Blogger Wordpress Gadgets

יום חמישי, 28 בנובמבר 2019

פרשת תולדות - למה לגנוב את הבכורה?


למה לגנוב את הבכורה?


בראשית[1] (כה,כו): ״ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב״.

רש״י (במקום): ״שמעתי מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו: בדין היה אוחז בו(יעקב) לעקבו(של עשו). (שהרי) יעקב נוצר מטיפה ראשונה ועשו מן השנייה, צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו אחר זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשונה ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון, ויעקב בא לעקבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה... וייטול את הבכורה מן הדין״.

יחסנו לעולם הזה מופיע בשני ממדים: האחד - הממד הפנימי הסמוי, והשני - הממד החיצוני הגלוי, כאשר העולם הפנימי הסמוי מבטא את המהות, ואילו העולם החיצוני הגלוי הוא סדר הופעת המהות במציאות.

רחמה של רבקה, בו היו יעקב ועשו טרם לידתם, מסמל את העולם הפנימי הסמוי המבטא את המהות, את הסיבה הקודמת לתוצאה, את המקור הקודם לביטוי.

לפיכך מובן שבעולם הרחם - המהותי והסיבתי - הקודש קודם לחול, כי הרי הקודש הוא מקור חייו של החול, נשמת החיים של עפר מן האדמה.

מבחינה מהותית ועצמית זו, יעקב המבטא את תכונת הקודש הנותן חיים והוויה לחול, קודם לעשו המבטא את הופעת החול, שהרי ׳יעקב מטיפה ראשונה ועשו מטיפה שניה׳, כי בעולם הרחם יעקב הוא באמת הבכור, וכמשלו של רש״י - ׳בתוך השפופרת׳ - דהיינו בפנימיות הדברים וביסודם.

אך לעומת זאת בעולם החיצוני, החומרי והמעשי שלנו, מחוץ לרחם בזמן הלידה, הופעת החול קודמת להופעת הקודש, עשו קודם ליעקב, לא מפני חשיבותו וערכו אלא כקליפה הקודמת לפרי, המהווה את ההכנה והתשתית לפרי המהותי שיופיע מתוכו ועל גביו...

כדברי הרב קוק (עין אי״ה שבת ב׳, ד, א): ״כלל גדול הוא שדברים שהם קטנים במעלתם בענייני ההשלמה האנושית, הם קדומים בזמנם, והמעלות העליונות שהן גדולות במעלה הן מאוחרות בזמן מפני שהמעלה הקודמת שהיא כמו בסיס לה, צריכה להיקדם״.

וביתר הרחבה כתב (מאמרי הראי"ה עמ' 402): ״בכל מהלך של חיים, החול הוא מתעורר תחילה ואחר-כך מוכרח הקודש להתעורר, להשלים את תחיית החול, לעדנו ולהצילו מכיעור ומטמיון. אוי לו לחול אם יחשוב להשתמש בכוח בכורתו,
בכוח מה שיצא הוא תחילה לאור העולם והמפעל, לאמור על-ידי זה אני ואפסי עוד ולא יחפוץ לדעת מן הקודש (שהוא מקורו וסיבתו)״.

הנלמד מכל האמור, שאמנם החול החיצוני צריך להיות קודם לקודש הפנימי, כדי להוות לו תשתית והכנה - כקומה ראשונה הקודמת לקומה השניה, אך כל זאת בתנאי שהחול מתוקן מבחינה מוסרית וערכית, שאז ורק אז יכול הקודש להופיע מתוכו ועל גביו, אך כשהחול מקולקל ומושחת בדמותו של עשו החומרי - ״הלעיטני נא״, הרמאי - ״היאך מעשרים את המלח״, והרוצח - ״והוא עייף מרציחה״, אינו יכול הוא להוות הבסיס אל הקודש.

לכן הוכרח יעקב להיות בכור ׳כפול' - להשתמש בידי עשו החומריות, אך מתוך קולו הפנימי הטהור, על-כן הוכרח לגנוב את הבכורה החיצונית, אשר מתוכה ועל-גבה תוכל להתגלות הבכורה הפנימית, ללא סתירה ובהרמוניה אמיתית,

כדבריו של הרב קוק (מאמרי הראי״ה עמ׳ 181): ״נשמה אחת היא המחיה את המדינה ואת המקדש בישראל... אין חצאיות, אין חלקיות ואין תכנים של פירוד במהותה של אותה הנשמה הגדולה של האומה אשר קדושת האחדות היא כל חייה כל יסודה וקיומה... ועל־כן קולו של יעקב הוא הבוקע ועולה בצורתו המאוחדת... קול הכורם והיוגב על אדמת ישראל (מחד), וקול התורה והתפילה באהלי יעקב (מאידך)״.


[1] בנין אמונה.

פרשת תולדות - שכונה או שכינה?


שכונה או שכינה?


ציוויו[1] של הקב״ה ליצחק לא לרדת למצרים בזמן הרעב ולהמשיך לגור - לשכון בארץ ישראל, כנאמר בפרשתנו (בראשית כו,ב): ״אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך״, נראה כניסיון אמוני בו נדרש יצחק לעמוד באופן פאסיבי, ניסיון שמטרתו המרכזית היא לא לרדת מהארץ, בחינת ׳סור מרע'.

אך חז״ל במדרש (בראשית רבה ד,ב) פירשו את ציווי ה' אליו - ׳שכון בארץ' כציווי אלוקי כפול הדורש מיצחק לעשות מעשה ולפעול באופן אקטיבי, בחינת ׳עשה טוב׳:

(א) ״שכן את השכינה בארץ״, מבחינה רוחנית.

(ב) ״עשה שכונה בארץ-ישראל, היה (הוי) נוטע, היה(הוי) זורע״, מבחינה מעשית חומרית.

מה משמעות הדברים, והאם אין שני ציווים אלו סותרים האחד את משנהו?

באופן פשוט, ניתן לומר שהקב״ה הטיל על יצחק אבינו שני תפקידים אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו ללא שום קשר לזולתו:

האחד - להשרות את השכינה בארץ ישראל על־ידי קריאתו בשם ה, וקירובם של הבריות להכרה באל אחד והאמונה בו, ובכך להמשיך את מפעלו הגדול של אברהם אביו.

והשני - לבנות שכונה בארץ ישראל, לזרוע ולנטוע בה, ועל-ידי כך לפתח את ארץ ישראל מבחינה גשמית-חומרית, כפי שאכן כך עשה והצליח, כנאמר בפרשתנו (בראשית מ, יב): ״ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'״.

אך בעומקם של דברים יש לומר ששני תפקידים אלו, אחד הם.

השכנת השכינה הרוחנית בארץ ישראל תופיע על־ידי בניינה החומרי של הארץ מחד, ומאידך בניינה החומרי של הארץ יקבל את חשיבותו המלאה וערכו השלם רק על־ידי השכינה-הקדושה השורה בו!

כדבריו של הרב קוק (אורות, אורות התחיה לא): ״יתפתח הישוב בארץ-ישראל, יבנה הבניין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה מעוצם כוחה תכונן את סדרי חיה העצמיים״.

מטרת בריאת העולם היא חיבור השמים והארץ יחדיו, הקודש יתגלה דרך החול, חיבור וגילוי אמיתי ושלם היכול לצאת אל הפועל רק כאשר עם ישראל נמצא בארץ-ישראל ובונה בה את שכונתו - חומריותו, ומשרה בה את שכינתו - רוחניותו.

השראת שכינה על-ידי בניין השכונה, כי אין שכינה ללא שכונה, ואין שכונה ללא שכינה.



[1] בנין אמונה.

פרשת תולדות – רק בגלל הרוח


רק בגלל הרוח


חגי שטמלר: מה ראה יצחק לשוב ולכרות ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת עמהם אברהם אביו לא החזיקה מעמד?!

יצחק הולך אל גרר, בידיעה שיש שם בארות שנכרו על ידי אברהם אביו, אולם בהגיעו אל גרר הוא מגלה כי "כָל-הַבְּאֵרֹת, אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו, בִּימֵי, אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר" - הפלשתים סתמו את הבארות... הסכם השלום של אברהם עם הפלשתים לא החזיק מעמד אפילו דור אחד!

יצחק חופר שוב את הבארות – "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם". או אז באים הפלשתים ומבקשים לשוב ולכרות ברית שלום. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ, וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ, בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ, וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ. אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה, כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ, וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב, וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם; אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה' " וגו'.

מה ראה, אם כן, יצחק לשוב ולכרות ברית שלום עם הפלשתים, לאחר שברית השלום שכרת אברהם אביו לא החזיקה מעמד?! ומה גם שהתורה אף מעידה שלברית הזו של יצחק עם הפלשתים ישנה אחיזה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה"!

בפלשתים אנו נתקלים כבר ביציאת מצרים, כאשר "לֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" וגו'; לאחר מכן אנו נתקלים בפלשתים במשך כל תקופת השופטים, והם שהציקו לעם ישראל יותר מכולם, עד אשר "חָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א' יג,יט); אולם הפלשתים נעלמו לאחר מלכות בית דוד.

אירוע אחד הוא שסילק אותם מן השטח – מלחמת דוד וגוליית. הפסוקים מתארים את המורל בקרב עם ישראל באותה המערכה: "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד ... וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד" (שמואל א' יז,יא-כד). עם ישראל ברח אל האוהלים ואל הממדי"ם, אל חומות הבטון ואל 'כיפות הברזל' למיניהן...

או אז מציע מלך ישראל הצעה המצביעה על מצבו השפל והירוד של העם: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שם כה'). מי שיעז להלחם בגלית – יקבל המון כסף, יתחתן עם בת המלך, ויהיה פטור מלשלם מס...

דוד המלך נדהם אל מול ההצעה הזו, המעידה על מצבו הנורא של העם, או אז "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר: מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים". במילים אחרות: מה הבטיח המלך למי שיכה את גליית? כסף? חתונה? פטור ממס??? הרי מי שיכה את גליית הוא מי ש"הֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים"!!!

וכך הולך דוד מאחד לאחד, "וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן". תקשיבו למה שאתם מדברים!

בסופו של דבר דוד ניצב אל מול גליית עם מקל וחמשה חלוקי אבנים. "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד: הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?! וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו". 

גוליית אמר במפורש שהמלחמה בין הפלשתים לבין ישראל היא על הקריאה בשם ה', ורק דוד הוא זה שאמר באופן חד משמעי: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ! הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל! וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ". בכך למעשה מכריע דוד את הקרב עם הפלשתים.

מפני שהמלחמה עם הפלשתים היא מלחמה על הקריאה בשם ה', ורק כאשר אנו נקרא בשם ה' – נכריע את הנאו-פלשתים של ימינו!

זהו "רז מלחמותיה" – של האומה הישראלית – "בכל ימי התולדה הארוכה והמסובכה שלה" (הראי"ה קוק, אורות הקודש, ב, עמ' שי). מלחמות ישראל הן בגדר של סוד, כי בתפיסה המטריאליסטית מי שינצח הוא מי שיהיה חזק יותר מבחינה חומרי; אבל כללי המשחק משתנים כאשר באים להילחם בעם ישראל: במלחמות אלו מי שינצח הוא מי שיהיה בעל רוח גדולה יותר.

דבר זה ראינו במלחמות החשמונאים עם היוונים, כאשר הקב"ה היה בעזרנו ומסר "גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים"; ודבר זה ראינו בדורות האחרונים, במלחמת השחרור, למשל, כאשר חמש צבאות מחומשים ומאורגנים ומאומנים עם כלי הנשק החדישים ביותר רצו להשמיד את מדינת ישראל הקטנטנה שמנתה 600,000 יהודים, בה בשעה שלנו לא היה צבא מאורגן ומחומש ומאומן, לא היו לנו טנקים ומטוסים ותותחים, ובכל זאת ניצחנו אותם.

כיצד? זהו הסוד: הרוח היא שניצחה! "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ", כי "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת".

ודאי שעלינו לדאוג לכך שהצבא שלנו יהיה צבא מאומן ומיומן, עם כלי הנשק החדישים והטובים ביותר, אבל יחד עם זאת – אם חלילה לא תהיה בנו הרוח, כי אז יוכלו להכריע אותנו עם בלונים ועפיפונים, חלילה וחס...

הסכם השלום שנכרת בין אברהם לבין הפלשתים היה פרקטי מעשי, כדי להסתדר בשטח, על מנת שלכל צד יהיו מים.

אבל הסכם השלום שנכרת בין יצחק לבין הפלשתים נשא אופי שונה לחלוטין: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק: מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?! וַיֹּאמְרוּ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ" – זה הכל! באותו רגע אפשר לכרות ברית שלום, כי הפלשתים הבינו מה התפקיד שלנו בארץ ישראל: "אַתָּה עַתָּה, בְּרוּךְ ה'"!

איך אפשר שלא להביא את דבריו הנפלאים של הרב קוק (אגרות הראי"ה, ב, אגרת תקעא): "האומה ... לא תוכל בשום אופן להיות מצטמצמת רק בהעוגה הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז"ל, עם כל יפיו ועזו ... לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו, לבדו ראוי להשיב לתנועת עולמים זו את חייה, אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, נעור מתרדמתו הארוכה, והנה הוא הולך ושב אל נחלתו, אל 'גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה'".


יום שלישי, 26 בנובמבר 2019

דרך השם - שיעור 5 - חלק א פרק ב - בתכלית הבריאה




לשמיעת השיעור לחץ כאן.


חלק א פרק ב - בתכלית הבריאה


התכלית בבריאה:

א. הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית' לזולתו.

והנה תראה, כי הוא לבדו ית"ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית', הנה איננו שלימות אמיתי, אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו, אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית'.

ועל כן בהיות חפצו ית' להטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו.


הקב"ה מטיב את המקסימום שאתה יכול לקבל במסגרת הכלים שהכנת והטוב אותו אתה מסוגל להכיל!


ובהיותו הוא לבדו ית' הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית' מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי.

והנה מצד אחר, הטוב הזה אי אפשר שימצא אלא בו, על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שינתן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית', באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו.

ואז נמצא שמה מצד עצמם אי אפשר שיתוארו בשלימות כשלימותו ית', הנה מצד התדבקם בו, יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית', מצד היותם מתדבקים בו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא, בערך שאפשר להם ליהנות בה.

ונמצא היות כונתו ית"ש בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית' באותו הדרך שאפשר שיהנה בו.



למה נברא העולם?

כותב הרמח"ל (איגרות פתחי חכמה ודעת, עמ' תד): "שלשה מיני ידיעות זו לפנים מזו יש בחכמת האמת, והם נמשכים מידיעת הכוונה של בריאת העולם:

הכוונה השטחית הוא, שהמאציל ית"ש ברא את עולמו לתת מקום לתוארים, כמ"ש בריש אוצרות חיים, שהוא לקרוא רחום וחנון ארך אפים וכיוצא, ואחר זה נמשך כל ידיעת האילן הקדוש עם כל ענפיו. וזה נקרא ידיעת התוארים, לדעת כמה תוארים יש, והיינו כמה מדות, כמה ספירות, ובאיזה סדר הם מסודרים, ואיך נשתלשלו זה מזה, [ואין] הידיעה הזאת מתפשטת חוץ לגבול הזה.

ידיעה השנית בענין הכוונה הוא, שהמאציל ית"ש ברא את העולם להיטיב לנבראים הטבה שלימה, שיקבלו בזכות ולא בצדקה, ועל כן שם כל הסדר הגדול הזה, סוף סוף אחר הרע בא הטוב והס"א נאבדת והקדושה נשלמת, ואז יקבלו כל הנשמות בזכותם. וכן הוצרך לפעמים תשלוט הס"א או אומות העולם עד שיטהרו ישראל, ואחר זה נמשך הנהגות כל המדות. ומי שלא הגיע לידיעה זו נקרא שלא הבין כלום.

ידיעה השלישית בכוונה שהיא ידיעה נפלאה מאד, והוא שהמאציל ית"ש רצה לגלות יחודו, להראות כי אני ראשון ואני אחרון, ועל כל פנים כל קללה תהפך לברכה וכל רע יחזור לטוב, וזה סוד אודך ה' כי אנפת בי וכו'. ואחר זה נמשך הידיעה של כל הספירות שחוזרות כולם אל היחוד העליון של הא"ס ב"ה. וזה הדבר לא הושג כ"כ בדורינו, והוא באמת עיקר אמונתו של ישראל - לדעת יחוד המאציל ית"ש.

ולהגיע לזאת הידיעה צריך יגיעה הרבה, ומי שהגיע הוא המבין כל ענייני החכמה בעומק גדול. אך מי שלא הגיע לפחות לשנייה, ודאי לא הבין כלום".

הרב יוסף אביבי: הידיעה הראשונה נמצאת בכתבי תלמידי האר"י, אבל רמח"ל לא הזכירה כלל בכתביו.

הידיעה השנייה והידיעה השלישית נזכרות פעמים רבות בחיבורי רמח"ל ומתבארות בהם היטב.

שתי ידיעות אלה מפרשות הן את כוונת הבריאה הן את טעם מציאות הטוב והרע.

הידיעה השנייה של חכמת האמת (דרך הגמול) משיבה כי המאציל ברא עולם שיש בו טוב ורע כדי שתהיה בו בחירה, עבודה וגמול. האדם יכול לבחור בין טוב ובין רע, ולקבל את הגמול על אשר בחר ברצונו ופעל בעצמו. האדם יכול לתקן את הרע ולכלותו, עד אשר ינצח הטוב וימצא לבדו וכל הבריאה תתוקן.

הידיעה השלישית של חכמת האמת (דרך היחוד) משיבה כי המאציל ברא עולם שיש בו טוב ורע כדי להוכיח את שלטונו היחיד בהוויה כולה. תחילה נותן המאציל לרע את הכח לפעול בבריאה, עד שנראה כי הוא יכול לעשות בה כרצונו. אלא שלבסוף יתוקן כל הרע ויחזור אל הטוב, ואז יתגלה כי לרע לא היה כל כוח לשלוט בבריאה. אז ייוודע כי המאציל שלט לבדו בבריאה ואז ייווכח כי רק הוא לבדו הנהיג את כל כוחותיה.


ענין השלימות והחסרונות וקנית השלימות:

ב. ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא. פירוש - מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה.

ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו ית'. כי הנה הוא ית"ש שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמתת ענינו מוכרח בו השלימות ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח.



כותב הירושלמי (ערלה פ"א ה"ג): איך אני יודע שהזמורה שהברכתי מן הזקנה כבר לא יונקת ממנה ואז כבר לא פטורה מערלה? כשהפנים של הצעירה מופנות אל הזקנה! כי "מאן דאכיל לאו מדיליה בהית לאסתכוליה באפיה" (מוזכר גם במגיד מישרים לרבי יוסף קארו, בראשית אור ליום שבת יד טבת).

הרמח"ל (דעת תבונות): "כדי שתהיה ההטבה, 'הטבה שלימה' ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב כמי שמקבל צדקה מאחר, ועל זה אמרו 'מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה'...".

שואל בעל הסולם: אבל זו עדיין מתנת חינם! הרי שכר של נצח על 80 שנה של עבודה זה לא פרופורציונאלי! זה בעצם משאיר את השכר כמתנה ולא כשכר אמיתי?

האדם מורכב מב' רצונות רצון לקבל (גוף) ורצון להשפיע (נשמה) ולקב"ה אין גוף (אין לו רצון לקבל הוא רק משפיע) וכדי לתת לנו הטבה צריך שיהיה לנו רצון לקבל את ההטבה כי בלי רצון לקבל אין הנאה, זה כמו לבשל ארוחה לעני שבע אין לו רצון לקבל אותה וממילא הוא לא ייהנה.

לכן כדי להנות את הנבראים הם צריכים שיהיה בהם רצון לקבל (גוף)!

אולם כאן הכל מסתבך הנבראים הם ענפים ממנו ית' וה' הוא כמו שורש שלנו והענפים הם כמו השורש למשל אם יש שורש של תפוזים אז בענפים יצמחו תפוזים.

בשורש שלנו שהוא ה' ית' אין רצון לקבל לעצמו כלל בחינם ולכן מזה הסתעף שגם אנחנו הנבראים כענפיו לא יכולים לסבול קבלה לעצמנו בחינם כלל כי הענף דומה לשורשו, למשל אם יציעו לאדם בריא מהשורה ללכת לטקס הענקת מצטיינים בצה"ל סתם לקבל את זה בלי שעשה כלום הוא לא יסכים הוא כלל לא ישמח ויהנה בזה זהו תכונתנו. 

לכן יש כאילו פרדוקס מצד אחד אנחנו צריכים כלי קבלה מצד שני כלי הקבלה האלו פוגמים לנו ביכולת של הנאה כי אנחנו דומים לשורשנו...

לכן כדי להחזיק את שני הדברים הנצרכים הללו אנחנו צריכים להפוך את כלי הקבלה שלנו מקבלה לעצמם לקבלה על מנת להשפיע לאחר ואז אין פה יותר בושה, כי זה כמו אדם שמוכן לקבל ארוחת צהרים בחינם על מנת להעביר אותה לעניים.

בשביל זה נברא העולם הזה שתפקידנו בו לקחת את הרצון לקבל (גוף) ולהפוך אותו עצמו לכלי השפעה (נשמה) ובשביל זה נבראו כל העולמות וכל המדרגות וכל התהליכים וכן התורה והמצוות שעוזרות לנו להרים את הגוף למדרגת נשמה וכך יהיה לנו כלי מקבל ענק מתוקן ונוכל להנות לנצח מטובו ית'.

התשובה היא שהעבודה היא לא הכמות שתעשה ב80 שנה אלא להפוך לנותן! ואז אתה יכול להתדמות לבורא בשלימות!!!


ואולם זה אי אפשר שימצא בזולתו, שיהיה אמתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמתת ענינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו.



רמב״ן (בראשית ו,יט): ״ידוע כי החיות רבות מאוד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג:): ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין אחד של ׳איה׳ (סוג עוף) הם׳ ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס המחזיק מועט את המרובה״.

שואל הרמב"ן - אז למה הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמיים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל - ״ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?״

מתרץ הרב (שם כתשובתו השנייה): ״עשו אותה גדולה למעט בנסכי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשותם מה שביד האדם לעשות, והשאר יניח בידי שמים״.

יש כאן כלל עקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בין השתדלותו של האדם מחד, ובטחונו בה׳ מאידך.

תחום אחריותו והשתדלותו של האדם היא לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין ביכולתו לעשות, ישאיר להקב״ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס, כהגדרתו של הרמב״ן (תחילת פרשת בחוקותי): "בנס נסתר או בנס גלוי...".

כותב הירושלמי (שקלים ו,ג) ביחס להנחת בשר בעלי החיים לאחר שחיטתם בבית-המקדש על שולחנות של שיש שהוא חומר גלם קר המשמר את הבשר, ולא על שולחנות של עץ שהוא חומר חם המקלקלו, אף על פי שלכאורה ראוי היה להניח את הבשר דווקא על שולחנות של עץ כדי להעצים את הנס שנעשה בו, כמאמרם של חז״ל (אבות ה,ה): ״לא הסריח (לא התקלקל) בשר הקודש מעולם״, וכל זאת "כי כל מה שאפשר למעט בנס ממעטים", אפילו בדבר שהוא עצמו סימן ודוגמא לנס (מפרשים שם).

כך גם כתב המבי׳׳ט (בית אלוקים שער התפילה א): בהגדירו את מהותה של התפילה כ״בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו״, ביחס לכך שרשותו של האדם להתפלל ולבקש את בקשותיו מה׳, היא רק ביחס למה שאין ביכולתו לעשות בעצמו, משום שאין הדבר בתחום אחריותו והשתדלותו, אך כל מה שברשותו וביכולתו לעשות בעצמו אסור לו להתפלל שה׳ יעשה עבורו.

הרב קרליבך (סיפורי נשמה ח"ב עמ' 23): "יש תורה מהרבי מאלכסנדר. פעם שאלו אותו חסידיו: ׳רבינו! אתם תמיד אומרים שמכל דבר בעולם אפשר ללמוד משהו לעבודת השם. ללמדנו רבינו: לצערנו, יש היום כל כך הרבה כפירה ואפיקורסות. האם גם מאפיקורסים אפשר ללמוד משהו לעבודת השם?׳
׳בוודאי!׳ ענה הרבי. ׳זה מאוד פשוט: כשבא אליך יהודי ומבקש ממך טובה - תהיה אפיקורס! אל תברך אותו. אל תאמר לו: ׳אתפלל בשבילך, ה׳ יעזור לך.׳
אלא תאמין שאם אתה לא תעזור לו, אף אחד אחר לא יעזור לו. קום ועזור לו בכל כוחך'!".

הרב קוק (אוצרות הראי"ה כרך ב' לז. על הציונות ועל חידוש הסנהדרין):
"הננו מתפללים בתפלתנו ברכות הרבה: "אתה חונן לאדם דעת". היתכן שנאמר כי ההשתדלות לקנות דעת הוא נגד הבטחון שהשי"ת הוא [ה] חונן את הדעת? 
[וכן אנו מתפללים] "השיבנו אבינו לתורתך". הכי אין אנו המחויבים להשתדל כפי היכולת לשוב אל התורה, וד' יהיה גומר בעדנו? 
אנו מבקשים "רפואת חולים" וכי אין אנו דורשים בסמי רפואה? והננו תמיד מוכנים לקחת חלק בהרחבת חכמת הרפואה, להציל נפשות רבות מרדת שחת בלא עיתם. 
כולנו מברכים "ברכת השנים". היעלה על לבבנו להתרשל מעמל כפים, להפרות את הארץ ולהגדיל ולהאדיר חכמת הבוטניקא כפי כל ההמצאות החדשות המרחיבות את יסוד עבודת האדמה? האם יכנו ליבנו ע"ז כי הננו ממעטים בבטחון, בהיותנו משתדלים בכל האמצעים הבאים לידינו לטובתנו? תורה שלמה יהא לנו תולדות האבות שבתורה, וכל השתדלותם אשר עשו למלא חפצם הנאדר. 
ואנו יודעים כי רק בזה יצדק הבטחון, לעשות חיל ולאהוב עבודה ועמל כפים ולבטוח בד', כי הוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח, יח). 
כמו כן בתפלתנו "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ", עלינו לעשות ולהשתדל בזה כפי היכולת, והשי"ת אשר יאר פניו אלינו, הוא העושה הוא הגואל ולא אנחנו. "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" (ישעיה י, טו). 
האם לא גם שיחנו ושיגנו, דעותינו ורעיוננו, כולם מיד ד' לנו המה. מי העיר רוחנו להתנער מעפר שפלותנו, ולשאוף גאון לאומנו? אם לא יד ד' עשתה זאת. והיא מראש מקדם תכן הסיבות ההסטוריות להביאנו עד הלום, כמו להכין מראש הסיבות לזעזע אותנו מארץ מולדתנו, לכלות פשע ולהתם חטאת (ע"פ דניאל ט, כד) כאשר העיד בנו מראש בתורתנו הק'.

הרב קוק (אוה"ק ג' מוסר הקודש מז'): "אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

גם רבינו בחיי כותב (שמות יג,יח): ״רצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע״ה: 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה', כלומר חייבים בני האדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב״ה יושיע כי התשועה היא לו לבדו יתברך״.

הצבא היהודי חייב להיות חזק וחכם ויעיל ומאומן כמו כל צבא אחר!


הרמב"ם (אגרות לחכמי מרשיליא הוצאת אפשטין עמ' כא): "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום... ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות...".

הרמב"ן (במדבר א,מה. וכן ויקרא כא,יז. במדבר יג,ב): "כי היה זה (המיפקד) כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ, ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה - כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".

סיבת הדבר שאין לסמוך על הנס, אלא על האדם לעשות בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, היא ההכרה הישרה שרצון ה׳ מן האדם הוא שיהיה שותף אקטיבי בבניין העולם החומרי והרוחני, ובכך יגלה את מעלתו היחודית בבריאה ויגשים את המטרה שלמענה שם בו ה׳ כשרונות אלו.

ספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק א שער ג פרק א): "ידוע פעולת הצמצום להסתיר את פעולתו ית' האין סופית ולהראותה אלינו בצורה מוגבלת. לכן צמצום פירושו הסתר וכסוי כלשון הפסוק וצמצמה פניה ולא ראתה המלך כמ"ש בס' נפש החיים שער ג' פ"ז.
ואמרנו למעלה שיש להבחין בשם הוי"ה ב"ה שתי בחינות, בחי' ראשונה י"ה הרומזת אל עולם ופעולה אין סופיים, ובחי' שניה ו"ק הרומזת אל עולם ופעולה מוגבלים כביכול. לכן י"ה בחי' הנסתר, ו"ה בחי' הנגלה. ומה"ט תבא מלת צמצום לרמוז על סלוק בחי' עליונה דשתי אותיות י"ה. לכן צמצם בא"ת ב"ש נהפך לשם יהיה בסוד יהיה לע"ל בבטול הצמצום וגילוי האמת הפשוט. וכמו"כ בשם מצוה תבואנה הב' אותיות י"ה בלבוש מ"צ, והשם בן ארבע ב"ה יכתב אז מצ-וה, ולא יה-וה.
כי תנאי הכרחי דרוש לעשית המצוות, שהוא ית' יסתיר ויסלק לעינינו בחינתו האמיתית דמלא כל הארץ כבודו, כי אז ניתן לנו מקום ואפשרות לעשות... לכן במלת מצוה, במקום ב' אותיות י"ה הרומזות אל בחינתו הבב"ת באות ב' אותיות מ"צ, כי כאן סדר האותיות נהפך מת' לא', עולה ומסתלק, משא"כ ספר הישר מא' לת' היורד מתפשט ומתגלה".

יוצא מכאן שמצוה זה בעצם שם הוי-ה שנעשה על ידינו!

אנחנו מופיעים את שם השם בעולם על ידי המעשים הגשמיים שלנו!

המשך חכמה כותב על הפסוק (בראשית א,כב) "ויבא קין מפרי האדמה": "כי לא בחר ה' בהקרבן כי אם בהשתתף מעשה האדם בזה".

הרב קוק (עין אי״ה ברכות א,קא): ״ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול על-ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוקית לתן לו כוח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו. הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכול כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה״.

הרב כותב שזה "יוביל את האדם אל רוממות מעלתו" – ככה אתה דבק במידותיו של הבורא שהוא עושה הכל בעצמו!

כותב הרב אהרן מרגלית (בספרו המדהים 'אתהלך' עמ' 275): "רבי יצחק עראמה מחכמי ספרד בדור הגירוש בספרו 'עקידת יצחק' כותב במילים מפורשות, אותן ראוי להציב בפתחו של כל בית אולפנא: "כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו"!".

הניתוק מעולם המעשה שייך לגלות, מנגד, ההתחזקות המעשית היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה בארץ ישראל:

כמו שכותב הרב (אורות, אורות התחיה פסקה כז): "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם.

רק בזמן החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית.

אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה!

וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".

למה זה כל כך חשוב להבין את הנקודה הזאת?

- כי היא משפיעה על כל החיים שלנו בגשמיות וברוחניות!!!

- כי איבדנו 6 מליון יהודים בצורה ישירה מאי הבנה של הרעיון הזה!

הרב יהודה ביבס והרב אלקלעי התוו תוכניות מעשיות לבנין הארץ הרבה לפני שהרצל נולד...

הרב אלקלעי, טען שירושלים צריכה להיבנות בדרך הטבע על ידי עבודה מעשית לצד לימוד התורה ועבודת ה', וחכמי ירושלים עונים לו (קול קורא, עמ' 7): "כי לא נבראת ירושלים אלא לעסוק בתורה".

עונה הרב אלקלעי: "אי אפשר בעולם הזה להתנהג בדרך העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה".

חכמי ירושלים התעלמו מדבריו, ובכמה מקומות הרב אלקלעי קורא לחכמי ירושלים לדון במשא ומתן הלכתי ולהסביר מדוע הם מבטלים את דעתו ללא התייחסות עניינית לדבריו.

בסוף הקונטרס 'פתח כחודה של מחט', הוא מציין כמעט בייאוש לאור ההתעלמות מדבריו: "ואני בתומי אלך. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, קנאת ה' צבאות תעשה זאת. ותהי זאת נחמתי כי האמת יורה דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן".

בדומה לדברי הרמח"ל (תקט"ו תפילות, תפילה קעז): "ואם בישראל נא' וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע, הרי קנאת ה' צבאות תעשה זאת שהוא צדיק חי העולמים, שבו קנאתי לציון קנאה גדולה, ויונה תשוב אל נח לתקן הוא בעדה מה שלא ידעו לתקן ישראל למטה, מיד ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו".

חזון מחריד:

בהקדמתו לקונטרס "שלום ירושלים" הוא קובע ששנת ת"ר, שנת הגאולה, אינה שנה אחת בלבד אלא "מאה שנה, מן היום ועד שנת התרצ"ט, כי אחריה באה שנת ת"ש (1940) חס ושלום".

מהו החשש, ומדוע "חס ושלום"?

כותב הרב (ספר חיים, עמ' 399) בשנת תרי"א (1860) דברים נבואיים ממש, החוזים את העתיד המר אך גם את התקומה שתבוא אחריו: "ואם ח"ו ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להקבץ באגודה אחת לפקח ולהשגיח בעסק הקיבוץ יאבדו ימות המשיח בן יוסף, שהם באלף הששי, ובסוף האלף הששי יבא בן דוד ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ויקבץ נדחנו אחד מעיר ושנים ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד לא־להי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל".

"האסיפה הזאת היו חייבים ישראל לעשותה בתחילת האלף הששי כי גזרת הגלות היתה אלף שנים, "נתנני שוממה כל היום דוה", וכיון שלא התעוררו ישראל אל הקיבוץ הזה התחילו הצרות והמאורעות הרעות והגירושין והשמדות. זהו שכתב ר' יהושע בפרק חלק: "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב", רצונו לומר אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כרחם שלא בטובתם, "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" בעירום ובחוסר כל כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד ודומיהן".

לצערנו הרב, לא זכינו שנבואת משנת התשובה של הרב אלקלעי תציל את הרבים מאימי השואה.

הרב שרקי: "בניגוד לתפישה הנוצרית שרואה את המשיח כהופעה חיצונית למציאות שאין ביד האדם לקדמה, היהדות סבורה שהמשיחיות היא פעולת האדם. ולכן, עבוּר הנוצרים, רק אלוה יכול להיות המשיח, ואילו עבור בנ"י - אדם הוא המשיח".

אם אני רוצה להביא את המשיח, אני צריך לעשות מעשים פה למטה הקשורים למשיח:

להביא את עם ישראל לארץ, להקים מדינה, להקים צבא, לבנות את ביהמ"ק, להביא שלום לעולם.

לעומת זאת, זה שאני אקפיד לא לאכול תולעים - זה יציל אותי מ-5 מלקויות על כל תולעת. זה שאני לא אדבר לשון הרע - זה מצוין, כי זה יגרום שאני לא אקלקל את נפשי ולא אזיק לחברה.

אלו דברים שהיו נכונים כל האלפיים שנה, אבל אלו מצוות אני צריך לעשות עכשיו בשביל להביא גאולה, מעבר למצוות הרגילות?".




ועל כן גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון,

ותברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה,

ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלמיות ותעדיר ממנה את החסרונות,

ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו.




יום חמישי, 21 בנובמבר 2019

תפילה לפני דרשה

תפילה לפני דרשה


"ריבונו של עולם! 
גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאני מוכרח כעת לסדר דרוש לדרוש ברבים, ועיני לך תלויות, כי אתה ידעת חרפתי ובשתי וכלימתי, כי דלותי מאד, ולא בינת אדם לי, ואין בלשוני מילה, וחסרתי כל טוב. 
אנא! האל אב הרחמן, החונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה ובורא ניב שפתיים!
חנני מאתך חכמה בינה ודעת, וזכני לסדר דרוש נאה, ותן לי לשון לימודים, באופן שיהיה דרושי ערב ומתקבל לשומעים, ואזכה להדריך בניך לעבודתך. 
ותצילני מכל גובה לב, ואכיר מיעוט ערכי, ואהיה שפל בעיני תמיד. 
ותצילני מעין הרע ומיצר הרע.
ענני ה' ענני! טוב אתה ומטיב למדני חוקיך, 
כי ה' (יפסיק מעט) ייתן חכמה. מפיו דעת ותבונה, 
עשה למען רחמיך הרבים, ולמען אבותינו הקדושים - אברהם יצחק ויעקב עבדיך, ולמען כל הצדיקים והחסידים, זכותם יגן עלינו אמן".

"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט,טו)

"אֲדֹנָ-י שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהלים נז,יא)

יום רביעי, 20 בנובמבר 2019

פרשת חיי שרה - לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה


לקנות את הארץ ולגלות את הנשמה



שתי[1] רמות של קשרי שייכות לארץ אנו מוצאים אצל אברהם.

