פרשת צו - שבת הגדול התש"פ - אמונה גדולה!

חנוכה - "חזרה מלכות לישראל״?!

"חזרה מלכות לישראל״?!

ישראל 1960 צילום: לני זוננפלד (בית התפוצות)

דבריו המסכמים[1] של הרמב״ם (הלכות חנוכה ג,א-ג) מתארים את אשר אירע בשלהי הבית השני - גזירות היוונים על ישראל, חילול המקדש על ידם, ניצחונם של החשמונאים הכהנים עליהם והעמדת מלך מתוכם, כנאמר:

״בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות... ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים״.

וחותם דבריו הרמב"ם: ״וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני״.

חתימת הדברים נראית פשוטה, תמימה ומובנת, אך סקירה היסטורית קצרה המבררת מי היו רוב המלכים שמלכו ׳יתר על מאתיים שנה׳ בישראל (לאחר שהסתיימה מלכותם של בני חשמונאי הכהנים), ומה הייתה השקפתם והתנהגותם מבחינה יהודית-רוחנית, מוסרית והלכתית, מגלה שמלכים אלו היו רשעים ופושעים הן בעניינים שבין אדם לחברו והן בעניינים שבין אדם למקום (למעט שלומציון המלכה הצדקת שמלכה כעשר שנים המהווים את ימי תור הזהב היחידים בתקופה זו).

נזכיר מספר דוגמאות לכך:

א. ינאי המלך שרצח את כל חכמי הסנהדרין כתיאורם של חז״ל, ושהרג על הר-הבית המונים מעם ישראל כמתואר על ידי יוסף בן מתתיהו.

ב. הורדוס העבד האדומי שמונה בחסותה של רומא ורצח את כל זרע המלוכה מבית חשמונאי.

ג. יוחנן הורקנוס המלך הנקרא בחז״ל ׳יוחנן כהן גדול׳, שחז״ל העידו עליו שנהיה צדוקי בסוף ימיו.

ד. כל שאר המלכים שמונו על ידי הרומאים, כגון אנטיפטר שליט ממלכת יהודה, ארכילאוס בנו של הורדוס מאשתו השומרונית, אגריפס השני בנו של אגריפס הראשון שהיה נציב רומאי ועוד רבים אחרים.

אם כן, כיצד ניתן להבין את דבריו אלו של הרמב״ם, הרואה בחזרת מלכותם של ישראל את פסגת ההצלחה של נצחון המכבים על היוונים, מלכות שלא התאפיינה בלשון המעטה במוסר, בערכים ובקדושה, הלזה ייקרא ׳וחזרה מלכות לישראל׳?

מבאר הרב קוק (מאמרי הראי׳׳ה, עמ' 173-174 מאמר ממלכת כהנים), שגילוי המדרגה המוסרית והתורנית בממד הציבורי-הלאומי הממלכתי, קשה הרבה יותר מגילוי מדרגה זו בחיי הפרט-היחיד.

שהרי פעמים רבות רואים אנו שגם באותם הנושאים והתחומים שבהם מופיעה המדרגה המוסרית, הערכית והרוחנית בצורה הראויה בחיי היחיד, היא איננה מופיעה בצורתה המתוקנת בחיי הציבור.

קלקול ציבורי זה במערכות החיים הלאומיות יגרום לעיוותים מוסריים וערכיים קשים, ולנזקים מעשיים חמורים.

כלשונו של הרב שם: ״עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה (מ)השמירה של התורה היחידית.

כי התורה ומצותיה באו לצרף את הבריות, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לעניינים מדיניים (חברתיים-לאומיים), הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי.

כי הרי עינינו הרואות שגם המוסר האנושי הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים יש לו על כל פנים איזה אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין, שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הציבורית, ואפילו המפלגתית כולה.

ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית הרותחת... (ועד כדי) מחיקת הצדק ואובדן המוסר, הבא במרה הרגילה מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים״.

סיבת הדבר לאובדן המוסרי, הערכי והרוחני החמור הזה, בחיי האומה והממלכה, היא מפני שעל מנת לבסס את מעמדה של המלכות, הן מבחינה חיצונית ביחס לאויב - בענייני חוץ וביטחון, והן מבחינה פנים לאומית - בענייני כלכלה, רווחה וכדומה, יש צורך במידות נפשיות קשות ובפעולות מעשיות חומריות רבות, העלולות לזהם את הנפש הציבורית ולהרחיק את החברה מערכי המוסר ומהקדושה האלוקית.

כדבריו של הרב קוק (הקדמת שבת הארץ): ״אותה האביריות (המידות הקשות והמעשים החומריים), המוכרחת להתלוות עם כל סדר של חיי צבור קבועים (עם בארצו ובמדינתו), גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים (מצד הממד האלוקי שבישראל - הדת), לבין הנגישה והכפייה ולחץ הקפדה של קנין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי (מצד הממד הלאומי החומרי שבישראל - המדינה), גורם הרחקה לאור האלוקי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה״.

היוצא מדברים אלו, שחלק מסגולתה ומתכונתה של המלכות בישראל, ובוודאי בשלב הראשון של הופעתה וביטוייה השונים במציאות החיים הממשית, גונז בקרבו וכולל בתוכו עיוותים מוסריים וקלקולים רוחניים, המהווים חלק מהד.נ.א של הדרך המעשית בבניינה של הלאומיות הישראלית.

אובדן דרך מוסרי, ערכי ורוחני זה, הוא חלק אינטגרלי הכרחי בתהליך בניינה של לאומיות ממלכתית זו, כפי שהתגלה בשלהי הבית השני(כאמור לעיל), ומשמש סמל ודוגמא להופעתן של כל מלכויות ישראל בהיסטוריה, וכפי המתגלה גם בימינו בחזרתה של המלכות לישראל לאחר אלפיים שנות גלות (באופן חיובי הרבה יותר, להבדיל מאז), בדרך למלכותו המתוקנת והשלמה של המלך המשיח על ישראל ועל העולם כולו.

כדבריו התמציתיים של המהר״ל בענין זה (גבורות ה׳ יח): ״יש לך להבין כי מלכות ישראל בהתחדשה כמו שהיה ביציאת מצרים שהתחיל ממשלת ישראל, שלא היה מלכות קודם זה לישראל, ולעתיד מלכות המשיח שתתחדש מלכות חדשה היא יוצאה מן המלכות הראשונה שלפני זה.

כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדרגה אלוקית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלוקית, מעלה פנימית... שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית הוא יוצא מתוך דבר שהוא חיצון לו, ולכך היה גדל משה רבינו עליו השלום בבית פרעה להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלוקית שהיה למשה מתוך דבר החומרי, דאם לא כן לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית.

והבן דבר זה כי הוא עמוק מאוד והוא ידוע למי שיודע בענק הדברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך הדברים החומריים, וכן משיח יושב במדינת אדום...״.

הדרך לבית המלך עוברת בבית הסוהר!

החותמת שהצילה - דוד קליינר

יוכבד ברודי הייתה בסך הכול בת חמש עשרה כאשר הנאצים פלשו לאוסטריה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד אז חייה זרמו על מי מנוחות, אבל הכול השתנה באותו יום - גרמניה סיפחה את אוסטריה והפכה אותה לחלק משטחה, וממילא כל האזרחים נהפכו לתושבים זמניים של גרמניה.

היא לא תשכח לעולם את היום שבו אספו את כל היהודים האוסטרים מול רחבת העירייה והללו נעמדו בתור ארוך כשדרכוניהם הגרמניים החדשים בידיהם, השוטר הנאצי נטל כל דרכון, הביט בשחצנות אל האיש שמולו וחתם את המילה 'יודן' באותיות אדומות גדולות על גבי הדרכון.

אבא של יוכבד היה כל כך המום מההשפלה, עד שהוא החליט עוד באותו היום שזה בדיוק הזמן בו הם צריכים לעלות לארץ ישראל.

לאחר מאמצים מרובים הם הצליחו להשיג כרטיסים לאנייה שלאחר מכן התברר שהייתה האחרונה שהורשתה להגיע לישראל לפני שהבריטים הטילו סגר על חופי הארץ.

את זוועות השואה יוכבד לא עברה אבל כל משפחתה וחברותיה שנשארו מאחור נהרגו בשואה האיומה. זו גם הסיבה שהיא לא רצתה שום קשר עם עברה ולכן כאשר בסיום המלחמה הודיעה ממשלת גרמניה החדשה על כך שכל מי שסבל מהכיבוש וארצו סופחה לגרמניה יוכל לקבל אזרחות גרמנית, זה ממש לא עניין את יוכבד. להיפך, היא נתנה את הדרכון יחד עם כל המסמכים הישנים לחברתה הטובה שתשמור עליהם. חלפו שנים, יוכבד הקימה משפחה לתפארת, ילדים ונכדים, ולבסוף הלכה לעולמה בשיבה טובה.

רבקה לוי הייתה די מופתעת מהחבילה שקיבלה בדואר, זה היה ללא ספק הדרכון של סבתא שלה - יוכבד, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את תמונתה בתור ילדה קטנה, והסיפורים שהיא שמעה כל השנים קרמו עור וגידים, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' אכן התנוססה על עמוד השער של הדרכון ממש כמו התיאורים ששמעה מסבתא שלה כאשר הייתה ילדה קטנה.

בהתחלה היא ממש התלבטה מה עליה לעשות עם הדרכון שנשלח אליה על ידי צאצאי החברה של סבתא שלה שנפטרה גם היא לפני מספר חודשים, בשלב מסוים היא  נזכרה שקראה באיזשהו מקום על כך שממשלת גרמניה מאפשרת לכל צאצאי התושבים שסופחו עד שנת 1934 לקבל אזרחות גרמנית הם וכל בני משפחתם, וזו הייתה הסיבה שהיא החליטה לבסוף לאכסן אותו בין המסמכים שלה, למרות שלא הייתה שום סיבה שבעולם שתגרום לה אי פעם לרצות לקבל אזרחות גרמנית.

שלוש שנים חלפו מאז, ויום אחד רחל בתה בת התשע החלה להרגיש חולשה כללית בכל הגוף. היא נשלחה על ידי הרופאים לבדיקות מקיפות, ובסופן התברר לתדהמתם הרבה שרחל סובלת ממחלת כבד קשה, עורה הפך צהוב והיא לא הייתה מסוגלת כמעט להרים את ידיה מרוב חולשה. רחל אושפזה בבית חולים תוך כדי בידוד מוחלט מחשש שמא תידבק בחיידק שיוכל חס ושלום להכריע את גופה החלוש. עולמה של רבקה כמעט קרס עליה, וכל חייה סבו סביב בית החולים. היא פנתה לטובי המומחים, אך הללו אמרו שאין בישראל אף מומחה היודע לטפל במחלה הזאת, היא החלה לערוך בדיקות אצל מומחים בינלאומיים עד שלבסוף נודע לה שרק בגרמניה ישנו מרכז רפואי בעל ידע רב בטיפול במחלה המדוברת.

בירור מול המרכז הרפואי העלה שעלויות הטיפול והאשפוז הממושך של חודשים ארוכים יגיע בסופו של דבר למיליון יורו, מכיוון שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה את עלויות האשפוז האסטרונומיות שבית החולים הגרמני לוקח מכל מי שאינו אזרח גרמני.

רבקה הייתה אובדת עצות, אמנם אין מחיר לחיים אבל מאיפה הם ישיגו סכום כל כך גדול בזמן כה קצר?! ואז הבליח בראשה רעיון מטורף: 'הדרכון של סבתא! לפי החוק אנחנו יכולים לקבל אזרחות גרמנית!'

היא רצה במהירות לחדרה והחלה לנבור בין המסמכים הישנים עד שלבסוף מצאה את הדרכון עם הדפים הצהובים והחותמת האדומה, שבוע לאחר מכן היא ובתה היו כבר על המטוס בדרך לגרמניה. הם פנו לכל הגורמים שיכלו לזרז את התהליכים, ותוך שבוע היו היא וכל ילדיה בעלי אזרחות גרמנית. מה שהפחית את עלויות הטיפול ברחל לכמה עשרות אלפי יורו בודדים...

וכך לאחר 70 שנה, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' שכל כך השפילה ילדה יהודייה אחת, הצילה את חייה של ילדה יהודייה אחרת - נינתה של אותה ילדה...

---

[1] בנין אמונה.

פרשת ויגש - קבלת ייסורים באמונה

קבלת ייסורים באמונה

"ויגש אליו יהודה"

שפת אמת: "יהודה - מלשון הודאה והוא כל איש ישראל... שנקראו יהודים על שם שמודים להשם יתברך על כל דבר קטן וגדול שיודעים שהכול ממנו יתברך... כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו שיהיו מיושרים אצלו ולקבל רצון השם יתברך בשמחה שכשמבררים שהוא מהשם יתברך נתגלה הפנימיות... שכשאדם מבטל עצמו למכות שמח ומודה על האמת - מתהפך אליו החושך לאור[1]".

דעת תבונות (קמו'): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן[2]. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), "נסתרה דרכי מה'" וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער!!! ".

השבוע יחול צום עשרה בטבת[3] אם לא ייבנה בית המקדש אנחנו נצום כדי להזכיר את התחלת המצור שהביא לחורבן בית ראשון.

כמעט ולא היה מאורע יותר נורא ויותר מזעזע מהמצור והרעב וחורבן בית המקדש ובעקבותיו הגלות האיומה!!!

ועל זה הנביא ירמיה  אומר (כט,יא): "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה".

חז"ל גילו לנו בגמרא (גיטין פח.) שהיה חסד מיוחד בהקדמת החורבן לפני שתתמלא סאתן של העבירות וכן כדי שהחמה תישפך על עצים ואבנים וכן גלות החרש והמסגר של יהויכין שגלו התלמידי חכמים שנתיים לפני גלות צדקיהו ויצא מזה תשתית רוחנית לעמ"י שהגיע אח"כ.

החפץ חיים אומר שכמו שכל המאורעות של האחים נפתרו ברגע שיוסף הכריז: 'אני יוסף'!

כך לכל אדם יש הרבה קושיות על הקב"ה: למה הוא עשיר ואני עני ולמה הוא קיבל כזה בית ולמה ולמה ולמה והקושיות מצטרפות לאינספור השאלות של כל ה6,000 שנה.

אבל הכל ייפתר ברגע אחד כשהקב"ה יתגלה ויגיד "אני ה' "!!!

לא נזדקק ליותר בשביל להבין את כל מה שהיה.

ר' יעקב אבוחצירא: "הוציאו כל איש מעלי", יוסף זה רמז לה' ית' (6*26=יוסף) והוא המולך והמשביר לכל עם הארץ, והוא מבקש להתוודע אל אחיו להתגלות לכנסת ישראל אבל המקטרגים רוצים למנוע את זה, אז הקב"ה יסלק אותם ויגיד "הוציאו כל איש מעלי" ויגלה עלינו מהרה!!!

המבחן הוא להאמין בזה כבר עכשיו!!!

את זה יהודה שינן לעצמו כשניגש אל יוסף!!! ואז התגלתה האמת והגיעה הגאולה!!!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

---

[1] אוצרות רמח"ל, תהלים: "ה' מלך גאות לבש (צג,א) – מלך הוא סוד מח לב כבד. פירוש הענין, הז"א בימי קטנותו כבד כועס שכולו דין, ולתקן זה צריך שיבואו לו המוחין, והם מח חכמה לב בינה, ולעתיד לבא כשיתגלה זה התיקון בשלימות, אז 'גאות', הז"א ילביש בחיצוניות שלו – המלכות, וזהו, 'גאות לבש', המלכות נקראת גאות לפי שאז תיראה ממשלתה בעולם. ובכח מה עושה זה, בכח מעשי התחתונים המחזיקים המלכות, בסוד, 'תנו עוז לאלקים' – הקב"ה לובש זה העוז. ובכח זה 'התאזר', הוא לובש המלכות, כמו אדם שחוגר חגורה על מתניו, כך הז"א לובש הנוק' כמו חגורה בחיצוניות שלו כמ"ש, וזהו, 'לבש ה' עוז התאזר' ".

*כמובן שברגע שכתבתי את זה המחשב נתקע וחזר לפעול רק אחרי ששיננתי לעצמי את מה שהעתקתי לפני שניה מה'שפת אמת' ואז התהפך מחושך לאור וחזר לפעול...

[2] כמה דברים לבטלה אנחנו אומרים?...

[3] החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.

מלכים ב' (כה,א): "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב".

פרשת וישב - השגחה עליונה

השגחה עליונה

הגאון רבי שאול שלי מג'רבא בספר מוסר אביך: חז"ל אמרו (מובא ברש"י לז,כ), כי אחי יוסף קראו "לכו ונהרגהו", ורוח הקודש השיבתם: "ונראה מה יהיו חלומותיו"[1]. כלומר, אין האדם יכול לשער את תוכניותיה של ההשגחה העליונה!

מעשה בסוחר יין, עני מרוד, שלא השתכר אפילו להוצאות שבת. הצטערה אימו הישישה בצערו, והיתה מתפללת עבורו שיזכה ויתעשר. בכל יום היתה מציעה לפני הבורא הצעה חדשה. יום אחד ביקשה שבנה יזכה בהגרלה, יום שני ביקשה שימצא מציאה, ויום שלישי שימציא איזו המצאה... השבת התקרבה, ולאיש אין כל בביתו. נזכר שיש ברשותו כמה חביות יין מאיכות ירודה. אולי ימצא להם קונה, וירויח כמה פרוטות ללחם משנה. ביקש מאימו שתציע קנקנן מאותו יין ליהודי שכן. נטל הלה את הקנקן ושילם את מחירו. שמחה האם. ריחרח הלה ביין ותהה על קנקנו, עיוה את פניו וביקש כספו בחזרה. חזרה האם בוכיה. אמר לה בנה: "אל תבכי אמא, מן השמים ירחמו". אותו רגע נשמעו נקישות בדלת. עשיר אחד נכנס ושאל, אם יש להם יין טוב. נבוך המוכר ואמר: "יין טוב? אתה תאמר אם טוב הוא". הושיט לו את הקנקן. הריח בו האיש, טעם ממנו, ואורו עיניו. "מה מחירו?", שאל. "דינר זהב", השיב הסוחר... "ויש לך עוד מיין זה?" שאל העשיר. "יש ויש", ענה. "טוב", אמר העשיר, "אני עומד לערוך משתה גדול וזקוק לכמות נכבדת. אקנה ממך את כל המלאי!". ובו ברגע, הפך הסוחר לעשיר... אמרה אימו: "שמעני, בני! מזה זמן רב התפללתי עבורך. הצעות רבות הצעתי לבורא יתברך. אבל דרך זו - מעולם לא עלתה בדעתי"...

רעיון דומה כותב ר' לוי יצחק מפשיסחא על הפס' "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" רבות מחשבות יש לך בלב איך לעשות דברים עם הקב"ה או נגד הקב"ה אבל עצת ה' היא תקום למרות כל המחשבות שלך!!!

מה הסוף של מכירת יוסף? בראשית (נ,כ): "אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב"!!!

הרמח"ל מדבר על הקב"ה שמסובב סיבות בעולם והופך את כל הכיוון של העולם לגאולה למרות שעכשיו נראה רק חושך, אנחנו רואים רק את הסיבוב של העולם ואת זה שכל יום יש לך משהו חדש שמאיים עליך אבל אנחנו לא רואים שיש ידית לסביבון למעלה ומישהו מחזיק בידית ומסובב אותה!

---

[1] אומרת הגמרא (תענית כא.): "אילפא ור׳ יוחנן נזקקו מאד לפרנסה, אמרו נלך לעשות עסק, הלכו וישבו תחת כותל רעוע ואכלו פת, באו שני מלאכי השרת. שמע ר׳ יוחנן שאמר אחד לחברו, ״נשליך עליהם כותל זה ונהרגם לפי שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!״ אמר לו המלאך האחר, ״הנח להם שיש ביניהם אחד שיצליח מאד״. ר׳ יוחנן שמע ור׳ אילפא לא שמע. שאל ר׳ יוחנן את ר׳ אילפא ״האם שמעת משהו?״ השיב לו שלא שמע. הבין ר׳ יוחנן היות והוא היחידי ששמע, משמע שהוא זה שיצליח בתורה, על־כן חזר ללמוד תורה ונעשה ראש ישיבה...".

גם במכירת יוסף אומר המדרש (מדרש תנחומא ישן וישב יג'): ״הם אמרו - לכו ונהרגהו, ורוח הקודש אומרת - ונראה מה יהיו חלומותיו״. אומר ׳הסנדלר הקדוש׳ (ליקוטי רבי משה יעקב רביקוב): ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״ - רצונו לומר, שמע ראובן את הבת-קול. אמר ראובן אל אחיו, שמעתם מה אמרו בשמים? השיבו לו, ״לא״. אמר ראובן לעצמו, סימן שאני צריך להציל אותו, ומיד ״ויצילהו מידם״.

פרשת וישלח - ויאבק איש עימו

"ויאבק איש עימו"

בפרשה אנחנו קוראים על המאבק בין יעקב אבינו לאיש מסתורי כלשהו, שעשה לו מארב באמצע הלילה ליד הנחל...

רש"י מגלה לנו שזהו שרו של עשיו.

אבל, בפרקי דרבי אליעזר יש פירוש אחר קצת מפתיע: "עמד יעקב, והיה מתפלל לפני ה' ואמר: רבון כל העולמים, לא כך אמרת לי שוב אל ארץ אבותיך... ואהיה עמך, והלא עשו הרשע בא להרגני? מה עשה הקב"ה, שלח לו מלאך להושיעו להצילו מיד עשו, ונראה לו כאיש שנאמר: ויאבק איש עמו..."

לפי המדרש הזה, המלאך אינו שרו של עשיו, כי אם המלאך השומר ומגן על יעקב, שרם של ישראל (מובא במדרש שלעתיד לבוא יתגלה שזה היה מיכאל...) – אז למה נאבק יעקב עם המלאך שבא לשומרו?

אלא מכאן אנחנו למדים עיקרון חשוב מאוד ביהדות: כשהקב"ה רוצה לעזור לך הוא נותן לך קושי! תתגבר על הקושי אתה תגיע יותר גבוה!

מסופר שפעם אחת, התקשה ה'אבני נזר' בעת לימודו בקושיא חזקה מאד, שלמרות כל מאמציו לא עלה בידו לתרצה. התפלל ה'אבני נזר' מעומק ליבו שישלח לו ה' פתרון, ואכן סייעו לו מהשמיים וגילו לו את התירוץ. ראה האבני נזר כי טוב, ובכל פעם שהתקשה בלימודו היה מתפלל לה', ומהשמיים היו מתרצים את קושיותיו.

זמן קצר אחר כך, נפגשו חותנו של ה'אבני נזר', הלא הוא הרבי מקוצק ואביו – רבי זאב נחום. פנה הרבי מקוצק לרבי זאב נחום ואמר לו – אמור לבנך, שלא ימשיך בדרך החדשה שסיגל לו בלימוד, כי בדרך זו יהפוך לעם הארץ. על האדם לעמול בכוחות עצמו על לימודו, ועמל זה מפתח את כוחותיו והוא קונה אותם בקניין אמיתי.

במילים של צ'רצ'יל: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי".

ולהבדיל בין הטמא לטהור כמו שר' נחמן כותב: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו זו הבחינה היא מעין עולם הבא".

לדעת שהדברים הטובים הם לטובתי זאת לא חכמה, אבל להבין שהקשיים שיש לי הם לטובתי זאת כבר בחינה של מעין עולם הבא!

כמו שכתוב (ירמיהו ל,ז): "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ"!

פרשת תולדות - למה התפילה שלי לא נענית?

למה התפילה שלי לא נענית?

בפרשת השבוע אנחנו נפגשים עם עוצמתה של התפילה:

בראשית (כה,כא): "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ".

תרגום יונתן: "ואזל יצחק לטוור פולחנא אתר דכפתיה אבוי והפך יצחק בצלותיה דעתיה דקוב"ה ממה דגזר על אנתתיה".

הגמרא (ברכות ו:) כותבת: "מאי כרום זלות לבני אדם? אמר ליה: אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בה". מה הכוונה? אומר רש"י (שם): "דברים שעומדים ברומו של עולם - כגון תפלה, שעולה למעלה".

לצערנו יוצא לפעמים שאדם מזלזל בתפילה ולא יודע שיש ליהודי כח לשנות את המציאות ממש ע"י התפילות שלו!!!

הרב קוק: "עוד יתגלה בעולם מה גדול כח תפילתם של ישראל, עד שכל העולם יבוא לבקש כח זה מישראל, והוא שנאמר "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

לעיתים הקב"ה שולח את הצרה בשביל שהאדם יתפלל – כמו שחז"ל מלמדים אותנו על האמהות שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים ולפיכך עשה את האמהות עקרות – שאין כאן עונש על חטא כל שהוא והתפילה היא אמצעי להעביר את הצרה – אלא ההפך – הצרה היא האמצעי לגרום לאדם להתפלל מקירות ליבו – הקב"ה מרוב אהבתו לבניו רוצה בקירבתם וקירבה זו מושגת ע"י תפילה מעומקא דליבא – וזו עיקר מטרת התפילה לגרום לאדם להתקרב לבורא העולם ולחוש בקירבתו, אלא שאנו לפעמים מרוב השיגרה שבתפילה לא כ"כ מתכוונים בתפילה ולכן לא משיגים את מטרת התפילה, ולכן הקב"ה מכניס את האדם למצוקה ברוב אהבתו וברצונו בקירבתו ואז האדם מתעורר להתפלל מכל הלב.

אם זה דבר כ"כ גדול אז למה התפילה שלי לא נענית?

סיפר הגאון הצדיק רבי נפתלי חיים אדלר זצ"ל: כשהשתלטו הגרמנים על הונגריה, ריכזו את היהודים בגטאות לקראת שילוחם לאושוויץ. גילו שהוא יליד ארץ ישראל ונושא דרכון בריטי, ואסרוהו בכלא כנתין ארץ אויב. הוא עדיין לא ידע את המשמעות האמתית של הגטו, ולכן ניסה בכל כוחותיו להשתדל לשכנעם להביאו עם כל היהודים אל הגטו, בטענה שאף הגטו כמו בית כלא ענק. אך ללא הועיל, כלא זה כלא.

ניסה להפעיל שתדלנות, שלפחות יִשָּלַח לבית הכלא המרכזי לנתיני מדינות אויב, שהיה תחת פיקוח בינלאומי וזכה לתנאים משופרים, ולשווא. הוא נותר בכלא עד לשחרור.

רק אז התברר לו מה עלה בגורלם של יושבי הגטו: מאלפי יהודי עירו - ניצלו ארבעה עשר בלבד.

ולא די בכך, בגיחת מטוסי בעלות הברית הופצץ בטעות בית הכלא לאסירים ביטחוניים, וכולם נקברו חיים!

"כמה דמעות שפכתי לחילוצי מהכלא", סיפר הרב, "וכמה הודיתי כשתפילתי לא נענתה" (מעיין המועד פורים שיג).

אם אתה מתפלל ולא נענע תגיד תודה לה' גם על זה כי זה היה רק לטובתך!

אדם לפעמים מנסה להשיג דברים שהוא בטוח שהכי יעזרו לו בעולם, וכשהוא לא מצליח הוא כועס על ה'.

יש ספור מדהים, המסופר בספרו של הסופר הנודע ר' חנוך טלר: בסוף מלחמת העולם השניה. הנאצים, ימח שמם, רצחו את רוב היהודים באירופה, כוחות בעלות הברית נהלו מלחמה עקשת נגד הנאצים, ובגזרת ה, הצליחו לדחוק אותם לתוך גרמניה. הנאצים נסוגו בכל החזיתות אך לא נתנו ליהודים מנוחה, הם לקחו אותם לגרמניה, מסע של מאות קילומטרים, חלקו עשו ברגל וחלקו ברכבות.

במחנה 'ברגן בלזן' שבגרמניה, לשם נלקחו חלק גדול מהיהודים שנותרו, גדלה האוכלוסיה תוך חדש פי שלש. המצב במחנה עצמו היה קשה מנשוא. רעב, צמא ומחלות היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחלק לאגפים ובאחד מהם היו גם חילים רוסיים שבויים.

מספר נצול מאגף זה: בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו... לכן הבאנו לכם לחמניות טריות.

הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי נתן לתאור. אותו יהודי כמעט ולא אכל במשך חמש שנים, וכל מחשבתו היתה נתונה רק לשאלה איך להשיג אכל. אם הוא היה נשאל באותו רגע מה הוא מעדיף להשתחרר או לחמניה היה מבקש לחמניה! המוח נעשה אטום ואינו מסגל לחשב על שום דבר מלבד אכל.

הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו  דפיקות לב מואצות, זעה קרה נגרה ממנו, מרב פחד.

התור מתקדם, ששה אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קבל את הלחמניה האחרונה.

הוא היה מאשר. הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טריה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל מנחים סלים מלאים בלחמניות. מיד עלה בדעתו רעיון אם יש כ"כ הרבה לחמניות מדוע לא לקחת עוד אחת. הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בתוך כ"כ הרבה יהודים.

ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר: ׳אני' וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות הוא היה מאשר.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו, וקול מאים לוחש באוניו: ״ראיתי יהודי" הוא הסתכל לראות מי הדובר. זה לא היה נאצי, אלא חיל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: ״תן את הלחמניה השניה!״

היהודי ערך לעצמו חשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו ״לא אתן לך אמר בנחישות

תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים והכניסו אותו לתוך הצריף, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות, כמעט הוציאו את נשמתו. וכשהיו בטוחים שנפח את נשמתו, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.

היהודי הרגיש את צלו של מלאך המות פורש עליו את כנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: רבונו של עולם. דוקא עכשו למות, רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת ממני את נשמתי, במשך חמש השנים האלה היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת וכך, כשהוא מלא סענות כרמון כלפי מעלה, אבדה הכרתו.

כשהתעורר משנתו ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שכן הנאצים היו מעירים את כלם בארבע לפנות בקר למסדר. ומי שלא קם לא זכה לקום יותר... אז איך יתכן שהוא ישן והשמש זורחת? נקרה בראשו השאלה.

לאט לאט חדרה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו. אבל למה כזה שקט מסביב? הביט סביבו וראה שכלם מתים. הלחמניות היו מורעלות!!! אבל עליו נגזר לחיות, ולכן הקדוש ברוך הוא דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אמנם הוא סרב לתת אותם, אז הוא קבל מכות כדי שיוכל להמשיך לחיות.

על זה נאמר בישעיהו (יב,א): "אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי".

שבת שלום ומבורך וחודש טוב!!!

פרשת ואתחנן (שבת נחמו) - נחמו נחמו עמי

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם"

ימי החושך של בין המצרים הם ההכנה לימים של האור: טו' באב חודשי אלול ותשרי עם רה"ש ויוה"כ, סוכות ושמחת השואבה!!!

משל למה הדבר דומה: לפועל שהבוס ציווה עליו להרים שק כבד ואח"כ העמיס עליו עוד שק והסוחר מתחיל לצעוק נמאס לי אל תוסיף שקים זה מאד כבד! אמר לו הבוס מה אתה מתלונן? השקים האלו הם בשבילך תיקח אותם הביתה במתנה. אה.... שים שים עוד אני אסתדר...

הנחמה זה השלב שבו אתה רואה איך כל הייסורים של החושך היו לטובה!

שבת נחמו זה הזמן שאנחנו מבינים שכל השקים זה בשבילנו! ואנחנו שמחים לא רק על האור שהגיע עכשיו אלא גם על החושך! כי מפנימים איך הכל היה לטובה!!!

צרה = רצה:

דעת תבונות (קמו): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם. אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא,י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג,ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ,כז), "נסתרה דרכי מה' " וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה.): 'שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין' ".

צייר אחד דגול לקח את חברו ליער שיראה ציור מאוד יפה שהוא צייר, החבר עמד על יד הציור והצייר הלך אחורה עוד ועוד כדי לתפוס זווית מבט רחבה ולבחון איך הציור המדהים מתמזג בשלמות עם קו העצים, החבר שם לב שהצייר עומד ליפול עוד כמה צעדים לתהום והוא מנסה לנופף לו ולצעוק אבל הצייר חושב שהוא מעודד אותו וממשיך לצעוד אחורה, לחבר לא נותרבה ברירה והוא לוקח את הציור וקורע אותו! הצייר נעצר בהלם ומתחיל לרוץ קדימה בזעם למראה השחתת הציור שהוא עבד עליו ימים ארוכים, כשהוא הגיע אל החבר הוא הבין שהקריעה של הציור היתה לטובתו!

הקב"ה שרף את בית המקדש כדי שעמ"י יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי!

השריפה והחורבן הם הם ההצלה שלנו!!!

גם במצבים הכי חשוכים - יש במה להתנחם:

"נחמו נחמו", במה? "עמי" - בזה שאנחנו יהודים!

גם הכי הכי למטה אנחנו עדיין יהודים! כשאנחנו מבינים את זה אז "יאמר אלהיכם" הקב"ה אומר אני איתכם!

עוד פירוש נפלא: "נחמו נחמו", במה? ב"עמי" - בגילויים הרבים של אהבת ישראל אחדות ואמונה בעוצמות גדולות שהתגלו במבצע האחרון בעם שלנו!

צריך לשמר את האחדות ואת האהבת ישראל שמתגלים בעם ישראל בימי מלחמה.

כדי שזה ימשיך גם בעיתות שלום כדאי להוריד את הדברים לרמה המעשית של חיי היום יום: לוותר ולא לריב על חניה או תור בסופר או בבנק, לא לכעוס, לדבר בנחת, לדון לכף זכות, להסתכל על כל אחד בעין טובה! להמשיך לקבל שבת לפני הזמן, להתחזק בלימוד התורה, ''שיחו בכל נפלאותיו'' - לספר על הניסים שנעשו לחיילים בלחימה ולעם ישראל במהלך המבצע'.

ויה"ר שנראה מילות אלו (מתוך קינה של תשעה באב) מתקיימות בקרוב:

"עוּרָה נָּא חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ,

וְיִגָּלֶה קֵץ יִשְׁעֲךָ.

וְיֵאָמֵר לְשֶׂה נֶאֱלָמָה,

עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה".

פרשת מטות - הודו לה' כי טוב

הודו לה' כי טוב

במדבר (לג,לב): "וַיִּסְעוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וַיַּחֲנוּ בְּחֹר הַגִּדְגָּד".

הרב ברבי מתוניס דורש על הפס' הזה כי לעתים מנסה האדם לברוח מקשיים וצרות שמתרחשות לו בחייו בכל מיני דרכים, וכשהוא מצליח להתחמק הוא שבע רצון מעצמו, ואינו יודע צרות אלו היו עדיפות לו פי כמה.

רמז לכך נתן לראות בפסוק הזה: יַעֲקָן=עקה = צרה, חֹר=בור=למטה=ליפול, גִּדְגָּד=גד=מזל.

באה התורה ללמדנו, שאם אדם נוסע מצרותיו ומחפש לברוח ממועקותיו, הוא ימצא את עצמו חונה בתוך חור הגדגד, במקום שבו יחתך מזלו עוד יותר, שכן אם הקב׳׳ה נתן לו צרה כלשהי, הוא מונע ממנו באמצעות כך לקבל עונש חמור יותר.

מסופר שפעם הפציר אדם בשלמה המלך ללמדו את שפת העופות, ושלמה המלך נענה לבקשתו. בא האיש לביתו שמח וטוב לב, ולא חלפו ימים רבים עד ששמע את הצפורים מדברות ביניהן שבאותו לילה עתידה להתרחש בביתו גנבה.
מיד שכר האיש שרותי חברת שמירה, וכשהגיע הגנב המתינו לו כמה בריונים ששברו את עצמותיו ודאגו שלעולם לא יעלו בדעתו מחשבות שטות מעין אלו שוב...
חלפו ימים מספר, והנה שמע האיש את הצפורים מדברות שהלילה עתידה לפרוץ שרפה בביתו. באותו לילה נשאר האיש ערני, ובאמת בשעות הקטנות של הלילה נפל נר כלשהו וסביבתו החלה להתלקח, אך בעל הבית מהר לכבות את האש בעודה קטנה ושום נזק לא קרה.
חלפה תקופה נוספת ושוב התגלגלה לאזניו שיחת הצפורים. הפעם שחו זו לזו כי הלילה בעל הבית עתיד למות... כעת לא נותר לו מה לעשות, קם ונסע לשלמה המלך ושאל בעצתו.
אמר לו שלמה: מדוע למדת את שפת העופות? דע לך, שחוב נרשם לחובתך בשמים, בקשו המקטרגים לקחת אותך, אבל החליטו לבסוף לחוס עליך ולקחת במקום זה את ביתך.

ואתה החלטת להתחכם...

הקב"ה שלח גנב - אך אתה תפסת אותו, שלח אש - אך כיבית אותה, לא נותר לו אלא לקחת אותך...

על כך אומרת הגמרא (פסחים קיח.) ״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״: הודו לה׳ על זה שהוא גובה את חובתו של האדם בטובתו, דהינו: כאשר נגזרים על האדם גזרות קשות, לוקח ממנו הקב״ה דבר שהוא אוהב מאד במקום לבצע אותן.

לדוגמא: אדם רוכש לו מכונית חדשה במאה אלף שקלים, הוא עוד לא הספיק לבטח אותה, וכבר הוא נתקע בעמוד חשמל... בו במקום הוא מפסיד את הרכב, ולא זו בלבד, אלא שמקבל תביעה לתקון אותו עמוד...

עומד לו האדם ומקונן על היום שבו הוא נולד, על היום שבו ימות, על היום שבו קנה את הרכב ועל סוכן הבטוח שלא התקשר אליו בזמן... ואינו יודע, כי בסך הכל נעשתה עמו טובה גדולה, שכן הקב״ה לקח את הרכב במקום לקחת אותו בעצמו...

על זה אמרו חז"ל: ״הודו לה׳ שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו, ואת עני בשיו, יתום בביצתו, אלמנה בתרנגלתה״ - כל אחד משלם במה שיקר ללבו, במקום דברים גרועים יותר.

ה״בן איש חי״ מפרש ש׳חוב׳ בגימטריה שוה לשש עשרה, ו'טוב׳ בגימטריה שוה לשבע עשרה, כך שאם נוסיף אחד ל'חוב' נקבל 'טוב'.

אם רואה האדם שהגיע לו בחייו חוב כלשהו, והוא סובל מדבר מה בלתי נעים ונאלץ לעשות דברים שלא כרצונו, עליו להוסיף, את האחד, את הקב"ה, ל׳חוב׳ וכשיוסיף זאת יגלה עד מהרה כמה זה ׳טוב' לו.