ראש חודש טבת ועיד אל בנת

🔥 כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת וישב): "מנהגנו להדליק שמן למאור לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס זיע"א ביום ראש חודש טבת".

 

🔥 מוסיף הרב פלאג'י: "וכן נהגו להדליק נר בראש חודש טבת לכבוד נשמת אברהם אבינו, שזהו יום פטירתו".

 

מסביר הרב דב קוק, שנר חנוכה נמשך מהפסוק "נר מצווה ותורה אור", אור הנר הזה של חנוכה נמשך מ"כותנות אור" שהייתה כתובה בתורתו של רבי מאיר.

חודש כסלו הוא חודש של נס ואור, ולעומתו חודש טבת בו כבר מתחיל החושך להחשיך יותר, שהרי שלוש צרות ארעו בעשרה בטבת שלכן מתענים (כי ביום עשרה בטבת הובקעה העיר, תורגמה התורה יוונית, והסתלק עזרא הסופר), ממילא יש חושך שיורד בחודש טבת.

צריך להאיר מהאור של חודש כסלו למתק את החושך של חודש טבת. והזמן שבו אפשר להעביר ולמתק את החושך של חודש טבת – הוא בראש חודש טבת שחל בימי חנוכה.

לכן כמו עשיר שנותן צדקה לעני בזה הוא ממתיק את העניות של העני, כך שנותנים צדקה בראש חודש טבת אפשר להמשיך את האור של חודש כסלו לטבת ולהמתיק את החושך של טבת על ידי הצדקה.

לכן הצדקה היא לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס, שהוא האור המאיר ובתורתו כתוב "כותנות אור" שזה האור של חודש כסלו שעל-ידו אפשר להמתיק ולבטל "כותנות עור" של חודש טבת, שהעור הזה הוא מכסה המכסה את האור וממילא יש חושך שנמשך בטבת.

אך ע"י צדקה (והדלקת נר שמן) בראש חודש טבת לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס, זוכים וממשיכים את האור של כסלו וממתיקים את החושך של חודש טבת.

 

סגולה לתשובה: ליל חנוכה שחל בראש חודש טבת הינו לילה שמסוגל להשיב את הרחוקים בתשובה.

בתאריך הזה התרחש דבר מדהים בהיסטוריה: אדם רע חזר בתשובה. קראו לו ישמעאל. אביו, אברהם אבינו, כל כך שמח לראות את בנו מניח תפילין. באותו יום הוא נפטר. א' בטבת הוא יום פטירתו של אברהם אבינו, וה' הבטיח לו תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. "תיקבר בשיבה טובה" – ראשי תיבות טב"ת (הפוך). למה הוא נקבר בשיבה טובה? כי ביום מותו הוא ראה את ישמעאל בנו עושה תשובה.

 

עיד אל-בנת הוא חג שנחגג על ידי חלק מהקהילות היהודיות במזרח התיכון בראש חודש טבת, בימי חג החנוכה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות.

 

לפי מסורת אחת, מקור החג בגבורתה וחוכמתה של יהודית, שכבשה ביופייה את הולופרנס שר הצבא, ערפה את ראשו והצילה בזכות מעשיה את אנשי יהודה.

מסורת אחרת גורסת שהחג נוצר לזכר גבורתה של האישה שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים.

דעה אחרת היא שמציינים ביום זה את המסופר בספר עזרא, על היום בו שבו התחייבו שבי ציון לשאת נשים רק מבנות ישראל.

לפי השערה נוספת, מקור החג במסופר במגילת אסתר, לפיה זה היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי.

 

החג נשתמר בקרב קהילות ישראל באגן הים התיכון: תוניסיה, ג'רבה, לוב, אלג'יריה, מרוקו, טורקיה וסלוניקי.

פרשת בהר - מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ

ויקרא (כה,ח): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה".

שואל המגיד מדובנא:

לשם מה האריך כאן הכתוב בחשבון מספר השנים מספיק אם היה הכתוב אומר: "וספרת לך שבע שבתות שנים"?

משל למה הדבר דומה: לאחד שכל ימיו עני מרוד היה, מחזר על הפתחים ומקבץ נדבות. יום אחד שמע אחד ממכריו שהוא מתפאר באוזני מתפללי בית הכנסת על הממון הרב שצבר לעצמו...

כאב לחבר שידידו מתפאר בשלל שאסף מרחמנות של אנשים תמימים והטיח כנגדו:

"במה אתה מתפאר כל כך?! הרי בסופו של דבר יש לך הרבה מטבעות קטנים - אתה בכל יום הורגלת לספור פרוטות... אך אם תצרוף את כל אלו בדינרי זהב תראה שאין לממון כה רב כפי שאתה מתנשא לעיננו"...

