יום רביעי, 24 ביוני 2015

פרשת חקת - מיתת צדיקים

מיתת צדיקים


במדבר (כ,א): "וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם".
גמ' מועד קטן (כח.): "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת... למה נסמכה מיתת אהרֹן לבגדי כהונה? לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתתן של צדיקים מכפרת".
איך זה קורה? מה הצדיק קשור אליי?
אלא כל צדיק וצדיק שקול כחלק מהציבור, אם יותר או פחות.
בהתקפת ישראל על ה'עי' מתו "כשלֹשים וששה איש" (יהושע ז,ה) - כ' הדמיון מלמדת שלא מדובר על מספר מדויק.
הרד"ק מביא מחז"ל שמת יאיר בן מנשה השקול כשלושים ושישה איש, רובה של סנהדרין.
וכן בשמואל א' (ו,יט): "ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש".
רש"י שם הביא מחז"ל: "שבעים איש שכל אחד היה שקול כחמישים אלף, או חמישים אלף איש שכל אחד שקול כשבעים סנהדרין".
מכאן שיש צדיקים ששקולים כנגד המון יהודים.
כותב ה"אור החיים" הקדוש (שמות ל', י"א - ט"ז): "בהילקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה... לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל... על דרך אומרם ז"ל (שיה"ש רבה א', ס') בפסוק (שיה"ש א,יד): 'אשכול הכופר דודי לי', ואמרו ז"ל (שם): 'איש שהכל בו', הוא כופר נפשם של ישראל...
בשנת תר"ח הייתה מגיפת חולירע בעיר נדבורנא.
ציווה הרב יששכר דב מנדבורנא שירתמו מרכבה ויסיעו אותו ליער ויעמידו את המרכבה לרוחב הדרך ואמר לתלמידים אם יגיע לפה איש זקן עם זקן לבן אל תתנו לו לעבור גם אם יאיים עליכם בכמה איומים...
באמת כך היה, ואיים עליהם אפי' בסכין חדה ולא נתנו לו לעבור, ואז הלך לרב עם פנקס והראה לו משהו ואז נסעו חזרה העירה.
בדרך הרב סיפר להם שראה ספרי חיים וספרי מתים ושיש עוד הרבה מישראל שצריכים למות וביקש מהשמיים שיקחו אותו בעד 12,000 יהודים והסכימו מהשמים וכתב צוואה ונאסף אל עמיו ונעצרה המגיפה...
וכך קרה לר' דוד ומשה ולבבא סאלי ולרב אליהו זצוק"ל ולעוד הרבה צדיקים...
יה"ר שהקב"ה יסתכל על כל הצדיקים הגדולים שכבר נפטרו ויראה שזה מספיק ויקים שכינתא מעפרא ברחמים בזכותם, אמן!

יום רביעי, 10 ביוני 2015

שלח לך - בעיות שמיעה

בעיות שמיעה


בנוי על שיחת מו"ר הרב יצחק הלוי שליט"א:
ילקוט שמעוני (פרק יד) על הכתוב: "ותרגנו באהליכם": "דברי נרגן, כמתלהמים" - כאדם שיש לו מת, והוא צווח ובוכה. כך הם: כיוון שבאו מתוך הארץ, עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל. כל אחד ואחד בתוך שבטו ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו מה לך, מרי? ובעוד שהוא עומד, עושה עצמו נופל לפניהם. אומר להם: אוי לי עליכם, בני ובנותי וכלותי! היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם! היאך עתידים לשלוט בכם! מי יוכל לראות פני אחד מהם! והתוצאה לא אחרה לבוא: מיד, הם כולם גועים בבכיה: בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר, אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה! וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד. עד שנעשו ששים ריבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום. מנין? ממה שקרינו בעניין: "ותשא כל העדה, ויתנו את קולם".

בשעה קשה כזאת של בלגאן במחנה, כשיש בכיות וצעקות, כשאיש אינו מסוגל לשמוע את זולתו. בשעה קשה זו מעסיקה את כלב בעיה אחת ויחידה - כיצד הוא חודר ללב העם נוכח המציאות הקשה במחנה. ובזכות הבנתו הנפלאה בנבכי הנפש הוא עושה זאת.

במדבר (יג,ל): "ויהס כלב את העם אל משה. ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!".

רש"י: "'ויהס כלב' - השתיק את כולם. 'אל משה' - לשמוע מה שידבר במשה. צווח ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?! השומע, היה סבור שבא לספר בגנותו. ומתוך שהיה בלבם על משה, בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר: והלא קרע לנו את הים! והוריד לנו את המן! והגיז לנו את השליו!"[1].

כלב בן יפונה עולה לדוכן הנאומים לשאת את דבריו. הכל משתתקים, והוא משיג קשב רב! איך הוא עשה זאת? התשובה לכך נעוצה בפתיחת דבריו. היא מצאה חן בעיני מאזיניו. הוא נטע בשומעיו את התחושה כי: הוא משלהם. "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?!" - כלומר יש בידו עוד דברים, העשויים לחזק את התיאוריה של העם. ואזי, כשכבר הוא נכנס עמם בדברים, מצליח כלב להחדיר את הקול המאזן, את הבלם השקול והאמיתי.

כלב מצליח למצוא את הסדק הצר להבקיע את החומה של האי הקשבה דבר שהוא מאוד קשה כי אדם מוכן כל הזמן לשמוע את עצמו לא את השני. אבל ברגע שנסדקת האטימות, אזי כבר אפשר לפרוץ, להרחיב ולהכתיב את האמת.

שלמה המלך ע"ה כותב במשלי (יב,יד): "דרך אויל, ישר בעיניו!" ולעומתו: "ושומע לעצה - חכם!" מי שעצת עצמו נראית בעיניו "ישרה", הרי ש"ישרות" זו מסנוורת את עיניו, משלה אותו ומעוותת את המציאות.

המלך שאול מקבל הנחיות ברורות במלחמה נגד עמלק (שמואל א' טו): "עתה לך, והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו! והמתה מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור!".

שאול שב מהמלחמה. אך, "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר והמשנים ועל הכרים ועל כל הטוב. ולא אבו החרימם". ובשובו מצהיר שאול בפני שמואל כי: "הקימותי את דבר ה'!".

שמואל מתחקר את שאול: "ומה קול הצאן הזה באוזני? וקול הבקר, אשר אנוכי שומע?" ושאול מסביר: "מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר, למען זבוח ל-ה' אלוקיך!".

כאן מופיעה תגובתו של שמואל: "ויאמר שמואל: החפץ ל-ה' בעולות וזבחים?! הנה שמוע - מזבח טוב! להקשיב - מחלב אילים!".

שאול מכריז: "שמעתי בקול ה'!" ושמואל מכחישו: "למה לא שמעת בקול ה'?" כלומר, מה שנדמה ששמעת, זוהי שמיעה עצמית. נשמעת לתכתיביך האישיים. שמעת את עצמך!

הגר"ח שמואלוביץ זצ"ל: בגיטין (מה.) איתא גבי מעשה דרב עיליש שנשבה, והיה בבית האסורים, וישב עמו גוי שידע בשפת הציפורים אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה מאי קאמר, אמר ליה, עיליש ברח עיליש ברח, אמר עורבא שקרא הוא ולא סמיכנא עליה, אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה מאי קאמרה, אמר ליה עיליש ברח עיליש ברח, אמר כנסת ישראל כיונא אמתילא.
ובגליון הש"ס לרבי עקיבא איגר כתב, בערוך כתב דרב עיליש ידע שיחת העופות וכאן משמע בהיפוך?
במהרש"א הקשה איך האמין רב עיליש לגוי, והרי הסיבה שלא האמין לעורב היא, כיון שהוא עוף טמא ואם כן איך מאמין לגוי?
וצריך לומר דבאמת רב עיליש הבין בשפת הציפורים והבין בקול העורב והיונה האומרות עיליש ברח אך חשד בעצמו שמא שמע הוא את מה שרוצה לשמוע מחמת נגיעתו לברוח מבית האסורים אבל מכיון שגם הגוי אמר לו כן הבין ששומע אמת ולא מתוך נגיעה.

אין זה פשוט כלל וכלל לשמוע. צריך להיות בעל תכונה מיוחדת כדי להיות שומע.

המדרש (שמות רבה כז,ט) מתאר מצב קשה: אם יפול אדם מראש הגג, כל גופו לוקה. והרופא נכנס אצלו ונותן לו רטייה בראשו, וכן בידיו, וכן ברגליו ובכל אבריו. נמצא כולו רטיות. אני איני כן - אומר הקב"ה - אלא רמ"ח אברים באדם הזה, והאוזן, אחד מהם. וכל הגוף מלוכלך בעברות, והאוזן שומעת, וכל הגוף, מקבל חיים! "שמעו, ותחי נפשכם!" לכן אמר: "שמעו דבר ה', בית יעקב!" וכן אתה מוצא ביתרו, שעל ידי שמיעה זכה לחיים. ששמע והתגייר. שנאמר: "וישמע יתרו... את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו!".

מסילת ישרים (פ"ה): "זה הוא דבר שהדין נותן אותו, כי מי שמתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתייסר בגופו, כי כבר ישוב מחטאותיו בלי זה מכח הרהורי תשובה שיולדו בלבבו על ידי מה שיקרא או שישמע מן המוסרים והתוכחות".

רבנו יונה (שערי תשובה שער ב' או"ק יב): "סם החיות של האדם נמצא באוזן". לכן כותבת הגמ' (בבא קמא פה:): "אם חרשו - נותן לו דמי כולו!".

בחיי היום-יום אנחנו מוצאים את עצמנו הרבה פעמים מקשיבים למישהו שמדבר איתנו אבל לא שומעים את מה שהוא אומר... המח והלב שלנו נמצאים במקום אחר לגמרי...

זה קורה עם האשה (כשהיא אומרת את דעתה אתה חושב מה לענות במקום להקשיב לדעתה).

זה קורה עם הילדים (יש סרטון[2] של ילד ששואל את אביו אבא כמה אתה מרוויח לשעה? ומציע לו 50 דולר מהחסכונות כדי שידבר איתו חצי שעה...).

זה קורה עם החברים (שי עגנון - בחנותו של מר לובלין: "…והיום סיפרתי אני לו, והוא ישב לפני, ואינני יודע אם שמע ואם לא שמע, ואם שמע אם הקשיב, ואם הקשיב, אם נתן לבו על דברי. ימים באו לעולם, שאדם מדבר עם חברו ודומה לו שחברו שומע ומסופק הוא אם שומע אם אינו שומע).

וזה קורה גם עם עצמנו, אנחנו לא מקשיבים לרחשי הלב שלנו, למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, למילים שאנחנו מוציאים מהפה בתפילה וכו'.

נסיים בתפילת שלמה המלך החכם מכל האדם (מלכים א' ג,ט): "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ".

יום שלישי, 2 ביוני 2015

פרשת בהעלותך - פרנסה – מן השמים!

פרנסה – מן השמים!


במדבר (ח,ב): "בהעלתך את הנרת".
רש"י: "מכאן שמעלה היתה לפני המנורה, שעליה הכהן עומד ומטיב".

לכאורה, הכהן היה יכול להגיע אל המנורה גם בלי אותה מדרגה שהיתה לפניה, שהרי גבהה של המנורה היה בסך הכל שלש אמות. לשם מה אפוא היה צורך במדרגה?

מלא העמר: הרי כאן מדובר על אהרן הכהן אשר לבש שמונה בגדים. אחד מן הבגדים הוא הציץ שהיה על מצחו ועליו השם המפרש, ומשום כך נאסר עליו להרים את ידיו למעלה מן הציץ (תמיד ז,ב). אם כן, כדי שיוכל להיטיב את המנורה מבלי להרים את ידיו מעל לראשו, היה צריך את אותה מדרגה.

מה זה הציץ?
ליקוטי מוהר"ן (קמא צד): " 'וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר', 'צִיץ' - מִלְּשׁוֹן הִסְתַּכְּלוּת... טָהוֹר - בֶּאֱמוּנָה וּבְחָכְמָה".

מה זה הידים?
ליקוטי מוהר"ן (בתרא ז): " 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן', הַיְנוּ שֶׁהַפַּרְנָסָה נִמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת הַיָּדַיִם הַנַּ"ל. וְזֶהוּ: "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" בְּחִינַת הֶאָרַת הָרָצוֹן, שֶׁמִּתְגַּלֶּה בְּתוֹךְ הַפַּרְנָסָה".

למה אסור להרים את הידים מעל הציץ?
ר' נתן (ליקוטי הלכות הלכות ברכת השחר הלכה ה מה-מז): "... משה ראה גדל התגרות השטן שיש לו כח כל כך להתגרות בהאדם בזה העולם עד אשר אחר שהוציאם ממצרים באותות נוראות כאלה וקרע להם את הים וכו' ונתן להם את התורה בקולות וברקים וכו' ובהתגלות אלקות נורא ומרעיד כזה וכו' וכו', ואעפ"כ אחר כל אלה הכשילם על - ידי הערב רב בפגם עבודה זרה של העגל שהוא בחינת שמד... שהוא בחינת תאות ממון וטרדת ומרירת הפרנסה מה שהשטן והבעל דבר מפיל את כל אחד בדעתו לטבעיות ורוצה להרחיקו מאמונת ההשגחה והרצון העליון ומחמת זה דואג תמיד על ממון ופרנסה, מחמת שרואה שעתה נתמעטה פרנסתו, ויש שיש לו ממון הרבה אבל מתאוה יותר ויותר וכו'... והתקון לזה בחינת מעשה המשכן... ועל - כן הזכיר בתחלה מעשה המנורה אחר מעשה המשכן, כי מעשה המנורה ונרותיה הם עקר אור הרצון שהיה מאיר במשכן ובית המקדש... והיא בחינת הארת הרצון בתקונים נפלאים כאלה המרמזים בשבעה קני המנורה ושמונה עשר פרחים ותשעה כפתורים ועשרים ושנים גביעים שכלם עולים מ"ט, כנגד מ"ט ימי הספירה שעברו על ישראל ואחר כך קבלו את התורה ביום החמשים... בחינת רצון העליון, רצון שברצונות שמכניס תקף הרצון דקדשה בלב כל ישראל... קדושה נוראה כזאת שיוכל להאיר על ידה, בכל אחד ואחד מישראל בכל מיני חשך ובכל מיני ירידות ונפילות שיעברו עליו כל ימי חייו, בכלם יתברך בתקף הרצון שיאיר לו לעלות מכלם...".

ה' נתן לנו ידים שמביאות לנו פרנסה ב"ה, אבל אסור להעלות אותם מעל הציץ, מעל האמונה הטהורה, אסור להחשיב את מעשה ידינו כזה שמביא לנו את הפרנסה, אלא להשתמש בידים אבל להחשיב ולהעלות למעלה מהידים את כח האמונה שה' יתברך הוא זה שמביא לנו את הפרנסה למרות שכתוב לנו בתלוש שם אחר...

פרנסה לכל החיים (עודד מזרחי-בשבע): באחד הימים הגיע לביתו של רבי מאיר אביחצירא בארפוד שבמרוקו, יהודי פשוט. האיש היה תמים באופן מיוחד. הוא לא התמצא בהוויות העולם, והיה מאמין גדול בבורא העולם ובצדיקים. כאשר גמר בדעתו לעלות לארץ הקודש, בא להיפרד מהמרא דאתרא. הוא ידע שיש מנהג לשבת בבית הרב ולבכות לפני שיוצאים לדרך ארוכה, וגם הוא חפץ לעשות כן, ובפרט שיש לו סיבה טובה לכך.
האיש נתן את קולו בבכי ולא פסק. רבי מאיר תמה על בכיו שכמוהו לא ראה, ושאל לפשר הדבר.
"בבא מאיר", ענה היהודי התמים, "אתה מכיר אותי היטב ויודע שאין בי שום חוכמה, ואפילו צורת אות איני מכיר, ומעולם לא אחזתי בספר כדי לקרוא בו. עד היום התפרנסתי ממסחר פשוט עם הגויים, אבל מה יהיה אתי להבא?! הרי בארץ ישראל כולם מלומדים ואף אחד לא יסתכל על בור ועם הארץ כמוני, שאפילו לא יודע להבדיל בספר בין העמוד הראשון האחרון... ממה אתפרנס?! מה אעשה כל היום?!" סיים האיש והמשיך לבכות.
הביט רבי מאיר באיש ואמר: "שמע. דווקא העובדה שאתה נבער מדעת ואינך בקי בכלום, תעמוד לימינך ותעזור לך להסתדר בארץ ישראל. אי ידיעתך לקרוא ולכתוב, תיתן לך פרנסה לכל ימי חייך!".
האיש הפשוט נדהם לשמוע את דברי הרב, ולאחר שעיכל אותם, החל להתעודד. הוא הודה לרבי מאיר על ברכתו ויצא מלפניו בכריעה והשתחוויה.
כאשר עלה האיש לארץ באונייה היה שליו ושמח. הוא חייך ואמר לכל הסובבים אותו: "אין לי מה לדאוג, הרי הצדיק הבטיח לי פרנסה לכל החיים. למרות שאני טיפש גמור ואיני יודע כלום, אתפרנס בכבוד כל ימי!".
האנשים שמעו את דבריו התמוהים, ונדו לו בראשם בחמלה.
הגיע האיש לארץ הקודש והתיישב בכפר אתא שנמצא בין חיפה לעכו. בניו שהיו חכמים ומשכילים הלכו ללמוד במוסדות אקדמיים, ולאחר מכן יצאו לעבוד ועשו חיל. אחד מהם החל לעבוד ברפא"ל - הרשות לפיתוח אמצעי לחימה - והתחבב על אחד מבכירי מהנדסי הטילים, שמינה אותו להיות עוזרו האישי.
יום אחד סיפר המהנדס לעוזרו על בעיה מטרידה שהתעוררה בעבודתם: מדי יום נערמים הררי ניירת של תוכניות טילים סודיות ביותר, שרטוטי טיוטות של אמצעי לחימה סודיים נוספים שאין בהם צורך ואין מי שיבערם. הארונות בחדרי המהנדסים מלאים וגדושים, אך ידיהם מלאות עבודה, ואין להם זמן לעסוק בביעור התוכניות.
העוזר הציע את עצמו, אבל המהנדס הבהיר לו שהוא אינו רשאי להציץ בתוכניות הכה סודיות. ואז הציע העוזר: "לדעתי כדאי להביא אדם שאינו יודע קרוא וכתוב ולמנותו לתפקיד". המהנדס המלומד תמה: "האם יש בארץ אנשים שאינם יודעים לקרוא ולכתוב?!". "יש אדם כזה בישראל", הכריז העוזר, "אבא שלי!". המהנדס נדהם. איך יתכן שאדם נבער לגמרי הינו אביו של בחור כה משכיל?!
הוא העביר את הרעיון למנהלי המפעל והם שמעו אותו בעניין. אנשי הביטחון של רפא"ל קיבלו את שמו של האיש, והחלו להתחקות אחריו כדי לוודא שאין לו קשר עם גורמים עוינים. כאשר הגיעו לביתו בכפר אתא מצאו אותו יושב באפס מעשה במרפסתו. הם דיברו עמו וראו שהוא אדם פשוט ותמים בתכלית. כאשר נתנו בידו עיתון לקרוא החזיק אותו ברוחב, וכאשר שאלו אותו כיצד הוא מתפלל, הסביר כי אינו משתמש בסידור ותפילותיו שגורות בפיו מאז ילדותו.
ראו החוקרים כי האיש מתאים למשימה, והוא הוזמן להיות משמיד התוכניות הסודיות של מכוני רפא"ל. הוא קיבל חדר מיוחד, שבו ישב מבוקר עד ערב, קרע את הטעון קריעה ושרף את הטעון שריפה. בסוף החודש קיבל משכורת נאה, ולא היה מאושר ממנו.
לאחר שלושים שנות עבודה, הגיע זמנו לפרוש לגמלאות. הוא קיבל פיצויי פרישה הוגנים ונשלח לביתו. בא האיש לפני רבי דוד חי אביחצירא, בנו של רבי מאיר זצ"ל (ונכד הבבא סאלי זצ"ל), וקבל בפניו בדמעות: "אביכם הקדוש הבטיח לי פרנסה לכל ימי חיי, ואילו כעת שלחו אותי מעבודתי. איך ייתכן?!". רבי דוד חי הבטיח שברכת אביו תקוים במלואה. לא ארכו הימים ומנהלי העבודה ברפא"ל ביקשו ממנו שישוב לעבודתו למרות גילו המבוגר, מפני שלא הצליחו למצוא מישהו שימלא את מקומו...

איך מאירים את אור המנורה? אור הרצון? אור המשכן? איך מבינים שהפרנסה זה ממנו? למה הענין של הידים והציץ הוא דווקא אצל אהרן הכהן?

שפת אמת (בהעלותך תרל"ג): "עשה רצונו כרצונך כו'. עצה לתקן הרצון כפי מה שאדם מדבק כל רצונו וחשקו במצוה ומעשה טוב - מתדבק הרצון בקדושת השי"ת ועי"ז אין יכול להתפרד אח"כ אף שיש לו רצונות אחרים ג"כ".

רש"י כותב להגיד שבחו שלא שינה, מה יש הו"א שישנה (זה ממש זלזול באהרן הכהן)?

אלא כמו שיש ירושלים של מטה כך יש למעלה וכן ביהמ"ק של מעלה וכן מנורה של מעלה.
הקב"ה מצווה את אהרן שלא יעשה הדלקה כדי לצאת יד"ח טכנית של המצווה אפי' אחרי הרבה פעמים שידליק.
כי מה שמדליק את האורות של מעלה זה החשק וההתלהבות של המצווה אז אם פעם אחת תדליק בלי התלהבות - למעלה זה לא יידלק וכמעט ולא תפעל כלום!!!

זה מה שרש"י מציין 'להגיד שבחו שלא שינה' – שכל פעם הדליק גם למעלה!!!

יוצא שהכל קשור: אהרן הכהן, ההתלהבות והדבקת הרצון במצוה כדי שידלק למעלה, ההזהרה לא להרים את הידים מעל הציץ, האור של המנורה שמציל אותך מחושך הכפירה של הביטחון בכסף ובזהב.

כתוב בתהילים (קטו,ד-ח): "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנם".
אם יש את כל האיברים למה הם לא יכולים לפעול?
כי – "עַצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם"! כל מה שמעניין אותם (העצבים שלהם ומה שמעציב אותם) זה כסף וזהב! אז אין להם פעולה ברוחניות!

פרשת בהעלותך - תורה לכולם!

תורה לכולם!




אחד הניסויים המדעיים[1], המפורסמים בתולדות העולם, הוא ניסוי 'הכלב של פבלוב'. פבלוב היה מדען ופיזיולוג רוסי, זוכה פרס נובל, שפיתח וביסס במחקריו את המושג – 'התניה קלאסית'.
וזה דבר הניסוי – פבלוב חיבר צינור לבלוטת הרוק של כלבים. כלבים אלה אולפו לבוא לאכול לשמע צלצול פעמון. פבלוב שם לב, שהכלבים מייצרים ריר עוד לפני שהאוכל בא אל פיהם, רק ממראה או מריח האוכל. בשלב מאוחר יותר של הניסוי, כשהכלבים התרגלו לקשר שבין צלצול הפעמון והאוכל, הם החלו להפריש ריר למשמע צליל הפעמון גם במקרים בהם לא הוגש אוכל.
ניסוי זה הוכיח שהגוף פועל באופן אוטומטי על פי הרגליו. ואכן, כל אדם הקשוב לגופו מכיר עיקרון זה, למשל – 'שעון ביולוגי', האדם מתעורר מעצמו בשעה שהוא רגיל לקום.

כך הדבר מבחינה פיזיולוגית, ומבחינה רוחנית?
בשעה שמכניסים אדם לבית דין של מעלה, שואלים אותו מספר שאלות, וביניהם (שבת לא.)– 'קבעת עיתים לתורה'?
לא שואלים את האדם – 'למדת תורה', כי אם – 'קבעת עיתים'. בית דין של מעלה לא מסתפק בלימוד תורה, הוא דורש דווקא שזו תהיה תורה קבועה.

לפי הניסוי שהבאנו הדרישה מובנת, רק הקביעות הופכת את התורה לחלק מהאדם. מי שמתרגל ללמוד בשעה קבועה, הרי כשלא ילמד הוא ירגיש שמשהו חסר לו.

סיפר הגאון בעל הישועות יעקב, שמיד אחרי נישואיו אכל מזונות על שלחן חותנו בירוסלב, ובהיותו שם בא להתפלל בבית המדרש, והנה לפתע בערב יום הכפורים בין השמשות נכנס אדם זר לבית המדרש כולו אפוף אימה ויראה מפחד ה' ומהדר גאונו וניגש מיד לפני התיבה מבלי ליטול רשות מהגבאים או מכל מישהו אחר. ופתח בתפילה על דעת המקום ועל דעת הקהל וכו' ובקול שואג כארי ובנעימות המשיך בתפילת כל נדרי, וכל זאת ללא קבלת רשות, מהגבאים, ואף על פי שהיו שם בעלי תפילה קבועים, מכל מקום בליל היום הקדוש לא רצו להיכנס למחלוקת ולפיכך הבליגו. ובפרט לאור העובדא שתפילתו של אותו ש"צ אלמוני היתה בהתעוררות גדולה מאוד. עם תום תפילת כל נדרי המשיך האורח הזר בתפילת ערבית עם כל הפיוטים הנלוים אליה בקול אדיר וחזק עד סוף התפילה. אחר כך המשיך לעבור לפני התיבה גם בעת אמירת שיר היחוד ובסיומו המשיך ואמר במתינות ומתיקות נפלאה את כל התהלים.
לכשנסתיימה אמירת תהלים הפציע כבר השחר והש"ץ עודנו עומד לפני ה' ופתח בתפילת שחרית, לאחריה עלה בעצמו לקרוא בתורה ושב לעבור לפני התיבה גם בתפילת מוסף, את הכל אמר בקול גדול ונעים בלא כל הפסקה, הציבור עמד משתומם לנוכח מחזה זה וחלקם החלו ללחוש מפה לאוזן בודאי אין ש"צ זה אדם אלא מלאך, שכן אין זה בכח אנוש להתפלל ללא כל הפסקה החל מתפילת כל נדרי ולהמשיך כל היום כולו בקול גדול ובהתעוררות עצומה, אני בעצמי המשיך בעל הישועות יעקב לא ידעתי להחליט אם אדם הוא או מלאך, וחככתי בדעתי בזה. והנה מיד לאחר תפילת מוסף המשיך, לתדהמת הכל בתפילת מנחה. לאחריה ללא כל הפסקה בתפילת נעילה, תקע בעצמו בשופר וגם בערבית של מוצאי יום הכפורים לא נטש את התיבה, בשעה זו נמנו וגמרו כלם כי לית דין בר נש אלא בודאי מלאך מן השמים הוא, שהרי בשום אופן אין בכוחו של אדם לבצע אל כל מה שהתחולל לנגד עיניהם, במשך עת לעת האחרון.
לאחר תפילת ערבית פנה הש"צ המופלא אל הקהל בברכת גוט יום טוב, וחותני נגש אליו והזמינו להבדלה בביתו, כדרכו בהכנסת אורחים האורח נענה להזמנה וסר לבית חותני, החלטתי להלוות אל האנשים החשובים, אמר בעל הישועות יעקב, כדי לראות במו עיני כיצד ינהג אותו מלאך בבית חותני, כאשר באו הביתה נתכבד האורח בהבדלה גם אותה אמר בקול גדול ובהתלהבות, אחר כך טעם מן היין ומיד אחרי כן צנח על הכסא שעמד לידו ונאנח ואמר שאינו חש בטוב ושהוא רעב... או אז, חשב בעל הישועות יעקב לעצמו שסוף סוף התברר שאינו מלאך, אולם מסקנה זו התבדתה, חיש מהר כאשר הובאו לפניו מגדנות או פירות והאורח דחה אותם מלפניו, ואמר אני רעב לתורה! וביקש גמרא מסכת סוכה כדי לחזק את לבו, וכשהביאו לו מיד החל ללמוד בחשק רב כל הלילה עד הבוקר, הישועות יעקב התחבא בחדרו מתחת למטה כדי לעקוב אחרי מעשיו ונרדם שם, כאשר התעורר האיר כבר השחר והאורח עדיין בלימודו, עד שסיים את כל המסכת והלך מיד לתפילת שחרית, רק אחר כך נודע שהיה זה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בעל הקדושת לוי זי"ע.

זהו הכח של ההרגל והקביעות!

תורה, לא רק לרבנים:
במדבר (ח,יט): "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ".

השל"ה הקדוש (מסכת פסחים מצה עשירה כה): "הוזכרו ישראל בפסוק אחד בפרשת בהעלותך ה' פעמים נגד ה' חומשי תורה".

תורה לכל ישראל, לא רק לצדיקים:
הגמ' (שבת פז.) אומרת שכשהגיעו ישראל למדבר סיני בר"ח סיון, לא אמר להם באותו יום דבר, "משום חולשא דאורחא".
וכתב השם משמואל שהכוונה לאותם חוטאים שפלט הענן, שעליהם נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" – הנחלשים.
הזוי! הרי כתוב "ארץ יראה ושקטה", שהארץ יראה שמא לא יקבלו ישראל את התורה, ואז יחזיר הקב"ה את העולם לתוהו ובוהו, ומשום החוטאים הללו עיכב הקב"ה את התורה יום אחד?

כן! בלי האנשים האלו התורה לא הייתה יכולה להינתן! היה חסר מהשישים ריבוא אותיות!

עמ"י צריך שכל אחד אחד מהעם יהיה קשור לתורה!

הרב חרל"פ זצ"ל: "כמו שא"א ליהדות בלא אמונה, כך א"א ליהדות בלא כלל... והאומר שדי לו שיעבוד הוא לבדו את הקב"ה, ודומה לו שהוא יהודי, אינו אלא טועה, כמו האומר שהוא יהודי בלא אמונה".

בגמרא (שבת כו.) יש מחלוקת בין רבי טרפון ורבי יוחנן בן נורי, רבי טרפון סובר שאת נרות שבת אין מדליקים אלא בשמן זית בלבד. וכנגדו עמד רבי יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: "מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים".

בשו"ע (או"ח רסד,ו) נפסק כרבי יוחנן בן נורי: "כל השמנים כולם יפים לנר, ושמן זית מן המובחר".

הרב קוק (עין אי"ה שבת פ"ב אות עז): החומרים המופיעים בגמרא להדלקת נר שבת רומזים ללימודים שבהם האדם מאיר את שכלו ליראת ה' וקיום המצוות.
רבי טרפון סובר שכמו ששמן זית הוא הטהור שבשמנים והאור הנמשך ממנו הוא הצלול והמאיר ביותר כך יש לאדם לעסוק בחלקי התורה בהבנה הגבוהה ביותר כמו האור הבא משמן הזית שהוא הצלול ביותר, ומה שפחות מזה אינו כשר להדליק בו את האור המאיר את קדושת השבת.
כנגדו טוען רבי יוחנן בן נורי שלא כל יהודי זכה להיות בדרגא גבוהה כזו שיוכל לעסוק במאור הפנימי העליון של התורה השופע אל האדם בהרחבה כמו האור של שמן הזית, יש אנשים שהתורה שלהם פחות גבוהה וזכה.
כמו השמן שומשמין שהשמן הנאסף מהם הוא בא מגרגירים קטנים רבים, הרומז לאנשים, שהעולם התורני שלהם בנוי מהלכה פה והלכה שם ועוד דבר תורה קטן מפה ומשם, וגם זה נרצה לפני הקב"ה.
או שמן אגוזים שמופק מהפרי אחרי פיצוח הקליפה, הרומז לאנשים שנמשכים לתורה ע"י משלים חיצוניים.
או שמן צנונות שהוא מר אבל אפשר להוציא ממנו שמן מאיר, הרומז לאנשים שמגיעים לתורה רק דרך חכמות העולם ורעיונות אנושיים.
או שמן מנפט המדרגה הכי נמוכה, הרומז לאנשים שמתמלאים רק מחכמות החול אבל מגיעים מזה למוסר השכל ויראת ה' בהכרת הבורא ממעשיו ויצוריו, ואם הם מגיעים ככה לאמונה בתורה ויראת ה' גם הם בכלל השמנים הכשרים, ואין לפסול אותם.

כשהאורות של שבועות עדיין מהדהדים בנו בחזקה זה הזמן להוריד את השפע לחיי המעשה ולקבל על עצמך קביעות בשביל להוסיף לעמ"י את האור המיוחד שלך בתורה!!!




[1] רעיון הדרשה מלוקט מ: הרב נתנאל יוסיפון, הרב מרדכי גרינברג, הרב פילבר.

פרשת בהעלותך - נר ה' נשמת אדם

נר ה' נשמת אדם


רש"י: "הנרות מכופפים אל הנר המערבי שלא יאמרו לאורה הוא צריך".

ה' לא צריך אור...
דניאל (ב,כב): "הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא (ונהירא) וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא".

מה זה האור הזה? ומה התפקיד של המנורה?
משלי (ו,כג): "כי נר מצוה ותורה אור"
שפת אמת (תצוה תרמ"ב): "תצוה ויקחו אליך. דכתיב נר מצוה ותורה אור. דאיתא אור שברא הקב"ה היה מאיר מסוף העולם כו' וגנזו לצדיקים. ואיתא בזוה"ק פרשת תרומה כי בכל יום יש נקודה מאור הנ"ל בעולם. ועל זה כתיב בטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית. כי זה האור שנאמר עליו כי טוב. והוא התורה שנקראת לקח טוב. ובשעת קבלת התורה הי' נגלה אור הזה. ואחר החטא חזר ונגנז. ונשאר אצל מרע"ה כמ"ש חז"ל וכולן זכה משה ונטלן. לכן העצה ע"י המצות הם כלים שיוכל להתגלות ניצוצות מאור הנ"ל בעולם. וז"ש ויקחו אליך כמ"ש בגמ' קח לך כביכול משלך אני רוצה יותר. כי למרע"ה הי' נגלה עצם האור. ובבנ"י בא על ידי המצות. להעלות נר תמיד הוא הנקודה שמחדש בכל יום תמיד ממנה מעשה בראשית. לכן זה הי' עדות שהשכינה שורה בישראל. שע"י המצות שלהם מתגלה האור בעולם כנ"ל. אך צריך להיות מכוון המצות כדי לעורר על ידי זה אור התורה. שהנר הוא רק כלי והכנה לקבל האור...
המשך מצות בגדי כהונה לשמן המנורה. על פי הפסוק בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ובגמ' דרשו על מצות תפילין וציצית. והבגדים רומזין על תיקון הגוף. שהוא המלבוש להנשמה. לכן מצות ציצית בכנפות שהוא התדבקות שיש להגוף בהקצוות היינו השורש. והמנורה היא תיקון הנשמה נר ה' נשמת אדם. והוא רמז התפילין שנקראו קדושה והוא הארת הנשמה".

הנר זה המצוות - האור שממלא כל עלמין (חפצי המצוות נעשים מדברים גשמיים), הוא  מושך את האור של התורה שהוא מסובב כל עלמין!

זוה"ק (ח"ג בלק קפז.): "פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא (אצל כולם העינים בראש למה רק אצל החכם)? אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ (החכם כל ענייניו ומעייניו הן בשכינה שעל ראשו, שתגיע ושלא תלך).
וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן (הגוף של האדם הוא פתילה והאור שעל ראשו השכינה צריך שמן! שזה המצוות). וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא" (1).

משלי (כ,כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם".

רבינו בחיי ז"ל (פרשת תרומה): "וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות והיא מתהלכת בעידוני ההוד והשמחה ומתפשטת ומתרחבת מתוך הנאת האורה. 
מפני שהיא חתיכת אור חצובה מאור השכל. ומן הטעם הזה נמשכת אחר האור שהוא מינה. 
אף על פי שהוא אור גופני, והנשמה אור רוחני זך ופשוט. ועל כן המשילה שלמה המלך עליו השלום לנר, והוא שאמר נר ה' נשמת אדם.  
הרי לך שהנשמה יש לה הנאה מן האור.
ואל תתמה על זה, כי גם מן הריח מצינו שהנשמה נהנית בעודה שוכנת בגוף. וכמו שכתבו רבותינו זכרונם לברכה: איזהו דבר שהנשמה נהנית? זה הריח. והטעם מפני שהריח הוא רוחני. ולכן מגיעה ממנו הנאה לנפש שהיא רוחנית. וכל שכן האור, שהוא יותר דק ורוחני מן הריח, ועל כן בתוך השבעה, אשר נפש הנפטר עודנה מצויה בתוך הבית כפי ההתחלקות, וכמו שכתב רבנו האר"י זצ"ל בטעם ז' ימי אבלות: לזה מדליקין נר שם בעבור הנאת הנפש".



נר נשמה כמושב לנפטר:
ביד רמ"א (ספר על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל): בכל שנה באזכרה של הצדקת הרבנית שמחה, אמו של ראש הישיבה הרב יהודה צדקה שהיתה סבתו של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ובת אחותו של הבא"ח (גדלה בביתו ולמדה הלכותיו והליכותיו של הבא"ח), היו נוהגים להדליק נר שמן כנר נשמה לזכרון ולעשות לימוד לזכרה.
פעם אחת קרה שביום הזכרון שכחו להדליק את הנר ובקשו להתחיל בלימוד, והנה מופיעה האם לפני הרב צדקה ואומרת "למה לי אין מקום לשבת?" ובו ברגע נגלתה גם לפני אמו של הרב ואמרה לה כן...
שניהם סיפרו זה לזה מה ראו ושמעו ומיד הדליקו לה נר...


הנר מבטא את הקדושה שבתוך העולם הזה.
כי הנר (הקערית) לא דולק בלי השמן.
וגם יהודי לא יכול להאיר בלי העולם הזה, בלי הגשמיות, כשאדם מת הוא נעשה חופשי מהמצוות.
כמו שהאש הופכת את השמן לאור, כך נשמה (אותיות 'השמן') הופכת את המצוות לאור גדול.
אז בשביל להאיר אנחנו צריכים מצוות!
בלי מצוות, אין לנר מה לשרוף והאדם מרגיש ייסורים גדולים של מחנק של צימאון הנשמה שמבקשת להתגלות באור גדול.

קהלת (ט,ח): "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

הרב קוק (אורות אורות ארץ ישראל ז): "כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה. תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה. נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת- עולמים מתהוה. עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי".
(ח): "בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית, הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצות ד' כולן, לצקת את רוח ד', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים לה, להביע את הבטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידיאלית" (עיין אורות התחיה יז).

המנורה היא אור השכינה המושך את האור העליון אל תוך העולמות!

האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה בהעלותך לב,ד): "וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה. הנה מנורה נקראת כנס"י שהיא קדושת כלל נש"י כמבואר במנורת זכרי' הלא ידעת מה המה וגו' ויען כו' זה דבר ה' - המנורה היא דבר ה' (ומה הוא דבר ה'?) הוא אשר בדבר ה' שמים נעשו (המנורה היא האור) המחיה כל העולמות שהיא (קרויה) כנס"י על שם שמכנסת בתוכה בחי' אלהות הנק' ישראל (שהוא) סובב כל עלמין (היא ממשיכה אותו אל תוך העולמות להחיות אותם כנשמה בגוף) כמ"ש ויקרא לו אל אלהי ישראל (האל נקרא ישראל והוא האור הסובב כל העולמות) והיא כוללת כל הנשמות".


-----------------------------
1. תניא (פרק לה): "וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתָם לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וּלְשַׂמֵּחַ לִבָּם בַּה' הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם. וְהוּא בְּהֶקְדֵּם לְשׁוֹן הַיְּנוּקָא [בזהר פ' בלק] עַל פָּסוּק "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ": "וְכִי בְּאָן אֲתַר עֵינוֹי דְּבַר נַשׁ כו'? אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן: לָא יְהַךְ בַּר נַשׁ בְּגִלּוּי דְּרֵישָׁא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא? דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עַל רֵישֵׁהּ. וְכָל חָכָם עֵינוֹהִי וּמִלּוֹי בְּרֵישֵׁהּ אִנּוּן, בְּהַהוּא דְּשָׁרְיָא וְקָיְמָא עַל רֵישֵׁהּ. וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִנְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁהּ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַר נַשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵלָּא. וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר: "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסַר", דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשׁוֹ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, וְאִנּוּן עוּבָדָאָן טָבָאָן.  וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ", עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. 
וְהִנֵּה בֵּאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְנֵר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם, שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים דַּוְקָא, וְלֹא דַּי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל לִהְיוֹת הִיא כַּשֶּׁמֶן לַפְּתִילָה, מְבֹאָר וּמוּבָן הוּא לְכָל מַשְׂכִּיל. כִּי הִנֵּה נִשְׁמַת הָאָדָם, אֲפִלּוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר, עוֹבֵד ה' בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ בְּטֵלָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, לִבָּטֵל וְלִכָּלֵל בְּאוֹר ה' מַמָּשׁ לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיֻחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, יְרֵא ה' וְאוֹהֲבוֹ . מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ . וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד עֲלֵיהֶם(=שמתגלה בהם) עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים  שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל , אֵין הַחִיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיֻחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר. 
וְהִנֵּה עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הוּא גִּלּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְהַיְנוּ לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר נִכְלָל בְּאוֹר ה' וּבָטֵל לוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, שֶׁאָז הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ ה' אֶחָד . אֲבָל כָּל מַה שֶׁלֹּא בָּטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, אֵין אוֹר ה' שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ. וְאַף צַדִּיק גָּמוּר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, הֲרֵי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל בֶּאֱמֶת, כִּי אֲמִתַּת "ה' אֱלֹהִים אֱמֶת" הוּא יִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֶפֶס בִּלְעֲדוֹ מַמָּשׁ. וְאִם כֵּן זֶה הָאוֹהֵב, שֶׁהוּא יֵשׁ וְלֹא אֶפֶס, לֵית מַחֲשָׁבָה דִּילֵיהּ תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל, וְאֵין אוֹר ה' שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים. 
([הגהה: וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמּוֹרִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם פֵּרוּשׁ וְטַעַם לְמַה שֶּׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מִתְיַחֵד אֲפִלּוּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ תְּחִלָּה בִּסְפִירַת חָכְמָה. וְהַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא אֶחָד הָאֱמֶת, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ, וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה וכו'.]) 
וְהִנֵּה כְּשֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲזַי נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, עִם שְׁנֵי לְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִיִּים לְבַדָּם, שֶׁהֵם כֹּחַ הַדִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, נִכְלָלוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּמְיֻחָדוֹת בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְהִיא הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה עִמּוֹ. 
אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר וְהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה גַּם עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא הַחִיּוּנִית הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, צָרִיךְ לְקַיֵּם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי הַגּוּף מַמָּשׁ, שֶׁאָז כֹּחַ הַגּוּף מַמָּשׁ שֶׁבַּעֲשִׂיָּה זוֹ נִכְלָל בְּאוֹר ה' וּרְצוֹנוֹ וּמְיֻחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית. וַאֲזַי גַּם כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, שֶׁמִּקְּלִפַּת נֹגַהּ, נִתְהַפֵּךְ מֵרַע לְטוֹב וְנִכְלָל מַמָּשׁ בִּקְדֻשָּׁה כַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא הוּא הַפּוֹעֵל וְעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, שֶׁבִּלְעָדוֹ לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית פּוֹעֶלֶת בַּגּוּף כְּלָל, כִּי הִיא רוּחְנִיִּית, וְהַגּוּף גַּשְׁמִי וְחָמְרִי. וְהַמְּמֻצָּע בֵּינֵיהֶם הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם שֶׁבְּלִבּוֹ וְכָל הַגּוּף".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: