פרשת וילך - בכל צרתם לו צר

בכל צרתם לו צר

שני בחורים דתיים נסעו על אופנוע, ראה אותם שוטר, והחליט לעקוב אחריהם כדי לתפוס אותם על איזושהי עבירת תנועה ולתת להם דו״ח. זמן רב עקב אחריהם, ולא תפס אותם על שום עבירה. הם נסעו כחוק. לבסוף התייאש. הוא עצר ושאל אותם: ״כיצד יתכן שנסעתם זמן כה רב מבלי לעבור שום עבירת תנועה?״

ענו לו הבחורים: ״פשוט מאד, ה' אתנו!״

״זהו זה, תפסתי אתכם״, קרא השוטר, ״שלושה על אופנוע!...״.

יהודי צריך תמיד להרגיש בכל עת ובכל מצב שה׳ אתו!...

הנביא (ישעיה סג,ט) אומר: ״בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם״.

הקרי והכתיב שבפסוק אינם שווים! הכתיב הוא ״לא צר״ אבל הקרי הוא ״לו צר״. ונשאלת איפוא השאלה: צר לו או לא?

מעשה שהיה בעיר בריסק לפני כמאה וחמישים שנה. באחת מלילות שבת יצאו תושבי העיר היהודים להפגין נגר מחללי שבת. המשטרה המקומית כעסה על ההתקהלות הבלתי חוקית ועצרה את ראש הקהל. ההפגנה התפזרה וראש הקהל הובל באזיקים לבית האסורים.

צערו היה רב לשבת בבית הסוהר בשבת, ללא קידוש, ללא סעודת שבת, הרחק מהמשפחה, בודד, מי יודע מה יהיה גזר דינו?

חלפו שעתיים של צער והנה בפתח החדר נראה הגאון הקדוש מהרי״ל דיסקין (רבה של בריסק ולאחר מכן רבה של ירושלים). המשטרה החליטה לעצור גם אותו כרב העיר על שהיה שותף להחלטה להפגין.

והנה אורו עיניו של ראש הקהל. ״הכל היה כדאי״ לחש לעצמו: ״הכל היה כדאי בשביל להיות שבת אחת במחיצת המהרי״ל דיסקין".

וכך פירש: ״בכל צרתם לו צר״ - ה׳ צר עימנו במצוקותינו הוא חש בצער ליבו של כל יהודי. ואז כאשר ה׳ עימו ״בכל צרתם לא צר״ הצרה חולפת, פורחת לה, היא איננה צרה, כי אם הקב״ה איתי הכל טוב!

רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי

יונתן פולארד: הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה תמיד אומר לי כי מה ששומר עלי בכל השנים הקשות בבית הכלא זו השכינה. אינני מבין מהי שכינה, אבל באמת זה פלא שאני בחיים אחרי שבע שנים בצינוק. צינוק זה מקום שנועד לשבור את רוחו של האדם. להסיר ממנו צלם אנוש. מאוד קשה להחזיק מעמד בתנאים כאלה חודש או חודשיים. הרבה מתאבדים או מאבדים את השפיות שלהם.

אני הייתי שם שנים על שנים. עשרים ושבע שנים. אין בכל ארצות הברית מישהו שיושב עשרים ושבע שנים על ריגול. נדמה לי שאין בכל העולם מישהו כזה. אי אפשר להחזיק מעמד. אין לי הסבר אחר כיצד הצלחתי להחזיק מעמד בכלא כל כך הרבה שנים בלי ההסבר של הרב אליהו.

כשהרב אמר לי שהשכינה איתי, שאלתי אותו האם משמעות הדבר היא שגם השכינה בכלא. זו הפעם היחידה שראיתי דמעות בעיניו. הוא אמר לי שעל זה נאמר הפסוק בתהילים (כג) "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי". הוא אמר לי יש ניקוד רגיל לפסוק, אבל יש אפשרות לשים את הפסיק במקום אחר. "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא". זה אני יושב בכלא לא מפחיד אותי. "רָע - כִּי אַתָּה עִמָּדִי" מה שרע הוא זה שאתה עמדי בתוך הכלא, וזו גלות השכינה.

״הבית היהודי״ (ח׳׳א עמ' 208 רבי שמחה כהן שליט״א):

בתקופת מלחמת יום כיפור, שהיתי במשך כמחצית השנה במתקן ל״מוכי הלם״. ׳הלם' הינו מצב נפשי, הנוצר מתחושת נעזבות. לקו בו חיילים שאנשי יחידתם, ל״ע, נהרגו והם נשארו לבד. לעיתים הגיעו למתקן חיילים אשד מפקדם נהרג, או לוחמים ששכבו עשרים וארבע שעות תחת הפגזה קשה, או ישבו בודדים בצינוק בשבי המצרי או הסורי.

רובם של הלוקים ב׳הלם' היו אנשי מילואים שלא באו מיחידות מגובשות. ההפרעות הנפשיות היו: חרדות, נדודי שינה, קשיים לנהל חיי משפחה, וכדומה.

במיתקן ששהיתי בו הוצב צוות מעולה של פסיכיאטרים ורופאים למיניהם שטיפלו במסירות רבה בחולים. שיטות רבות הופעלו כדי לרפא אותם. אחת מהן היתה טפול בהשפעת זריקת 'פנטוטל' שגרמה למטופל ערפול מסוים. עם כניסתו לערפול יצרו בקרבתו אפקטים קוליים בדומה לאלה הנשמעים בשדה הקרב - קולות ירייה והפגזות. כלומר, 'החזירו' את המטופל דמיונית למצב שבו קיבל את תחושת הנעזבות בשדה הקרב. תוך כדי כך המטופל היה מספר על תחושותיו ועל מה שעבר עליו. הצוות המטפל היה מאזין ונותן תמיכה מילולית ובעיקר נותן לו תחושה שהוא אינו לבד ״אנחנו איתך, אינך לבד, אנחנו איתך", שידרו לו כל הזמן.

הרעיון שעומד מאחורי טיפול זה, הוא, החזרת התמיכה וה׳יחד' שהיתה חסרה לו בעת האירוע בשרה הקרב שהביא להלם - הנעזבות.

בעת שהגעתי לראשונה למתקן, נכנסתי לשיחת תדרוך עם הפסיכיאטר הראשי. כשהבחין שאני חובש כיפה, אמר לי: "אתה יודע, למתקן זה לא הגיע שום מוכה הלם דתי משהבעתי תמיהה על כך, הוא הגיב ואמר: "מדוע אתה מתפלא, והרי אתה יודע שהלם מתהולל בעקבות ״תחושת נעזבות״, ואדם דתי אינו מרגיש עצמו נעזב"!

זוה"ק (ח"ב ב:): "רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, (יחזקאל א') הָיֹה הָיָה דְּבַר ה', הָיֹה הָיָה תְּרֵי זִמְנִי אֲמַאי. וְתוּ אִית לְשָׁאֲלָה, אִי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, אֲמַאי גַּלֵּי כָּל מַה דְּחָמָא, מַאן דְּמַלְכָּא אָעִיל לֵיהּ בְּהֵיכָלֵיהּ אִית לֵיהּ לְגַלָאָה רָזִין דְּחָמֵי. אֶלָּא וַדַּאי יְחֶזְקֵאל נְבִיאָה מְהֵימָנָא הֲוָה, וְכָל מַה דְּחָמָא בִּמְהֵימָנוּתָא אִיהוּ, וּבִרְשׁוּתָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גַּלֵּי כָּל מַה דְּגַלֵּי, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ...

[רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח, הָיֹה הָיָה דְבַר ה'. הָיֹה הָיָה פַּעֲמַיִם לְשֵׁם מָה? וְעוֹד יֵשׁ לִשְׁאֹל, אִם יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא נֶאֱמָן הָיָה, לָמָּה גִּלָּה כָּל מַה שֶּׁרָאָה? מִי שֶׁהַמֶּלֶךְ מַכְנִיס אוֹתוֹ לְהֵיכָלוֹ, יֵשׁ לוֹ לְגַלּוֹת סוֹדוֹת שֶׁרָאָה? אֶלָּא וַדַּאי שֶׁיְּחֶזְקֵאל הָיָה נָבִיא נֶאֱמָן, וְכָל מַה שֶּׁרָאָה הוּא רָאָה בֶּאֱמוּנָה, וּבִרְשׁוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא גִּלָּה כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה, וְהַכֹּל הֻצְרַךְ].

כַד עָאלוּ בְּגָלוּתָא בְּבָבֶל, חָשִׁיבוּ דְּהָא לֵית לְהוּ קִיּוּמָא לְעָלְמִין, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁבִיק לוֹן, וְלָא יַשְׁגַּח בְּהוֹן לְעָלְמִין.

[כַאֲשֶׁר (נכנסו) לְגָלוּת בָּבֶל, חָשְׁבוּ שֶׁאֵין לָהֶם קִיּוּם לְעוֹלָמִים, שֶׁהֲרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָזַב אוֹתָם, וְלֹא יַשְׁגִּיחַ בָּהֶם לְעוֹלָמִים]

וְתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל פָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְכָל רְתִיכִין קַדִּישִׁין, וְכָל חֵילֵיהּ וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ, וְרַבְרְבָנוֹי, וְכָל חֵילָא דִּשְׁמַיָּא, וְאָמַר לוֹן, מָה אָתּוּן עַבְדִּין הָכָא, וּמַה בְּנֵי רְחִימָאי בְּגָלוּתָא דְּבָבֶל, וְאָתּוּן הָכָא, קוּמוּ חוּתוּ כֻּלְּכוֹן לְבָּבֶל, וַאֲנָא עִמְּכוֹן. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְגוֹ'. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כּוּלָם, אִלֵּין כָּל רְתִיכִין וּמַשִׁרְיָין עִלָּאִין.

[וְשָׁנִינוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, וְכָל הַמֶּרְכָּבוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, וְכָל חֵילוֹתָיו וּמַחֲנוֹתָיו וּגְדוֹלָיו וְכָל חֵיל הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לָהֶם: מָה אַתֶּם עוֹשִׂים כָּאן? וּמַה בָּנַי אֲהוּבַי בְּגָלוּת בָּבֶל, וְאַתֶּם כָּאן? קוּמוּ רְדוּ כֻּלְּכֶם לְבָבֶל, וַאֲנִי עִמָּכֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב כֹּה אָמַר ה' לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה וְגוֹ'. לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם - אֵלֶּה כָּל הַמֶּרְכָּבוֹת וְהַמַּחֲנוֹת הָעֶלְיוֹנִים]

כַּד נַחְתּוּ לְבָּבֶל, אִתְפַּתָּחוּ שְׁמַיָּא, וְשָׁרָאת רוּחַ נְבוּאָה קַדִּישָׁא עַל יְחֶזְקֵאל, וְחָמָא כָּל מַה דְּחָמָא, וְאָמַר לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, הָא מָארֵיכוֹן הָכָא, וְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא וּרְתִּיכוּ, דְּאָתוּ לְמֵידָר בֵּינֵיכוֹן. לָא הֵימְנוּהוּ, עַד דְּאִצְטְרִיךְ לְגַלָּאָה כָּל מַה דְּחָמָא, וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִי גַּלֵּי יַתִּיר, מַה דְּגַלֵּי כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ. כֵּיוָן דְּחָמוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, חַדוּ. וְכַד שָׁמְעוּ מִלִּין מִפּוּמֵיהּ דִיחֶזְקֵאל, לָא חַיְישׁוּ עַל גָּלְוּתְהוֹן כְּלָל, דְּהָא יָדְעוּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא שָׁבִיק לוֹן. וְכָל מַה דְּגַלֵּי בִּרְשׁוּתָא גַּלֵּי".

[כְּשֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל, נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, וְשָׁרְתָה נְבוּאָה קְדוֹשָׁה עַל יְחֶזְקֵאל, וְרָאָה כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וְאָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: הֲרֵי אֲדוֹנְכֶם כָּאן, וְכָל חֵילוֹת הַשָּׁמַיִם וּמַרְכְּבוֹתָיו שֶׁבָּאוּ לָדוּר בֵּינֵיכֶם. לֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, עַד שֶׁהִצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת כָּל מַה שֶּׁרָאָה, וָאֵרֶא כָּךְ, וָאֵרֶא כָּךְ. וְאִם גִּלָּה יוֹתֵר - כָּל מַה שֶּׁגִּלָּה הֻצְרַךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ יִשְׂרָאֵל, שָׂמְחוּ. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְבָרִים מִפִּי יְחֶזְקֵאל, לֹא חָשְׁשׁוּ עַל גָּלוּתָם כְּלָל, שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא עָזַב אוֹתָם, וְכָל מַה שֶּׁגִּלָּה - גִּלָּה בִּרְשׁוּת].

רבינו האור החיים הקדוש לא רצה לקבל על עצמו משרה רבנית רשומה, אבל מידי פעם כשהיה דין קשה ומסובך הצטרף לדון את הדין עם שאר הדיינים על פי בקשתם . באחד הדיונים אור החיים הקדוש חייב את אחד העשירים בדין, ואותו עשיר שלא היה מוכן לקבל את הדין התחיל לקלל ולבזות את הצדיק, לאחר מכן ניגש אחד הדיינים החשובים אל הרב וביקש ממנו שימחל לאותו עשיר, אמר לו הרב, באותה רגע שביזה אותי העשיר כבר מחלתי לו על הכל ולא נשאר בליבי דבר, שהרי כל עבירה של יהודי מכבידה כביכול על כנפי השכינה, ולכן מחלתי לו מיד כדי להקל מחומרת העבירה.

בכל צרתם לו צר מדובר גם ובעיקר על הצרות הרוחניות! כשיש ליהודי עבירה השכינה סובלת! זה צער גדול! גם שם הקב"ה ביחד איתו!

אתה לא סוחב לבד את העבירות!

אתה לא חוזר בתשובה לבד!

הקב"ה איתך גם במעשה החזרה בתשובה!!!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:

ב'אבינו מלכנו' אנחנו אומרים: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ".

אבל לפני כן כבר אמרנו: "חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ רַחֵם עָלֵינוּ" "מְחול וּסְלַח לְכָל עֲונותֵינו" "מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ".

אז מה הכוונה עכשיו "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"?

אלא לפני כן אנחנו התאמצנו והצלחנו מה שהצלחנו, זה מה שאנחנו יכולים, עכשיו תורך! אתה מצדך תחזיר אותנו בתשובה שלמה לפניך!!!

פרשת כי תצא - שם ה' במלחמה

שם ה' במלחמה

תהלים (יט,ח-י) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב. מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו".

בא"ח: נראה לי בסיעתא דשמיא, בהקדים מה שכתב הרב "ארץ החיים", בפסוק "תורת ה' תמימה", דבפסוק זה עד הנחמדים מזהב, יש שש הויות, וקבלתי כשאדם בדרך ופגעו בו אויבים יאמר פסוקים אלו על אצבעותיו, ויתחיל מהאגודל ויבוא שם הוי-ה תמיד על האצבע הסמוך לגודל, הנקרא אצבע בסתם, כיוון שבכל פסוק מופיע שם הויה במילה השניה, ואחר כך יראה את האצבע ההיא נגד האויב, עד כאן דבריו.

ונראה לי הטעם, כי אצבע זו היא גבורה, וכאשר מזכיר עליה שש פעמים הוי-ה שהיא חסד, ממתק אותה.

וידוע, דעל-ידי מיתוק הגבורה נכנע האויב. ונראה לי, שלכן המגן של דוד המלך עליו השלום היה בו ששה קצוות, כנגד שש הויות אלו, שהיה נוצח על ידם.

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמד,א): "לְדָוִד בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה" – 'אצבעותי' דיקא!

והנה, אם תשים שתי ידים גבם למעלה, ופניהם למטה, כפי המונח שיניחם האדם בשעת ברכה שמברך בהם, ותמנה את שבעה כורתי ברית באצבעות, תהיה אצבע הסמוכה לגודל כנגד דוד המלך עליו השלום, נמצא, מקומו הוא באצבע ששורה עליה שם 'הויה', ולכן אמר (שמואל א' יח,יד): "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וה' עִמּוֹ", כי אצבע שבו רמוז שם 'הוי-ה' - עִמּוֹ.

וזהו שאמר: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ" רצה לומר, בסגולה שתעשה בידך בכונה הנזכרת ששוב תראה את היד לאויב ובזה תנצח ושבית שביו.

בזה יובן "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", 'נקרא' דיקא, שקורין שש הויות בפה על האצבע, 'ויראו ממך', כאשר תראה להם האצבע שנקרא עליה שם 'הוי-ה'.

אריז"ל (שער המצות פרשת עקב - ב): "אסור לאדם לחבר ולשלב אצבעות יד ימינו עם אצבעות יד שמאלו - כמו שנוהגים בני אדם לעשות לפי תומם דרך מקרה. והטעם הוא לפי שהם כחות עליונים ימיניים ושמאליים, ואין לערבם. ואמנם טוב הוא אל האדם שיסתכל בכל שעה ויביט באצבעותיו, ויכוין בהם כי הנה בב' ידיו יש עשר אצבעות, וכל אצבע מהם הוא שם אהו"ה דמילוי יודי"ן - והוא גי' אצבע. ונודע כי שם זה יוצא מר"ת: א'ת ה'שמים ו'את ה'ארץ".

רבינו הרמח"ל (אדיר במרום): "על כן אמר הרב הקדוש שטוב להסתכל באצבעות ולכוין אל"ף ה"י וי"ו ה"י , כי זה החותם הנמצא תמיד לקשר השמים והארץ - ותלוי בו כל עניני ההנהגה העקרית. וזה סוד 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך' (תהלים ח,ד) - והיינו התפשטות בחינת הרקיע לפי האצבעות האלה, והם 'מעשה ידיו מגיד הרקיע' (תהלים יט,ב)".

שם הוי-ה עוזר גם במלחמה רוחנית:

'כי תצא' למלחמה, כידוע יוסף הצדיק היה בן שבע עשרה שנה בארץ נכריה לבד, והיצר הרע ניסה בכל כוחו להכשילו, והוא נלחם בעוז לא ליפול ברשתו, הניסיון היה קשה מאוד. כתוב שאשת פוטיפר היתה שמה לו מסמרים שלא יוכל לסגור את עיניו כדי שיביט בה, וכן שמה לו מראות בכל הבית כדי שהיכן שיביט יראה אותה, בכל שעה היתה מחליפה מלבוש אחר, ועוד הרבה תעלולי רשע, ויוסף הצדיק עמד בגבורה עילאית לא להסתכל ולא להכשל, וכשכלתה אליו הרעה, אמרו רבותינו שבאה לפניו צורת אביו ובכח זה הוא ניצול.

ז"ש "כי תצא למלחמה" 'תצא' ר"ת תצייר צורת אביך, וזו סגולה בדוקה!

אור החיים הק' (ויקרא יט,ג): "איש אמו ואביו תיראו - טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים. נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז''ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו'. ושמעתי משם אנשי אמת (קב היש פ''ב) כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן ותמנעהו מבוא אל התיעוב והוא אומרו סמוך למצות העריות אביו ואמו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש".

ק"ו שאם נצייר צורת אבינו שבשמים כלומר "שויתי ה' לנגדי תמיד" ננצח את היצר הרע!

כתב האריז"ל שאדם יצייר נגד עיניו שם הוי"ה ב"ה בניקוד יִרְאָה כזה יִהְוָ-ה. וכן יצייר בעיני רוחו את המרכבה הקדושה שם הוי"ה בניקוד קמץ-זה כתר, שם הוי"ה בניקוד פתח-זה חכמה, וכן הלאה, כמו שמובא בסידורים, אדם צריך להרגיל עצמו בזה, כי זה מציל אותו מן החטא.

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם" - דרשו רבותינו "אתם ניצבים היום", אם אדם רוצה להרגיש שהוא ניצב, דהיינו עומד יציב וזקוף ללא חשש מיום הדין, הרי שעליו להרגיש "לפני ה' אלוהיכם", אם אדם יחנך עצמו להרגיש תמיד שהוא ניצב ועומד לפני ה' בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד", הרי שמובטח לו שלא יחטא, וכפי שאמרו רבותינו (אבות ב,א): "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לדבר עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך הספר נכתבים".