כבר מרגע הגעתו של אברהם לארץ, הוא מסתובב בה לארכה ולרחבה, על פי צו אלוקי. בפעולה שיש בה מעין "חלוקת הארץ", מקבל אברהם את איזור ההר למחייתו, ואילו לוט מקבל את סדום ועמורה. אולם, זהו רק קשר השייכות הראשוני לארץ.

בפרשתנו, מתגלה קשר של שייכות חזק יותר, במעשה הקניין הראשון בארץ.

בניגוד למה שהתרחש עד כה, ועל אף ההבטחה האלוקית של ירושת הארץ, קונה אברהם את מערת המכפלה מעפרון החיתי בכסף מלא.

זוהי הפעם הראשונה שיש לנו אחיזה גמורה בארץ, מתוקף הקניין המתרחש בה.

מדוע דווקא כעת, עם מותה של שרה, מתעקש אברהם לקנות את מקום קבורתה בכסף מלא?

אברהם אינו מוכן להתפשר עם עפרון ולקבל את הקבר במתנה. נראה, כי לא נוח לאברהם לקבל מתנות. אמנם אברהם קבל מתנות מאבימלך, אך לבסוף נתן אותם לבני הפילגשים (רש"י בראשית כה,ו). גם לאחר המלחמה בארבעת המלכים, אברהם אינו מעוניין לקבל מאומה ממלך סדום: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". אף בפרשתנו, אברהם אינו מעוניין לקבל במתנה מעפרון את מערת המכפלה.

במתנה אכן יש גדר של קניין, אך בכל זאת, עדיין נשארת במתנה חלק מן הבעלות של הנותן אצל המקבל. כביכול, גמילות החסד שלו נתונה בתוך המתנה. באותו אופן, כאשר עני מקבל לחם לצדקה, אמנם מן הצד המשפטי הלחם שייך לו לגמרי, והנותן אינו יכול לחזור בו, אך מן הצד הנפשי, העני אוכל לחם שאינו שלו, "נהמא דכיסופא" (לחם של בושה). כיון שאין הקניין נעשה בתשלום, הדבר מצביע על תלותו של המקבל בנותן.

גם אברהם אינו רוצה להיות תלוי בעפרון ולקבל את מערת המכפלה במתנה. אברהם אבינו מעוניין לקשור קשר של דיבוק גמור בארץ, ועל כן רוצה לקנות את הארץ ללא כל תלות מאף אחד, בקניין מוחלט ובכסף מלא. ועוד, למרות שלכתחילה מבקש עפרון ארבע מאות שקל כסף בלבד, אברהם נותן לו בכסף "עובר לסוחר", בצורה המעולה ביותר, ועל אף שמקבל זיבורית, שהרי חברון כולה טרשים, אברהם נותן לו בעידית.

מרן הרב קוק זצ"ל (אורות, ארץ ישראל א):
"אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ".

ישנן דעות הטוענות כי ניתן להקים מדינה ליהודים בכל חבל ארץ המאפשר הקמת אוטונומיה וניהול חיים עצמאיים (אוגנדה למשל...).

לפי דברי הרב קוק, אין הדבר כך, כי באמת ישנה משמעות דווקא לארץ ישראל. הארץ "איננה קניין חיצוני לאומה", אלא בעלת קשר מהותי לאומה.

טענה זו מוצאת את ביטויה בדברי רבותינו כי "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי:), מפני מעלתה העליונה של הארץ.

גם במעמדם של המצוות כולן, שהינן בגדר "מצוות התלויות בארץ", באה לידי ביטוי מעלתה העליונה של הארץ. שהרי, כל קיומן של המצוות בחוץ לארץ הוא בבחינת "הציבי לך ציונים" (ירמיהו לא,כ). באמת, אין כל משמעות לקיום המצוות בחוץ לארץ, אלא רק בארץ ישראל. קיום המצוות בחוץ לארץ הוא בגדר תמרור ותזכורת, שלא ישתכחו מאיתנו, עד שנוכל לקיימם בשלמותם בשובנו אל הארץ (ספרי עקב מג,י. איכה רבה א,נד). גם הנבואה, לפי ריה"ל, אינה שייכת כלל בחוץ לארץ. הנביאים אשר התנבאו בחוץ לארץ לא התנבאו אלא בעבור הארץ. כביכול, ישנה המשכה של קדושת הארץ בכל עניין שנעשה בעבורה, אך אין כל משמעות לנבואה ולמצוות בחוץ לארץ (הכוזרי, מאמר שני, יד).

מהי מעלתה העליונה של ארץ ישראל? ומה המשמעות כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה", אלא עצם מעצמהּ?

על מנת לבאר דברים אלו, נתבונן בדרגות הקיום של האדם ושל האומה - גוף, נפש, רוח ונשמה.

הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא קיום הגוף במציאות הפיזית. הגוף כשלעצמו הוא דומם, ואף השפל שבדוממים, שהרי כאשר מסתלקת החיות ביום המוות, הגוף מסריח, נרקב, ובטל תוך זמן קצר ביותר, במהירות רבה יותר משאר דוממים, המתכלים כעבור זמן רב.

למעלה מקיום הגוף, ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר"ן) ומעליהן שתי דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח"י).

הנפש היא כוח החיוּת הבהמי של הגוף הכוללת את דמו "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב,כג), ואת רצונותיו הקשורים לחיי הגוף - "אם יש את נפשכם... שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר" (בראשית כג,ח). הנפש הינה הצד בהמי של הקיום, השייכת גם בבהמה, ומבטאת את החיות והדינמיות של הגוף הדומם.

למעלה מן הנפש, באה דרגת הרוח, השייכת לצד האנושי והמופשט של הקיום, "אכן רוח היא באנוש" (איוב לב,ח). מדרגה זו באדם, עוסקת בתחומי התרבות, האומנות, המדע והיצירה, ובתחומי המוסר האנושי.

על גבי הרוח, באה הנשמה. הנשמה היא המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו, ובה מתגלה השאיפה הבוערת לדבקות אלוקית- "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז).

כאשר אנו נמצאים בעולם הזה נדמה לנו שהעיקר בו הוא מימד הנפש. לפעמים מתגלה אלינו מימד הרוח, ולעיתים מציצה הנשמה מבין החרכים, אך הרגשתנו העיקרית היא, כי עיקר חיותנו בעולם הזה שייכת לנפש הבהמית, ואילו כל המדרגות שלמעלה ממנה נראות לנו כתוספת בלבד.

אך באמת, המציאות הממשית היא הפוכה. עיקר מציאותנו ואמיתת קיומנו שייכים דווקא למימד הנשמה, שהינה "חלק אלוק ממעל ממש" (תניא, א). המציאות הממשית היא הנשמה, ואילו שאר דרגות הקיום הינם דרגות התעבות שונות של הנשמה בעצמה.

כאשר יורדת הנשמה אל העולם הזה, היא הולכת ומתעבה, עד שהיא מולידה מתוכה את הרוח האנושית. לאחר התעבות הנשמה ברוח, יורדת הנשמה ומתעבה ונעשית נפש, ועוד מתעבה, ונעשית צורה לגוף.

כל הכשרונות, הרגשות, המחשבות והדיבור, שהינם הצד הרוחני האנושי שבאדם, הם רק צל של הנשמה האלוקית - "בצלם אלוקים ברא את האדם". הצלם, כשהוא עומד לעצמו הוא כמו צלם בהיכל, אך כאשר הוא מרגיש את מקורו, הוא נעשה כצל לאלוקות המתגלה בנשמה שבקרבו.

המתבונן באמיתת המציאות, יודע כי לגוף, ולמציאות הממשית כולה, אין שום חיים מצד עצמם. "הם לא נבראו אלא לשמשני" (קידושין פב:). כל המדרגות המתגלות בהתעבות הנשמה אינן עומדות כלל בפני עצמן, אלא מהוות שיקוף עבה לקיומה של הנשמה האלוקית. הגוף עצמו, אף הוא נשמה מעובה, לכן, לא ניתן להעלות על הדעת לשים נשמה של פלוני בגופו של אלמוני. סוד החיים קובע כי הגוף והנשמה הינם היינו הך, ומציאות אחת שלמה, במדרגות הופעה שונות ובאמת, אין שום הפרדה בין הגוף לנשמה. כל קיומו של הגוף, הוא הוא קיומה של הנשמה. רמ"ח האברים הגשמיים מקבלים את חיותם מרמ"ח מצוות עשה. רמ"ח מצוות, הם רמ"ח איברין דמלכא, וכאשר אדם מקיים מצוות בגופו, גופו עצמו משמש רמ"ח איברין למלכא, אלא שהוא מעובה בגשמיות (עיין תניא, פרק ה).

הגוף והנשמה הינם דבר אחד המשתקף באופנים שונים וברבדים שונים. גוף האדם הוא השתקפות בחיי החומר של מציאות נשמתו, ואינו דבר נפרד ממנה. לכן, גם כאשר הגוף מתכלה, הנשמה עדיין שוכנת בגוף במידה מסוימת. וכך הדבר אצל צדיקים עליונים, שגופם אינו מתכלה כלל, מפני שאור הנשמה מאיר כל כך חזק בגופם, עד כי הגוף עצמו נעשה בר קיום, והוא מתעלה לדרגת הנשמה, שאין לה כליון ("קרית ארבע היא חברון", נדרש בפירוש "אור החיים" הק', כי ארבעת היסודות המרכיבים את הגוף מתפרקים בעת המוות (זוהר א', דף קכב, ע"ב), אך אצל שרה נעשו לדבר אחד, לשון חיבור). ההליכה לקברות אבותינו מהווה ביטוי לעובדה, כי מצד הצדיקים אין חילוק בין הנשמה לגוף. מצידנו הם אמנם נראים מתים, אך מצד מעלתם, אין  בהם מוות גמור.

העלייה לקברו של כל אדם, ולא רק של צדיקים, הינה ביטוי לעובדה כי בכל אדם ישנה נקודה בגופו אשר אינה מתכלה ומתפוררת, אלא נשארת נצחית, וממנה עתיד הקב"ה להחיות את המתים. זוהי עצם הלוז, אשר מקבלת חיותה מסעודת 'מלווה מלכה', וממנה, כמו מהדנ"א, ניתן לשבט את האישיות כולה. המשכת השבת בסעודת מלווה מלכה היא עצמה בחינה של תחיית המתים, כאשר לוקחים מימות החול ומשייכים אותם לדרגת השבת, כמו שהגוף עצמו מתעלה לדרגת הנשמה בעצם הלוז שבו.

כשם שיש באדם הפרטי דרגות שונות של קיום - גוף, נפש, רוח ונשמה, כך ישנן דרגות קיום שונות אף באומה כולה, הכלולה מגוף, נפש, רוח ונשמה.

גופה של האומה הוא ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. כמו באדם הפרטי, הגוף הוא דומם ואין לו חיים משל עצמו, כך גם הגוף הלאומי. אין לארץ ישראל חיים כאשר ישראל אינם נמצאים על אדמתם, והיא נעשית שממה - "ושממו עליה אויביכם".

דרגת הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של החיים, כדוגמת משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון.

דרגת הרוח באומה הישראלית, שייכת להתגלות התורה שבעל פה באומה, שהיא הרוח הלאומית שלנו. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו, המתגלה בקרב תלמידי החכמים העוסקים בהמשכת הנשמה האלוקית לתוך כלי השכל האנושי, בשקלא וטריא של ההלכה.

דרגת הנשמה היא דרגת התגלות האלוקיות שבנו המתגלה בעיקר בנביאים ובהשראת השכינה במקדש. נשמת ישראל היא הגילוי האלוקי שבעולם, היא השכינה בעצמה. לכן, כל מקום שגלו ישראל - שכינה עימהם, ובעת שיצאו ישראל לגלות אף השכינה בגלות.

כמו באדם הפרטי, גם באומה, נדמה למראית עין, כי המציאות האמיתית עיקרה במימד החיות של הנפש. אך באמת, כמו באדם הפרטי, המציאות האמיתית של האומה היא הנשמה, והיא שיורדת ומשתקפת ברבדים הנמוכים יותר של הקיום- ברוח, בנפש ובגוף. הנשמה האלוקית והשראת השכינה שבאומה, משתקפות בכל הרבדים הנמוכים, עד למימד הגוף, של הארץ בעצמה. עפרה של ארץ ישראל קדוש בקדושת השכינה, כיוון שהוא בעצמו נשמה אלוקית מעובה. כך אומר הכתוב בפירוש "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שהארץ עצמה היא אלוקית, היא השכינה. הארץ היא המקום האחרון בו משתקפת הנשמה. לכן, כאשר מתבטל הקשר בין הנשמה לרוח, וחל ביניהם ניתוק, ממילא גם הארץ אינה משקפת את הנשמה, ובאה גלות.

לאור הסברנו, ניתן כעת להבין לעומקם את דברי מרן הרב קוק זצ"ל שהובאו לעיל, כי "ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה". הארץ אינה רק מקום פיסי לחיי האומה, אלא היא היא מציאותה הנשמתית של האומה, כפי שהיא משתקפת ברובד הגשמי, בדיוק כפי שגופו של האדם הוא השתקפות מציאות נשמתו.

כאשר נפטרה שרה אמנו, ונוצר הצורך לקברה, מבין אברהם אבינו כי כעת הקשר עם הארץ נעשה אחר לגמרי. עד כה היו אברהם ושרה הגילוי היחידי של נשמת ישראל בעולם. כל זמן שהנשמה שרתה בגופה של שרה, ללא שום חילוקים, לא היה צורך לעשות מעשה קניין שיקשור את הארץ עם נשמתן של ישראל. עד אז עוד לא היה יהודי בעולם שמת, ולכן, לא היה עיסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך רק כאשר נפרדת נשמתה של שרה מגופה, יש צורך לקשור קשר של קניין בין הנשמה לארץ.

עד מותה של שרה, הגוף של הארץ היה בטל לגמרי לאור הנשמה. כמו שהגוף של אברהם ושרה היה טפל לגמרי לנשמתם. אברהם ושרה לא עסקו בגוף אלא בשעת הצורך, כפי שהתרחש במצרים בבית פרעה. רק אז אומר אברהם: "עתה ידעתי כי אישה יפת מראה את". עד כה לא ידע אברהם על יופי מראה דמותה של שרה, כי כשהנשמה מאירה, אין צורך לעסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך כאשר אברהם ושרה מגיעים לבין הכושיים, שכל חייהם שייכים רק לחיי הגוף, אז גם הם מתבוננים על הגוף בלבד, ורק אז אברהם יודע "כי אישה יפת מראה את".

גם כאשר מגיע זמן קבורתה של שרה, זמן הפירוד שבין הנשמה והגוף, נוצר הצורך בהתייחסות לגוף - לגופה של שרה ולגוף האומה, לארץ. עד כה הייתה החיות של אברהם בארץ בדבר ה' - "לך לך מארצך". הקב"ה הוליך את אברהם בארץ, וממילא, כל הקניין והקשר עם הארץ היה טפל לגמרי אל המקום האלוקי. לכן, עד אז עוד לא היה כל צורך לעסוק בארץ, לגודל מדרגתה. אך כאשר מתרחש פירוד בין הנשמה לגוף, יש צורך לעשות קניין בארץ, על מנת לקשור בקשר ממשי בין הנשמה לגוף, ובין האומה לארצה.

מהי משמעותו של הקניין? לשון 'ליקוחין' בליקוחי אישה, "כי יקח איש אשה", נלמדת מפרשתנו ונדרשת במדרש הלכה בגזירה שווה. קיחה-קיחה מעפרון החיתי, "נתתי כסף השדה קח ממני", כלשון קניין, שהאישה נקנית. כל לימוד הלכות קניין בכללם, המופיעים במסכת קידושין, מתחילים בלימוד קידושי אישה. הרמב"ם מונה את קנייני האישה בסדר נשים, בנפרד משאר הלכות קניינים, אך אין סדר זה תואם את דרכו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, אשר סידר את ענייני הקניינים במסכת קידושין. מסדר המשנה אנו לומדים, כי בעצם כל קניין בעולם הוא המשך של קניין אישה.

אישה, אף על פי שהיא נולדה בנפרד מבעלה, וכביכול עומדת בפני עצמה, נעשית קשורה בחיבור עצמי לאישהּ, באמצעות הקניין. באופן זה, כל קניין יוצר קשר וחיבור עצמי בין החפץ לקונה. לכתחילה נראה, כי אין כל קשר בין החפץ לאדם, אך הקניין יוצר קשר עצמי בין החפץ לקונהו. ועל אף שהקונה לא עשה כל שימוש בחפץ, עצם לקיחתו לבעלותו יוצרת קשר עמו, עד כדי שעל הצדיקים נאמר כי "ממונם חביב עליהם יותר מגופם".

כאשר אדם לוקח אישה ומקדש אותה בקניין, בעצם הוא לוקח את מה שכבר שייך לו, שהרי הוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד - "בת פלוני לפלוני". למראית עין חיצונית נראה, כי בעולם הזה ישנו ריחוק בין האיש והאישה, אך באמצעות הקניין הופכים האיש והאישה בשנית לאחד. אז מתגלה, כי בעצם מאז ומעולם הם היו אחד, ויש להם שייכות פנימית ועצמית זה לזו.

אך יש לתמוה, אם ממילא ישנה שייכות פנימית, בין הקונה לחפץ, ובין האיש לאישה, מדוע יש צורך לבצע פעולה של קניין ולקנות אותו, שהרי מראש ישנה שייכות עצמית בין השניים?

אלא, שבעולם הזה חל פירוד בין האיש לאישה. ארבעים יום קודם יצירת הוולד אמנם נקבע כי בת פלוני לפלוני, ואכן, בשורש הנשמה האיש והאישה הינם אחד. אך האיש והאישה ירדו לעולם כגופים מחולקים, "פלגא דגופא". על מנת לגשר על הפער שבין האחדות, הקיימת בשורש הנשמה, לפירוד המתגלה בעולם הזה, נצרכת פעולת הקניין. פעולת הקניין היא אשר מגלה, במציאות העולם הזה, את הקשר הפנימי והעליון בין האיש והאישה, שבעצם נשמתם אחת.

כאשר נפטר יהודי מן העולם, נעשה גופו חלק מארץ ישראל. יהודי, הרי הוא רסיס מנשמת האומה אשר גובל ברגב מרגבי אדמתה. בשעת מיתתו, חוזר הגוף אל האדמה אשר לוקח ממנה והנשמה נצררת שוב במקורה בצרור החיים כלפני ירידתה לעולם. על פי זה מובן גם עניין גלגול המחילות שנאמר ביעקב, אשר ביקש שלא להיקבר במצרים כדי להינצל מצער זה. גופו של יהודי הוא חלק מארץ ישראל ואין לו תחיה אלא בה. כשם שאם יושתל ליבו של ראובן בחזהו של שמעון, בתחייה, יחזור הלב לראובן, שהרי הדנ"א של תאי הלב הם עצם מעצמיו; כך יהודי שנפטר בגלות, עצמיותו זרה למקומו הפיזי, והוא עתיד לשוב לארצו ולמולדתו.

פרשתנו העוסקת במותה של שרה והפירוד בין הנשמה לגוף, נקראת דווקא פרשת "חיי שרה", מפני שכאשר נטמנת שרה בין רגבי אדמת ארץ ישראל, אין מוות לנשמתה. אין מוות לנשמתם של הצדיקים, שהרי "צדיקים במיתתם קרויים חיים", ויעקב אבינו אף הוא "לא מת". כל חייהם של הצדיקים הם מעשיהם הטובים הנמשכים בזרעם - "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". כך אף בפרשתנו, פרשת חיי-שרה, חייה של שרה נמשכים בבנה יצחק, ובו מתגלה עיקר תוקף מעלתה של ארץ ישראל. יצחק הוא "עולה תמימה" ואינו יוצא מן הארץ כלל, מפני שבו מתגלה קניין שלם בין הגוף לנשמה, ללא שום פירוד וניתוק.

באמצעות פעולת הקניין של שדה עפרון ומערת המכפלה, מגלה אברהם במציאות העולם הזה את הקשר הפנימי והעליון שבין הגוף לנשמה. במובן הפרטי, בקבורתה של שרה מגלה אברהם את מקום מנוחת הגוף, דווקא בין רגבי אדמתה של ארץ הקודש, מקום שהשכינה שורה. בנוסף, במובן הכללי, בפעולת הקניין קונה אברהם את החיבור הנצחי המתרחש בחברון מאז ולתמיד, בין הנשמה לגוף, הוא החיבור שבין האומה לארצה.

חברון, היא מקום החיבור שבין שמים לארץ, בה מתגלה כי בעצם אין כל ניתוק בין הגוף לנשמה. כלב בביאתו עם המרגלים לארץ, משתטח על קברי אבות על מנת שיוושע מעצת המרגלים. ואכן, ניצל כלב מחטא המרגלים אשר ביקשו לנתק את הארץ מן הנשמה, ולטעון כאילו יש חיים לנפשות ישראל ללא הארץ. עד עצם היום הזה מקום מערת המכפלה הוא המקום שתפילת הישועה על הארץ מתקבלת.

קניין הארץ, שנעשה דווקא בחברון, מגלה כי כל הפירוד והמרחק המתגלה בין הגוף לנשמה, כמרחק שבין האיש והאישה בעולם הזה, נועד על מנת שאנחנו ניעשה שותפים בקשר הזה שבין הנשמה לגוף, ונגלה במציאות המפורדת את קשר האחדות העליונה הזו. ועוד, ככל שיש יותר מניעות לחיבור הזה, כפי שאנו רואים בחברון בפרט, ובכל חבלי ארצנו, דווקא כך, נעשה החיבור והקשר בינינו לבין הארץ חזק ואיתן יותר. זאת, מצד שמוטל עלינו, במסירות נפש, לקנות חזרה את הקשר שבין הארץ, עצם מעצמינו ובשר מבשרינו, לנשמתנו.

יהי רצון שזכותם של יושבי חברון ואבותינו, שוכני עפר שבה, יעמדו לנו-  "בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם", ונזכה לראות את הנשמה האלוקית שוכנת בארץ הזאת בגילוי שלם, במהרה בימינו, אמן.





[1] הרב יהושע שפירא.

רשומות פופולריות מהחודש האחרון: