מה אני צריך להרגיש בנפש בראש השנה?[1]
אנחנו
יודעים שהנשמה אמורה כל חג להתאים את עצמה להארה הגדולה שמגיעה כל שנה באותם ימים
(והימים האלה נזכרים ונעשים).
לאיזו הרגשה אני אמור להכין את עצמי בראש השנה?
האם ליראה עצומה פחד ובכי כי זה יום של דין? או לשמחה גדולה וריקודים כי זה יום של
המלכת מלך מלכי המלכים אבינו הרחום והחנון?
הגמ'
(ראש השנה טז.) מביאה את שני הדברים: יום הדין – "כל באי עולם עוברים לפניו
כבני מרון", ואת ההמלכה – "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם".
על זה כותב הרמח"ל (מאמר החכמה): "והנה ביום זה האדון ב"ה
עומד כביכול בבחינת מלך על עולמו, ועל כן השעה הראויה להתפלל לפניו שתתגלה מלכותו
לגמרי בעולם".
אז
מה לעשות? לשמוח? לבכות? לבחוק (גם בכי וגם צחוק)?
מהבבלי
(ראש השנה לב:) מובן שאין מה לשמוח "מכלל דבראש השנה ליכא הלל מ"ט אמר רבי
אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך
בר"ה וביום הכפורים אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין
לפניו וישראל אומרים שירה". הגמ' אומרת שאם אדם עומד לדין איך הוא יכול לשיר
תוך כדי? אבל מצד שני מזה שמלאכי השרת שואלים "למה אין ישראל אומרים שירה
לפניך" מובן שהיו אמורים להגיד?
לעומת
זאת כתוב בירושלמי (ראש השנה ז:, מובא בילקוט שמעוני דברים תתכה'): "ר'
חנינא ור' הושעיא ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו איזו אומה כאומה זו שיודעת
אופיה של אלוה, בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל
שערו ואינו חותך צפורניו לפני שאינו יודע היך דינו יוצא, אבל ישראל אינן כן אלא לובשים
לבנים ומתעטפין לבנים ומגלחין שערן ומחתכין צפרניהן ואוכלין ושותין ושמחין בראש השנה
לפי שיודעין שהקב"ה עושה להם נסים ומוציא דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם".
ורב
יהודאי גאון ורס"ג מביאים הוכחה מהכתובים שצריך לשמוח, "וַיֹּאמֶר לָהֶם
לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן
לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם"
(נחמיה ח,י), גם מקבלת שבת (תהילים צה,א-ג) רואים שההתנהגות הראויה בעת
המלכת המלך היא שמחה – "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו" למה? "כי
אל גדול ה' ומלך גדול על כל אלהים"! ההתגלות של המלוכה היא סיבה למסיבה! וכן
"ה' מלך תגל הארץ" (תהילים צז,א-ד). וכן "שמעה ותשמח ציון ותגלנה
בנות יהודה למען משפטיך ה' "(שם ט). ולהלכה נפסק בשו"ע
(או"ח תקצז') שאין להתענות בראש השנה.
איך
כל זה מסתדר?
ולמה
לפי הירושלמי לא אומרים הלל בראש השנה?
הזהר
הק' מיישב את הדברים את הדברים בצורה נפלאה:
כותב
הזהר הק'(ג' קיח.): "כתוב אחד אומר (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה' בשמחה'
וכתוב אחד אומר (שם ב,יא) 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה' מה בין האי להאי? אלא
כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא"[2].
בגלות
עבודת ה' היא מתוך יראה, בא"י עבודת ה' היא מתוך שמחה!!!
הבבלי
הוא החיצוניות, "במחשכים הושיבני כמתי עולם זו תלמודה
של בבל"(סנהדרין כד.) של הגלות!
הירושלמי
הוא תלמוד של ארץ ישראל! הוא הפנימיות של הדברים!
בגלות
אנחנו מבינים את ההנהגה של מדת הדין מה הקב"ה יגזור עליי בשנה הקרובה? רעב
צרות שהפריץ ינשל אותי מכל רכושי, שהשכן איוואן יחזור יום אחד הביתה שיכור וישבור
לילד שלי בקבוק על הראש סתם כי בא לו ואין לי אפי' למי להתלונן! שהשלטונות יכריזו
יום אחד שכל הקהילה מגורשת אבל הכסף והבתים נשארים פה! או שצריך להשמיד ח"ו
את כל היהודים בעוד שנה...
מסמכים של קהילות יהודיות מימי הביניים מראים ש80% מהתקציב
של הקהילה היה ניתן כשוחד לשלטונות, היהודי יוצא מהבית ליריד והוא לא יודע האם הוא
יחזור, היו גם מחלות נוראות עם אחוזי תמותה מטורפים כמו מגיפת ה'חולירע' שהרגה
שליש מאוכלוסיית אירופה במכה אחת!
גם מבחינה רוחנית לא חסרים הסיפורים שלכל הקהילה
היה אתרוג רק אחד וגם זה הגיע בנס, מסופר על הבעש"ט שהיה שובר את הקרח וטובל
אבל היו גם הרבה נשים שהיו עושות את זה כדי לטבול!
אז כשה יהודי מגיע לראש השנה
קשה לו מאוד לחשוב על המלכת הקב"ה מתוך שמחה אבל הוא מאוד מתחבר ל"מי
יחיה ומי ימות, אי זו לרעב ואי זו לשבע, מי בחרב ומי ברעש..." כי את כל זה הוא
מבין שנגזר עליו בראש השנה והוא פוחד פחד מוות מהשנה הבאה!
כתוב
בנחמיה (ח,ח-יב): "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ
וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא
הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ
הוּא לַה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם
אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה" – למה העם בוכה?
כותב
המלבי"ם: "יש לפרש שקרא לפניהם פרשת היום והבינם כי היום הוא יום
הדין ועל כן בכו מאימת הדין וגם רצו להתענות". הם בוכים ישר כשאומרים להם שיש
יום הדין כי הם התרגלו בגלות!!! ובאים עזרא ונחמיה ומעמידים אותם על ההנהגה
האמיתית של יום זה בא"י - "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ
מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ
וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם: וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם
לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל
וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים
אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם".
אחד
ההבדלים המרכזיים בין א"י לחו"ל הוא שהגלות נמשלה למיתה והגאולה לתחיית
המתים.
מה ההבדל בין אדם לחי למת? מת אין שום קשר בין האיברים אתה יכול לחתוך לו
את היד ושום אבר אחר לא ירגיש, לעומת זאת אדם חי מרגיש מאוד את כל גופו! אם המח
צריך חמצן הגוף יתעלף כדי שיגיע חמצן למח, או אם יש זיהום באצבע מתחיל לזרום דם
מכל הגוף בצורה חזקה יותר לפצע כדי להילחם בזיהום.
כך מגדיר
הגאון מוילנא את מצב עמ"י בגלות וזה לשונו: "כי מעת שחרב הבית יצאה
רוחנו, עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו, הוא הגוף בלא הנפש, והיציאה לחו"ל הוא הקבר
ורימה מסובבת עלינו. ואין בידינו להציל, הן עובדי כוכבים אוכלים את בשרינו, ומכל מקום
היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור, ומכל מקום
היו עדיין עצמות קיימות שגם תלמידי חכמים שבישראל - מעמודי הגוף, עד שנרקבו העצמות
ולא נשאר אלא תרווד רקב מאיתנו ונעשה עפר "שחה לעבר נפשינו". ואנחנו מקווים
עתה לתחיית המתים. "התנערי מעפר קומי" וכו', ויערה רוח ממרום עלינו".
בגלות
כל אחד וכל קהילה התעסקו בעצמם כדי לשרוד כמו איבר מת בלי הנהגה כללית.
ואז
הבבלי מובן: "אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל
אומרים שירה?".
אבל
הירושלמי מדבר על ישראל שיושבים בממלכתו של הקב"ה אשר עיני ה' אלוקיך בה
מראשית השנה עד אחרית השנה ונהנים מהזהר האלוקי ישר בלי טומאת ארץ העמים, ומרגישים
את אהבתו ית' אלינו שהחזיר אותנו אליו אחרי 2000 שנה של נזיפה, ואז אנחנו יכולים
לשמוח כשהוא מגלה מלכותו.
כשזכינו
ונגאלנו מוות לחיים ומאפילה לאור גדול ובאנו לא"י כותב החסד לאברהם
(מעיין ג נהר יב) שכל יהודי ויהודי ברגע שנכנס לא"י מתבטלת נשמתו הפרטית מפני
הנשמה הכללית שנכנסת בו"[3].
על
זה כותב הרב קוק (אורות עמ' קסו' סעיף יח'): " הנשמה הכללית של כנסת ישראל
אינה שורה באיש הפרטי כי אם בארץ ישראל, ותיכף כשבא אדם לארץ ישראל מתבטלת נשמתו הפרטית
מפני האור הגדול של הנשמה הכללית הנכנסת לתוכו, ותוכן עליון זה פועל את פעולתו בין
כשבא הדבר לידי רצון והכרה, בין כשבעל הדבר אינו רוצה ואינו מכיר כלל את ערכו, אמנם
הבדל גדול יש בזה בין ההתגלות וההתרחבות של הנשמה הכללית, שכל שיהיה רצונו יותר חזק
להכלל בנשמה הכללית כה תאיר בו באור קדשה, וכל מה שיכיר יותר את ערכה ואת גדריה, לפי
אותה המדה תתרחב אצלו ותופיע עליו בשלל צבעים נפלאים של אורות קודש, עשירי גוונים,
להרבות לו עצמה וחדוה, גדולה ותפארת".
במה
באה לידי ביטוי הנשמה הכללית, השכינה שמאירה באדם? באיכפתיות לגאולה של כל העולמות
ושל כל עמ"י ולייחד קוב"ה ושכינתיה ובניית בית המקדש! הדרגה הזאת של
להרפות מעצמך ולהיות מרוכזים בטובת הקב"ה ובטובת עמ"י היא שייכת דווקא
אצלנו יושבי א"י.
כותב הזוה"ק (ב,מד)[4]
שעיקר עבודת ראש השנה זה לכלול עצמו בעמ"י!
כשאלישע נכנס לשולמית הוא שואל
אותה (מלכים ב' ד,יג) "הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת
מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא?"
– אותו היום היה ראש השנה והוא שאל אותה האם היא רוצה לבקש משהו ממלכו של עולם?
והיא עונה: "וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" - אני לא רוצה
להתבלט מעל כולם ולבקש דברים רק על עצמי אלא לבקש על הכלל!
השאלה
היא במה אתה מרוכז? בעצמך או בעמ"י?[5]
אתה מרוכז בזה שתהיה למשפחה שלך שנה טובה של אור שמחה והצלחה או על "ותמלוך
אתה הוא ה' לבדך בהר ציון משכן כבודך"? וודאי שכשה' ימלוך בשלמות יהיה גם לך
דבש אבל מה מעניין אותך?
עכשיו
מובן איך הירושלמי קובע "שישראל בטוחים שה' יעשה להם נס ומוציא דינם לכף זכות
ולכן הם שמחים" איך הם יודעים שזה מה שנגזר?
אלא מדובר פה על כל האומה
בכללה! בא"י אנחנו יכולים להגיע למדרגה שמעניין אותנו המצב של כל
עמ"י שינצח המלחמות ושיתקדם ברוחניות ושיחזור בתשובה ושייגאל, וזה אנחנו
יכולים להיות בטוחים שהאומה תתקדם לכיוון הזה כחלק מתהליך הגאולה.
אז
למה לפי הירושלמי לא אומרים הלל בראש השנה?
האדמו"ר
הזקן כותב (לקוטי תורה נצבים ד"ה 'שוש אשיש') שיש הבדל בין ה"ושמחת
בחגך" של סוכות לבין השמחה בעשרת ימי תשובה, כי בעשרת ימי תשובה זה בחינת
גילה כמו שכתוב "ה' מלך – תגל הארץ", אבל בסוכות זו שמחה שהיא פורצת
גבולות שמחה משוחררת שהאדם צוחק ורוקד בחופשיות כמו שאתה בחתונה עם החברים שלך.
אבל גילה זה כמו שאתה ליד אחד מגדולי הדור ואתה שמח אבל דרוך כמו קפיץ – "וגילו
ברעדה" (תהלים ב,א)!
לכן
לא אומרים הלל בראש השנה כי הלל זו שמחה ועכשיו אנחנו
בגילה.
לפי
זה אפשר לומר עוד תשובה על הסתירה בין הבבלי לירושלמי: הבבלי דיבר על
החיצוניות שהיא ביראה והירושלמי על הפנימיות שהיא בשמחה!
יה"ר
שנזכה בקרוב לגאולה שלימה ולגילוי מלכותו ית' בעולם בשלימות, אמן ואמן!
