Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 25 במרץ 2018

פסח - הכוס החמישית


הכוס החמישית


מדוע בחר בעל ההגדה לספר את סיפור שיעבוד וגאולת מצרים, דרך משקפיו של היהודי הארץ-ישראלי היושב על אדמתו ומביא את ביכורי פרי אדמתו לבית המקדש:

דברים (כו ה-ט): "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

הרי יש בספר שמות תיאור מפורט של עבודת הפרך ויציאת מצרים...?

אומר הרב חנן פורת ז"ל שאפילו אם אתה צבר ונולדת בארץ אתה צריך לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים...

איך היום אנחנו מביאים את עצמנו ואת ילדינו לתחושה של כאילו אנחנו יצאנו ממצרים?

הדרך הכי טובה לכך היא לתאר את הקמת המדינה לפני 70 שנה, קיבוץ הגלויות, ניסי המלחמות, צבא יהודי, מדינה יהודית, שפע כלכלי וכל הניסים האדירים הקיימים אצלנו היום מול העיניים!

כשמספרים את זה לילדים בלשון הווה הילדים מרגישים שעכשיו עכשיו אנחנו גם בתהליך של יציאת מצרים, ואם מתבוננים לעומק רואים שאנחנו בתהליך הרבה הרבה יותר גדול מהנס שקרה ביציאת מצרים[1]!

תיאור מפורט של ה70 שנה האחרונות עם השוואה אל מול מה שעברנו 2000 שנה גורם לרגליים לצאת בריקוד מאליהן...

האמת היא שיש דבר שאנחנו יכולים לעשות בליל הסדר בדיוק בשביל הגאולה הזאת! דבר שאבותינו בחו"ל לא יכלו לעשות, אבל אנחנו לא יכולים שלא לעשות!

כותב הארחות חיים מלוניל בשם הראב״ד: "גרסינן בירושלמי: ד' כוסות הללו כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים - ׳והוצאתי׳ וכו׳, ור׳ טרפון היה מביא חמישי כנגד ׳והבאתי׳", וכך מובא בכתבי יד בנוסח הרי״ף והרא״ש.

כך גם פוסק הרמב״ם (מהד׳ קאפח, הלכות חמץ ומצה ח,י): "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מ ׳הודו לה׳ כי טוב׳ עד ׳על נהרות בבל׳, וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות"[2].

הרב גורן תמך בהוספת כוס חמישית לליל הסדר כנגד הפסוק ׳והבאתי אתכם אל הארץ׳. הוא סבר שיש להחזיר כוס זו אשר בטלה עם גלות ישראל: "כעת עם שחרורה המחודש של ארץ ישראל וקבוץ הגלויות לארצנו הקדושה, מן הדין להחזיר עטרת הכוס החמישית ליושנה [...] ולומר עליו הלל הגדול". (׳הקדמת הגדת הכוס החמישית׳, 23.4.1979, אר״ג, תיק הסכמות ומכתבי המלצה; שלמה גורן, ׳הכוס החמישית/ תורת השבת והמועד, עמ׳ 151-145).

הרב אליעזר מלמד (רביבים, כ״ז באדר ב׳ ה׳תשס״ה): "עוד לשון של גאולה נזכרה (שם ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא חייבו לשתות כנגדה כוס חמישית...

ופירש הרב גורן זצ"ל שבשעה שישראל בגלות לא שייך לשתות את הכוס החמישית אלא רק את ארבעת הכוסות, מפני שכל קיומו של העם היהודי תלוי ביציאת מצרים, ואפילו כאשר אנו בגלות אנו קיימים בזכות יציאת מצרים, שאותה אנו מציינים בארבע הכוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. אבל לשון הגאולה "והבאתי" קשורה לישיבת הארץ, ולכן עתה אחר שחזרנו לארץ ישראל, ואף הוקמה מדינת ישראל, וזכינו ליישב את הארץ בהחלת הריבונות שהיא מצוות "וירשתם" – יש מקום לשתות את הכוס החמישית".

למה כוס זו המבשרת את הביאה לארץ ישראל נקראת כוסו של אליהו הנביא?

הגר״א (בפירושו על פרשת ׳וארא׳): "והנה אנו נוהגין שמוזגין כוס חמישי וקורין אותו ׳כוס של אליהו הנביא׳. הטעם: משום דאיכא פלוגתא בגמ׳ אם צריכין כוס חמישי ולא איפסיקא הלכתא, וכשיבוא אליהו יתברר הספק. וע״כ מוזגין כוס מספק ואין שותין אותו וקוראין אותו ׳כוס של אליהו׳ כי בבואו יתבררו כל הספיקות וגם ספק זה".

תורה תמימה[3] (הערות שמות ו' הערה ה'): "ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ, דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה, שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה.

י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה.

ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב".

כוס זו נקראת על שם אליהו הנביא שאמור לבשר את הגאולה, כותב הרב קוק שאורו של אליהו הנביא שיבוא לפני הגאולה מתבטא בגאולת החומר בארץ ישראל, דבר שאנו רואים כל יום מול עינינו!

בהפטרת שבת הגדול כתוב (מלאכי ג,כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"[4].

צח ואדום (הרב אברהם ואזאנא עמ' 383 - אליהו הנביא כהכנה לאורו של משיח):

את דמותו של אליהו הנביא זכור לטוב אשר בא לבשר את ביאת הגאולה, מבאר מרן הרב כשייכות למהלך של הופעת הקודש בחול ומתוך החול (קובץ ו,רצא):

"אליהו הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים. ותכונת ברית הקודש לישראל, לקדש ידיד מרחם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שנתי הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את עולם העשייה כולו, לברית ד'".

התביעה בדבר הפסיחה על שני הסעיפים, היא התביעה על כך שרואים ניגוד בין הקודש לחול ולאי אפשרות להשרות את הקודש בתוך החול.

זו עומק תוכחת אליהו הנביא זכור לטוב לעם ישראל שפונה אל החול משום שסובר שהקודש עומד בניגוד גמור לכל חיי טבע.

ואליהו הנביא מוכיחם שאדרבא אין סתירה וישנו צורך במיזוג הכוחות בהופעת הקודש בחול ובשיגוב החיים, והוא אשר יביא ויכין את הגאולה (כך מבאר השפת אמת שאליהו הנביא נקרא מלאך הברית מפני שעשה ברית בין הנשמה לגוף והצליח לרומם את כל כוחות החיים והגוף, עד כדי כך שעלה בסערה השמימה עם גופו, ולכן אין מתאים ממנו לבשר ולהכין את העולם לגילוי אורו של משיח).

גם את המדרש המתאר שאליהו הנביא יושב בכל מוצאי שבת וכותב את זכויותיהם של ישראל, מסביר מרן הרב באופן זה. דהיינו שכל ענייניהם של ישראל הם בבחינת זכויות. ואפילו בפרשת העיבור שעוברים על דבריך, פנימיות ענייניהם היא – לפניך, לצורכי הפנימיות והגאולה!!!

״...וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית הימים, וגם כעת כל האומה כולה היא עובדת את עבודתה, עבודת ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהכרה פנימית ובאמונה נאמנה. האחדות הטהורה, דעת עליונה וזקוקה זו, מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל ההויה. והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ד׳ אלהיכם. וזכויותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח, כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית. גם ביחיד המגיע לחסידות כתב בחובת הלבבות שסופר המעשים הטובים כותב הכל בכלל הזכיות, קל וחומר לאומה כולה, זה גוי צדיק שומר אמונים, שכל מאויה הפנימי הוא רק הרוממות של קודש העליון, שהוא מתלבש בכל שאיפת חיים ובכל מחשבה, ואפילו בכל פרשת העיבור צרכיהם לפניך, וכל קנין ישראלי, וכל אומץ פרטי וכללי, הכל אור קודש שרוי בו. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה".

בעניין גילוי כוחו של אליהו הנביא ותכונתו, מצינו בכתבי מרן הרב ביטוי לא שגרתי המתאר חזון נבואי שרואה מרן הרב לנגד עיניו, בגילוי עניינו של אליהו הנביא זכור לטוב. ובו אחוד כח הטבע ומיזוגו בקודש, מתוך הבנה שכל כוחות החיים המתגלים הינם מלאים בפנימיותם בקודש (אורות, אורות התחיה, פרק ל):

״הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע... בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש, ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש.

זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש.

ורוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על-ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".

תכונה נוספת המוזכרת בכתוב בדמותו של אליהו הנביא הינה השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. גם את תכונה זו מבאר מרן הרב כעניין של איחוד כוחות הקודש והחול, כשבאבות מאיר אור התורה והקודש, ובבנים מאיר אור הטבע הישראלי ונצרכין אנו לאחדם.

"הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית.

באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית-הימים בחבורם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, אב ובנין דבית ישראל".


אין מתאימה יותר מכוסו של אליהו לייצג את לשון הגאולה החמישית - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"![5]


בענין ההיתר ההלכתי לשתות את הכוס החמישית, כותב הרב משה צוריאל:


נציין טעם נוסף להנהיג כוס חמישית על פי דברים מאירים של הרב מנחם כשר בביאורו ל"הגדת פסח ארצישראלית" (ניו יורק, תש"י, עמ' 179 ואילך) המוכיח כי כן דעת רובם מהראשונים (שם, דף 190) כוס זו מסמלת "והבאתי אתכם אל הארץ". כן כתב שו"ת הראב"ד (תמים דעים, סי' רמה) בשם הירושלמי (לפי גירסתו) ועוד ראשונים (עיין שו"ת חזון עובדיה על הלכות פסח, כרך ב' עמ' תתע). ה"לבוש מרדכי" (או"ח סי' תפ"א) מלמד שהיא מסמלת גאולתנו העתידה הנצחית. לדעת הרב כשר (שם, דף 206) היא עידננו אנו אשר זכינו ב"ה לראשית צמיחת גאולתנו, עם כל חבלי לידה הקשים המלווים העניין. כדברי חזקיהו "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה" (מל"ב יט, ג).


זו לשון הרב מנחם כשר: "והנה בזמננו אנו שזכינו לראות חסדי ה' וישועתו עלינו וכו' וקיום הבטחת "והבאתי אתכם אל הארץ", טוב ויפה לקיים מצוה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, ולומר עליו הלל הגדול "שבשפלנו זכר לנו וכו' ויפרקנו מצרינו" ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות" עיי"ש שהאריך.


ואם ישאל השואל: מי התיר לנו לשנות מן המנהג המקובל בעם ומובא בשו"ע (סי' תפ"א) לשתות רק ארבע כוסות?


ראשית, הרמ"א הוסיף שם ש"מי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול". ושבח ותהילה שאומרים להקב"ה שזיכה אותנו ולמעלה מששה מליון יהודים חזרו ארצה, "ושבו בנים לגבולם", ויש לנו הצלחה נפלאה נגד כל אויבינו מסביב, יום יום, "לא תהא כהנת כפונדקית?" לא יהיו מותרים כמו התאב והאיסטניס?


ובמיוחד לפי אותם ראשונים (התוספות והרא"ש) הסוברים שאיסור אכילה אחרי מצה של אפיקומן כדי להשאיר טעם של מצה בפה, נאמר רק בענייני מאכל ולא לענייני שתיה (עיין "חזון עובדיה" כרך ב' עמ' תתע"א, המביא דעות שאם ירצה חמישית, רשאי רק שיאמר עליו הלל הגדול).

ובודאי רשות יש לנו לשתות כוס זו כלשון רמב"ם (הל' חמץ ומצה, פ"ח ה"י).

ומבאר הר"ן בדעת הרמב"ם שרבי טרפון איננו חולק על חכמים האומרים שיש חיוב לשתות ארבע כוסות, אלא שמוסיף עליהם כי כוס חמישית היא למצוה מן המובחר. ואין סתירה מכל המדרשים שנתנו טעמים רק לארבע כוסות, כי הם דנים על עצם הגאולה, ואנו מוסיפים לעניין ברכת הפרנסה (כפי ביאור מהר"ל, ולכן רק בעל הבית בלבד הוא שותהו, ולא שאר המסובין) או שאנו מוסיפים כוס על שם הגאולה העתידה. ארבע כוסות הן לעניין גאולת מצרים, והחמישית היא על גאולת הנצח. ועכשיו שאנו בניצנים ראשונים של גאולת ישראל, ודאי כדאי הוא לברך את הקב"ה על כך. במיוחד יושבי ארץ הקודש, שגם למראה עיניים נתקיים בהם "והבאתי אתכם אל הארץ", ינהגו כוס חמישית.


בעל "כנסת הגדולה" אומר בהגדה שלו (הגדת פסח מעובין, אות קפב) שנוהגים לשתות כוס של אליהו בסעודה. 



דברי נגידים וכן בלשון לימודים על הגדה של פסח (המיוחסים למהר"ל) - ענין כוס ה׳ שהוא מסוגל לפרנסה:


"...לפיכך תקנו כוס ה׳ לומר עליו הלל הגדול לדעת ר׳ טרפון בשביל הזכרת נותן להם לכל בשר כל״ח. ולדעת היש אומרים לומר עליו ה׳ רועי לא אחסר. והכל סובב והולך על כונה אחת. 
שאחר הד׳ כוסות שנתקנו על הסדי ה׳ של הגאולה תקנו עוד כוס ה׳ על חסדי ה׳ אשר הוא עושה עם בריותיו שהוא הקיום והפרנסה שמחלק לכל העולם שהוא יותר מן הגאולה. 
וכוס ה׳ הוא השלמת הגאולה כי אחר שגאל אותם היה מפרנסם בכל צרכיהם והביא אותם אל המנוחה ואל הנחלה לארץ זבת הלב ודבש. והכל בכלל הגאולה. וזה כונת הגאונים שכמו שסמכו הד׳ כוסות על ד׳ לשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כך סמכו כוס ה׳ על הפסוק והבאתי אתכם אל הארץ וגו׳. מפני שזה הפסוק מבשר בשורת הישועה של המזונות שיפרנסם בארץ הכנעני אחרי הגאולה. ולפיכך נראה לי שכוס ה׳ די שישתה אותו רק ראש הבית בלבדו. כי שפע הפרנסה נשפע לראש הבית המפרנס את בני ביתו.

ובזה יובן ג״כ הטעם שנוהגים לעשות כוס ה׳ מן הכוס שהכינו מקודם לכבודו של אליהו הנביא. כי הוא המלאך של שפע הברכה. כמו שאמרו רז״ל פנחס זה אליהו ונאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום. ואמר ג״כ שלא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ולפיכך במקום שיש ענינו של אליהו היינו ברית השלום שם יש מקום לשפע הברכה. וכיון ששפע הברכה תלוי בשלום שהוא ענינו של אליהו לכך נוהגים ליקח זה הכוס שהכינו לכבודו של אליהו ולעשות אותו לכוס ה׳ הבא בשביל שפע הברכה בפרנסה. 
ועוד יתבאר לך ג״כ עפי״ז למה נקרא כוס ה׳ מצוה של רשות. כי משום שהוא בא בשביל שפע ברכה בהפרנסה וכיון שהמזונות מדרגיתן גבוה יותר ממדרגת הגאולה לפיכך אין שייך בזה מצוה של חיוב. כי ענין החיוב הוא בדברים הקרובים אצלנו לגרום בהם ענין איזה תקון ע״י עבודתנו. אבל מה שבא על המשכת הדברים הרחוקים מאתנו ביותר אין שייך בהם החיוב אבל הם רשות דהיינו ג״כ מצוה. ודברים אלו ברורים מאד למביני מדע. והתבאר לך ענין כוס ה׳ על נכון".



תכל'ס איפה מכניסים את הכוס הזו ואיך?

הרב מנחם כשר (קונטרס כוס חמישי עמ' 28): "להלכה למעשה לכתחילה מי שרוצה לקיים כוס חמישי, בוודאי יש לו להתנהג כמ"ש הראשונים, לחתום הלל המצרי ב'יהללוך - בתשבחות' (בעצם לסיים את ההגדה) ולשתות כוס רביעי (איפה שרשום לשתותו בדיוק, אבל לא לברך ברכה אחרונה) ולומר הלל הגדול (מזמור קלו: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו") על כוס חמישי בלי חתימה ובלי ברכת בורא פרי הגפן (ואחריו לברך ברכה אחרונה על היין)".

מי שחושש לשתות את הכוס החמישית, שיוסיף לפחות כוס יין בחלק של ה'שולחן עורך' ויודה לה' על הניסים והנפלאות ב70 שנה האחרונות ובמיוחד על קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ!






-----

[1] הנביא ירמיה כותב: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".

הנביא קובע שהעליה לארץ בימינו היא נס יותר גדול מיציאת מצרים!

כך כותב המהר"ץ חיות, ביציאת מצרים עלינו ממדינה אחת לארץ ישראל, ובימינו מיליוני יהודים מ- 102 מדינות מחליטים לעלות לארץ ישראל אחרי כמעט אלפיים שנה הם לא היו בה!

כשמתבוננים בדברי הנביא ירמיה רואים שיש עוד כמה דברים שבהם הגאולה בימינו יותר מגאולת מצרים. רק צריך לשים לב לגודל הנס:

יצאנו ממצרים אחרי 210 שנות גלות, והיינו עובדי ע"ז. מהגלות יצאנו אחרי 1940 שנים ולא שכחנו את תורתנו, את יעודנו ואת ארצנו.

יצאנו ממצרים חמושים וברכוש גדול ובכל זאת פחדנו משש מאות רכב של מצריים ולא האמנו שנצליח לנצח. מהגלות יצאנו בעוני גדול. ללא נשק או ידע בלחימה, ובכל זאת הצלחנו להילחם מול אומות רבות ומנוסות, לגרש אותם ולכבוש את הארץ.

ביציאת מצרים היה לנו מנהיג ענק, משה רבינו, שידע ללכד אותנו ולהוביל אותנו להלחם מול פרעה ולהגיע לארץ. ביציאה מהגלות, לא היה לנו שום מנהיג מקובל על כולם כבר 2000 שנה, ובכל זאת הצלחנו.

ביציאת מצרים האמנו בה' רק אחרי שראינו מופתים: 10 מכות וקריעת ים סוף. היציאה הזאת מגלות באה בלי שום נס גלוי מעל הטבע, ובכל זאת האמנו ובאנו לארץ לא מיושבת.

בגלות מצרים שיעבדו אותנו המצרים ורצו להרוג את הזכרים, היה קשה לצאת מהשעבוד הנפשי והתגברנו על הפחד רק אחרי 40 שנה. בגלות הזאת רצו להשמיד את כולנו, הצליחו להשמיד שליש מאיתנו, ובכל זאת התגברנו על הפחד וההשפלה וכבר אחרי 3 שנים מהשואה נכנסנו לארץ ישראל.

כשנכנסו לארץ אחרי היציאה ממצרים הארץ הייתה מיושבת על ידי שבעה עממים. כשיצאנו עכשיו מהגלות הארץ הייתה ברובה שממה, כך השאיר לנו אותה הקב"ה 1900 שנה וזה פלא גדול.

ביציאת מצרים הסכימו פרעה וכל מצרים שנצא ומיד ביציאה חזרו בהם. עכשיו ביציאה מהגלות רוב אומות העולם הסכימו שנקים מדינה וכמעט שלא חזרו בהם.

יציאת מצרים היא דבר נצחי שרק התחיל לפני 3000 שנה, אבל עדיין לא נפסק, כדברי הרב קוק: "המפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרוע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה, באין הפסק והפרעה"!

[2] וכן בעלי התוספות על התורה (קובץ דעת זקנים): "ד׳ כוסות כנגד ד׳ גאולות ׳והוצאתי׳ ׳והצלתי׳ ׳וגאלתי׳ ׳ולקחתי׳ וכוס חמישי, דהיינו למאן דצריך למשתיה, הוא כנגד 'והבאתי׳ שגם הוא גאולה. כדא׳ אינשי: מאן דמריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה, אי לא אייתיה לבי דריה מאי אהני ליה? פי׳: עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו בידו, אם לא הביאו לבית דירתו מה מועיל לו כל הטובה? ה״נ: אם לא הביא הקב״ה אותן לארץ ישראל מה היה מועיל להם היציאה של מצרים (שמות יב,ח)".



[3] הרב ברוך הלוי אפשטיין, בנו של ערוך השולחן, אמו הייתה אחותו של הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין.



[4] הרב חרל"פ (הגדת אילת השחר עמ' סט'): "מצד אחד כתוב שהגאולה תהיה פתאומית – 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים' (מלאכי ב), ומצד שני גאולתן של ישראל קמעא קמעא (ירושלמי ריש ברכות), 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה...' (ישעיה נב,יב)?

אלא יחד עם הגילויים האיטיים של גאולה הדרגתית יהיו גם קפיצות בגאולה (כדוגמת מלחמת ששת הימים).

אורו של אליהו רמוז בפסוק 'ואני אתנהלה לאיטי וגו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה' ס"ת אליה.

יום רביעי, 21 במרץ 2018

עוגיות פפושדו - חמץ גמור

עוגיות פפושדו - חמץ גמור


הקונה אותם קודם לפסח מסייע בידי עוברי עבירה, האוכל אותם בפסח - אוכל חמץ גמור, ואחרי הפסח הרי הם כדין חמץ שעבר עליו הפסח.


הרב מרדכי אליהו זצוק"ל:


הרב יעקב יוסף זצוק"ל:



קישורים להרחבה:










יום ראשון, 18 במרץ 2018

פרשת ויקרא - לא לפספס את הקריאה


לא לפספס את הקריאה


ויקרא (א, א-ב): ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב...".

שמו[1] של חומשנו - ״ויקרא״, נראה לכאורה צדדי ושולי, ביחס לתוכנו ועיקר ענינו העוסק בעבודת הקורבנות. הכוהנים והמשכן.

הרי הקריאה היא לכאורה טכנית בלבד - מעין פתיחת דיבור בין הקב״ה, משה ועם ישראל, ללא קשר מהותי לעבודת הקורבנות המהווה את סוד וסדר ההתקרבות בין עם ישראל להקב״ה.

אבל חז״ל במדרש העצימו מאוד את משמעותה של קריאה זו, וכהסברו הכפול של רש״י (במקום):

א. ״לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה״.

ב. הקריאה היא - ״לשון שמלאכי השרת משתמשים בה שנאמר ״וקרא זה אל זה ואמר״.

מה אפוא יש בה בקריאה אלוקית זו, שהיא לשון חיבה ולשון שמלאכי השרת משתמשים בה?

מבאר הגר״א (משלי א,כא): ״קריאה - היינו בריחוק קצת אף ששומעין הדיבור, מכל מקום אין יכול לדבר רק קוראין שיבוא אל המדבר, וכשיתקרב אליו הוא מדבר עמו״.

הקריאה מעידה על קירבה נפשית בין בני אדם, כמו כן היא מעידה על הקירבה בין עם ישראל להקב״ה שזו הנהגה אלוקית הנקראת הארת פנים, שבה נראה גלוי לכול, שהקב״ה קרוב לעמו ישראל על-ידי הטבתו וחסדיו לנו ועלינו.

לעומת זאת, ישנה מציאות של הנהגה אלוקית הנקראת הסתר פנים, שבה כלפי חוץ נראה שהקב״ה רחוק מאתנו, מידת הדין שולטת, עד שנראה כביכול שעזב אלוקים את הארץ, והשאיר את ה׳מושכות׳ בידי בני-אדם ובחירותיהם החופשיות המקולקלות.

אך באמת אין הדבר כן, שהרי גם בזמן של הסתר פנים והדין האלוקי מכה בחזקה ח"ו, הקב׳׳ה נמצא בתוכנו, משגיח עלינו, ומנהל את העולם בטובו ובחסדו, המתלבש באמצעים מורכבים מסובכים וקשים, וזאת באופן הנכון המדויק ביותר.

גם  בקריאה האלוקית הנראית כלפי חוץ כהסתר הפנים טמון וגנוז הטוב האלוקי המקדם את עולמנו לגאולתו.

כך גם ניתן להבין את סיבת קטנותה של האות אל״ף שבמילה ״ויקרא" - ההופכת את המילה ׳ויקרא׳ ל׳ויקר׳, במובן של מקרה 'קרי' - ״לשון עראי וטומאה״ (רש"י).

א' זו באה ללמדנו שדווקא בקריאה האלוקית הסמויה והנסתרת מרחוק, טמונה הסכנה שנחשוב שהכל במקרה ובקרי, מפני בחירתם והשפעתם המקולקלת - הארעית והטמאה של בני-אדם, המסתירים את ההשגחה האלוקית המדויקת במהלכיה והמופלאה במימוש מגמותיה.

ככל שנדע לזהות ולחשוף את הנהגת ה׳ הנסתרת אשר למהלכי ההיסטוריה, ככל שנהיה שייכים לקריאות האלוקיות המופיעות עלינו מרחוק - כך נזכה לחוש את קרבת ה' ואת פעולותיו הטובות – ונשמח בהן כמוצא שלל רב.

קורה לפעמים שאדם מתבלבל בחייו הפרטיים וחושב שהבעיה העומדת בפניו כרגע נוצרה בגלל סיבה שולית (שכן / בוס / בן זוג וכדו') ושוכח שגם זה מושגח מאת הבורא עד לפרט הכי קטן...

אבל לא לשים לב לקריאה של הבורא לכל עמו, קריאה שלא היה כדוגמתה בשום עם ולשון בכל שנות ההיסטוריה - לזה צריך עיוורון רציני...


קבלתי סרטון היום בוטסאפ המראה כמה משוגעים (יהודים לצערי...) שורפים את דגל ישראל ושרים תוך כדי זה "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק"...

כנראה שהמסכנים האלו לא מבינים ש"אין צדיק בעולם שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל" (אורות קעא)...

ולא מכירים את הרמב"ן  (שמות יד,ה) על הפסוק: "בני ישראל יוצאים ביד רמה" – "שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".

ולא מבינים שדגל ישראל מסמל את הגאולה הכי אדירה בהיסטוריה! גאולה שעקפה בסיבוב את גאולת מצרים...

הרב קוק (אגרת שעח): ״ועצת ה' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כפי שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חולאים רוחניים, ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע... נפשות מוכנות לעבודת גאולה וישועת אמת, ההולכות מחיל אל בגבורות ישע ימין עליון!".





[1] בנין אמונה – הרב ערן טמיר.

קריאה ליום יד' בניסן (ערב פסח)

קריאה ליום יד' בניסן (ערב פסח)



השלמת התהלים ושיר השירים של קרבנות הנשיאים.

סדר הקרבת קרבן פסח.

סגולת ר"ש מאסטרופולי.

סדר מ"ב מסעות.

רמח"ל (קיצור הכוונות): "טוב לומר בט"ו הימים הראשונים של ניסן, הט"ו שיר המעלות, שסודם עלית השכינה בט"ו מדריגותיה, היינו י' שלה, וה' - שעולה בשל הזכר, הרי ט"ו, ואומרים אותם אחד בכל יום, עד שנשלמים ביום ראשון של פסח.

וטוב לומר שיר השירים פרק אחד בכל יום, וחוזרים ומתחילים אותו, ומשלימים אותו בערב פסח".

תהילים פרק-קל"ג

{א} שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְהוָה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: {ב} אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַיהוָה נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: {ג} אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: {ד} אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: {ה} עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיהוָה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב: {ו} הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר: {ז} נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו: {ח} קוּמָה יְהוָה לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ: {ט} כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ: {י} בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: {יא} נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ: {יב} אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ: {יג} כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ: {יד} זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ: {טו} צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם: {טז} וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ: {יז} שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי: {יח} אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ:

(לא לשכוח ביום ראשון של פסח לקרוא את תהלים קל"ד כדי להשלים את ט"ו המעלות).

שיר השירים פרקים ו-ח'

ו אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים: אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת: הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד: שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם: כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים: לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב: 

ז שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק: רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים: מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים: זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת: אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים: וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים: אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים: נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ: 


ח מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי: אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ: אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ: אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז: אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם: כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף: כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ: הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים: 



סדר קרבן פסח

בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הָיָה הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּי''ד בְּנִיסָן אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְעַל כֵּן כְּדֵי שֶׁיְּשַׁלְּמוּ פָרִים שְׂפָתֵינוּ רָאוּי לְכָל הַיָּרֵא וְחָרֵד עַל דְּבַר ה' לַעֲסֹק בְּסֵדֶר קָרְבַּן פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ אַחַר תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁהִיא נֶגֶד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְיַעֲלֶה לוֹ כְּאִלּוּ הִקְרִיב קָרְבַּן פֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ וְיִתְפַּלֵּל לִפְנֵי ה' בּוֹרֵא עוֹלָם שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ וְהֵא לְךָ סִדּוּרוֹ:

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַתָּה צִוִּיתָנוּ לְהַקְרִיב קָרְבַּן הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ, בְּאַרְבָּעָה-עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וְלִהְיוֹת כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָם וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָם קוֹרְאִים אֶת הַהַלֵּל. וְעַתָּה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבָטֵל קָרְבַּן הַפֶּסַח. וְאֵין לָנוּ לֹא כֹהֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ וְלֹא לֵוִי בְּדוּכָנוֹ וְלֹא יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדוֹ, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. לָכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּהְיֶה שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ חָשׁוּב לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ הִקְרַבְנוּ אֶת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ וְעָמַדְנוּ עַל מַעֲמָדוֹ וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בְּשִׁיר וְהַלֵּל לְהוֹדוֹת לַייָ. וְאַתָּה תְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ, וְנַעֲלֶה וְנַקְרִיב לְפָנֶיךָ אֶת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ עָלֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדֶּךָ כָּאָמוּר: 

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיְהֹוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין: (יכוין בשם תול''ע) עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהֹוָה: וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהֹוָה: וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָה: 

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת שֶׂה לַבָּיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרוֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשׁוֹת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכוֹסּוּ עַל הַשֶּׂה: שֶׂה תָּמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כָֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם: וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אוֹתוֹ בָּהֶם: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ: אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אוֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגוּרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: 

כָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדַת קָרְבַּן פֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן. אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ אֶלָּא אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, עֶרֶב פֶּסַח בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת הָיָה הַתָּמִיד נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחֱצָה. וְאִם חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, הָיוּ שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְּשֵׁשׁ וּמֶחֱצָה וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחֱצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו: כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, כָּל שֶׁיּוּכַל לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, חַיָּב בְּקָרְבַּן פֶּסַח. מְבִיאוֹ מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָעִזִּים. זָכָר תָּמִים בֶּן שָׁנָה. וְשׁוֹחֲטוֹ בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, אַחַר גְּמַר עֲבוֹדַת תְּמִיד הָעֶרֶב וְאַחַר הֲטָבַת הַנֵּרוֹת. וְאֵין שׁוֹחֲטִין הַפֶּסַח וְלֹא זוֹרְקִין הַדָּם וְלֹא מַקְטִירִין הַחֵלֶב עַל הֶחָמֵץ: שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט וְקִבֵּל דָּמוֹ כֹּהֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הַשּׁוּרָה בִּכְלִי שָׁרֵת וְנוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, כֹּהֵן הַקָּרוֹב אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ זוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. וְחוֹזֵר הַכְּלִי רֵיקָן לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ מְקַבֵּל אֶת הַמָּלֵא וּמַחֲזִיר אֶת הָרֵיקָן. וְהָיוּ הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶם בָּזִיכִין שֶׁכֻּלָּן כֶּסֶף אוֹ זָהָב, וְלֹא הָיוּ מְעָרְבִים, וְלֹא הָיוּ לַבָּזִיכִין שׁוּלַיִם שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם וְיִקְרשׁ הַדָּם: 

אַחַר כָּךְ תּוֹלִין הַבְּעָלִים אֶת הַפֶּסַח בְּאוּנְקְלִיּוֹת, וּמַפְשִׁיט אוֹתוֹ כֻּלּוֹ וְקוֹרְעִין בִּטְנוֹ וּמוֹצִיאִים אֵמוּרִין. הַחֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְחֵלֶב שֶׁעֲלֵיהֶן וְהָאַלְיָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה, נוֹתְנָן בִּכְלִי שָׁרֵת וּמוֹלְחָן וּמַקְטִירָן הַכֹּהֵן עַל הַמַּעֲרָכָה חֶלְבֵי כָּל זֶבַח וְזֶבַח לְבַדּוֹ, בְּחֹל בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה שֶׁהוּא יוֹם טוֹב. אֲבָל אִם חָל עֶרֶב פֶּסַח בְּשַׁבָּת מַקְטִירִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה וּמוֹצִיא קְרָבָיו וּמְמַחֶה אוֹתָן עַד שֶׁמֵּסִיר מֵהֶן הַפֶּרֶשׁ. שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת, וּשְׁאָר עִנְיָנָיו אֵין דּוֹחִין: 

בְּשָׁלשׁ כִּתּוֹת הַפֶּסַח נִשְׁחָט, וְאֵין כַּת פְּחוּתָה מִשְּׁלוֹשִׁים אֲנָשִׁים. נִכְנְסָה כַּת אַחַת נִתְמַלְּאָה הָעֲזָרָה נוֹעֲלִין אוֹתָהּ. וּבְעוֹד שֶׁהֵן שׁוֹחֲטִין וּמַקְרִיבִין וְכֹהֲנִים תּוֹקְעִין, הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. הַלְוִיִּם קוֹרִין אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ קֹדֶם שֶׁיַּקְרִיבוּ כֻּלָּם, שָׁנוּ. אִם שָׁנוּ, שִׁלֵּשׁוּ. עַל כָּל קְרִיאָה תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. גָּמְרָה כַּת אַחַת לְהַקְרִיב, פּוֹתְחִין הָעֲזָרָה, יָצְאָה כַּת רִאשׁוֹנָה נִכְנְסָה כַּת שְׁנִיָּה. נָעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה. גָּמְרָה. יָצְאָה שְׁנִיָּה נִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה הָרִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית: 

אַחַר שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּם, רוֹחֲצִין הָעֲזָרָה מִלִּכְלוּכֵי הַדָּם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת. אַמַּת הַמַּיִם הָיְתָה עוֹבֶרֶת בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁרוֹצִין לְהָדִיחַ הָרִצְפָּה סוֹתְמִין מְקוֹם יְצִיאַת הַמַּיִם וְהִיא מִתְמַלְּאָה עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ, עַד שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וְצָפִין וּמְקַבְּצִין אֲלֵיהֶם כָּל דָּם וְלִכְלוּךְ שֶׁבָּעֲזָרָה. אַחַר כָּךְ פּוֹתְחִין הַסְּתִימָה וְיוֹצְאִין הַמַּיִם עִם הַלִּכְלוּךְ. נִמְצֵאת הָרִצְפָּה מְנֻקָּה, זֶהוּ כְּבוֹד הַבַּיִת: יָצְאוּ כָּל אֶחָד עִם פִּסְחוֹ וְצָלוּ אוֹתָם. כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ? מְבִיאִין שַׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן, תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ, וְתוֹלֵהוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וְהָאֵשׁ לְמַטָּה, וְתוֹלֶה כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו חוּצָה לוֹ. וְאֵין מְנַקְּרִין אֶת הַפֶּסַח כִּשְׁאָר בָּשָׂר: 

בְּשַׁבָּת אֵינָן מוֹלִיכִין אֶת הַפֶּסַח לְבֵיתָם, אֶלָּא כַּת רִאשׁוֹנָה יוֹצְאִין בְּפִסְחֵיהֶם וְיוֹשְׁבִין בְּהַר הַבַּיִת. הַשְּׁנִיָּה יוֹצְאִין עִם פִּסְחֵיהֶן וְיוֹשְׁבִין בַּחֵיל. הַשְּׁלִישִׁית בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. חָשְׁכָה, יָצְאוּ וְצָלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן: כְּשֶׁמַּקְרִיבִין אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן מַקְרִיבִין עִמּוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר זֶבַח שְׁלָמִים מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים זְכָרִים אוֹ נְקֵבוֹת. וְהִיא נִקְרֵאת חֲגִיגַת אַרְבָּעָה-עָשָׂר. עַל זֶה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר. וְלֹא קְבָעָהּ הַכָּתוּב חוֹבָה אֶלָּא רְשׁוּת בִּלְבָד. מִכָּל מָקוֹם הִיא כְּחוֹבָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח נֶאֱכָל עַל הַשּׂבַע: 

אֵימָתַי מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה? בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּחֹל, בְּטָהֳרָה, וּבְמוּעָט, וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. וְדִינָהּ כְּכָל תּוֹרַת זִבְחֵי הַשְּׁלָמִים, טְעוּנָה סְמִיכָה וּנְסָכִים וּמַתַּן דָּמִים שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע וּשְׁפִיכַת שִׁירַיִם לַיְסוֹד: זֶהוּ סֵדֶר עֲבוֹדַת קָרְבַּן פֶּסַח וַחֲגִיגָה שֶׁעִמּוֹ, בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ אָמֵן: 

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְהֹוָה אֱלֹהָיו: אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ, טוֹב וּמֵיטִיב הִדָּרֶשׁ לָנוּ. שׁוּבָה אֵלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנֶךָ. בְּנֵה בֵיתְךָ כְּבַתְּחִלָּה וְכוֹנֵן מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ. וְהַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ. וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם וּלְוִיִּם לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם. וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי: 

וְיֹאמַר יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ: וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת: 



סגלה נפלאה לאמרה בערב פסח

הַעְתָּקָה מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ הַמְקֻבָּל רַבֵּנוּ שִׁמְשׁוֹן מַגִּיד מֵאוֹסְטְרוֹפַּלְיָא, ה' יִקֹּם דָּמוֹ, סוֹד גָּדוֹל וְנוֹרָא כָּתוּב שָׁם, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּעַיֵּן הַסּוֹד הַנִּפְלָא הַזֶּה עַל מְכוֹנוֹ, אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה, וּבִפְרָט בְּעֶרֶב פֶּסַח, מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּנָּצֵל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מִכָּל מִכְשׁוֹל וּמִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, וְשׁוּם אָדָם לֹא יִמְשֹׁל בּוֹ, וְכָל אוֹיְבָיו יִפְּלוּ תַּחְתָּיו, וְהוּא עַל בָּמוֹתֵימוֹ יִדְרֹךְ, וּבְכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַצְלִיחַ וּבְכָל עֲסָקָיו יַרְוִיחַ, עַד בִּיאַת הַגּוֹאֵל אָמֵן, סֶלָה 

שָׁלוֹם לְרַבָּנֵי אֶרֶץ, גּוֹדְרֵי גָּדֵר וְעוֹמְדִים בַּפֶּרֶץ, יַצִּילֵם ה' מִכִּלָּיוֹן וָחֶרֶץ, כֻּלָּם קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר הֵמָּה בָּאָרֶץ, כָּל חַד לְפוּם חוּרְפֵהּ מַקְשֶׁה וּמְתָרֵץ. אָמֵן סֶלָה. בְּתַכְלִית הָעִנְיָן מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל בַּקּוּנְטְרֵס שֶׁלּוֹ הַנִּקְרָא פְּלָאוֹת רַבּוֹת. בְּשַׁעַר הַנִּקְרָא יְצִיאַת מִצְרַיִם, פֶּרֶק ג' דַּף מ''ב ע''א וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: 

הִנֵּה כְּבָר הוֹדַעְתִּיךָ שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַיִם בְּעֶשֶׂר מַכּוֹת אֵלּוּ עַל יְדֵי שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, הַמְמֻנִּים בִּשְׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, הָאֶחָד נִקְרָא שרע. וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא תמוך. וְהַשְּׁלִישִׁי נִקְרָא בישהא. וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר הַנִּקְרָא דלפקט וַעֲלֵיהֶם וְעַל כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקא בְּרֵאשִׁית חַסֵר מִן הַשְּׁלִישִׁי עֲשָׂרָה וְחָסֵר מִן הָרְבִיעִי שִׁשָּׁה, וְחָסֵר מִן הַתְּשִׁיעִי שִׁשָּׁה כַּכָּתוּב: 

וְהִנֵּה מַה שֶּׁלָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת, הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה. וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת, וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, וּבְמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת. מַה פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ וּמָה הַמַּעַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, לִהְיוֹת בְּכוּר הַבַּרְזֶל הַזֶּה, עַד שֶׁגְּאָלָם בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ דעב צדא כשחב עַד כָּאן לְשׁוֹן הָאֲרִ''י זַ''ל. 

וְהִנֵּה מוֹרַי וְרַבּוֹתַי קְדוֹשֵׁי יִשְׂרָאֵל, הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה פְּלָאִים הֵם, סְתוּמִים וַחֲתוּמִים וְאֵין פּוֹרֵשׁ אוֹתָם. וּכְבָר שְׁאָלוּנִי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל לְבָאֵר לָהֶם דִּבְרֵי הָאֲרִ''י זַ''ל וְלֹא הִגַּדְתִּי. וּמִגֹּדֶל אַהֲבַת מוֹרַי וְרַבּוֹתַי אֲגַלֶּה רָז זֶה שֶׁנִּתְגַּלָּה לִי בַּחֲלוֹם לַיְלָה, וְעַכְשָׁו אֲגַלֶּה הַדָּבָר בְּרֶמֶז לִפְנֵי כְּבוֹד תּוֹרָתָם וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר: 

וְזֹאת הָעִנְיָן מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל, שֶׁפַּרְעֹה נִלְקָה בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְכוּ' כַּוָּנָתוֹ כָּךְ, כִּי אָמְרוּ בַּעֲלֵי קַבָּלָה מַעֲשִׂית, שֶׁיֵּשׁ שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת הָרְשָׁעִים וּלְהַעֲנִישָׁם בַּגֵּיהִנֹּם וּלְטַהֲרָם מֵעֲווֹנוֹתֵיהֶם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ''וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע'', כִּי אֶגְרֹף, רֶמֶז שְׁלשָׁה אֲלָפִים מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים וְעַל יָדָם נִלְקָה גַּם פַּרְעֹה הָרָשָׁע. וְאוֹמֵר אֲנִי הַכּוֹתֵב שֶׁזֶּהוּ סוֹד נִפְלָא כַּאֲשֶׁר הוּא נִכְתָּב בְּמִנְיָן וּבְמִסְפָּר: 

דָּם צְפַרְדֵּעַ כִּנִּם עָרֹב דֶּבֶר שְׁחִין בָּרָד אַרְבֶּה חשֶׁךְ מַכַּת בְּכֹרוֹת: 

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי אוֹת בְּאוֹת. עֲלֵיהֶם שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה הַמְמֻנִּים לְטַהֵר אֶת הָרְשָׁעִים וְהוּא פְּשָׁט נִפְלָא עַיִן לֹא רָאָתָה: 

וְהִנֵּה הַחֶשְׁבּוֹן מְכֻוָּן כַּאֲשֶׁר נִכְתָּב כִּנִּם חָסֵר יוּ''ד. גַּם עָרֹב חָסֵר וָא''ו. גַּם חשֶׁךְ חָסֵר וָא''ו. וְאָז הַחֶשְׁבּוֹן מַמָּשׁ. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר מִשְּׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁמַּעֲנִישִׁים אֶת הָרְשָׁעִים. וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל ''כַּכָּתוּב'', פֵּרוּשׁ: כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְלֹא כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסִּדּוּרִים וּבַעַל הַהַגָּדָה. כִּי שָׁם נִכְתְּבוּ כֻּלָּם מְלֵאִים. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת חָסֵר כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְגַם רַבִּי יְהוּדָה לֹא כָּתַב סִימָנִים כֻּלָּם רַק רָאשֵׁי תֵּבוֹת. דְּצַ''ךְ עַדַ''שׁ בְּאַחַ''ב כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַב יִצְחָק אַבַּרְבָּנֵאל וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל: 

וְהַיְנוּ מַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל. בְּרֵאשִׁית חַסֵר מִן הַשְּׁלִישִׁי עֲשָׂרָה. פֵּרוּשׁ: מַכָּה שְׁלִישִׁית שֶׁהִיא כִּנִּם חָסֵר יוּ''ד. מִן הָרְבִיעִי שִׁשָּׁה, שֶׁהִיא מַכַּת עָרֹב גַּם חָסֵר וָא''ו. וְחַסֵר מִן הַתְּשִׁיעִי שִׁשָּׁה, שֶׁהִיא מַכַּת חשֶׁךְ גַּם כֵּן חָסֵר וָא''ו: וּמַה שֶּׁאָמַר ''כַּכָּתוּב'', רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁכֵּן כָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: 

וְזֶהוּ סוֹד אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם מְכֻוָּן מַמָּשׁ שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם. הַמְמֻנִּים בְּאֵלּוּ שְׁלשָׁה רְקִיעִים אֶחָד נִקְרָא שרע וְאֶחָד נִקְרָא תמוך וְאֶחָד נִקְרָא בישהא גַּם בָּזֶה יֵשׁ סוֹד גָּדוֹל וְנִפְלָא, אֵלּוּ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַחֲנוֹת שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם כָּאָמוּר, שֶׁמִּמֶּנּוּ בְּאֵלּוּ שְׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה, אָמַר לָנוּ הַכָּתוּב סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא. וְתִקֵּן הַמַּגִּיד כְּמוֹ שֶׁשָּׁנָה. אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא שֶׁבְּאֵלּוּ שָׁלשׁ תֵּבוֹת נִרְמָזִים הַשְּׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה. וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם כְּמִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת: דְּהַיְנוּ עשר אוֹתִיּוֹת שרע מכות אוֹתִיּוֹת תמוך שֶׁהֵבִיא אוֹתִיּוֹת בישהא רֶמֶז לְאֵלּוּ שְׁלשָׁה רְקִיעִים שֶׁל טֻמְאָה. שֶׁבָּהֶם יֵשׁ מְמֻנִּים כְּמִנְיַן שְׁלשָׁה אֲלָפִים וּמָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מַמָּשׁ, כְּמִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת דָּם צְפַרְדְּעַ וְכוּ', וְהֵם שֶׁהִכּוּ אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, כִּי מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְמֻנִּים לְהַכּוֹת אֶת הָרְשָׁעִים לְטַהֲרָם מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם כָּאָמוּר, וְעַל יָדָן הִכָּה אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם מִנְיַן עֶשֶׂר מַכּוֹת אֵלּוּ, וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל: 

וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל וַעֲלֵיהֶם הַשַּׂר דלפקט כַּוָּנָתוֹ הוּא שֶׁשֵּׁם זֶה, שָׁרְשׁוֹ יוֹצֵא מִמִּלַּת הַמִּצְרִיִּים וְהַיְנוּ שֶׁשְּׁלשָׁה רְקִיעִים הֵם, עשר מכות שהביא וּכְפֵרוּשׁ הַגָּאוֹן וְנִמְשָׁךְ עַל הַמִּצְרִיִּים הוּא שֵׁם דלפקט בָּאוֹתִיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת לְאוֹתִיּוֹת הַמִּצְרִיִּים. וְהַמֵּ''ם אַחֲרוֹנָה, הִיא מֵ''ם הָרִבּוּי וְאֵינָהּ מִן הַשֹּׁרֶשׁ. וְרָמַז לָזֶה הַמַּגִּיד בְּמַאֲמָר ''אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם'', כְּלוֹמַר הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵם קוֹדְמוֹת עַל אוֹתִיּוֹת הַמִּצְרִיִּים: 

וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל וַעֲלֵיהֶם וְעַל כֻּלָּם הַשַּׂר הַנִּקְרָא תקא כַּוָּנָתוֹ כִּי רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת דצ''ך עד''ש באח''ב בְּגִימַטְרִיָּא תקא כְּמִנְיַן הַשַּׂר מַמָּשׁ וּכְמִנְיַן אשר וְזֶהוּ סוֹד כַּוָּנַת הַכָּתוּב בְּסֵדֶר בֹּא, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֶת אשר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, אשר דַּיְקָא שֶׁהוּא כְּמִסְפַּר תקא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הַרְבֵּה פְּסוּקִים אֶלֶף, שֶׁמּוֹרִים עַל זֶה לְסוֹד אשר כְּמִנְיַן רָאשֵׁי תֵּבוֹת שֶׁל עֶשֶׂר מַכּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְיֵשׁ לָנוּ בָּזֶה סוֹדוֹת נִפְלָאִים וּכְבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר: 

וּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ''י זַ''ל הַשֵּׁם שפו שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִיד בֶּן יִשַׁי, וְהַשֵּׁם אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם תקל אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת. וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת. וְהַשֵּׁם אשצה אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת. וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת כַּוָּנָתוֹ לְסוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא: 

פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי עֲקִיבָא הַמֻּזְכָּר בַּהַגָּדָה רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר מִנַּיִן וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִנַּיִן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מִנַּיִן וְזֶהוּ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל וְהַשֵּׁם שפו אָמַר וְהִכָּה אוֹתָם בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת רָמַז לְרַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי. כִּי רַבִּ''י יוֹסֵ''י הַגְּלִילִ''י בְּגִימַטְרִיָּא שפו וּמַה שֶּׁכָּתַב שֶׁבּוֹ אָחַז דָּוִד בֶּן יִשַׁי רָמַז גַּם, דָּוִ''ד בֶּ''ן יִשַׁ''י. גִּימַטְרִיָּא שֵׁם שפו שֶׁבְּאוֹתוֹ הַשֵּׁם דַּוְקָא בָּא דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וְרָמַז גַּם כֵּן מַה שֶּׁכָּתַב בַּסֵּפֶר סוֹדֵי רָזָא שֶׁרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי נִיצוֹץ דָּוִד בֶּן יִשַׁי. וְזֶה הַשֵּׁם הִכָּה אוֹתָם. וּמִצַּד הַשֵּׁם תקל לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת, רָמַז לְסוֹד רַבִּ''י אֱלִיעֶזֶר. בְּגִימַטְרִיָּא תקל וְהַיְנוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דַּוְקָא שֶׁהוּא שֵׁם תקל לָקוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת וּמַה שֶּׁכָּתַב הַשֵּׁם אשצה לָקוּ בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת רָמַז לְסוֹד רַבִּ''י עֲקִיבָ''א שֶׁהוּא בְּגִימַטְרִיָּא אשצה עִם הַכּוֹלֵל שֶׁהַשֵּׁם הַזֶּה אָמַר שֶׁיֻּכּוּ הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים מַכּוֹת הֲרֵי מְרֻמָּזִים אֵלּוּ שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת שפו תקל אשצה בְּאֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה תַּנָּאִים רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּגִימַטְרִיָּא אשצה וְהוּא סוֹד נִפְלָא רָזָא דְּרָזִין סִתְרָא דְּסִתְרִין הַיְנוּ כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְמַעֲלַת כְּבוֹדָם וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן: 

וּמַה שֶּׁכָּתַב רַבֵּנוּ הָאֲרִ''י זַ''ל בְּמַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכֶּה, בּוֹ מְרַפֵּא הַגָּלוּת, מַה פָּשְׁעוּ וּמֶה חָטְאוּ אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ' כַּוָּנָתוֹ, בְּאֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵם דצך עדש באחב נִרְמָזִים בְּאֵלּוּ אוֹתִיּוֹת סוֹד וְטַעַם יְרִידַת אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם כְּמוֹ שֶׁכָּתַּבְתִי לְמַעֲלַת כְּבוֹדָם וְהִנֵּה בְּאֵלּוּ הַמַּכּוֹת הִכָּה אוֹתָם וִירַפֵּא אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהִכָּה בָּהֶם מַכָּה רַבָּה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, וּמִן הַמַּכָּה עַצְמָהּ בָּאָה רְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁגְּאָלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי. וּמַה שֶּׁכָּתַב, מַה פָּשְׁעוּ וְכוּ' רוֹצֶה לוֹמַר בְּאֵלּוּ הַמַּכּוֹת נִרְמַז הַחֵטְא שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁגָּרַם יְרִידַת מִצְרַיִם וְיֵשׁ לָנוּ סוֹד נִפְלָא וְנוֹרָא לְתָרֵץ קֻשְׁיָא זוֹ מַה שֶּׁהִקְשׁוּ מַעֲלַת כְּבוֹדָם עָלַי, אֲבָל גַּם זֶה נִיחָא כַּאֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְמַעֲלָתָם, נִפְלָאִים מִתּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה. וּמַה שֶּׁכָּתַב הָאֲרִ''י זַ''ל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גָּאַל אוֹתָנוּ בְּשֵׁמוֹת אֵלּוּ דעב צדא כשחב כַּוָּנָתוֹ כִּי הָאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל דצך עדש באחב הֵם דע''ב וְהָאוֹתִיּוֹת הַשְּׁנִיּוֹת הֵם צד''א וְהָאוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת הֵם כשח''ב וְנִרְמָזִים בְּאֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה שֵׁמוֹת הָרְפוּאָה שֶׁרִפֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁגָּאַל אוֹתָנוּ בָּהֶם, הֲרֵי בְּאוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהֻכּוּ בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים נִרְמָזִים הַגְּאֻלָּה וְהָרְפוּאָה לְיִשְׂרָאֵל. וִיהֵא רַעֲוָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּרְאֵנוּ בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, עִם הַמַּלְאָכִים הַשַּׁיָּכִים לַגְּאֻלָּה. וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, אָמֵן נֶצַח סֶלָה: 



סדר מ''ב מסעות

כָּתְבוּ הַמְקֻבָּלִים זַ''ל: כְּדֵי לְהִנָּצֵל הָאָדָם מִמִּקְרִים רָעִים, וּבִפְרָט מֵחֳלִי הַמַּגֵּפָה, יוֹעִיל מְאֹד אֲמִירַת הַמַּסָּעוֹת, וְלָכֵן נוֹהֲגִים בְּעֶרֶב פֶּסַח לִלְמֹד קְרִיאָה זוֹ:

רַעְמְסֵס. (א) סֻכּוֹת (ב) אֵתָם (ג) פִּי הַחִירֹת (ד) מָרָה (ת) אֵילִמָה: (צ) יַם סוּף: (ק) מִדְבַּר סִין. (ר) דָּפְקָה. (ע) אָלוּשׁ. (ש) רְפִידִם. (ט) מִדְבַּר סִינַי: (נ) קִבְרֹת הַתַּאֲוָה. (נ) חֲצֵרֹת. (ג) רִתְמָה. (ד) רִמֹּן פָּרֶץ. (י) לִבְנָה. (כ) רִסָּה: (ש) קְהֵלָתָה. (ב) הַר שָׁפֶר. (ט) חֲרָדָה. (ר) מַקְהֵלֹת. (צ) תָּחַת. (ת) תָּרַח: (ג) מִתְקָה. (ח) חַשְׁמֹנָה. (ק) מֹסֵרוֹת. (ב) בְּנֵי יַעֲקָן. (ט) חֹר הַגִּדְגָּד. (נ) יָטְבָתָה: (ע) עַבְרֹנָה. (י) עֶצְיֹן גָּבֶר. (ג) קָדֵשׁ. (ל) הֹר הָהָר. (פ) צַלְמֹנָה. (ז) פּוּנֹן: (ק) אֹבֹת. (ש) עִיֵּי הָעֲבָרִים. (ק) דִּיבֹן גָּד. (ו) עַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה. (צ) הָרֵי הָעֲבָרִים. (י) עַרְבוֹת מוֹאָב: (ת) 

כַּד נְטָלוּ יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס (א). לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְסֻכּוֹת אוֹ לִקְהֵלָתָה אוֹ לְמֹסֵרוֹת. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְסֻכֹּת (ב). מִסֻּכֹּת לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְאֵתָם אוֹ לַחֲצֵרֹת אוֹ לְתָרַח אוֹ לְעֶצְיֹן גָּבֶר. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְאֵתָם (ג). מֵאֵתָם לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְפִי הַחִירֹת אוֹ לְרִמֹּן פָּרֶץ אוֹ לְעַבְרֹנָה אוֹ לְהָרֵי הָעֲבָרִים. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְפִי הַחִירֹת (י). מִפִּי הַחִירֹת לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְמָרָה אוֹ לְתָחַת אוֹ לְעַרְבֹת מוֹאָב. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְמָרָה (ת). מִמָּרָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְאֵילִם אוֹ לְעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְאֵילִם (צ): מֵאֵילִם לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְיַם סוּף אוֹ לְחַשְׁמֹנָה אוֹ לְפוּנֹן אוֹ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְיַם סוּף (ק). מִיַּם סוּף לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִין אוֹ לַחֲרָדָה. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִין (ר). מִמִּדְבַּר סִין לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְדָפְקָה אוֹ לְיָטְבָתָה. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְדָפְקָה (ע). מִדָּפְקָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְאָלוּשׁ אוֹ לְרִסָּה אוֹ לְאֹבֹת. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְאָלוּשׁ (ש). מֵאָלוּשׁ לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְּרְפִידִם אוֹ לְהַר שָׁפֶר אוֹ לִבְנֵי יַעֲקָן. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לִרְפִידִם (ט). מֵרְפִידִם לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִינַי אוֹ לְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה אוֹ לְחֹר הַגִּדְגָּד. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְמִדְבַּר סִינַי (נ): מִמִּדְבַּר סִינַי לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה אוֹ לְחֹר הַגִּדְגָּד. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּה דְּיִנְטְלוּן לְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה (נ). מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לַחֲצֵרֹת אוֹ לְתָרַח אוֹ לְעֶצְיֹן גָּבֶר. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לַחֲצֵרֹת (ג). מֵחֲצֵרֹת נְטָלוּ לְרִתְמָה (ד). מֵרִתְמָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְרִמֹּן פָּרֶץ אוֹ לְעַבְרֹנָה אוֹ לְהָרֵי הָעֲבָרִים. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְרִמֹּן פָּרֶץ (י). מֵרִמֹּן פָּרֶץ נְטָלוּ לְלִבְנָה (כ). מִלִּבְנָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְרִסָּה אוֹ לְאֹבֹת. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְרִסָּה (ש): מֵרִסָּה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לִקְהֵלָתָה אוֹ לְמֹסֵרוֹת. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לִקְהֵלָתָה (ב). מִקְּהֵלָתָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְהַר שָׁפֶר אוֹ לִבְנֵי יַעֲקָן. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּה דְּיִנְטְלוּן לְהַר שָׁפֶר (ט). מֵהַר שָׁפֶר נְטָלוּ לַחֲרָדָה (ר). מֵחֲרָדָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְמַקְהֵלֹת אוֹ לְעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּה דְּיִנְטְלוּן לְמַקְהֵלֹת (צ). מִמַּקְהֵלֹת לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְתָחַת אוֹ לְעַרְבֹת מוֹאָב. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְתָחַת (ת). מִתָּחַת לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְתָרַח אוֹ לְעֶצְיֹן גָּבֶר. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְתָרַח (ג): מִתָּרַח נְטָלוּ לְמִתְקָה (ח). מִמִּתְקָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְחַשְׁמֹנָה אוֹ לְפוּנֹן אוֹ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְחַשְׁמֹנָה (ק). מֵחַשְׁמֹנָה נְטָלוּ לְמֹסֵרוֹת (ב). מִמֹּסֵרוֹת נְטָלוּ לִבְנֵי יַעֲקָן (ט). מִבְּנֵי יַעֲקָן נְטָלוּ לְחֹר הַגִּדְגָּד (נ). מֵחֹר הַגִּדְגָּד נְטָלוּ לְיָטְבָתָה (ע): מִיָּטְבָתָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְעַבְרֹנָה אוֹ לְהָרֵי הָעֲבָרִים. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְעַבְרֹנָה (י). מֵעַבְרֹנָה נְטָלוּ לְעֶצְיֹן גָּבֶר (ג). מֵעֶצְיֹן גָּבֶר נְטָלוּ לְקָדֵשׁ (ל). מִקָּדֵשׁ נְטָלוּ לְהֹר הָהָר (פ). מֵהֹר הָהָר נְטָלוּ לְצַלְמֹנָה (ז). מִצַּלְמֹנָה לָא יָדְעוּן אִי יִנְטְלוּן לְפוּנֹן אוֹ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים. וּפָקִיד מַדְבְּרָנָא דְּעַמֵּהּ דְּיִנְטְלוּן לְפוּנֹן (ק): מִפּוּנֹן נְטָלוּ לְאֹבֹת (ש). מֵאֹבֹת נְטָלוּ לְעִיֵּי הָעֲבָרִים (ק). מֵעִיֵּי הָעֲבָרִים נְטָלוּ לְדִיבֹן גָּד (ו). מִדִּיבֹן גָּד נְטָלוּ לְעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה (צ). מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה נְטָלוּ לְהָרֵי הָעֲבָרִים (י). וּמֵהָרֵי הָעֲבָרִים נְטָלוּ לְעַרְבֹת מוֹאָב (ת): 


בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: