‏הצגת רשומות עם תוויות דין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דין. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 23 ביוני 2022

פרשת קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית

קרח – קדושה פנימית וקדושה בחירית




התורה מספרת לנו שאנשי קרח היו אנשים גדולים - "נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם" - לכן חייב להיות עומק בטענתם.

הרמ"ד ואלי כותב שהם התעקמו במחשבתם "נשיאי עדה קראי מועד" ר"ת 'נעקם'... מרוב עומק הם נעקמו לגמרי.

מה היתה הטענה שלהם?

הזוה"ק (ח"ג קעו.) כותב שהם רצו להפוך את הסדר הרגיל שהלווים זה סטרא דדינא והכהנים שייכים לחסד.

במדבר רבה (יח,ג): "וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם".

איך הציצית קשורה לטענה של הזוה"ק? ואיך שניהם קשורים לטענה העיקרית של "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה' "?

זוה"ק (ח"א ב:): "כַּד בְּעָא לְמִבְרֵי עָלְמָא, אָתוּ (מקץ ר''ד א', ויגש ר''ה ב) כָּל אַתְוָון קַמֵּיהּ מִסּוֹפָא אֲרֵישַׁיְיהוּ... עָאלַת אָת ש קַמֵּיהּ, אָמְרָה קַמֵּיהּ, רִבּוֹן עָלְמִין, נִיחָא קַמָּךְ לְמִבְרֵי בִּי עָלְמָא, דְּבִי אִתְקְרֵי שְׁמָךְ שַׁדַּ''י, וְיָאוֹת לְמִבְרֵי עָלְמָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא. אָמַר לָהּ, יָאוֹת אַנְתְּ, וְטַב אַנְתְּ וּקְשׁוֹט אַנְתְּ, אֲבָל הוֹאִיל וְאָתְוָון דְּזִיּוּפָא נָטְלִין לָךְ לְמֶהֱוֵי עִמְּהוֹן, לָא בָעֵינָא לְמִבְרֵי בָּךְ עָלְמָא, דִּבְגִין דְּלָא יִתְקַיַּים שִׁקְרָא, אֶלָּא אִי יִטְלוּן לָךְ ק''ר. מִכָּאן מָאן דְּבָעֵי לְמֵימַר שִׁקְרָא (ויקהל רט''ו ב) יִטּוֹל יְסוֹדָא דִקְשׁוֹט בְּקַדְמִיתָא וּלְבָתַר יוֹקִים לֵיהּ שִׁקְרָא, דְּהָא אָת אָת קְשׁוֹט אִיהוּ, אָת קְשׁוֹט דַּאֲבָהָתָן דְּאִתְיַיחֲדוּ בַהּ".

איזו אמת לקחו קרח ועדתו כדי שהשקר שלהם יעמוד?

בנקודה הפנימית של עמ"י כל יהודי שווה לחלוטין לחברו!

שמות רבה (כח,ג): "וַיָּשֶׁב משֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה', אוֹתָהּ שָׁעָה בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה וּלְדַבֵּר עִמָּהֶם (בלי מתווך), וְהָיָה משֶׁה עוֹמֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אֶעֱשֶׂה מִפְּנֵי משֶׁה, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת אוֹפִימְשְׁטָאטָא (כרוז לקהל) חוּץ מִדַּעְתּוֹ שֶׁל אִפַּרְכוֹס, אָמַר לוֹ עֲשֵׂה דָבָר פְּלוֹנִי, אָמַר לוֹ, כְּבָר נַעֲשֵׂית. שׁוּב אָמַר לוֹ, לֵךְ קְרָא לִפְלוֹנִי סִינְקְלִיטָקוֹס וְיָבֹא עִמְּךָ, עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ עָשָׂה הַמֶּלֶךְ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ. כָּךְ בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן עֶשֶׂר דִּבְּרוֹת, הָיָה משֶׁה עוֹמֵד מִצִּדּוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי גוֹלֶה לָהֶם אֶת הָרָקִיעַ וְאוֹמֵר (שמות כ, ב): אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. הֵם אוֹמְרִים, מִי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹ משֶׁה, אֶלָּא יֵרֵד משֶׁה וְאַחַר כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות יט, י): לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם, אָמַר לוֹ כְּבָר הִקְדַּשְׁתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כג): כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר וגו'. אָמַר לוֹ (שמות יט, כד): לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, עַד שֶׁמּשֶׁה יוֹרֵד, נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, כה): וַיֵּרֶד משֶׁה אֶל הָעָם, מִיָּד (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים".

חכמים מלמדים אותנו כאן שמשה רבינו היה צריך להיות במדרגה שווה עם כל היהודים בזמן עשרת הדברות!

זו היתה ההתגלות שחשפה את הנשמה הפנימית של כל עמ"י! בבחינה זו אין חילוקים ומדרגות!

ירמיה (ב,ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה".

תניא (פ"ב): "על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה, כדכתיב (שמות ד,כב): "בני בכורי ישראל", (דברים יד,א): "בנים אתם לה' אלהיכם". פירוש, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא".

זוה"ק (ח"ב קכא.): "(שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וְגוֹ'. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח, (איוב כח) וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵיזֶה מְקוֹם בִּינָה. זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְיַקְּרָא לוֹן, יַתִיר (נ''א ביקרא דלהון) עַל כָּל שְׁאַר בְּנִי עָלְמָא. בְּקַדְמִיתָא אָמַר לוֹן, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא סַגִיאָה מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן וְגוֹי קָדוֹשׁ דְּאִיהוּ יַתִיר. לָא אַעְדֵּי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (דברים יד) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה. לָא אַעְדֵי רְחִימוּתָא מִנְּהוֹן, עַד דְּקָרָא לוֹן (שמות כב) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי דְּאִיהוּ יַתִיר מִכֹּלָּא.

כְּתִיב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא. אוֹרַיְיתָא (בראשית מ''ז ע''ב) מֵחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי (נ''ט) קֹדֶשׁ. וְהַחָכְמָה נַפְקַת, מֵאֲתָר דְּאִקְרֵי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, וְכֵן יוֹבְלָא אִתְקְרֵי קֹדֶשׁ. דִּכְתִּיב, (ויקרא כה) יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם. וְיִשְׂרָאֵל כְּלִילָן מִנַּיְיהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי.

בְּקַדְמִיתָא קָדוֹשׁ, וְהַשְׁתָּא קֹדֶשׁ. מַה (ויקרא רצ''ט ע''א) בֵּין הַאי לְהַאי. אָמַר רִבִּי יוֹסִי, דָּא לְעֵילָּא לְעֵילָּא (קודש), וְדָא לָאו הָכִי (קדוש). דִּכְתִּיב, (ישעיה ד) וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַ ם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ. בְּהַאי אֲתָר אִקְרֵי (דף קכ''א ע''ב) קָדוֹשׁ וּלְעֵילָּא לְעֵילָּא קֹדֶשׁ".

הקודש הוא המקור של ה'קדוש', עמ"י נמשכים מהמקור של הקדושה בעולם!

הקדושה העליונה הזאת לא תלויה במעשינו "אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש" נקודה!

הרב קוק (אגרת תקנ"ה): "שני דברים עקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלהית עמהם. הא' הוא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור: "לא בצדקתך וגו'" "רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" , "והייתם לי סגולה מכל העמים" ; והסגולה הוא כח קדוש פנימי מונח בטבע-הנפש ברצון ד', כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי-אפשר לו להשתנות כלל, "כי הוא אמר ויהי", "ויעמידם לעד לעולם" . והב' הוא ענין-בחירה, זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה אלא שברית כרותה היא, שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כ"א לפי אותה המדה שהבחירה מסייעה את גילויה, ע"כ הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושה האמונה ותלמוד-תורה. והשי"ת, הנוהג בחסדו בכל דור, מסדר הוא את סדרי הנשמות הצריכות להופיע בעולם : לפעמים כח-הבחירה מתגבר וכח-הסגולה עומד במצב ההעלם ואינו ניכר, ולפעמים כח-הסגולה מתגבר וכח הבחירה עומד במצב הנעלם. וכל עיקרה של ברית - אבות, שאיננו פוסק אפילו כשתמה כבר זכות- אבות , הוא בא מצד כח-הסגולה, ובעקבא-דמשיחא מתגבר ביותר כח-הסגולה, שהוא תוכן "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", כלומר לא מצד הבחירה שהיא באה מצד המעשים הטובים שבבנים ומצד התשובה, אלא למען שמו, המתגלה ע"י זכירת חסדי אבות".

אם היינו נשארים רק עם הכח סגולי לא היה על מה לתת לנו שכר! לכן יש את ענין הבחירה: אתה יכול להוסיף קדושה עד אין סוף מדרגות על עצמך בבחירתך!!!

דעת תבונות (קס): "והנה עוד ענין עיקרי אודיעך, והוא שיש לכנסת ישראל שורש של קדושה, שהיא כללית לכל האומה הקדושה מצד היותם ישראל, ואפילו לרעים שבהם, שהרי ארז"ל (סנהדרין מד ע"א), "אף על פי שחטא - ישראל הוא". ואף על פי שדבר זה מושרש בענינים גבוהים מאוד, בהיות ישראל משתלשלים ממנו ית', כמו שאמר הכתוב (איכה ג, כד), "חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", אף על פי כן הנהגת העולמות הרבה והרחבה מאוד בכל סדרי הנמצאות לטוב או למוטב אינה תלויה בזה, אלא בענין המעשים של בני האדם, לדון כל אחד לפי מעשיו. ונמצא שיש מציאות לכנסת ישראל - מציאות כללי שאין לו תולדות הרבה וענפים רבים, אבל הוא מציאות שאינו כל כך עיקרי, אף על פי שהוא גבוה הרבה. ועוד יש מציאותה העיקרי, שהוא מציאותה לפי ענין העבודה שבידה, שתלויים בה כל עניני ההנהגה הגדולה והעמוקה".

לעמ"י יש שתי מציאויות: עיגולים (סיבוב בלי התקדמות) ויושר (התקדמות עם מטרה), עלמא דאתגליא ועלמא דאתכסיא, קדושה מלמעלה וקדושה מצד מעשינו.

עיקר עבודת האדם היא להתקדש עוד ועוד עד שיתגלה אור העיגולים החקוק בו מלמעלה!

מאור ושמש (פרשת בשלח ד"ה עוד): "איתא בגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם וכל אחד מראה באצבעו זה ה' קוינו לו. ופירש רש"י מחול סביב כמו מחול הכרם. ולהבין הדבר נראה דהנה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם צמצם אלקותו יתברך שמו ונעשה עיגול ואחר כך ברא את העולמות בקו הישר וכל העולמות ממשיכין אלהותו יתברך שמו בשוה, עד שנתגשם העולם והתחיל להיות ברורי עולמות ונעשו צמצום, דהיינו בעולם העליון צמצם אלהותו מעט ובעולם התחתון ממנו צמצם יותר וכן עד סוף כל העולמות. ואנו משיגים אלוהותו מתתא לעילא שצריכים אנו לברר הניצוצות הקדושות ולילך ממדריגה למדריגה. וכל העולמות וכל הברואים הם בבחינת דכר ונוקבא בחינת משפיע ומקבל, כי העולם היותר גבוה משפיע לעולם התחתון ממנו וכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו, כי כל דבר שהוא בקצוות יש לו סוף וראש ומראשו עד סופו הוא רחוק, וכל שהוא למעלה מן הסוף הוא קרוב יותר להראש, כן כל שהוא למעלה למעלה מעולם התחתון הוא קרוב יותר לאין סוף ב"ה. ולכן הקטן צריך לגדול ללמוד ממנו עבדות השם כי הוא משיג יותר ומשפיע לקטן ממנו, אבל לעתיד יתקן כל אחד חלק נשמתו עד שרשו ויעלו הניצוצין הקדושים והחיצוניות יתבטלו מכל וכל, ויופיע אז אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה העיגול והקו שוה ולא יהיה אז בחינת דכר ונוקבא כי כולם בשוה ישיגו אור אלהותו יתברך שמו כמו בדבר עגול שאין ראש וסוף, ולא יצטרך עוד שום אדם ללמוד מחבירו כמו במחול הכרם שהוא מקו האמצעי קרוב לכל העיגול בשוה, כן אז ישיגו כולם מאור הבהירות אלהותו בשוה כדכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדלם. וזהו פירוש הגמרא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והקב"ה יושב ביניהם, פירוש לעתיד לבא ישיגו הצדיקים השגה גדולה מאור העליון אשר אין שם בחינת דכר ונוקבא ואין שום אחד מהם יצטרך ללמוד מחבירו כי אז יתגלה אור בהירות אלהותו בכל העולמות ויהיה עיגול עם הקו בשוה כמו מחול הכרם שמקו האמצעי הוא קרוב לכל העיגול בשוה".

וכן במי השילוח (וזאת הברכה ד"ה 'ויהי בישורון מלך').

נקודת האמת שהסתתרה בטענת קרח היתה הנקודה הפנימית של כל יהודי, אבל השקר הוא ההתעלמות של הקדושה הבחירית של הצדיקי אמת העצומים שמשה רבינו בראשם!

הטענה שלו מתכחשת לצמצום שהקב"ה עשה כדי לגלות את הקדושה האישית של כל אדם.

קרח מנסה לדלג ישיר אל הקדושה שתהיה בסוף ללא צורך במצוות של הגוף.

הוא מתכחש ליצרים, למידות הרעות, לטומאה האוחזת בגוף, אלא ישר מדלג אל הנשמה וטוען "כל העדה כולם קדושים"!

הרב קוק (אורות, אורות ישראל ותחיתו טו): "הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד'" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם".

להשתמש בדבר אמיתי קדושתה של הנשמה כדי למחוק את ההבדל בין הצדיקים לרשעים זהו סילוף נורא!!!

הקב"ה משרה את קדושתו רק במקום שראוי לזה, והצדיק עבד קשה מאוד בשביל זה!

זוה"ק (תרומה קכח.): "וְרוּחַ קוּדְשָׁא לָאו הָכִי, אֶלָּא בַּאֲגַר שְׁלִים, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא רַב סַגִּי, וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּגַרְמֵיהּ וּבְאִתְדַּכְּאוּתָא דְּמִשְׁכָּנֵיהּ, וּבִרְעוּתָא דְּלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ. וּלְוָאי דְּיָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ, דִּישַׁוֵּי מָדוֹרֵיהּ עִמֵּיהּ. וְעִם כָּל דָּא דְּיָהַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁר, דְּלָא יִסְטֵי לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא, וְאִי לָאו, מִיָּד אִסְתַּלָּק מִנֵּיהּ, וְאִתְרְחַק מִנֵּיהּ. וְלָא יָכִיל לְמִרְוַוח לֵיהּ כְּדִבְקַדְמֵיתָא.

וְעַל דָּא כְּתִיב, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵהַהוּא דְּאִקְרֵי אִישׁ, דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ. וְכָל מַאן דְּאִתְגָּבַּר עַל יִצְרֵיהּ, אִקְרֵי אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַאי אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. אֶלָּא. (דף קכ''ח ע''ב) דְּיִתְרְעֵי בֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים כז) לְךָ אָמַר לִבִּי".



הטלית היא רמז לעולמות כולם (שער הכוונות דרושי ציצית ג).

היא בסוד "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד,ב), היא האור המקיף שסובב הכל כמו אור אין סוף של הקב"ה שאין בו הדרגות והבחנות.

הציציות זה האור שנמשך מהאור המקיף, ל"ב חוטים שרומזים לשפע שיורד למטה אל העולמות התחתונים (ל"ב אלהי-ם של מעשה בראשית ראה עולת ראיה א עמ' ד-כא).

וכן מהר"ל (תפארת ישראל כב).

זוה"ק (ריש פרשת קרח): "אוֹרַיְיתָא אִיהִי חֵילָא דִּימִינָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, וּשְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל בִּימִינָא, מַאן דְּעָבִיד יְמִינָא שְׂמָאלָא, וּשְׂמָאלָא יְמִינָא, הָא אִיהוּ כְּאִילּוּ חָרִיב עָלְמָא.

תָּא חֲזֵי, אַהֲרֹן יְמִינָא. לֵיוָאֵי שְׂמָאלָא, קֹרַח בָּעֵי לְמֶעְבַּד חִלּוּפָא דִּימִינָא לִשְׂמָאלָא, בְּגִין כָּךְ אִתְעַנָּשׁ. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ לִישָׁנָא בִּישָׁא, וְאִתְעֲנָשׁ בְּכֹלָּא. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר, שְׂמָאלָא אִתְכְּלִיל תָּדִיר בִּימִינָא, קֹרַח בָּעָא לְאַחְלְפָא תִּקּוּנָא דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בְּגִין כָּךְ אִתְאֲבִיד מֵעֵילָּא וְתַתָּא".

הלווים הם ההכנה אל הקדושה – לכן הם השוערים בכניסה למקדש, קודם כל תעבור אצלנו אח"כ תגיע לקדושה.

זה כח הדין, היראה, המדרגות, הצמצום, הכח להילחם ביצרים ובקטנות ולהתכונן לקדושה.

בכל זה קרח זלזל.

קרח זה מלשון קרחת "שעשה קרחה בישראל (סנהדרין קט:), השערות הן סוד הצטמצמות האור בבחינת דין (כמו שהזקן הוא כח ההשפעה ללמטה, עיין קל"ח קה', אורות הקודש ג' עמ' עג).

לעומת זאת על הכהנים נאמר "לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו" – הם משפיעים.

לכן נבלע באדמה בתוך הפנימיות גנוז ונעלם...

האר"י הק' לימד אותנו (שער הפסוקים תהלים צא) ש"צדיק כתמר יפרח" זה ס"ת קרח, שהרעיון של קרח יתגלה באחרית הימים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכלם יהיו בבחינת כהנים.

מכאן לומדים כמה צריך להיזהר ולעבוד בהדרגות על הקדושה לאט לאט כמו המסילת ישרים ולא לדלג ישר אל אורה העצום של הנשמה, ללא יראת שמים ותיקון המעשים.

שנזכה לראות בתיקון המעשים והמידות ובגילוי הקדושה הפנימית והחיצונית בקרוב בימינו אמן.

יום ראשון, 24 במאי 2020

ספירת העומר - איסור התספורת בעומר והנגיעה בזקן

איסור התספורת בעומר והנגיעה בזקן


הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשאדם מתנהג על פי הקבלה, אז זה הכל כמו דוגמה של מעלה. יש שתי נקודות, ללמוד קבלה ולנהוג על פי הקבלה. יש יהודים תמימים, לא מבינים קבלה ולא למדו 'עץ חיים' אבל הם מחפשים את ההלכות ואת המנהגים על פי הקבלה. ויש יהודים לומדים קבלה ויודעים קבלה ולא מתנהגים על פי הקבלה. גם זה קיים. כלומר אתה רואה בן אדם לומד כתבי האר"י ובהתנהגות הוא מתנהג אחרת. יש הלכות! האר"י זה דבר מחייב! זה הלכה! כמו שקיבלנו הוראות מרן קיבלנו כמה וכמה יותר הוראות האר"י הקדוש, קיבלנו הלכה למעשה.

כל גדולי הפוסקים שבדורות הקודמים, כל פסיקה שלהם היתה על פי האר"י, על פי הקבלה. החיד"א, רבי חיים פאלאג'י, כולם. החיד"א בפרט, הגדיל על כולם. בכל ארצות המזרח, בבל, מרוקו, סוריה, נהגו שלא מסתפרים מפסח עד שבועות. אין כזה דבר, לא נהגו להסתפר. אבל היום כבר כולם נוהגים להסתפר לאחר ל"ג לעומר, את מי תראה שנוהג אחרת? הם אומרים כן, זה נכון, המקובלים נוהגים ככה, אבל דעת מרן לא ככה. שכחו שפעם לא היה בכלל כזה דבר להסתפר לפני מ"ט לעומר. הסבא שלי ידע קבלה? זה היה המנהג שלנו כשהייתי ילד, הסבא אמר "לא, לא מסתפרים עד שבועות". כששאלנו אותו למה? אמר – מה יש להתווכח, ככה זה המנהג, עומר! עומר! ככה היה המנהג של הרבה מקומות. אבל בפרט אם אדם לומד כתבי האר"י, בכתבי האר"י זה מפורש!

וכן על זה הדרך, יש עוד הרבה מנהגים. לאט לאט צריך ללמוד אותם, לדעת אותם, ולהתנהג על פיהם. זה מה שעשה 'כף החיים'[1]. מה ההבדל בין כל הפוסקים ל'כף החיים'? התפלאתי על 'כף החיים' – מה אתה מחפש לכתוב עוד פירוש ל'אורח חיים'? הרי יש 'משנה ברורה' לפניך! ב'כף החיים' הוא מעתיק כמה פעמים מה'משנה ברורה' קצת ככה על קצה המזלג פה ושם. לפעמים אתה קורא ש"כף החיים" מציין את המקור מ"ב, זה לא 'משנה ברורה' זה 'מורה באצבע'. אבל מסתמא היה לפניו גם 'משנה ברורה'[2]. אז לחבר 'כף החיים'?

אז דבר ראשון, משנה ברורה לא תמיד מיושר על פי מרן. הוא פוסק על פי הרמ"א או על פי פסיקה אחרת וצריך שמישהו יישר את הענין על פי הפסיקה הספרדית. דבר שני, עיקר המטרה שלו להביא את דעת הסוד, את דעת הזוהר, את דעת הקבלה, לחבר את האוהל, שהאדם יהיה לו את הכל. ודאי שהוא לא מביא את הכל. את הדברים העיקריים הוא מביא, אבל יש עדיין דברים מכתבי האר"י שהוא לא מביא אותם.

הזקן אסור לנגוע בו כל השנה. אם אדם לדוגמה יגיד ככה, מה אתה אומר כבוד הרב? אני מוכן לגדל זקן כל השנה, תתיר לי להסתפר כל העומר? – אני אומר לו אתה תסתפר בעומר יום יום, זה יותר קל מלגעת בזקן כל השנה. זה פשיטא שצריך לקיים גם את זה וגם את זה, אבל אם אתה רוצה לשקול את זה מול זה, אז לגעת בזקן כל השנה יותר חמור מאשר להסתפר בעומר יום יום.

בכלל, אחד שאל אותי שאלה יותר קשה. אחד מקובל, לא פשטן, הוא שאל אותי על השפם. הוא אומר, בסדר להסתפר אסור עד שבועות, אבל את השפם מותר לספר כל השנה, הוא לא בכלל הזקן. בפרט אם הוא מעכב את האכילה. אם הוא מכסה את הפה מותר לספר אותו. אז הוא רוצה בעומר לספר את השפם. הוא שאל אותי על פי הקבלה אם זה מותר. גם זה אסור. הבעיה היא שלא מעיינים טוב בדברי האר"י. האר"י אמר כל שער, וזה לא תלוי אם זה בראש או כל שער שבגוף אפילו. זה לא קשור לא לזקן ולא לכל דבר אחר. "וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד"[3]. השער מעיד על צמצום של אור. הצמצום הכי גדול זה בשער. למדנו שהענפים של ע"ב דא"ק יוצאים דרך השערות[4], למה? – זה הכלי הכי קטן ליציאה של אור. זה הצמצום של "וּסְבִיבָיו, נִשְׂעֲרָה מְאֹד". כלומר, אם כן, שערות זה הדין הכי גדול. איפה הדין נמצא – בכלי, כלי זה הדין. הצמצום יצר כלים, כלים זה דין, והאור זה חסד, זה השפעה.

אם כן השערות זה דין, והימים האלה של העומר הם דין. ואומר רבנו האר"י ב'שער הכוונות'[5] – אין להעביר את הדין בזמן הדין! אתה מתגרה בדין, אתה מעורר על עצמך קטרוג, אתה מעורר על עצמך דין. אז בימי העומר אסור לספר כל שער שבגוף, זה לא תלוי בשפם, זה לא תלוי בענין של מה מותר ומה אסור לספר בשאר ימות השנה. אתן לזה דוגמה מוחשית. למשל, האר"י צווה שלא להסתפר אלא עד חצות היום[6]. הכי טוב זה ביום ששי כדי שיהיה גם לכבוד שבת. בזמן שמידתו של אברהם אבינו שהיא מידת החסד שולטת[7] – תוכל להעביר את הגבורה, ויעקוד אברהם את יצחק – להעביר את הדין. אבל לא אחרי הצהרים. למה? כי אחרי הצהרים זה דין. אתה מעביר את הדין בזמן הדין, ואת זה כל השנה לא עושים, האר"י אומר ככה. כל שכן, מאן דכר שמיה, אלו שמסתפרים בלילה. אתה רואה את כל אלה שעומדים בתור להסתפר בלילה. בלילה להסתפר?! אפילו אחרי צהרים לא מסתפרים! אפילו ביום ראשון שני שלישי רביעי לא מסתפרים אחרי הצהרים, לא קשור ליום שישי, שאז יש עוד מצווה – להסתפר לכבוד שבת, לכבוד יום טוב.

עכשיו בימי ספירת העומר, גם החצי הראשון של היום הוא דין. בגלל ספירת העומר, שהימים לא היו ספורים ומדודים, אז גם החצי של אברהם אבינו יש בו דין. אתה לא יכול להסתפר גם בחצי היום הזה. זהו, זו הסיבה. וזה לא תלוי בל"ג לעומר או חתן או סנדק, זה לא שייך. כל הטעמים האלה זה על פי הפשט, שאם הסיבה שלא מסתפרים זה בגלל אבלות על מיתת תלמידי רבי עקיבא, אז אפשר להקל לחתן משום שזה יום טוב שלו וכל מיני סיבות כאלה. אבל זה לא שייך כלפי הענין של הדין שבימי עומר.

האמת שב'פרי עץ חיים'[8] יש טעם יותר עמוק. ב'פרי עץ חיים' במקום הטעם של דין – הרב אומר הפוך. הוא אומר שבימים האלה של ספירת העומר שורה על הראש של האדם "עֲמַר נְקֵא"[9] – עֲמַר מלשון עומר. שורה על האדם אחד מהתיקונים של אריך. קדושה גדולה מאד שורה על השערות אפילו של הראש ולא רק של הדיקנא. הדיקנא זה תמיד מצד אריך וצריך לראות את הקדושה ואין להעביר אותה. אבל גם בשערות הראש, הופך להיות האדם בימים האלה נזיר להשם, ואסור להעביר את השער. אז זה לא בגלל דינים שהם מבחינת 'סור מרע' אלא בגלל הקדושה שהיא מבחינת 'עשה טוב', איך אתה יכול להעביר את הקדושה מעל הראש? "כִּי נֵזֶר אֱלֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ"[10]! לסיכום ישנם שני טעמים, אחד נמצא ב'שער הכוונות' ואחד ב'פרי עץ חיים'.

הדברים מגיעים עד כדי כך – הרש"ש שאלו אותו שאלה[11], הרי בספירת העומר, ביום מ"ח לעומר כבר הסתיימו ההמשכות של המוחין, אז אם כן שיהיה מותר להסתפר ביום מ"ח בבוקר. כיוון שספרנו כבר בלילה, אז מ"ח ביום אפשר כבר להסתפר. מה ענה הרש"ש? הרש"ש אמר לו, אולי אתה צודק בענין המוחין, אבל מוחין לבד ושערות לבד. מבחינת השערות, מבחינת הדין הוא לא נגמר להכנס במ"ח, הוא צריך להכנס ולהתתקן גם במ"ט. לכן אתה צריך עוד לחכות עד מ"ט, ואז מקצת היום ככולו, מספיק שספרת בלילה, אז כבר ניתן להסתפר במ"ט ביום. והרש"ש מוסיף, ואפילו כאשר מ"ט חל בשבת ושבועות חל ביום ראשון, אז מה ההלכה אומרת? – תסתפר ביום שישי, נכון? אפילו ע"פ המקובלים. המהרח"ו כך היה נוהג. אומר הרש"ש – מצידי לא הייתי מסתפר, הייתי נשאר עם זה עד אחרי שבועות. לולי שהכריחוני ע"פ דברי מהרח"ו[12] לפי הענין אי אפשר היה להסתפר אפילו כאשר חל מ"ט בשבת. כלומר, להראות לך שכל יום ויום מספירת העומר יש לו את התיקון שלו מבחינת שערות, ואי אפשר להסתפר. שערות זה מושג רוחני. וכן תלמידי רבי עקיבא נקראו 'שערות', שרבי עקיבא היה דורש על כל תג ותג תילי תילים של הלכות[13], והתגים האלו פרושם שערות. אז הנשמות שלהם היו מבחינת שער ולכן פגעה בהם מידת הדין כל כך.

(שאלה שנשאלה ע"י אחד האברכים:) כבוד הרב, היה מי שרצה לומר שהרמ"ע מפאנו היה מסדר את הזקן[14]. אמנם הרב עובדיה[15] מצטט אותו ואומר שאין הוכחה שהיה נוגע בזקן[16]. (תשובת הרב:) מהר"י אירגאס בעל 'שומר אמונים' הקדמון, יש לו שו"ת 'דברי יוסף', שם הוא מדבר על הזקן, שמישהו הראה לו[17] שעל פי סוד אפשר אולי קצת לסדר את הזקן בחו"ל, ומהר"י אירגאס צעק על זה חזק מאד ודחה את דבריו. לגבי הרמ"ע מפאנו אמר – מה אתה מביא הלכה מפי מעשה?[18] אפילו יבוא המקובל הכי גדול שבדור ויסדר את זקנו, לא נוכל להגיד שהוא עושה על פי האר"י. אני לא יודע מה הוא עושה, שיסתדר עם עצמו. על פי האר"י אין כזה דבר. יש היום מקובל גדול בדור שהוא קצת ככה מסדר את זקנו עם מספרים. אם תשאל אותו – הוא לא יגיד לך שזה על פי האר"י. יגיד מגרד לי, יגיד אשתי לא מרשה לי וכו'. יש תמונות שהוא היה עם זקן ארוך מאד, אמנם היתה סיבה שהוא היה צריך להוריד את הזקן. אבל על פי האר"י – אין כזה דבר!

אַי אַי אַי, ה'חפץ חיים', היה איזה בחור בישיבה שלו, והיה לו זקן גדול, והלך ל'חפץ חיים' ואמר לו, השדכנים אומרים לי אם אתה לא תסדר קצת את הזקן, לא יהיה לך שידוך. אז ה'חפץ חיים' אמר לו אוי ואבוי, השידוך הוא מהשמים, מהשם אשה לאיש, מן התורה מן הנביאים מן הכתובים[19]. אם אתה תסדר את הזקן בשביל שידוך, השידוך דוקא יברח. אם הייתה אומר לי איזה סיבות פרטיות מילא, אבל בשביל שידוך? בכל אופן ה'חפץ חיים' לא היה פוסק הכל על פי הסוד והיה יכול למצוא לו היתר לסיבות פרטיות, אבל אתה בא ואומר בשביל שידוך? זה חוסר אמונה! הוא אמר לו לא לנגוע בזקן.

אלי, אם היה בא אחד ושואל אם אפשר לסדר את הזקן בשביל שידוך –הייתי אומר לו לא לנגוע אפילו בחצי שערה. אפילו אם היה כבר בגיל ארבעים ועוד לא התחתן, אפילו בן ששים. אין כזה דבר! הדיקנא זה צינורות השפע. אשה שלא רוצה זקן, למה שתגרש אותה אחר כך – תגרש אותה כבר מעכשיו ואל תתחתן איתה! תחפש אחת שרוצה זקן. אני חושב שגם אשה שהתחתנה עם בן אדם עם זקן ואחר כך זה מפריע לה, צריך להגיד לה גברת, התחתנת איתי ככה, או שאת רוצה אותי ככה, או שלום, נלך לרבנות. אין. שאני אוריד את צינורות השפע?

אחד בא אלי פעם ופתאום ראיתי שהוריד את הזקן, שאלתי אותו מה קרה? והוא אמר לי – מה אני אעשה כבוד הרב, שלום בית. הלכתי ושאלתי רב והוא אמר לי להוריד. אמרתי לו – למה לא באת לשאול אותי? כל דבר אתה בא לשאול אותי ופתאום אתה הולך לשאול רב אחר? מה זה הדבר הזה, חס ושלום.

אַי אַי אַי, אז צריך לדעת – יש דברים שכאשר אתה לומד את דברי האר"י אתה רואה שהם עקרוניים מאד מאד ואין לזוז מהם, וזה (הזקן) אחד מהדברים האלה. אם אדם קורא בשער המצוות פרשת 'קדושים' את מה שכתב האר"י, הוא רואה שיש בזה איסור חמור מאד מאד לא רק לחתוך, הוא אומר, שאפילו אם לפעמים לבן אדם נכנסת היד לתוך הזקן הוא צריך להזהר כשהוא מוציא את היד שלא יעקור שערה. ולעקור שערה זה עוד יותר גרוע מלקצוץ שערה.

יש כאלה שהביאו ראיה מה'בן איש חי' שמותר לחתוך קצת[20]. אַי אַי אַי, חכמי בבל עקרו את התשובה הזו משו"ת 'רב פעלים' בגלל שטעו בה, לא למדו אותה נכון. אני פעם כתבתי על זה, אחר כך אני מצאתי את התשובה הזו בעותק ישן של קונטרס 'סוד ישרים' שבשו"ת 'רב פעלים'. ה'בן איש חי' מדבר בתשובה זו בכלל על זקן התחתון. מישהו שהפריע לו שמה השערות בגלל חולי ושאל אם מותר להוריד וקיבל תשובה שבמספרים מותר מכיון שהעיקר נמצא[21]. היכן שנמצאים שערות אסור להוציא את זה לגמרי, כי זה תיקון של האדם הענין של שערות, כמו בית השחי. לא כמו אשה[22]. (אחד האברכים:) גם החיד"א כותב שמי שרוצה לפרש את דברי האר"י שבמספרים הוא התיר – טועה (הרב:) טועה, פשיטא.


[1] לרבי יעקב חיים סופר זצוק"ל

[2] 'כף החיים' נכתב במשך כארבעים שנה משנת תר"ס (1900) עד תרצ"ט (1939), 'משנה ברורה' נכתב במשך כשלושים שנה ועריכתו הסתיימה בתרס"ט (1907)

[3] תהלים נ' ג'. ועיין יבמות קכ"א ע"ב "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה"

[4] עץ חיים שער ה' פרק א'

[5] דרושי הפסח דרוש י"ב

[6] פרי עץ חיים שער מנחה ומעריב - פרק א

[7] עד חצות היום

[8] שער ספירת העומר פרק ז'

[9] דניאל ז' ט' "חָזֵה הֲוֵית, עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב; לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא, כָּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי נוּר, גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק"

[10] במדבר ו' ז'

[11] נהר שלום דף ל"ג ע"א

[12] שהראו לו דברי המהרש"ו שכתב שמהרח"ו נהג במקרה זה להסתפר ביום שישי במ"ח לעומר

[13] מנחות כ"ט ע"ב

[14] חתם סופר או"ח תשובה קנ"ט "ומה שרמז לספרי מקובלים שכ' שלא להושיט ידי' בדקני כלל אין לי עסק בנסתרות אבל מהם ומהמונם הותר׳ הרצוע׳ לגמרי בכל ארץ אטליה שכל חכמיה מגולחי זקן ונתלים באילן גדול ר׳ מנחם עזריה [הרמ"ע] בכל עשרה מאמרות אבי המקובלים שהוא היה מגלח מבלי השאיר שערה א׳ וכן העיד עליו היש"ר מקאנדי' באילים שלו והיה אומר שעפ"י חכמי המקובלים אין חו״ל ראויה לכך"

[15] יביע אומר, חלק ט', יו"ד, סי' י' ס"ק ד'

[16] ומביא עדויות של אחרים שראו את ציור תמונת הרמ"ע מפאנו עם זקן מלא

[17] בספר 'באר עשק'

[18] דברי יוסף סימן כ"ה: "עוד כתב שדרש וחקר על מנהג מוהרמ״ע זצוק״ל וידע על נכון דהוה מסתפר בדיקניה כמנהיג איטליא עכ״ל. מדקאמר הוה מסתפר בדיקניה ולא קאמר מסתפר דיקניה מוכח שלא העידו לו שהרמ״ע ז״ל היה מסתפר כל זקנו אלא מקצתה וא"כ הוא מביא ראיה לסתור דבריו שכתב לעיל דבחוצה לארץ עדיף לגלחה כי בודאי דין החלק כדין הכל הוא. ועוד אני חקרתי על זה ממוהר׳׳ר בנימין הכהן נר״ו בעי' ריניי"ו יע״א והשיב לי וז״ל דברי בעל באר עשק אין ראוי לסמוך עליהם כי כבר התעשקו עמו בעלי ההוראה מכמה תשובו׳ שבאו שם דלא כהלכתא ואני ראיתי במנטובה צורת הרמ״ע זלה״ה והוא בזקן מלא על כל גדותיו עכ״ל. והרי זו הכחשה בגופא של עדות. ועוד בשלמא אם היו אומרים לי אלו המעידי' דהרמ״ע זלה״ה אמר להם דע״פי הסוד ראוי להסתפר הזקן במספרים בחוצה לארץ אזי היה עדות השייך לעניינינו ואני הייתי משיבו כמו שהשיב הרב הגדול הרא״ם זלה״ה בריש פ׳ כי תבא על מה שכתבו קצת מפרשים בשם רבינו תם מאורליינ״ש ז״ל אמר איני מאמין שיצא זה מפיו יעו״ש כי כל דבר זר אין ראוי להאמין שיצא מפי אדם גדול. אבל עתה שהמגיד לו, לא הגיד אלא שראהו עושה מעשה ומסתפר בדיקנא – אין זה כלום. כי העיקר אצלנו, אין למדין הלכה מפי מעשה, כדאיתא בפרק יש נוחלין. שמא טעה הרואה או המגיד, או שמא איש חולני היה הרמ"ע זלה"ה שאם לא היה מסתפר היה בא לידי חולי כבר ומשום הכי לא הנהיג עצמו לקיים מצווה זו על פי פנימיותה"

[19] מועד קטן י"ח ע"ב

[20] יביע אומר, חלק ט', יו"ד, סי' י' ס"ק ד'

[21] שו"ת תורה לשמה יו"ד תשובה רט"ו "ומיהו דע דאם השערות של הזקן התחתון ארוכים הרבה וקשה עליו השתלשלותם למטה מחמת אורכם ועוביים אפשר לקוץ מן האורך שלהם ולקצרם מאחר דאינו מסירם לגמרי מש"כ בזקן העליון דבכל אופן אסור. לא תגע בו יד"

[22] שו"ת סוד ישרים תשובה תמ"ו

יום רביעי, 2 באוקטובר 2019

פרשת וילך - הסתר או הארה?


הסתר או הארה?




הסתר[1] הפנים האלוקי בעקבות חטאיהם של ישראל, הסתר פנים אשר גרם לצרותיו הרבות של עם ישראל במהלך ההיסטוריה, כמאמר ה׳ למשה על העתיד להיות לאחר מותו (דברים לא, טז-יז):

״וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת...״ - ברור ומובן.

הרי זהו הסדר הקבוע אשר על פיו מנהיג הקב״ה את עולמנו, סדר הנקרא בפינו ׳שכר ועונש׳, המכונה על פי הרמח״ל (תחילת דעת תבונות) ׳הנהגת המשפט׳.

גם תגובתו של עם ישראל לצרות אלו - הודאתו בקלקוליו הרוחניים ובחטאיו, כנאמר (שם): ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה״, היא התגובה המצופה ממנו, התגובה הראויה והרצויה, המבטאת את השלב הראשון במהלך התשובה - הכרה החטא.

לכן, תגובתו השלילית של הקב״ה לאחר הודאתם של ישראל בקלקולם, תגובה הממשיכה ואף מעצימה ומכפילה את הסתר הפנים האלוקי, באומרו להם (בהמשך שם, דברים לא,יח) ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מפתיעה מאוד ואינה מובנת.

האם זו התגובה האלוקית הראויה לתשובתם של ישראל? וכי לא היה צריך הקב״ה להסיר את מסכתו ולהפסיק את הסתר פניו ולהתחיל להאיר פנים לישראל?

כשאלתו של הרמב״ן (במקום) - ״כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוקים ועל כי אין אלוקיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בעבודת כוכבים״, ומדוע אפוא לא התחלפה הנהגת הסתר הפנים האלוקית להנהגת הארת פנים, כפי הראוי וכפי המצופה, ולא עוד אלא שהתגברה ההסתרה האלוקית הסתר על הסתר, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר׳?

מבאר הרמב״ן שישנם שני סוגי הסתר אלוקי:

האחד - הסתר שלילי הנובע מחטאיהם של ישראל, והמשמש כעונש על בחירותיהם החופשיות הלא מתוקנות, הסתר פנים הנקרא גם יסורי כפרה (על פי לשון הרמח״ל בספרו דרך ה׳), הבאים לכפר על מעשיהם המקולקלים בעבר.

והשני - הסתר חיובי, שאינו קשור כלל למעשים המקולקלים בעבר, אלא נובע מרצון ה׳ להמשיך ולהשפיע שפע חיובי על ישראל, התלוי בכלי הקיבול שלהם וביכולתם להכילו, שפעמים בשביל להכשירם לכך משתמש הקב״ה במנגנון היסורים המכונים יסורי הערה (הרמח״ל שם), אשר תפקידם לעורר את ישראל ולרוממם למדרגה עליונה זו הראויה להם באמת בעתיד.

זהו ההבדל המהותי בין הסתר הפנים הראשון, כנאמר ׳והסתרתי פני מהם׳, הסתר אלוקי שלילי, המופיע לפני הודאתם של ישראל עקב חטאיהם, להסתר הפנים השני, כנאמר ׳ואנוכי הסתר אסתיר פני׳, הסתר אלוקי חיובי, המופיע לאחר הרהור תשובתם על מנת לעוררם להשלים את תשובתם ובכך לקבל את הטוב האלוקי הראוי להם באמת, המכונה בלשונו של הרמב״ן ׳הסתר פני גאולה׳.

וזה לשונו: ״ולכך אמר כי על הרעה הגדולה שעשו... יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתיר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות (אלא) רק שיהיו בהסתר פני הגאולה... עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלמה... ״.

הרב קוק (אורות התשובה טז,יב), העמיק זאת יותר וביאר, שמטרת הסתר הפנים האלוקי המופיע בתקופת גאולתנו, המכונה בלשון הרמב׳׳ן ״הסתר פני גאולה״, הסתר פנים המתגלה בצורות שונות, בייסורים חומריים - כקשיים בטחוניים כלכליים וכדומה, ובייסורים תרבותיים-רוחניים - בקלקולים מוסריים ערכיים ודתיים, אינם באים רק בשביל לעוררנו למדרגה עליונה יותר, אלא גם משמשים כ׳משקפי שמש׳ המסננים את כמות האור והטוב האלוקי, וזאת בכדי לאפשר לנו להכיל את השפע והטוב האלוקי אותו רוצה להשפיע הקב״ה על ישראל בגאולתו האחרונה והשלמה.

כדוגמת אור חלש שעל מנת להסתכל בו, לקבלו ולהכילו בתוכנו אין צורך לחבוש משקפי שמש, כי כלי הקיבול המוגבל שלנו מספיק בשביל לקבלו, לעומת אור חזק כאור השמש שהדרך היחידה לקבלו אלינו היא על ידי משקפי שמש המהווים מסנן החוצץ בינינו לבינה, חציצה היוצרת הפסק והפרדה, שדווקא היא ורק היא מאפשרת את קליטת אורה והתקבלותה בתוכנו.

זה סוד הפסוק "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פד,יב): שם הוי"ה הוא אור שאי אפשר להכיל אותו בעולם, לכן באה מידת הדין, בשם אלוקים, המצמצמת, ומגנה עלינו מפני תוקף האור של שם הוי"ה.

וזה לשונו (אורות התשובה טז, יב): ״התכונה של הסכלות ושל הרשע של העולם (משמשת) בתור מסכים, שהם רק מתקנים (מאפשרים) את הזרחת האור, מכינים לו מקום שיוכל להאיר בעולם, אבל לא מקלקלים ולא מהרסים אותו.

והדבר תלוי במידת האור עצמה. כי אורה קדושה מצומצמת הלא אינה צריכה סתומים (מסננים - ׳משקפי שמש׳ אלוקיים המופיעים כהסתר פנים) כדי לאפשר את ההנאה מזיוה...

(אך, לעומת זאת, כאשר) האור הטהור הוא הרבה יותר גדול מכוח העולם לשאת אותו, ועם כל זה מוכרח הוא להיות מאיר בעולם (כי כבר הגיע זמן הגאולה ותיקון העולם),

והכרח הוא מצד טבע העולם, שיהיו מסכים רבים להסתיר את האור, והמסכים הם הם הרשעה ונושאיה,

ונמצא שכל אלה גם כן מכלל תיקון סדרו של עולם הם. (איננה כי אם מסך המתקן (המאפשר) את הזרחת האור...״.

באר מים חיים (פרשת וילך): "ואמנם אחר כל זה אם היו כולם בגוון אחד כולו לבן טהור המורה על אור החסד לבד והיה השפעת החסד על בני אדם ההולכים לפני ה' תמיד בלי הפסק כלל. 

הגם שהיה במדה ובמשקל בכח לקבל האור אך אין כח בגוף נכאה ונשבר לקבל יראת שמו יתברך ואהבתו כל היום וכל הלילה מאין הפוגת בלי הפסק רגע כמאמר חז"ל מי לא בעי מינם פורתא וכדומה מהדברים שהגוף צריך להן בהכרח. ובגלל זה אי אפשר לאדם להיות השפעת האהבה והחסד חופפת עליו תמיד בלי הפסק.

ועל כן הנה שמו יתברך הרוצה בקיום הגופניות והחומריות גם כן כמאמר הכתוב (ויקרא יח,ה) וחי בהם, ברא בחינת המקמץ ואור חוזר גם כן לעתים מזומנים בבחינת (קהלת ג,ה) עת לחבוק ועת לרחוק מחבק. 

והכל לטובת ותועלת בני אדם שיתקיימו לפניו תמיד בעבודתו. בעת גדלות המוחין, לאהבתו ויראתו הגדולה בכל עוז ותעצומות. ובעת קטנות המוחין, לקיום הגוף. והכל באהבה ויראה לערך הזה.

והנה בחינה הזו הוא כמו מסך המבדיל בין האדם ובין האור הזך המצוחצח מלהסתכל בו תמיד כדי שיהיה משפטים ישרים שיחיה בהם האדם ויתקיים. ומזה נתהוה בחינת הדין והגבורה בעולם שהוא בחינת הקימוץ והצמצום וחזרת האור למעלה".






[1] בנין אמונה.

יום שלישי, 24 בספטמבר 2019

ראש השנה - כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו (שיעור)


כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו


משנה[1] (ראש השנה ג,ז-ח): "...וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...' (שמות י״ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ״א): 'עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי', וכי נחש ממית או נחש מחיה?
אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים".

סיום משנה ז' תמוה. המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״ - נראה מיותר, שכן הדין שאין יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב כבר נאמר במשנה קודם לכן?

עוד יש להבין את מקומה של משנה ח׳. האם היא קשורה למשנה ז׳, ואם כן, מהו הקשר?

נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת:

המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.

בהמשך לכך באה משנה ח׳ ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם!

זוה״ק (ח״ג קמ״ט. תרגום):

ר׳ אלעזר ור׳ יוסי ור׳ יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך.

בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר׳ אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר׳ אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.

פתח ר׳ אלעזר ואמר, כתוב ״ותנה התיבה בחדש השביעי וגר על הרי אררט וגר״. כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י״ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.

כמו זה שכתוב, ״ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט״. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט,

מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא...

בוא וראה, ״ותנח התיבה״. מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב״ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, ״ותנה התיבה בחדש השביעי״. בחדש השביעי וראי, שהוא דין העולם.

״על הרי אררט״ ('אררט', הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב״ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.

וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב״ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'.

ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, ״אשרי העם יודעי תרועה״, ולא כתוב תוקעי תרועה...".

חז״ל פותחים בשבח התורה, שהיא כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, וממשיכים בענין תקיעת השופר.

נראה, שיש קשר עמוק בין שני דברים אלה. בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו ״יציאה מן הכלל״ - העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה׳ על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא ״דבר שיצא מן הכלל״.

בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין - מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד - הרי אררט (מלשון ארור).

כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים ? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?

בתורה נתן לנו הקב״ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים.

״כל דבר שיצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״. העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד - על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.

כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.

אך ״אין הדין נמתק אלא בשורשו״ (עץ חיים שער י״ג פי״א). הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.

החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל - מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.

החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. ״אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים״ - כשם שהנחש הממית הופך לנחש מחיה והידים מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.

אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב - לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

בקול השופר אנו ממליכים את ה׳ על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.

זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה - ״זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.

שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו - המלכת ה׳ על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול מהנהגתו יתברך.

אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוה״ק, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל - מלמדים על הכלל כולו.

הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו - שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון שאליו מכוונים הפרטים.


סיפר הגה״צ ר׳ משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח בישיבת קמניץ, מעשה נורא ששמע מהגר״ח שמואלביץ זצ״ל, המלמדנו מהי השפעתה של תפילה מעומק הלב. ומעשה שהיה כך היה: בימי המלחמה בשנת תשכ״ז, שהו כל בני ישיבת ״מיר״ במקלט, בחדר האוכל של הישיבה, כאשר אימה ופחד אוחזת בציבור, שמא חלילה תפול פצצה על גג הישיבה, ותחדור דרך שתי הקומות אל חדר האוכל. והנה לאחר המלחמה, בדקו ומצאו על גג הישיבה שלש פצצות גדולות מאד, ואף אחת מהן לא התפוצצה.
ויהי הדבר לפלא.
ואז, פתח הגר״ח שמואלביץ זצ״ל והסביר את אשר ארע: וכי סבורים אתם, שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו. בזכות אשה אחת משכנותיה של הישיבה, אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה, והזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה. אותה אשה, היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים קטנים, שהגדול ביניהם היה רק בן שבע שנים. לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו.
והנה - ממשיך הגר״ח זצ״ל לספר - בעת שהותנו במקלט, שומע אני את אותה אשה פותחת בדברים לפני הקב״ה, הטיתי את אזני לשמוע, ושמעתי דברים מבהילים: ״רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי, הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים, והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין, ובעלי יצא חייב״.
אבל - המשיכה האשה בתפילה - ן׳רבש״ע, הבא נעשה עיסקא, אני מוכנה מצידי למחול ולמחוק מלבי את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנורא, ואתה תמחול לנו על בל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום״.
דעו לכם - סיים ר׳ חיים את דבריו - התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה. היא שהצילה את הישיבה. כי, היתה זאת תפלה ובקשה מעומק הלב.

מעשה נורא - כחן העצום של הדמעות

מסופר בזוהר הקדוש (פרשת בלק. מתורגם ללה״ק): כשהלכו רשב״י ורבי אלעזר בנו בדרך, לפתע שמע ר״׳א עורב מצפצף, הבינו שנפטר ר׳ יוסי דפקיעין ואין מי שיתעסק עמו. אמרו בואו נלך לגמול חסד עמו.
הלכו לביתו. היה לו בן קטן ולא הניח לשום אדם לגשת למיטת אביו, ורק הוא היה סמוך למיטתו ובכה עליו פיו על פיו. וכה אמר: רבש״ע, כתוב בתורה ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״, קיים את דבריך, שני בנים אנו מהאב, אני ואחותי קטנה ממני, קח אותנו, ואם תאמר, ״את האם״ כתוב ולא את האבי כאן הכל מתקיים, שאמא כבר מתה ועזבה את הבנים ועכשיו האבא. שמעו ר״א והחברים את קול הילד ובכו. פתח ר״א את פיו ואמר ״שמים לרום וארץ לעומק״ וגו׳ (משלי כה) מיד יצא עמוד אש והפסיק ביניהם. אמר ר״א, או שהקב״ה יעשה נס, או רוצה שלא יעזור והתערב שום אדם אחר. אולם איני יכול יותר לסבול את צערו ודמעותיו של הילד. הילד לא זז מפיו של אביו.
כשהם יושבים, לפתע יצאה בת קול ואמרה: זכאי רבי יוסי! שדבוריו ודמעותיו של הבן עלו לפני כסא הכבוד. ודנו בדין. וי״ג אנשים נתן הקב״ה למלאך המות במקומו. והוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כדי שילמד עם הבן החביב לפני ה׳.
מיד קמו ר״א והחברים, ולא הניחו לאדם לשהות בבית, וראו עמוד של אש שנמצא בבית, ורבי יוסי פתח את פיו. אמר ר״א אשרינו שראינו בעינינו תחית המתים.
אמר ר׳ יוסי אין לי רשות לגלות מה שראיתי בעולם האמת, רק לאחר י״ג שנים. אצל דעו, צי שלוש מאות ושישים וחמש הדמעות שהוריד בני, עלו בחשבון לפני הקב״ה!! ועוד אומר לכם: צשעה שפתח את פיו ובבה הזדעזעו שלוש מאות ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, הנמצאים לפני הקב;/ה, וכולם עוררו רחמים עלי, והתערבו בשבילי, והקב״ה התמלא רחמים עלי, ושלח שלוש עשרה אנשים למלאך המות במקומי, ופקד אותו שיחזרני לעוה״ז עוד עשרים ושתים שנה.
הרי לנו, מהן כחן העצום של הדמעות, אף להחיות מתים!!





[1] הרב ויצמן משוש הארץ עמ' קעה.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: