העבודה הלא מרשימה
אחרי יומיים של ראש השנה ולפני שבת ועשרת ימי תשובה ויום
כיפור חשוב להבין שהיצר הרע לא יבוא אלינו בזמנים כאלו קדושים עם פיתוי לפספס את
התקיעות או לדלג על אכילת הרימון...
היצר הרע בא אליך בין הטלית למחזור ומכניס לך שלוש טעויות שהורסות
לך את העבודת ה':
הטעות הראשונה:
היא להאמין שעשיית רצון ה' קשורה להרגשת מתיקות והתעוררות
הלב, ורק כשיש לאדם התעוררות הלב זה נחשב עבודת ה' ראויה ואמיתית.
עצת היצר היא שנחשוב שרק אם הרגשנו התעלות בתקיעות שופר או
שפכנו דמעות ב"עת שערי רצון", זה נחשב עשיית רצון ה' באופן הטוב והראוי.
האמת היא שאין לזה שום קשר ושום שייכות.
ברית מילה היא מצוה שתלויות בה כל המצוות והיא לוקחת שניה
וחצי. כנ"ל חופה וקידושין ועוד הרבה מצוות חשובות מאוד למעלה שכאן לא נראות
מי יודע מה מרגשות.
לא ככה מודדים עבודת ה'!
גם אם אתה לא רואה במציאות שהעולם התהפך למעלה נעשו דברים
גדולים!
הרמח"ל כותב (קיצור הכוונות קיט'): "זהו שאמרו
רז"ל בסוד לולב 'מאן נצח ישראל נצח', כי בכל שנה נזמן זה הבירור בר"ה,
ונעשה במדריגה שלה שישראל ישלטו. ונמצא שהם נוצחים אלא שאינו מתגלה אלא לבסוף".
גם אם בירכת ברכת
המזון בלי כוונה בכלל אסור לך לברך שוב, זה אומר שפעלת בשמים את כל מה שהיית צריך
לפעול!
הטעות השנייה:
היא שנחשוב שרק חלקים מסוימים בעבודת ה' נחשבים לעבודת ה'
אמיתית וגבוהה, אבל שאר החלקים נחשבים טפלים וצדדיים. כגון שהיצר מפתה שנחשוב
שהחלק העיקרי זה התקיעות, ה"למנצח" וה"כל נדרי", אבל חלקי
התפילה הרגילים כמו פסוקי דזמרה וקריאת שמע הם חס וחלילה בדרגה שנייה. לפעמים היצר
מרחיב את ההרגשה המוטעית כאילו עבודת ה' נחשבת רק כשנמצאים בבית הכנסת עם טלית אבל
שאר היום כולו אינו שייך לזה. האמת היא שחשיבות עבודת ה' שלנו אינה קשורה עם המצב
החיצוני אלא הכל תלוי במחשבה שבמוחנו, והעיקר הוא שאנו חושבים ומתכוונים לעשות
בפעולה זו נחת רוח לאבינו שבשמים.
הטעות השלישית:
היא ההרגשה שגודל החסד תלוי בגודלו החיצוני. כמו אותו מעשה
ברבי לוי יצחק מברדיטשוב, ששנה אחת הלך ל"כל נדרי" ושמע קול בכי של
תינוק מפני שאמו הלכה להתפלל והשאירה אותו לבד, והוא הרגיע את התינוק עד שהיא באה.
כששומעים מעשה כזה, בא היצר וזורק בנו הרגשה שרק עבודה
מיוחדת, עם התינוק של הזולת, בבית נידח ובשעה שהוא בוכה ומיילל, בליל "כל
נדרי" כשהכל חשוך מסביב, רק זה נחשב עבודת ה' מיוחדת.
אבל סתם לשמח ילד יהודי, ואם הוא לא של מישהו אחר אלא הילד
שלי, ואם אין הוא תינוק אלא מעט גדול יותר, ואין הוא בוכה רק רוצה שאתייחס לדבריו,
ואין זה בבית שומם אלא בבית מלא ילדים, ואין זה בתפילת "כל נדרי" אלא רק
על חשבון דבר אחר שרציתי לעשות כגון לאכול או לישון, אזי מפתה אותנו היצר לחשוב
שדבר כזה איננו חידוש אלא סתם דבר רגיל ופשוט.
האמת האמיתית היא שהדבר היחיד שבו תלויה כל החשיבות של
עבודת ה' שלנו הוא אך ורק ריבוי הרצונות לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים בכל מצב, בכל
עניין ובכל דבר. בזה תלוי האם היום הוא יום מלא, יום טוב בעבודת ה'. הכל תלוי בכמה
הצלחתי למלא אותו במחשבות לעשות את רצון הבורא, בין שיש הרגשות ובין שאין.
אין בדיעבד!
ישנם הרבה מצבים בהם היצר מפתה את האדם לגשת אל המצב שהוא
עומד בו כ"מצב של בדיעבד". ההרגשה הזו היא ממש היפך האמונה, שהיצר מפתה
את האדם בכל פעם שלא הולך לו לפי מה שרצה או חשב, בין בתורה או בתפילה, ברוחניות
או בגשמיות, בין כשלא הולך לו המצב הנפשי, השמחה או החשק שלו, העייפות, הכישרונות
והכוחות שלו, המצב שמסביבו כגון ביתו, ילדיו, חבריו, מיד בא היצר ומכניס הרגשה בלב
שכעת זה "בדיעבד", שאם לא היה לי המצב הזה, אם לא הייתי עייף כל כך אז
הייתי יכול ללמוד ולהתפלל והכל היה נפלא. ואילו פלוני לא היה מגיע ומבייש אותי או
שאיזה עניין לא מסודר למרות שהיו צריכים לסדר אותו, או אם ההוא לא היה מאחר וזה לא
היה צועק בתפילה לתוך אוזני, והילדים של האחר לא היו מפריעים כל כך ואחרים לא היו
מדברים חדשות לידי, אז הכל היה הולך טוב ונפלא כפי שרציתי.
אבל האמת היא שזה השקר של העולם הזה, שכולו שקר, כי בכל פעם
שאנו מזכירים לעצמנו את האמת, שהכל תלוי רק בו יתברך שמו, "ומבלעדיך אין
אלוקים", שזו האמת האמיתית ואין עוד מלבדו. וכל מה שנראה לנו שדבר נגרם על
ידי פלוני או סיבה פלונית, זה הכל העלמה, והכל מתנה משמים לזַכות אותנו להילחם
ולהיאבק בהעלמה זו, ועל ידי זה לזכות להביא את הנחת רוח הגדול ביותר לפניו יתברך
שמו.
דברים (לב,יב): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ
אֵל נֵכָר".
רמב"ן: "השם ישכון בישראל בטח בדד ואין עמו כנוי לשם
או לישראל והענין כי אין לישראל שר ומושל מכל בני אלהים שינחנו או יעזור
בהנחותו בלתי השם לבדו כי הוא חלקו ונחלתו".
הכל זה מה' בלבד!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!