‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וישלח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וישלח. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

פרשת וישלח - המשפחה היא הכח!

המשפחה היא הכח!




אחת הפגיעות הנוראיות של התרבות המערבית היא הפגיעה בתא המשפחתי.

עם השנים ממוצע גיל הנישואין עולה, ממוצע הילודה יורד, ולדאבוננו אפילו נשמעים קולות התומכים בכל מיני סוגים של קשרים שהקשר בינם לבין המושג 'משפחה' מקרי בהחלט. מקסימום 'אני', מינימום התחייבות למען משהו אחר.

בפרשתנו אנו שותפים למפגש הטעון בין יעקב ועשו לאחר 22 שנות נתק מתוח.

יעקב שברח לחרן לאחר שלקח מעשו את הברכות בחכמה, הקים משפחה בבית חמו לבן ועכשיו הוא חוזר הביתה לארץ ישראל.

עשו שומע את החדשות ויוצא לקבל את פניו של אחיו מלווה בארבע מאות איש חמושים.

כשסוף סוף הם נפגשים עשו נדהם מהמחזה שנגלה לנגד עיניו: "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ?".

עשו לא מבין מה יעקב עושה עם הנשים והילדים, אנו עסוקים במאבק כוחות, עושר וכבוד ומה הם שייכים לכאן?!

עשו חושב שבני אדם הם כמו פס יצור טכני, איש ואשה נפגשים ויוצאים מהם ילדים. תהליך פשוט וקל, טכני מאוד, קר מאוד.

אבל עבור יעקב אבינו המצב שונה בתכלית. כל עניין המשפחה היה עמוק יותר מכל דבר אחר.

הוא עומד מול עשו ומאות אלפי הלוחמים שלו ובקול בוטח מגלה להם את הסוד: "לא בחיל ולא בכוח, אינכם מסוגלים להבין ולעולם לא תבינו. משפחתי היא הדבר החשוב ביותר בעולם, מכאן אני יוצא ולכאן אני חוזר. נשיי וילדיי הם הדבר הגדול ביותר בעבורי, מהם אני שואב את הכוח, את השמחה, את החיים. ולכן לא יעזרו החניתות, לא הפיתויים עבור עושר וכבוד, לא תנצחו אותי. אני בבית, ואין חזק ומאושר ממני"[1].

בראשית (לב,ד): "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים".

רש"י: "מלאכים ממש".

הרב מסעוד ריוח זצ"ל: לכאורה קשה וכי יש מלאכים שיש בהן ממש ויש לא?
ופירש בזה כי כאשר שמע יעקב שעשו בא וארבע מאות איש עמו, נתיירא וטעמו היה שהוא אין לו אוכלוסיא כנגדו, שבסך הכל יש לו רק 21 נפשות 11 ילדים 4 נשים 5 עבדים ששלח עם המנחה והם ביחד כ"א נפשות, ועל זה התפלל אל השי"ת הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד שלח לו הקב"ה 380 מלאכים כדי להיות ביחד 400 חוץ מיעקב כנגד ארבע מאות איש של עשו, וזהו שכתב רש"י ז"ל מלאכים ממש, הכוונה כחשבון ממש שהם 380.

זאת אומרת שהמשפחה הם חלק מהמלאכים – חלק מהכח שלך!

לצערנו נפוץ מאוד היום שבמקום שהעבודה תהיה מכשיר לרווחת המשפחה, היא הפכה לדבר העיקרי שנותן לנו ערך, ואילו המשפחה נזנחה בצד.

אם המשפחה זה העיקר אז צריך מאוד מאוד להיזהר שהעבודה לא תגלוש גם לזמנים המשפחתיים.

"קופי משפחתי":


אתמול ילדי בא לעולם,
באותה דרך כמו כולם.
אך לי היו פגישות ותשלומים וערעורים,
והוא למד ללכת בעוד אני בסידורים.
ולפני ששמתי לב הוא כבר ידע לדבר,
וכשגדל והתפתח קצת הוא היה אומר :
אני אהיה כמוך, אבא, עוד תראה אותי,
ממש בדיוק, אתה יודע, קופי משפחתי.

סבתא סורגת, סבתא בישלה דייסה,
התינוק גדל, כבר לא בעריסה.
מתי תבוא הביתה, אבא? לא יודע, בן,
אבל כשאחזור אז מתנה לך אתן
וגם, אני מבטיח, יחד נתפנן.

אתמול מלאו לו עשר, בחור גדול ממש,
תודה על הכדור, אבא, בוא קצת למגרש;
תלמד אותי לקלוע "ג'מפשוטים" לסל.
היום אני עסוק, אמרתי, וחסל !
תשכח מזה, אמר, וכשהפנה לי גב
הספקתי עוד לראות אצלו כזה חיוך רחב,
שאמר: אהיה כמוהו, עוד תראו אותי,
ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי ...

אתמול הוא בא לחופש מהמכללה
כל-כך יפה, כל-כך בוגר, ממש שמחה גדולה,
בני, אני גאה בך, בוא שב קצת, נדבר...
מצטער, ענה לי, אבל אני ממהר;
זרוק לי את מפתחות המכונית, בבקשה,
אני יורד דרומה למשך החופשה.

אני מזמן בפנסיה ובני מזמן עזב
ורק אתמול הרמתי טלפון אליו.
בוא ניפגש, אמרתי, אולי תמצא קצת זמן .....
אין בעיות, ענה לי, רק תן לבדוק ביומן;
מצטער, נזכרתי שיש לי ועידה
ובכלל, אני טובע בים של עבודה.
טוב שצלצלת, אבא, והרבה תודה.

הנחתי את השפורפרת ואז עלה בדעתי,
שהוא נעשה כמוני, שחיקה אותי,
ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי.

בזכות הנישואין, יעקב היה שלם בכל !

בראשית (לג,יח): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם".

רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן".

הגאון רבי יעקב חיים בנו של מרן ה'בן איש חי בספרו "ציצים ופרחים" דרש יפה שכל ענין השלימות היה בגלל הזיווג שלשם כך יצא ועתה חזר.

"שלם בגופו" כדברי חז"ל מאן דלא נסיב איתתא אתקרי פלג גופא – מי שלא נושא אשה אין גופו שלם אלא חצי, והנה אחר שנשא יעקב נעשה גופו שלם.

"שלם בממונו" ידוע שאין הברכה מצויה אלא בשביל ביתו – אשתו של אדם שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה".

"שלם בתורתו" הרי אמרו חז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, לכן כשיצא יעקב מארץ ישראל לא היה שלם בכל שלושה אלו, ומעתה בחזרתו אחר נישואיו נשלם בגופו בממונו ובתורתו.

אומר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: אתה בטלפון עם הבוס והמזכירה אומרת לך שאשתך מתקשרת אתה שם את הבוס בממתינה ומדבר עם האשה!!!

בין ההימליה לג׳ימליה (אבינועם הרש): באסון שהתרחש בשבוע שעבר בנחל צאלים נהרג ד״ר עמרי ניר בנפילה מצוק בעת שניסה להציל את בנו עילי - הוא חיבק ועטף אותו, ושניהם נפלו יחדיו. והעולם שותק.

למחרת נמרחו כותרות העיתונאים בגבורת האב ובטרגדיה. זה נמשך יומיים. תוחלת החיים המרשימה של אייטם שמקפל בתוכו את חורבן הבית. בכיתי. בקול ובשקט. התכווצתי כהורה. אב שבשברירי שנייה מתנהג כמו אבא ומוסר את נפשו בשביל חיי בנו. מובן מאליו? לא יודע. אקסיומת חיים שנעשתה מרגשת במיוחד בעולם משוגע שבו האמת מופיעה בלוק של זאב עם משקפי סבתא ורודים ושיניים גדולות. רוצים להאמין במשהו? להיות בטוחים בקרקע שמתחת לרגליכם? אמצו לכם סימן שאלה קטן, טפחו אותו, השקו אותו, טיילו אתו בחוץ. ככה זה כשהספק הופך לדבר האמין ביותר בשוק ואילו חוסר הוודאות זוכה לפופולריות של רודן צפון קוריאני.

אני חושב על ד״ר עמרי ניר הורה שהאינסטינקטים הקמאיים שלו להגן על בנו בגופו, לבטל את עצמו בשבילו, העמידו מראה חותכת וברורה לכל הורה ששומע על המקרה הזה, שגם המילים השורפות ביותר מתאדות כשהן נדרשות לתאר אותו. אני חושב על מאות אלפי ההורים ששמעו על המקרה במכונית, בתור לסופר, בכניסה לבנק, וישר חשבו לעצמם: "ואיך אנחנו היינו מתנהגים?" ואני רוצה כל כך לנחם את עצמי. להרגיע. להבטיח לעצמי שגם אני הורה טוב ומסור ששם את טובת ילדיו בראש סדר העדיפויות.

אבל למה ללכת כל הזמן למצבי קיצון? צוקים והרים גבוהים והרי ההימלאיה. בואו קודם נדבר על הרי הג'ימיילים ועל העבודה ועל שאר הדברים ששותים לנו בקשית את הזמן היקר הזה שאמור להיות מוקדש לילדים. כי בדיוק הרגע הגיע עוד דוא׳׳ל ממש חשוב, והנה נשאבו לנו עוד דקות יקרות שלא יחזרו. ופתאום אני מרים מהמסך את העיניים האדומות שלי ומגלה שהתינוק הקטן שלי התחיל ללכת ומחכה שאתייחס אליו, אבל גם את זה פספסתי כי בדיוק הייתי עסוק בלהציל את העולם...

לזכרם של ד׳׳ר עמרי ניר ובנו עילי, שהמילים "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" הנאמרות עליהם - מקבלות בפעם הראשונה משמעות אחרת לגמרי".





[1] עד כאן מדבריה של הראלה ישי.

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

פרשת וישלח - הצליחנו, הצליח אמונתנו, הצליח עמונתנו

הצליחנו, הצליח אמונתנו, הצליח עמונתנו


בגירוש הקודם בעמונה הייתי על אחד הגגות, לעולם לא אשכח את התסכול מכך שמי שמרביץ למטה ליהודים שישבו שם כבולים אחד לשני ללא יכולת להתגונן אלו אנשים שאך לפני כמה ימים מסרו את הנפש בשביל לשמור עלי מפיגוע וזה בטח גם מה שהם יעשו לאחר הגירוש.

אנחנו לא בפוגרומים בקישינב או בפרעות במלאח במרוקו, אנחנו בארץ ישראל! אלו חיילים ושוטרים של מדינת ישראל ריבונו של עולם!  

גם עכשיו כשיש גזירה באוויר על גירוש נוסף (לא תקפ"צ) של תושבי עמונה הצדיקים, התסכול הזה שב ועולה.

הרב אביעד מושקוביץ: בבריחתו של יעקב מפני עשו אחיו הוא בונה מצבה (בראשית כח,יח).
כעת, אחר שנים ארוכות של בניית משפחתו לתפארת, עושה יעקב את דרכו חזרה.
בדרכו - מצווה עליו הקב״ה לסור לאותו מקום מקודש, "קום עלה בית אל ושב שם" והפעם   - דווקא לבנות שם מזבח: "ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך".

מדוע נצטווה יעקב הפעם לבנות דווקא מזבח, ומהו ההבדל בין מזבח ומצבה[1]?

מדוע ציוה יעקב את בניו - "הסירו את אלהי הנכר אשיר בתוככם", האם היה חשש שעבדו עבודה זרה חלילה?

מדוע הפסוק משתמש בלשון רבים: "ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים"?

ירושלמי (ע"ז ד,ד): "אמר רבי יוחנן מצבה - כל שהוא יחידית, מזבח - כל שאבניו מרובות" כלומר, מצבה בנויה מאבן אחת, ומזבח הוא איחוד של כמה אבנים שונות.

בספרי (שופטים קמו) מבואר שהמצבה היתה אהובה בימי האבות ומכל מקום עכשיו שנאה הקב"ה.

הרב קוק (מדבר שור הדרוש התשיעי) ממשיל את עבודת המצבה לעבודת השם באופן יחידני בדרך מיוחדת.
לדעתו דרך זו היתה אכן מתאימה לאבות שהרי כל אחד היה יחיד וייצג דרך ייחודית בעבודת השם.

אך מעכשיו שנתחלק עם ישראל לי"ב שבטים, וכל אחד בסגנונו הייחודי מהווה רק חלק מצורת העבודה, נדרש ללא ספק שילוב של כל אופני העבודה, דוגמת המזבח המורכב ונבנה מאבנים שונות שכל אחת נצרכת לבניין השלם.

