ראש השנה - צה"ל - רימון - המלכה

צה"ל - רימון - המלכה

אחד[1] מהסימנים שאותם נוהגים אנו לאכול בליל ראש השנה הוא הרימון, אשר בעת אכילתו אומרים אנו ׳שנהיה מלאים מצוות כרימון׳, או ׳שירבו זכויותינו כרימון׳.

מה יש בו ברימון, שדווקא הוא משמש סמל, דוגמה וסימן לריבוי מצוות וזכויות?

הרימון הוא סימן לאדם עצמו - לפער בין הממד החיצוני החומרי הקשוח, העקשני, ה׳נעול׳ והמחוספס שבו, המתגלה פעמים רבות באופן מעשי, לבין רכותו ומתיקותו הרוחנית הפנימית הנחשפת גם היא לעיתים מזומנות, כרימון שקליפתו החיצונית קשה, הוא קשיח מאוד ונראה בלתי חדיר לתוך הפנימי הנסתר שבו, אך בתוכו יש ריבוי גדול מאוד של גרגירי פרי טובים ומתוקים, בריאים וטעימים.

אמרו חז״ל (ברכות נז:) על הפסוק שאמר שלמה המלך (שיר השירים ד,ג): ״כפלח הרימון רקתך״ - אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון״.

אם ׳ריקנים׳ כיצד ׳מלאים׳, ואם ׳מלאים׳ הרי שאינם ׳ריקנים׳?

כותב הפלא יועץ (ערך ׳הצלה׳): ״שהרי אמרו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל כגון זה אמרו ׳אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון׳. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים (כלפי חוץ, על פי המראה וההתנהגות החיצוניים) כלים ריקים (חסרי מצוות וזכויות), אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל (כגון לוחמי צה״ל) שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו (לקב״ה) שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו״ם ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם״.

המלאות בה מלאים ה׳ריקים׳ שבישראל, היא מלאות איכותית ולא כמותית, דהיינו מסירות נפשם למען בטחונו והצלתו של עם ישראל, שבקיימם מצוה כללית זו נמצאים הם למעלה מן הגדולים והחכמים שבישראל, אף על פי שבתחומי חיים אחרים הם עדיין בעלי חסרונות רבים וריקניות גדולה.

בעת אכילת הרימון בראש השנה בפרט, ובכל השנה בכלל, נקלף את הקליפה החיצונית הקשה והגסה של עם ישראל ולחדור לתוך האלוקי הפנימי המתוק הנמצא בכלל ישראל כעם ובכל יהודי כפרט, בפרט אצל אלו המוסרים נפשם על בטחון ישראל ומאבקנו באויבינו כל ימות השנה.

בברכת קיבוץ גלויות כתוב: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ", השופר מושמע לקרובים, ולאלו שרחוקים מידי אנחנו מנפנפים בדגל (נס), וזה סדר נכון.

אבל בישעיה (יח,ג) כתוב הפוך: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

למה הרחוקים קודם ואז הקרובים?

עונה הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' סד') – אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לפי הסדר הנכון, המשאלה היא שהקב"ה ישמיע קודם לקרובים את שופר הגאולה ואחר כך גם לרחוקים.

אבל ישעיה הנביא חזה מראש את מה שעמד לקרות במציאות, כמו שראינו שפעמי הגאולה זכו להתעוררות חזקה דוקא אצל הרחוקים יותר בצורה מרכזית, הרבה לפני הקרובים, הרחוקים ראו את הדגל ובאו לפני שהקרובים שמעו את השופר...

הנביא לא סתם מציין את זה, הוא גם 'מכתב' / 'מתייג' בנבואה הזאת את כל העולם – "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ..."!

לפני 2720 שנה כבר כתוב איך תיראה הגאולה, וזו רק אחת הנבואות המצטרפת לשרשרת שלימה של נבואות המתקיימות כל רגע מול עינינו...

המלצה חמה - לקרוא את ספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א!

איזה מלך היינו רוצים?

תותח בביטחון, בכלכלה, בחינוך, אמיץ, ישר, דואג לעם.... ועוד ועוד...

יש מישהו יותר תותח מהבורא שאפשר להמליך עלינו? יש מישהו שיותר ראוי להמלכה היום?

ראינו שהראשונים שהמליכו אלו הרחוקים יותר שחזרו לארץ, וכל מי שבארץ דומה כמי שיש לו אלו-ה...

אולי לכן הרימון, שמסמל את הרחוקים – זכה לכתר...

---

[1] בנין אמונה.

פרשת נח - תיבת נח - בין השתדלות לנס

תיבת נח - בין השתדלות לנס

https://www.hidabroot.org/article/100097

בראשית (ו,יג-יח): ״ויאמר אלוקים לנח, קץ כל בשר בא לפני... והנני משחיתם את הארץ. עשה לך תיבת עצי גופר. וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר״ ציווי מובן והגיוני...

אבל מהתבוננות מדויקת יותר ביחס שבין גודל התיבה שאותה צווה נח לבנות - כמאה חמישים מטר אורכה, כעשרים וחמישה מטרים רוחבה ובחמישה עשר מטר גובהה וחלוקתה לשלש קומות (בראשית ו,טו-טז), לבין תכולתה - כמות בעלי החיים שהיה הוא צריך להכניס לתיבה, כמויות האוכל ולאחר־מכן הזבל שהיו בתיבה במשך שנה תמימה, ברור ומובן שלא יכול היה ׳המעט להחזיק את המרובה׳ אלא בדרך נס.

רמב״ן (בראשית ו,יט): ״ידוע כי החיות רבות מאוד ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד, גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג:): ׳מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכולם מין אחד של ׳איה׳ (סוג עוף) הם׳ ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכולם שיולידו כמותם, וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס המחזיק מועט את המרובה״.

שואל הרמב"ן - אז למה הוצרך נח להתאמץ מאוד ולהשתדל רבות בבניית תיבה גדולה זו בדרך הטבע, אם בכל אופן נזקק הוא לנס מן השמיים כדי שתכיל בתוכה את כל מה שנדרשה להכיל - ״ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה?״

מתרץ הרב (שם כתשובתו השנייה): ״עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים, לעשותם מה שביד האדם לעשות, והשאר יניח בידי שמים״.

יש כאן כלל עקרוני מהו היחס הנכון והרצוי בין השתדלותו של האדם מחד, ובטחונו בה׳ מאידך.

תחום אחריותו והשתדלותו של האדם היא לעשות כל מה שבידו לעשות באופן הגיוני ומקובל כדי להצליח בהשגת מבוקשו, ומה שאין ביכולתו לעשות, ישאיר להקב״ה להשלימו בדרך הטבע או בדרך הנס, כהגדרתו של הרמב״ן (תחילת פרשת בחוקותי): "בנס נסתר או בנס גלוי...".

כותב הירושלמי (שקלים פרק ו הלכה ג) ביחס להנחת בשר בעלי החיים לאחר שחיטתם בבית-המקדש על שולחנות של שיש שהוא חומר גלם קר המשמר את הבשר, ולא על שולחנות של עץ שהוא חומר חם המקלקלו, אף על פי שלכאורה ראוי היה להניח את הבשר דווקא על שולחנות של עץ כדי להעצים את הנס שנעשה בו, כמאמרם של חז״ל (אבות ה,ה): ״לא הסריח (לא התקלקל) בשר הקודש מעולם״, וכל זאת "כי כל מה שאפשר למעט בנס ממעטים", אפילו בדבר שהוא עצמו סימן ודוגמא לנס (מפרשים שם).

כך גם כתב המבי׳׳ט (בית אלוקים שער התפילה א): בהגדירו את מהותה של התפילה כ״בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו״, ביחס לכך שרשותו של האדם להתפלל ולבקש את בקשותיו מה׳, היא רק ביחס למה שאין ביכולתו לעשות בעצמו, משום שאין הדבר בתחום אחריותו והשתדלותו, אך כל מה שברשותו וביכולתו לעשות בעצמו אסור לו להתפלל שה׳ יעשה עבורו.

כך כתב גם רבינו בחיי (שמות יג,יח): ״רצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המלך ע״ה: 'סוס מוכן ליום מלחמה ולה׳ התשועה', כלומר חייבים בני האדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה, והקב״ה יושיע כי התשועה היא לו לבדו יתברך״.

סיבת הדבר שאין לסמוך על הנס, אלא על האדם לעשות בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות, היא ההכרה הישרה שרצון ה׳ מן האדם הוא שיהיה שותף אקטיבי בבניין העולם החומרי והרוחני, ובכך יגלה את מעלתו היחודית בבריאה ויגשים את המטרה שלמענה שם בו ה׳ כשרונות אלו.

המשך חכמה כותב על הפסוק (בראשית א,כב) "ויבא קין מפרי האדמה": "כי לא בחר ה' בהקרבן כי אם בהשתתף מעשה האדם בזה".

הרב קוק (עין אי״ה ברכות א,קא): ״ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול על-ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענייניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוקית לתן לו כוח לעשות חיל, כדי שיהיה בידו טובו. הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכול כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה״.

הרב כותב שזה "יוביל את האדם אל רוממות מעלתו" – ככה אתה דבק במידותיו של הבורא שהוא עושה הכל בעצמו!

הרב קוק (אוצרות הראי"ה כרך ב' לז. על הציונות ועל חידוש הסנהדרין):
"הננו מתפללים בתפלתנו ברכות הרבה: "אתה חונן לאדם דעת". היתכן שנאמר כי ההשתדלות לקנות דעת הוא נגד הבטחון שהשי"ת הוא [ה] חונן את הדעת? 
[וכן אנו מתפללים] "השיבנו אבינו לתורתך". הכי אין אנו המחויבים להשתדל כפי היכולת לשוב אל התורה, וד' יהיה גומר בעדנו? 
אנו מבקשים "רפואת חולים" וכי אין אנו דורשים בסמי רפואה? והננו תמיד מוכנים לקחת חלק בהרחבת חכמת הרפואה, להציל נפשות רבות מרדת שחת בלא עיתם. 
כולנו מברכים "ברכת השנים". היעלה על לבבנו להתרשל מעמל כפים, להפרות את הארץ ולהגדיל ולהאדיר חכמת הבוטניקא כפי כל ההמצאות החדשות המרחיבות את יסוד עבודת האדמה? האם יכנו ליבנו ע"ז כי הננו ממעטים בבטחון, בהיותנו משתדלים בכל האמצעים הבאים לידינו לטובתנו? תורה שלמה יהא לנו תולדות האבות שבתורה, וכל השתדלותם אשר עשו למלא חפצם הנאדר. 
ואנו יודעים כי רק בזה יצדק הבטחון, לעשות חיל ולאהוב עבודה ועמל כפים ולבטוח בד', כי הוא הנותן כח לעשות חיל (דברים ח, יח). 
כמו כן בתפלתנו "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותנו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ", עלינו לעשות ולהשתדל בזה כפי היכולת, והשי"ת אשר יאר פניו אלינו, הוא העושה הוא הגואל ולא אנחנו. "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" (ישעיה י, טו). 
האם לא גם שיחנו ושיגנו, דעותינו ורעיוננו, כולם מיד ד' לנו המה. מי העיר רוחנו להתנער מעפר שפלותנו, ולשאוף גאון לאומנו? אם לא יד ד' עשתה זאת. והיא מראש מקדם תכן הסיבות ההסטוריות להביאנו עד הלום, כמו להכין מראש הסיבות לזעזע אותנו מארץ מולדתנו, לכלות פשע ולהתם חטאת (ע"פ דניאל ט, כד) כאשר העיד בנו מראש בתורתנו הק'.

תשובה שכתבתי ברוטר על צבא יהודי:

הצבא היהודי חייב להיות חזק וחכם ויעיל ומאומן כמו כל צבא אחר!

יעקב אבינו התכונן למלחמה.

הרמב"ם (אגרות לחכמי מרשיליא הוצאת אפשטין עמ' כא): "וזאת היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותנו והגיעתנו עד הלום... ולא נתעסקו בלמידת המלחמה ולא בכיבוש ארצות...".

הרמב"ן (במדבר א,מה. וכן ויקרא כא,יז. במדבר יג,ב): "כי היה זה (המיפקד) כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ, ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם... והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה - כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".

כותב הרב אהרן מרגלית (בספרו המדהים 'אתהלך' עמ' 275): "רבי יצחק עראמה מחכמי ספרד בדור הגירוש בספרו 'עקידת יצחק' כותב במילים מפורשות, אותן ראוי להציב בפתחו של כל בית אולפנא: "כי ישועת ה' והבטחותיו לא יחולו רק על ראש המשלים חוקו בפעולות אנושיות, ככל אשר יספיק שכלו"!".

פרשת בלק - הכרעה או מיגור?

הכרעה או מיגור?

במדבר (כד,ח-ט): ״ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

הנצי״ב[1] (שם) מסביר שדברי בלעם הללו מתארים את ההבדל בין מלכות שאול - המלכות הזמנית, המסמלת את אופי המלכות בשלב הראשון של גאולתנו, בחינת משיח בן יוסף, למלכותו של דוד - מלכות הנצח, המסמלת את אופי המלכות בשלב השני והסופי של גאולתנו, בחינת משיח בן דוד.

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הנהגות מלכות אלו, ומה משמעותו של הבדל זה לדורנו, דור הגאולה והתחייה?

שמואל א׳ (יד, מז-מח): ״וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ״.

סיומו של פסוק זה, ׳ובכל אשר יפנה ירשיע׳, תמוה מאוד. ׳ירשיע׳? וכי לא היה מתאים יותר לומר ׳יצליח׳? הייתכן לומר שניצחונותיו של שאול על כל אויביו וביסוס מלכותו כתוצאה מכך, כמתואר בפסוקים אלו, היו ׳רשע׳?

מבאר הנצי״ב, שהיה הבדל עקרוני בין מטרותיו והנהגתו של שאול במלחמה, לבין אלה של דוד.

מטרתו של שאול במלחמותיו הייתה רק ׳להפיל את אויביו תחתיו׳, דהיינו לנצחם במלחמה באופן נקודתי, מעין סיכול ממוקד, אך ללא כיבוש המקום והעמדת שלטון וריבונות במקומם של אויביו.

תוצאותיה המעשיות של שיטת מלחמה זו היו ששאול היה מחליש את אויביו רק לשעה, אך לאחר זמן היו שבים להרים ראש ולהילחם בו שנית. שיטת מלחמה זו, גרמה לרשעות כפולה:

א. ביחס לאויביו, שבכל פעם שבו להילחם לאחר שהתאוששו ממפלתם, ובמלחמתם הנוספת הוסיפו רשעות חדשה במלחמתם עד עם ישראל.

ב. ביחס לעם ישראל עצמו, וזאת משום שהניצחון הרגעי יצר אשליה מדומה שהמלחמות הסתיימו, אשליה שהתנפצה במלחמה הבאה, וגרמה לתסכול גדול וייאוש אצל עם ישראל.

לעומתו, דוד המלך לא הסתפק רק בניצחון על אויביו כמלחמה - 'להפיל אויביו תחתיו', אלא לאחו נצחונו כבש את המקום מיד אויביו, העמיד שם את שלטונו שלו. ובכך מיגר את אויביו לחלוטין, דבר שהביא לסיומן הסופי של המלחמות - ׳וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל׳!

ישנן דיאטות שבהן מותר לך פעם בשבוע לאכול משהו מתוק / לא בריא וישנן דיאטות שבהן אתה לא אוכל דברים אלו כלל.

בדיאטה מהסוג הראשון (שיש לה יתרונות כשלעצמה) אתה גורם לעצמך צורך להיגמל בכל פעם מחדש מהדבר המתוק... בדיאטה מהסוג השני אתה נגמל רק פעם אחת בהתחלה...

בתורת לחימה בשטח בנוי (לש"ב), כשאתה 'פותח תא שטח' (למשל בעת פתיחת 'זיג' – הסתכלות זהירה מעבר לפינה אל תחום לא ידוע מבחינת אויב אפשרי) אתה מסתכן בעת הפתיחה, לכן כשאתה פותח את התא שטח אתה לעולם לא חוזר אחורה גם אם מישהו מתחיל לירות עליך.

אם תחזור אחורה (מכל סיבה שהיא) תצטרך להסתכן שוב בעת פתיחת השטח הזה, הסיכונים יהיו חדשים והאויב שינה מיקום (לפי הכלל החשוב: "בכל רגע של שקט מעגל האיום מתרחב ומשתנה!").

גם בעבודת המידות, אם לקחת מידה לעבוד עליה, תעבוד עליה בקצב שאתה מסוגל אבל אל תעזוב אותה עד שהכרעת את המערכה!

אם תדלג ממידה למידה תמצא את עצמך כל החיים מתמודד עם אותם דברים...

גם את פסוקי נבואתו של בלעם, שהוזכרו בתחילת דברינו, פסוקים העוסקים בתקופת מלכותו של דוד והנהגתו האידאלית את מלחמותיו מסביר הנצי"ב בצורה דומה.

בתחילה ״יאכל גויים צריו״ - דוד המלך הביס וכביכול אכל את אויביו במלחמה. ולאחר מכן ״ועצמותיהם יגרם״, עצמותיהם - היינו עוצמתם וחוזקם המתגלים על ידי שלטונם וריבונותם בארצם (כעצמות הגוף), ״׳יגרם׳ - גררם אליו וטפלם לישראל״, על ידי העמדת שלטונו בארצם. לאחר נצחונו המוחלט מכוח שלטונו וריבונותו, כבר לא היה יותר צורך במלחמות, על כן יכול היה לפזר את צבאו שלו - ״חיציו (שלו עצמו) ימחץ (ישמיד)". ואז ״׳כרע שכב כארי׳ - שכב במנוחה״, כמו אריה שאינו מפחד מאויב. ״וכלביא מי יקימנו״ - לא רק האומה שהובסה במלחמה לא העזה להרים את ראשה ולהילחם נגדו בשנית, אלא אף ״מאומה אחרת, לא ירא עוד שיתגרו עמו״. כאשר שיא נצחונו המוחלט של דוד היה ״מברכיך ברוך ואורריך ארור״, אפילו ״בדיבור ובקללה (הסתה ותעמולה), יראו להתגרות עם ישראל״!

׳נבואה שנצרכה לדורות נכתבה׳ - כאז בתקופת המעבר המסובכת בין מלכות שאול הארעית למלכות דוד הנצחית, כן היום בין תקופת משיח בן יוסף לתקופת משיח בן דוד, שיטת המלחמה שבה עלינו לנקוט איננה רק סיכול ממוקד על ידי ניצחון נקודתי כמאבק עם אויבנו, אלא העמדת שלטון ריבוני בכל מרחבי ארצנו, עד התקיימותה בע״ה של נבואת בלעם במילואה.

---

[1] בנין אמונה לרב ערן טמיר.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

מה קורה בשמים לנשמה של חייל שמת על קידוש השם? והאם זה משנה מה היה מצבו הרוחני?

כותב מהרח"ו בשם האריז"ל שיהודי שמוכן למות על קידוש השם - כל עוונותיו נמחלים, אפילו אם הוא לא מת בפועל!

פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע - פרק יב): "הפסוק אומר: תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, כי כביכול הש"י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו, כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה.

וא"כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים... לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו... ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מזה.

ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי"ז אפילו נהיה ח"ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע"י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה... כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי"ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא".

יהודי שמסר את עצמו בפועל ומת על קידוש השם קל וחומר שכל עוונותיו נמחלים!

כותב הזוהר הקדוש (ח"א לט. עם תרגום):  "...וְנוֹסֵעַ מֵהַהֵיכָל הַזֶּה וְנִכְנָס. בַּהֵיכָל הָרְבִיעִי, וְשָׁם כָּל אוֹתָם אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם וְכָל אוֹתָם שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל יְדֵי שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עַכּוּ''ם. וְהוּא שׁוֹהֶה וּבוֹכֶה. וְאָז כָּל אוֹתָם נְשִׂיאִים שֶׁל זֶרַע דָּוִד, כֻּלָּם אוֹחֲזִים בּוֹ וּמְנַחֲמִים אוֹתוֹ

מַתְחִיל פַּעַם שְׁנִיָּה וּבוֹכֶה, עַד שֶׁיּוֹצֵא קוֹל, וְנֶאֱחָז בְּאוֹתוֹ קוֹל וְעוֹלֶה לְמַעְלָה וְשׁוֹהֶה שָׁם עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּכְשֶׁיּוֹרֵד, יוֹרְדִים עִמּוֹ כַּמָּה אוֹרוֹת וְזִיוִים מְאִירִים לְכָל אוֹתָם הֵיכָלוֹת וּרְפוּאָה וְאוֹר לְכָל אוֹתָם הַהֲרוּגִים וּבְנֵי חֳלָאִים וּמַכְאוֹבִים שֶׁסָּבְלוּ עִם הַמָּשִׁיחַ.

וְאָז לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ מַלְכוּת. וְשָׁם חֲקוּקִים וּרְשׁוּמִים כָּל אוֹתָם הֲרוּגִים שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עַכּוּ''ם בְּאוֹתָהּ פּוּרְפִירָה, וְעוֹלָה אוֹתָהּ פּוּרְפִירָה לְמַעְלָה, וְנֶחְקָק שָׁם תּוֹךְ הַפּוּרְפִירָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִלְבֹּשׁ אוֹתָהּ פּוּרְפִירָה וְלָדוּן עַמִּים, שֶׁכָּתוּב (תהלים קי) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת. עַד שֶׁבָּא וּמְנַחֵם אוֹתָם, וְיוֹרְדִים עִמּוֹ (כמה) מְאוֹרוֹת וְעִדּוּנִים לְהִתְעַדֵּן, וְכַמָּה מַלְאָכִים וּמֶרְכָּבוֹת עִמּוֹ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּמַלְבּוּשׁ [נ''א: וביד כל אחד ואחד מלבוש] לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם כָּל אוֹתָם נִשְׁמוֹת הַהֲרוּגִים, וְשָׁם מִתְעַדְּנִים כָּל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

לִפְנִים מֵהַהֵיכָל הַזֶּה עוֹמְדִים תּוֹךְ דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה אוֹתָם עֲשָׂרָה גְדוֹלִים מְמֻנִּים (כמו) רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְכֻלָּם עוֹלִים בַּעֲלִיָּה תּוֹךְ אַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁלְּמַעְלָה וּמְאִירִים בְּזִיו כָּבוֹד עֶלְיוֹן. עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךְ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ[1].

מפרט האריז"ל (ספר לימודי אצילות דף ל' עמוד ב): "דע כשנהרג אדם מישראל על ידי גוי אף על פי שאינו צדיק, כיון שקבל עונשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא המלאך אורפניא״ל[2] ולוקח נשמתו ומעורר את מלאך יוחציפרי״ן לבא לקחת את הנשמה ממנו, ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו, וחוקק נשמתו ומה שאירע בה בפורפירא דמלכא הנקרא בגד תכלת, ולעתיד לבא יתלבש הקב״ה בלבוש אדום זה וינקום דם עבדיו השפוך, ונשמה זו הואיל ונחקקה בפורפירא שם היא מזדככת ומתגדלת אף על פי שאין בה מעשים טובים, ואחר כך נותנים אותה לחופה הראויה לה לפי ערכה, ולפי שאין בה מעשים טובים נכוית מחופה זו ומצטערת ומתביישת ממעשיה[3] ובזה מקבלת את עונשה, ואחר שקבלה את עונשה פותחין לה חלון אחד בהיכל זה ומשם בא לה קורת רוח ואור מגן עדן העליון הנקרא רוח חיים, ונותן בה כח לישב בחופה זו, ונמצא שמה שנהרגה היה לטובתה".

גם הגמרא מעידה על גדולתם של הקדושים (בבא בתרא י:): "כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש אינגיד א''ל אבוה מאי חזית א''ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א''ל עולם ברור ראית ואנן היכי חזיתינן [א''ל] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן מאן נינהו אילימא ר''ע וחבריו משום הרוגי מלכות ותו לא פשיטא בלאו הכי נמי אלא הרוגי לוד".

הגמרא מספרת על רב יוסף בנו של רבי יהושע שעלה לשמים, וכשהבריא סיפר שלמעלה אומרים ש"הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" והגמרא מסבירה שמדובר על הרוגי לוד.

רש"י: "הרוגי לוד לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (ד' י"ח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה".

לפי הגמרא הרוגי לוד נמצאים במקום מאוד מאוד גבוה בזכות שמסרו נפשם על עם ישראל, למרות שלא היו צדיקים כמו ר' עקיבא וחבריו (שגם היו צדיקים וגם מתו על קידוש השם), ועדיין זוכים למעלה עצומה זו!

כותב הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: "עיין בפירושו של אהלי יעקב (מו:) על אדיר ונאור וכו': 'כובש עוונות לובש צדקות' - יש לבוש מיוחד שנקרא פוריפא שבו מצויירים כל הרוגי מלכות וכל אותם שמסרו את נפשם על קידוש השם ואם המקטרג רוצה לקטרג על עם ישראל על עוונתיהם הקב"ה מסתכל בפורפיא ומטמין את כל העוונות וכובשם, הקב"ה כובש עוונות של כל עם ישראל בזכות "לובש צדקות" אותו לבוש שבו מצויירים הקדושים"!!!

יוצא מזה שלכל עם ישראל מתכפר בזכותם, להם לא יתכפר?

לא רק שמתכפר להם כל עוונותיהם ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, קדושי ישראל שמסרו עצמם על קידוש השם עושים פעולה עצומה נוספת:

כותב הרמח"ל (דרך ה' ד,ד,ה): "המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד ויתקן בבריאה תיקון עצום וירבה בה הקידוש והבהירות ריבוי גדול".

נסיים בדברי הרב קוק (עין איה שבת ב, פ"ט, קמד): "ותכונת מסירות נפש... זאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל בעצמיות מהותה, שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. ויכול המעין השוטף הזה, המלא עז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעזו את כל החלאה החצונה המקרית, אשר אך כצל עובר הוא על פני שמש צדקה הזורחת בגאון גבורתה...".

ראינו שהצדיקים האלו מסודרים ביותר שם למעלה, ולא רק זה אלא בזכותם כולנו נמצאים במצב אחר לגמרי, בגשמיות וברוחניות!

יהי רצון שנזכה לראות בעינינו במהרה את נקמת ה' בגויים בהתלבשו בפורפירא דיליה עם שמות כל קדושי ישראל במשך הדורות[4], ובפרט שמות חיילי צבא ההגנה לישראל, כוחות הביטחון, ולוחמי המחתרות שבזכותם ארץ ישראל חזרה לבניה בדורות אלו[5]!

---

[1] ז"ל הזוה"ק: "וְעָאל בְּהֵיכָלָא רְבִיעָאָה, וְתַמָּן כָּל אִנּוּן אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַ ם וְכָל אִנּוּן קָטוֹלֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאִיהוּ שָׁרֵי וּבָכֵי. (דף לט ע''א) וּכְדֵין כָּל אִנּוּן נְשִׂיאִין דְּזַרְעָא דְּדָוִד כֻּלְהוּ אֲחִידָן בֵּיהּ וּמְנַחֲמִין לֵיהּ.

שָׁארֵי תִּנְיָינוּת וּבָכֵי עַד דְּקָלָא נָפִיק וּמִתְאַחֵד בְּהַהוּא קָלָא וְסָלִיק לְעֵילָא וְאִשְׁתָּהֵי תַּמָּן עַד רֵישׁ יַרְחָא. וְכַד נָחִית נָחֲתֲין עִמֵּיהּ כַּמָּה נְהוֹרִין וְזִיוִין מְנַהֲרִין לְכָל אִנּוּן הֵיכָלִין וְאַסְוָותָא וּנְהוֹרָא לְכָל אִנּוּן קָטוֹלִין וּבְנִי מַרְעִין וּמַכְאוֹבִין דִּסְבִילוּ עִמֵּיהּ דְּמָשִׁיחַ.

וּכְדֵין פּוּרְפִּירָא לָבִישׁ. וְתַמָּן חֲקִיקִין וּרְשִׁימִין כָּל אִנּוּן קָטוֹלֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּהַהוּא פּוּרְפִּירָא. וְסָלִיק הַהוּא פּוּרְפִּירָא לְעֵילָא וְאִתְחַקַּק תַּמָּן גּוֹ פּוּרְפִּירָא עִלָּאָה דְמַלְכָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאַלְבָּשָׁא הַהוּא פּוּרְפִּירָא וּלְמֵידַן עַמִּין דִּכְתִיב, (תהלים קי) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת. עַד דִּי אֲתָא וְנָחִים לוֹן וְנָחֲתִין עִמֵּיהּ (כמה) נְהוֹרִין וְעִדּוּנִין לְאִתְעַדְּנָא וְכַמָּה מַלְאָכִין וּרְתִיכִין עִמֵּיהּ. כָּל חַד וְחַד בְּמַלְבּוּשָׁא (נ''א ובידא דכל חד וחד מלבושא) לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּקָטוֹלִין וְתַמָּן מִתְעַדְּנִין כָּל הַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ סָלִיק וְנָחִית.

לְגוֹ מֵהַאי הֵיכָלָא קַיְימֵי גּוֹ דַּרְגָא עִלָּאָה אִנּוּן עֲשָׂרָה רַבְרְבִין מְמַנָּן (כגון) רַבִּי עֲקִיבָא וְחַבְרוֹי. וְכֻלְהוּ סַלְקֵי בִּסְלִיקוּ. גוֹ אַסְפַּקְלַרְיָאָה דִּלְעֵילָא, וְנָהֲרִין בְּזִיו יְקָרָא עִלָּאָה. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ".

[2] פרדס רימונים לרמ"ק (שער כד פרק ב): "היכל השני הוא נקרא עצם שמים בתוך ההיכל הזה נתמנה רוח א' מאור זך הנקרא עצם וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י) ונקרא אורפניא"ל ובהיכל הזה ג' פתחים א' לצד דרום וא' לצד צפון וא' למזרח באמצע. ופתחי הדרום והצפון נעולים ועליהם ב' ממונים אשר הם תחת יד הממונה הזה ששמו אורפניאל והוא ממונה לפתח מזרח האמצעי' והוא שולט על ג' רוחות העולם דרום ומזרח וצפון וכל הנשמות שהם הרוגי ב"ד או הרוגי שאר האומות כלם תחת ידי הממונים האלו והממונה שעליהם חוקק דיוקן שלהם בלבושיו שהם אש דולק ועולה למעלה ומראה אותם להקב"ה. והקב"ה חוקק אותן צורת הרוגי האומות בלבוש שלו בפורפיריא דיליה בגדי נקם תלבושת כדפי' רז"ל. ואותם הרוגי ב"ד מוריד אותם ומכניסן בשני פתחים הסגורים וב' הממונים האחרים עומדים עליהם ומשם יוצאים ורואים במעלות הצדיקים שומרי התורה ומתביישים ונכוים מחופת הצדיקים. עד שהממונה הזה ששמו אורפניאל פותח להם שער המזרח ומאיר להם ונותן להם חיים מצד המזרח שבצד הממונה הזה אור של חיים שהוא מלא מאורות. והמאור הזה נקרא כוס תנחומין כוס החיים כי מפני הכוס המר ששתו זכו לכוס הזה. ויש כוס התרעלה ויתבאר בפי' היכלות התמורות. והמאור הזה הנקרא אורפניאל הוא גוון לבן שאינו משתנה ועליו נאמר וכעצם השמים לטוהר... וכן תמצא אור פניאל כמנין חשמל. וענין אורפניאל שאמרנו הוא כח החיים והרחמים ובו נכנע כח הקליפה כמ"ש בעזה"י...".

[3] זאת אומרת שאין לה עונש בפועל כגון כף הקלע, או גלגול חוזר, או גיהנם ח"ו, אלא רק האור העליון הנמצא שם והבושה בלבד מזככים אותה והיא מגיעה למצב רוחני המתאים לדרגת קדושי עליון!

[4] לענ"ד "נקמת דם עבדיך השפוך" הכוונה לכל דם ששפכו הגויים לכל יהודי במשך הגלות גם ללא הריגתו, גם על זה צריך נקמה...

[5] ב"ה התחלנו לראות נקמה זו בשנים האחרונות במדינות ערב מסביבנו, יהי רצון שנראה עוד ועוד את יד ה' הומה בגויים שניסו להשמידנו במשך 2000 שנה...

תורה וצבא - ר' עקיבא ומרד בר כוכבא

תורה וצבא - ר' עקיבא ומרד בר כוכבא

גמרא[1] (יבמות ס"ב:): "רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך …(קהלת יא,ו).

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם.

עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא (ואם תאמר) רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה (דיפתריה)".

במהדורה הספרדית של איגרת הרב שרירא גאון, מתגלה כתוב ש"העמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה, והוו שמדא על התלמידים", כלומר שנהרגו 24,000 תלמידיו במרד בר כוכבא.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, נקם אדריאנוס ביהודים. מלבד עשרת הרוגי מלכות, חללי המלחמה והרעב, טבחו הרומים כ-580 אלף איש מראש העין עד באר שבע, והרסו 50 מבצרים ו-985 יישובים (כך כותב ההיסטוריון קסיוס דיו). מאות אלפי שבויים יהודים נמכרו לעבדות, עד שביריד העבדים בחברון נמכר שבוי יהודי בפחות ממחיר מנה יומית של מספוא לסוס. אדריאנוס עקר את כל עצי הזית והגפן, שעליהם הייתה פרנסת התושבים, והפקיע את בעלותם על האדמה. כן גזר גזירות קשות על מלמדי תורה ועל מקיימי מצוות כמו הנחת תפילין, ברית מילה, שמירת שבת ועוד. כך הושמד למעשה כל היישוב היהודי בדרום ארץ ישראל – כשני מיליון יהודים, כמחצית העם היהודי באותה תקופה.

מה התלמידים של ר' עקיבא עשו במרד? הם לא אמורים להיות בבית מדרש?

מרד בר כוכבא פרץ כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, תקופת זמן הדומה לתקופת זמן הגלות הראשונה, גלות בבל.

נדמה היה שחורבן בית שני, חורבנה של ירושלים, לא יכול להתמשך יותר מאשר שני דורות. זהו זמן בו עדיין קיימים זקנים שהיו ילדים בעת שהבית השני עמד על תילו. בדיוק כתבנית גלות בבל. נדמה היה שהרצף נמשך, שאותו שינוי של התרחקות מכל הקדושות הקבועות למקום לא חייב להמשך. אולי הכל יחזור אל מקומו בשלום. אי אפשר היה לקבל את המחשבה שמעתה צריך להתרגל למצב שונה לגמרי, שאין מקדש ואין עבודת המקדש, שאין כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, שאין שריד של מלכות ואין ירושלים, אין לשכת הגזית של הסנהדרין, בה היתה תלויה הסמכות המשפטית של חכמים. כל זה לא יהיה. איך אפשר לתפקד כך? האם צריך להשלים עם זה?

והנה פורץ המרד. מרד שכקודמו היה מטרד גדול מאד לאמפריה הרומית.

ר' עקיבא מוביל קו מסויים של תמיכה פעילה במרד, הצטרפות למרד ואף יותר מכך - קביעת הלכה שדווקא בדרך זו תהיה גאולת ישראל!

הוא קבע שבר כוכבא יכול להיות משיח לישראל!

תלמוד הירושלמי (תענית ד,ה): ״רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא !").

הרמב״ם (הלכות מלכים יא,ג): ״רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו (כלומר, גם תלמידיו) שהוא המלך המשיח".

ר' עקיבא קבע שהגאולה לא תבוא בדרך של נסים ונפלאות, אלא בדרך ארצית וצבאית מובהקת, בדרך מלחמה של פדות וגאולה.

לא ייתכן שרבם ״נושא כליו של בן כוזיבא״ והתלמידים לא ישתתפו במלחמה!

המטבעות במלכות בר כוכבא כללו לולב עם הדס אחד וערבה אחת, כשיטת ר״ע (סוכה לד:)!

גם מה שסופרים את הנופלים באמצעות התפילין של ראש שלהם, קשור למה שר״ע ובית מדרשו התעטרו בתפילין כל היום, כולל בזמן שיצאו לקרב, דבר שהפך לסמל המרד (ברכות ו. גיטין נז: מסכת שמחות ח,יג).

לגבי ישוב הדברים עם הגמרא ביבמות (סב:), שם הגמרא עומדת על הסיבה הרוחנית מדוע לא זכו במרד זו לנצחון כולל כמו במרד החשמונאים, משום שלא נהגו כבוד זב״ז.

לגבי מה שמצוין שמתו מוות קשה, ב״אסכרה" [=חנק], מסבירים ההיסטוריונים שהרומאים התקשו להתמודד עם מערות בר-כוכבא עד שהתחילו להדליק מדורות בפתחי המערות, ולהרוג את המורדים ביציאתם. רבים לא הצליחו כלל להימלט ונחנקו בתוך המחילות.

הרב קוק (קבצים מכתי"ק ב' עמ' צו): ״זאת הייתה מידתו של ר' עקיבא... היה מאחד צפיית ישועה רחוקה... ההתעוררות הטבעית, לסייע לישועה קרובה לישראל בכל צורה שתזרח, שעל כן היה נושא כליו של בר כוכבא...״.

וכן (ראש מילין, התגין, שין, עמ' מ-מא): ״וסודו אשר ליראיו וחושבי שמו, הם הם תלמידי רבי עקיבא, היודעים להצמיד כל עזוז חיים אשר בתבל וכל מאורעותיה, אל האור האצילי אשר ברזי מחשבת תמים דעים".

וכן (מאמרי הראי"ה ב, מגד ירחים עמ' תקא): "[חודש] אייר - הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י".

מדהים שזכינו ובדורנו יום ל"ג בעומר נקבע כיום ההוקרה למערך המילואים!

מי שמכיר איך צה"ל בנוי יודע שהמאמץ העיקרי במלחמה נעשה ע"י אנשי המילואים, הצבא הסדיר נועד להחזיק מספיק זמן בשביל לגייס את המילואימניקים...

אנשים שעוזבים את האשה, הילדים, העבודה והלימודים, פושטים את בגדי האזרחות ועולים על מדי ב'.

לא בשביל כסף או סיכה - אלא בשביל האומה, בשביל המדינה. 

בזכות האנשים האלו אנחנו מנצחים במלחמות, בזכותם העם לא נטבח על ידי האויב, בזכותם אנחנו חוגגים את יום העצמאות ואת יום שחרור ירושלים. ובזכותם יש לנו מדינה. 

רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל מחיפה, נפטר לפני 26 שנים, נינו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל.

הצדיק היה מלומד בניסים וגאון אדיר בתורה,  כשהגיע לארץ התגייס לשירות צבאי ולשירות מילואים.

כתב באגרותיו שזאת היתה גאוותו ושמחתו כל ימיו. חיילי צה"ל הם קדושים וצריך להיזהר בכבודם כלשונו.

תמונת רבי יצחק, כשהיה בצבא במלחמת סיני:

זה מה שכתב על מעלת מצוות השירות הצבאי:

השילוב של תורת הסוד והחגיגות במירון ביחד עם ההוקרה לחיילי המילואים זה בדיוק תורת ר' עקיבא ורשב"י!

האמת שלמרד היו סיכויי הצלחה מבחינה פוליטית וצבאית, ובכל זאת הוא נכשל כשלון קשה מאד מסיבות פנימיות מוסריות.

הסיבה לכישלון היתה שבר כוכבא 'עף על עצמו'... הוא פנה לאלוקי ישראל ואמר 'אל תתערב ואל תעזור, רק אל תפריע, אנחנו נסתדר לבדנו' (איכה רבה ב,ד).

שם נגמר הסיפור...

ר' עקיבא מחבר את התורה ואת הצבא, אתה הרמטכ"ל אל תנתק את הצבא מהתורה!

מי שרואה את הדברים האלו אקטואליים גם להיום, זה על אחריותו בלבד...

---

[1] המקורות מהרב ארי יצחק שבט.

פרשת תצוה - מלחמה על פי התורה

מלחמה על פי התורה

השבוע[1] אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט (כן, זה שחתום על כל הכישלון הביטחוני בתקופה האחרונה): "ההוראות פתיחה באש מדוייקות ונכונות, צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו' ".

שמות (כח,טו): "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט...".

הנצי"ב (עמק דבר שם): "חשן משפט... עיקר פי' משפט לתבוע עלבונם של ישראל... וזכרון של החושן בא לישועת ישראל ולנקום מרודפיהם... ומש"ה היו רגילים מלכי ישראל והכלל לשאול באורים ביחוד לצרכי מלחמה...".

החושן הוא ליבו של אהרן - שמות (כח,ל): "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

שמות (כח,כח): "לֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד".

רבי אלעזר (יומא עב.) מבאר ש"לא יזח החושן מעל האפוד", הוא לאו, וכן פסק הרמב"ם (ל"ת פז;כלי המקדש ט,י).

אפשר לרמוז שהאפוד הוא אפוד הקרב, הנושא את המחסניות.

יש לדאוג, שהחושן, הלב היהודי, שכפי שאמר הנצי"ב שתפקידו הוא להלחם באויב, ע"פ המשפט ומוסר התורה, לא יתרחק מהאפוד, ויהיה קשור אליו בפתיל תכלת.

גמרא (ברכות נח.): רבי שילא, מחכמי בבל, העניש במלקות יהודי על שקיים יחסים עם גויה. הלך היהודי והלשין לשלטון הפרסי שרב שילא עשה דין לעצמו מבלי לקבל רשות מהמלכות. זימנו את הרב שילא לערכאות ושאלו אותו 'מדוע נתת מכות ליהודי זה?' רב שילא השיב: יהודי זה קיים יחסים עם אתון, מעשה שהיה אסור לפי חוקי השלטון הפרסי. שאלו את רב שילא האם יש לו עדים שיהודי זה אכן בעל אתון? אמר להם כן, נעשה לו נס ואליהו הנביא הופיע בדמות אדם והעיד. כשיצאו רב שילא והיהודי מבית הדין הפרסי, שאל היהודי את רב שילא, איך יתכן שאלוהים עושה ניסים לשקרנים? השיב רב שילא שאין זה שקר . קיום יחסים עם גויה נחשב כקיום יחסים עם חמור שהגויים כאמור ''בשר חמורים בשרם''. החליט היהודי להלשין לשלטון שרב שילא מתייחס אליהם כחמורים. כשהבין זאת רב שילא הכה אותו במקל והרגו בטענה של ''הבא להרגך השכם להרגו''.

בזמן שהריב"ש היה רב בארגיל (אלג'יר) הגיעו הרבה אוניות עם חיילים ספרדים לכבוש את העיר ולעשות פרעות ביהודים...

שלח הריב"ש את המשרת שלו שיכה בים עם המקל של הרב ונהייתה סערה בים וכל האוניות טבעו...

במלחמת ששת הימים בחרה ישראל להקדים ולהכות במכת מנע את מדינות ערב, לאחר שהתברר כי הן מתכוננות למלחמה ואף הטילו עליה מצור. מכת מנע זו חסכה בחיי אדם בצד הישראלי ואף אפשרה לישראל להתמודד עם מדינות ערב באופן מדורג ולנצחן.

לעומת זאת במלחמת יום הכיפורים, בחרה ישראל שלא לצאת למלחמת מנע אף שהיה ידוע לה כי מצרים וסוריה יפתחו במלחמה במועד די מדויק. התוצאה ידועה...

כשהחושן והאפוד צמודים אז גם הניצחון והנקמה באויבים מובטחים[2]!

---

[1] הרב יאיר פרנק שליט"א.

[2] כדברי הנצי"ב בתחלה.

פרשת יתרו - "מי פעל עם אל"

"מי פעל עם אל"

אומר הירושלמי (שבת דף לט:): "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל - א"ר ירמיה בן אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו".

באילו ישיבות למדו משה רבינו, יהושע בן נון? דוד המלך? ר' עקיבא?

למרות שמאות ואלפי שנות גלות נטו להאפיל על זה – ישיבות ההסדר היא הדרך היהודית המסורתית והמקורית. מה היו מערכות משה רבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, רבי עקיבא - כפי שחז"ל תפסו ותיארו אותן - אם לא ישיבות הסדר?

רמב"ן (בראשית כו,כט): "ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח, שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים, והוא גם בן חיל אשר לבו כלב אריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם. וכאשר ראו הצלחתו כי הוא מאת האלקים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו... וכמעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו".

מלבי"ם (ירמיה לא,כא): "המליצה תצייר את המדינה כנקבה, ואת העם היושב עליה כזכר הבועל אותה, כמ''ש כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, וכמו שמנהג העולם שהאיש יחזור ויסובב לבקש את האשה ולא בהפך, כן ישתדלו העם לכבוש את הארץ שירצו לשבת עליה ע''י כיבוש ומלחמה".

מובא במדרש מקצת מהמלחמות של השבטים ושל יעקב שממש אבל ממש לא היו סמרטוטים...

ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו".

שם בהמשך גם מובא השילוב המדהים של תפילה ומלחמה: "כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה"[1].

עלינו לדעת שהשגחת ה׳ עלינו היא היא המסייעת לנו באופן נסתר וסמוי לניצחון המלחמה, כבמלחמת יריחו, שבה היה גלוי לכול הנס הגדול אשר עשה ה׳ לנו.

ומאידך, עלינו לדעת שאע"פ שרבש״ע הוא המנהל האמיתי של העולם ורק לו הניצחון, המלוכה והממשלה, אין הדבר פוטר אותנו מלעשות ככל הניתן את אשר ביכולתנו ללא שום רפיון וחולשה ביחס לכל מה שנמצא תחת אחריותנו, השתדלותנו ומאמצינו.

כמאמר הפסוק המסכם זאת בתמציתיות: ״סוס מוכן ליום מלחמה (חובת ההשתדלות האנושית), ולה׳ התשועה (האמונה המוחלטת בסייעתא דשמיא המתגלה דרך ההשגחה האלוקית).


כדבריו העקרוניים של הרב קוק (מועדי הראי״ה עמ׳ פז) המבארים מדוע המקוה הוא סמל ודוגמה לטהרתם של ישראל: 
״המקוה מורכב מן המים הבאים בידי שמים, ומן הבור - החפירה הנעשית בידי אדם... ושניהם מצטרפים כאחד לטהר ולהתעלות״...

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי מדודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצוק"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף", שאלו הם שני דברים הפכיים:

מצד אחד קריעת הים היא בלתי טבעית לחלוטין, מלחמה במצרים נגד כל חוקי הטבע, מלחמה של יד ה' "ואתם תחרישון".

מצד שני, מלחמת עמלק זאת מלחמה טבעית. ואע"פ שתפילת משה באותה מלחמה הייתה נִסית – "וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" – הייתה זו מלחמה טבעית עם חרב וצבא – "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

מצד אחד "כוחי ועוצם ידי", ומצד שני "וזכרת כי ה' הנותן לך כח לעשות חיל". גם נסים וגם מלחמה. גם חרב וגם תפילה. שני דברים הפכיים.

לכן בא יתרו לראות את הכוח המיוחד שיש כאן. אנשים שיודעים לשלוף חרב ויודעים גם להתפלל ולחיות בנסים!

זו השמועה שגרמה ליתרו לעזוב את ארצו ומקומו ולהתגייר, רק אז הוא הבין שה' מתגלה בעולם דרך החרב של עם ישראל ומי שרוצה באמת דבקות בה' חייב להיות קשור אליהם!!!

רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל מחיפה, נפטר לפני 26 שנים, נינו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל.

הצדיק היה מלומד בניסים וגאון אדיר בתורה,  כשהגיע לארץ התגייס לשירות צבאי ולשירות מילואים.

כתב באגרותיו שזאת היתה גאוותו ושמחתו כל ימיו. חיילי צה"ל הם קדושים וצריך להיזהר בכבודם כלשונו.

תמונת רבי יצחק, כשהיה בצבא במלחמת סיני:

זה מה שכתב על מעלת מצוות השירות הצבאי:

שמות (יח,א): "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה".

שואל רש"י: "מה שמועה שמע ובא"? ועונה: "קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

למה דווקא שני אלו השפיעו על יתרו כהן מדיין?

בשביל להבין את התשובה נאמר הקדמה קטנה:

המקובלים מסבירים (רמח"ל אדיר במרום עמ' 261 וכן קל"ח פתח לב) שההנהגה יוצאת רק ממה שמופיע הקו ברשימו שזה אותיות ו-ה של שם השם שזה מקביל לאיש ואשה.

רק מה שהבעל נותן לאשה היא יכולה לפתח לכדי חיים שלמים ובלי האשה הבעל לא יכול לייצר חיים לבד.

על הברכה הנאמרת באירוסין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה בקדושין", אומרים חז"ל שבשעת מתן תורה, קידש הקב"ה [שהוא כביכול החתן] את כנסת ישראל [הכלה] על ידי חופה וקדושין.

הקדושין היו על ידי מסירת לוחות הברית, והחופה היתה כאשר כפה [העמיד] עליהם הקב"ה את ההר כגיגית.

כאשר אומר האיש לאשה "הרי את מקודשת לי", הרי הוא מקדש ומייחד אותה לו לבדו, וממילא היא אסורה לכל אדם אחר בעולם. ולכן, אם החתן אינו אומר את המילה "לי" – הכלה אינה מקודשת.

איפה הקב"ה אמר את זה לעם ישראל?

בזה שהקב"ה אמר לנו: "והייתם לי סגולה מכל העמים", א"כ בתיבה "לי" קידש את ישראל רק לו מכל העמים.

אמרו חז"ל (ויקרא רבה ב', ב'): "כל מקום שנאמר בו "לי" – אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

נמצא, כי מה שקידש הקב"ה את ישראל במילה "לי", היה כדי שהקדושין יתקיימו לעד ולעולמי עולמים.

זו הכוונה של: "שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני" – בעת צרה אני מזכיר לה' יתברך את הקידושין שקידש אותנו בתיבת "לי", ועל ידי כך הקב"ה "ויענני".

כאשר אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לאחר חטא העגל: "ועתה הניחה לי", רמז לו בכך שיניח ויבטל את הקידושין של ישראל, שהוא קידש אותם במילת "לי", כדי שישראל יהיו נדונים כפנויה.

הקב"ה בחר במילה "לי", משום שבמילה זו נרמז יחוד הקב"ה עם כנסת ישראל. שכן האות ל' רומזת בצורתה על שמו יתברך [האות ל' מורכבת מהאות כ' ומהאות ו' על גבה שהם בגימטריא עשרים ושש – שם הוי"ה ברוך הוא]. לעומת זאת, האות י' היא הקטנה שבאותיות, ורומזת על כלל ישראל שהם בבחינת "המעט מכל העמים". נמצא שהחיבור בין האות ל' הרומזת על השם יתברך, לבין האות י' הרומזת לישראל, מורה על זיווג הקב"ה וכנסת ישראל לעד ולעולמי עולמים.

ז"א שהקב"ה פועל דרך עם ישראל שזו הכלה! הכל הולך דרכה!

סוג של שרה נתניהו :-)

ספר מבוא לחכמת הקבלה (חלק א שער ג פרק א): "ידוע פעולת הצמצום להסתיר את פעולתו ית' האין סופית ולהראותה אלינו בצורה מוגבלת. לכן צמצום פירושו הסתר וכסוי כלשון הפסוק וצמצמה פניה ולא ראתה המלך כמ"ש בס' נפש החיים שער ג' פ"ז.

ואמרנו למעלה שיש להבחין בשם הוי"ה ב"ה שתי בחינות, בחי' ראשונה י"ה הרומזת אל עולם ופעולה אין סופיים, ובחי' שניה ו"ק הרומזת אל עולם ופעולה מוגבלים כביכול. לכן י"ה בחי' הנסתר, ו"ה בחי' הנגלה. ומה"ט תבא מלת צמצום לרמוז על סלוק בחי' עליונה דשתי אותיות י"ה. לכן צמצם בא"ת ב"ש נהפך לשם יהיה בסוד יהיה לע"ל בבטול הצמצום וגילוי האמת הפשוט. וכמו"כ בשם מצוה תבואנה הב' אותיות י"ה בלבוש מ"צ, והשם בן ארבע ב"ה יכתב אז מצ-וה, ולא יה-וה.

כי תנאי הכרחי דרוש לעשית המצוות, שהוא ית' יסתיר ויסלק לעינינו בחינתו האמיתית דמלא כל הארץ כבודו, כי אז ניתן לנו מקום ואפשרות לעשות... לכן במלת מצוה, במקום ב' אותיות י"ה הרומזות אל בחינתו הבב"ת באות ב' אותיות מ"צ, כי כאן סדר האותיות נהפך מת' לא', עולה ומסתלק, משא"כ ספר הישר מא' לת' היורד מתפשט ומתגלה".

יוצא מכאן שמצוה זה בעצם שם הוי-ה שנעשה על ידינו!

אנחנו מופיעים את שם השם בעולם על ידי המעשים הגשמיים שלנו!

ר' אברהם אחי הגר"א (בספרו "מעלות התורה") אומר על הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו": כשהקול הוא קולו של יעקב - ראויים לו, ליעקב, ידיו של עשו. הרמוניה זו היא המושלמת, כשהידים משועבדות לקול הרוחני העולה מבפנים.

מניטו - הרצל או הקב"ה?

---

[1] ילקוט שמעוני (בראשית לג - המשך רמז קלג): "ויסעו ויהי חתת אלהים... רבותינו אמרו אף על פי שלא רדפו אחריהם בפעם ההיא אבל לאחר שבע שנים רדפו ונתכנסו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שכם. לפי שלאחר מיכן חזר יעקב ובניו לשכם ועמדו שם וישבו שם אמרו לא די להם שהרגו כל אנשי שכם אלא שיורשים את ארצם נתקבצו כולם ובאו עליהם להרגם.

כיון שראה יהודה כך קפץ לתוך מערכת הרגלים הנלחמים עמהם והרג בתחלה לישוב מלך תפוח שהיה מכוסה מראשו ועד רגליו בברזל ובנחשת והיה רוכב על הסוס והיה מורה חניתות בשתי ידיו מעל הסוס לפניו ולאחריו לא יחטיא בכל מקום שהיה מטיל כי היה גבוה בכחו לירות בשתי ידיו. כיון שראהו יהודה לא נתירא ממנו ולא מגבורתו קפץ ורץ לקראתו נטל אבן מן הארץ בשקלה ששים סלעים והשליכה עליו והוא היה רחוק ממנו שני חלקי ריס שהן מאה ושבעים ושבעה אמות ושליש. והוא היה בא לקראת יהודה מקושט בכלי ברזל ומורה חניתות. והכהו יהודה באותה האבן על מגינו והפילו מן הסוס. כיון שרצה לקום רץ יהודה ובקש להרגו קודם שיקום מן הארץ. והוא מהר ועמד על רגליו לקראת יהודה וערך מלחמה כנגדו מגינו מול מגינו ושלף כידונו ובקש לחתוך ראש יהודה. ויהודה הרים מגינו לנגד הכידון וקבל הכאת הכידון ופסק המגן לשנים. מה עשה יהודה גזל והכהו בכידונו וקטע שתי רגליו למעלה מן הקרסולים ואז נפל לארץ וכידונו נפל מידו וקפץ וקטע ראשו.

ועד שהיה חולץ שריונו באו עליו תשעה חביריו. הראשון שהגיעו נטל יהודה אבן והכהו את ראשו ומגינו נפל מידו ולקחו יהודה ועמד לקראת השמונה. ולוי אחיו הגיע ובא ועמד אצלו וירה אבן והרג לאילון מלך געש. ויהודה הרג כל השמונה ויעקב אביו קרב והרג לזירורי מלך שילה וכולם לא קמו לקראת בני יעקב ועוד לא היה להם לב לעמוד אלא לנוס. ובני יעקב רדפו אחריהם והרג מהם יהודה ביום ההוא אלף קודם שיבוא השמש.

ושאר בני יעקב יצאו מתל שכם מן המקום שהיו עומדין בצדו ורדפו אחריהם בהר עד שיצאו לחצר העיר ולפני חצר העיר היה להם מלחמה כבדה מן אותה המלחמה שנלחמו עמהם בבקעת שכם. וירה יעקב חצים והרג לפרעתון מלך חצר. ופסוסי מלך סרטן. וללבן מלך ארם. לשביר מלך מהנהי. ויהודה היה ראשון ועלה לחומה של חצר וארבעה גבורים ערכו מלחמה עם יהודה קודם שהגיע נפתלי אצלו שהיה עולה אחריו וטרם שעלה הרג לאותם ד' גבורים ונפתלי קפץ ועלה אחריו. עמד יהודה לימין החומה ונפתלי לשמאל החומה והתחילו להרוג בהם. ושאר בני יעקב דלגו ועלו אחריהם ושברו אותם ביום ההוא וכבשו לחצר. והרגו כל הגבורים ולא הניחו איש שלא הרגוהו ושבו כל השבי.

ביום השני הלכו לסרטן וגם פה היה עמם מלחמה כבדה עיר גבוהה ותלה גבוה וכתשה לכל מי שקרב אצלה ולא היה מקום לקרב אצל החומה משום שחזק היה השור וגבוה מאד ולא היה מקום ללכדה ביום ההוא כבשו אותה ועלו לחומה וקדם יהודה ועלה ראשון מן המזרח גד עלה מן המערב. עלו שמעון ולוי מן הצפון. עלו ראובן ודן מן הדרום. קרבו נפתלי ויששכר והדליקו צירי השערים. ועל החומה היה עמם מלחמה כבדה עד שעלו סיעת חבריהם שם. עמדו לנגדם על המגדל קודם שכבש יהודה את המגדל. ואחר כך עלה יהודה לראש המגדל והרג מאתים איש על גג המגדל טרם שירדו ממנו כל בני העיר לכדו והרגו כל הגוים ולא החיו מהם איש מפני שהאנשים חזקים וקשים היו למלחמה והוציאו כל השבי משם וחזרו לאחוריהם והלכו לתפוח. מפני שיצאו אנשי תפוח להציל מידם השבי שלקחו מחצר העיר והלכו משם לארבל והרגו לאותם אנשים שיצאו להציל השבי.

ביום השלישי הלכו לתפוח בעת הבוקר וכאשר היו מקבצים השבי ובני שילה באו אצלם לעשות מלחמה אז חלצו עצמם ויצאו אחריהם והרגו כולם קודם חצות היום ונכנסו אחר הנשים לתוך שילה ולא נתנו להם יד לעמוד. בו ביום לכדו העיר והוציאו כל השבי לסיעת חבריהם שהניחו בתפוח באו אצלם ועמהם שלל תפוח.

ביום הרביעי היו עוברים נגד מחנה שביר יצאו אף הם להציל את השבי וירדו מהם תוך הבקעה וקבצו ועלו אחריהם והרגום קודם שעלו המעלה. בו ביום יצאו אנשים ממחנה שביר לנגדם היו משליכים עליהם אבנים. בו ביום לכדום והרגו כל הגבורים והצילו לכל השבי ודבקוהו לאותו שהיה עמהם.

ביום החמישי הלכו לגעש משום ששמעו שנאספו שם עם רב מן האמוריים והיו אומרים שהיו באים עליהם ועיר חזקה היתה געש אחת מן ערי מלכי האמורי הלכו לשם וערכו מלחמה עם העיר עד חצות היום ולא יכלו ללכדה מפני ששלש חומות היו לה חומה לפנים מחומה והתחילו מצערין להן והיו מחרפין להן. באותה שעה עלתה חמתו של יהודה ורוח קנאת גבור נכנסה בו וקפץ בכל כוחו ועלה ראשון לחומה. ושם הגיע יהודה למות אילו לא היה יעקב אביו שם היה נהרג שהוא משך בקשתו והרג מן ימין ומן שמאל. מן ימין היו משליכין עליו אבנים ומן שמאל ומלפניו היו עומדין למלחמה וכולן היו מבקשין לטרדו מן החומה. וכאשר עלה דן אחיו הבריחום מעט מן החומה ונפתלי שלישי מאחריהם. ושמעון ולוי כבשו ועלו מערב וחמשתן השעו ולא נתנו להם יד לעמוד והרגו בהם רבים הרוגים עד זמן שהיה מושך נחל של דם מדמן. ולכדו העיר בעת נטה השמש למערב והרגו כל הגבורים ביום ההוא והוציאו את השבי והלכו ונפשו מחוץ לעיר משום שיגעים היו.

ביום ששי נתקבצו כל האמוריים ובאו אצלם בלא כלי מלחמה והיו משתחוים להם ובקשו מהם שיעשו שלום ואז עשו עמהם שלום ונתנו להם מתנה ולכל ארץ חרריה ואז עשה יעקב עמהם שלום ושלחו לבני יעקב כל הצאן ששבו מהם שנים באחד ונתנו להם מס והחזירו להם כל השבי ונטה יעקב לתמנה ויהודה לארבאל ומשם והלאה עמדו בשלום מן האמוריים.

וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני שטר חוב ויש אומרים מפני הבושה שאמרו רבותינו שבודאי לפי שפנה עשו כליו מפני יעקב והלך. לא שהסיר הקנאה מלבו אלא ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח אף על פי שהלך לו באותו זמן לאחר זמן בא עליו למלחמה היא השנה שמתה לאה והיו יעקב ובניו יושבין באבלות וקצת בניו היו מתנחמין להם. בא עליהם בחיל גדול עורכי מלחמה לובשי שריון של ברזל ונחושת והיו מזויינין כולם מגינים וקשתות וכידונים והיו ארבעה אלף גבורים והקיפו לבירה אחת שהיו חונים שם יעקב ובניו הם ועבדיהם ובניהם וכל אשר להם כי נתקבצו כולם לשם לנחם יעקב על אבלות לאה והם יושבים בשלוה ולא עלה על לבם שיבוא עליהם אדם להלחם עמם. ולא ידעו עד שדבקו כל החיל לאותה בירה לבד יעקב ובניו היו שם ומאתים עבדים שלהם. כיון שראה יעקב לעשו שהחציף פניו לבוא עליהם למלחמה להרוג אותם בתוך הבירה והיה מורה עליהם חצים. באותה שעה עמד יעקב על חומת הבירה והיה מדבר עם עשו אחיו דברי שלום ריעות ואחוה ולא קבל ממנו עשו. מיד ענה יהודה ליעקב אביו עד מתי אתה מאריך עמו דברי שלומים ואהבה והוא בא עלינו כאויב לבושי שריונים להרגנו. כיון ששמע כן משך בקשתו והרג לאדורם האדומי ועוד משך קשתו והכה לעשו בכסא (צ"ל בכסל) ימנית ואז נחלה מן החץ נשאוהו בניו והרכיבוהו על עיר והלך ומת שם באדורין ויש אומרים לא מת שם וכו'.

ואז יצא יהודה ראשון ונפתלי וגד עמו לדרום הבירה וחמשים עבדים עמהם מעבדי יעקב אביהם ולוי ודן ואשר יצאו למזרח הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו ראובן ויששכר וזבולון לצפון הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויצאו שמעון ובנימין וחנוך בן ראובן למערב הבירה וחמשים עבדים עמהם. ויוסף לא היה כי כבר היה נמכר. באותה שעה החזיק יהודה למלחמה נכנס תוך החיל הוא ונפתלי וגד ולכדוהו לאותו מגדל של ברזל וקבלו במגינם חלוקי אבנים שהיו מקלעים עליהם והשמש חשך עליהם מפני קליעת אבנים וירית חצים ובליסטראות שהיו משליכים עליהם ויהודה נכנס ראשון לתוך החיל והרג מהן ששה גבורים ונפתלי וגד הלכו עמו אחד מימין ואחד משמאל והם היו משמרים אותו שלא יהרגוהו החיל. וגם הם הרגו בחיל ארבע גבורים כל אחד הרג שנים וגם חמשים עבדים שהיו עמהם עזרום וקרבו עמהם להלחם בם והרגו איש את אישו חמשים הגבורים. ובכל זאת לא יכלו יהודה ונפתלי וגד לטרוד החיל מדרום הבירה ולא הסיעום ממקומם. ואז נתחזקו למלחמה ויאספו כולם וילחמו בו ויהרגו מהם איש אישו. ובכל זאת לא הבריחום ממקומן אלא עמדו החיל לקראתם ערוכים למלחמה ברגליהם. ואז נתחזקו יהודה ואחיו ועבדיהם ונאספו יחדו ונלחמו בהם והרגו מהם כל איש שנים מן החיל. וכיון שראה יהודה שהיו עומדים החיל על עמדם לא יכלו להסיעם אזרו חיל ועצת גבורה לבשתו ויהודה ונפתלי וגד נתחברו יחד ונכנסו תוך אנשי המלחמה והרג בהם עשרה גבורים ונפתלי וגד הרגו בהם שמונה גבורים. וכיון שראו עבדיהם שנתחזקו יהודה ואחיו ונכנסו לתוך עמק המלחמה נתחזקו גם הם לעמוד עמהם להלחם בם והיה יהודה מכה בחיל מן ימינו ומן שמאלו מאה גבורים ונפתלי וגד היו הורגין אותם אחריו עד שטרדו כל החיל מדרום הבירה מדת ריס. כיון שראו החיל שהיו לקראת יהודה שנשתברו לפני יהודה ואחיו אז חרדו ונאספו כולם למלחמה וערכו מלחמה עם יהודה ואחיו ועמדו על עמדם להלחם בם בזרוע חיל וכן לוי ואותם שהיו עמו וכן ראובן ואותם שהיו עמו ושמעון ואותם שהיו עמו וכן עמדו שכנגדם למלחמה ומסרו נפשם להלחם בם בחזקה כיון שראה יהודה שנתחזקו ונתקבצו כל החיל למלחמה ועשו בדרך אחד להלחם עמם ועמדו על מעמדם לערוך עמהם מלחמה תלה עיניו להקב"ה לעזור להם לפי שיגעים היו מכובד המלחמה ולא היו יכולים להלחם בם. באותה שעה קבל הקב"ה תפלתם וראה בצרתם ועזרם והוציא רוח סערה מאוצרותיו ונשבה נגד פניהם ומלאה כל עיניהם חושך ואפלה לא ראו להלחם ועיני יהודה ואחיו היו מצהירות כי הרוח באה להם מאחריהם והתחילו יהודה ואחיו להרוג בהם ויפלו ההרוגים ארצה כאשר יפיל הקוצר קצירו ועומרי אלומותיו. ועשה אותם גדישים שהרגו כל החיל שבא לפניהם לדרום הבירה. וראובן שמעון ולוי עמהם עמדו למלחמה לקראת החיל שהיו לפניהם ואחר שהרגו יהודה ואחיו כל אנשי החיל שהיו לקראתם הלכו אצל אחיהם לעזור להם ורוח סערה ממלאה עיני שונאיהם חושך וראובן ושמעון ולוי וכל שעמהם נפלו בהם והרגו בהם והפילום ארצה גדשים גדשים עד שהרגו כל החיילים שהיו לקראת יהודה וראובן ולוי שהיו נגד שמעון נפלו ארבע מאות גבורים עושים מלחמה וברחו שש מאות הנותרים גבורים הם וארבע בני עשו רעואל יעוש יעלם קרח. ואליפז לא רצה לילך עמהם כי היה יעקב אבינו רבו. ורדפו בני יעקב אחריהם עד ארודין העיר והניחו לאביהם עשו מת מוטל בארודין והם ברחו להר שעיר למעלה עקרבים. ובני יעקב נכנסו ונחו שם בלילה ההוא ומצאו לעשו מת מוטל וקברוהו מפני כבוד אביהם. ויש אומרים לא מת שם אלא יצא מארודין חולה וברח עם בניו להר שעיר. למחר חלצו עצמם בני יעקב ורדפו אחריהם והלכו וצרו אותם בהר שעיר במעלה עקרבים יצאו בני עשו וכל אותם אנשים שברחו ונפלו לפני בני יעקב ונשתטחו לפניהם והתחננו להם עד שעשו עמם שלום ונתנום למס עובד".