הנמשל: האדם חי בעולם הזה שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והוא מרגיש כבר אדון לעצמו ולביתו במספר שנים נכבד ורב כל כך...

אבל, אומר המגיד מדובנא - אם נספור כמה שמיטות יש לאדם בימי חייו וכל שכן אם נחשב כמה יובלות חי הוא... נראה כי הוא ממש כ- "גר" שבא לזמן מוקצב ומועט...[1]

וכיצד זה יתפאר בשנותיו וירגיש שהוא אדון בארץ?!....

ספר הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל רבה של ספקס שבתוניסיה: מעשה בשני בעלי דין שבאו לפני הדיין להגיש את תעצומותיהם על אודות חלקת קרקע, זה אומר כולה שלי וזה אומר לא כי, אלא שלי היא, זה טוען טענותיו, וזה משמיע נימוקיו, וכרגיל דרך כל איש ישר בעיניו, כל אחד מתחפר בעמדתו, בטוח שהצדק עמו, וכרגיל, זה צודק לשיטתו וזה צודק מבחינתו, והאמת אי שם באמצע.

ניסה הדיין לפשר ולתווך, לקים את הנאמר: האמת והשלום אהבו, דין אמת שישכין גם שלום, פשרה צודקת שתהיה מקבלת על הכל, אך לשוא. כל אחד היה בטוח שהקרקע שלו היא, ומדוע יוותר לחבירו במאומה.

קם הרב מכסאו ואמר: שלמה המלך אמר, כי טוב מראה עינים, רצוני לראות את הקרקע את הקרקע המריבה. תמהו המתדיינים, מה יתן ומה יוסיף מראה המגרש, אך זה רצון הדיין, והוא כבודו. נלוו אליו אל השטח המריבה, עמד הרב על קרקע השנויה במחלוקת, הביט בה וסכם: אתה אומר ששלך היא, אכן כן אישר האיש, ואתה טוען ששלך היא, אמר הרב, אמנם כן השיב רעו.

עתה, אמר הרב לא נותר לי אלא לשמוע מה אומרת הקרקע עצמה, למי היא שייכת, השתאו המתדיינים, והרב התכופף אל הקרקע, הטה אזנו בשים לב, כעבור רגע קט הזדקף ואמר, הכל בהיר ונהיר, היודעים אתם מה השיבה הקרקע? אמר הרב, הקרקע אמרה לי ששניכם כאחד שלה שכן סוף שניכם למות ולהטמן בה, אם כן מה לכם לריב עליה, השלימו ביניכם וחיו בשלום.

נרעשו מתשובתה של הקרקע, מדבריו של הרב, וקבלו את הצעת הפשרה.

על מצוות "והארץ לא תמכר לצמיתות", אמרה התורה: "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי".

לא רק שאינך רשאי למכור לצמיתות, אלא גם אינך יכול. אם מכרת - אין המכירה חלה! כי אתה מוכר דבר שאינו שלך!

הכל של הקב"ה! תשחרר...

בפרשתנו כתוב (ויקרא כה,מו): "והתנחלתם אותם לבניכם וגו' לעולם בהם תעבודו".

אומרים חז"ל - שעבד כנעני אסור לשחררו, אלא צריך ליתנו ירושה לבנו שימשיכו לעבוד איתו.

כותבת הגמרא (ברכות מ"ז) שרבי אליעזר הגיע לאיזה מקום, ולא היה להם מניין, ושחרר עבד כנעני כדי שיהיה מניין.

אם הכל של הקב"ה לא שלי – אז אין לי בעיה לוותר על עבד בשביל מצוה של הקב"ה של תפילה במנין.

דוד המלך אומר (תהלים לט,יג-יד): "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי: הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי".

אני כלום, אני גר... עוד מעט אני לא כאן...

בדברי הימים (א' פרק כט') דוד המלך אוסף לבית המקדש סכומים אגדיים: "...וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי הַזָּהָב לַזָּהָב וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב... שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים... וַיִּתְּנוּ לַעֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים זָהָב כִּכָּרִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וַאֲדַרְכֹנִים רִבּוֹ וְכֶסֶף כִּכָּרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים כִּכָּרִים וּבַרְזֶל מֵאָה אֶלֶף כִּכָּרִים...".

אבל מה דוד המלך אומר אח"כ (בנאום האחרון בחייו)?

"וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: לְךָ ה’ הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה’ הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל: וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ: וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה: ה’ אֱלֹהֵינוּ כֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל".

כל מילה נוספת מיותרת... שבת שלום ומבורך!

---

[1] רעיון דומה מביא הרב יוסף בן נאיים (נמכר יוסף) על הפסוק "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה,כג) – "אפשר לרמוז בפסוק, שנותן מוסר לאדם שאל יטעה בשבתו בעולם השפל שהוא עומד בו זמן רב, לכן מדבר עם הגוף שנקרא ארץ (סנהדרין צא:), שאומר הקב״ה לאדם והארץ שהוא הגוף לא תמכר לצמתת, אל תחשוב שהיא מכורה בעולם התחתון לצמיתות. כי לי הארץ, רמז בתיבת כי לי עולים בחשבון שבעים, לרמוז לימי שנותינו בהם שבעים שנה (תהלים צ,י), זה זמן שהוא השייך לאדם בעולם הזה. כי גרים רומז שאנחנו בעולם השפל גרים דוקא. אבל ותושבים אתם עמדי, היכן אתם תושבים עמדי בעולם העליון, לכן ידע האדם את עתו ואל ישכח את בוראו".

פרשת שקלים

פרשת שקלים

לשם יחוד לפרשת שקלים:

כף החיים (או"ח תרפ"ה לג): לשם יחוד קבה"ו וכו' הנה אנחנו באים לקרות (או לשמוע) פרשת שקלים לעורר שקל הקודש פלס ומוזני משפט לה' ולהכניע מוזני מרמה בגבול הרשעה הנצב כאריה יכסוף לטרוף וככפיר יושב במסתרים ובסגולת קריאה נאמנה זאת קדמה פניו הכריעהו פלטה נפשי מרשע חרבך תמחה את זכר עמלק כְּמוׁץ יְסוׁעֵר מִגוׁרֶן וּכְעָשָן מֵאַרוּבָּה, וברצונך תשוב ותרחם עלינו ותרום ותגביה קרננו למעלה ע"י משה עבדך כמו שהבטחתנו כי תשא את ראש בני ישראל וכו' ובחסדך תבנה בית המעוז ב"ב לאשר ולקיים מצות שקלים בפועל. ויהי נועם וכו'

שמות (ל,יב): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם".

אחד הסיפורים היותר כואבים בענין זה[1] היה עם דוד המלך שסופר את ישראל ולא גובה מאיתם מחצית השקל. התוצאה היא מגיפת דֶּבֶר (דברי הימים א כא,טז) "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ". בירושלים יש הפוגה זמנית "וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וכו' ".

רואה דוד שהמגפה לא נעצרת לגמרי, עדיין החרב נטויה על ירושלים. לוקח דוד מכל שבט ושבט חמישים שקלי זהב. בסך הכל משנים עשר שבטים הוא לוקח שש מאות שקלי זהב וקונה את הגורן של ארונה. המקום שבו עומד המלאך. "וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ: וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ" (שם כז).

זה המקום שבסופו של דבר יבנה בו בית המקדש!

תהלים (קלג,ג): "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם".

למה בית המקדש הוא מקום "הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם"?

כיוון שזה המקום שבו הקב"ה נפח באדם הראשון נשמת חיים. לכן אנו מתפללים ומשם גם יורדים חיים לכל העולם כל רגע - "רחם על ציון כי היא בית חיינו"!

ע"י התרומה של מחצית השקל[2] חיבר דוד המלך את כל העם למקום החיים לכן הוא לא מסכים לקבל את המקום בחינם מארונה היבוסי!

המשנה במסכת שקלים אומרת ש"בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים".

למה מזכירים את חובת השקלים כבר בראש חודש אדר ולמה תורמים לפני חג הפורים?

כתוב בבלי ובירושלמי (מגילה): "רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש צפה הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל. אמר: מוטב שיקדים כספן של בני, לכספו של אותו הרשע. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים".

חז"ל אמרו שכשכל ישראל[3] נתנו מחצית השקל יש מאה כיכר[4]. אם מחשבים מחצית השקל שזה 9.6 גרם כסף עם מע"מ ועמלות סוכן מגיעים לכמעט ארבעים שקל[5]. כפול שש מאות אלף איש זה בערך 5760 קילו כסף, שזה שווי המאה כיכר.

המן הסכים לתת עשרת אלפי כיכר כסף למלך - פי מאה כיכרות ממה שאספו ישראל בשנה אחת, שזה 622,656,000 מליון דולר.

בזמן הגמרא ערך הכסף היה יקר יותר[6], פי שלושים וחמש מערכו בימינו.

לפי זה המן הסכים לתת מכספו לאחשורוש ערך של יותר מעשרים ואחד מיליארד דולר על מנת שיסכים להרוג את היהודים!

אם נחשוב שהמן לא היה נותן יותר מעשירית כספו והוא הציע לאחשורוש 21 מליארד דולר. יוצא שהיה לו רכוש בערך של 210 מליארד דולר. זה כמו מובראק, קאדפי, אסאד, סאדם חוסין וערפאת גם יחד, ועוד ישאר לו קצת עודף. כל זה בהנחה שהמן היה מקפיד על "מעשר", אבל אם הוא היה קמצן ונותן פחות ממעשר מכספו - היה לו הרבה יותר ממאתים מיליארד דולר.

מה יוצא מכל הכסף הזה?

כתוב בקהלת (ב,כו): "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים".

אומרת הגמרא (מגילה י:) "רבי אבא בר כהנא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "לאדם שטוב לפניו - נתן חכמה ודעת ושמחה" - זה מרדכי הצדיק. "ולחוטא - נתן ענין לאסוף ולכנוס" - זה המן. "לתת לטוב לפני האלהים" - זה מרדכי ואסתר דכתיב "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן".

בסופו של דבר כל העושר של הרשעים יגיע לצדיקים!

במקרה של מרדכי זה משמש לבנין בית המקדש השני שנבנה ממש מיד אחרי שאחשורוש מת בשנה השלוש עשרה למלכותו.

כותב המדרש (תהלים יז) על המגיפה בימי דוד: "משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. (והבין הבן שבגלל אותו דבר הוא קיבל מכה מאביו. כך דוד מבין שהסיבה האמיתית למגיפה היא לא הספירה של האנשים, אלא) כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש.

והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה. לפיכך, התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום, אנא, השב שכינתך לציון וסדר עבודה לירושלים. ותקנו בונה ירושלים ה', ברכה בפני עצמה, בתפלה, וברכת המזון. בצווי משה רבינו".

מכאן אנו למדים שלא רק פעם בשנה אנחנו צריכים לזכור את בית המקדש בתרומת מחצית השקל אלא לכוין כל יום בתפילות ובברכת המזון שה' יחזיר לנו את עבודת בית המקדש, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים בשביל זה[7]!

שמות (לח,כא): "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת".

אומר רש׳י :  ״זהו רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל״.

אם אכן נחשב המשכן כ׳משכון׳ של בני ישראל - אמר הגאון רבי זלמן מוולאזין - אזי גם למשכון יש זמן שצריכים להחזירו, שהרי בפירוש נאמר בפסוק ׳עד בא השמש תשיבנו לו׳, ואם כן כבר באה השמש אלפי פעמים ומדוע לא החזיר לנו הקדוש ברוך הוא את המשכון?

אלא - אמר רבי זלמן - התשובה נמצאת בפסוק שלאחריו : ׳והיה כי יצעק אלי ושמעתי, כי חנון אני׳. תנאי גדול יש בהשבת המשכון - צריך לצעוק !!! הקב׳ה מחכה שנצעק אליו, אז ישיב לנו את בית המקדש כבתחילה.

יהי רצון שנזכה לתרום את מחצית השקל לבית המקדש השלישי במהרה בימינו. אמן.

---

[1]מבוסס על דברי הרב שמואל אליהו שליט"א.

[2]שקל בגי' נפש (430).

[3]נשים ילדים ועוברים - המשנ"ב הביא מנהג שמפרישים מחצית השקל אפילו על עובר במעי אימו. ודרשו זאת מהפסוק של "כל העובר על הפקודים", לרבות עובר במעי אמו. וכתב הכה"ח (שם ס"ק כד) שאע"פ שלפי הרמב"ם פטורים נשים וילדים, הם נותנים כי כתוב "לכפר על נפשותיכם".

[4]פירשו התוס' - (מגילה טז.) "שמעתי שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם. ודוק ותשכח".

ואיך זה כל פדיונם? הרי כל פדיונם הם מאה כיכר? יש אומרים שהמן רצה ליתן בעדם את כל הערך המפורש בתורה למי שאומר "הרי ערכי עלי". שלפי ההלכה הוא חייב ליתן חמשים שקלים שהם מאה חצאי שקל. לפי זה שישים ריבוא מישראל שכל אחד מוערך בחמישים שקל הם עשרת אלפים ככר כסף בדיוק. וזה שפירשו התוספות, "ואמר שיתן כל פדיונם, דוק ותשכח".

[5]לפי הערך שהיה בשנת התשע"א, בתשפ"ב זה יוצא 29 ש"ח.

[6]הגמרא אומרת שגדי קטן נקנה בזוז אחד (ברכות מד). בפסח שרים על חד גדיא שנקנה בשני זוזים. זוז הוא רבע שקל של חז"ל. שני זוזים – מחצית השקל. בימינו מחיר גדי הוא מעל אלף מאתים שקל חדש. אם שקל בימינו הוא שלושים וחמש שקל, זוז\דינר הוא שבע עשרה וחצי שקל.

[7] שו"ע (או"ח א,ג וכן בסי' תקפ'). גמ' (ב"ב ס:). גר"א (ליקוטים בסוף ביאור הגר"א לסיפרא דצניעותא לח.): "בשעה שנחרב בית המקדש והסתלקה השכינה, היא הסתלקה במידה מסוימת גם מנשמתו של כל יהודי, וההבדל בין נשמתו של יהודי לפני החורבן לאחרי הוא כמו ההבדל בין אדם חי לאדם מת".

ראש השנה - שבירת שגרה!!!

שבירת שגרה!!!

מסופר על איש שעבר וראה שני פועלים עובדים ברחוב, אחד חופר בור השני מכסה, עוברים קדימה 5 מטר אחד חופר השני מכסה... בא אליהם האיש ושאל מה אתם עושים???

ענו לו שבד"כ הם שלושה אחד חופר אחד שם שתיל והשלישי מכסה והיום האיש ששותל לא הגיע...

היה דג אחד ששחה כל חייו באקוריום עגול וכששיחררו אותו לנהר המשיך לשחות בעיגול...

כשאדם מתרגל למצוות ולמעשים טובים, יש בזה צד חיובי, ההרגל נעשה טבע, כבר לא מתלבטים איך להתנהג. אבל מצד שני ההרגל מביא את האדם לעשייה ללא כוונה, התבוננות ובקורת.

הרמח"ל כותב: "והנה ירמיהו היה מתאונן... שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם, הלהעשות או להעזב, ואמר עליהם אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה, והיינו שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה".

בצבא אתה לומד אף פעם לא להתנהג שגרתית כי אם יש לך דפוס קבוע אז יום אחד יחכה לך שם מטען...

אנשים רבים חושבים שהעבודה של ראש השנה של המלך בשדה, תשובה מיראה ומאהבה, התקדמות רוחנית - שייכת בעיקר ל"כלי הקודש" - אנשים העוסקים כל היום בתורה, בבית מדרש ורועדים שאומרים להם את המילה 'אלול'...

טעות!!!

דווקא לנו, העוסקים בחיי היום יום האפורים, ניתנו הימים האלו (מר"ח אלול עד יום כיפור), ימים של "המלך בשדה".

המלך יוצא להיפגש דווקא עם "העם שבשדות", והמפגש נוטע בנו מחדש את השאיפות להתקרב לה'!

המפגש עם הקב"ה, התקיעת שופר פתאום, מכניסים לכל המעשים הרגילים שאתה עושה ביום-יום את המשמעות של למה אני בעולם?

אני לא יוצא לעבודה כדי לפרנס משפחה שלימה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה... יש פה מלך, יש לו ציוויים מה אני עושה בשבילו...

כשאתה בעמדת שמירה אתה לא כ"כ מקפיד על הנהלים, אתה שומר אבל לא בדיוק איך שהמג"ד היה רוצה... עד ש... אתה רואה את הג'יפ של המג"ד באופק וזה נותן לך עידוד, פתאום השמירה המשעממת נעצרה בחריקת בלמים ואתה מתעורר לחלוטין... [אם אתה ער באותו זמן... כדאי לא לישון כשמגיעה ביקורת – לכן לא ישנים מעלות השחר עד חצות היום בראש השנה...].

הימים האלו נועדו להכניס לנו לשגרה רוחניות ועבודת ה' שהתרגלנו שזה נעשה אבל בלי התיחסות מיוחדת...

נקודות למעשה:

1) להגיד תהילים כל יום.

2) להתרכז בתפילה בחלקים שנאמרים לצערנו במהירות כמו "פסוקי דזמרה".

3) לשהות מספר דקות אחרי התפילה עם טלית ותפילין, ולפחות ביום שישי ללמוד זמן מה עם טלית ותפילין. להוסיף בלימוד תורה.

4) הסרת הכעס שהיא המידה הרעה מהלב, (ניתן לקבוע זמן ללא כעס וללא רכילות בתוך הבית פנימה).

5) לנסוע כמשפחה לקברי צדיקים או לשריד בית מקדשנו.

6) להרבות כל בני הבית בצדקה, ולהסביר לילדים שהממון שייך לד' ורק הופקד 

בידינו.

7) לקרוא ולעורר את ילדינו ע"י סיפורי צדיקים.

8) להתמלא בימים האלו בשמחה שזכינו להיות קשורים לד' יתברך, לגור בארץ הקודש ולהיות מחוברים לתורה.

כתיבה וחתימה טובה!!!

פרשת ראה: אביון או לא – זו השאלה

אביון או לא – זו השאלה

הרב הלל מרצבך: בפרשתנו אחר הציווי על שמיטת הכספים, ישנה הבטחה שאם נקיים מצווה זו לא יהיו בנו אביונים (דברים טו,ד): '׳אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן׳׳.

אבל זה סותר את הפסוק שמובא שבעה פסוקים אח״כ (טו,יא): ״כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ״. וממילא לא מובן, האם יהיה תמיד אביונים או שלא יפסקו?

רש״י עונה שזו הבטחה שלא יהיה אביון אם נהיה צדיקים.

אבל הגמרא (בבא מציעא לג.) מושכת את משמעות הפסוק ״לא יהיה בך אביון״ לכיוון אחר, מהבטחה לציוויי, שאסור לאדם להביא עצמו לידי אביונות:

"משנה: אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת, אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם...

גמרא: מנא הני מילי? - אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא ׳׳אפס כי לא יהיה בך אביון׳׳ - שלך קודם לשל כל אדם".

רש״י (סנהדרין סד:): ״לא יהיה בך אביון - הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות׳׳.

אם אסור לי להגיע למצב של להיות אביון אז השאלה חוזרת – מה עושים עם הפסוק: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ"?

גמרא (תענית כא.): "אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע. שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן. אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא, אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא. אתא ההוא סבא, תנא ליה: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל. - אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת".

תרגום: אילפא ור׳ יוחנן היו יושבים ולומדים תורה, והיה מצבם הכלכלי דחוק. אמרו: נקום ונלך לעבוד ונקיים בעצמנו את דברי הפסוק: ״אפס כי לא יהיה בך אביון״. הלכו וישבו תחת קיר רעוע וישבו לסעוד. באו שני מלאכי השרת לידם, ושמע ר׳ יוחנן שאומרים אחד לשני: נזרוק עליהם את הקיר הזה, משום שמניחים את חיי עולם הבא (התורה) ועוסקים בחיי שעה (פרנסה). אמר השני: תניח להם, שיש אחד שתעמוד לו השעה. שאל ר׳ יוחנן את אילפא אם הוא שמע משהו, ומכיוון שאילפא אמר שלא שמע, הבין ר׳ יוחנן שעליו הם דברו. ואמר לאילפא: שהוא חוזר והולך לקיים בנפשו ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״. וכך עשה וחזר ללמוד תורה. במשך הזמן ר׳ יוחנן הפך להיות ראש הישיבה. כשחזר אילפא אמרו לו: אם היית חוזר ללמוד אתה היית משמש כראש הישיבה. שמע זאת אילפא ותלה עצמו בתורן הספינה, ואמר אם יש מישהו שיכול להקשות עליי קושיה ולא אענה לו אטביע עצמי בים. שאל אותו אותו סבא (אליהו הנביא) שאלה, וענה לו אילפא כראוי.

לכאורה יש לשאול על סיפור זה מספר שאלות:

א. מדוע דינם של ר׳ יוחנן ואילפא מוות, רק בגלל שהלכו לעבוד?

ב. מדוע ר׳ יוחנן לא שיתף את אילפסא בשיחת מלאכי השרת?

ג. זה לא הוגן שאילפא לא זכה לחזור ולהיות ראש ישיבה, הרי הוא לא שמע את שיחת מלאכי השרת?

ד. מה הפירוש הנכון שאדם צריך לקיים בעצמו ״אפס כי לא יהיה בך אביון״ או ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״?

ה. האם אדם צריך לעבוד לפרנסתו או ללמוד תורה? מי צדק אילפא או ר׳ יוחנן?

ו. מדוע חשוב לאילפא להוכיח שגם הוא יודע תורה?

ז. מדוע הגיע אליהו הנביא בכבודו ובעצמו לשאול את אילפא שאלה, ולהוכיח שאילפא צודק?

נראה לומר שכל יהודי צריך ללמוד תורה, אך יש יהודי שדרכו היא דרך של גדילה בבית המדרש, ויש אחד שדרכו היא לעבוד לפרנסת אנשי ביתו.

וממילא השאלות מיושבות:

א. דינו של ר׳ יוחנן מוות, משום שה׳ ייעד אותו לגדול בתורה, ולשמש כראש ישיבה. לעומת זאת, אילפא היה צריך לשלב תורה עם דרך ארץ, ואין בכך פחיתות מעלה.

ב. ר׳ יוחנן הבין שאם הוא רק שמע את שיחת מלאכי השרת, כנראה שהם כוונו רק אליו, ולכן לא שיתף בהם את אילפא, שדרכו בחיים צריכה להיות שונה.

ג. אילפא לא שמע את שיחת מלאכי השרת, כי לא היה צריך לשמוע, משום שתפקידו, לקיים "לא יהיה בך אביון", ולחיות ברווחה ובשמחה, תוך כדי שעוסק בתורה.

ד. כל יהודי צריך לבדוק בעצמו האם עניינו בחיים זה התגדלות רק בתורה, או צמיחה מתוך תורה ויציאה לחיים מעשיים.

ה. אין כאן שאלה מי צדק. כל אחד צריך למלא את ייעודו בחיים.

ו. אילפא רצה להראות שאף שהוא עסק במלאכה תורתו לא נחלשה ולא ירדה. הוא עדיין עסק בתורה ולא חי במציאות דיעבדית אלא לכתחילה, והוכיח שהוא זוכר את תלמודו, ואין חיסרון מצד עצמו.

ז. לשם כך הגיע אליהו הנביא כדי להוכיח לכולם שאילפא גדול בתורה. ואף שאינו משמש בתפקיד ראש ישיבה, ואף שהוא עוסק במלאכה, הוא רצוי וגדול בעיניי ה׳ כי הוא מממש את הפוטנציאל שה׳ טמן בתוכו.

ועדיין צריך להבין כיצד האדם יגלה את ייעודו בחיים? וכן האם נכון שאדם ילמד תורה מתוך דחק, סבל וייסורים?

אולי ניתן לענות על שאלה זו דרך הפסוק שעסקנו בו: "אפס כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך (באדם). אם אדם מרגיש אף כשחסר לו שהוא שמח בחלקו, הוא כבר לא אביון, אך אם הוא חי בעוני וקשה לו ורע לו, אסור לו לחיות כך, וזה סימן שהוא צריך למצוא את ייעודו במקום אחר.

על פי תורת החסידות אפשר לענות אחרת:

"כי לא יהיה בך אביון" - כל האביונות היא תלויה בך. התורה מצווה אותנו שאסור לאדם להכניס בליבו תחושת אביונות והמסכנות, צריך לגרש את הייאוש מליבו, את המסכנות והעליבות, ולהתחזק בשמחה. למה? "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" - בצד הארצי תמיד יש על מה לבכות, תמיד יש חסרונות, ולכן תמיד צריך עוד, אין שלימות בצד הארצי. אך מי שאוחז בצד השמימי, מסתכל כלפי ה׳ יתברך, יש לו אמונה, יש לו שפע ועושר בלי סוף.

פרשת תצוה - משה רבינו!

משה רבינו!

הרב ניסים פרץ זצוק"ל:
אומרים חכמינו, אם תחפש את משה רבנו ב'תצווה' לא תמצא אותו. בכל הפרשיות מוזכר ויאמר השם אל משה לאמר, וידבר משה אל העם, אוהו, לא פעם אחת, לא שתיים ולא שלוש מוזכר שמו של משה רבנו, ואילו כאן ב'תצווה' לא מוזכר?

אלא כיוון שמשה רבנו כשנכנס לעובי הקורה לכפר על מעשה העגל, אמר לקב"ה, "וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב,לב). השם אמר לו, "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם, וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" (דברים ט,יד). משה רבינו עונה "מחני נא מספרך".

משה רבנו יצא לו מהפה, פה קדוש כמו של משה רבנו, "מחני נא מספרך"?! אז זה חייב להתקיים! קללת צדיק, מילה לא במקום, אפילו על תנאי – חייבת להתקיים (מכות יא.) הנה, בפרשת תצווה נמחק שמו של משה רבנו.

אבל הזוהר הקדוש אומר שבפרשה זו נמצאת גדולתו ומעלתו של משה יותר מאשר כל מקום ומקום!

שהרי מה כתוב בפרשה? "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז,כ). נשאלת השאלה מה זה ואתה תצווה? למה לא אמר ואתה תאמר, ואתה תדבר? מאיפה באה המילה הזאת תצווה?

אומר הזוהר הקדוש (תצוה קע'ט:), אתה יודע מה זה המילה תצווה? זה מלשון צוותא (בלשון הזוהר: לְאַכְלְלָא). אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, אתה, אתה תצווה את בני ישראל. אתה תלך איתם בכל הדורות. אתפשטותיה דמשה בכל דרא, בכל צדיק, בכל חכם, בכל יהודי ויהודי, בכל הדורות (תיקוני הזוהר, תקונא סט קיב.).

הזוהר הקדוש אומר דבר נפלא. כשהקב"ה אמר אמחה את עמ"י הם נמחו! אבל מיד עשה ממשה רבינו גוי גדול והחיה את כולם מנשמת משה רבינו!!!

בזה אפשר לבאר מאמר שכתוב בגמרא, (בבא בתרא ט:) בסוגיות של צדקה: "גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו".

היתכן? מה משה רבנו לא עשה צדקה בסתר? מי יכול לעשות מה שעשה משה רבנו? משה רבנו זכה בזיכוי הרבים. הוציא את עם ישראל ממצרים באותות ובמופתים, קרע להם את הים, והניסים של הים, אם היה עשר מכות במצרים אז פה על הים זה היה חמשים מכות. אם היה פה חמישים אז על הים מאתים מכות, כלומר העוצמה של קריעת ים סוף גדולה מאוד. ומה שעשה להם במדבר, מליוני אנשים, אנשים נשים וטף וזקנים, איך אפשר להוציא אותם? מי יתן להם אוכל? - הוריד להם מן, מי יתן להם מים? - בארה של מרים (שחזר בזכות משה), ענני כבוד הקיף אותם. וגולת הכותרת, והעטרת, זה התורה שהוריד מהשמים. עלה לשמים והוריד את התורה. התגושש עם מלאכי מעלה שאמרו לקב"ה "תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" (תהלים ח,ב) והוריד את התורה למטה. לאחר מכן ארבעים שנה במדבר, "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר" (תהלים צה,י). אַי, כמה התקוטטו איתו וכמה הוא עבר בתוך הארבעים שנה האלה, ואיך הוא הנהיג אותם עד לפתח ארץ הקודש.

אז בא בן אדם לוקח מאה שקל או אפילו אלף דולר או יותר ועושה את זה בסתר, איך אפשר לגיד שהוא גדול ממשה רבנו? הרי ברור שמשה רבנו גם עשה צדקה בסתר?

אלא, כל אדם שהוא מטה את לבו לעבוד את השם לשם שמים, בא משה רבנו ומסייע לו.

אז האר"י הקדוש אומר, כשמשה רבנו בא לאדם לסייע לו ללמוד, כשהוא אומר "רבי חנניא בן עקשיא אומר..." - משה רבנו מסתלק. גמרת את הלימוד? עזרתי לך ללמוד לשם שמים, עכשיו אתה לא לומד? שלום, משה רבנו הולך. אתה מניח תפילין, הורדת את התפילין? הלך משה רבנו של התפילין. גמרת את התפילה? הלך משה רבנו של התפילה. כלומר אם אתה נותן את ליבך לעשות לשם שמים, אז ניצוץ, אתפשטותיה דמשה, בא ומסייע לך.

אבל, "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים – צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד!" (תהלים קיב,ט), בצדקה הוא לא מסתלק אותו משה רבנו שבא אליך. למה? הצדקה עומדת לעד. הניצוץ של משה רבנו נשאר אצלך כל הזמן, אפילו כשגמרת לעשות את הצדקה. ואז בא משה רבנו, והמשה שבא מצדקה, הוא גדול ממשה הרגיל. גדול העושה צדקה בסתר, גדול המשה שבא אליך מעשית צדקה בסתר, שהוא לא הולך, צדקתו עומדת לעד, הוא לא מסתלק, הוא גדול ממשה שבא אליך ממצווה אחרת והולך!

עבודת הקודש שלנו קשורה ומחוברת למשה רבנו! לא צריכים להשתטח על קברו של משה רבנו, משה לא קבור, משה לא מת. כשאתה פותח את הספר, ומשתטח על הספר ללמוד, אז משה רבנו בא אליך. לא צריך לחפש אותו. אם אתה רוצה את רשב"י תקרא בספר הזוהר. האמת, שגם כל הצדיקים זה ככה. ההשתטחות הכי גדולה זה על הספרים שלהם. ואז אתה זוכה לניצוץ שלהם, ואתה זוכה להדלק מהם.

יהי רצון שנזכה לאתפשטותיה דמשה, ולהידבק בתורה הקדושה כמה שיותר ולזכות בפורים להדור קיבלוה מאהבה!!! ולמשה רבינו בעצמו הגואל האחרון אמן!!!