ציוויו של יעקב להסיר את 'אלוהי הנכר' ניתן להתפרש כציווי להסיר את ה'פרודיות' (נכריות - התנכרות).
כלומר להסיר את המשיכה להדגשת הגוון המיוחד בעבודת השם כדבר עצמאי 'על חשבון' גוונים אחרים.

"כי שם נגלו אליו האלוהים" - לראשונה נגלו ליעקב בחינות רבות ושונות של עבודת אלוקים המתאחדות ובונות מזבח שלם לעבודת השם.

ניתן כעת גם לשער מדוע נתעכבה לידתו של בנימין, שצבע מפה שלו דומה לי"ב הצבעים (במדבר רבה, במדבר פרשה ב).
לידת בנימין המאחד וכולל את י"ב שבטי-יה מגיעה רק אחרי הסרת אלוהי הנכר וחיפוש הדגשת הגוון הספציפי, ועקב בניית מתווה של 'עבודת המזבח' - עבודת ד' ייחודית ומאוחדת.

הרב יעקב אריאל כותב על הסיפור עם יעקב אבינו של איחוד האבנים לאבן אחת את הסבר המהר"ל (גור אריה): אדם רגיל רואה את האבנים (כל מיני כוחות וזרמים בעמ"י) כנפרדות, יש הרבה סוגים וגדלים וכל אחת חזקה בצורה אחרת, וכך יעקב אבינו ראה אותם כשהלך לישון, בלילה המסמל את הגלות.

אבל כשהגיע הבוקר המסמל את הגאולה הצדיק רואה את כל האבנים השונות דרך יעודם המשותף והוא רואה פה בעצם אבן אחת!

הגלות היא זאת שסכסכה והפרידה כל עדה לעצמה אבל א"י מבליטה את הנשמה של עמ"י שהיא אחת!

מאורע זה קרה ערב יציאתו לגלות לחוץ לארץ, שבגלות זו הוא נשא 2 נשים לאה ורחל, כתוצאה מזה התחיל הפירוד בעמ"י בין יהודה ליוסף, רק בנימין שהוא היחיד מהשבטים שנולד בארץ מביא את האחדות בין האחים, ולכן גם מלך ישראל הראשון הוא שאול משבט בנימין, ולכן בימי מרדכי ואסתר כשנגזרה הגזירה על עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – התיקון הוא: "לך כנוס את כל היהודים", מי שעושה זאת הוא מרדכי משבט בנימין.

באדיר במרום (עמ' 232 בהוצאת כולל 'מבקשי השם') מבאר הרמח"ל שרשב"י יכל להוריד שפע עצום מהשמים ע"י חיבור של "אלה" ו"מי" (אלקים) רק לאחר שכל החבורה הקדושה עבדה ביחד כל אחד לפי הספירה שלו!

עם ישראל זקוק לכל הזרמים, כל העדות, וכל השבטים כדי להתקיים!

לא מוציאים מעמ"י אף אחד!

באחד הפאנלים שהשתתף בו הרב מניטו, הכריז יהודי צרפתי אחד: ״קודם כול אני אדם, אחר כך צרפתי ובסוף יהודי״! השיב לו מניטו: "זה בסדר. הרי בעברית קוראים את זה הפוך...״.

כשחזר הרב יוסף משאש למרוקו מתלמסאן קיבל עליו את הרבנות ושימש חבר בית הדין הגדול. אנשי העיר ראו אותו משוחח ממושכות עם אדם אשר הוחרם על יד הקהילה לאחר שחילל שבת בפרהסיה. הם ניגשו אל הרב והתריעו בפניו שהוטל חרם על הכופר, אך הרב יוסף משאש השיב להם, ״יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?״.

הרב קוק מסביר שכאן בארץ ישראל יש מצב שזרם אחד יחליט להרוס דברים של זרם אחר, אבל מעל לחשבונות הקטנים בעצם שני הזרמים עוסקים בבניין המזבח כל אחד מהצד שלו.

אורות (ישראל ותחיתו, כז. שמונה קבצים, קובץ ה, קכא): "שִׁכְחַת הַשְּׁבָטִים לְיִחוּסָם הִיא הֲכָנָה לְאַחְדוּת הָאֻמָּה.

עַל-יְדֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁל חִלּוּק הַשְּׁבָטִים הָיְתָה הַגָּלוּת גּוֹרֶמֶת, שֶׁכָּל שֵׁבֶט יְחֻלַּק וְיִפָּרֵד לְגַמְרֵי מִכְּלָלוּת הָאֻמָּה, וְאֶרֶס הַנָּכְרִיּוּת הָיָה חוֹדֵר בַּחֲלָקִים הַמְיֻחָדִים וְהַבְּדוּדִים.

אָמְנָם עַל-יְדֵי הַשִּׁכְחָה הַזּאת שֶׁל הַהִתְפָּרְטוּת נִתְרַבָּה הַבִּלְבּוּל וְהָעִרְבּוּב, לֹא רַק הַתְּפִלּוֹת הַמְיֻחָדוֹת וּרְאוּיוֹת לְכָל שֵׁבֶט שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּתִקּוּן הָעוֹלָם נִתְבַּלְבְּלוּ, כִּי אִם כָּל עֶרְכֵי הַחַיִּים, הַפְּנִימִיִּים וְהַחִיצוֹנִים, כָּל צִבְיוֹנֵיהֶם שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת, הַלִּמּוּדִים, הַמִּנְהָגִים וְהַהַדְרָכוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם בִּמְקוֹמוֹ הוּא מוֹסִיף תִּקּוּן אוֹר וְחַיִּים מַתְאִים עִם הֲלָךְ הַנֶּפֶשׁ הַשִּׁבְטִית וּבוֹנֶה אֶת עוֹלָמוֹ, וְהוּא לִפְעָמִים מְעַכֵּר וְסוֹתֵר בִּנְיָן בִּהְיוֹתוֹ מְלֻפָּף בִּסְדָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִנְיָנוֹ.

