פרשת חיי שרה - שרה אימנו - אשת חיל

שרה אימנו - אשת חיל

״אשת חיל״

חז״ל אומרים שכאשר רצה שלמה המלך להגיד את פרק ״אשת חיל״, הוא חיפש דמות שעליה יוכל לומר את הפרק, לבסוף בחר באמא שלו כדמות האישה המופתית.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: פעם אחת כששימשתי כדיין בבאר שבע, הגיעו זוג שהתקוטטו ביניהם, ובאו כמה עורכי דין מצד האיש וכן מצד האשה. וכשהתחיל הדיון בקשתי מעורכי הדין שיצאו החוצה. והם אמרו לי הרי אנו חייבים להיות נוכחים, אך אני סירבתי. והם אמרו לי שהם ייגשו לבג"ץ. אמרתי להם, אם כן תלכו כעת לבג"ץ. לאחר שהם יצאו, שאלתי את הבעל מה אירע, והוא אמר לי שאשתו זרקה עליו צלחת של סלט. שאלתי את האשה, מה אירע, והיא אמרה שבעלה זרק עליה סיר מרק. אמרתי להם מדוע זה קרה. אמרה האשה, בעלי חוזר מבית הכנסת בערב שבת ואומר "שלום עליכם" אבל הוא לא אומר "אשת חיל" חרף בקשתי. אמר לה הבעל "הרי את לא אשת חיל". ומכאן התחיל כל הריב. כשהסתיים הדיון בקשתי מהמזכיר שיקבע להם תור למחר להמשך הדיון. כשהגעתי לביתי התחלתי לעיין ב"אשת חיל" שחיברו שלמה המלך ע"ה, ותהיתי על מי הוא אמרו, האם על בת פרעה שהיתה אשתו ועשתה לו צרות, או על בת שבע אימו, ואמרו חז"ל שהוא התכוון על בת שבע אימו.

למחרת חזרו בני הזוג, ובקשתי שרק הבעל יכנס, ואז שאלתי אותו, מי לדעתך נקראת "אשת חיל"? והוא ענה, "אמא שלי כי היא מכבדת אותי". אמרתי לו תמשיך לומר "אשת חיל" כל ערב שבת ותכוון על אמא שלך. לאחר שבועיים, שוב אני רואה את אותם בני הזוג בבית הדין, ואמרתי בליבי שמא ההצעה שלי לא הועילה. שאלתי את הבעל ביחידות מה קרה? והוא אמר לי, ב"ה אנחנו בסדר, ואני רוצה לומר "אשת חיל" על אשתי. אמרתי לו תאמר על אשתך ועל אמך כרצונך.

 

חינוך ילדים

בתחילת הפרק מספר שלמה שאמו ייסרה אותו, ״אשר יסרתו אמו״ (משלי לא,א), וצריך לברר במה ומתי ייסרתו. חז״ל מגלים שכוונת הדבר היא שאמו הדריכה וחינכה אותו גם אחרי שנעשה מלך. כידוע, הומלך שלמה כבר בגיל צעיר ואת החינוך למלוכה קיבל מאמו; אמו לא נרתעה מהיותו מלך, וכאשר לא שמע לדבריה - הוכיחה אותו עד שקיבל את הדרכותיה.

גמרא (סנהדרין ע:): (משלי לא-א) דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו אמר ר' יוחנן משום ר''ש בן יוחי מלמד שכפאתו אמו על העמוד ואמרה לו מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי הכל יודעים שאביך ירא שמים הוה עכשיו יאמרו אמו גרמה לו ומה בר בטני כל הנשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אינן רואות פני המלך ואני דחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מזורז ומלובן ומה בר נדרי כל נשים של בית אביך היו נודרות יהא לי בן הגון למלכות ואני נדרתי ואמרתי יהא לי בן זריז וממולא בתורה והגון לנביאות אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין אל למלכים אמרה לו מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים למה לנו אל ולרוזנים אי שכר מי שכל רזי עולם גלויים לו ישתה יין וישתכר איכא דאמרי מי שכל רוזני עולם משכימין לפתחו ישתה יין וישתכר אמר ר' יצחק מניין שחזר שלמה והודה לאמו דכתיב {משלי ל-ב} כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי כי בער אנכי מאיש מנח דכתיב {בראשית ט-כ} ויחל נח איש האדמה ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון".

מאחר שבזכות דבקותה של אמו בחינוך, גדל שלמה בדרך הישרה והנכונה, הוא בחר בה כדמות ל״אשת חיל״.

 

״דרשה צמר ופשתים״ – צניעות בגוף

באחד הפסוקים של פרק ״אשת חיל״, מספר שלמה שאשת החיל ״דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה״ (משלי לא,יג).

הגמרא אומרת במסכת כתובות (עב:) שאישה הטווה וסורגת בשוק נקראת אישה פרוצה, מפני שבזמן שהיא עוסקת במלאכות אלו היא צריכה להרים את זרועותיה, וזה לא צנוע ולא מכובד.

אבל אישה צנועה, עוסקת במלאכה בכפות ידיה בלבד. כיצד היא עושה? מצמידה לגופה את זרועותיה, שאסור לגלות אותן, ורק כפותיה עובדות, כך שאין בעיה של חוסר צניעות. ועליה נאמר: ״ותעש בחפץ כפיה״ - שרק כפיה עוסקות בחפצה, ולא מגלה את זרועותיה.

 

צניעות חומרית

המלאכים שואלים את אברהם "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל". וכתוב (שופטים ה, כד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באוהל תבורך". אוהל - מסמל עראיות ופשטות.

האשה צריכה לדעת שהעולם הזה עראי ופשוט, ולא תבקש מהבעל דברים שעולים כסף רב. ואומר הרב בעל 'פלא יועץ' לעיתים הבעל הולך גונב וגוזל ולווה בריבית כדי לעשות רצון אשתו.

אשה שרואה שבעלה מביא לה דברים יקרים, תאמר לו 'וכי אתה רוצה לקנות אותי בדברים יקרים? די שתאמר לי מילה טובה'. ועל זה כתוב (בראשית מט, יב) "ולבן שיניים מחלב".

 

צניעות וענווה בנפש

בפרשת בנות צלפחד אנו רואים כיצד נשים יכולות להשפיע על פסיקת ההלכה. אחרי שמשה קובע את בתי-האב אשר ביניהם תתחלק הארץ, באות בנות צלפחד לפני משה, אלעזר והזקנים לבקש גם הן נחלה. תחילה הן מספרות את תולדותיהן: ״אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה׳ בעדת קירח... ובנים לא היו לו״ (כמדבר כז, ג). אחר כך הן ממשיכות וטוענות את טענתן: ״למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן?״(שם, ד), ולבסוף הן מגלות את רצונן: ״תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו״ (שם).

אנו שואלים: כיצד הן פוסקות הלכות? איך הן מחדשות דינים?

אלא שבאמת הן היו נשים גדולות, וטענתן — טענת אמת וצדק. לטענתן, אם אביהם היה בעדת קודח או בעצת המרגלים - אכן היה עליהן לאבד את חלקו ונחלתו בארץ ישראל, מחמת חטאו. אך מאחר שאביהן מת מיתה רגילה (ואפילו למאן דאמר שצלפחד הוא שקושש עצים בשבת והומת בחטאו - הוא התכוון במעשהו לשם שמים), הן מבקשות לקבל את נחלתו, שהרי אינו לוי ומגיעה לו נחלה.

חז״ל מספרים שבנות צלפחד היו ״נשים חכמות וצדקניות״. במה התבטאה חכמתן? בטענתן, ש״אמרו... אם כבן אנו - נירש כבן, ואם לאו - תתייבם אמנו...״, גם ״צדקניות היו - שלא נישאו אלא להגון להם״ (במדבר רבה כא, יא: תנחומא פינחס ז).

אחרי שמשה מקרב את משפטן לפני הקב״ה, הקב״ה משיב לו: ״כן בנות צלפחד דוברות״ (במדבר כז, ז). רש״י מסביר שהקב״ה הודה לטענתן: ״יפה תבעו״.

רש״י: ״אשרי אדם שהקב״ה מודה לדבריו״ - שזו מעלה מיוחדת לשבח, דרגה גבוהה ביותר. אך רש״י לא מסתפק בכך, אלא גם מגלה לנו שהיו בעלות דרגה יתרה מזו:

״׳כן בנות צלפחד דוברות׳ - כתרגומו: ׳יאות׳, כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה״ (שם).

כלומר, הקב״ה אמר למשה שבנות צלפחד יודעות את ההלכה והדין, וכשתמה משה למקור ידיעתן, השיב לו הקב״ה שפרשה זו כתובה לפניו בשמים, ובנות צלפחד הסתכלו בה וראו את ההלכה שכתובה בה: ״איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו״(שם,ח).

פלא גדול הוא, כיצד הן זכו לראות את ההלכה, ואילו משה רבנו אשר שהה ארבעים יום בשמים - ארבעים ועוד ארבעים יום, ועוד ארבעים יום - ולמר תורה מפי הקב׳׳ה, לא ראה. את ההלכה הזו לא הראו לו, אלא דווקא לבנות צלפחד. מדוע?

להראות לנו את שבחן של הנשים הצנועות, הצדקניות והחכמניות. איך הן הגיעו לדרגות אלו? בזכות שבאו לפני משה, אלעזר והזקנים בענווה, כשבאו ונכנעו לפניהם למרות שהן ידעו את הדין וההלכה. הן לא באו בעזות ובחוצפה ואמרו: ׳כך וכך ראינו בשמים. אתם לא ראיתם!׳, אלא באו בבקשה ובשאלה: ״למה לגדע?״. וזה שבחן, שבאו בשאלה למרות שידעו את ההלכה. זו חכמה עם צניעות וענווה.

אמו של הרב רבי יהודה צדקה ע״ה למדה רבות אצל בעל ה״בן איש חי״ והייתה למדנית עצומה, תלמידת חכמים ממש. שחרית היא הייתה מתפללת בבית הכנסת ״בית אהרון״. בבית כנסת זה היו שני מנייני תפילה בבוקר: הראשון - מניין פועלים, והשני - מניין של תלמידי חכמים ורבנים. תפילתם הייתה שלמה, החל ב״אלוקינו״ וכלה ״עלינו לשבח״, וארכה שעה בערך. היא הייתה מתחילה להתפלל במניין הראשון ומסיימת עם המניין השני. כזו הייתה תפילתה. לאחר מכן הייתה ממהרת לביתה כדי להכין ארוחת בוקר לבעלה. היא לא ניסתה להתחמק ולומר שמאחר והיא מתפללת, היא פטורה מלהכין לבעלה ארוחת בוקר, אלא כל בוקר הייתה רצה להכין לו את ארוחתו.

ראש חודש אחד ראו אותה יורדת מעזרת נשים אחרי סוף המניין השני, בא אליה רב חשוב אחד שהיה שם בתמיהה: ״מדוע התפללת פעמיים בשני מנינים?״, ועוד אמרו לה האנשים: ״נשים חייבות בתפילה פעם אחת, מדוע התפללת פעמיים?״, אך היא לא ענתה להם. שליח הציבור, שהיה תלמיד חכם, בא ושאל אותה האם שמעה שכאשר התפלל הרים את קולו? והיא ענתה ששמעה, אלא שלא שמעה שאמר ״יעלה ויבוא״. הש״צ נאלם דום לרגע ואחר כך הודה בטעותו, ששכח לומר ״יעלה ויבוא״. הרב החשוב, זה שגער בה על שהתפללה פעמיים, ציוה על הציבור להיכנס חזרה לבית הכנסת כדי לשוב על חזרת הש״צ, שכן הלכה היא שכל טעות שאדם חוזר עליה בתפילתו, חוזר עליה גם שליח הצבור. הקהל החל נכנס, אך הרבנית ע״ה עצרה אותם. אתם טועים, אמרה להם, ב״שולחן ערוך״ כתוב שאם שליח הציבור לא אמר ״יעלה ויבוא״ בחזרה וגמר את התפילה - אינו חייב לחזור, מפני שהוא עומד להתפלל תפילת מוסף שבה יזכיר ראש חודש(אורח חיים קכו, ג). ובלאו הכי גם לפי הקבלה אין מתפללים תפילת שחרית אחרי מוסף. הרב החשוב לא קיבל את דבריה ועמד על דעתו שההלכה אינה כך, אלא שצריך לחזור. הרבנית ציותה עליו שיביא ״שולחן ערוך״ והיא תראה לו שהלכה כדבריה. הוא נכנם והביא ספר. כשפתח אותו החל מגמגם, עד שלבסוף חזר והודה לדבריה. כשסיימו, שאל הש״צ מדוע לא העירה לו שיאמר ״יעלה ויבוא״, בזמן שטעה ושכח לומר? והיא השיבה לו שאילו הייתה צועקת לו: ״יעלה ויבוא!״ מעזרת נשים, היו הכל מסתכלים כלפי מעלה לראות מי זו הצועקת, והיה זה לא צנוע - ״קול באשה ערוה״.

 

שרה אשת חיל

חז״ל (תנחומא חיי שרה ח') אומרים שבשעה שהיה אברהם מקונן על שרה, ״התחיל אברהם לבכות עליה ולומר ׳אשת חיל מי ימצא׳.

הקב"ה אמר לאברהם אבינו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא,יב). ופירש רש"י: "בקול רוח הקדש שבה, למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". שרה לא נזרקה לכבשן האש ועכ"ז זכתה לרוה"ק ולנבואה בזכות כח הצניעות שהיה בה.

 

משרה לומדים דין חשוב מאוד של צניעות

כשבאו המלאכים לבקר את אברהם הם שואלים אותו "איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" (בראשית יח, ט).

גמרא (בבא מציעא פז.): "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל - להודיע ששרה אמנו צנועה היתה. אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי יצחק יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה, אלא מאי באהל? כדי לחבבה על בעלה".

ידעו המלאכים שאברהם אבינו חפץ שיגיעו אורחים, ולשם כך הוא שלח בתחילה את אליעזר עבדו שיחפש אורחים אך הוא שב ואמר שחם מאד ואין נפש חיה בחוץ, וגער בו אברהם אבינו ואמר לו "עבדא בישא" (כלומר, אתה לא רוצה לעבוד וע"כ אתה לא רואה אורחים), עד שהוא בעצמו נאלץ לצאת עם כל חולשתו לפתח האוהל להמתין לאורחים.

אמרו המלאכים לאברהם, אם כל כך חשובה בעיניך מצוה זו, אשתך היתה צריכה לגלות אכפתיות ולצאת לקבל את פני האורחים יחד אתך?

על זה אמר אברהם שהיא כל כך צנועה שהיא עוזרת ומסייעת לו במצותו רק מבפנים, מתוך האוהל.

עוד אומרת הגמרא (שם): "תני משום רבי יוסי למה נקוד על איו שבאליו לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו. והאמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל? על ידי בעלה שאני".

רש"י "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה".

אומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין): "והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".

כתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה): "אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח".

על כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.

 

לא להראות לכולם יופי ששמור לבעל

כשאברהם ושרה ירדו למצרים, אמר אברהם לאשתו: ״הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת, והרגו איתי, ואתך יחיו: אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך״ (בראשית יב, יא-יג). רש״י(שם) אומר: ״הנה נא ידעתי - מדרש אגדה: עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה״. כלומר, עד עתה לא ידע את יופיה של אשתו מפני צניעותם. היכן מתבטאת צניעותה של שרה ? שהסכימה עמו למעשה ההסתרה; שאף על פי שהייתה אישה יפת מראה, שתקה ולא התלוננה כאשר אברהם החביאה בתוך תיבה, כדי להסתירה מעיני המצרים.

 

השתתפות בצער הזולת

״וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה׳ לשרה כאשר דבר, ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו״ (שם כא,א-ב). בימינו בכל מקום ומקום מוקמות אגודות: אגודה למען ילדים חולים, אגודה למען קשישים, אגודה למניעת הפלות ועוד. גם לשרה אמנו, שהייתה עקרה, הייתה ״אגודה״ לתמיכה בנשים עקרות; היא עודדה וסייעה לכל שאר הנשים העקרות שהיו בסביבתה.

כאשר הקב״ה הודיע לאברהם אבינו ששרה עתידה להרות וללדת, הוא סיפר זאת בשמחה לשרה. אך תגובת שרה הייתה מתמיהה. במקום לשמוח, היא בכתה. תמה אברהם לפשר הבכי - הרי זכתה להבטחה שתלד בן למרות גילה המופלג, בן שהוא קדוש מרחם אמו, ״אשר קידש ידיד מבטן״, ומדוע תבכה? שרה הסבירה שלו היא מרחמת על שאר הנשים העקרות, אלה החברות איתה באגודה: כמה צער תסב להן הידיעה ששרה הרה והן לא. לכן היא ביקשה מאברהם שיתפלל לקב״ה שגם כל שאר העקרות תיפקדנה. וכך היה, אברהם התפלל והעקרות נפקדו.

כשהגיעה עת הלידה, נמלא האויר בקולות יילודים: ילדה שרה אמנו ועמה כל שאר העקרות. כשראו זאת ליצני הדור, אלו שאינם מאמינים בניסים ובנפלאות, הם אמרו שכנראה הייתה איזו מחלה שריפאה את כל העקרות וכך נפקדו כולן, אך לא היה כאן נם מיוחד לשרה אמנו. מה עשה הקב״ה? נס גלוי. כידוע, בתקופה ההיא עדיין לא היו תחליפי חלב, ואישה שלא רצתה להניק או שחלבה היה מועט - שכרה מינקת כדי להניק את בנה. מאחר ובאותו פרק זמן ילדו כל עקרות האזור, עלה שכרן של הנשים המניקות עקב הביקוש הרב. הקב״ה עשה נס בתוך נס ומנע מכל היולדות חלב, כדי שכולן תזדקקנה לפנות לשרה. ואכן, באו היולדות הטריות לפני שרה אמנו ותינו צערן: ״רק בזכותך ילדנו את הילדים האלה... אך עתה אין לנו חלב לתת להם. עזרי לנו״. שרה ריחמה עליהן והניקה את כל התינוקות. על כך נאמר: ״היניקה בנים שרה״ שהניקה בנים רבים, בני כל הנשים הללו.

לאחר שהתינוק ינק מחלב שרה אמנו, הוא השתנה. גם אמו השתנתה לטובה. אך מאחר שעדיין לא היה להן חלב, הן שבו לשרה בבכי: ״אנו גרות רחוק מבאן, האם נבוא כל יום לכאן כדי שתניקי את בנינו?״. עמדה שרה והתפללה לפני ריבון העולם, שירחם על הנשים הללו ויתן חלב בדדיהן. הקב״ה מנע מהן חלב והעניק שפע חלב לשרה אמנו, כדי שלא יגידו שהכל טבעי, ולמרות זאת, שרה התפללה עליהם. תפילתה נשמעה, מפני שהייתה מתוך אהבה וחמלה, מפני שלא רצתה שהנשים ובניהם יצטערו. בוודאי שאחר כך הן התקרבו לקב״ה יותר ויותר.

 

אברהם טפל לשרה בנביאות

לאחר מכן כתוב: ״ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק״ (שם,ט). מה פירוש ״מצחק״? - ״דרש רבי עקיבא: אין צחוק האמור כאן אלא עבודה זרה... רבי אליעזר אומר: זה גילוי עריות... רבי יהושע אומר: זה שפיכות דמים״ (תוספתא סוטה פרק ו).

ישמעאל רדף את יצחק וניסה להרגו, אך בערמומיות. הוא פיתה את יצחק בלשון רכה שיבוא עמו לשדה, שם ילמד אותו לירות חצים. כוונתו הייתה לירות ביצחק ולהרוג אותו, ואחר כך לומר שיצחק מת בתאונה ותקלה, בשגגה ובלי כוונת זדון. כאשר ראתה שרה שישמעאל רודף את יצחק, היא הגנה עליו. היא גם ידעה שאם השניים, ישמעאל ויצחק, יישארו יחד, ישנו חשש שיצחק יושפע ממנו לרעה.

שרה, אותה אישה צדקת שגיירה וקירבה נשים, שהתפללה על עקרות, שלא יכולה לסבול שהזולת מצטער, פנתה לאברהם וביקשה: ״גרש האמה הזאת ואת בנה״ (שם, י) - מפני שלא ייתכן שיצחק, הילד הקדוש מבטן, יגדל בחברת ישמעאל העובד עבודה זרה ועובר עבירות חמורות אחרות. החיבור ביניהם הוא כלאיים רוחניים, ״צמר ופשתים״ יחדיו, מצב שאסור שיתקיים, כפי שכתוב במדרש ששרה הייתה ״אשת חיל, ש״דרשה צמר ופשתים״ - ״בין יצחק לישמעאל, שאמרה: ׳גרש האמה הזאת ואת בנה...״.

״וירע הדבר מאד בעיני אברהם״ (שם, יא). אברהם לא הבין מדוע שרה, המרחמת על כל דל וגלמוד, יהא מי שיהא, אינה מרחמת על האמה ובנה, בני ביתה.

כאן התערב הקב״ה ואמר לאברהם: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא, וכבת עשרים - כבת שבע ליופי״ (רש״י שם).

 

דחיפה של כל בני המשפחה!

רק אחרי שנפטרה שרה אמנו, נאמר כי ״אברהם זקן בא בימים״ (בראשית כד,א) - ותימה, וכי עד אז אברהם לא היה זקן? אלא אומרים חז״ל: ״...וכיוון שמתה, קפצה זקנה על אברהם. מה כתיב אחריו? ׳ואברהם זקן" (תנחומא חיי שרה, ד).

כל זמן שהייתה שרה עם אברהם, הוא לא הרגיש זקן, כיוון שהיא עודדה אותו וסייעה בידו לקרב בני-אדם לאביהם שבשמים ולגמול חסדים. לכן, הוא לא הרגיש זקנה. אך משנסתלקה שרה, קפצה עליו הזקנה, כיוון שהכוח המניע, הכוח הדוחף - פסק.

תכונה זו, עידוד הזולת לתורה ועבודה, היא אחת מהתכונות שהטביעה שרה אמנו בבני ישראל ובבנות ישראל.

 

מעשה אימהות סימן לבנות

"ויהי בבוקר והנה היא לאה". כיצד לא הרגיש יעקב עד הבוקר שזו היתה לאה? ביארו חז"ל שיעקב מסר סימנים לרחל שתאמר אותם כשתבוא לאוהלו, כי חשש שלבן ירמה אותו, וכשראתה רחל שמכניסים לו את לאה אמרה: עכשיו לאה תתבייש, ועמדה ומסרה לה אותם הסימנים.

על זה אמרו חז"ל (מגילה יג:): "בשכר צניעות שהיתה בה ברחל (במסירת הסימנים) זכתה ויצא ממנה שאול, ומה צניעות היתה בשאול שכתוב "ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל, לפיכך זכה ויצאת ממנו (משאול) אסתר" שנאמר בה "אין אסתר מגדת את עמה".

קודם כל מבינים ש:

א. צניעות היא לא רק עניין של לבוש צנוע אלא היא דבר רחב יותר ששייך לכל אורחות חייו של האדם, שהרי צניעותה של רחל התבטאה בכך שלא רצתה לבייש את אחותה ויש בזה מידה עצומה של ענווה, ויתור גדול ומסירות, שהקריבה למען לאה.

בשאול התבטאה הצניעות בכך שלא סיפר שהתמנה על ידי שמואל למלך. ומסביר המהרש"א במס' מגילה "שמכלל הצניעות היא שלא יודיע האדם את מעלתו כנאמר - יהללך זר ולא פיך". ואצל אסתר התבטאה הצניעות בכך ששמרה על זכות השתיקה, שמעה בקולו של מרדכי ולא גילתה את סודה מאיזה עם היא, דבר שעזר בהמשך לניצחון על המן.

ב. צניעות עוברת בירושה:

המהר"ל (נתיב הצניעות פ"א) מבאר, שדבר מיוחד יש בצניעות לעומת שאר המידות - שהיא עוברת בירושה "ולא תמצא בכל המידות שהדומה יוליד הדומה כמו שתמצא אצל הצניעות שהצנוע מוליד צנוע".

מדרש רבה (נח): "רבי עקיבא היה דורש והציבור התנמנם, ביקש לעורר אותם ואמר "מה ראתה אסתר שתמלוך על 127 מדינות, אלא תבוא אסתר שהיא בת בִּתה של שרה שחייתה 127 שנה ותמלוך על 127 מדינות".

לא ברור מה הקשר בין שרה לאסתר, וכי רק המספר הזהה מקשר ביניהן?

מצאנו שכשבאו המלאכים לבשר לשרה שתלד את אברהם שאלוהו: "איה שרה אשתך?" וענה אברהם "הנה באהל" אומר המדרש "להודיע ששרה אמנו צנועה היתה". ומוסיף ר' יהודה בשם רב, "יודעים היו מלאכי השרת ששרה אמנו באהל היתה אלא מאי באהל, כדי לחבבה בעיני בעלה". כלומר "להודיע שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לשאול אחריה" (רש"י). שרה, למרות שמיהרה ודאגה להכין לאורחים כל מה שנצטוותה על ידי אברהם, לא עומדת לפני האורחים ומרבה אתם שיחה אלא מצטנעת באוהל ומשם היא מתברכת "והנה בן לשרה אשתך".

לכך התכוון ר' עקיבא - בשכר צניעותה של שרה הולכות ונולדות כאן אמהות קדושות וצנועות שמנחילות את הצניעות לבניהן ולבנותיהן, ובסוף זה מגיע לאסתר שמתוך כך זוכה למלוך על 127 מדינות כמניין חייה של שרה.

בעל השמועה כאן הוא רבי עקיבא שנאמר (כתובות סג.), שרחל ראתה שהוא צנוע ומעולה, ראתה בו מידות טובות של צניעות וענווה ואמרה: אם הכלי הנאה הזה יתמלא בתורה יצא ממנו תלמיד חכם גדול, כך שר' עקיבא המיוחד בצניעותו אשר מלמדנו לראות את ערך הצניעות לדורות משרה ועד אסתר ולדעת להתמלא ולהתברך ממידה נפלאה זו.

מאחר שהדבר טבוע בנו, אנו יכולים להגיע בקלות לדרגות דומות לשרה. ״שרה״ עצמה קשה להיות, אך ״כמו שרה״ אפשר ולכך יש לשאוף להתעלות.

 

בפנים או בחוץ?

מצד אחד "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה,יד). מכאן לומדים, לכאורה, כי על האשה להיות צנועה ותחומה בגדרי ביתה.

מצד שני, בספר משלי (לא,יד-טז) מתוארת אשת החיל האידיאלית בתיאור הבא: "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם". האשה האידיאלית יוצאת מביתה, זוממת שדה, נוטעת כרם ומביאה ממרחק לחמה. כיצד מתיישבים הדברים עם העיקרון שלפיו: "כל כבודה בת מלך פנימה"? מה גם שהתורה מספרת בשבח צניעותה של שרה אמנו, שבח העולה משאלת המלאכים: "איה שרה אשתך?" (בראשית יח,ט). מסבירה הגמרא (בבא מציעא פז): יודעים היו מלאכי השרת, היכן שרה נמצאת, אם כן, מדוע שאלו היכן מקומה? "להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה".

גם דבורה הנביאה שהביאה תשועה לישראל. בתקופתה שיעבדו מלך כנען ושר צבאו סיסרא את ישראל והציקו להם בדרכים שונות. דבורה באה, ואיתה ברק בן אבינועם. הם גייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחו את יבין מלך כנען ואת צבאו, והארץ שקטה ארבעים שנה, ודבורה שופטת את ישראל (שופטים ד').

מימוש עצמי נכון על פי התורה הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר, והאשה - כאשה. אין פירוש הדבר שאשה אינה יכולה ואינה צריכה ללמוד או לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית.

 

השאלה היא: מהו התפקיד המרכזי? היכן מרכז הכובד?

כאשר האשה עסוקה בניהול הבית ובטיפול בילדיה היא מגשימה את עצמה ואינה מחמיצה משהו. תפקידה המשפחתי של האשה הוא בעצמו חלק עיקרי וחשוב בהגשמה העצמית שלה. מימוש היכולות והמעלות הרוחניות הרבות הנדרשות לתפקיד המשפחתי, מהווה את עיקר ההגשמה העצמית.

אין תפקיד הנשים לשרת ולעבוד בבית (כל היום להבריק ולצחצח). תפקידן לנהל את הבית, כך שהוא יסייע להן ולבני ביתן בתפקידם ובייעודם. אין זה קל להצליח לבנות בית חם מלא שמחה והתלהבות. אין זה קל להקים משפחה מאוחדת עם הרבה אהבה, שיצמחו בה ילדים ואנשים טובים ומאושרים.

תפקיד זה דורש יכולות, תכונות ומעלות מיוחדות, שרק הנשים ניחנו בהן, כדי שהן תצלחנה להגשים את ייעודן בשלמות.

היא מעצבת את דמות הדור הבא, היא בונה את הרקמה הפנימית של החברה, היא קובעת את אופיו של התא המשפחתי. אלה הם החיים עצמם, ועל כך מופקדת האשה. אין כל ערך לידע, לכסף ולכישורים ללא חינוך והשקעה בפיתוח האישיות.

יתכן מאוד, שתפקוד יעיל ומתוכנן של האשה בבית ובנסיבות מתאימות, מותיר לאשה כוח וזמן לעיסוקים ערכיים נוספים גם מחוץ לביתה.

מומלץ, שנשים תעסוקנה בהם, עיסוקים נוספים אלו יכולים לתרום מאוד לערכה העצמי, להרגשתה הכללית ולכושר תפקודה בבית.

"כל כבודה בת מלך פנימה" – השאלה במה את מתכבדת? בתואר ראשון שלך או בזה שאת אמא? כל כבודה, כל הכבוד שלה זה מהפנימה ממה שקורה בבית!

זה כח שיש לנו כבר מהאימהות, רק צריך להוציא אותו לפועל...

 

בזכות שרה יבוא המשיח

מרן החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, מביא בספרו "נחל קדומים" (ריש פרשת חיי שרה):

"'ויהיו חיי שרה מאה'. סופי תיבות שם הוי'ה. הקב"ה ייחד שמו עליה להעיד שהיא צדקת גמורה. רבינו אפרים ז"ל בפרישתו כתב ידו, ועוד האריך ברמז שמות הקדש היוצאים מפסוק זה. ורבינו אלעזר מגרמיזא ז"ל ברמזיו כתב יד כתב 'ויהיו חיי שרה מאה', ראשי תיבות 'משוח', דבזכות שרה יבא המשיח. עכ"ד. ואפשר כי כל עיקר הקלקלה היתה חוה, ושרה אמנו ע"ה הרבתה לתקן חוה, ואם כן בזכותה יבא משיח, שהגדילה לתקן עוון חוה. ובליקוטים כתב יד ראיתי, ראשי תיבות 'ויהיו חיי שרה מאה', גימטריה 'בשמחה' עם הכולל, ואפשר דסופי תיבות הוי'ה כאמור וראשי תיבות 'בשמחה' שהוא כינוי לשכינה, לומר דבמעשיה הטובים היה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ודו"ק".

פרשת חיי שרה - אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת

אין לי ארץ אחרת - גם אם אדמתי בוערת

בראשית (כג,א): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה"[1].

פרשת השבוע מתחילה במילים של חיים, ואף קרויה כך, אלא שהתורה מספרת לנו מיד על מוות - "וַתָּמָת שָׂרָה".

מכך נראה שמותה של שרה הוא תמצית חייה, מותה מסמל משהו!

אברהם אבינו נקרא לפני שתי פרשות להקים את האומה שתגאל את האנושות ותתקן את העולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", מבחינתו הדבר כולל קריאה בשם ה', הפצת האמונה בא-ל אחד, ואף סיוע הומניטרי ללוט, הצלת סדום ועוד.

לשם מימוש דברים אלו אין צורך במדינה ואין צורך בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עלולה לעכב תיקון שמכוון כלפי כלל הקוסמוס.

ברגע ששרה מתה, נפגש אברהם עם הארץ, הצורך לקנות חלקת אדמה.

בראשית (כג,ב): "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

אברהם אבינו מגיע מבאר שבע לספוד לשרה בחברון. זאת אומרת ששרה נסעה לפני אברהם והגיעה לחברון.

שרה, בנָשִיוּתַהּ, חשה בפנימיות את ההזדקקות לבית, מקום מבטחים.

מדרש (רות רבה ב,ח): "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי בֵּיתִי[2]".

היא כבר הגיעה לחברון כדי לקנות קרקע שם, אלא שלא הספיקה.

מדרש (תנחומא חיי שרה, ג): "זממה שדה ותקחהו - שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, ותקחהו – שהרי נקברה בה".

שרה מסרה את נפשה להיות באהלים עם אברהם עד שהחליטה לממש את הבטחת הארץ החשובה לה מכל "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

בסיום הפרשה אנו נתקלים בביטוי מיוחד "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי" ישנה עוד פעם אחת בתנ"ך שמופיע ביטוי זה, באדם הראשון: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חָי".

אדם הראשון ואברהם אבינו דומים ב'המצאת הגלגל', כל אחד בדרכו.

אדם הראשון התחיל את האנושות במובנה הגשמי, אברהם החל את התנועה האנושית הרוחנית לתיקון העולם.

הארה לאומות העולם חייבת להיות מתוך הקמת יישות מדינית, כדי שתהיה דרך להשפעה בין ישראל לעמים.

הקרקע שאותה בסופו של דבר קונה אברהם היא "אֲחֻזַּת קֶבֶר".

היינו מצפים שהאחיזה הראשונית של עם ישראל בארץ ישראל תהיה באמצעות משהו חי - כרם, מעיין נובע, דברים המוסיפים חיות ואופטימיות.

אלא שרכישת הקבר מלמדת אותנו יסוד עיקרי בהבנת ישיבתנו בארץ ישראל:

אם אדם קונה כרם, מה מצדיק את אחיזתו במקום? עבודתו בכרם, הוא חורש, זורע, מסקל אבנים, כולם יודעים שזה שלו.

אך כשאדם קונה קבר, מה עליו לעשות בשביל להוכיח שזה שלו? כלום. המנוח פשוט שוכב שם.

כמו כן אם אדם קונה כרם הוא יכול למכור אותו ביום מן הימים או פשוט לנטוש אותו, אבל קבר זה נצחי.

אברהם קונה דבר סטטי ולא משתנה, זו אמירה וסימן: אחיזתנו בארץ היא עצמית ואינה תלויה בעבודתנו, ואף לא בשהותנו בה.

חז"ל במדרש (תהלים כ') מספרים לנו סיפור: אב ובנו הלכו בדרך. התעייף הבן ושאל את אביו: "היכן היא המדינה?" (בלשון חז"ל מדינה זו עיר). אמר לו: "בני, סימן זה יהא בידך, כשתראה את בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך.

כך הנביא אומר לישראל, אם ראית הצרות שיכסו אתכם (צרות עד מעל הראש) מיד אתם נגאלים שנאמר - יענך ה' ביום צרה".

רואים מהמדרש את הקשר ההדוק בין הגאולה והקירבה לארץ ישראל (העיר במשל) לבין הבית קברות!

עם שזו ארצו קובר בה את קרוביו, עם פולש שורף את הארץ...

בתקופה בה התגוררו יהודים בבית הממשל הצבאי בחברון נפטר ילד לאחת המשפחות. למרות שלא הייתה התנגדות מצד הממשל לקוברו בבית העלמין העתיק, נקבר בירושלים מסיבות שונות.

משחודש היישוב היהודי בקריית ארבע, לא ניתן אישור ממשלתי דומה עד לקבורת התינוק אברהם ידידיה נחשון.

נחשון נולד בקריית ארבע בחורף תשל"ה (1975) לצייר ברוך נחשון ושרה נחשון, ממחדשי הישוב היהודי בחברון ותושבי קריית ארבע.

בהיותו התינוק הנימול הראשון במערת המכפלה מאז חודש היישוב היהודי בחברון, נקרא על שמו של אברהם.

כארבעה חודשים לאחר מכן מת אברהם ידידיה נחשון מוות בעריסה.

האם החליטה שכשם שהיה הראשון להימול בחברון מאז חודש היישוב היהודי, יהיה גם הראשון להיקבר בבית העלמין העתיק.

מסע ההלויה התקיים ביום כ"ב תמוז התשל"ה ויצא מקריית ארבע לכיוון חברון בטנדר עם מניין גברים.

ביציאה מקריית ארבע עצרו חיילים את השיירה בשל הוראת שר הביטחון דאז שמעון פרס, שאסר את הקבורה בחברון.

מפקד שהובא למקום הביע בפני האם שרה את צערו על אובדנה וביקש אותה לקבור את בנה בירושלים או בקריית ארבע.

כששאלה מדוע לא תוכל לקוברו בחברון היא נענתה על ידי המפקד "הרי את חברון יחזירו".

שרה הבהירה שלא תסכים לקבור את בנה במקום אחר והחלה לצעוד עם גופת בנה בזרועותיה לכיוון חברון.

כעבור זמן מה שר הביטחון, הורה להתיר את קיום הלויה.

שמואל (ב' י,יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ"!

חשוב במיוחד להתחזק בימים אלו, ימים בהם עם ישראל נאבק על אחיזתו בארצו, גם כנגד גורמים המנסים לגרש אותנו מעל אדמתנו, וגם מול גורמים המנסים לשרוף אותה!

כנגד נסיונות שריפה אלו – הקב"ה שנקרא (דברים ט,ג) "אֵשׁ אֹכְלָה" – "הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" (שם).

כדברי הבן איש חי (ברכת חיים) על הפטרת השבוע: ״וחם לאדוני המלך׳ — מלכו של עולם, על דרך 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה... וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי' (ישעיהו סג,ד-ה), שיתמלא הקדוש ברוך הוא חימה על אומות העולם, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון".

---

[1] דבר תורה של הרב חנן שוקרון עם עריכה קלה ותוספות.

[2] מעניין הוא שבדיונים רבים בתלמוד, כשמדובר על רוע מזל במאורעות שקרו לאשה, נאמר הביטוי "נסתחפה שדהו", האישה בטבעיותה שייכת לקביעות והחיבור לקרקע.

מסירות נפש נשית

מסירות נפש נשית

מה זה מסירות נפש?

למושג ״מסירות נפש״ יש שני מובנים.

א. מסירת הנפש ממש - מיתה על קידוש השם.

ב. התמסרות מוחלטת של האדם לעשיית הישר בעיני הקב״ה, מבלי למות.

שני סוגי מסירות הנפש חשובים, אך מעלתה של מסירות הנפש מן הסוג השני גדולה ממעלת הסוג הראשון. במסירות נפש זו ניתן להתמיד כל החיים, ואליה יש לשאוף.

לקפוץ על הרימון - בכל יום מחדש...

מסירות הנפש של הנשים נגד היוונים:

נשים חייבות במצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שאומרים חז״ל: ״אישה ודאי מדליקה״ (שבת כג.).

לא זו בלבד שאישה חייבת בהדלקה, אלא שבהדלקתה היא אף יכולה להוציא את בעלה ידי חובתו, במקרה ואינו נמצא בבית בזמן ההדלקה.

הגמרא בחרה להשתמש בביטוי ״ודאי״, שאינו שכיח בלשונה, כיוון שאין להעלות על הדעת שנשים לא יחויבו בהדלקה, מפני ״שאף הן היו באותו הנס״ (שם).

באיזה נס מדובר?

רש״י מבאר ״שגזרו היוונים על כל בתולות הנישאות להבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אישה נעשה הנס״.

בגזירתם זו רצו היוונים לטמא את עם ישראל, אך בזכות בתו של יוחנן כהן גדול, שסיכנה את עצמה ומסרה את נפשה - התבטלה הגזירה. היא האכילה את הצורר במאכלי חלב והשקתה אותו יין, וכשנרדם - הרגה אותו. לזכר נס זה נהגו בני ישראל לאכול מאכלי חלב וגבינה בימי החנוכה, מנהג המוזכר בהלכה, בניגוד למנהג אכילת לביבות ושאר מאכלים מטוגנים בשמן.

אמנם, נס הצלה זה לא התרחש בתקופת נס החנוכה אלא מוקדם יותר, כפי שאומר ה״בן איש חי״, אך אף על פי כן הוא מוזכר בחנוכה מכיוון שהוא קשור למאבק במלכות יוון.

הנשים נטלו חלק חשוב במאבק ביוונים:

ב״ספר חשמונאים״ מסופר שהיוונים גזרו שלא למול את הבנים, שלא לשמור שבת ושלא לשמור ראשי חדשים.

מאחר והחובה למול את הבן מוטלת על האב (קידושין כט.), הרי שגזירת איסור המילה הייתה על הגברים. אמנם ציפורה, אשת משה רבנו, מלה את בנה, אך היה זה רק כהוראת שעה כדי להציל את משה רבנו, אך בעיקרון, המילה היא תפקיד האב.

אף על פי כן, לנשים היה תפקיד מרכזי במאבק נגד גזירת המילה של היוונים.

לעתים תכופות, הנשים הן אלו שמלו את בניהן במסירות נפש ומבלי להירתע מעונש המוות שליווה את הגזירה, מפני שהאב התחבא במערות כדי לשמור שבת.

עונשו של המל את בנו היה אכזרי: השלכה מן החומה. עונש זה כלל גם חנק, סקילה ושאר מיני ייסורים קשים.

למרות זאת, נשות ישראל לא נרתעו ומלו את בניהן.

״ספר חשמונאים״ מתאר כיצד נתפסו מספר נשים אשר מלו את בניהן, ״ויקשרו(היוונים) את הילדים על דדי אמותיהן ויעבירו אותן ברחובות העיר״ ואחר כך שמטו אותם מן החומה.

היוונים גזרו גם שלא לשמור ראשי חודשים. הייתה זו גזירה המכוונת דווקא כנגד הנשים, מאחר שראש החודש הוא חג מיוחד לנשים. אמנם בראש חודש הגברים אומרים הלל ומוסף, אך לנשים יש מעלה יתרה בראש חודש, והיא שהן לא עוסקות במלאכות קשות בראש חודש.

לכך הן זכו בשכר שסירבו לעבוד לעגל עם כל הגברים. בזכות מסירות הנפש שלהן, שלא נכנעו ללחץ הגברים, זכו לחג מיוחד זה.

האם ושבעת בניה - קידוש השם בחיים ובמות:

מסופר (גיטין נז:) שאנטיוכוס קרא לאם ולבניה אל ארמונו. משבאו, ציוה עליהם לאכול חזיר. הוא איים על הבכור שאם לא יאכל - הוא יכה אותו בשוטים ובמקלות וימיתהו בקלחת של אש, אך אם יאכל - יעשיר, יגדל ויפאר אותו.

הבן סירב. ״תעשה בי מה שתעשה, לא אפר את חוקות אבותי״ אמר, והרשעים הרגוהו בשריפה.

אחרי כן קראו לבן השני ולנגד עיניו הוסיפו עצים לבערת האש. ״חוס על עצמך״, אמר לו אנטיוכוס וציוה עליו לאכול חזיר. גם בן זה סירב. ״עשה לי כמו שעשית לבן הראשון״ הכריז, ״ואני אשיר את שירו של משה רבנו - אז ישיר משה״.

הרשעים הפשיטו את עורו מעל בשרו לנגד עיני אמו. אך גם הוא סירב להתגעל במאכל האסור. ואנטיוכוס המית גם אותו.

חיזקה האם את בניה הנותרים ואמרה: ״ה׳ אלוהים ראש כל דבר בורא תבל ויוצר האדם. ישיב לכם בחסדו את חייכם אשר תשליכו מנגד על מצוותיו וחוקותיו״ (חשמונאים ב׳ ז, כה).

גם את הבן השלישי לא הצליחו לשכנע.

את הבן הרביעי היכו בשוטים כדי שיסכים לאכול. אך כל עוד נפשו באפו הוא אמר: ״טוב לחסות בה׳״, סירב לאכול ומת על קידוש השם.

גם הבן החמישי והשישי מתו בייסורים. אך לא נכנעו לגזירת המלך.

קרא אנטיוכוס לבן השביעי. צעיר הבנים. ואמר לו שאם יסכים לאכול חזיר - הוא יתן לו כל מחמדי עולם. יעשיר ויפאר אותו.

אנטיוכוס פנה גם אל אם הבנים וציוה עליה לדבר על לב בנה האחרון ולשכנעו לאכול. כדי להצילו ממיתה משונה.

האישה הסכימה לדבר עמו, אך בלשון עברית בלבד. האישה פנתה אל קטן בניה ואמרה: ״שמע בני. הנה תשעה ירחים נשאתיך בבטני. ושלוש שנים הינקתיך, ובעמל ובעצב גידלתיך עד היום. ועתה לו תרחמני אך הפעם: הבט נא השמים והארץ וכל צבאם. כי כל אלה ברא אלוהים מאין. וגם את בני האדם ידיו יצרו: לכן בני, אל תירא מפני הרוצח הלזה, ומות ברצון טוב כאחיך. למען השב ישיבכם לו ה׳ אלוהים לעת רחמים״ (שם, לב-לד). הזדעזע הילד למשמע דבריה ואמר כי לרגע לא עלה על דעתו לשמוע בקול המלך הרשע. האישה שכנעה את בנה בכך שהדגישה כי למרות שהיא העניקה לו את גופו, הקב״ה העניק לו את העיקר. את נשמת אפו, ולכן בקולו יש לשמוע. הבן סירב לאכול. כאחיו. והומת.

גם את אם הבנים המיתו הרשעים. אישה זו. אם הבנים. קידשה את השם בדבריה בחייה. וגם כשמסרה את נפשה ומתה עם בניה[1].

קידוש השם של יהודית

יהודית המפורסמת. זו שהרגה את הצורר היווני. גילתה מסירות נפש ומנהיגות מיוחדת במינה.

ב״ספר יהודית״ (ז-טז) מסופר שהיוונים צרו על עיר בשם ״בתול״. ששכנה קרוב לבית שמש. היוונים התנו את סיום המצור על העיר בהסכמת אנשיה לאכול חזיר. לעבוד עבודה זרה ולחלל שבת. יושבי העיר. שמימיה אזלו. החלו מתפללים לקב״ה אך לא נענו. עמד ראש הקהל. איש ושמו עוזיה. והודיע למלך היווני שאנשי העיר מבקשים ארכה של חמישה ימים. אם בתוך פרק זמן זה לא ישמע הקב״ה לתפילותיהם ולא ימטיר גשם - תיכנע העיר תחתיו להיות לו לעבדים. שמח המלך היווני והודיע שימתין חמישה ימים ואחר יעשה ככל אשר דיברו יושבי העיר.

בין יושבי העיר הייתה אלמנה ושמה יהודית. הספר (ח, א־ז) מתאר את ייחוסה ואת הנהגותיה: ״ותעש לה חדר קטן בעליית ביתה, ותשב שם חגורת שק, ותצם יום יום בבגדי אלמנותה, מלבד שבתות ה׳, ומלבד ראשי החודשים ומועדי בני ישראל... ותלך בדרכי ה׳, ולא מצא בה איש ערות דבר״.

כשמוע יהודית את תשובת עוזיה לעם, אמרה לו ולזקני העם: ״מי אתם כי תנסו את ה'? התחת אלוהים אתם לשפוט בינו ובין העם? הן חקרי לב האדם לא תבינו, והגיונותיו לא נגלו לכם, ואיך תמצאו חקר בורא כל ואת אשר יעץ עלינו״ (שם, יב־יג).

האלמנה הוסיפה ודיברה דברים נוקבים, עד שהצליחה להפוך את לבו של המנהיג; ״כנים דברייך ואין בהם נפתל ועיקש״, אמר עוזיה, ״אך כל העם... צמא, נקהלו עלי ויפצרו בי לעשות כאשר דברתי״, ולא יכולתי לעמוד בהפצרותיהם, ״וגם נשבענו להם, ואת שבועתנו לא נפר״ (שם, כו-כח). אך מאחר ו״אישה יראת אלוהים את, העתירי אל ה׳ בעדנו, ויתן לנו מטר למלאות את בורותינו מים ולא נגווע בצמא״(שם, כט).

האלמנה עמדה ופתחה בתפילה להצלת בני העיר (שם ט): ״אל אלוהי אבי שמעון. אתה נתת חרב בידו להנקם בבני נכר, על אשר חיללו את אחותו הבתולה... (כוונתה למעשה שמעון באנשי שכם על אשר חיללו את דינה). ועתה השקיפה נא וראה את המוני אשור המתפארים על רכבם ועל פרשיהם, ובוטחים בכוח חיל הרגלים אשר להם. הנשענים על חנית וחץ, על קשת ועל קלע, ולא יכירו כי אתה לבדך תשבית מלחמות וה׳ שמך. שבור נא את גאון עוזם בכוחך הגדול, ונפץ עצמותם בזעם אפך. כי באו לחלל את מקדשך ולטמא את משכן כבודך ולנתץ את קרנות מזבחך. ראה נא את גאוותם, ושפוך חמתך על קדקודם. הרהב בנפשי הרוח אשר לבשתני. תן מרמה בלשוני לסכל עצת עבד אל אדוניו ועצת אדון אל עבדיו, ונגדעו קרנותם ביד אישה...״.

יהודית שכל חייה דיברה אמת מבקשת מהקב״ה כוח לשקר כדי לנצח את האויב: ״תן מרמה בלשוני״.

אחרי שגמרה להתפלל ולהתחנן לפני הבורא, היא יצאה מחוץ לעיר אל חיילי המלך. היא שיקרה להם ואמרה שבאה למסור מידע כיצד ניתן לכבוש את העיר והארץ כולה ללא אבדות. החיילים ליוו אותה אל אוהל המלך. היא פנתה אליו וכך אמרה לו: ״לא יאנה לעמנו כל רע, וכל כלי יוצר עליהם לא יצלח, אם לא חטאו לאלוהיהם״(שם יא,יב) - דהיינו, כל עוד העם שומר תורה ומצוות, לא תצליחו לכובשם ולהכניעם, אך אם יחטאו - ימסרו בידיך. יהודית המשיכה ואמרה שהיא תשוטט בארץ ותודיע למלך מתיי העם חוטא, ואז הוא יתקיף אותם וינצח. יהודית הדגישה שהיא עדיין שומרת תורה ומצוות והקב״ה הוא ששלח אותה לערוק למחנה האויב.

לאחר כמה ימים המלך ערך משתה וקרא ליהודית לבוא. יהודית באה ואף הסכימה לשתות באמרה: ״אשתה כדברך, כי מיום היוולדי לא ניכבדתי כזאת״ לשבת במשתה עם המלך.

אך באמת, במסתרי לבה, בכתה והצטערה צער עצום על שנאלצת היא לשבת עמו. היא הגישה למלך מאכלי גבינה והשקתה אותו יין רב, עד שנרדם בשכרותו. כל באי המשתה עזבו ויהודית והמלך נותרו לבדם.

אז התפללה יהודית אל הקב״ה: ״אל אלוהים, אשר בידך הכוח והגבורה, הבט נא וראה את מעשה ידי שפחתך להרים קרן ירושלים. הנה קרבה עת פדות עם נחלתך, כי תושיעני ימינך לתת נקמה בגוים אשר קמו עלינו״ (שם יג, ז־ח), אחר ניגשה אל מראשות המיטה אשר המלך שוכב עליה, שלפה את חרבו והמשיכה להתחנן לפני הקב״ה: '״ה' אלוהים, חזקני נא ואמצני אך הפעם״ (שם, י), שאוכל להרוג את הצורר למרות שאיני יודעת לאחוז חרב, למרות שאיני יודעת להרוג. ביד האחת אאחוז בציצית ראשו ובשנייה את החרב, ואתה, ה׳ אלוהי, תכה בצווארו עם החרב שבידי. ואכן, יהודית הכתה אותו פעמיים בצווארו עד שראשו נכרת.

בזה לא הסתיימו עלילות הגבורה של יהודית. היא נטלה את ראש הצורר, הטמינה אותו בתרמילה וחזרה לעירה, שם הציגה אותו בפני כל העם. כל הנוכחים התפעלו מנס ההצלה והודו לה,: ״ברוך ה' אשר מגן צרנו בידנו כיום הזה: ועוזיה אמר אל יהודית: ברוכה את בתי לה' אל עליון, וברוך טעמך מכל בנות הארץ״ (שם, כו־כז).

יהודית ציותה על עוזיה לשמוע בקולה ולקרוא לאכיור, ראש צבא עמון, שדיבר בשבח היהודים וגורש מצבאו אל תחומי העיר, לחזות בראשו הכרות של המלך ובנס הניצחון. כשראה אכיור את תחילת תבוסת הצבאות הצרים על העיר, האמין בה', התגייר ומל את בשר ערלתו.

אחר כך אמרה יהודית: ׳ועתה אני חוזרת לבגדי אלמנותי, - עשיתי את שהיה עלי לעשות ותפקידי הסתיים. וכי אני צריכה להיות המנהיגה? לא! אמנם עוזיה טעה ואני צדקתי, אך עתה אני חוזרת לבגדי אלמנותי, ואתם תמשיכו בדרך שהוריתי לכם, דרך ה'.

זו גם מסירות נפש, חלק ממסירות הנפש של נשים – לדעת איך לעשות הכל אבל לא להיראות בחזית!

עושה רצון בעלה – יודעת איך להטות את לב הבעל לאט לאט עם הרבה מחמאות לדרך הישר, אבל היא נשארת בצל.

במצרים:

הָבָה וְנִרְאֶה מֶה הָיְתָה צְנִיעוּתָן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בַּתְּקוּפָה הַקָּשָׁה שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁכֹּה מַגְדִּירִים אוֹתָן חֲזַ"ל: "נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת". וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמְּיַחֲסִים אֶת כָּל הַגְּאֻלָּה לִזְכוּתָן.

מְסַפְּרִים לָנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת, כְּשֶׁהָיוּ יוֹצְאוֹת לַחוּץ, הָיוּ מְכַעֲרוֹת עַצְמָן בְּפֶחָם, וּכְשֶׁהָיָה הַמִּצְרִי רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק עִמָּן, הָיָה רוֹאֶה מַרְאֵיהֶן הַמְכֹעָר וּפוֹרֵשׁ מֵהֶם. וּכְשֶׁהָיוּ בְּבָתֵּיהֶן הָיוּ מְקַשְּׁטוֹת עַצְמָן בְּיוֹתֵר לְבַעְלֵיהֶן, וּבִזְכוּתָן פָּרוּ וְרָבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְאֹד מְאֹד.

בְנוֹת יִשְׂרָאֵל הַכְּשֵׁרוֹת וְהַצִּדְקָנִיּוֹת שָׁמְרוּ עַל צְנִיעוּתָן וְלֹא הֵפֵרוּ אֱמוּנָתָן לְבַעְלֵיהֶן, וְלֹא דַּי שֶׁלֹּא הָלְכוּ לִשְׂדוֹת זָרִים, אֶלָּא עָשׂוּ פְּעֻלּוֹת הַדּוֹחוֹת אֶת הַזָּרִים מִלְּהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן.

בגן עדן:

יש בזוהר סיפור ארוך על רשב"י שלוקח את החברים ועולים בשלום לפרדס, ויש שם הרבה דברים מופלאים. בין השאר, רשב"י שואל את המלאך הממונה, מה גורלן של הנשים הצדקניות בגן עדן? הממונה הולך לממונה שמעליו ומקבל רשות לגלות את הסוד, לכבוד רשב"י. ואז מסופר על היכלות הנשים הצדקניות בגן עדן. הנשים בגן-עדן יושבות ונהנות מזיו השכינה ועוסקות בתורה.

יש עשרה היכלות, בכל היכל אשה אחת, 'הרבנית' של אותו היכל. ארבעה היכלות של האמהות, שרה רבקה רחל ולאה, ועוד ששה היכלות: בתיה בת פרעה, יוכבד אמו של משה, סרח בת אשר, דבורה הנביאה, חנה הנביאה ואסתר המלכה. כמובן, יש עוד הרבה נשים צדיקות, כמו מרים הנביאה. אלא שכל הנשים שיש בעולם כלולות בעשר אלה. כל אשה צריכה למצוא את הצדיקה המסויימת שלה. או שתמצא במודע, או שבבוא הזמן יכוונו אותה להיכל של שרש נשמתה.

לכל אחת מעשר הנשים הצדקניות יש תכונה המיוחדת לה, שעליה היא מוסרת את נפשה. מקביל לעשר הספירות:

שרה אמנו – כתר (אמונה). אברהם אבינו הוא "ראש כל המאמינים", וכך גם שרה אמנו, "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". להיכל זה שייכות הנשים שעניינן להפיץ אמונה.

רבקה אמנו – חכמה. המיוחד ברבקה שהיא אומרת "אלך" – הליכה מתוך אמונה לקראת בעלה לעתיד, בחוש שזהו בן-הזוג האמיתי, והליכה באמונה לארץ ישראל. בהיכל רבקה תהיינה הנשים הצדקניות שזה עניינן, כמו למשל הרבנית מנוחה רחל (נכדת אדמו"ר הזקן), 'ציונית' אמיתית, בעלת מסירות נפש על ישוב הארץ.

השייכות לספירת החכמה: בפשטות רבקה הכי חכמה בין האמהות. כשם שלשרה יש חוש להבדיל בין יצחק לישמעאל כך לרבקה יש חוש להבדיל בין יעקב לעשו (אף ששניהם בניה!), הנובע מהנקודה הפנימית של החכמה "איזהו חכם הרואה את הנולד" מה יהיה אם חלילה עשו יזכה בברכות).

לאה אמנו – בינה. לאה אמנו היא ברוכת ילדים יותר מכולם, וכל אשה בישראל שהיא בטבע הזה שייכת להיכל של לאה.

הקשר לספירת הבינה פשוט: בינה נקראת 'אמא', וכן בקבלה לאה היא תבונה, "שם הגדולה לאה" (הגדולה, ה"א גדולה, ה"א עילאה בשם הוי'), והיא האמא של ששה בנים ובת – שש מדות ומלכות.

רחל אמנו – דעת. רחל היא "יפת תאר ויפת מראה", והיא מפקירה את עצמה לגמרי במסירות נפש בשביל אחותה, מסירת הסימנים ללאה. לרחל יש גם מסירות נפש ללדת ("ואם אין מתה אנכי", שהתקיים בה בפועל בלידת בנימין)[2], ומסירות נפש להקבר על אם-הדרך כדי לדאוג לבניה "רחל מבכה על בניה". זהו התיקון של אשה יפהפיה בקדושה – שיש לה את התכונה להפקיר את עצמה למען אחרים, ואז היופי מתוקן.

הקשרים לספירת הדעת: דעת = חיבור! מי שיש לו דעת מוכן למסור את הנפש.

שרה אמנו – חסד. אמנם כבר פגשנו את שרה מצד האמונה, אבל לאברהם ושרה יש שני צדדים, האמונה והחסד, אברהם איש החסד ושרה על-ידו. לכן נראה שההיכל של שרה הוא גם היכל החסד, ולשם שייכות הנשים בעלות החסד.

דבורה הנביאה – גבורה. בהיכל זה יהיו הנשים שאוהבות לשיר ולכתוב שירה, שירת דבורה; נשים עם אישיות חזקה ולוחמת, כמו מסירות נפש למען ארץ ישראל; והנשים שאוהבות משפטים, שהרי דבורה שופטת את ישראל.

יוכבד – תפארת. יוכבד היא המילדת של עם ישראל (יחד עם מרים, שפרה ופועה), ולה עצמה יש שלשה ילדים 'מחוננים'. זהו ההיכל של הנשים העוסקות בחינוך, מהגיל הרך ועד בכלל. הקשר לספירת התפארת: יוכבד לשון כבוד, "לכבוד ולתפארת".

סרח בת אשר – נצח. סרח בת אשר בשרה ליעקב אבינו שיוסף חי על-ידי ניגון. סרח מייצגת את הנשים שעוסקות באמנות – נגינה, ציור, דרמה וכו'.

בתיה בת פרעה – הוד. בתיה היא גיורת (ומן הסתם רות נמצאת יחד איתה) והגיור שייך להוד, "מתיהדים". להיכל זה שייכות הנשים הקשורות לגיור וחזרה בתשובה.

חנה הנביאה – יסוד. חנה היא הדמות הנשית המתפללת על ילדים, וממנה לומדים את עיקרי הלכות תפלה. תכונה נוספת: שהיא מוסרת את בנה, משאילה אותו לה' – זו האשה השולחת את בעלה ובנה ללמוד תורה ("נשים במאי זכיין").

הקשר ליסוד: חנה לשון חן, שייך ליסוד. חז"ל אומרים שחנה 'מאיימת' על ה' שתעשה עצמה סוטה כדי להפקד בבנים (שאשה הנבדקת כסוטה והתברר שהיא טהורה מובטחת ש"ונזרעה זרע"), והעניין של סוטה קשור ליסוד באופן מובהק. חנה ראשי תבות חלה, נדה, הדלקת הנר, שלש מצוות האשה השייכות לתיקון היסוד[3].

אסתר המלכה – מלכות. להיכל זה שייכות הנשים שיש להן כישורים מלכותיים, שפועלות בענייני הציבור (לפעמים תוך ויתור על דברים אישיים, כמו אסתר).

קטע מקסים שכתבה חנה סנש בגיל 12: 

"יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות/ מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים/ ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שלטון/ נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום/ נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים - לא נהיה גלמודים/ ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא ניוואש. כי נוסיף הילחם/ הנרות הללו יעודדונו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד".

מסירות הנפש היומיומית של הנשים:

דיברנו עד כה על מסירות נפש מיוחדת במקרים קיצוניים של מלחמה ומצור, אך כפי שציינו כבר, מסירות הנפש הגדולה היא דווקא זו הנעשית בחיי היומיום.

על מסירות נפש זו כתב הרב בעל ה״בן איש חי״ בספרו ״חוקי הנשים״ (ה״בן איש חי״ רצה להדפיס את הספר הזה בארץ, אך נאסר עליו להדפיסו מכיוון שאסור היה אז ליהודים להדפיס בארץ ספרי חוקים).

בספרו הוא פונה לנשים: ״שמענה נשים, כל אשה ואשה מחויבת וצריכה לתת דעתה על ילדיה: תפקח עליהם בכל יכולתה, תשמרם מכל קלקול, תשמרם מעצות רעות, תשמרם שלא ילכו עם חברים אספסופים, תשמרם שלא יתחברו עם המקולקלים״ - את זה הוא כתב עוד בזמנו, קל וחומר לימינו - ״וכשיגיע הילד לבגרותו, צריכה לשמור אותו מכל משמר. ואם יכנס למרתף או למחסן, תשאלהו: ׳למה הלכת שם? מה לך ללכת למרתף או למחסן?׳. וחייבת לעקוב אחריו ולראות כל מעשיו. ותתן דעתה על בניה בברכות, באכילה, בשתיה, בתפילה. לא תחשוש מהם. כי המתרגל להתפלל ולברך מילדותו, כשיגדל ימשיך באותה דרך. תתן דעתה על הדיבורים שהם מדברים: שלא תצא מלה מגונה מפיהם, שלא ידברו דברי ליצנות, ושלא ישבעו שבועות. שתתעסק בחינוכם, ותלמדם דעת. תוכיח אותם ולא תשתוק, וצריכה בחכמה ובתבונה גדולה להיזהר בתוכחה, היכן ומתי לדבר את הדברים: לא בשגעון, אלא בתכנון ובצורה מיושבת״.

הרב ממשיך ומסביר שגם אחר שהבן יגדל ויתחתן, על האם להמשיך ולשים לבה אליו (צריך מאוד מאוד להיזהר לא להתערב בזוגיות של הזוג הצעיר!).

הרב אומר שטועות הנשים החושבות שאין באפשרותן להשגיח על חינוך בניהם ובנותיהם, ומנחה את הנשים שלא להתייאש, שלא לומר ״אין בידי כוח״!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!

---

[1] כתב הרמ"ע מפאנו כי חנה היתה גילגול של אמתלאי בת כרנבו (אמו של אברהם אבינו) אשר הסכימה להקריב את בנה (אברהם אבינו) על האש ועל כן היה עליה להקריב את בניה.

[2] המילדת אמרה לרחל אמנו אל תפחדי, "אל תיראי כי גם זה לך בן". יש רק פעמיים בכל התורה שיש חמש מילים רצופות בנות שתי אותיות – הפעם הראשונה כאן, "כי גם זה לך בן", והפעם השניה במלחמת עמלק, בה כתוב "כי יד על כס יה". רק פעמיים בכל התורה יש תופעה כזו. מההיקש בין שני הפסוקים לומדים שמסירות הנפש של רחל בסיפור של היום, "כי גם זה לך בן", היא הסגולה להלחם עם עמלק ולנצח אותו.

[3] ויאמר הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך (לג,ה) - הגאון החכם רבי סלימאן פרץ בספרו הנפלא "חכמת שלמה" רמז יפה מדוע אמר יעקב "הילדים אשר חנן" ולא 'אשר נתן'. לרמוז לעשו עפ"י מה ששנינו במשנה במסכת שבת (ב,ו): "על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". ראשי תיבות של  שלושת הדברים "חנן" ח'לה נ'דה נ'ר. בזה רמז יעקב לעשו, בזכות זהירותו בשלושה דברים הללו, זכה לבנים כשרים.