חכם רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל

נולד [1] בג'רבא ביום שב"ק סיוון התרס"א 1901 לאביו חנינא ואימו ג'זיילה.

מורו ורבו של רבינו היה רבי דוד דידו הכהן זצ"ל. בגיל 15 בלבד הצטרף לשיעורו השבועי בשבת של רבי כלפון ע"ה בתורת הפסק וההלכה.

בתחילה היה סופר בי"ד בג'רבא, אח"כ למלמד תינוקות. מאוחר יותר נתמנה לדיין. ומשנת תש"י 1950 לאחר פטירת רבי כלפון ע"ה  שימש כראב"ד ג'רבא עד עלותו ארצה.

מתלמידיו: רבי מצליח מאזוז, הרב רפאל צבאן, רבי ינון חורי ועוד.

בעלותו ארצה היווה למושב לו את מושב ברכיה ומיד שנודע כי ארי עלה מבבל רבים החלו משחרים לביתו של רבינו ספרדים ואשכנזים כאחד.

בניו של חכם רחמים חי חיותה הכהן מתו בעודם עוללים, והוא שמח בבנותיו ובתלמידיו, שהיו כבניו ממש, והיה מרעיף עליהם אהבת אב לבנו. כאב רחום היה להם, גידלם ונשאם על לוח לבו, עד שהעמידם בקרן אורה. הוא ראה חשיבות גדולה בכתיבת חידושי תורה, והיה מעודד את כל תלמידיו לכתוב מדי יום דף חידושי התורה שהתחדש להם באותו היום.

ראש ישיבת חברון הרב יחזקאל סרנה זצ"ל כינהו "החזון איש של הספרדים".

הגרע"י זצ"ל אמר כי רבנו היה צריך להיות הראשל"צ אלא שהיה חולה ונפטר בקיצור ימים.

כמו כן אמר הגרע"י זצ"ל כי אילו לאשכנזים היה רב שהוא חצי מרבי חוויתה היו בונים לו ארמון מיהלום!

איש אשכולות היה רבינו חכם מופלג בנגלה ובנסתר. בקי בפיוט בשירה ובתולדות גדולי ישראל ועם ישראל.

למרות חולאיו של רבינו לא פסק ללמוד וללמד ולחדש בתורה. פעם אחת בעת שהיה רבנו על מיטת חוליו פגשוהו תלמידיו וראוהו כי פניו עגומות. ושאלוהו לפשר הדבר וענה רבינו כי הוא עצוב כי טרם הספיק ללמוד מסכת ע"ז בעיון. ואמנם לבסוף הספיק לחדש במסכת זו כפי שמופיע בספרו "פרחי כהונה על הש"ס. והדבר מבהיל היכן היה ראשו של רבינו בעת יסוריו המרים.

רבנו בהשקפתו הטהורה התורנית ראה בתקומת מדינת ישראל  אתחלתא דגאולה (עיין בשו"ת "מעשה ניסים" חלק ב' או"ח סימן קסח'). אך יחד עם זאת היה שמרן והתנגד לעליית הנוער שיעלו לארץ ישראל נערים בלי הוריהם (עיין בשו"ת שמחת כהן ח"ב יו"ד סימן צא').

יבולו התורני של רבינו מרשים ומדהים, בטח ביחס לשנים המועטות בהן חי וחולאיו הרבים.

בין ספריו: "פרחי כהונה" חידושים על התלמוד הבבלי. "זכרי כהונה"-פסקים, כללים, מנהגים ודינים. שו"ת "שמחת כהן" 8 חלקים על 4 חלקי השו"ע. "מגיד דבריו ליעקב"-על הגדה של פסח. "מנחת כהן" חידושים מתוקים על התורה ונוסף אליו קונטרס מנחת ערב סיפורים מופלאים. "תקפו של נס" פירוש נפלא על מגילת פורים כדרכו של הגאון המלבי"ם זצ"ל, ועוד ספרים רבים.

נפטר בי' שבט התשי"ט.

 

אחת מהתקריות בהם עמדה מנהיגותו של רבי רחמים במבחן, היתה במלחמת העולם השניה. בסוף חורף תש"ג פלשו הגרמנים לאי ג'רבא. שם הקימו שדה תעופה עבור מטוסיהם שנחתו שם, על מנת לעכב את אוניותיהם של צבאות הברית מלעבור לים התיכון. בבוקר יום שבת קדש פרשת תרומה ח' באדר א' התש"ג, העלילו הגרמנים על היהודים כי הם אותתו לצבאות הברית היכן נמצא מוצבם, וכך יכלו להפציצו בקלות. כעונש על כך, חייבו הגרמנים את היהודים לאסוף לא פחות מ – חמשים ק"ג זהב תוך שלש שעות וחצי. "וָלֹא!" – איימו – "נירֶה למוות ברבני ועשירי הקהילה, ואחר יפציצו מטוסינו את שתי קהילות היהודים בג'רבא עד היסוד, וחורבנן יהיה חורבן עולם!"

אם לא די היה בכל זה, כדי להכניס פחד ומורך בלב היהודים, הטיסו הגרמנים שני מטוסי קרב שחגו בשמי ג'רבא הלוך ושוב, תוך איום להפציץ את ישובי היהודים ח"ו.

כיון שנודעה דבר הגזירה, נהפכה העיירה השקטה ג'רבא למרקחה. בבתים רבים לא הצליחו לערוך קידוש וסעודת שבת. הכל היו עסוקים באספת הזהב בקדחתנות וללא הפסקה.

היהודים אשר במשך כל השנים עמלו וחסכו זהב בדם נפשם מפתם ומלחמם כדי להשיא את בניהם ובנותיהם, או כדי ליהנות מעמלם בימי זקנתם – פירקו נזמי הזהב אשר באזני נשיהם ובנותיהם והביאום אל מרן הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל, שישב כל אותה עת בבית הכנסת "הכהנים", ואסף את הזהב מכל הבאים.

כשעיניהם זולגות דמעות, הטילו הקהל את זהבם לתוך הסל שהיה בידי רבי כלפון. הן חייבים היו למלא תאוותם של הנאצים הארורים, שכן סכנת חיים מרחפת על ראשם.

כאשר נודע לרבי רחמים דבר הגזירה, פנה מיד אל ביתו. הזהב ששמר מחסכונותיו, טמון היה במקום גבוה בתוך קיר הבית. הוא ביקש מהאדם שהתלווה אליו (רבי ששון הכהן הי"ו) כי יסייע בידו לשבור חלק מן הקיר, ולהוציא את הזהב הטמון שם. כן, ביקש מאותו אדם שיפנה לביתו של תלמידו הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל, ויטול גם משם זהב נוסף אשר הפקיד בידו למשמרת לנישואי בנותיו. לאחר מכן, יצא רבי רחמים לרחובה של עיר כשסל בידו, עבר מבית לבית, וביקש בדמעות שליש כי כל מי שיש בידו זהב, יתנו בתוך הסל.

משכילו היהודים האחרונים להביא את הזהב שנותר בידם, ניגש רבי כלפון אל הגרמנים ובידו חבילת הזהב. הקצין הגרמני הניחה על המשקל, והמחוגים הצביעו על כך שהחבילה מכילה ארבעים ושתים וחצי ק"ג זהב, שהם רוב הסכום. "חסרים עוד שמונה ק"ג!" צרח הקצין, והזהיר כי עד למחר יביאו לפניו את יתרת הסכום. כאן, כבר לא יכול היה רבי כלפון להבליג על גודל הרשעות, וקילל את הגרמנים במלים אלו "הליכה בלא חזרה! מיתה בלא קבורה!".

למחרת ביום ראשון אירע הנס, צבאות בנות הברית פלשו לערי תוניסיה, והניסו את הנאצים הפראיים. הצבא הגרמני נהדף, וליהודים היתה הרווחה. אותם נאצים ששדדו מהיהודים את הזהב, נסו בספינתם, ובמהלך ההפלגה, טבעה ספינתם במצולות ים, וגופותיהם לא ניתנו לקבורה. כך התקיימה במלואה קללת רבי כלפון.

עוד סופר, כי מי שהלשין לגרמנים כי יד היהודים היתה בהפצצת מוצבם, היה ערבי שונא ישראל מובהק. הלה קיבל את עונשו לאחר זמן מה, כאשר עלה רכבו על מוקש, ונתפרק לרסיסים יחד עם עוד גוי אחר, רשע כמוהו. כן יאבדו כל אויביך ה'.

היה ידוע בקרב האנשים כי לרבי רחמים הצדיק יש רוח הקודש. מסופר מעשה שהיה על ילדה קטנה אשר נעלמה ממושב סמוך למושב ברכיה, בו כיהן הרב. לאחר ניסיונות וחיפושים מייגעים של המשטרה, המשפחה ותושבי היישוב – החליטו המשפחה לפנות אל רבי רחמים חי חויתה הכהן לקבלת עצה.

משפחתה של הילדה הגיעה אל ביתו של הרב, וסיפרו לו על הילדה. הרב השיב למשפחה בנחישות רבה: "מהרו אל פרדס פלוני בסמוך לכאן שם תמצאו את הילדה. אבל תזדרזו מהר מהר, לפני שחלילה תאחרו את המועד".

ואכן המשטרה ומשפחתה של הילדה הגיעו אל הפרדס המדובר, שם מצאו את הילדה קשורה בחבלים לאחד העצים. כוחות הביטחון שחררו את הילדה הכבולה, אשר החלה לבכות ולזעוק. הילדה סיפרה כי מחבלים ערבים חטפו אותה, וקשרו אותה לעץ הזה. היא אמרה כי הם הבטיחו לחסל אותה עוד כמה דקות: "אם הייתם באים עוד דקה הייתם מאחרים את המועד".

מתורתו – פרשת בא - חביבות התפילין

שמות[2] (יג,ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה'  מִמִּצְרָיִם"

התורה מקשרת כאן בין התפילין, התורה ויציאת מצרים. מהו הקשר ביניהם?

היסוד של שלושתם הוא שווה - שלשה אלה תפילין ותורה ויציאת מצרים כולם מדין בנים וטעם אחד להם:

התפילין: כתבו חז"ל שהתפילין הם שרביטו של מלך והמשתמש בשרביטו של מלך חייב מיתה ורק מצד שאנו בנים אנו מניחים תפילין, התפילין הן סמל עליון ביותר. מעין כלי אלוקי, כביכול. כל כך גבוה, עד שישנו חשש שדווקא במצווה זו יתעורר קטרוג על המניח חלילה, שאינו עומד בסטנדרטים של הקב"ה (ראה זוהר פקודי רלז,ב). מהי ההגנה שלנו? שאנו בניו של הקב"ה, ולבן המלך מותר להשתעשע באוצרות המלך.

התורה: לא זכינו בה נגד מלאכי השרת שטענו לקבל אותה הם מדינא דבר מצרא, רק מצד שאנו בנים ובבן ליכא דינא דבר מצרא.

הסבר: ישנה הלכה בדיני קנייני קרקע. "דינא דבר מצרא". משמעות הדין היא, שאם יש לי קרקע למכור, ולפני שתי לקוחות: האחד בעל חלקת אדמה הצמודה לחלקה הנמכרת, והשני – אדמותיו לא כאן. ההלכה היא שעלי להעדיף את הקרוב = בן המצר. המלאכים טענו שהתורה צריכה להנתן להם, שכן אם הקב"ה מעביר את התורה, יעביר לקרובים אליו, הלא המה המלאכים. מהי טענתנו?

ההלכה מחריגה את הבנים מדין "בר מצרא". אם הלקוח הוא בנו של בעל השדה, הרי שהשכן הקרוב לא זוכה באדמות הצמודות אליו מדין "בר מצרא". אם כן, קבלת התורה מעידה אף היא שאנו בניו של הקב"ה, ואין לטענת המלאכים אחיזה.

יציאת מצרים: הקב"ה בכבודו ובעצמו ירד לארץ מצרים שהיא טמאה והוציאנו בחוזק יד למרות קדושתו הנוראה משום שאנו בנים, והכהן מטמא לבנו.

---

[1] ע"ה איתמר עידאן ס"ט.

[2] תודה רבה לרב רועי כהן, רעננה על הבאת דבר התורה המקסים הזה!

פרשת בא - אמון!

אמון!

בפרשת השבוע, עם ישראל מקבל בפעם הראשונה מצוות כעם, מצות קידוש החודש, מצות קרבן הפסח, אכילת מצה, אסור חמץ, פדיון בכור, וכו'.

חלק מהמצוות האלו עם ישראל אמור לקיים רק בעתיד, אך ישנן מצוות שהם אמורים לקיים כבר עכשיו במצרים במתכונת ייחודית הנקראת "פסח מצרים", שלא תחזור על עצמה בעתיד.

בסוף הפרשה התורה עומדת על החשיבות העצומה של מצוות אלו שנתנו במצרים, ואומרת "והגדת לבנך ביום ההוא כי בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

לפי פשט הפסוק וכך גם מפרש האבן עזרא, התורה מסבירה שהסיבה לגאולת מצרים היא בזכות אותם מצוות שנאמרו לפני כן, מצות קרבן הפסח ואכילת מצה, חמץ וכו', אלו המצוות שבזכותם יצאנו ממצרים.

