אם נפשך בו עד מאוד נקשרה
אחד הפיוטים המיוחדים הנאמרים בראש השנה, ואף ביום הכיפורים, בעדות ספרד והמזרח הוא 'עת שערי
רצון' שבתיו נחתמים במשפט 'עוקד והנעקד והמזבח'.
הפיוט חובר על ידי משורר יהודי ספרדי
בשם רבי יהודה בן שמואל אבן-עבאס.
ר' יהודה חי במאה הי"ב, נולד בפאס
ונדד לאזור בבל וארם צובא.
נדודיו החלו בעקבות מלחמות שפשטו במרוקו
אך הוא המשיך במסעותיו אל העיר מוצול שבה התגורר בנו.
בנו של ר' יהודה - שמואל, התאסלם במהלך
חייו וכתב ספר כנגד חכמי ישראל.
שמא יתכן, שהבן התאסלם עוד בימי חייו של
אביו ומשום כך האב קיווה להיפגש אתו ולשכנעו לחזור למוטב.
יש הסוברים, שצערו זה של האב על בנו
שיצא לתרבות רעה משוקע בתוך הפיוט המרגש והכואב.
בפיוט יצחק קורא לאברהם אבא – "נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי" ולשרה אימנו הוא
קורא אמא – "שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה", אז למה
אחר כך הוא קורא לה 'שרה' – "וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ"?
כדי לענות על השאלה הזאת, צריך
להקדים כמה דברים.
גמרא
(ר"ה טז:): "וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה
בסופה מ"ט דלא איערבב שטן".
תוס':
"מפרש בהלכות גדולות לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא".
משך חכמה (ויקרא
כג,כד): "...הכונה, כי אין התקיעה מ"ע כמו כל המצות, אשר בהעדרה יענש על
בלי קיומו אותה וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי...
ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור
ורפואה האם יתרפא?
כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת
זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה וקטרוג השטן במקומו?
אולם בשבת דאחד המיוחד ממצות שופר, הוא
לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה שופר של איל, כמו שאמרו פ"ק
דר"ה, והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה,
ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם
והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו.
והנה ידוע, כי בנ"י והשי"ת
המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא מה
כתיב בהו מי כעמך ישראל כו', והשי"ת אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים,
ומשה אמר לתת נקמת ד' וכיו"ב הרבה.
לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות
ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ"ז אמרו ישראל פן יבולע
חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי
מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים
לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר
ויתחלל שבת חלילה... ויתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוקדים
כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן הרי זה גופי' מה שאין אנו תוקעים בראש
השנה שחל בשבת, זה גופי' עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון
שופר".
עמ"י מוכנים להסתכן בכך שלא
ממתקים את הדינים מעל עצמם כדי שלא תתחלל השבת, וזו עקידה ממש של עצמנו בכל ראש
השנה שחל בשבת!
אומר הפייטן: "אִם נַפְשְׁךָ
בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה - קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה"
רק אם נפשך בו מאוד נקשרה אני רוצה
אותו לעולה, לא כי הוא הבן שלך!
מה הקב"ה מחפש?
את הלב!
הנסיונות הם במה שחשוב לך!
אהרן רזאל - גראנד קניון
לא בכל יום מקבל אני הזמנה לנגן במקום
מיוחד כמו מדינת אריזונה אשר בארצות הברית.
מששמעו ידידיי שאהיה במדינה שבה נמצא
ה"גראנד קניון", הלא הוא אחד מפלאי תבל, החלו מפצירים בי שאאריך בכמה
ימים את שהותי ואראה את מעשי ה' הנפלאים. נימקו את דבריהם, שהרי רבבות של תיירים
באים במיוחד מכל קצבי תבל לחזות באותו שבר ארץ, שגודלו כגודל ארץ ישראל ועומקו
וגובהו כשמים לרום, ואני הלא כבר אהיה שם באזור. יש אומרים שאף מברכים בשם ומלכות
בעת שרואים את אותו גראנד קניון.
נזכרתי במעשה על הרב אלישיב
זצ"ל בצעירותו.
בשעה שהגיע החזן יוסל'ה רוזנבלט
לירושלים הקטנה, נהרו כל בית ישראל לשמוע את הטנור הגדול אשר שמעו יצא בכל תבל.
עברו על פני בית המדרש, וראו את האברך הצעיר שלום יוסף אלישיב שוקד על תלמודו.
אמרו לו: הרי אתה זוכה להגות בתורה יומם ולילה, והנה ניצבת לפניך הזדמנות חד פעמית
לשמוע את גדול בעלי המנגנים של עמנו! שמא שוב לא תחזור הזדמנות כזאת?
ענה להם: אדרבה, גם עבורי זאת הזדמנות
חד פעמית. וכי מתי תהיה לי עוד אפשרות ללמוד תורה בזמן שיכולתי לשמוע את יוסל'ה
רוזנבלט...?
כיוון שרציתי למעט את שהותי באמריקה, גם
אני לא נעניתי להצעה.
חזרתי לארץ, והנה אחרי כמה שבועות נסענו
לטייל בנגב. אף שטיילתי בעבר במקומות דומים, הפעם הבטתי סביבי בהתרגשות חדשה.
הסלעים, ערוצי הנחל, הצמחייה, האור והצל - כולם יפים מתמיד כאילו מבקשים לומר שירה.
היה זה פלא בעיניי, כיצד לא זכיתי עד היום לשים לב למראות נפלאים כאלה.
ידעתי בלבי: משום שוויתרתי על אותו
גראנד קניון, נפתחו לפניי מראות ארץ ישראל.
אשה
אחת הייתה במצב רוח ירוד במיוחד, כנראה הרגישה שהטיפול הממושך בילדים מונע ממנה להתקדם מבחינה אישית
ורוחנית, והיא כתבה על כך שאלה לרבי מחב"ד.
המענה למצב רוחה – הכי טוב ואמתי:
תקרא עוד הפעם הפטרת יום הראשון דראש
השנה
גודל פעולת חנה (שנמנעה מלהגיע למשכן
במשך שנתיים עד שהילד יגדל, ובמשך הזמן הזה היא נשארה עמו בבית),
וזה נצטווינו להזכיר לכל בני ישראל.
ועיקר פעולתה – לדורי דורות (ההישג
החשוב ביותר של חנה, הישג שנרשם לנצח במשך דורות רבים לאחר-מכן)
חינוך ילדיה, אף שעל-ידי זה לא יכלה
ללכת לשילה, היפך מנהגה וכו', משך שנתיים.
חנה התמסרה לחינוך של שמואל, הבן הקטן.
למרות שבגלל זה היא לא יכלה לעלות לרגל ולזכות להתגלות האלוקית הנשגבה שאירעה
במשכן שילה, ובכך היא נאלצה לחדור ממנהגה הקבוע.
ושמחה על זה.
ואת המסר של חנה אנו צריכים לזכור לדורי דורות.
העקרון
הוא, לא לחפש לעשות מצוה או תפילה מסויימת דווקא, אלא לחפש מה ה' רוצה ממך כרגע!
אולי
הוא רוצה ממך כרגע דווקא להיות עם הילדים? דווקא לעזור לשכנה? מי אמר שמה שהוא
רוצה ממך זה לשמוע עכשיו שיעור?
מה
שאת רוצה ממש עכשיו זה לעלות למשכן שילה? אז מה... את זה תעקדי בשביל לעשות את מה
שה' רוצה ממך שזה כרגע לגדל את הילדים...
לענ"ד זה מה שהפייטן רומז בשאלה
שפתחנו בה,
לפני העקידה יש אבא ואמא ואת ההוויה
הפרטית שלי,
אבל אחרי השורות שמתארות את העקידה ממש:
"מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי,
נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי, חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי, קַח
עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי"
כבר אין מישהו פרטי עם אבא ואמא, אלא
מסירות נפש על כלל ישראל, לכן אחר כך הוא לא מתייחס למשפחה אלא לכלל ישראל:
"וֶאְמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק
רֵיחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ".
בדומה לדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמות ז,טו) על היוצא למלחמה – "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה
ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו
בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו
ויפנה מכל דבר למלחמה".
"וֶאְמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן
הַיְשׁוּעָה, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד
וְהַמִּזְבֵּחַ".
