הוא מספר סיפור מקהילת היהודים באסטנבול, בטורקיה. יש שם קהילה של יהודים ומאד מסוכן שם, במיוחד לבנות, כי הישמעאלים הערבים שטופי זימה ופשוט חוטפים בנות ונשים, רחמנא ליצלן. לכן כאשר אשה צריכה לצאת שם החוצה, ובפרט כשאשה צריכה לטבול, הולכות נשים ביחד, בקבוצה, הרבה נשים יחד כדי לשמור על האשה.

פעם אחת - יצאה אשה אחת לבד ברחוב, ובאמת ר"ל לאחר הטבילה בא איזה ערבי, איזה ישמעאלי, וחטף אותה, לקח אותה בשבי והביא אותה לבית שלו.

היה נחוץ לאותו ערבי משהו חשוב לעשות, אז בינתים הוא לקח אותה בכח, שם אותה בעלית הגג שלו, נעל את הדלת, והתכוון לצאת לעשות את מה שהוא צריך ולחזור אליה.

האשה הזו היתה כלה חדשה - התחתנה לא מזמן. היא בוכה ובוכה - בוכה על שני דברים, קודם כל שלא יטמאו אותה ושנית בוכה על בעל נעוריה שמן הסתם יגרש אותה.

היא מסתכלת בעלית הגג בה הוא נעל אותה ורואה שיש שם מרפסת שפונה החוצה, לרחוב - בגובה של כמה קומות. היא חושבת, ממה נפשך - כדי להשמר ושלא יטמאו אותי אני קופצת עכשיו מהמרפסת, ואחד מהשנים, או שאני אמות או שה' יעשה לי נס ואנצל ואברח מכאן.

היא עושה חיפוש קצר בחדר מה יש שם ומצאה איזו אדרת, בגד עבה, עוטפת את עצמה בבגד וקופצת מהמרפסת. ה' עשה לה נס - אולי קצת גם בדרך הטבע, בעזרת הבגד הזה - והיא נפלה בלי לקבל מכה, הכל בסדר, ומיד קמה וברחה הביתה.

כשהיא הגיעה הביתה היא לא ספרה לבעלה מה היה, כנראה שעדיין היתה בטראומה מהסיפור הזה, אבל הבעל מיד חשש שמשהו קרה פה. הוא התחיל לחשוש ולפחד מה קרה, ופחד להתקרב אליה בכלל. למחרת בבקר, הוא שכר סירה קטנה ויצא לשוט במים ולהתבודד, וכך להפיג את הדאגה שלו. באמצע הים הוא רואה עוד סירה מתקרבת אליו עם ערבי אחד. הוא לא מכיר את הערבי והערבי לא מכיר אותו, אבל היה ברור שאם יש פה שני אנשים בודדים, כל אחד בסירה שלו, כנראה לשניהם יש דאגות.

שואל היהודי את הערבי מה הבעיה שלך - אתה תספר לי ואחר אך אני אספר לך.

הערבי מתחיל לספר, ומספר את כל הסיפור - שאתמול הוא חטף אשה יהודיה, כך וכך, ולא כל כך מצטער עליה, אבל יחד איתה נעלמה האדרת שבתוכה הוא החביא את כל העושר שלו, מליונים של זהב ויהלומים, כל העושר שלו היה בתוך הבגד. הוא בברוך מאד רציני.

היהודי שומע, מבין מה קרה, מסיח את דעתו למשהו אחר וממהר ללכת הביתה.

האשה ברחה יחד עם הבגד ושמה אותו תחת התנור והוא ראה זאת. הוא מיד הלך, קרע את הבגד ומצא את האוצר, ואז 'שישו ושמחו'.

הוא מספר שהשמחה שהיתה אצל הזוג היהודי הצעיר הזה היתה עד בלי די, שאי אפשר לשער את השמחה, ומתוך השמחה הזו נולד להם בן צדיק - מכח היחוד הקדוש של השמחה העצומה של הזוג.

כשרבי שלום מפראביטש סיים לספר את הסיפור הוא אמר - כעת האשה שבקשתם עליה, שקשתה לילד, ילדה למזל טוב.

והוא הבטיח שכל מי שיספר את הסיפור הזה במקרה של אשה מקשה לילד - היא תלד בשעה טובה ומוצלחת.

אמרנו קודם שכל עם ישראל הוא "שכינת עזנו", רחל אמנו. כנסת ישראל נמצאת היום, עכשיו, בחבלי לידה. יש לה צירים - צירים חזקים וכואבים - של להוליד. להוליד מה? להוליד משיח בן דוד, ולהוליד את הגאולה הגשמית של משיח בן יוסף לעם ישראל.

[הגוי בסיפור – זה ישמעאל ועשיו כל אחד מהכיוון שלו, צריך לדעת שאנחנו מהסיפור הזה נצא עם כל העושר שלהם לחיים טובים ולשלום!!!]

לכן אין מצב יותר סמלי, שמסמל את המצב של העם כולו, מאשר אשה שמקשה לילד וצריך לעורר רחמים רבים עליה - שתלד בשעה טובה ומוצלחת, שתבוא הגאולה.

יום האם, הוא גם היום שמסוגל לעורר את הרחמים הרבים שהאשה, כנסת ישראל, שכינת עזנו, תלד את הגאולה היום, ברחמים!

מסירות נפש נשית

מסירות נפש נשית

מה זה מסירות נפש?

למושג ״מסירות נפש״ יש שני מובנים.

א. מסירת הנפש ממש - מיתה על קידוש השם.

ב. התמסרות מוחלטת של האדם לעשיית הישר בעיני הקב״ה, מבלי למות.

שני סוגי מסירות הנפש חשובים, אך מעלתה של מסירות הנפש מן הסוג השני גדולה ממעלת הסוג הראשון. במסירות נפש זו ניתן להתמיד כל החיים, ואליה יש לשאוף.

לקפוץ על הרימון - בכל יום מחדש...

מסירות הנפש של הנשים נגד היוונים:

נשים חייבות במצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שאומרים חז״ל: ״אישה ודאי מדליקה״ (שבת כג.).

לא זו בלבד שאישה חייבת בהדלקה, אלא שבהדלקתה היא אף יכולה להוציא את בעלה ידי חובתו, במקרה ואינו נמצא בבית בזמן ההדלקה.

הגמרא בחרה להשתמש בביטוי ״ודאי״, שאינו שכיח בלשונה, כיוון שאין להעלות על הדעת שנשים לא יחויבו בהדלקה, מפני ״שאף הן היו באותו הנס״ (שם).

באיזה נס מדובר?

רש״י מבאר ״שגזרו היוונים על כל בתולות הנישאות להבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אישה נעשה הנס״.

בגזירתם זו רצו היוונים לטמא את עם ישראל, אך בזכות בתו של יוחנן כהן גדול, שסיכנה את עצמה ומסרה את נפשה - התבטלה הגזירה. היא האכילה את הצורר במאכלי חלב והשקתה אותו יין, וכשנרדם - הרגה אותו. לזכר נס זה נהגו בני ישראל לאכול מאכלי חלב וגבינה בימי החנוכה, מנהג המוזכר בהלכה, בניגוד למנהג אכילת לביבות ושאר מאכלים מטוגנים בשמן.

אמנם, נס הצלה זה לא התרחש בתקופת נס החנוכה אלא מוקדם יותר, כפי שאומר ה״בן איש חי״, אך אף על פי כן הוא מוזכר בחנוכה מכיוון שהוא קשור למאבק במלכות יוון.

הנשים נטלו חלק חשוב במאבק ביוונים:

ב״ספר חשמונאים״ מסופר שהיוונים גזרו שלא למול את הבנים, שלא לשמור שבת ושלא לשמור ראשי חדשים.

מאחר והחובה למול את הבן מוטלת על האב (קידושין כט.), הרי שגזירת איסור המילה הייתה על הגברים. אמנם ציפורה, אשת משה רבנו, מלה את בנה, אך היה זה רק כהוראת שעה כדי להציל את משה רבנו, אך בעיקרון, המילה היא תפקיד האב.

אף על פי כן, לנשים היה תפקיד מרכזי במאבק נגד גזירת המילה של היוונים.

לעתים תכופות, הנשים הן אלו שמלו את בניהן במסירות נפש ומבלי להירתע מעונש המוות שליווה את הגזירה, מפני שהאב התחבא במערות כדי לשמור שבת.

עונשו של המל את בנו היה אכזרי: השלכה מן החומה. עונש זה כלל גם חנק, סקילה ושאר מיני ייסורים קשים.

למרות זאת, נשות ישראל לא נרתעו ומלו את בניהן.

״ספר חשמונאים״ מתאר כיצד נתפסו מספר נשים אשר מלו את בניהן, ״ויקשרו(היוונים) את הילדים על דדי אמותיהן ויעבירו אותן ברחובות העיר״ ואחר כך שמטו אותם מן החומה.

היוונים גזרו גם שלא לשמור ראשי חודשים. הייתה זו גזירה המכוונת דווקא כנגד הנשים, מאחר שראש החודש הוא חג מיוחד לנשים. אמנם בראש חודש הגברים אומרים הלל ומוסף, אך לנשים יש מעלה יתרה בראש חודש, והיא שהן לא עוסקות במלאכות קשות בראש חודש.

לכך הן זכו בשכר שסירבו לעבוד לעגל עם כל הגברים. בזכות מסירות הנפש שלהן, שלא נכנעו ללחץ הגברים, זכו לחג מיוחד זה.

האם ושבעת בניה - קידוש השם בחיים ובמות:

מסופר (גיטין נז:) שאנטיוכוס קרא לאם ולבניה אל ארמונו. משבאו, ציוה עליהם לאכול חזיר. הוא איים על הבכור שאם לא יאכל - הוא יכה אותו בשוטים ובמקלות וימיתהו בקלחת של אש, אך אם יאכל - יעשיר, יגדל ויפאר אותו.

הבן סירב. ״תעשה בי מה שתעשה, לא אפר את חוקות אבותי״ אמר, והרשעים הרגוהו בשריפה.

אחרי כן קראו לבן השני ולנגד עיניו הוסיפו עצים לבערת האש. ״חוס על עצמך״, אמר לו אנטיוכוס וציוה עליו לאכול חזיר. גם בן זה סירב. ״עשה לי כמו שעשית לבן הראשון״ הכריז, ״ואני אשיר את שירו של משה רבנו - אז ישיר משה״.

הרשעים הפשיטו את עורו מעל בשרו לנגד עיני אמו. אך גם הוא סירב להתגעל במאכל האסור. ואנטיוכוס המית גם אותו.

חיזקה האם את בניה הנותרים ואמרה: ״ה׳ אלוהים ראש כל דבר בורא תבל ויוצר האדם. ישיב לכם בחסדו את חייכם אשר תשליכו מנגד על מצוותיו וחוקותיו״ (חשמונאים ב׳ ז, כה).

גם את הבן השלישי לא הצליחו לשכנע.

את הבן הרביעי היכו בשוטים כדי שיסכים לאכול. אך כל עוד נפשו באפו הוא אמר: ״טוב לחסות בה׳״, סירב לאכול ומת על קידוש השם.

גם הבן החמישי והשישי מתו בייסורים. אך לא נכנעו לגזירת המלך.

קרא אנטיוכוס לבן השביעי. צעיר הבנים. ואמר לו שאם יסכים לאכול חזיר - הוא יתן לו כל מחמדי עולם. יעשיר ויפאר אותו.

אנטיוכוס פנה גם אל אם הבנים וציוה עליה לדבר על לב בנה האחרון ולשכנעו לאכול. כדי להצילו ממיתה משונה.

האישה הסכימה לדבר עמו, אך בלשון עברית בלבד. האישה פנתה אל קטן בניה ואמרה: ״שמע בני. הנה תשעה ירחים נשאתיך בבטני. ושלוש שנים הינקתיך, ובעמל ובעצב גידלתיך עד היום. ועתה לו תרחמני אך הפעם: הבט נא השמים והארץ וכל צבאם. כי כל אלה ברא אלוהים מאין. וגם את בני האדם ידיו יצרו: לכן בני, אל תירא מפני הרוצח הלזה, ומות ברצון טוב כאחיך. למען השב ישיבכם לו ה׳ אלוהים לעת רחמים״ (שם, לב-לד). הזדעזע הילד למשמע דבריה ואמר כי לרגע לא עלה על דעתו לשמוע בקול המלך הרשע. האישה שכנעה את בנה בכך שהדגישה כי למרות שהיא העניקה לו את גופו, הקב״ה העניק לו את העיקר. את נשמת אפו, ולכן בקולו יש לשמוע. הבן סירב לאכול. כאחיו. והומת.

גם את אם הבנים המיתו הרשעים. אישה זו. אם הבנים. קידשה את השם בדבריה בחייה. וגם כשמסרה את נפשה ומתה עם בניה[1].

קידוש השם של יהודית

יהודית המפורסמת. זו שהרגה את הצורר היווני. גילתה מסירות נפש ומנהיגות מיוחדת במינה.

ב״ספר יהודית״ (ז-טז) מסופר שהיוונים צרו על עיר בשם ״בתול״. ששכנה קרוב לבית שמש. היוונים התנו את סיום המצור על העיר בהסכמת אנשיה לאכול חזיר. לעבוד עבודה זרה ולחלל שבת. יושבי העיר. שמימיה אזלו. החלו מתפללים לקב״ה אך לא נענו. עמד ראש הקהל. איש ושמו עוזיה. והודיע למלך היווני שאנשי העיר מבקשים ארכה של חמישה ימים. אם בתוך פרק זמן זה לא ישמע הקב״ה לתפילותיהם ולא ימטיר גשם - תיכנע העיר תחתיו להיות לו לעבדים. שמח המלך היווני והודיע שימתין חמישה ימים ואחר יעשה ככל אשר דיברו יושבי העיר.

בין יושבי העיר הייתה אלמנה ושמה יהודית. הספר (ח, א־ז) מתאר את ייחוסה ואת הנהגותיה: ״ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה, ותשב שם חגורת שק, ותצם יום יום בבגדי אלמנותה, מלבד שבתות ה׳, ומלבד ראשי החודשים ומועדי בני ישראל... ותלך בדרכי ה׳, ולא מצא בה איש ערות דבר״.

כשמוע יהודית את תשובת עוזיה לעם, אמרה לו ולזקני העם: ״מי אתם כי תנסו את ה'? התחת אלוהים אתם לשפוט בינו ובין העם? הן חקרי לב האדם לא תבינו, והגיונותיו לא נגלו לכם, ואיך תמצאו חקר בורא כל ואת אשר יעץ עלינו״ (שם, יב־יג).

האלמנה הוסיפה ודיברה דברים נוקבים, עד שהצליחה להפוך את לבו של המנהיג; ״כנים דברייך ואין בהם נפתל ועיקש״, אמר עוזיה, ״אך כל העם... צמא, נקהלו עלי ויפצרו בי לעשות כאשר דברתי״, ולא יכולתי לעמוד בהפצרותיהם, ״וגם נשבענו להם, ואת שבועתנו לא נפר״ (שם, כו-כח). אך מאחר ו״אישה יראת אלוהים את, העתירי אל ה׳ בעדנו, ויתן לנו מטר למלאות את בורותינו מים ולא נגווע בצמא״(שם, כט).

האלמנה עמדה ופתחה בתפילה להצלת בני העיר (שם ט): ״אל אלוהי אבי שמעון. אתה נתת חרב בידו להנקם בבני נכר, על אשר חיללו את אחותו הבתולה... (כוונתה למעשה שמעון באנשי שכם על אשר חיללו את דינה). ועתה השקיפה נא וראה את המוני אשור המתפארים על רכבם ועל פרשיהם, ובוטחים בכוח חיל הרגלים אשר להם. הנשענים על חנית וחץ, על קשת ועל קלע, ולא יכירו כי אתה לבדך תשבית מלחמות וה׳ שמך. שבור נא את גאון עוזם בכוחך הגדול, ונפץ עצמותם בזעם אפך. כי באו לחלל את מקדשך ולטמא את משכן כבודך ולנתץ את קרנות מזבחך. ראה נא את גאוותם, ושפוך חמתך על קדקודם. הרהב בנפשי הרוח אשר לבשתני. תן מרמה בלשוני לסכל עצת עבד אל אדוניו ועצת אדון אל עבדיו, ונגדעו קרנותם ביד אישה...״.

יהודית שכל חייה דיברה אמת מבקשת מהקב״ה כוח לשקר כדי לנצח את האויב: ״תן מרמה בלשוני״.

אחרי שגמרה להתפלל ולהתחנן לפני הבורא, היא יצאה מחוץ לעיר אל חיילי המלך. היא שיקרה להם ואמרה שבאה למסור מידע כיצד ניתן לכבוש את העיר והארץ כולה ללא אבדות. החיילים ליוו אותה אל אוהל המלך. היא פנתה אליו וכך אמרה לו: ״לא יאנה לעמנו כל רע, וכל כלי יוצר עליהם לא יצלח, אם לא חטאו לאלוהיהם״(שם יא,יב) - דהיינו, כל עוד העם שומר תורה ומצוות, לא תצליחו לכובשם ולהכניעם, אך אם יחטאו - ימסרו בידיך. יהודית המשיכה ואמרה שהיא תשוטט בארץ ותודיע למלך מתיי העם חוטא, ואז הוא יתקיף אותם וינצח. יהודית הדגישה שהיא עדיין שומרת תורה ומצוות והקב״ה הוא ששלח אותה לערוק למחנה האויב.

לאחר כמה ימים המלך ערך משתה וקרא ליהודית לבוא. יהודית באה ואף הסכימה לשתות באמרה: ״אשתה כדברך, כי מיום היוולדי לא ניכבדתי כזאת״ לשבת במשתה עם המלך.

אך באמת, במסתרי לבה, בכתה והצטערה צער עצום על שנאלצת היא לשבת עמו. היא הגישה למלך מאכלי גבינה והשקתה אותו יין רב, עד שנרדם בשכרותו. כל באי המשתה עזבו ויהודית והמלך נותרו לבדם.

אז התפללה יהודית אל הקב״ה: ״אל אלוהים, אשר בידך הכוח והגבורה, הבט נא וראה את מעשה ידי שפחתך להרים קרן ירושלים. הנה קרבה עת פדות עם נחלתך, כי תושיעני ימינך לתת נקמה בגוים אשר קמו עלינו״ (שם יג, ז־ח), אחר ניגשה אל מראשות המיטה אשר המלך שוכב עליה, שלפה את חרבו והמשיכה להתחנן לפני הקב״ה: '״ה' אלוהים, חזקני נא ואמצני אך הפעם״ (שם, י), שאוכל להרוג את הצורר למרות שאיני יודעת לאחוז חרב, למרות שאיני יודעת להרוג. ביד האחת אאחוז בציצית ראשו ובשנייה את החרב, ואתה, ה׳ אלוהי, תכה בצווארו עם החרב שבידי. ואכן, יהודית הכתה אותו פעמיים בצווארו עד שראשו נכרת.

בזה לא הסתיימו עלילות הגבורה של יהודית. היא נטלה את ראש הצורר, הטמינה אותו בתרמילה וחזרה לעירה, שם הציגה אותו בפני כל העם. כל הנוכחים התפעלו מנס ההצלה והודו לה,: ״ברוך ה' אשר מגן צרנו בידנו כיום הזה: ועוזיה אמר אל יהודית: ברוכה את בתי לה' אל עליון, וברוך טעמך מכל בנות הארץ״ (שם, כו־כז).

יהודית ציותה על עוזיה לשמוע בקולה ולקרוא לאכיור, ראש צבא עמון, שדיבר בשבח היהודים וגורש מצבאו אל תחומי העיר, לחזות בראשו הכרות של המלך ובנס הניצחון. כשראה אכיור את תחילת תבוסת הצבאות הצרים על העיר, האמין בה', התגייר ומל את בשר ערלתו.

אחר כך אמרה יהודית: ׳ועתה אני חוזרת לבגדי אלמנותי, - עשיתי את שהיה עלי לעשות ותפקידי הסתיים. וכי אני צריכה להיות המנהיגה? לא! אמנם עוזיה טעה ואני צדקתי, אך עתה אני חוזרת לבגדי אלמנותי, ואתם תמשיכו בדרך שהוריתי לכם, דרך ה'.

זו גם מסירות נפש, חלק ממסירות הנפש של נשים – לדעת איך לעשות הכל אבל לא להיראות בחזית!

עושה רצון בעלה – יודעת איך להטות את לב הבעל לאט לאט עם הרבה מחמאות לדרך הישר, אבל היא נשארת בצל.

במצרים:

הָבָה וְנִרְאֶה מֶה הָיְתָה צְנִיעוּתָן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בַּתְּקוּפָה הַקָּשָׁה שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁכֹּה מַגְדִּירִים אוֹתָן חֲזַ"ל: "נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת". וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּיַחֲסִים אֶת כָּל הַגְּאֻלָּה לִזְכוּתָן.

מְסַפְּרִים לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת, כְּשֶׁהָיוּ יוֹצְאוֹת לַחוּץ, הָיוּ מְכַעֲרוֹת עַצְמָן בְּפֶחָם, וּכְשֶׁהָיָה הַמִּצְרִי רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק עִמָּן, הָיָה רוֹאֶה מַרְאֵיהֶן הַמְכֹעָר וּפוֹרֵשׁ מֵהֶם. וּכְשֶׁהָיוּ בְּבָתֵּיהֶן הָיוּ מְקַשְּׁטוֹת עַצְמָן בְּיוֹתֵר לְבַעְלֵיהֶן, וּבִזְכוּתָן פָּרוּ וְרָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְאֹד מְאֹד.

בְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצִּדְקָנִיּוֹת שָׁמְרוּ עַל צְנִיעוּתָן וְלֹא הֵפֵרוּ אֱמוּנָתָן לְבַעְלֵיהֶן, וְלֹא דַּי שֶׁלֹּא הָלְכוּ לִשְׂדוֹת זָרִים, אֶלָּא עָשׂוּ פְּעֻלּוֹת הַדּוֹחוֹת אֶת הַזָּרִים מִלְּהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן.

בגן עדן:

יש בזוהר סיפור ארוך על רשב"י שלוקח את החברים ועולים בשלום לפרדס, ויש שם הרבה דברים מופלאים. בין השאר, רשב"י שואל את המלאך הממונה, מה גורלן של הנשים הצדקניות בגן עדן? הממונה הולך לממונה שמעליו ומקבל רשות לגלות את הסוד, לכבוד רשב"י. ואז מסופר על היכלות הנשים הצדקניות בגן עדן. הנשים בגן-עדן יושבות ונהנות מזיו השכינה ועוסקות בתורה.

יש עשרה היכלות, בכל היכל אשה אחת, 'הרבנית' של אותו היכל. ארבעה היכלות של האמהות, שרה רבקה רחל ולאה, ועוד ששה היכלות: בתיה בת פרעה, יוכבד אמו של משה, סרח בת אשר, דבורה הנביאה, חנה הנביאה ואסתר המלכה. כמובן, יש עוד הרבה נשים צדיקות, כמו מרים הנביאה. אלא שכל הנשים שיש בעולם כלולות בעשר אלה. כל אשה צריכה למצוא את הצדיקה המסויימת שלה. או שתמצא במודע, או שבבוא הזמן יכוונו אותה להיכל של שרש נשמתה.

לכל אחת מעשר הנשים הצדקניות יש תכונה המיוחדת לה, שעליה היא מוסרת את נפשה. מקביל לעשר הספירות:

שרה אמנו – כתר (אמונה). אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים", וכך גם שרה אמנו, "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". להיכל זה שייכות הנשים שעניינן להפיץ אמונה.

רבקה אמנו – חכמה. המיוחד ברבקה שהיא אומרת "אלך" – הליכה מתוך אמונה לקראת בעלה לעתיד, בחוש שזהו בן-הזוג האמיתי, והליכה באמונה לארץ ישראל. בהיכל רבקה תהיינה הנשים הצדקניות שזה עניינן, כמו למשל הרבנית מנוחה רחל (נכדת אדמו"ר הזקן), 'ציונית' אמיתית, בעלת מסירות נפש על ישוב הארץ.

השייכות לספירת החכמה: בפשטות רבקה הכי חכמה בין האמהות. כשם שלשרה יש חוש להבדיל בין יצחק לישמעאל כך לרבקה יש חוש להבדיל בין יעקב לעשו (אף ששניהם בניה!), הנובע מהנקודה הפנימית של החכמה "איזהו חכם הרואה את הנולד" מה יהיה אם חלילה עשו יזכה בברכות).

לאה אמנו – בינה. לאה אמנו היא ברוכת ילדים יותר מכולם, וכל אשה בישראל שהיא בטבע הזה שייכת להיכל של לאה.

הקשר לספירת הבינה פשוט: בינה נקראת 'אמא', וכן בקבלה לאה היא תבונה, "שם הגדולה לאה" (הגדולה, ה"א גדולה, ה"א עילאה בשם הוי'), והיא האמא של ששה בנים ובת – שש מדות ומלכות.

רחל אמנו – דעת. רחל היא "יפת תאר ויפת מראה", והיא מפקירה את עצמה לגמרי במסירות נפש בשביל אחותה, מסירת הסימנים ללאה. לרחל יש גם מסירות נפש ללדת ("ואם אין מתה אנכי", שהתקיים בה בפועל בלידת בנימין)[2], ומסירות נפש להקבר על אם-הדרך כדי לדאוג לבניה "רחל מבכה על בניה". זהו התיקון של אשה יפהפיה בקדושה – שיש לה את התכונה להפקיר את עצמה למען אחרים, ואז היופי מתוקן.

הקשרים לספירת הדעת: דעת = חיבור! מי שיש לו דעת מוכן למסור את הנפש.

שרה אמנו – חסד. אמנם כבר פגשנו את שרה מצד האמונה, אבל לאברהם ושרה יש שני צדדים, האמונה והחסד, אברהם איש החסד ושרה על-ידו. לכן נראה שההיכל של שרה הוא גם היכל החסד, ולשם שייכות הנשים בעלות החסד.

דבורה הנביאה – גבורה. בהיכל זה יהיו הנשים שאוהבות לשיר ולכתוב שירה, שירת דבורה; נשים עם אישיות חזקה ולוחמת, כמו מסירות נפש למען ארץ ישראל; והנשים שאוהבות משפטים, שהרי דבורה שופטת את ישראל.

יוכבד – תפארת. יוכבד היא המילדת של עם ישראל (יחד עם מרים, שפרה ופועה), ולה עצמה יש שלשה ילדים 'מחוננים'. זהו ההיכל של הנשים העוסקות בחינוך, מהגיל הרך ועד בכלל. הקשר לספירת התפארת: יוכבד לשון כבוד, "לכבוד ולתפארת".

סרח בת אשר – נצח. סרח בת אשר בשרה ליעקב אבינו שיוסף חי על-ידי ניגון. סרח מייצגת את הנשים שעוסקות באמנות – נגינה, ציור, דרמה וכו'.

בתיה בת פרעה – הוד. בתיה היא גיורת (ומן הסתם רות נמצאת יחד איתה) והגיור שייך להוד, "מתיהדים". להיכל זה שייכות הנשים הקשורות לגיור וחזרה בתשובה.

חנה הנביאה – יסוד. חנה היא הדמות הנשית המתפללת על ילדים, וממנה לומדים את עיקרי הלכות תפלה. תכונה נוספת: שהיא מוסרת את בנה, משאילה אותו לה' – זו האשה השולחת את בעלה ובנה ללמוד תורה ("נשים במאי זכיין").

הקשר ליסוד: חנה לשון חן, שייך ליסוד. חז"ל אומרים שחנה 'מאיימת' על ה' שתעשה עצמה סוטה כדי להפקד בבנים (שאשה הנבדקת כסוטה והתברר שהיא טהורה מובטחת ש"ונזרעה זרע"), והעניין של סוטה קשור ליסוד באופן מובהק. חנה ראשי תבות חלה, נדה, הדלקת הנר, שלש מצוות האשה השייכות לתיקון היסוד[3].

אסתר המלכה – מלכות. להיכל זה שייכות הנשים שיש להן כישורים מלכותיים, שפועלות בענייני הציבור (לפעמים תוך ויתור על דברים אישיים, כמו אסתר).

קטע מקסים שכתבה חנה סנש בגיל 12: 

"יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות/ מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים/ ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שלטון/ נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום/ נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים - לא נהיה גלמודים/ ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא ניוואש. כי נוסיף הילחם/ הנרות הללו יעודדונו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד".

מסירות הנפש היומיומית של הנשים:

דיברנו עד כה על מסירות נפש מיוחדת במקרים קיצוניים של מלחמה ומצור, אך כפי שציינו כבר, מסירות הנפש הגדולה היא דווקא זו הנעשית בחיי היומיום.

על מסירות נפש זו כתב הרב בעל ה״בן איש חי״ בספרו ״חוקי הנשים״ (ה״בן איש חי״ רצה להדפיס את הספר הזה בארץ, אך נאסר עליו להדפיסו מכיוון שאסור היה אז ליהודים להדפיס בארץ ספרי חוקים).

בספרו הוא פונה לנשים: ״שמענה נשים, כל אשה ואשה מחויבת וצריכה לתת דעתה על ילדיה: תפקח עליהם בכל יכולתה, תשמרם מכל קלקול, תשמרם מעצות רעות, תשמרם שלא ילכו עם חברים אספסופים, תשמרם שלא יתחברו עם המקולקלים״ - את זה הוא כתב עוד בזמנו, קל וחומר לימינו - ״וכשיגיע הילד לבגרותו, צריכה לשמור אותו מכל משמר. ואם יכנס למרתף או למחסן, תשאלהו: ׳למה הלכת שם? מה לך ללכת למרתף או למחסן?׳. וחייבת לעקוב אחריו ולראות כל מעשיו. ותתן דעתה על בניה בברכות, באכילה, בשתיה, בתפילה. לא תחשוש מהם. כי המתרגל להתפלל ולברך מילדותו, כשיגדל ימשיך באותה דרך. תתן דעתה על הדיבורים שהם מדברים: שלא תצא מלה מגונה מפיהם, שלא ידברו דברי ליצנות, ושלא ישבעו שבועות. שתתעסק בחינוכם, ותלמדם דעת. תוכיח אותם ולא תשתוק, וצריכה בחכמה ובתבונה גדולה להיזהר בתוכחה, היכן ומתי לדבר את הדברים: לא בשגעון, אלא בתכנון ובצורה מיושבת״.

הרב ממשיך ומסביר שגם אחר שהבן יגדל ויתחתן, על האם להמשיך ולשים לבה אליו (צריך מאוד מאוד להיזהר לא להתערב בזוגיות של הזוג הצעיר!).

הרב אומר שטועות הנשים החושבות שאין באפשרותן להשגיח על חינוך בניהם ובנותיהם, ומנחה את הנשים שלא להתייאש, שלא לומר ״אין בידי כוח״!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!

---

[1] כתב הרמ"ע מפאנו כי חנה היתה גילגול של אמתלאי בת כרנבו (אמו של אברהם אבינו) אשר הסכימה להקריב את בנה (אברהם אבינו) על האש ועל כן היה עליה להקריב את בניה.

[2] המילדת אמרה לרחל אמנו אל תפחדי, "אל תיראי כי גם זה לך בן". יש רק פעמיים בכל התורה שיש חמש מילים רצופות בנות שתי אותיות – הפעם הראשונה כאן, "כי גם זה לך בן", והפעם השניה במלחמת עמלק, בה כתוב "כי יד על כס יה". רק פעמיים בכל התורה יש תופעה כזו. מההיקש בין שני הפסוקים לומדים שמסירות הנפש של רחל בסיפור של היום, "כי גם זה לך בן", היא הסגולה להלחם עם עמלק ולנצח אותו.

[3] ויאמר הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך (לג,ה) - הגאון החכם רבי סלימאן פרץ בספרו הנפלא "חכמת שלמה" רמז יפה מדוע אמר יעקב "הילדים אשר חנן" ולא 'אשר נתן'. לרמוז לעשו עפ"י מה ששנינו במשנה במסכת שבת (ב,ו): "על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". ראשי תיבות של  שלושת הדברים "חנן" ח'לה נ'דה נ'ר. בזה רמז יעקב לעשו, בזכות זהירותו בשלושה דברים הללו, זכה לבנים כשרים.