אָמְנָם כָּל זֶה מְסַבֵּב רַק צָרָה וְיָגוֹן אֲרָעִי, אֲבָל בִּפְנִימִיּוּת הַחַיִּים חַיָּה הִיא הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁנִּתְעוֹרְרָה הַרְבֵּה עַל-יְדֵי מְחִיַּת הַקַּוִּים הַפְּרָטִיִּים, וְאִם הַנּעַם וְהַסִּדוּר נִתְמַעֵט וּמְרִירוּת וְיִסּוּרִין רוּחָנִיִּים וְגַשְׁמִיִּים מִתְחַבְּרִים עִם כָּל מַעֲשֵׂינוּ, בְּכָל-זֶה "אַף-עַל-פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי לִי וּבֵין שָׁדַי יָלִין" (שבת פח:).

וּמִתּוֹךְ הָאַחְדוּת הַבְּלוּלָה, הַמְּלֵאָה עִרְבּוּב וְחֶסְרוֹן-סִדּוּר, יֵצֵא לָאוֹר תּכֶן-חַיִּים מְתֻקָּן וּמְסֻדָּר, שֶׁיִּגָּלֶה וְיֵרָאֶה בְּהוֹפָעַת אוֹר חַיִּים שֶׁל גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה, וְיִשְׂרָאֵל יָשׁוּב עַל מְכוֹנוֹ וְכחַ שְׁבָטָיו יָשׁוּב אֵלָיו בְּאַחְדוּת הַרְמוֹנִית, וְ"עד תַּעֲברְנָה הַצּאן עַל-יְדֵי מוֹנֶה" (ירמיה לג,יג).

וּמִזְבַּח ד' הֶהָרוּס יִבָּנֶה עוֹד הַפַּעַם עַל-יְדֵי שְׁנֵים- עָשָׂר אֲבָנִים, "כִּשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ד' אֵלָיו לֵאמר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (מלכים א' יח,לא), עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ מַלְאַךְ הַבְּרִית (פרקי דרבי אליעזר פרק כח), אֲשֶׁר מֵאָז נִקְרָא עַל-יְדֵי קִנְאָתוֹ "ד' הוּא הָאֱלֹהִים" הוֹלֵךְ הוּא וְעוֹבֵד עֲבוֹדַת הַשָּׁלוֹם לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, עַל-יְדֵי אוֹר רָזֵי תּוֹרָה הָעֶלְיוֹנִים הַהוֹלֵךְ וְשׁוֹטֵף בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּשׁ בְּכָל מַעְבָּדֶיהָ, עַסְקָנוּתָהּ, סִפְרִיּוֹתֶיהָ, תִּקְווֹתֶיהָ וַעֲבוֹדוֹתֶיהָ, הַמִּתְרָאִים בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת, מִקּדֶשׁ וּמֵחֹל, מִבִּנְיָן וְגַם מֵהֵרוּס.

אָמְנָם כֻּלָּם כְּאֶחָד עֲסוּקִים בַּבִּנְיָן הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹנִי, הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, לְמַעְלָה לְמַעְלָה מֵחוּג הַכָּרָתָם שֶׁל כָּל הַפּוֹעֲלִים וְהָעוֹבְדִים עַצְמָם וְגָבוֹהַּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל מַטְּרוֹתֵיהֶם הַמְצֻמְצָמוֹת, רַק בַּעֲצַת ד' אֲשֶׁר יָעַץ לָתֵת לְעַמּוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה (ירמיה כט,יא). "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה" (ירמיה כג,כ).

אין ספק שהגירוש הוא נורא ונעשה כאן עוול עצום ואכזריות שאין כמותה על ידי ערב רב שנעזר בבג"צ ועוד כל מיני ספיחים, וכמובן שצריך לסרב פקודה ולהתנגד כמה שאפשר.

אבל חשוב מאוד מאוד להבין ולהאמין שאנחנו באמצע בניית מזבח והרכבת האומה מחדש גם תוך כדי שרואים וחווים את ההרס.

והכל מעצת ה' העמוקה המביאה את הכל לגאולה הסופית.

יעקב אבינו מתאונן כלפי בניו: "למה הרעותם לי" (מג,ו).

דרשו במדרש (ב"ר פר' צ"א): "מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר: למה הרעותם לי? הדא הוא דכתיב: 'נסתרה דרכי מה'".

רמח"ל (דעת תבונות קמ"ו): "כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים, להמליך את יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך עצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב".

ומוסיף הרמח"ל, כי מקרהו של יעקב אינו חד פעמי, אלא דוגמה להתנהגות ההשגחה עם העולם: "וזה בנה אב (בנין אב) - שלכל עלוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב, אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, יקרה לו קודם צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה'): "שלוש מתנות (תורה, ארץ ישראל, עוה"ב) נתנו לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין"... באמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו".

לא סתם האמונה שלנו נבחנת בעמונה שלנו (א׳ וע׳ מתחלפות בחילופי אותיות אחה״ע).







[1] אמנם גם המצבה של יעקב אבינו היתה מורכבת מאבנים אבל אבנים שהתאחדו בצורה ניסית ולא ע"י עבודת האדם בעצמו...

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

פרשת וישלח - גאולה קמעא קמעא

גאולה קמעא קמעא



ירושלמי (ברכות א,א): "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בירבי: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא, "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז,ח). כך בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך" (אסתר ב,כא), ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" (שם ו,יא), ואח"כ "וישב מרדכי אל שער המלך" (שם, פסוק יב), ואח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (שם ח,טו), ואח"כ "ליהודים הייתה אורה ושמחה" (שם, טז).

בראשית (לג,יב-יד): "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".

רש"י: "ודפקום - כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה,ב), נוקש בדלת".

מדרש תנחומא (דברים סימן א): "ישושום מדבר וציה (ישעיה לה,א-ב) – מפני מה כתיב כך, ללמדך שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם... צא ולמד מיוסף, בשעה שנתוודע לאחיו לאחר כמה שנים אמר להם "אני יוסף אחיכם" (בראשית מה,ד) – מתו כולם "ולא יכלו לענות אותו וגו'" הקב"ה על אחת כמה וכמה. אלא מה הקב"ה עושה, מתגלה להם קמעא קמעא, בתחילה משיש את המדבר שנאמר "ישושום מדבר וציה", ואח"כ "תגל ערבה ותפרח כחבצלת", ואחרי כן "פרוח תפרח", ואחרי כן "כבוד הלבנון נתן לה", ואח"כ "המה יראו כבוד ה' הדר אלוהינו"...".

בני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר ח מצות תאכל, אות ג): "ובזה יש לפרש גם כן הטעם האחר המבואר במשנה תורה במצוות אכילת מצה "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז, ג). והנה מהו הנרצה באכילת מצה לזכר החיפזון, וגם כפי הנראה מדברי התורה הזאת הנה החיפזון מעליותא הוא ושבח הוא, והנה לעתיד במהרה בימינו הבטיחנו יוצרנו "כי לא בחיפזון תצאו", אלמא דלאו מעליותא הוא החיפזון, וכן אמרו רבותנו ז"ל במדרש "מי גרם לכם כל הצער הזה חיפזון שיצאתם, אבל לעתיד לבוא 'כי לא בחיפזון תצאו וכו''". אבל אם עיני שכל לך תבין הכול, דהנה החיפזון הוא להיות שראה ה' יתברך שכבר נשתקעו בטומאת מצרים בארבעים ותשעה שערי טומאה... ואילו היה ממתין ה' יתברך עוד כרגע כבר היו ח"ו משוקעים בשער החמישים ולא היו יכולים לצאת לעולם ח"ו, על כן היה חיפזון – היינו שלא היה כסדר שאר הגאולות על ידי פעולת ישראל ומעשיהם הטובים פועלים הארת עולמות העליונים לצורך הגאולה כסדר המדרגות קטנות וגדלות כנודע למביני מדע, והן היום שהיה הדבר בחיפזון הוכרח הדבר להיות בדרך פלא, גדלות קודם קטנות. והנה הדבר נעשה שלא על ידי מעשינו, על כן לא נתקיים הדבר רק לשעה, ותיכף למחרת היום מתחילין לספור דרגא בתר דרגא עד חג השבועות. והנה ציוונו ה' יתברך לעשות זכר לחיפזון, לזכור הנס הגדול שעשה ה' יתברך עמנו שלא על ידי מעשינו רק באתערותא דלעילא, כי לא היה באפשרי להמתין עד שיפעלו מעשי ישראל ההארה דרגא בתר דרגא, והיה הכול בחיפזון – גדלות קודם קטנות – לחיבת ישראל.
והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד".

הראי"ה קוק (אגרות הראיה ח"ג עמוד כ): "לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול".

הרב חרל"פ (ממעייני הישועה, פרק ו): "בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה". לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, "קמעא קמעא", "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל". אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים" (מלאכי ג,א)".

מדרש תהלים (יח,לו): כתוב אחד אומר "מגדול", וכתוב אחד אומר "מגדיל", רבי יודן אומר לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת אלא קמעא קמעא, ומהו "מגדיל" – לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל, עכשיו הן שרויין בצרות גדולות, וכשתבוא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קמעא קמעא ומתגדלת והולכת לפניו. לפיכך משולה הגאולה כשחר, שנאמר (ישעיה נח, ח) "אז ייבקע כשחר אורך". ולמה נמשלה כשחר, שאין לך אפלה גדולה יותר מאותה שעה הסמוכה לשחר, ואם יעלה גלגל חמה באותה שעה שהבריות ישנין, היו כל הבריות נלכדין, אלא עמוד השחר עולה ומאיר לעולם תחילה, ואח"כ גלגל חמה עולה ומאיר ואין הבריות נלכדין, שנאמר (משלי ד, יח) "ואורח צדיקים כאור נוגה".

אם הבנים שמחה (עמ' צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...

ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג, ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו, יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג, ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"...
שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה.

ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".


בראשית (לב,כז): "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר".

זוה"ק (ח"א קע.): "וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ו) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר, אֲבָל מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה, אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּזִמְנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לוֹן וְיָפִיק לוֹן מִן גָּלוּתָא. כְּדֵין יִפְתַּח לוֹן פִּתְחָא דִּנְהוֹרָא דַּקִּיק זְעֵיר. וּלְבָתַר פִּתְחָא אַחֲרִינָא דְּאִיהוּ רַב מִינֵיהּ, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִפְתַּח לוֹן תַּרְעִין עִלָּאִין פְּתִיחִין לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא".

[תרגום: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךְ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (שיר ו) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה יָפָה כַּנִּדְגָּלוֹת. פָּסוּק זֶה פֵּרְשׁוּהוּ וְנִתְבָּאֵר. אֲבָל מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה - אֵלּוּ הֵם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם].

"וְכֵן כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וּלְצַדִּיקַיָיא דִּי בְּהוּ, הָכִי כֻּלְּהוּ וְלָאו בְּזִמְנָא חָדָא. לְבַר נָשׁ דְּאִתְיְהִיב בַּחֲשׁוֹכָא וְדִיּוּרֵיהּ הֲוָה בַּחֲשׁוֹכָא תָּדִיר, כַּד יִבְעוּן לְאַנְהָרָא לֵיהּ, בַּעְיָין לְאִפְתְּחָא לֵיהּ נְהוֹרָא זְעֵירְתָּא כְּעֵינָא דְּמַחֲטָא, וּלְבָתַר רַב מִנֵּיהּ, וּכְדֵין בְּכָל זִמְנָא עַד דְּיִנְהֲרוּן לֵיהּ כָּל נְהוֹרָא כְּדְקָא יְאוּת".

[וְכֵן כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם, כָּךְ כֻּלָּם וְלֹא בִּזְמַן אֶחָד. לְאָדָם שֶׁנִּתָּן בַּחֹשֶׁךְ וְדִיּוּרוֹ הָיָה תָּמִיד בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁיִּרְצוּ לְהָאִיר לוֹ, צְרִיכִים לִפְתֹּחַ לוֹ אוֹר קָטָן כְּעֵין הַמַּחַט, וְאַחַר כָּךְ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָךְ בְּכָל פַּעַם עַד שֶׁיָּאִירוּ לוֹ כָּל הָאוֹר כָּרָאוּי].

"כָּךָ אִינוּן יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגרַשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגו'. וְכֵן לְמַאן דְּאָתֵי אַסְוָותָא לָאו אִיהוּ בְּשַׁעְתָּא חָדָא, אֶלָּא זְעֵיר זְעֵיר עַד דְּיִתְתַּקַּף. אֲבָל לְעֵשָׂו לָאו הָכִי, אֶלָּא בְּזִמְנָא חָדָא נָהִיר לֵיהּ וְאִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ זְעֵיר זְעֵיר. (ולזמנא דאתי לאומות עובדי עבודת כוכבים ומזלות (ישעיה מב) יי כגבור יצא) עַד דְּיִתְתַּקְפוּן יִשְׂרָאֵל וִישֵׁיצוּן לֵיהּ מִכֹּלָּא, מֵעַלְמָא דֵין וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּבְגִין דְּנָהִיר בְּשַׁעְתָּא חָדָא, הֲוָה לֵיהּ שֵׁצִיאוּ מִכֹּלָּא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל נְהוֹרָא דִלְהוֹן זְעֵיר זְעֵיר, עַד דְּיִתְתַּקְפוּן וְיַנְהִיר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמִין".

[כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק. אֲבָל לְעֵשָׂו לֹא כָּךְ, אֶלָּא בְּפַעַם אַחַת מֵאִיר לוֹ, וְנֶאֱבָד מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט [ולעתיד לבא לאמות עובדי עבודה זרה (ישעיה מב) ה' כגבור יצא] עַד שֶׁיִּתְחַזְּקוּ יִשְׂרָאֵל וְיַשְׁמִידוּ [וישבו] אוֹתוֹ מֵהַכֹּל, מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵהָעוֹלָם הַבָּא. וּמִשּׁוּם שֶׁמֵּאִיר בְּשָׁעָה אַחַת, יִהְיֶה לוֹ הַשְׁמָדָה מֵהַכֹּל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, אוֹר שֶׁלָּהֶם מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּתְחַזְּקוּ, וְיָאִיר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמִים].

"וְכֹלָּא שָׁאֲלֵי לוֹן וְאָמְרֵי מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, אִיהוּ קַדְרוּתָא דְצַפְרָא, וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דָּקִיק. וּלְבָתַר יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגִין דְּסִיהֲרָא נְהוֹרָא דִילָהּ נָהִיר יַתִּיר מִשַּׁחַר. וּלְבָתַר בָּרָה כַּחַמָּה, בְּגִין דִּנְהוֹרֵיהּ תַּקִּיף וְנָהִיר יַתִּיר מִסִּיהֲרָא. וּלְבָתַר אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, תַּקִּיפָא בִּנְהוֹרָא תַּקִּיף כְּדְקָא יְאוּת".

[וְכֻלָּם שׁוֹאֲלִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים, מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, זוֹהִי קַדְרוּת הַבּקֶר, וְזֶהוּ אוֹר דַּקִּיק. וְאַחַר יָפָה כַלְּבָנָה, מִשּׁוּם שֶׁהַלְּבָנָה, הָאוֹר שֶׁלָּהּ מֵאִיר יוֹתֵר מִשַּׁחַר. וְאַחַר בָּרָה כַּחַמָּה, מִשּׁוּם שֶׁאוֹרָהּ חָזָק וּמֵאִיר יוֹתֵר מֵהַלְּבָנָה. וְאַחַר כָּךְ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, חֲזָקָה בְּאוֹר חָזָק כָּרָאוּי].

"תָּא חֲזֵי, בְּעוֹד דְּאִתְחֲשַׁךְ יְמָמָא וְאִתְכַּסְיָא נְהוֹרָא וְאָתֵי צַפְרָא, יִתְנְהִיר בְּקַדְמִיתָא זְעֵיר זְעֵיר עַד דְּיִתְרַבֵּי נְהוֹרָא כְּדְקָא יְאוּת. דְּהָא כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר לְאַנְהָרָא לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יִתְנְהִיר בְּקַדְמִיתָא כְּמוֹ שָׁחַר דְאִיהִי אוּכְמָא. וּלְבָתַר יָפָה כַלְּבָנָה, וּלְבָתַר בָּרָה כַּחַמָּה. וּלְבָתַר אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת כְּמָה דְאִתְּמָר".

[בֹּא רְאֵה, בְּעוֹד שֶׁנֶּחְשָׁךְ הַיּוֹם וּמִתְכַּסֶּה הָאוֹר וּבָא הַבֹּקֶר, יוּאַר בַּתְּחִלָּה מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְרַבֶּה הָאוֹר כָּרָאוּי. שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְעוֹרֵר לְהָאִיר לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יָאִיר בַּתְּחִלָּה כְּמוֹ שָׁחַר, שֶׁהוּא שָׁחֹר, וְאַחַר כָּךְ יָפָה כַלְּבָנָה, וְאַחַר כָּךְ בָּרָה כַּחַמָּה, וְאַחַר כָּךְ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר].



פרשת וישלח - איזו שפה הגויים מבינים

איזו שפה הגויים מבינים


יעקב אבינו נרדף ע"י עשיו לא מרגע הלידה אלא עוד מבטן אימם.

עשיו כל הזמן חיכה לשעת כושר להרוג את יעקב.

אליפז נשלח להרוג את יעקב.

בפירוש הרוקח על התורה כתב בשם מדרש אגדה: כשברח יעקב לחרן מפני עשו, נולד לו לעשו בן, וקראו בשם 'אחי', כדי שלא ישכח מה שעשה לו יעקב. וציוה עשו לבנו, שבכל מקום שיפגע ביעקב יהרוג אותו, וזהו מה שהתפלל יעקב אבינו "הצילני נא מיד 'אחי' ומיד עשו".

אז איך כשעשיו מגיע לפגישה עם יעקב פתאום הכל בסדר ולא קורה כלום?

חז"ל (מדרש תנחומא ג') אומרים שהמלאכים שיעקב שלח הסבירו לו טוב טוב שלא כדאי להתעסק עם יעקב. וכן הזוה"ק (ח"א קעא:) כותב שהוא ניסה לנשוך אותו ונשברו שיניו.

אבל חשבתי לומר בס"ד עוד אפשרות:

בראשית (לב,ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו".
ויירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" אם יהרוג הוא את אחרים. (רש"י)

למה יעקב חושש פן יהרוג את עשו, והלא בדין הוא שיהרגנו כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין עב.) "הבא להרגך השכם להרגו"?

יש מפרשים מדוע פחד יעקב, על פי משל:
מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו יועץ חכם חרשים חוזה בכוכבים ובקי באצטגנינות, והיה מגיד לו תמיד נסתרות ועתידות, והמלך היה מאמין בו מאד לרוב חכמתו, ויעשירהו ויכבדהו. והנה יום אחד נהפך לב המלך עליו, על ידי הולכי רכיל שדיברו על היועץ לשון הרע מרוב קנאתם בו, שכאילו קשר היועץ קשר עם אויבי המלך להדיחו ממלכותו, ותיכף גזר אומר להביא לפניו את היועץ, ועלה בדעתו להכנס עמו בדברים טרם יהרגנו כדין מורד במלכות.
והנה כאשר הובא החוזה בכוכבים לפני המלך, פנה המלך בשאלה: האם יש בידך לחזות מה צפוי לך בעתות כאלה, ויאמר החוזה: יש ויש, אמר לו המלך: אם כן הגידה נא לי יום מותך. ויבהל החוזה מאד שהרגיש כי רעה נגד פניו. ויתבונן לחשוב במשטר הכוכבים בלוחות שלפניו, ויעש כן בחכמה למראה עיני המלך, כאילו הוא רואה במשטר הכוכבים והמזלות. ואחר איזה רגעים השתנו פניו, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר למלך: אדוני המלך הכוכבים גילו לי כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי, אולם צר לי מאוד כי על ידי הכוכבים נודע לי שיום מותי יהיה לפני יום מותו של המלך כמה ימים, ולא על עצמי אני דואג, אלא על אדוני המלך כי קרב קצו, וקץ ממלכתו האדירה...
וישתומם המלך למשמע אזניו, כי דברי החוזה הטילו עליו אימה ופחד, ויירא לנגוע בו, ואז הוציא לאור משפטו, ויצא זכאי לפני המלך, ואדרבה שם המלך משמר ללוות את היועץ בכל אשר ילך, כי האמין שדברי חזונו יבואו באחרית הימים, ועל זה נאמר: (קהלת ז,יב): "החכמה תחיה בעליה".

הנמשל, הנה ידועים דברי חכמינו (סוטה יג.) שרבקה נתנבאה שיעקב ועשו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר: "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואף על פי שמיתתם לא היתה ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו ביום אחד, שכאשר ערער עשו על קבורת יעקב במערת המכפלה, נטל חושים בן דן מקל והכה בראשו של עשו ובא יהודה והשלים הריגתו כמו שכתוב : "ידך בעורף אויבך". נמצא שדברי רבקה : "למה אשכל גם שניכם יום אחד", נאמרו ברוח הקדש, ולכן "ויירא יעקב" – שמא יהרג, "ויצר לו" – שמא יהרוג, ואז ימות גם הוא כאחיו, לקיים נבואתה של רבקה.

אולי אפשר לומר שיעקב אבינו גילה לעשיו את הנבואה של רבקה ואמר לו, אתה יכול לירות בי אבל תדע שכאן תהיה קבורתך...

רק ככה אפשר להפחיד גוי, לא בטיעוני מוסר וצדק, אלא באינטרס אישי - גם אתה תיפגע...

במלחמת לבנון הראשונה מו"ר אבי נקלע למארב של קבוצת חיילים שהקיפה אותם ודרשה מהם להיכנע, מו"ר אבי הוציא רימון, העיף את הניצרה, ואמר להם אני הולך לפוצץ את זה על כולנו... בסוף הם הגיעו איתם להסדר שהם ישחררו אותם והוא יזרוק את הרימון באיזה ואדי.
ברוך פודה ומציל.


רק ככה אפשר להתמודד עם הערבים גם בימינו אלה... לגבות מהם מחיר כואב מאוד מאוד על כל חשיבה של נסיון להוציא פיגוע.

יום ראשון, 22 בנובמבר 2015

פרשת וישלח - הנקודה הפנימית הטהורה והאישית

הנקודה הפנימית הטהורה והאישית


בראשית (לב,כה): ״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ״.

מהו פירוש ״לבדו״? מדוע נשאר לבד?

רש״י מביא את דברי חז״ל: ״שכח פכים קטנים וחזר עליהם״.

אבל רבנו בחיי כותב: ״דרשו רבותינו ז״ל 'לכדו' קרי ביה, מלמד שחזר על פכים קטנים״, כלומר במקום לקרוא ״לבדו״ ״לכדו״.

מהו כד זה?

שפתי כהן (על התורה - מגורי הארי ז״ל): "אותו שמן שיצק יעקב על האבן אשר שם מראשותיו נתגלה לו אותו הפך וראה כל הניסים שנעשה בהם, וזהו השמן שנמשח בו כל הכלים של ביהמ"ק ובו נמשחו כל המלכים, וזה הי' הכד השמן של אליהו ז"ל, ואותו השמן נתגלה לבני חשמונאי (ומאותו שמן מעולם לא נחסר כלום), וכשראה יעקב שכל כך ניסים עתידים להיות בו סכן עצמו והביאו".

כלומר, בתוך הלילה, המלחמה הקשה עם שרו של עשו - מופיע כד שמן עם ניסים גדולים, ועליו מוכן יעקב להסתכן. שיאיר האור בתוך החושך...

גם בחג המתקרב ובא אלינו מופיע אותו כד קטן - כדברי הגמרא (שבת כא:): ״בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול״.

הרב קוק (עין איה שבת) והרב חרל״פ (מי מרום חנוכה ופורים) כותבים: גם כאשר יד היוונים גברה ומצליחה לטמא ״את כל השמנים שבהיכל ״ בכל זאת הפך של שמן - הוא הנשמה הטהורה - המונחת בחותמו של כהן גדול של העולם (הקב"ה) - בפך זה אין אפשרות נגיעה, שליטה וטומאה. הנשמה, לעולם נשארת טהורה והיא המאירה את מקדשו הפרטי והלאומי של האדם והעם!

גם בעם ישראל יש את הנקודה הסגולית שלעולם לא תדעך! בזכותה ניגאל גם ללא שנהיה ראויים!

בעל החידושי הרי"ם (האדמו"ר הראשון מגור): מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו (בראשית טו,א) "אנכי מגן לך", שיש נקודה בלב כל איש מישראל ('אנכי') שהשי"ת הוא מגן שלא יאבד אותה, ומזה, אף על פי שחטא – ישראל הוא.

נכדו השפת אמת: על זה נאמר "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה", על אותה נקודה פנימית שנמצאת בלב כל אחד מישראל!

אני שליח חב"ד בתאילנד, בשנה הראשונה לשליחותי הייתי יוצא לרחוב הקאוסן המפורסם בבנגקוק ומחפש אנשים שיבואו להשלים מניין. 
יום אחד בעודי עומד ברחוב אני רואה מרחוק בחור גדול מתקרב לעברי עם שער ארוך, קעקועים ועגילים, ראיתי שהוא ישראלי אבל הייתי בטוח שזה לא הטיפוס שיבוא להשלים מניין... הסתובבתי כדי לא להיתקל במבט שלו...
אחרי דקה אני מקבל טפיחה על הכתף והבחור אומר לי: "חבדניק, אתה צריך מניין?" עניתי לו בנבוכות "כן" והוא מיד התחיל להסתובב ותוך כמה דקות חזר עם עוד 20 ישראלים, צעדנו כולנו ביחד לבית חב"ד והתפללנו מנחה.
אחרי התפילה הבחור ניגש אלי ואומר: "אתה חדש פה, אני אלמד אותך איך מחפשים מניין... תפנה לכל מי שאתה רואה בלי להסתכל איך הוא נראה חיצונית, כאן כולם יבואו בשמחה להשלים מניין...".
אחרי כמה שנים פגשתי אותו כשטייל שוב בתאילנד, אמרתי לו "אתה אחד המורים הטובים שהיו לי...!".

את הנקודה הפנימית הטהורה הזאת שלך – אתה צריך לדאוג להוציא לפועל!

הרב קוק (קובץ ז קפט): "אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי. עניני עצמיותי מכרחים להתברר לי הרבה מאד. בהבנתי את עצמי אבין את הכל, את העולם ואת החיים, עד הגעת הבינה למקור החיים".

גמרא (חולין צא:) שהמלאכים שעלו וירדו בסולם, הסתכלו בדמות דיוקנו של יעקב אבינו כפי שהייתה למעלה בשמים, ואז ירדו והסתכלו ביעקב שישן בארץ, ולא האמינו למראה עיניהם - הם ראו פנים זהות בשני המקומות.

יעקב שבארץ נראה בדיוק כמו יעקב כפי שהוא טהור ושלם, בשמים. הפנים של יעקב תמיד זהות.

איך יעקב אבינו מגיע למצב שהפְנׅים (הפנימיות) אותו דבר כמו הפָנים (הפרצוף)?

בראשית (לב,כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" - יעקב אבינו נשאר לבד. מתך השבעים פנים שהתורה מתבארת בהם הוא רצה בכל מאודו לעבוד את ה׳ בדרך המיוחדת שלו, כאילו רק ה׳ והוא קיימים בעולם.

כל אדם צריך למצוא את הנקודה הפנימית שלו - איך הוא אמור להיראות כשהוא קרוב לה׳. איך אני נראה למעלה בשמים?

חובת התלמידים (עמוד לה'): "... על כל אחד מכם החוב מוטל לגלות מקרבו את נשמת ישראל ולעשות את עצמו לעמוד, אשר בית ישראל ישען עליו, אין בכם אף אחד אשר יוכל לפטור את עצמו מהאחריות הזאת"[1].

"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" – הדבר האחרון שעשיו (היצה"ר) רוצה שתעשה זה למצוא את הנקודה הפנימית שלך – כי אז אין לו סיכוי!

איך נדע אם אנחנו בקשר עם "פח השמן הטהור" שבתוכנו?

הסימן יהיה תחושת חיות משמחת. המגע עם המקום הפנימי הזה יעורר בנו חיות, שמחה ואמונה.

הרב קוק (מגד ירחים לחודש חשוון): "כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"!

לכן אם איבדנו את החשק לקום בבוקר, את הברק בעיניים, את שמחת החיים הטבעית הקיימת בנו - ייתכן מאוד כי טעינו בדרך ואנחנו כבר לא בקשר עם הנקודה הפנימית הטהורה שבתוכנו...

סח בעל חידושי הרי"ם לנכדו: "כשאדם נעשה למנהיג מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים, בית מדרש וחדרים שולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי ואחד נעשה משמש וכיוצא בזה, ומה אתה סבור עושה השטן באותה השעה, יושב במנוחה? לא ולא! הוא מתגנב וחוטף את הנקודה הפנימית, ומשאיר את כל השאר על מקומו. והגלגל ממשיך להתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה".

איך מוציאים את זה לפועל?

הרב קוק (אורות הקודש, ג' עמ' קמ'): "האני הפנימי אינו מתגלה לאדם, רק לפי מדת הטהרה והקדושה שלו, לפי המידה שבה הנשמה מאירה באדם".

כל הוספה של טהרה וקדושה מוסיפה התגלות של פנימיות הנשמה!

בנוסף, חובה עלינו למצוא שעת שקט שבה הפלאפון מכובה, ולעשות חשבון נפש, לא של הלקאה עצמית, אלא של התבוננות, הודאה, תפילה, דיבור, הכרת הטוב. זה מאפשר לדברים לצוף ולהתגלות.

כמו שכתב הרמח"ל שבלי זה אי אפשר (מסילת ישרים פ"ג): "מה היא העצה שהם[2] נותנים לנו? בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם ניסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.
כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו. וכמו שהכתוב אומר (משלי ד,כו) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, ואומר (איכה ג,מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' ".





[1] אורות הקודש: כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה.
ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות, ויתרומם על כל מעשים, בזה שישתוה ויתאחד עם כל המעשים, ובזה שישתפל עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית, ואנכי תולעת ולא איש, עד לכדי ביטול היש בעומק עצמו, ואנחנו מה. אז יכיר את כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא.
והכל יקבץ אליו, בלא שום שנאה קנאה ותחרות, ואור השלום ועז הגבורה עליו יופיע, הוד הרחמים, ופאר האהבה עליו יזרח, וחשק המפעל והעבודה, שקיקת היצירה וההתעודדות, תשוקת הדממה והרון הפנימי, יחדו יתאגדו ברוחו, והיה קודש".

[2] שם: "למה זה דומה? לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! והנה, מי שירצה להאמין לו, יגיע למקום המיועד. ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, ודאי שישאר אובד ולא יגיע אליו.
כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים, לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: