פרשת עקב - מוצא פי השם

דברים (ח,ג): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

בצורה פשוטה[1], בא לומר, שאפילו אנשים שהם לא כל כך קרובים לתורה ומצוות אבל הם אנשים שמבינים שאדם זה אדם, שחוץ ממה שיש לו גוף, יש לו נפש, יש לו רוח. אתה רואה אותם שהם אומרים, מה אני בהמה? אני צריך לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה? אני בן אדם! עם כמה שיש לי – אני מסתדר. מה אני יכול לעשות? עשיתי השתדלות. אומר לאשתו, אני לא רוצה כלום, אל תתנו לי אוכל, אני מבקש שבמשכורת שלי תכלכלי את כל החודש, ותני לי רק נסיעות לעבודה להביא לך עוד משכורת כזו וזהו. אני בן אדם, אני צריך לנוח, אני צריך לשמוע קצת מוזיקה, צריך קצת להנות מאומנות. רואים שאפילו בן אדם שעוד לא קרוב לתורה, כאילו דואג לצד הרוחני שלו, מה? רק לחם? לעבוד בשביל לאכול ולאכול בשביל לעבוד? די! ככה אומרים גם המפרשים. לא על הלחם לבדו יחיה האדם, יש עוד דברים שנותנים לאדם חיות.

אבל רבינו האר"י, יש לו פירוש קצת שונה. וכך הוא אומר, לא על הלחם לבדו יחיה האדם, אלא גם על כל מוצא פי השם שבתוך הלחם יחיה האדם. לא מדובר פה על שני דברים, הלחם, ומוצא פי השם, שהם עוד דברים רוחניים שאתה צריך לעשות, אלא הפסוק אומר, לא על הלחם לבדו, אלא בלחם עצמו ובכל דבר אחר, יש גם מוצא פי השם.

בעצם פה הוא פותח שער להסביר את הדבר הבא. מוֹצָ"א זה אותיות צומ"א, מוצא פי השם זה צומא רבא דישראל שזה יום הכיפורים. אומר רבינו האר"י, בא ותראה שביום הכיפורים אתה לא אוכל לחם, אבל מוצא פי השם שבתוך הלחם – אתה אוכל. אדם חושב שביום הכיפורים הוא צם. אתה לא צם, אתה אוכל את כל האוכל שאתה צריך לאכול. לו יצויר שאדם לא יכול לאכול מהפה, יש אנשים כאלה בר מינן, אולי הוא אפילו בלי הכרה, אז איך הוא אוכל? נותנים לו הכל דרך הוריד, הוא אוכל בצורה אחרת. גם פה אומר רבינו האר"י, אתה יודע? ביום הכיפורים אתה מחובר לצומא, מוצא פי השם, אתה מחובר למקורות של המזון והמחיה, לצורה הרוחנית של המזון שאם אתה מחובר אליה אתה מקבל השפעה גם לגוף, והגוף לא צם, הוא אוכל. לכן ישנם חמישה מיני דברים שחייבו אותנו להמנע מהם ביום הכפורים שהם כנגד חמישה מיני השפעות רוחניות שהאדם מקבל, ופה הוא מתנתק מההשפעה הגשמית שלהם ומקבל אותם בצורה רוחנית בלבד.

נחזור לענין. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". אומר רבינו האר"י, כאשר ברא הקב"ה את העולם, כל האור היה מתפשט בכל הבריאה, וכל הבריאה היתה נשפעת מהאור של הקב"ה, הדומם הצומח החי המדבר. כשחטא אדם הראשון, הוא ערב קודש בחול, טוב ברע, "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" גם הם נתערבו בערב רב, ונתקלקלו כל הנבראים. דומם צומח חי מדבר, כולם צריכים תיקון. כולם צריכים בירורים ועל כן צריכים גלגולים, להתגלגל בכל מיני אפשריות, בדומם, בצומח, בבעלי חיים, עד שיתוקנו. אחד מהדברים של התיקון זה לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי השם שנמצא בלחם יחיה האדם.

קודם מביא רבינו האר"י את הפירוש הפשוט יותר ואחר כך מביא עוד ועוד. הפשט הפשוט הוא שכל אחד יודע שבכל חומר יש צורה, יש רוחניות. אפילו בדומם, כל שכן צומח, כל שכן בבעלי חיים, יש בכל דבר ודבר רוחניות. אם אתה יודע לפרק את הגשמיות והרוחניות ולברר אותם כאשר אתה אוכל למשל את הלחם, ובלחם יש מוצא פי השם, אז בעצם כשאתה אוכל, זה כמו שאתה מתפלל, כמו שאתה לומד תורה. כאשר אתה מפרק את הלחם, הלחם לבדו, צורתו החומרית הגשמית הולכת לחומר שבגוף, מחזקת אותו, והצורה הרוחנית שבתוך הלחם, מוצא פי השם, השפע האלקי המקיים את הלחם כמות שהוא, או עגבניה, או בשר, או כל דבר שיש בעולם, משפיע לנשמה.

כמו שאנחנו אומרים, שכל דבר ודבר מורכב מאבות המזון, ומי שצריך ויטמין מסוים, ימצא אותו בסוג אחד של מזון, מי שצריך חלק אחר של אבות המזון ימצא בסוג אחר של מזון. כלומר כמו שלאדם יש לדוגמה ריאה, לב, מח, גם בצומח יש חלקים שכשאתה אוכל אותם, הם מחזקים את אותו מקום. גם לצבעים השונים של המזון, יש תפקיד ותיקון לחלקים מסוימים בגוף.

באותו אופן, ופי כמה וכמה, הרוחניות, שאף אחד לא דיבר עליה, אף אחד לא בודק אותה, אף אחד לא יודע לפצח אותה. רבינו האר"י אומר, תדע לך שמאז שהשם ברא את העולם, הוא שם בכל דבר את מוצא פי השם. את הכח, את האנרגיה האלקית, את הכח העצום, שנמצא בכל דבר שמחבר אותו להיות מה שהוא. הנה תראה, זה לחם, זה עגבניה, זה מלפפון, מה ההבדל ביניהם? הכל תלוי בפנימיות של הדברים. אם אתה אוכל את זה בכוונה הראויה, ואתה מצליח לפצח את אותה הנוסחה של חיבור בין חומר לצורה, של חיבור בין גשמיות לרוחניות, אז אתה לוקח את מוצא פי השם ואתה מחזק את עצמך. נמצא שהאכילה שאדם אוכל מעלה אותו. הוא מתעלה כמו שהוא מתפלל, כמו שהוא לומד תורה, שבזה בוודאי הוא מעצים את הכח של הנשמה שלו.

לכן האר"י צווה מאד מאד את מהרח"ו על ברכות הנהנין. אמר לו – זה הקלקול שלך וזה התיקון שלך. בזה אתה נופל ובזה אתה עולה. ככה הוא אמר לו. כל העליה והירידה שלו תלויה בזה (שער רוח הקודש, דרוש ג'). ואז הוא הסביר לו עוד משהו. מאז שאדם הראשון חטא, נתגלגלו נשמות ונתערב טוב ורע בכל חלקי הבריאה, דומם צומח חי מדבר. נמצא כשאדם אוכל, חוץ ממוצא פי השם שדיברנו לעיל, שזה השפע האלקי המקיים, יש פה עוד תוספת. החטאים של כל הדורות, אפילו מאדם הראשון, מגולגלים פה בצורה רוחנית, מעוותת, שנמצאת בתוך המזון. אם אדם מצליח לישר אותה, הצליח לקחת כח אדיר. ואם לא הצליח – מכיון שהיא מעוותת – היא מעוותת אותו. אדם יכול לראות לפעמים, כשהוא קם בבוקר, בשתים בבוקר, מתי שהוא קם, והוא לומד תורה, ומתפלל ואחר כך לומד – הוא מרגיש את עצמו מלאך. אחר כך הוא הולך הביתה ואוכל ארוחת בוקר, ואז הוא שוכח מכל עבודת השם. הוא מתלהב מהאכילה, אחרי שהוא גומר לאכול, הכל נעלם. מה קרה? נכנסו בו אותם המגולגלים, אותם הכוחות, אותם הטוב ורע שמעורב, וזה לא דבר אחד או שנים, זה כמה מערכות, שנמצאות בתוך האוכל חוץ ממוצא פי השם.

לכן צריך האדם לגשת לענין הזה של הלחם לבדו, מה שאתה אוכל, לגשת אל זה בחרדת קודש. מי שיכול לכוון כוונות האכילה מסידור רבינו הרש"ש – מצוין. אם האדם עוד לא הגיע לזה, לפחות יכוון בדעתו שהוא אוכל בכדי לעבוד השם. הוא יודע – יש לי גוף, יש לי נשמה, גם המאכל שאני אוכל יש בו גוף, יש בו נשמה, יש בו משהו רוחני. אב רחום וחנון אני רוצה לאכול את זה לתועלת הגוף וגם לתועלת הנשמה. ואז אני נזהר, מה שצריך צריך, מה שלא צריך – תפסיק. מה אתה אוכל לתאווה? "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד". אם אתה לא צריך את זה – זה יזיק לך, גם באופן גשמי וגם באופן רוחני. מה שאתה לא יכול להתגבר כדי לקדש את זה, אז זה יקדש אותך, כלומר יפעל בך פעולה הפוכה.

דבר נוסף, הברכות. בברכות צריך לדקדק. מי שמדקדק בברכות הנהנין, אז איך שלא יהיה, אם הוא אומר את מטבע הברכה, בין אם כוון, בין שלא כוון, הדבר כבר מכוון ועומד מאנשי הכנסת הגדולה שתיקנו את הברכות.

עוד כתבו וגם האר"י כתב את זה, שצריך להזהר ללמוד תורה, אפילו מעט, בתוך הסעודה. גמרת מנה ראשונה? תעצור. שתהיה לך איזה ספריה קטנה ליד השולחן, איזה ספר קטן, 'שערי קדושה' או ספר מוסר, ספר הלכות, תלמד קצת. תכניס תורה. התורה מבררת את האכילה.

ועל הכל ויותר מהכל, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ", ברכת המזון. ברכת המזון היא התיקון הגדול והעצום, גם למה שאכלת, גם למה שלא אכלת, גם למה שלא כוונת. כמו שאומרים, עכשיו זה הסיום, מכיון שברכת המזון היא מדאורייתא, היא עושה תיקון גדול. לכן, אומר ה'בן איש חי' ע"פ האר"י, שיש ענין לא לפנות את האוכל עד אחרי ברכת המזון, כדי שגם מה שנשאר ולא אכלת, גם הוא יתברר, גם הוא יתוקן. "ואכלת ושבעת וברכת". מתי אתה יכול לברך להשם ברכה מכל הלב? מתי שקיימת בסעודה ואכלת ושבעת. שבעת – מספיק, אל תמשיך. כלומר, כמו שאומרים ש"איזה הוא עשיר – השמח בחלקו", כך גם "צַדִּיק – אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ", ואכלת – ושבעת. לא להכנס לכיוון של תאווה ושל עוד ועוד. אתה רואה שתיקנת, עשית, מה שהיה לך כח לתקן תיקנת, די, עכשיו תברך ברכת המזון. תסיים את הענין, מים אחרונים חובה, וברכת המזון.

אז "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". עכשיו אם אדם יתבונן בפסוק הזה, יראה שזה לא רק על אכילה ושתיה. אתה לא יכול לדעת מה אתה עושה כשאתה הולך בדרך, הוו שקלי ואזלי באורחא, אתה מברר ניצוצות הקדושה, אין לך דבר שבעולם שאין בו ניצוצות של קדושה. כשאתה נושם, באותו חמצן שאתה נושם, יש ניצוצות של קדושה, יש רוחניות, אתה נושם אתה פולט, אתה עושה אותם פעולות כמו באכילה. אתה מדבר עם חבר, אם אתה יודע לגשת לדבר איתו כמו שצריך, אתה מברר אותו. אתה יכול לגרום לו שהוא יתפוצץ עליך, או אתה יכול לגרום לו שהוא יכנע וישמע את הדברים שאתה מדבר, תלוי איך אתה ניגש לענין.

גם זה נקרא "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – מי זה הלחם? אשתו. מהיכן לומדים זאת? מהפסוק "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף, וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. האשה של האדם זה הלחם, כלומר הוא צריך לדעת איך לדבר, איך לברר. לפעמים בן אדם אומר, כבוד הרב, כל מה שאתה אומר זה טוב, אבל לא על אשתי. אשתי, תעזוב, אשתי זה משהו לא מהעולם הזה. כל אחד יכול להגיד ככה על אשתו, אז מה? אם השם נתן לך אותה – יש לך את הכוחות לדעת לברר, לדעת לרדת, לדעת לתקן את הענין.

"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", הכל זה "מוצא פי השם". כלומר תגש לכל ענין וענין כתיקון, כבירור, העלאת ניצוצות של קדושה, כאתגר, כל דבר שמופיע לך – תקח את זה כמו עבודת השם. יש פה משהו לברר, יש פה משהו לעשות. ואז גם כשאדם יודע שהעבודה קשה, אין בעיה, מה זה עבודה קשה? וכי אני עושה עבודה בשבילי? אני רוצה פה משהו בשבילי בכל הענין? אני רוצה לכבד את הקב"ה! אני רוצה לעבוד את העבודה של השם! אם אתה בא בגישה כזו אז מובטח לך סייעתא דשמיא, אתה לא עובד את השם לבד, "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".

כשאדם ניגש לעולם באופן של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אז ודאי, כמו שהוא מפעיל כוחות, מפעילים כנגדו כוחות, מי יודע מי ינצח? אבל כשאתה הולך לעבוד את השם, אז אין לך כלום. הקב"ה מסייע בידך, רואה את תמימות ליבך, את המחשבה הטהורה, איך אתה ניגש לאכילה, איך אתה ניגש לשינה, איך אתה ניגש לכל ענין. אם זה פרנסה, אם זה כל דבר אחר, בכל דבר ודבר צריכה להיות המחשבה הזו של עבודת השם, ואז, "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", יוצא לאדם לקיים מה שנאמר בגמרא על הפסוק "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ, וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". הגמרא אומרת (ברכות סג.), וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח רל"א), איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". דהיינו, אין שום דבר שזה לא עבודת השם. אתה יכול מכל דבר להתחזק. כל דבר זה כמו תורה, כמו תפילה, אם אתה ניגש בכל דבר לשם שמים, בגישה של "בכל דרכיך דעהו", אז הוא, יישר אורחותיך. יש דברים שהם אורחות. שהם טבעיים באדם. קשה לו לאדם להתגבר עליהם, קשה לו לעשות הפוך מהטבע שלו, אבל כיון שאתה מחפש לעבוד אותו, הוא, שהוא כל יכול, יישר אורחותיך. והשם יעזרנו על דבר כבוד שמו.

---

[1] הרב ניסים פרץ זצוק"ל.

פרשת עקב - להט בלי לחץ

להט בלי לחץ

בפרשיית "והיה אם שמוע" המופיעה בפרשתנו, מופיע הציווי על חובת ההורים ללמד את בניהם ולהנחילם את דרך התורה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".

כיצד בדור שלנו נוכל לחנך את ילדינו לדרך התורה?

עיקר החינוך תלוי במניע הפנימי לקיום המצוות, אשר קיים ועומד וסופו שיתבטא ב"מבחן התוצאה", אך אין התוצאה צריכה להיות חלק מרכזי מדי בשיקולי החינוך.

לכן, עלינו כהורים לשים לב היכן אנו שמים את הפוקוס בחינוך ילדינו.

אם ההורים משדרים לחץ ועומס ביחס לתוצאה ולעשייה בפועל, ומעבירים את המסר כי הם מעוניינים בתוצאה בלבד, יש בכך נזק גדול.

למשל, אם כל מה שמעניין את ההורה האם בנו ברך ברכת המזון או לא, בעצם הוא אומר כי אין הוא מעוניין אלא בתוצאה הסופית, ובכך שם את הפוקוס במקום הלא נכון. השדר הפנימי שהוא משדר הוא שההלכה היא מעמסה, ואין כל משמעות לחיות הפנימית של המצווה.

כאשר הילד אינו מברך, האב אינו צריך לשאול את עצמו באיזה דרך הוא יגיע לתוצאה המבוקשת, אלא לשאול את עצמו מהם הסיבות שבנו אינו רוצה לברך ברכת המזון.

כאשר הילד אינו רוצה לברך ברכת המזון יש בכך מסירת מידע להוריו, כי אין הם מקרינים לו את החיות הפנימית הקיימת בברכת המזון שתהווה בשבילו סיבה ומניע לברך.

יש להגביל את הנטייה להתערב בענייני שמירת המצוות בבית ולכוון את עצמינו לחיות הפנימית שבהן.

לילדינו ישנם חושים פנימיים המסוגלים לקלוט את הדברים האמיתיים ולהבחין בין אמת לזיוף.

הילדים רואים היטב מתי הוריהם פועלים עם עיניים נוצצות - כאשר הם לומדים תורה ועוסקים במצוות, או כאשר הם עסוקים בענייני חולין.

פעמים רבות ילדינו מסוגלים לקלוט ולהבחין בין העיקר לטפל על אף שהדברים נמצאים מתחת לפני השטח.

אמנם הרגעים בהם מתפרץ הלהט הפנימי לקדושה אינם רבים, אך אלו רגעים יקרים ונפלאים שדי בהם להשאיר חותמם העמוק על הילד בבחינת מעט המחזיק את המרובה.

ילד הרואה את אביו לומד בדבקות, רוקד בשמחת תורה בהתלהבות, בוכה בוידוי של יום כיפור או מתפלל עם כל הנשמה, קרוב לודאי שזהו החינוך הכי חשוב שהוא מקבל בימי חייו.

ברגעים מעין אלו נחשף הילד לסיבות ולמניעים העמוקים ביותר לכל שמירת המצוות, המהווה רק תוצאה שלהם.

הגמרא אומרת "בעוון נדרים בנים מתים", כלומר – מפני שאדם נודר אך עובר על הנדר שלו, ילדיו מתים.

מסביר מרן הרב קוק זצ"ל ('עין אי"ה' שבת א' פ"ב רי"ד) כי נדר מבטא התנוצצות עליונה של שעה נפלאה ומרוממת שאדם חווה ורוצה להישאר דבוק בה, ועל כן הוא נודר נדר. לאחר רגע עליון זה של הנדר, הרוממות נעלמת ומתפוגגת והנדר נשכח ומופר, הרגש נשכח ומת:

"רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.

יסוד החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה, לצדק לקדושה ולמישרים, באופן שכשיגדיל האדם כבר ימצא דרך החיים מוכנת לפניו, ואיננו צריך כ"א להוסיף לקח ושכל טוב, לעלות מעלה מעלה.

ע"כ ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים יחד לטובה...

והנה כמה שהוקרת הרגש הוא ענין מתמיד שפועל תמיד את השפעתו גם על הגדולים, הוא דבר מובן. אמנם לאין קץ ואין תכלית, הוא פועל על החינוך של הקטנים. כל הבנין של הנפש בתחילת גידולה תלוי רק לפי ההצלחה של השרשת הרגשות הטבעיים, שהם נמזגים בעצם הנפש ומעמידים יסוד לכל אושר החיים. עם כיבוד הרגש והידיעה שמתת אלהים הוא כשהוא מתנהל באורח ישר, המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים, הבאה מהוקרת כל משאת נפש אשר נשאו רוח ד' בעת הטובה של התעלות הלב, תטיב השפעת החינוך על הקטנים, עד שיגודלו באורח צדקה ויהיו ראויים לפעול טוב וחסד ולהיות מועילים בחברה האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים.

אמנם בעון נדרים, בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים האמללים לנהלם בדרך האורה להיות פועלי טוב בעולם, בניו ובנותיו של אדם הם צריכים להיות מעשי ידיו, האדם צריך טיפול מעשי, לכונן את מורשי לבבם, את הכנת סעיפי הגיונותיהם הטבעיים. ובמה איפוא יביאם לזה, ע"י הרגשות הקדושים שהם מוכנים להיות נקלטים גם בלבב הבנים הרכים.

אבל ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה.

וכפי חק ההשגחה שהחלקים היותר גרועים, היותר בלתי מוכשרים להביא תועלת ורק דבר בליעל יצוק בם, שהם נכחדים ומתבערים ע"י המוני הסיבות המוכנות לפורעניות, הנה יהיו הקטנים הללו באשמת העזיבה של האבות מוכנים לשוט שוטף כי יעבור. בעון נדרים בנים מתים. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך".

צריך גם לשים לב שההורים לא משדרים מצד אחד נחת וחוסר לחץ ביחס לקיום המצוות, אך מצד שני הם משדרים לחץ וחוסר פשרה בעניינים אחרים, למשל באיזה שעה בדיוק הילד צריך ללכת לישון.

המסר הכפול הזה מבהיר לילד היטב כי ההורים לחוצים רק בדברים מסוימים, וישנם דברים החשובים בעיניהם יותר וכאלה החשובים בעיניהם פחות (אמר לי פעם נהג אמבולנס חילוני שהוא שמע שני אנשים דתיים אומרים טיעונים והוא שם לב שאחד אמר את זה אבל השני האמין בזה...).

מסר אמיתי וכנה יכול לנבוע רק מתוך לב טהור מלא להט אמיתי, נקי מכל בלבול מן החוץ, אפילו אם במקרים רבים הוא אינו יוצא אל הפועל עקב חולשה[1].

אחד הדברים המרגשים ביותר ביהדות הוא מקום המקדש, עקב החשיבות, עקב העוצמה, עקב הקדושה, עקב העוצמה של התהליך המתרחש כרגע בשיבת השכינה אל המקום הזה...

עדויות מההר:

"ארבע דקות בהר. ארבע דקות בהן כל המחשבות קפאו, והלב פעם. הלב הרגיש. ארבע דקות שקדמה להן המתנה בת מעל למאה דקות. מחשבות כבר לא היו לי. רגשות היו לי. עליתי להר כמה וכמה פעמים, אך רק בפעם הזאת הרגשתי. בפעם הזאת החליף לי ה' את לב האבן בלב בשר. וידעתי. והרגשתי. וחשתי. זה המקום שלי! זה הקשר ביני לבין ה', הקשר ביני לבין בורא העולם, הקשר שלי עם אבא שלי. בארבעת הדקות ידעתי בידיעה שאיננה נובעת מהשכל: זה המקום של אבא, של אבא שלי...".

"הלב נפעם והשפתיים לא מפסיקות למלמל: 'מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו...', היום בו עליתי בפעם הראשונה להר, היה עוד אחת מנקודות המפנה בחיי. מאז ידעתי שהגעתי לשורש הכמיהה האמיתית לגאולה במשך אלפי שנות גלות - הכמיהה לבנין בית המקדש".

"כשנכנסתי בפעם הראשונה להר הבית, הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר. משהו עוצמתי ושונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו. הגעתי לארמון של ה' - המלך של כל העולם! מקום שצדיקים רבים חלמו להגיע אליו, ולא זכו. עמדתי נפעמת מול השרידים שעוד נותרו שם מבית המקדש. אלו שהערבים עוד לא הספיקו להרוס: חלק ממדרגה של החיל, ראשו של הכותל המערבי של הר הבית מימי החשמונאים - שמוסווה היטב בריצוף המודרני, וערימת עצים - ארזי לבנון מלפני 3000 שנה, שבהם השתמש שלמה המלך לבנות את בית המקדש הראשון. ובכל רחבי הר הבית, מעורבות בעפר, כמויות גדולות של אפר - עדות דוממת לבית המקדש שלנו ששרפו הרומאים לפני 2000 שנה. אני עומדת במזרח, מול הכניסה להיכל, ונושאת תפילה לקב"ה, שבקרוב אזכה להביא לשם אבנים ולהיות שותפה פעילה בבניית בית המקדש השלישי".

לא עולים להר הבית בשביל שהילדים יתחנכו, אבל מובטחני שילד העולה להר הבית ורואה את הוריו בוערים בנושא המקדש הקדושה והשכינה (גם אם הם כרגע לא יכולים לעלות מסיבות מסויימות) ליבו יידלק לעבודת השם בקלות.

השבוע בחדשות הר הבית: ניתאי בן השש הגיע עם אביו מאילת במיוחד, כדי לעלות להר הבית. הוא שיתף את העולים בסיפורו והצליח לרגש את כולם, הן מהסיפור המיוחד והן מכושר הביטוי והעושר הרוחני של ילד בגילו.

ניתאי יעלה השנה לכיתה א' בבית ספר ממ"ד בעיר אילת. מאז שניתאי עמד על דעתו הוא הכיר את בוראו והחליט לשמור את מצוותיו. הוא מקפיד להתפלל ולהשתתף בשיעורי תורה בבית כנסת ליד הבית.

הוריו תיכננו לרשום אותו, יחד עם שאר חבריו לבית ספר ממלכתי, אולם ניתאי התעקש והודיע שהוא ילמד בבית ספר דתי.

היום ניתאי הצליח להגשים חלום. הוא ביקש מאביו לעלות להר הבית ויחד הם עשו את הדרך מאילת ועלו לראשונה לחצרות בית ה'.

ניתאי ואביו התרגשו מאוד מהמעמד והצליחו לרגש את שאר העולים עם הסיפור המיוחד.

העולים התפעלו מאוד מכושר הביטוי המיוחד של ניתאי בן השש, מהאמונה החזקה, הנחישות והדבקות שלו בדרך התורה ובירכו אותו שיזכה לדבוק בדרך האמת ולעשות חיל.

כלי יקר (לך לך, בראשית יג,יז):
"...מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בהמ"ק של מעלה, ושם פעל ה' מכון לשבתו יתברך, ושם חביון עוזו יתברך, וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופו ית' תחזינה עיניו ובראיה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ... כי כדרך שבא לראות כך בא ליראות.

כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עוה"ב, כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך. ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה ...

ותועלת רוחני זה לא יסיר מזרעו עד עולם, כי אף בזמן שב"ה שלמטה אינו בבנינו מ"מ הבה"מ שלמעלה המכוון נגדו נצחי לא יסור לעולם ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא כי רצו את אבניה וגו' ".

---

[1] עד כאן מסוכם משיעור של הרב יהושע שפירא שליט"א.

פרשת עקב - רחמנות אכזרית

רחמנות אכזרית

דברים (ז,טז): "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחֹס עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ".

רמב"ן (ז יב,טז): "ולא תחוס עינך, מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים... כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט".

על הפסוק "כי תצא למלחמה על איבך..." (דברים כ) כותב רש"י: "יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך".

הכהן משוח המלחמה אומר ללוחמים עם היציאה לקרב: "שמע ישראל אתם קרבים למלחמה על אויבכם".

טבע האדם שהוא מסתכל על האדם מולו ומשווה את עצמו אליו. אם אני רחמן גם הצד השני רחמן. אנחנו רחמנים, כמו שכתוב שיהודים רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, וממילא אנחנו חושבים שגם האחרים ככה, לכן הכהן חייב להסביר ללוחמים 'אתם קרבים למלחמה על אויבכם' ולא על אחיכם! אחיכם ירחמו, האויבים לא ירחמו.

במלחמה היצר הרע של היהודים זה הרחמנות!

בעיית הרחמנות החלה כבר בשחר ההיסטוריה כמו שכותב המדרש:

בראשית רבה (פר' כ"ב): "א"ר יוחנן: הבל היה גיבור מקין, שאין ת"ל "ויקם" אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו (קין): שנינו בעולם מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו (הבל) רחמים, מיד קם עליו והרגו".

שאול המלך נצטווה (שמואל א' טו) לא לחוס על עמלק ולהשמיד כל אשר לו, ומה עשה שאול?

הגמ' (יומא כב:) מביאה שעשה חשבון: "ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו".

שאול המלך הפעיל פה את מידת רחמיו ובכך חס על זרע עמלק שלפי ראות עינו אינם חייבים מיתה.

על כך אומרת הגמ': "יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה', כדברי המדרש בקהלת אל תהי צדיק הרבה מבוראך.

במקום אחר (שמואל א' כב) ראינו את שאול בקפידת דין נוראה כאשר בא דואג האדומי וסיפר כי אחימלך בן אחיטוב הכהן עוזר לדוד למרוד במלך, ותגובתו של שאול היא: "ויאמר המלך מות תמות אחימלך אתה וכל בית אביך ויאמר המלך... לדואג סב אתה ופגע בכהנים ויסב דואג האדמי ויפגע הוא בכהנים וימת ביום ההוא שמנים וחמשה איש נשא איפוד בד ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב..." ועל כך יצאה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה".

מסכם הילקוט שמעוני (שמואל א רמז קכא ד"ה אמר רב הונא): "א"ר רב יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים..."

בשנת 1990 בשכונת בקעה בירושלים מחבל מתנפל עם סכין על אזרחים ורוצח בדקירות את החיילת איריס אזולאי בת 19, אחר-כך את אלי אלטרץ בן 43. בשלב זה הגיע שוטר הימ"מ צ'רלי שלוש וניסה לעצור את הערבי. הערבי דקר אותו וצ'רלי, ירה לו ברגליים, הערבי עצר, אך אזר כוחות ודקר את צ'רלי דקירות נוספות. צ'רלי נהרג. בן 26 היה צ'רלי כשנרצח. אילו רק היה יורה כבר בתחילה על מנת להרוג את הרוצח הערבי, היה נשאר צ'רלי בחיים[1].

רמב״ם (מורה נבוכים ח״א פנ״ח): "אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא זה מעשה שמצריכה אותו הסברה האנושית שיוסר כל הסוטה מדרכי האמת ויסולקו המכשולים המונעים בעד השלמות אשר היא השגתו יתעלה". וכן (ח״ג פל״ה הקבוצה השישית): "אין הדבר כאיוולתו של מי שטוען שהימנעות מעונשים מהווה חמלה כלפי הבריות, אדרבה, זאת היא עצם האכזריות כלפיהם ושיבוש סדרי המדינה, אלא החמלה היא מה שהוא יתעלה ציווה: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך".

נשיא המדינה מורה לעקור את תושבי מגרון, רובם קצינים ולוחמים ביחידות קרביות בצה"ל ושומרי תורה ומצוות, ובו בזמן מעניק חנינה לרוצחי יהודים שיתקבלו חזרה בכפריהם כגיבורי חיל, ויחזרו למעגל הפיגועים...

דובר צה"ל מדווח כי במהלך תקיפות צה"ל השבוע בוטלה ברגע האחרון תקיפת משגר תת קרקעי, וזאת לאחר שהגיעו לאזור אזרחים ערבים.

"השבוע בשעות הבוקר יצאה ה"טייסת הראשונה", טייסת איסוף המודיעין של חיל האוויר, לפעילותה כחלק מהמבצע מעל שמי רצועת עזה", נכתב באתר צה"ל. "באמצעות אמצעי התצפית והחוזי של מטוסיה, זיהו אנשי הטייסת את בור השיגור אותו נשלחו כוחות חיל- האוויר ליירט. "זיהינו שלאזור בור השיגור התקרבו אזרחים בלתי מעורבים", סיפר איש צוות אוויר בטייסת, סגן עומר, אשר לקח חלק בפעילות. "מיד יצרנו קשר עם הכוחות הנדרשים על מנת למנוע את התקיפה", הוא אמר".

באתר צה"ל הוסיפו כי "הבחירה למנוע באופן מידי את התקיפה נלקחה מתוך הניסיון הגורף של כוחות צה"ל לצמצום מרבי של פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. אל"ם (מיל') אודי, איש צוות אוויר אשר לקח חלק במבצע עופרת יצוקה סיפר לאתר צה"ל, כי "הימנעות מפגיעה בחפים מפשע היה נושא שעמד בראש מעייניו של כל מי שהשתתף במבצע, אתה שומע את זה בשיחות בין הטייסים, במפקדה, ובכלל".

בדיווח לא התייחס דובר צה"ל למחיר ששילמו תושבי ישראל המאוימים ממתקן השיגור, ולכך שיתכן והדאגה לשלום תושבי עזה עלתה בחייהם של יהודים שנפגעו מהרקטות ששוגרו מאותו בור שיגור.

החייל הבריטי שריחם על היטלר:

הנרי טנדי (1891-1977) היה הטוראי הבריטי המעוטר ביותר במלחמת העולם הראשונה. ב-28 בספטמבר 1918 בקרב בצפון צרפת, רותקה הפלוגה שלו באש מקלעים, טנדי זחל קדימה, איתר את המקלע, הוציא אותו מכלל פעולה ואפשר לכוח להתקדם. מאוחר יותר באותו הקרב, כותרו טנדי ושמונה מחבריו על-ידי 37 חיילים גרמנים. המצב נראה אבוד, אבל טנדי הוביל את חבריו להסתערות כידונים נואשת ואף שנפצע פעמיים, נלחם בעוז עד שאחרון חיילי האויב שכב מת על האדמה. על תפקודו בקרב קיבל את המדליה העליונה של הצבא הבריטי, צלב ויקטוריה.

אבל מה שהכניס את טנדי להיסטוריה לא היה אומץ ליבו אלא דווקא מידת הרחמים שבו - ולפי עדויות חבריו, היו בו הרבה משתי התכונות הנ"ל. בסוף הקרב הבחין טנדי בחייל גרמני פצוע, בלי נשק, מנסה לדדות חזרה אל צבאו. טנדי כבר הרים את הנשק, אבל החייל הגרמני הרים יד מתחננת וטנדי חס על חייו.

החייל הגרמני היה אדולף היטלר, שסיפר את הסיפור הזה עשרים שנה אחר כך, בוועידת מינכן, לראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין - עוד אחד מהטועים הגדולים בהיסטוריה. מלבד הגרסה (הצבעונית ומלאת הפרטים) של היטלר, שלטענתו נתקל בצילום של טנדי בעיתון וזיהה אותו (ואז שמר את הצילום והראה אותו לצ'מרבליין), אין לסיפור הזה עוד הוכחות. אבל גם אם זה לא היה טנדי, הרי שמישהו אחר חס על חייו של היטלר.

טנדי מעולם לא אישר ולא הכחיש, אבל כשבית הוריו נהרס בהפצצות הגרמניות במלחמת העולם השנייה סינן: "הייתי צריך להרוג אותו אז".


בהחלט היית צריך, טנדי!

להרוג מחבלים זה לא עצוב!!!

זוה"ק (ח"א סא:): "לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא ואינון דארגיזו קמיה, הה"ד (משלי יא,י) ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דרא ודרא דעביד דינא בחייבי עלמא, חדוה ותושבחא קמי קב"ה".

הגיע הזמן שנפעיל את המידות שלנו, גם הרחמנות וגם האכזריות על פי המוסר האלוקי הישר והקבוע, ולא על פי המוסר העולמי השקרי והמעוות שגובה מאיתנו את חיי חיילינו ואזרחינו.

ואם יאמרו לנו: אבל אנחנו נאבד את התמיכה של העולם, מה נעשה בלעדיהם? נענה להם את הפסוקים הבאים:

דברים (ז,יז-כא): "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם... לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא".

---

[1]מקור: http://www.gvura.org/a344585-%D7%A8%D7%A1-%D7%A8-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%A6-%D7%A8%D7%9C%D7%99-%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%96-%D7%9C