אלא שלכאורה הדבר לא נראה הגיוני, הרי הקב"ה שלח את משה וגרם למכות מצרים, והכריח את פרעה לשלחם עוד לפני שקבלו את המצוות הללו, ואם כן נראה יותר הגיוני לומר שהם יצאו ממצרים בגלל ההבטחה לאברהם או כדי שיעבדו את ה' מאוחר יותר, האם רק בגלל מצוה אחת שעשו לראשונה יצאו ממצרים?

מספרים שבבית ספר אחד למהנדסי מטוסים, לקחו את כל המרצים בבית הספר, והכניסו אותם למטוס ואמרו להם שהם יוצאים לטיסת ניסוי במטוס הזה שנבנה על ידי התלמידים שלהם.

הפרופסורים ששמעו זאת, מיד ברחו מהמטוס כל עוד נפשם בם, ורק אחד מהם נותר על מקומו, נציגי בית הספר נגשו אליו ואמרו לו כל הכבוד שהוא מאמין בתלמידים שלו ולא מפחד, והוא ענה להם, שהוא מכיר את תלמידיו ולכן הוא לא דואג כי המטוס אפילו לא יצליח להמריא...

השלב החשוב ביותר בחינוך הוא הרגע שבו צריך להרפות, הרגע שבו אנו מצפים מהתלמיד או מילדינו לממש את כל מה שנטענו בו.

בשביל השלב הזה צריך אמון מלא ביכולת שלו, כדי לתת לו את הבטחון בכך שהוא יכול לבצע את המשימה, אחרת הוא תמיד יצפה לנו שנתקן אותו ושנלווה אותו בכל רגע ורגע, והוא כבר יפסיק להאמין ביכולת שלו.

בהגדה של פסח, הבן הרשע מפקפק בדיוק בנקודה הזו, הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם"? האם אתם באמת חושבים שיש משמעות למה שאתם עושים?

בסופו של דבר ההחלטות מתקבלות ללא קשר למה שאתם עושים, אז בשביל מה לעבוד קשה? והתשובה לאותו הבן היא דברי התורה "בעבור זה עשה ה' לי".

הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים, אלא אנחנו עשינו זאת, אמנם, הקב"ה הכה את המצרים, ועשה את כל מה שהבטיח לאברהם, אבל את השלב האחרון את היציאה הוא השאיר לנו לעשות.

הוא ציוה אותנו לקחת את קרבן הפסח ולהקריבו, לשים את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, לאכול מצות, וכו', הכל היה תלוי בעם ישראל.

זהו אותו עם שרק לפני פחות משנה "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", זהו אותו עם שעליו אמר משה רבינו "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", זהו העם שכאיש אחד, מתוך מסירות נפש, לוקחים כל אחד איש שה לבית אבות, את אלוהי מצרים לעיניהם, ומקריבים אותו, ועושים כולם מילה במילה את ציווי ה', אין בית שלא מקיים את מצוות ה'.

זהו המפתח של הגאולה, לולא האמון המלא שנתן הקב"ה בעם ישראל ביכולת שלהם להגיע לרגע הזה, זה לא היה קורה, "בעבור זה", אומר לנו הקב"ה, אני יכול להביא אתכם עד נקודה מסוימת, אבל כדי לחצות את הגשר, כדי להגאל, זה כבר בידים שלכם, זהו הרגע שבו אני מחכה וסומך עליכם שתעשו את המעשה הנכון, זהו האמון שצריך להעביר לילדינו "בעבור זה", הכח להגאל נתון בידינו, הקב"ה עוזר, אבל המשימה היא שלנו[1].

הקב"ה מזמין את משה רבינו לעלות לדרגה גבוהה יותר:

הרב גינזבורג: כתוב בקבלה שהאות א היא כתר ו-ב היא חכמה, או שכל בכלל, משה לפעמים מיוחס לחכמה – "ונחנו [כח] מה"; לפעמים לבינה – "משה זכה לבינה" (בגימטריא דעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"); ולפעמים, כמו פה, הוא הדעת המייחדת את החכמה והבינה – "רעיא מהימנא".

כל חלקי השכל נכללים באות ב, כי החכמה והבינה הם "תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין". אבל מה שלמעלה מן השכל, האות אלף, הוא הפלא, השכל הנעלם מכל רעיון. בלשון הקבלה – מוחא סתימאה, מקור השכל. התורה יוצאת מן החכמה, ולכן פותחת באות ב.

השפעת ה-א לתוך השכל נקראת "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", וזהו הצירוף הישר אב.

אבל כאשר הצירוף בא בסדר הפוך – בא – ענינו שכל (ב) שבא אל הלמעלה מן השכל (א), מהחכמה אל הכתר. כלומר, כאשר ה' קורא אל משה ואומר לו "בא", הוא מזמין אותו לעלות מן השכל אל הלמעלה מן השכל.

פרעה היה כתר דקלי' ומשה רבינו שהיה בדרגה פחותה (באילן של הקדושה) פחד לעמוד מולו, לכן הקב"ה מזמין אותו לעלות לכתר דקדושה ואז יוכל להתמודד מול הכתר דקליפה.

גם הגאולה תלויה בזה:

הפרשה של 'משכו וקחו לכם' מתחילה במילים "החדש הזה לכם" שהם בגימטריא 424, וזו גם הגימטריא של המלים "משיח בן דוד".

בספרי המקובלים ('ילקוט ראובני' ו'פני דוד' על הפסוק. 'קהלת יעקב' ערך 'כדת') מוצאים אנו בנושא זה חידוש, והוא שקיים שם קדוש הנקרא "כדת" (=424), שיש לו כח וסגולה מיוחדת להציל מן המזיקים, ושם זה עתיד להיות "חקוק על מצחו של משיח בן דוד". המקובלים מסבירים, כי זו הכוונה העמוקה במה שאנו מבקשים ב'סליחות': "עשה למען דתך" (המלה "דתך" מורכבת מאותן האותיות של המלה "כדת") – על בוא "משיח בן דוד" שעל מצחו יהיה כתוב שם זה.

גם הגאולה העתידה תלויה באמון של 'משכו וקחו לכם'!

---

[1] עד כאן מהרב אשר סבג.

פסח - הכוס החמישית - "והבאתי"

הכוס החמישית - "והבאתי"

מדוע בחר בעל ההגדה לספר את סיפור שיעבוד וגאולת מצרים, דרך משקפיו של היהודי הארץ-ישראלי היושב על אדמתו ומביא את ביכורי פרי אדמתו לבית המקדש:

דברים (כו ה-ט): "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

הרי יש בספר שמות תיאור מפורט של עבודת הפרך ויציאת מצרים...?