[1] סיכום טללי חיים (אלול ותשרי רנג') עם נגיעות
אישיות.
[2] לשון הזוה"ק בהרחבה: "שִׂמְחוּ אֶת
יְרוּשָׁלַם וְגוֹ', בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל
קַיְימֵי בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. דְּתַמָּן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעְלָהּ, וּכְדֵין
הוּא חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, חֶדְוָותָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל
לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, אָסִיר לֵיהּ לְבַּר נָשׁ לְמֵחדֵי, וּלְאַחְזָאָה
חֵידוּ. דִּכְתִּיב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ', וְגִילוּ בָהּ
דַּיְיקָא. רִבִּי אַבָּא חָמָא חַד בַּר נָשׁ, דְּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוֹנְיָיא
דְּבָבֶל, בָּטַשׁ בֵּיהּ, אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם כְּתִיב (אמר רבי אבא),
בְּזִמְנָא דִּיְרוּשָׁלַ ם בְּחֶדְוָה, בָּעֵי בַּר נָשׁ לְמֶחְדֵּי. רִבִּי אֶלְעָזָר
לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַם, הַיְינוּ דִּכְתִּיב, (תהלים ק) עִבְדוּ
אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב
אֶחָד אוֹמֵר, (תהלים ב) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין
הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא.
כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (ד''א) עִבְדוּ אֶת יְיָ
בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא.
אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, וְהָא כְּתִיב (ישעיה נה) כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, וְדָא
הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן דְּאָמַר תֵצֵאוּ, מִן גָּלוּתָא הוּא, וְאִקְרֵי
שִׂמְחָה. אָמַר לֵיהּ, וַדַּאי הָכִי הוּא, דְּכָל זִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא
וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא, לָא אִקְרֵי שִׂמְחָה, עַד דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יֵיתֵי
לְגַבָּהּ, וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא, וְיֵימָא (ישעיה נב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹ'.
(ישעיה ס) קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ'. וְיִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא, (ויוקים לה מעפרא) כְּדֵין
חֶדְוָותָא אִקְרֵי. חֶדְוָותָא דְּכֹלָּא, וּכְדֵין בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וַדַּאי.
כְּדֵין כַּמָה חַיָּילִין יִפְּקוּן לָקֳבְלָא דְּמַטְרוֹנִיתָא, לְחֶדְוָותָא דְּהִלּוּלָא
דְּמַלְכָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה נה) הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹ',
וּכְתִיב (ישעיה נב) כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִּפְכֶם וְגוֹ' ".
[3] לשון החסד לאברהם: "לבאר חילוק בין נשמת
ישראל הדרים בארץ ישראל, לנשמת ישראל הדרים בחוצה לארץ:דע כי נשמת ישראל הדרים בחו"ל
מעולם דסנדלפון הוא עולם האופנים ויקראו בית יעקב, ויקראו עבדים ונק' עבד עברי שחשבונו
שנ"ח שהם אותיות נח"ש, והישראלים הדרים בארץ מי' ספירות דיצירה ויקראו בני
ישראל, ויקראו בנים ונקראים בני אל חי. והנה האדם כשהוא בחו"ל היתה לו נפש מעולם
האופנים וכשזכה ונכנס לארץ בא לו נפש חדשה מעולם היצירה ומתלבש בתוך הנפש הישנה שהיתה
לו, ובלילה הראשונה שישן בארץ יוצאת ב' הנפשות ועולות למעלה, ובחזרה אינה חוזרת אלא
החדשה בלבד, ולזה אינה ראוייה לעונשין כי לא חטאה, ולזה אמרו רז"ל שמוחלין לו
על כל עונותיו.
ודע
שכל מי שדר בארץ ישראל נקרא צדיק, גם שאינם צדיקים כפי הנראה, שאם לא היה צדיק היה
מקיא אותו הארץ, כדכתיב ותקיא הארץ את יושביה, וכיון שאינה מקיא אותו בודאי נקרא צדיק
אף על פי שהוא נראה בחזקת רשע. ודע כי הדר בארץ ישראל והולך לדור במצרים אותה העבירה
היא גורמת ששר של רה"ב שימשול עליו, וכל מי שקבל עליו לדור בארץ ישראל כל ימיו
ולא לרדת לדור במצרים חשוב עליו כאלו נזהר כל ימיו שהמליכו ביחודו של מקום. ודע כי
ארץ ישראל אינה מכפרת מהעבירות הנעשות בה אלא השגגות לבד, אבל העוונות הנעשות בה אינם
נמחלים אלא על ידי יסורים, או למי שהוא עובר על פשע, והפשעים הנעשים בארץ אין להם סליחה
אלא על ידי תשובה ותלמוד תורה".
[4] לשון הזוה"ק בהרחבה: "וַיְהִי הַיּוֹם
וַיָּבוֹא שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, מַאן הוּא יוֹמָא דָּא. אֶלָּא כְּמָה דְּאוּקְמוּהָ.
וְתָּא חֲזֵי. הַהוּא יוֹמָא, יוֹמָא טָבָא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הֲוָה, דְּאִתְפְּקָדוּ
בֵּיהּ עֲקָרוֹת דְּעָלְמָא, וְאִתְפַּקְּדָן בֵּיהּ בְּנֵי עָלְמָא. קָרָא לַשּׁוּנַמִּית
וְאָמַר, (מלכים ב ד) הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת. בְּגִינֵי
כַּךְ, אִצְטְרִיכְנָא לְעַיְּינָא יוֹמָא דָּא בְּדִינִי דְּעָלְמָא, דְּקוּדְשָׁא
בְּרִיךְ הוּא דָּאִין בְּיוֹמָא דָּא (דף מ''ד ע''ב) לְעָלְמָא, וּבְגִין דְּאִתְפָּרַשְׁנָא
בִּלְחוֹד בַּאֲתָר דָּא, אִצְטְרִיכְנָא לְאִסְתַּכְּלָא בִּרְגִיזוּ דְּעָלְמָא.
(מלכים ב ד) וּמַה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֵּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר
הַצָּבָא. וְכִי מִלָּה דָּא לְמָה אִצְטְרִיכָא לְגַבֵּי אִתְּתָא, דְּלָא נַפְקַת
וְלָא אַזְלַת וְלָא עָאלַת בְּהֵיכְלָא דְּמַלְכָּא. אֶלָּא, יוֹמָא דָּא הֲוָה גָּרִים,
דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא יַתְבִין (נ''א קיימין) בְּדִינָא, וּבְהַהוּא יוֹמָא אִקְרֵי
קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט. אָמַר לָהּ, אִי אַתְּ אִצְטְרִיךְ
לָךְ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה, עַל עוֹבָדִין דִּי בִּידָךְ. וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ
עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מַאי קָאַמְרַת. אֶלָּא בְּשַׁעֲתָא (נ''א בזמנא) דְּדִינָא
תַּלְיָא בְּעָלְמָא, לָא יִתְפְּרַשׁ בַּר נָשׁ בִּלְחוֹדוֹי, וְלָא יִתְרְשִׁים לְעֵילָּא,
וְלָא יִשְׁתְּמוֹדְעוּן בֵּיהּ בִּלְחוֹדוֹי, דְּהָא בְּזִמְנָא (אחרא) דְּדִינָא
תַּלְיָא בְּעָלְמָא, אִינּוּן דְּאִשְׁתְּמוֹדְעוּן וּרְשִׁימִין בִּלְחוֹדַיְיהוּ,
אַף עַל גַּב דְּזַכָּאִין אִינּוּן, אִינּוּן אִתָּפְסָן בְּקַדְמִיתָא. וְעַל דָּא,
לָא לִבָעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ, לְאִתְפָּרְשָׁא מִבֵּין עַמָּא לְעָלַם, דִּבְכָל זִמְנָא
רַחֲמֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל עַמָּא כֻּלְּהוּ כְּחַד. (ולא לבעי ליה לאיניש
לאתפרש מן עמא לעלם) וּבְגִינֵי כַּךְ אָמְרָה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת,
וְלָא בְּעֵינָא לְאִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ, כְּמָה דְּעָבֵדְנָא עַד יוֹמָא דֵּין.
[5] כמו שהרב אליהו שאל את פולארד מה הוא חושב
על עמ"י ואיך לשפר פה דברים והשגריר היה בהלם ואמר לו תשאל אותו איך הוא
מרגיש ומה עובר עליו בכלא! ענה לו הרב אליהו הוא נשמה כללית הוא כל היום חושב איך
אפשר שהחיים במדינת ישראל יהיו יותר טובים וכו' ופולארד ענה להם שבאמת על זה הוא
חושב כל היום!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!