פרשת משפטים – שקלים - פיל בקוף מחט

פיל בקוף מחט

גל עיני: על חדש ניסן נאמר בתורה "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חוץ מראש השנה החגיגי בתשרי, ישנו ראש שנה סמוי באמצע השנה, בראש חודש ניסן.

לפי זה ה'אלול' של השנה הסמויה הזו הוא אדר... אלא שבניגוד לאלול – חודש התשובה הרציני, באדר אנחנו מהרהרים בתשובה שמחה עם הגשמיות!

האות של אדר היא קו"ף, אחת המשמעויות של המילה קוף היא 'קוף המחט'.

מימרה מפתיעה של חז"ל תופרת את קוף המחט לחיה אחרת – הפיל.

אומרים חז"ל (ברכות נה:) ש"אין מראים לאדם [בחלום] אלא מהרהורי לבו" – לכל פרט בחלום יש אחיזה בחיי האדם, ולכן על דברים התלושים לחלוטין מחיינו איננו חולמים. ומה הדוגמא שהם מביאים? פיל הנכנס בתוך קוף מחט.

מדוע בחרו חז"ל דוקא בדימוי זה?

לפי חז"ל לכל חיה בטבע יש פסוק המבטא את מהותה, פסוק אותו היא 'שרה' בעצם קיומה.

פסוקו של הפיל הוא (תהלים צב,ו) "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ".

החיה הענקית הזו, על השקט והכובד המלכותיים בהם היא מתנהלת, היא המחשה לגדולת הבורא ("מה גדלו") והד לעומקים הבלתי מפוענחים שלו ("מאד עמקו").

מהו איפוא פירוש הפיל הנכנס בקוף המחט?

נראה שיש כאן איור סמלי לבריאת העולם: ה' האינסופי בורא חלל מצומצם ואז חודר לתוכו. הבלתי-מוגבל נכנס לתוך המוגבל. הדימוי בא לנער אותנו מהתפיסה הרווחת שהאלוקות היא נשגבת ומופשטת ולכן מרחפת מעל המציאות ואינה מתעניינת בבני האדם הנחותים.

כניסת הפיל לקוף המחט פירושה שאלוקות נשגבת באמת תחדור גם לחללים הקטנים ביותר של חיינו.

הרבי מקוצק (שהשבוע פקידת שנתו) כותב על הפסוק (שמות כב,ל): "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - מלאכי קודש יש לה' מספיק, הוא רוצה "אנשי קודש", אנשים שהקודש נכנס בחייהם[1]!

הרב קוק (עין איה שבת א' פ"א ח שבת י.): רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי - ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים. כלומר שצריך שתהי' התורה מתיחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה... שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל בהיותה מתפשטת על ארחות החיים המעשיים...".

הרב קוק (פנקסי הראיה ג, עמ' רפט-רצ)[2]: "ענין ספירת הדמעות על אדם כשר[3], הוא בציור דמעות, לחות נזרמות, אבל כשכל אחת מהם נעשית מוצק אז נספרות. הנוזל הוא רוחני לערך המוצק, וכן מחשבה היא רוחנית לערך המעשה. תכלית הדמעות היא שיתגשמו בפועל, למלא את החסרון שחסר לכלל החבורה על ידי היעדר אדם כשר. על כן הדמעות הן הטובות, שראויות להיות נספרות, כלומר באות למצב מוגשם בפועל...

התכלית היא הדמעות הנספרות, הבאות מצד השכל וההכרה של ערך החסרון, והפועלות על הדאגה המעשית למלאות את החסר...

אנו צריכים לבעלי בתים יראי ד', שימצאו בתים יהודיים בעולם... רק בעזר בעלי בתים יראים יוכל המצב להתקיים ... על כן ראוי להוריד דמעות נספרות מתגשמות בפועל, ועל כל החבורה לדאוג למלאות החסרון, החסרון של היהדות.

יש למצוא בעלי צדקה, יש למצוא אנשים טובי לב, אבל היהדות תובעת בעלי בתים יראים, בעלי בתים שמתפללים כיהודים, שקובעים עיתים לתורה, שמכבדים ואוהבים את התורה. זה אנו צריכים למלאות. ובלע המות לנצח. במהרה בימנו אמן".

התשובה המעשית המקומית לחוסר ביראי השם שנרצחו על קידוש השם (חוץ מהנקמה הממלכתית שצריך לדחוף אליה) היא שכל יהודי יוסיף קדושה בביתו!

שיא הקדושה בחיי המעשה הוא בית המקדש!

למה קוראים פרשת שקלים?

משנה ברורה: א. זכר לזמן הבית. ב. "ונשלמה פרים שפתינו".

השבת הזו היא זמן מצוין לחשוב מה אנחנו עושים כדי להביא שקלים בפועל ולא רק כזכר, או ככפרה על חוסר המעשה...

אתמול, כ"ד שבט (יום ההולדת של אשתי היקרה), התנבא זכריה הנביא נבואות מדהימות על ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו - העיר שמחברת את הקדושה אל החומר!

אי אפשר שלא לרעוד מההקבלה לימינו...

זכריה (א-ב): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט... הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר: רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם... וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי... וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ... וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת: וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹ-ת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת... עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם... פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ... רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן[4] כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'".

השבת חלה האזכרה של יאיר שטרן[5] תראו מה העיקר האחרון שהוא רושם בתור יהודי 'לא דתי' (הניח תפילין ואכל כשר)...

עיקרי התחיה - אברהם שטרן ("יאיר"):

א. העם – עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת היחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה.

ב. המכורה – המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, בראשית ט"ו י"ח), היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם העברי כולו.

ג. העם ומכורתו – את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב.  בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה.  לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ-ישראל.  זכות זו היא מוחלטת: היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם.

ד. היעוד – 1. גאולת הארץ.  2. תקומת המלכות.  3. תחיית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

ה. חינוך – חינוך העם לאהבת החרות וטפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים.  השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא.  חידוש ההכרה "הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים" (ויקרא רבה, ל"ה, ח')

ו. אחדות – איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית.  שימוש בגאוניותם, מעמדם מאודם של יחידים – וכיוון מרצם, מסירותם ולהטם של ההמונים למלחמת השחרור.

ז. בריתות – כריתת בריתות עם כל המעוניינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרים.

ח. כח – חשול הכוח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.

ט. מלחמה – מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש – כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם.

ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה:

יא. אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

יב. משטר הצדק – הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל.  בו יחיו חיי אחוה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

יג. החיאת השממות – בניין החרבות והחיאת השממות לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם.

יד. משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים.

טו. קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

טז. שלטון – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

יז. תחייה – החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל.  צרוף האופי הלאומי בכור התחיה.

יח. הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.

במהרה בימינו אמן.

---

[1] הרב דרוקמן: מובא בספר דברים (ה,כב) "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִי-ם חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי".

קודם לכן אומרת התורה (ד,לג): "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי".

ממבט ראשון, התורה חוזרת על עצמה, אבל זה לא אותו הדבר.

כאן ישנה הדגשה מיוחדת "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע" - ההדגשה היא, שבשר ודם שומע קול אלוקים חיים.

יש לקב"ה הרבה מלאכים ושרפים בשמים, אבל מה שהוא רוצה מאיתנו זה "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - קדושה שמתגלה אצל בני אדם, זה התפקיד שלנו, בזה אנחנו מתייחדים. זה הייעוד שלנו בעולם הזה.

תהלים (קטו,טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

אמר על זה הרבי מקוצק ז"ל (מובא בשיח שרפי קודש מדור עבודת ד' אות ט) – "השמים, שמים לה' והארץ נתן לבני אדם - לעשות מהם שמים"!

שמים זה האידיאל, החזון, והארץ זוהי המציאות. ה'שמים' זה הרוח, 'הארץ' זה החומר. שמים זו קדושה, ואנחנו צריכים להפוך את הארץ לשמים, את הארץ אנחנו צריכים לקדש, לרומם, הקדושה השמימית צריכה להתגלות בארץ, האור השמימי צריך להאיר בארץ.

כל מצוה זו תוספת קדושה, על כן, זכינו למצוות בכל תחומי החיים. זוהי זכות שאין כדוגמתה – "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".

כותב המדרש (דברים רבה ו,ג): "אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך... אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך...אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך... אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך...ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך...".

הרב חרל"פ: "לרגל התעלות זו, התאחדות הגמורה (בין הבחירה של ישראל לבין הבחירה של הקב"ה) נתעלינו שגם בשר תאוה שלנו יש לו מעין קדושת שלמים וזה (הסיבה) שלא הותר להם בשר תאוה כי אם בבואם לארץ ישראל (משום) אז נתעלו שגם הרצון הטבעי שלהם הוא באיחוד עם הרצון של חי העולמים ב"ה, עד שבכל אות נפשך תאכל בשר, שאות נפשך גם הוא קדוש. וכשם שלגבי חפץ עליון נאמר בקורבנות "אשה ריח ניחוח לה'" שאמרתי ונעשה רצוני, כן הוא בחפץ ישראל עם קדושו שעולה לריח ניחוח לה'. ולכן נאמר "רק הדם לא תאכלו", ולהלן הוא אומר "רק חזק לבלתי אכול הדם", הענין דמאחר שכל כך יש התעלות לרצון ישראל עד שהוא עצמו רצון ה', וגם הבשר תאוה כאילו נזבח לשם שלמים, יכול היה לחשוב שכמו כן יאכלו גם הדם, כשם שדם הקורבנות עולה על המזבח, כן הדם של בשר תאוה יעלה לאדם ויהיה נחשב כאילו עלה למזבח, על זה נאמר כי לא כן הדבר, רק חזק לבלתי אכול הדם.... וזה מתאים עם מה שאמרו (בראשית רבה) "קדושים תהיו"-יכול כמוני? ת"ל אני ה'-קדושתי למעלה מקדושתכם, ועד כאן ולא יותר, שמכיון שבארץ ישראל תבוא ההתעלות עד כדי דימוי לעליון ב"ה כביכול, תגיעו אז למעלה.. שכל הציווים והאזהרות, יהיו לכם מן הנמנע גם בטבע. למעלה גדולה זו תגיעו, ובכל זאת תתאמצו שלא למדוד עצמכם יותר מדאי, ורק חזק לבלתי אכול הדם".

[2] הרב אבינדב אבוקרט בשם הרב צוריאל חלמיש: מדובר ברשימות דברים שכתב הרב ביומנו, כהכנה לקראת דברים שנשא בלווייה של אחד היראים בין חברי הקהילה בבויסק (בניגוד למקובל אולי לחשוב, מצוי שהרב כותב לעצמו רשימות בפנקסיו השונים לקראת נאומים, הספדים ואפילו ראיונות). בנוסף, אלו דברים ייחודיים של הספד כתוב מהראי"ה (רוב ההספדים שבידנו הם תמלול חלקי של דבריו בע"פ) ועוד על אדם שאינו רב או איש ציבור.

[3] נאמר בשבעה של הרב בן גל ובחודש של הרב רזיאל ה' יקום דמם.

[4] פִּיוּט לְיוֹם הַפְּדוּת – יאיר שטרן הי"ד:

צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן,

בָּנַיִך אֵלַיִך שָׁבִים בְּשָׂשׂוֹן.

וְיָגִיל הַגָּלִיל וְיָשִׂישׁ הַשָּׁרוֹן

וְתִצהַל יְהוּדָה, וְהַנֶּגֶב יָרֹן.

צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן.

[5] מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה). נרצח ע"י הבריטים בכ"ה בשבט ה'תש"ב.

שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש: "לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח".

פרשת שקלים

פרשת שקלים

לשם יחוד לפרשת שקלים:

כף החיים (או"ח תרפ"ה לג): לשם יחוד קבה"ו וכו' הנה אנחנו באים לקרות (או לשמוע) פרשת שקלים לעורר שקל הקודש פלס ומוזני משפט לה' ולהכניע מוזני מרמה בגבול הרשעה הנצב כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במסתרים ובסגולת קריאה נאמנה זאת קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך תמחה את זכר עמלק כְּמוׁץ יְסוׁעֵר מִגוׁרֶן וּכְעָשָן מֵאַרוּבָּה, וברצונך תשוב ותרחם עלינו ותרום ותגביה קרננו למעלה ע"י משה עבדך כמו שהבטחתנו כי תשא את ראש בני ישראל וכו' ובחסדך תבנה בית המעוז ב"ב לאשר ולקיים מצות שקלים בפועל. ויהי נועם וכו'

שמות (ל,יב): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם".

אחד הסיפורים היותר כואבים בענין זה[1] היה עם דוד המלך שסופר את ישראל ולא גובה מאיתם מחצית השקל. התוצאה היא מגיפת דֶּבֶר (דברי הימים א כא,טז) "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ". בירושלים יש הפוגה זמנית "וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וכו' ".

רואה דוד שהמגפה לא נעצרת לגמרי, עדיין החרב נטויה על ירושלים. לוקח דוד מכל שבט ושבט חמישים שקלי זהב. בסך הכל משנים עשר שבטים הוא לוקח שש מאות שקלי זהב וקונה את הגורן של ארונה. המקום שבו עומד המלאך. "וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ: וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ" (שם כז).

זה המקום שבסופו של דבר יבנה בו בית המקדש!

תהלים (קלג,ג): "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".

למה בית המקדש הוא מקום "הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם"?

כיוון שזה המקום שבו הקב"ה נפח באדם הראשון נשמת חיים. לכן אנו מתפללים ומשם גם יורדים חיים לכל העולם כל רגע - "רחם על ציון כי היא בית חיינו"!

ע"י התרומה של מחצית השקל[2] חיבר דוד המלך את כל העם למקום החיים לכן הוא לא מסכים לקבל את המקום בחינם מארונה היבוסי!

המשנה במסכת שקלים אומרת ש"בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים".

למה מזכירים את חובת השקלים כבר בראש חודש אדר ולמה תורמים לפני חג הפורים?

כתוב בבלי ובירושלמי (מגילה): "רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל. אמר: מוטב שיקדים כספן של בני, לכספו של אותו הרשע. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים".

חז"ל אמרו שכשכל ישראל[3] נתנו מחצית השקל יש מאה כיכר[4]. אם מחשבים מחצית השקל שזה 9.6 גרם כסף עם מע"מ ועמלות סוכן מגיעים לכמעט ארבעים שקל[5]. כפול שש מאות אלף איש זה בערך 5760 קילו כסף, שזה שווי המאה כיכר.

המן הסכים לתת עשרת אלפי כיכר כסף למלך - פי מאה כיכרות ממה שאספו ישראל בשנה אחת, שזה 622,656,000 מליון דולר.

בזמן הגמרא ערך הכסף היה יקר יותר[6], פי שלושים וחמש מערכו בימינו.

לפי זה המן הסכים לתת מכספו לאחשורוש ערך של יותר מעשרים ואחד מיליארד דולר על מנת שיסכים להרוג את היהודים!

אם נחשוב שהמן לא היה נותן יותר מעשירית כספו והוא הציע לאחשורוש 21 מליארד דולר. יוצא שהיה לו רכוש בערך של 210 מליארד דולר. זה כמו מובראק, קאדפי, אסאד, סאדם חוסין וערפאת גם יחד, ועוד ישאר לו קצת עודף. כל זה בהנחה שהמן היה מקפיד על "מעשר", אבל אם הוא היה קמצן ונותן פחות ממעשר מכספו - היה לו הרבה יותר ממאתים מיליארד דולר.

מה יוצא מכל הכסף הזה?

כתוב בקהלת (ב,כו): "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

אומרת הגמרא (מגילה י:) "רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "לאדם שטוב לפניו - נתן חכמה ודעת ושמחה" - זה מרדכי הצדיק. "ולחוטא - נתן ענין לאסוף ולכנוס" - זה המן. "לתת לטוב לפני האלהים" - זה מרדכי ואסתר דכתיב "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".

בסופו של דבר כל העושר של הרשעים יגיע לצדיקים!

במקרה של מרדכי זה משמש לבנין בית המקדש השני שנבנה ממש מיד אחרי שאחשורוש מת בשנה השלוש עשרה למלכותו.

כותב המדרש (תהלים יז) על המגיפה בימי דוד: "משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. (והבין הבן שבגלל אותו דבר הוא קיבל מכה מאביו. כך דוד מבין שהסיבה האמיתית למגיפה היא לא הספירה של האנשים, אלא) כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש.

והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. לפיכך, התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום, אנא, השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים. ותקנו בונה ירושלים ה', ברכה בפני עצמה, בתפלה, וברכת המזון. בצווי משה רבינו".

מכאן אנו למדים שלא רק פעם בשנה אנחנו צריכים לזכור את בית המקדש בתרומת מחצית השקל אלא לכוין כל יום בתפילות ובברכת המזון שה' יחזיר לנו את עבודת בית המקדש, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים בשביל זה[7]!

שמות (לח,כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת".

אומר רש׳י :  ״זהו רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל״.

אם אכן נחשב המשכן כ׳משכון׳ של בני ישראל - אמר הגאון רבי זלמן מוולאזין - אזי גם למשכון יש זמן שצריכים להחזירו, שהרי בפירוש נאמר בפסוק ׳עד בא השמש תשיבנו לו׳, ואם כן כבר באה השמש אלפי פעמים ומדוע לא החזיר לנו הקדוש ברוך הוא את המשכון?

אלא - אמר רבי זלמן - התשובה נמצאת בפסוק שלאחריו : ׳והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני׳. תנאי גדול יש בהשבת המשכון - צריך לצעוק !!! הקב׳ה מחכה שנצעק אליו, אז ישיב לנו את בית המקדש כבתחילה.

יהי רצון שנזכה לתרום את מחצית השקל לבית המקדש השלישי במהרה בימינו. אמן.

---

[1]מבוסס על דברי הרב שמואל אליהו שליט"א.

[2]שקל בגי' נפש (430).

[3]נשים ילדים ועוברים - המשנ"ב הביא מנהג שמפרישים מחצית השקל אפילו על עובר במעי אימו. ודרשו זאת מהפסוק של "כל העובר על הפקודים", לרבות עובר במעי אמו. וכתב הכה"ח (שם ס"ק כד) שאע"פ שלפי הרמב"ם פטורים נשים וילדים, הם נותנים כי כתוב "לכפר על נפשותיכם".

[4]פירשו התוס' - (מגילה טז.) "שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם. ודוק ותשכח".

ואיך זה כל פדיונם? הרי כל פדיונם הם מאה כיכר? יש אומרים שהמן רצה ליתן בעדם את כל הערך המפורש בתורה למי שאומר "הרי ערכי עלי". שלפי ההלכה הוא חייב ליתן חמשים שקלים שהם מאה חצאי שקל. לפי זה שישים ריבוא מישראל שכל אחד מוערך בחמישים שקל הם עשרת אלפים ככר כסף בדיוק. וזה שפירשו התוספות, "ואמר שיתן כל פדיונם, דוק ותשכח".

[5]לפי הערך שהיה בשנת התשע"א, בתשפ"ב זה יוצא 29 ש"ח.

[6]הגמרא אומרת שגדי קטן נקנה בזוז אחד (ברכות מד). בפסח שרים על חד גדיא שנקנה בשני זוזים. זוז הוא רבע שקל של חז"ל. שני זוזים – מחצית השקל. בימינו מחיר גדי הוא מעל אלף מאתים שקל חדש. אם שקל בימינו הוא שלושים וחמש שקל, זוז\דינר הוא שבע עשרה וחצי שקל.

[7] שו"ע (או"ח א,ג וכן בסי' תקפ'). גמ' (ב"ב ס:). גר"א (ליקוטים בסוף ביאור הגר"א לסיפרא דצניעותא לח.): "בשעה שנחרב בית המקדש והסתלקה השכינה, היא הסתלקה במידה מסוימת גם מנשמתו של כל יהודי, וההבדל בין נשמתו של יהודי לפני החורבן לאחרי הוא כמו ההבדל בין אדם חי לאדם מת".