אומר הרב חנן פורת ז"ל שאפילו אם אתה צבר ונולדת בארץ אתה צריך לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים...

איך היום אנחנו מביאים את עצמנו ואת ילדינו לתחושה של כאילו אנחנו יצאנו ממצרים?

הדרך הכי טובה לכך היא לתאר את הקמת המדינה לפני 70 שנה, קיבוץ הגלויות, ניסי המלחמות, צבא יהודי, מדינה יהודית, שפע כלכלי וכל הניסים האדירים הקיימים אצלנו היום מול העיניים!

כשמספרים את זה לילדים בלשון הווה הילדים מרגישים שעכשיו עכשיו אנחנו גם בתהליך של יציאת מצרים, ואם מתבוננים לעומק רואים שאנחנו בתהליך הרבה הרבה יותר גדול מהנס שקרה ביציאת מצרים!

הנביא ירמיה כותב: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".

חכמינו בגמרא מסכימים שהניסים העתידיים בזמן שנצא משעבוד מלכויות יהיו יותר מיציאת מצרים. המחלוקת בניהם היא אם יזכרו גם את יציאת מצרים או לא. ו

יש שואלים למה הניסים שיש היום הם יותר גדולים מהניסים שהיו ביציאת מצרים?

א. במצרים יצאנו ממדינה אחת, היום אלוקים אסף אותנו מ-102 מדינות. עם 72 שפות שונות ומנהגים שונים ותרבויות שונות.

ב. במצרים היינו בגלות 210 שנה. לפני העלייה לארץ ישראל היינו בגלות 1900 שנה שבהם היינו ברדיפות נוראיות, והאחרונה בשואה נוראה, ולא שכחנו את תורתנו, את יעודנו ואת ארצנו.

ג. במצרים גזרו רק על הזכרים, ואילו היטלר גזר על אנשים נשים וטף. ניצלנו ממנו והוא כלה, כמו פרעה בים סוף.

ד. ביציאת מצרים רדפו אחרינו 600 רכב ברזל, ואנחנו מנינו 600,000 לוחמים. בגאולה הזאת עמדו מולנו 70 מליון ערבים מוסלמים מעשר מדינות, אנשי מלחמה מנעוריהם, אנחנו בקושי היינו 60,000 לוחמים לא מאומנים.

ה. ביציאה ממצרים היינו חמושים והיה לנו כסף וזהב רב מאוד. ביציאה הזו משיעבוד מלכויות היינו מדינה עניה ביותר, לא היה לנו כמעט נשק, בלי שום מטוס, עם שני טנקים בלבד, וגם אותם לא ידענו להפעיל כמו שצריך.

ו. ביציאה ממצרים יצאו רק חמישית מעם ישראל, ארבע חמישיות נשארו במצרים, כי לא האמינו למרות עשר המכות. בגאולה הזו כמעט חצי מעם ישראל כבר נמצא בארץ ישראל ומאמין בגאולת ישראל, שה' איתו.

ז. בגלות מצרים באנו לארץ שיש בה שבעת עממים והיינו צריכים להלחם איתם קשות. ביציאה משיעבוד מלכויות באנו לארץ שהמלריה והקדחת והצרעות השאירו אותה כמעט ריקה, כך יכולנו להלחם בקיימים ולהתיישב בה ביתר קלות.

ח. אלה מהגויים שהיו בכל זאת בארץ, ה' "הָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה". וברחו ברובם אל מעבר לגבול והשאירו לנו "בָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". (דברים פרק ו יא).


ט. כשבאנו לארץ ישראל ביציאת מצרים - היו השבטים מרוחקים ומובדלים אחד מהשני, לכן שבט יהודה הסגיר את שמשון בידי הפלישתים. חלק מהשבטים נלחמו ביחד עם דבורה וברק נגד סיסרא וחלק מהשבטים הסתכלו מבחוץ. בימי פילגש בגבעה היתה מלחמה בין האחים ונהרגו שם עשרות אלפים. בימינו, למרות כל החילוקים והשפות השונות, אין שתים עשרה שבטים וכולנו נלחמים ביחד כנגד אויבינו.

י. ביציאת מצרים היה לנו מנהיג ענק, משה רבינו, שידע ללכד אותנו ולהוביל אותנו להלחם מול פרעה ולהגיע לארץ. ביציאה מהגלות, לא היה לנו שום מנהיג מקובל על כולם כבר 2000 שנה, ובכל זאת הצלחנו.

יא. ביציאת מצרים האמנו בה' רק אחרי שראינו מופתים: 10 מכות וקריעת ים סוף. היציאה הזאת מגלות באה בלי שום נס גלוי מעל הטבע, ובכל זאת האמנו ובאנו לארץ לא מיושבת.

יב. בגלות מצרים שיעבדו אותנו המצרים ורצו להרוג את הזכרים, היה קשה לצאת מהשעבוד הנפשי והתגברנו על הפחד רק אחרי 40 שנה. בגלות הזאת רצו להשמיד את כולנו, הצליחו להשמיד שליש מאיתנו, ובכל זאת התגברנו על הפחד וההשפלה וכבר אחרי 3 שנים מהשואה נכנסנו לארץ ישראל.

יג. ביציאת מצרים הסכימו פרעה וכל מצרים שנצא ומיד ביציאה חזרו בהם. עכשיו ביציאה מהגלות רוב אומות העולם הסכימו שנקים מדינה וכמעט שלא חזרו בהם.

יציאת מצרים היא דבר נצחי שרק התחיל לפני 3000 שנה, אבל עדיין לא נפסק, כדברי הרב קוק: "המפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרוע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה, באין הפסק והפרעה"!

תיאור מפורט של ה70 שנה האחרונות עם השוואה אל מול מה שעברנו 2000 שנה גורם לרגליים לצאת בריקוד מאליהן...

האמת היא שיש דבר שאנחנו יכולים לעשות בליל הסדר בדיוק בשביל הגאולה הזאת! דבר שאבותינו בחו"ל לא יכלו לעשות, אבל אנחנו לא יכולים שלא לעשות!

כותב הארחות חיים מלוניל בשם הראב״ד: "גרסינן בירושלמי: ד' כוסות הללו כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים - ׳והוצאתי׳ וכו׳, ור׳ טרפון היה מביא חמישי כנגד ׳והבאתי׳", וכך מובא בכתבי יד בנוסח הרי״ף והרא״ש.

כך גם פוסק הרמב״ם (מהד׳ קאפח, הלכות חמץ ומצה ח,י): "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מ ׳הודו לה׳ כי טוב׳ עד ׳על נהרות בבל׳, וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות"[1].

הרב גורן תמך בהוספת כוס חמישית לליל הסדר כנגד הפסוק ׳והבאתי אתכם אל הארץ׳. הוא סבר שיש להחזיר כוס זו אשר בטלה עם גלות ישראל: "כעת עם שחרורה המחודש של ארץ ישראל וקבוץ הגלויות לארצנו הקדושה, מן הדין להחזיר עטרת הכוס החמישית ליושנה [...] ולומר עליו הלל הגדול". (׳הקדמת הגדת הכוס החמישית׳, 23.4.1979, אר״ג, תיק הסכמות ומכתבי המלצה; שלמה גורן, ׳הכוס החמישית/ תורת השבת והמועד, עמ׳ 151-145).

הרב מניטו גם הוא הנהיג שתיית כוס חמישי, בעקבות המהר״ל והרב גורן, כך מופיע בהגדת הכוס החמישי שהוא תרגם לצרפתית.

הרב אליעזר מלמד (רביבים, כ״ז באדר ב׳ ה׳תשס״ה): "עוד לשון של גאולה נזכרה (שם ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא חייבו לשתות כנגדה כוס חמישית...

ופירש הרב גורן זצ"ל שבשעה שישראל בגלות לא שייך לשתות את הכוס החמישית אלא רק את ארבעת הכוסות, מפני שכל קיומו של העם היהודי תלוי ביציאת מצרים, ואפילו כאשר אנו בגלות אנו קיימים בזכות יציאת מצרים, שאותה אנו מציינים בארבע הכוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. אבל לשון הגאולה "והבאתי" קשורה לישיבת הארץ, ולכן עתה אחר שחזרנו לארץ ישראל, ואף הוקמה מדינת ישראל, וזכינו ליישב את הארץ בהחלת הריבונות שהיא מצוות "וירשתם" – יש מקום לשתות את הכוס החמישית".

רבי מנחם מנדל כשר בהגדש"פ ארצישראלית

למה כוס זו המבשרת את הביאה לארץ ישראל נקראת כוסו של אליהו הנביא?

הגר״א (בפירושו על פרשת ׳וארא׳): "והנה אנו נוהגין שמוזגין כוס חמישי וקורין אותו ׳כוס של אליהו הנביא׳. הטעם: משום דאיכא פלוגתא בגמ׳ אם צריכין כוס חמישי ולא איפסיקא הלכתא, וכשיבוא אליהו יתברר הספק. וע״כ מוזגין כוס מספק ואין שותין אותו וקוראין אותו ׳כוס של אליהו׳ כי בבואו יתבררו כל הספיקות וגם ספק זה".

תורה תמימה[2] (הערות שמות ו' הערה ה'): "ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ, דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה, שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה.

י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה.

ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב".

כוס זו נקראת על שם אליהו הנביא שאמור לבשר את הגאולה, כותב הרב קוק שאורו של אליהו הנביא שיבוא לפני הגאולה מתבטא בגאולת החומר בארץ ישראל, דבר שאנו רואים כל יום מול עינינו!

בהפטרת שבת הגדול כתוב (מלאכי ג,כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"[3].

צח ואדום (הרב אברהם ואזאנא עמ' 383 - אליהו הנביא כהכנה לאורו של משיח):

את דמותו של אליהו הנביא זכור לטוב אשר בא לבשר את ביאת הגאולה, מבאר מרן הרב כשייכות למהלך של הופעת הקודש בחול ומתוך החול (קובץ ו,רצא):

"אליהו הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים. ותכונת ברית הקודש לישראל, לקדש ידיד מרחם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שנתי הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את עולם העשייה כולו, לברית ד'".

התביעה בדבר הפסיחה על שני הסעיפים, היא התביעה על כך שרואים ניגוד בין הקודש לחול ולאי אפשרות להשרות את הקודש בתוך החול.

זו עומק תוכחת אליהו הנביא זכור לטוב לעם ישראל שפונה אל החול משום שסובר שהקודש עומד בניגוד גמור לכל חיי טבע.

ואליהו הנביא מוכיחם שאדרבא אין סתירה וישנו צורך במיזוג הכוחות בהופעת הקודש בחול ובשיגוב החיים, והוא אשר יביא ויכין את הגאולה (כך מבאר השפת אמת שאליהו הנביא נקרא מלאך הברית מפני שעשה ברית בין הנשמה לגוף והצליח לרומם את כל כוחות החיים והגוף, עד כדי כך שעלה בסערה השמימה עם גופו, ולכן אין מתאים ממנו לבשר ולהכין את העולם לגילוי אורו של משיח).

גם את המדרש המתאר שאליהו הנביא יושב בכל מוצאי שבת וכותב את זכויותיהם של ישראל, מסביר מרן הרב באופן זה. דהיינו שכל ענייניהם של ישראל הם בבחינת זכויות. ואפילו בפרשת העיבור שעוברים על דבריך, פנימיות ענייניהם היא – לפניך, לצורכי הפנימיות והגאולה!!!

״...וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית הימים, וגם כעת כל האומה כולה היא עובדת את עבודתה, עבודת ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהכרה פנימית ובאמונה נאמנה. האחדות הטהורה, דעת עליונה וזקוקה זו, מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל ההויה. והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ד׳ אלהיכם. וזכויותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח, כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית. גם ביחיד המגיע לחסידות כתב בחובת הלבבות שסופר המעשים הטובים כותב הכל בכלל הזכיות, קל וחומר לאומה כולה, זה גוי צדיק שומר אמונים, שכל מאויה הפנימי הוא רק הרוממות של קודש העליון, שהוא מתלבש בכל שאיפת חיים ובכל מחשבה, ואפילו בכל פרשת העיבור צרכיהם לפניך, וכל קנין ישראלי, וכל אומץ פרטי וכללי, הכל אור קודש שרוי בו. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה".

בעניין גילוי כוחו של אליהו הנביא ותכונתו, מצינו בכתבי מרן הרב ביטוי לא שגרתי המתאר חזון נבואי שרואה מרן הרב לנגד עיניו, בגילוי עניינו של אליהו הנביא זכור לטוב. ובו אחוד כח הטבע ומיזוגו בקודש, מתוך הבנה שכל כוחות החיים המתגלים הינם מלאים בפנימיותם בקודש (אורות, אורות התחיה, פרק ל):

״הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע... בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש, ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש.

זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש.

ורוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על-ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".

תכונה נוספת המוזכרת בכתוב בדמותו של אליהו הנביא הינה השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. גם את תכונה זו מבאר מרן הרב כעניין של איחוד כוחות הקודש והחול, כשבאבות מאיר אור התורה והקודש, ובבנים מאיר אור הטבע הישראלי ונצרכין אנו לאחדם.

"הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית.

באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית-הימים בחבורם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, אב ובנין דבית ישראל".

אין מתאימה יותר מכוסו של אליהו לייצג את לשון הגאולה החמישית - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"![4]



בענין ההיתר ההלכתי לשתות את הכוס החמישית, כותב הרב משה צוריאל:

נציין טעם נוסף להנהיג כוס חמישית על פי דברים מאירים של הרב מנחם כשר בביאורו ל"הגדת פסח ארצישראלית" (ניו יורק, תש"י, עמ' 179 ואילך) המוכיח כי כן דעת רובם מהראשונים (שם, דף 190) כוס זו מסמלת "והבאתי אתכם אל הארץ". כן כתב שו"ת הראב"ד (תמים דעים, סי' רמה) בשם הירושלמי (לפי גירסתו) ועוד ראשונים (עיין שו"ת חזון עובדיה על הלכות פסח, כרך ב' עמ' תתע). ה"לבוש מרדכי" (או"ח סי' תפ"א) מלמד שהיא מסמלת גאולתנו העתידה הנצחית. לדעת הרב כשר (שם, דף 206) היא עידננו אנו אשר זכינו ב"ה לראשית צמיחת גאולתנו, עם כל חבלי לידה הקשים המלווים העניין. כדברי חזקיהו "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה" (מל"ב יט, ג).

זו לשון הרב מנחם כשר: "והנה בזמננו אנו שזכינו לראות חסדי ה' וישועתו עלינו וכו' וקיום הבטחת "והבאתי אתכם אל הארץ", טוב ויפה לקיים מצוה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, ולומר עליו הלל הגדול "שבשפלנו זכר לנו וכו' ויפרקנו מצרינו" ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות" עיי"ש שהאריך.

ואם ישאל השואל: מי התיר לנו לשנות מן המנהג המקובל בעם ומובא בשו"ע (סי' תפ"א) לשתות רק ארבע כוסות?

ראשית, הרמ"א הוסיף שם ש"מי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול". ושבח ותהילה שאומרים להקב"ה שזיכה אותנו ולמעלה מששה מליון יהודים חזרו ארצה, "ושבו בנים לגבולם", ויש לנו הצלחה נפלאה נגד כל אויבינו מסביב, יום יום, "לא תהא כהנת כפונדקית?" לא יהיו מותרים כמו התאב והאיסטניס?

ובמיוחד לפי אותם ראשונים (התוספות והרא"ש) הסוברים שאיסור אכילה אחרי מצה של אפיקומן כדי להשאיר טעם של מצה בפה, נאמר רק בענייני מאכל ולא לענייני שתיה (עיין "חזון עובדיה" כרך ב' עמ' תתע"א, המביא דעות שאם ירצה חמישית, רשאי רק שיאמר עליו הלל הגדול).

ובודאי רשות יש לנו לשתות כוס זו כלשון רמב"ם (הל' חמץ ומצה, פ"ח ה"י).

ומבאר הר"ן בדעת הרמב"ם שרבי טרפון איננו חולק על חכמים האומרים שיש חיוב לשתות ארבע כוסות, אלא שמוסיף עליהם כי כוס חמישית היא למצוה מן המובחר. ואין סתירה מכל המדרשים שנתנו טעמים רק לארבע כוסות, כי הם דנים על עצם הגאולה, ואנו מוסיפים לעניין ברכת הפרנסה (כפי ביאור מהר"ל, ולכן רק בעל הבית בלבד הוא שותהו, ולא שאר המסובין) או שאנו מוסיפים כוס על שם הגאולה העתידה. ארבע כוסות הן לעניין גאולת מצרים, והחמישית היא על גאולת הנצח. ועכשיו שאנו בניצנים ראשונים של גאולת ישראל, ודאי כדאי הוא לברך את הקב"ה על כך. במיוחד יושבי ארץ הקודש, שגם למראה עיניים נתקיים בהם "והבאתי אתכם אל הארץ", ינהגו כוס חמישית.

בעל "כנסת הגדולה" אומר בהגדה שלו (הגדת פסח מעובין, אות קפב) שנוהגים לשתות כוס של אליהו בסעודה. 

דברי נגידים וכן בלשון לימודים על הגדה של פסח (המיוחסים למהר"ל) - ענין כוס ה׳ שהוא מסוגל לפרנסה:

"...לפיכך תקנו כוס ה׳ לומר עליו הלל הגדול לדעת ר׳ טרפון בשביל הזכרת נותן לחם לכל בשר כל״ח. ולדעת היש אומרים לומר עליו ה׳ רועי לא אחסר. והכל סובב והולך על כונה אחת. 
שאחר הד׳ כוסות שנתקנו על הסדי ה׳ של הגאולה תקנו עוד כוס ה׳ על חסדי ה׳ אשר הוא עושה עם בריותיו שהוא הקיום והפרנסה שמחלק לכל העולם שהוא יותר מן הגאולה. 
וכוס ה׳ הוא השלמת הגאולה כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם והביא אותם אל המנוחה ואל הנחלה לארץ זבת הלב ודבש. והכל בכלל הגאולה. וזה כונת הגאונים שכמו שסמכו הד׳ כוסות על ד׳ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כך סמכו כוס ה׳ על הפסוק והבאתי אתכם אל הארץ וגו׳. מפני שזה הפסוק מבשר בשורת הישועה של המזונות שיפרנסם בארץ הכנעני אחרי הגאולה. ולפיכך נראה לי שכוס ה׳ די שישתה אותו רק ראש הבית בלבדו. כי שפע הפרנסה נשפע לראש הבית המפרנס את בני ביתו.

ובזה יובן ג״כ הטעם שנוהגים לעשות כוס ה׳ מן הכוס שהכינו מקודם לכבודו של אליהו הנביא. כי הוא המלאך של שפע הברכה. כמו שאמרו רז״ל פנחס זה אליהו ונאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום. ואמר ג״כ שלא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ולפיכך במקום שיש ענינו של אליהו היינו ברית השלום שם יש מקום לשפע הברכה. וכיון ששפע הברכה תלוי בשלום שהוא ענינו של אליהו לכך נוהגים ליקח זה הכוס שהכינו לכבודו של אליהו ולעשות אותו לכוס ה׳ הבא בשביל שפע הברכה בפרנסה. 
ועוד יתבאר לך ג״כ עפי״ז למה נקרא כוס ה׳ מצוה של רשות. כי משום שהוא בא בשביל שפע ברכה בהפרנסה וכיון שהמזונות מדרגיתן גבוה יותר ממדרגת הגאולה לפיכך אין שייך בזה מצוה של חיוב. כי ענין החיוב הוא בדברים הקרובים אצלנו לגרום בהם ענין איזה תקון ע״י עבודתנו. אבל מה שבא על המשכת הדברים הרחוקים מאתנו ביותר אין שייך בהם החיוב אבל הם רשות דהיינו ג״כ מצוה. ודברים אלו ברורים מאד למביני מדע. והתבאר לך ענין כוס ה׳ על נכון".

תכל'ס איפה מכניסים את הכוס הזו ואיך?

הרב מנחם כשר (קונטרס כוס חמישי עמ' 28): "להלכה למעשה לכתחילה מי שרוצה לקיים כוס חמישי, בוודאי יש לו להתנהג כמ"ש הראשונים, לחתום הלל המצרי ב'יהללוך - בתשבחות' (בעצם לסיים את ההגדה) ולשתות כוס רביעי (איפה שרשום לשתותו בדיוק, אבל לא לברך ברכה אחרונה) ולומר הלל הגדול (מזמור קלו: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו") על כוס חמישי בלי חתימה ובלי ברכת בורא פרי הגפן (ואחריו לברך ברכה אחרונה על היין)".


מי שחושש לשתות את הכוס החמישית, שיוסיף לפחות כוס יין בחלק של ה'שולחן עורך' ויודה לה' על הניסים והנפלאות ב70 שנה האחרונות ובמיוחד על קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ!

-----

[1] וכן בעלי התוספות על התורה (קובץ דעת זקנים): "ד׳ כוסות כנגד ד׳ גאולות ׳והוצאתי׳ ׳והצלתי׳ ׳וגאלתי׳ ׳ולקחתי׳ וכוס חמישי, דהיינו למאן דצריך למשתיה, הוא כנגד 'והבאתי׳ שגם הוא גאולה. כדא׳ אינשי: מאן דמריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה, אי לא אייתיה לבי דריה מאי אהני ליה? פי׳: עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו בידו, אם לא הביאו לבית דירתו מה מועיל לו כל הטובה? ה״נ: אם לא הביא הקב״ה אותן לארץ ישראל מה היה מועיל להם היציאה של מצרים (שמות יב,ח)".

[2] הרב ברוך הלוי אפשטיין, בנו של ערוך השולחן, אמו הייתה אחותו של הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין.

[3] הרב חרל"פ (הגדת אילת השחר עמ' סט'): "מצד אחד כתוב שהגאולה תהיה פתאומית – 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים' (מלאכי ב), ומצד שני גאולתן של ישראל קמעא קמעא (ירושלמי ריש ברכות), 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה...' (ישעיה נב,יב)?

אלא יחד עם הגילויים האיטיים של גאולה הדרגתית יהיו גם קפיצות בגאולה (כדוגמת מלחמת ששת הימים).

אורו של אליהו רמוז בפסוק 'ואני אתנהלה לאיטי וגו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה' ס"ת אליה.

[4] הרחבות:

הרב מנחם מנדל כשר – קונטרס הכוס החמישית.

הרב משה אלחרר – הכוס החמישית והמלכות החמישית.

חודש ניסן - חודש הגאולה

חודש ניסן - חודש הגאולה

ר"ח ניסן - ראש וראשון לכל החודשים!

על הפסוק: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן", כותבת הגמרא (שבת פז:): "תנא אותו יום נטל עשר עטרות: א) ראשון למעשה בראשית. ב) ראשון לנשיאים. ג) ראשון לכהונה. ד) ראשון לעבודה. ה) ראשון לירידת האש. ו) ראשון לאכילת קדשים. ז) ראשון לשכון שכינה. ח) ראשון לברך את ישראל. ט) ראשון לאיסור הבמות. י) ראשון לחדשים".

היום אנחנו מתחילים ימים גדולים ועצומים!

המקובלים כותבים שמאחד בניסן עד עשרה בו הוא כנגד העשר ספירות שמקבלים מהם שפע גדול והארה גדולה [היום העשירי (שבת הגדול בשנת היציאה) הוא כנגד המלכות שהיא מכוונת כנגד "המטה" ולכן צוה הי"ת בעשור לחודש לקשור השה לכרעי המטה שהיא המלכות, כדי להכניע לגמרי הע"ז שלהם].

היום אנחנו מתחילים עליות מאוד גדולות של השכינה:

הי' ימים ראשונים של חודש ניסן הם כנגד אות י' של אדנ"י, ועד ערב פסח עוד ד' ימים מקבלים קדושה מאות ד' דאדנות, ומפסח עד שבועות כנגד אות נ' דשם אדנות ומקבלים ממנו השפע, ובשבועות נתגלה הפל"א העליון שהוא כנגד אות א' דאדנות.

בימים האלו יש סייעתא דשמיא גדולה לכל התחזקות שנתחזק בעבודת ה'.

גמרא (ראש השנה יא.): "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל".

הרב שמואל אליהו שליט"א: בתחילת ספר שמות (ב) כתוב כי כשמת מֶלֶךְ מִצְרַיִם צעקו בני-ישראל מהעבודה. הצעקה לא הייתה מופנית בגלוי אל ה', ואולם אלוקים שמע אותה. זכר את בריתו עם האבות. "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים". מה ידע אלוקים שלא ידעו אחרים?

מתרגם יונתן בן עוזיאל "וגלי קדמוי ית תיובתא דעבדו בטומרא דלא ידעו אנש בחבריה". הייתה גלויה לפניו התשובה שהם עשו בנסתר, שלא ידע איש בתשובתו של חברו.

עוד לפני שמגיע משה, הם עושים תשובה פנימית, כל אחד לעצמו. בחוץ זה לא ניכר, הם נראים שקועים במ"ט שערי טומאה. אבל התהליך מתחיל בלבבם. את זה יודע רק אלוקים, ולכן הוא מביא את משה אל הסנה ומצווה עליו להוציאם ממצרים.

התהליך הוא כל כך פנימי וסודי, עד שאפילו משה, שהוא אוהבם של ישראל מקדם, לא רואה את נקודת ההתעוררות הפנימית הזו. על כן משה אומר לאלוקים "הן לא יאמינו לי". רק אחרי מאמץ הוא יוצא לשליחות הזאת ומגלה את האמונה הפנימית הזו.

הנביאים ממשילים את תהליך הגאולה בימי חזקיהו להיריון ולידה (מלכים יט,ג). ההיריון הוא תהליך איטי, נסתר בחלקו, קשה וממושך. הצירים והלידה מתרחשים ללא הודעה מוקדמת. בבת אחת הצירים מסתיימים והילד יוצא אל העולם.

כך מתואר בספר דברי הימים (ב' פרק ל') סדר הפסח שעשה חזקיהו המלך. בחודש אדר עוד מלך אביו אחז. אחז היה מלך רשע במיוחד, שסגר את דלתות בית המקדש והציב מזבחות לאלילי דמשק בחוצות ירושלים. אחז נפטר באדר, ובנו חזקיהו מולך בסוף חודש אדר.

בתחילת מלכותו הוא מחליט לעבר את חודש אדר (בטעות, כי היה כבר סוף החודש). הוא פותח את שערי המקדש ומטהר אותו, באמצע החודש הראשון למלכותו הוא מקריב קרבנות. "וַתִּכּוֹן עֲבוֹדַת בֵּית ה'". אחר כך הוא שולח שליחים לכל ישראל להודיע להם על הכוונה להקריב קרבן פסח בחודש השני למלכותו (לדעתו מדובר בניסן, באמת כבר אייר).

חלק מהעם, שרגיל לעבודה הזרה של אחז המלך, מקבל את השליחים של בנו המלך בשחוק ובלגלוג: "וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם".

חזקיהו היה חזק. הוא לא מתפעל מהלגלוג הזה ומחליט להמשיך בתוכנית להקריב קרבן פסח בבית המקדש.

חלק מהעם לא הספיק להיטהר מטומאתו: "כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב, כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד".

למרות כל הבעיות הללו חזקיהו לא נרתע. הוא לא מתפעל מההתנגדות. הוא יודע שבפנים בפנים בני-ישראל הם מאמינים בני מאמינים, ולכן הוא מקריב קרבן פסח למרות שהם עדיין טמאים. הוא יודע שטומאה הותרה בציבור.

אלוקים שומע לתפילת חזקיהו. הוא מרפא את העם. "וַיִּשְׁמַע ה' אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם". בוודאי זה גם ריפוי רוחני. למרות התקלה עם עיבור החודש, הם שמחים שמחה גדולה.

בשביל להכיל את השמחה הגדולה הם קובעים עוד שבעה ימים לשמחה. "וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה".

השמחה הזאת כל כך עוצמתית, עד שהכתוב אומר: "וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם".

כשיש שמחה של מצווה כל כך גדולה, יש גם השראת שכינה. אלוקים שומע לתפילתם "וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם" ועונה להם בנסים גדולים במלחמה עם סנחריב.

חזקיהו המלך מזהה שיש תהליך פנימי של תשובה שלא ניכר בחוץ. כביכול נראה שהאנשים עובדי עבודה זרה ועוברי איסורים. אבל הוא יודע שבפנים הם נטהרים.

כך היה ביציאת מצרים, כלפי חוץ נראה היה שבני-ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה. אבל תוך חודשים ספורים מתבררת אמונתם הגדולה "ויאמן העם". הם מוסרים את נפשם ומקריבים קרבן פסח. הם הולכים אחרי ה' במדבר בלי צדה לדרך. אלוקים לא שוכח ואומר לירמיהו אחרי אלפי שנים: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

כך ממש ממש מתרחש בימינו אלה!

כדברי הרב קוק בעולת ראיה: 
"יציאת מצרים הייתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה נחשבת היא לדבר שהיה איזה פעם ועבר, 
אבל באמת על ידי הכרה תוכית אנו באים לידי ידיעה, 
כי עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל!
התגלות יד ה' בפרסום ובהופעה בהירה על פני ההיסטוריה של התבל... 

תאיר את אורה להזריח אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים".

שמות (יב,ב): "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

שמות רבה (טו,א): "הקדוש ברוך הוא נקרא ראשון שנאמר (ישעי' מד,ו) אני ראשון ואני אחרון וציון (בית המקדש) נקרא ראשון שנאמר (ירמי' יז,יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ועשו נקרא ראשון שנאמר (בראשית כה,כה) ויצא הראשון וגו'. ומשיח נקרא ראשון שנאמר (ישעי' מא,כז) ראשון לציון הנה הנם.

יבא הקדוש ברוך הוא שנקרא ראשון ויבנה בית המקדש שנקרא ראשון ויפרע מן עשו שנקרא ראשון ויבא משיח שנקרא ראשון בחדש הראשון שנאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים וגו'".

עכשיו עשיו מרגיש על הגובה... כן אתקשר, לא אתקשר לנתניהו, אתקשר ואלחץ עליו... אנחנו נסיר את התמיכה שלנו באו"ם ניתן לאיראן נשק גרעיני...

אבל עוד מעט הקב"ה יפרק להם את הצורה... כמו שאומר הזוה"ק: אוי למי שיפריע כשהאריה מטיל כסותו אצל הלביאה... נראה מה יישאר מהם...

משל למה הדבר דומה: היה ב' עניים שהיו הולכים מעיר לעיר, אחד היה בריא וחזק וטוב ומרויח הרבה כסף, ואחד היה חולה ומלא ייסורים מוכה ותשוש וכפוף, והעני החזק היה מצחק עליו ואומר לו תראה איך אתה לא מצליח ואני מצליח.

אמר לו יבוא יום ונראה מי יצחק אחרון והיה מתחנן לפני הי"ת, סוף דבר שהמלך של אותה העיר היה לו רופא גדול וטוב והגיע זמנו ונפטר מן העולם, וכן היה למלך גיבור מלחמה שר צבא אין כמוהו וגם הוא נפטר, והמלך חיפש אדם אחד במקומם שגם חזק מאוד וראוי להיות שר צבא וגם רופא גדול שיהיה רופאו האישי.

והנה באו והביאו אדם כזה למלך, ובשביל להוכיח זאת צריך להביא אדם אחד חזק שינצח אותו וכך נראה שהוא באמת חזק, וגם אחד חלש שירפא אותו, ואת מי הביאו, את שני העניים, והנה החזק בא ונלחם בו ונהרג באצבע הקטנה שלו, ואת העני החלש ריפא והעמיד אותו על רגליו ונעשה בריא.

עכשיו הם עושים עלינו שרירים אבל 'פתאום יבוא אדון בהיכלו' וינקום את כל מה שהם עשו לנו בגלות!!!

אם נזכה אז ה' ייתן לנו גם לעזור לו קצת בנקמה (יאללה צו 8...)!