יום רביעי, 24 במאי 2017

פרשת במדבר ויום העצמאות - מעלת הדגל

מעלת הדגל


בפרשתנו אנו קוראים על כך שלכל שבט יש דגל עם צבע וסמל מיוחד:
"איש על דגלו...".

לדעת חז״ל כך המציא עם ישראל את הדגלים לכלל האנושות, ומלכויות העולם הם שהעתיקו את הרעיון מאיתנו.

בספר "צרור המור" הביא מדרשי חז"ל שתאוה זו שהתאוו ישראל לדגלים היא מצד מדרגה יותר גדולה מאמירת נעשה ונשמע ומתן תורה והקמת המשכן וכליו וראו דמות יוצרם בדגלים ורצו להדמות אליו!

הרב קוק נשא דרשה בטקס הכנסת דגל הגדוד העברי[1] לבית הכנסת ה'חורבה':

" ... אמנם בדבר התוכן של הרגש האציל הממלא את הלב הערצה אל הדגל הצבאי, יש לנו באוצר האגדה שלנו מדרש פיוטי מאוד יפה נעים וקדוש, שממנו  נוכל גם עתה לדלות פנינים הראויים להיות קשורים אל נשמתנו, בקשר עם הכבוד והחיבה, שיש בה גם כן קווי קדושה, שאנו מרגישים ביחש להדגל הצבאי הזה ביחוד של גדודנו החביב, שהננו מכניסים אותו היום למשמרת בבית הקדוש הזה.

וככה הם דברי המדרש בקשר של דגלנו הצבאי העתיק, עם הביטוי של המשורר אשר הבענו בתפלתנו בשעה הקדושה והנכבדה הזאת: "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו רבבות של מלאכים, שנאמר רכב אלדים רבותים אלפי שנאן [תהלים סח,יח]והיו כולם עשוים דגלים דגלים. כיון  שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים, אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. אמר להם הקב"ה, מה נתאויתם לעשות, דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם, נרננה בישועתך ובשם אלדינו נדגל ימלא ד' כל משאלותיך. מיד הודיע הקב"ה ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".

הדגל האידיאלי שלנו לקוח הוא, ביסודו העתיק אצלנו, מהאצילות הנשמתית אשר זרחה עלינו בשעה הגדולה אשר לא היתה כמוה בהתולדה האנושית כולה, בעת אשר באה לנו, לכל עמנו, בצאתו מעבדות לחירות, אותה ההתגלות הקדושה אשר ממנה קרני אורה הולכים וזורחים לכל התבל כולה, בעת אשר קבלנו את האוצר הקדוש, תורת ד' התמימה, שניתנה לנו לאור עולם, בעדנו ובעד כל העמים אשר תחת שמי ד'. אז זרחו עלינו האידיאלים הנצחיים בכל מילואם. מצד אחד ידענו נאמנה את העושר הגדול אשר להנשמה של האדם הנברא בצלם אלדים, את רוב פארה של נשמת כל יחיד ויחיד, ואת גודל תפארתה של נשמת האומה כולה, ושל נשמת כל עם ועם אשר יצר צור עולמים בעולמו הגדול....".

להלן סיכום הרעיונות העיקריים בדרשת הרב ובתפילתו, אותה חיבר למעמד המיוחד הזה:

1. דגל לאומי ודגל צבאי אינם זרים למקורות ישראל.

2. לדעת הרב, הדגל ממלא את הלב הערצה, כבוד וחיבה, ושיש בכך "קוי קדושה".

3. הדגל מסמל את תהליך הגאולה שאנו בעיצומו.

4. הרב ראה בדגל כמסמל את השאיפה הלאומית ואת הייחוד הלאומי שלנו, ואלו כמובן קשורים להיותנו 'ממלכת כוהנים וגוי קדושי , מקבלי התורה.

5. הרב ראה ערך נצחי (!) בנאמנות לדגל ("אנו נאמנים נצח לדגלה"!) ולרעיון הגלום בו - ההכרה שיש בישראל נשמה לאומית קדושה ומיוחדת.

6. קיימת חשיבות ומשמעות גם לדגלי אומות העולם. השלום הנצחי העולמי בנוי על הוקרת המיוחד שבכל דגל ושבכל לאום, וכל שכן בדגל הישראלי, כסמל לעם סגולה.

7. הדגל מסמל את פלא קיבוץ הגלויות שאנו חוזים בראשיתו בעינינו.

8. הדגל - סמל כיבוש ארץ ישראל, וביטוי לשייכות של ארץ ישראל לעם ישראל.

9. הדגל מזכיר את הקדושים שמסרו נפשם במלחמה נגד האויב.

10. הדגל מסמל את גבורת ד' בתשועת ישראל.

11. הדגל מסמל את גבורת צבאות ישראל.

רמב"ן (שמות יד,ה): "בני ישראל יוצאים ביד רמה (פסוק ח), שעשו להם דגל ונס להתנוסס, ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות, לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם".

שיר השירים: "הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה".

ספורנו: איזו היא בית היין? ארץ ישראל!

הנועם אלימלך (ר"פ במדבר, באמצע דבריו): "נשמות ישראל הם למעלה מהמלאכים, וכל עולם הוא כסא לעולם שלמעלה הימנו, והמלאכים הם מרכבה לעולמות שלמעלה מהם. וידעו ישראל שנשמותיהם הם מרכבה וכסא לעולמות העליונים, אבל לא ידעו שגם הגוף של האדם צורך בו לקשר עולמות תחתונים, ולהיות מרכבה לעולמות העליונים. וכשראו את דגלי המלאכים כשהם מרכבה לעליונים, התאוו שגם גופי ישראל יזכו להיות מרכבה לשכינה עיי"ש.

לכן שכנו ישראל בדגליהם סביב למשכן, בכדי שקדושת המשכן תתפשט מנשמותיהם לגופיהם. וגם להיפך, שכאשר יקדשו גופיהם, להכינו לצורך גבוה, אז תתעלה מדרגת נשמתם יותר ויותר. כי אם נעשה הגוף נרתיק וכלי שרת, ממילא מקבל הוא נשמה יותר מעולה וטהורה".

דגל ירושלים - מאמרי הראיה עמ' 333-334 (חזון הגאולה עמ' רפ"א-רפ"ב):
הכל יודעים שיש במציאות "דגל ציון", הוא מאחד חלק ידוע של אחינו, על היסוד של ענינינו הישראליים העולמיים בארץ ישראל. נמצאים אמנם רבים, רבים מאד אשר לא נכנסו בהתאגדות ההסתדרות של אותם שנושאים את "דגל ציון", ורבים מרגישים בעצמם לאי אפשרות לפניהם להכנס בתוך ההסתדרות. אין אנו מדברים עד כמה הדבר הוא צודק, או בלתי צודק, אבל בפועל הלא המצב הוא ככה.

אבל הלא דבר שאי אפשר הוא שהחלק היותר גדול, היותר לבבי ויותר תמים מישראל, שהם הרוב של העולם הכשר הישראלי, יהיה נשאר עומד ממרחק אצל המאורעות הנפלאות של הזמן הנוכחי, ולא ירים את ידו לטובת הבנין הקדוש של אומתנו על אדמת קדשה, בשביל אותם העכובים הנקראים בשם הפרעות.

לזאת מרימים אנחנו, לפני כל העולם הכשר הישראלי, את דגל "ירושלים" שיסתדרו תחתיו כל כשרי ישראל לכונן את העבודה של בניננו בארץ ישראל, ע"פ אמתתו של הרוח הישראלי הכשר, בגאון ובאומץ נשא את דגלנו הכשר הישראלי את דגל ירושלים.

"ציון" ו"ירושלים", הן זו אצל זו, מאז מראשית תולדותנו התבלט שם ציון אצל ההבטאה של מלכותנו, כחנו העולמי, שהוא הנהו גם כן ודאי קדוש מצד עצמו, והוא משמש את כל המטרות הקדושות של עמנו, שהוא הוה ויהיה לעד ממלכת הכהנים וגוי הקדוש של העולם כולו.

אמנם "ירושלים" מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה בתור המגמה היותר גבוהה באידיאליותה של הויתנו הישראלית, בעד עצמנו ובעד האנושיות כולה, המקום של בית המקדש, בית תפלה העתיד של כל העמים, המקום שבו ישבו הסנהדריה הגדולה אשר ממנה יצאה ותצא תורה לכל ישראל, זה מציין השם "ירושלים".

העולם הכשר הישראלי כולו, הוא מעולם עמוק מאד מקושר עם המטרות הקדושות, הוא אלקי ברעיוניו, קדוש בעוצם אמונתו, אומתנו בטאה באחוליה העמוקים, בתפילותיה הקדושות לשיבת השכינה "לציון", דוקא על ידי בנין "ירושלים", על ידי קדושת בית המקדש, על ידי ההתרוממות של הקדושה האלקית עלינו ועל ידנו על העולם כולו.

את המטרה הכשרה הזאת חפצים אנחנו לבטא על ידי דגלנו דגל "ירושלים", שאנחנו מקוים שילך במצב של שלום עם דגל "ציון", עד אשר אנחנו וכל העולם כולו נכיר שהענינים העולמיים של ישראל לשוב אל ארץ ישראל, בתור עם שלם, והענינים המקודשים, עצם המגמות הכשרות, מתאחדים הם במיטב האחוה זה עם זה.






[1] ברור הדבר כי כל מה שנאמר לגבי 'דגל הגדוד' נכון ביתר שאת לגבי דגל המדינה של היום.  מרן הרב ציין שיש ערך לדגלים לאומיים וכל שכן לדגל ישראל, כדברי המדרש בתיאור מעמד הר סיני, ומהשאיפה המוזכרת לשימוש בדגלים הלאומיים בעת שלום.
יצוין שכולם: היהודים, הערבים, האנגלים וכן עיתונות התקופה (כולל ציורים משוערים!) התייחסו לכך שכביכול מדובר בדגל הלאומי של עם ישראל, למרות שהתברר שהדגל של הגדוד העברי היה שונה מדגל הכחול-לבן הרגיל. כמו כן ידע הרב היטב שקיימות בעיות דתיות בקיום המצוות בגדוד, ראו אגרות הראיה ג, עמי קלו-קלז, ו-קמא, ובכל זאת הדבר לא העיב על התלהבותו להם ולדגלם ולמה שהם מסמלים.

יום שישי, 12 במאי 2017

תורה וצבא - ר' עקיבא ומרד בר כוכבא

תורה וצבא - ר' עקיבא ומרד בר כוכבא


גמרא[1] (יבמות ס"ב:): "רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו – ילמוד תורה בזקנותו, היו לו תלמידים בילדותו – יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך …(קהלת יא,ו).
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם.
עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם – רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.
תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא (ואם תאמר) רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן: אסכרה (דיפתריה)".

במהדורה הספרדית של איגרת הרב שרירא גאון, מתגלה כתוב ש"העמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה, והוו שמדא על התלמידים", כלומר שנהרגו 24,000 תלמידיו במרד בר כוכבא.

לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא, נקם אדריאנוס ביהודים. מלבד עשרת הרוגי מלכות, חללי המלחמה והרעב, טבחו הרומים כ-580 אלף איש מראש העין עד באר שבע, והרסו 50 מבצרים ו-985 יישובים (כך כותב ההיסטוריון קסיוס דיו). מאות אלפי שבויים יהודים נמכרו לעבדות, עד שביריד העבדים בחברון נמכר שבוי יהודי בפחות ממחיר מנה יומית של מספוא לסוס. אדריאנוס עקר את כל עצי הזית והגפן, שעליהם הייתה פרנסת התושבים, והפקיע את בעלותם על האדמה. כן גזר גזירות קשות על מלמדי תורה ועל מקיימי מצוות כמו הנחת תפילין, ברית מילה, שמירת שבת ועוד. כך הושמד למעשה כל היישוב היהודי בדרום ארץ ישראל – כשני מיליון יהודים, כמחצית העם היהודי באותה תקופה.

מה התלמידים של ר' עקיבא עשו במרד? הם לא אמורים להיות בבית מדרש?

מרד בר כוכבא פרץ כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, תקופת זמן הדומה לתקופת זמן הגלות הראשונה, גלות בבל.

נדמה היה שחורבן בית שני, חורבנה של ירושלים, לא יכול להתמשך יותר מאשר שני דורות. זהו זמן בו עדיין קיימים זקנים שהיו ילדים בעת שהבית השני עמד על תילו. בדיוק כתבנית גלות בבל. נדמה היה שהרצף נמשך, שאותו שינוי של התרחקות מכל הקדושות הקבועות למקום לא חייב להמשך. אולי הכל יחזור אל מקומו בשלום. אי אפשר היה לקבל את המחשבה שמעתה צריך להתרגל למצב שונה לגמרי, שאין מקדש ואין עבודת המקדש, שאין כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, שאין שריד של מלכות ואין ירושלים, אין לשכת הגזית של הסנהדרין, בה היתה תלויה הסמכות המשפטית של חכמים. כל זה לא יהיה. איך אפשר לתפקד כך? האם צריך להשלים עם זה?

והנה פורץ המרד. מרד שכקודמו היה מטרד גדול מאד לאמפריה הרומית.

ר' עקיבא מוביל קו מסויים של תמיכה פעילה במרד, הצטרפות למרד ואף יותר מכך - קביעת הלכה שדווקא בדרך זו תהיה גאולת ישראל!

הוא קבע שבר כוכבא יכול להיות משיח לישראל!

תלמוד הירושלמי (תענית ד,ה): ״רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא !").

הרמב״ם (הלכות מלכים יא,ג): ״רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו (כלומר, גם תלמידיו) שהוא המלך המשיח".

ר' עקיבא קבע שהגאולה לא תבוא בדרך של נסים ונפלאות, אלא בדרך ארצית וצבאית מובהקת, בדרך מלחמה של פדות וגאולה.

לא ייתכן שרבם ״נושא כליו של בן כוזיבא״ והתלמידים לא ישתתפו במלחמה!

המטבעות במלכות בר כוכבא כללו לולב עם הדס אחד וערבה אחת, כשיטת ר״ע (סוכה לד:)!

גם מה שסופרים את הנופלים באמצעות התפילין של ראש שלהם, קשור למה שר״ע ובית מדרשו התעטרו בתפילין כל היום, כולל בזמן שיצאו לקרב, דבר שהפך לסמל המרד (ברכות ו. גיטין נז: מסכת שמחות ח,יג).

לגבי ישוב הדברים עם הגמרא ביבמות (סב:), שם הגמרא עומדת על הסיבה הרוחנית מדוע לא זכו במרד זו לנצחון כולל כמו במרד החשמונאים, משום שלא נהגו כבוד זב״ז.

לגבי מה שמצוין שמתו מוות קשה, ב״אסכרה" [=חנק], מסבירים ההיסטוריונים שהרומאים התקשו להתמודד עם מערות בר-כוכבא עד שהתחילו להדליק מדורות בפתחי המערות, ולהרוג את המורדים ביציאתם. רבים לא הצליחו כלל להימלט ונחנקו בתוך המחילות.

הרב קוק (קבצים מכתי"ק ב' עמ' צו): ״זאת הייתה מידתו של ר' עקיבא... היה מאחד צפיית ישועה רחוקה... ההתעוררות הטבעית, לסייע לישועה קרובה לישראל בכל צורה שתזרח, שעל כן היה נושא כליו של בר כוכבא...״.

וכן (ראש מילין, התגין, שין, עמ' מ-מא): ״וסודו אשר ליראיו וחושבי שמו, הם הם תלמידי רבי עקיבא, היודעים להצמיד כל עזוז חיים אשר בתבל וכל מאורעותיה, אל האור האצילי אשר ברזי מחשבת תמים דעים".

וכן (מאמרי הראי"ה ב, מגד ירחים עמ' תקא): "[חודש] אייר - הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י".

מדהים שזכינו ובדורנו יום ל"ג בעומר נקבע כיום ההוקרה למערך המילואים!

מי שמכיר איך צה"ל בנוי יודע שהמאמץ העיקרי במלחמה נעשה ע"י אנשי המילואים, הצבא הסדיר נועד להחזיק מספיק זמן בשביל לגייס את המילואימניקים...

אנשים שעוזבים את האשה, הילדים, העבודה והלימודים, פושטים את בגדי האזרחות ועולים על מדי ב'.

לא בשביל כסף או סיכה - אלא בשביל האומה, בשביל המדינה. 

בזכות האנשים האלו אנחנו מנצחים במלחמות, בזכותם העם לא נטבח על ידי האויב, בזכותם אנחנו חוגגים את יום העצמאות ואת יום שחרור ירושלים. ובזכותם יש לנו מדינה. 


רבי יצחק אבוחצירא זצוק"ל מחיפה, נפטר לפני 26 שנים, נינו של רבי יעקב אביחצירא זצוק"ל.
הצדיק היה מלומד בניסים וגאון אדיר בתורה,  כשהגיע לארץ התגייס לשירות צבאי ולשירות מילואים.
כתב באגרותיו שזאת היתה גאוותו ושמחתו כל ימיו. חיילי צה"ל הם קדושים וצריך להיזהר בכבודם כלשונו.

תמונת רבי יצחק, כשהיה בצבא במלחמת סיני:


זה מה שכתב על מעלת מצוות השירות הצבאי:




השילוב של תורת הסוד והחגיגות במירון ביחד עם ההוקרה לחיילי המילואים זה בדיוק תורת ר' עקיבא ורשב"י!

האמת שלמרד היו סיכויי הצלחה מבחינה פוליטית וצבאית, ובכל זאת הוא נכשל כשלון קשה מאד מסיבות פנימיות מוסריות.

הסיבה לכישלון היתה שבר כוכבא 'עף על עצמו'... הוא פנה לאלוקי ישראל ואמר 'אל תתערב ואל תעזור, רק אל תפריע, אנחנו נסתדר לבדנו' (איכה רבה ב,ד).

שם נגמר הסיפור...

ר' עקיבא מחבר את התורה ואת הצבא, אתה הרמטכ"ל אל תנתק את הצבא מהתורה!

מי שרואה את הדברים האלו אקטואליים גם להיום, זה על אחריותו בלבד...

יום חמישי, 11 במאי 2017

פרקי אבות - ערבות הדדית

ערבות הדדית


פרקי אבות (ב,ד): "הלל אומר אל תפרוש מן הציבור".

מדרש תנחומא (נצבים): ״כשאחד חוטא כל הדור לוקה״.

גמרא (שבועות לט.): ״...מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה״.

מכילתא דרשב׳׳י (שמות יז,יב): "וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ - וכי לא היה שם כר אחד או כסת אחת שיניחו לו וישב? אלא אמר כל זמן שישראל שרויין בצרה אף אני אהא עמהן בצער, מכאן אמרו אשרי אדם שמצטער עם הצבור".

רמב"ם (הל' תשובה ג,יא): "הפורש מדרכי ציבור:  אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ, וכאילו אינו מהן--אין לו חלק לעולם הבא".

כאן המקום לציין, שכמו לכל דבר, גם לדין ה'ערבות' ההדדית שני פנים, כשם ש"נתפסים איש בעוון אחיו" - כך גם זוכים איש בזכות אחיו:

גמרא (שבת לג:): "כאשר יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מן המערה, הם היו בדרגה רוחנית גבוהה אחרי י״ב שנים של פרישות והתנתקות מכל הווי חומרי. המעבר מן הגילויים האדירים להם זכו באותן השנים, אל העולם שמחוץ למערה הנוהג כמנהגו - מעבד זה היה חד מדי.
הם לא היו מסוגלים לראות כיצד אנשים מסוגלים לעבוד בשדה, ולא ללמוד תורה. כיצד עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. וכך, כל מקום שנתנו עיניהם בו - היה נשרף: כלומר, לא הצליחו להבין, איזו זכות קיום יש לחיים שעיקרם גשמיות. יצאה בת קול ואמדה: "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם!״.
חזרו למערה, ושהו בה שנה נוספת, וכשיצאו עדיין לא יכול היה רבי אלעזר להשלים עם הנעשה בעולם: הוא היה שורף, ורבי שמעון מרפא. עד שראו אדם זקן רץ בערב-שבת, ובידיו שתי חבילות הדס להריח בהן בשבת. שאלוהו: לשם מה שתי חבילות? אמד להם: אחת כנגד "זכור", ואחת כנגד "שמור". אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל! - ונתיישבה דעת רבי אלעזר.

מקשה הגר״א נבנצל שליט״א: וכי איזה מרגוע למצוקתו, מצא רבי אלעזר באותו זקן? אמנם אדם אחר מהדר במצוות - אך מה עם השאר הממשיכים לחרוש?!

אלא שזהו סוד הערבות ההדדית, שבלעדיה אין הבנה לסיפור: כשם שכושלים "איש בעוון אחיו" - כך גם זוכים איש בזכות אחיו!

גם מידת הדין המתוחה על העולם, כאותה שהייתה ברבי אלעזר באותה שעה - הופכת לחסד בזכות אדם בודד! כי עוצמת המצוה גדולה פי חמש מאות מעוצמת החטא (תוספתא סוטה ד,א), ובזכות זקן אחד המהדר בכבוד השבת - זוכה הכלל כולו.

בחסידות פירשו את הכתוב ב״שיר השירים״ (ב,יג) ׳׳השמיעיני את קולך, כי קולך ערב׳׳ - מן השמים מבקשים "השמעיני את קולך״ - מתי יהיה קולנו ערב ויבוקש מן השמים? כאשר ״כל ישראל ערבים זה בזה״.

ר' שמעון שקופ (הקדמה לשערי יושר): "יתברך הבורא ויתעלה היוצר שבראנו בצלמו ובדמות תבניתו, (בראשית א,כז) וחיי עולם נטע בתוכנו שיהיה אדיר חפצנו, להיטיב עם זולתנו, ליחיד ולרבים בהוה ובעתיד בדמות הבורא כביכול, תומר דבורה לרמ"ק פרק א', שכל מה שברא ויצר היה רצונו יתברך רק להיטיב עם הנבראים, כן רצונו יתברך שנהלך בדרכיו כאמור (דברים כח,ט. בבא קמא ק.), "והלכת בדרכיו" היינו שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד, להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים כפי ערכנו. ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של "קדושים תהיו" (ויקרא יט,ב)...

לכן נראה לעניות דעתי, שבמצוה זו כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתינו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל. שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג, שלא יהיה בה איזה ענין לטובת זולתנו. וכמובן בכל הקדשות שהוא התיחדות למטרה נכבדה. והנה כשהאדם מיישר הליכותיו ושואף שתמיד יהיו דרכי חייו מוקדשים להכלל, אז כל מה שעושה גם לעצמו, להבראת גופו ונפשו, הוא מתיחס גם כן אל מצות קדושה. שעל ידי זה יטיב גם לרבים. שבטובתו לעצמו הוא מיטיב עם הרבים הצריכים לו... וביחס זה מתדמה ענין קדושה זו, לקדושת הבורא יתברך באיזה דמיון קצת. שכמו שבמעשה של הקב"ה בהבריאה כולה, וכן בכל רגע שהוא מקיים את העולם, כל מעשיו הם מוקדשים לטובת זולתו, כן רצונו יתברך שיהיו מעשינו תמיד מוקדשים לטובת הכלל ולא להנאת עצמו.

אמנם אם יאמר האדם להכניע את טבעו להגיע למידה יתירה עד שלא יהיה בנפשו שום מחשבה ושאיפה להיטיב לעצמו, וכל שאיפותיו יהיו רק להיטיב לאחרים, ובאופן כזה תהיה שאיפתו להגיע לקדושת הבורא יתברך. בכל הבריאה והנהגת העולם רק להיטיב לנבראים ולא לעצמו יתברך כלל וכלל, שבהשקפה ראשונה היה אפשר לומר שאם יגיע אדם למדרגה זו יגיע לתכלית השלמות. ולכן הורו לנו חז"ל במדרש זה שלא כן הוא, שאין לנו להשתדל להדמות לקדושת הבורא יתברך בצד זה, שקדושת הבורא למעלה מקדושתנו. שקדושתו יתברך היא רק לנבראים, ולא לעצמו יתברך, שלא נתוסף ולא יתוסף שום יתרון להבורא על ידי מעשיו שעשה ועושה, וכל רצונו יתברך רק להיטיב לנבראים. אבל מה שרוצה מאתנו אינו באופן זה, שהרי הורה לנו רבי עקיבא (בבא מציעא סב.) "חייך קודמים", וגם רמזו לנו לפרש את המקרא (ויקרא יט,יח) "ואהבת לרעך כמוך" בדרך שלילי (שבת לא.) "מאן דעלך סני, לחברך לא תעביד". אבל בדרך חיובי ראוי לאדם להקדים את טובת עצמו. ועוד יש מקום שביסוד בריאת אדם נטע הבורא יתברך בו תשוקת אהבת עצמו במידה גדולה מאד... וענין זה מבהיל שעד היכן מגיע כח אהבת עצמו. שרוצה אדם בקב שלו יותר מקביין שיתן לו אף מיד הקב"ה אם יהיה מתנת חנם. מזה מובן שמידת אהבת עצמו היא רצויה בעיני הקב"ה רק "צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה" (על פי הושע יד,י).

והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה, למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה' מאתנו.

וסגולה זו היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו וגופו. למעלה ממנו, מי שמרגיש ש"אני" שלו כולל את כל עם ישראל. שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות של איש השלם, ראוי להשריש בנפשו, להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל עם ישראל ואת כל הבריאה כולה. ולדעתי מרומז ענין זה במאמרו של הלל עליו השלום שהיה אומר (אבות א,יד): "אם (אין) אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?" היינו שראוי לכל אדם להתאמץ לדאוג תמיד בעד עצמו, אבל עם זה, יתאמץ להבין שאני לעצמי מה אני. שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול, והוא גם כן כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונישא גם ערכו הוא. שבמכונה גדולה גם מסמר היותר קטן, אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאד. שהכלל בנוי מפרטים, ואין בכלל אלא מה שיש בפרט".

נכדתו (אותה גידל כבת) של הרב שקופ מגדולי הדור בפולין עלתה לארץ כחלק מגרעין השומר הצעיר. הייתה ממקימי קיבוץ גן שמואל. למרות תהום השקפות העולם העריך הסב את המסירות של נכדתו ושמר איתה על קשר[1].

בנה של הנכדה – נינו, אורי אילן, היה לוחם בגולני ונפל בשבי הסורי. לאחר עינויים קשים שבו ניסו שוביו להוציא ממנו סודות צבאיים, התאבד כאשר לפני כן הצליח לכתוב על פתק: "לא בגדתי"[2].

הרעיון הנפלא של הסבא על הערבות ההדדית (שכנראה היה מוטו בחייו שהרי בו הוא פתח את ספרו המפורסם), התגלגל לנינו שהיה כל כך שונה ממנו, אך את ערך הערבות ינק משורשיו ויישם בגבורה עילאית.






[1] בתו של הרב שקופ חנה, נישאה לשרגא פייבל הינדס; בתם היא פייגה אילנית (בילדותה: הינדס) מקיבוץ גן שמואל, חברת הכנסת הראשונה מטעם תנועת מפ"ם; שלאחר מות אימה גדלה אצל סבה, הרב שקופ. במשך השנים הרב שקופ ניהל קשר מכתבים עם נכדתו, למרות שזו לא שמרה על אורח חיים דתי; בין השאר בעת נישואיה לשלמה אילן, אדם חילוני מהשומר הצעיר, כתב לה סבה‏:
"הנני גם אני למלא חפץ לב. ולב כל אוהבכם, להגיש אליכם ברכת אב זקן, אברך אתכם מקרב ולב שתהא אגודתכם שלמה, וכשמו "שלמה" כן ישפיע העליון על שלמה ופייגא שיהיו שלמים בריאים וקיימים בגופם וברוחם, לבנות בית בכרם ד' צבאות לברכה ולתפארת, ודור ישרים מהם יבורך. וכאשר נכדתי פייגא תחי' הביאה לי מנחת ביכורים מארץ הקדושה, לשמחני בנשואיה כן אזכה בחיי עוד לשמוח בנישואי יתר נכדי ולראותם מוצלחים בחייהם, ונושאי דגל היהדות ברוח ישראל סבא, כעתירת אוהבם מברכם בברכה משולשת, שמעון יהודא הכהן שקאפ".

[2] ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני, והגיע לדרגת רב־טוראי. ב-8 בדצמבר 1954 הצטרף לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה, והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקונייטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מזאה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.
לאחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר בניגוד לדעת לבון לחטוף מטוס אזרחי, וב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר, מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בנתב"ג בתואנת שווא‏ שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה.
על פי דן מרגלית,‏ ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית אימו של אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".
בעודם בשבי, נתונים ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים, ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו, בי"ט בטבת תשט"ו (13 בינואר 1955). בסופו של אותו יום הוחזרה גופתו לישראל.‏
משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב "לא בגדתי, התאבדתי", אך בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה האחרונה, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי".

כאן אפשר לקרוא התייחסות הלכתית מקסימה בעניינו.


יום ראשון, 7 במאי 2017

פרשת קדושים – לימוד זכות זוגי

לימוד זכות זוגי


ויקרא (יט,יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

אור החיים הקדוש: "לא תשנא את אחיך בלבבך, פירוש אם נסבב מאחיך דבר הגורם לשנאתו - לא תשנאהו בלבבך אלא בפיך דבר אליו תוכחות על אשר ככה סבב, והוא אומרו הוכח וגו'...".

אומר האוה"ק אם נפגעת מאישתך אם נפגעת מבעלך, אל תשאיר את זה בלב!
אם תשאיר את זה בלב, הלב יתמלא ויתמלא ויתמלא עד שיתפוצץ...

תלך ותדבר (בזמן המתאים) עם בן הזוג ותסביר לו שנפגעת, וממה נפגעת, ועד כמה נפגעת...

מעשה בהלל הזקן שעשה סעודה בביתו. לפני הסעודה, בא עני על פתחו ואמר לאשתו: צריך אני לשאת אשה היום, ואין לי כלום לסעודת נישואין! נטלה אשתו של הלל את כל הסעודה והביאה לעני. חזרה מיד ולשה עיסה אחרת, ובשלה שוב תבשילים חדשים לסעודה בביתה. אולם כמובן שהסעודה הגיעה באיחור רב. אמר לה הלל: בתי, מפני מה לא הבאת לנו מיד? סיפרה לו את כל המעשה. אמר לה: בתי, גם אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות, שווודאי כל מה שעשית - לשם שמים.

המשך האור החיים הק': "ואומרו ולא תשא עליו חטא, פירוש לא תחליט בדעתך שמה שנסבב מאחיך ברשע עשאן ועודנו עומד בחטאו עמוס על שכמו, אלא תהיה דן אותו לכף זכות, ותוכיחנו ועל ידי התוכחה יהיה אחד מב' דברים, או יתן אמתלא להנעשה ואין חטא, או יתחרט על הנעשה וישוב לבל עשות כדבר הזה, והרי הוא כריע כאח לך".

מוסיף האוה"ק, לפני שאתה הולך לדבר איתו, תעשה תהליך אצלך בלב, תחשוב על כך שלא התחתנת עם אדם רע, אז מה קרה עכשיו? מה גרם לו להתנהג ככה?

אחרי שתלמד עליו זכות בלב ואז תלך לדבר איתו, יקרה אחד משני הדברים:

או שבן הזוג יסביר לך מה קרה, היתה סיבה לצורה שבה הוא התנהג...

מעשה שהיה עם זוג שהיה להם בן יחיד ואהבו אותו מאד מאד. יום אחד ישבו ההורים במרפסת והשקיפו על בנם המשחק בחצר. לפתע ראו אדם גדול ממדים נותן לבנם מכות על גבו. ההורים המבוהלים החלו לצעק על האיש: ''כיצד אתה מעיז להכות ילד קטן ! והאיש המשיך להכות את בנם. מיד האב ירד בזעם ובלי שאלות החל מכה את אותו האיש.
אמר לו האיש: ''מדוע אינך שואל מה הסבה שהכיתי את בנך?'' והחל מספר לו: ''בנך הקטן נחנק בזמן שאכל לחם. ראיתי זאת, נגשתי אליו ודפקתי על גבו על מנת להוציא את הלחם שנתקע לו בגרון. האם בגלל זה צריך אתה להכות אותי !'' הבין אביו של הילד שנכונים היו מעשי האיש, מיד הצטער, בקש סליחה שלף את ארנקו ופיצה אותו כספית והודה לאיש שהציל את בנו.

מעשה שהיה עם רבינו הבבא סאלי זצוק"ל שהגיע אליו יהודי לקבל ברכה, ולהפתעתו הרבה במקום לברכו החל הרב להשפילו ולבזותו לעיני הרבים, כשהוא יוצא אבל וחפוי ראש מביתו של הבבא סאלי, כולם התפלאו מה הוא כבר עשה לבבא סאלי, שהבבא סאלי מבזה אותו ברבים ללא סיבה ?!?
לאחר שהאיש יצא מביתו, שאלו את הבבא סאלי, רבינו הרי אסור להלבין פני חבירו ברבים? הסביר להם שראה שמלאך המוות ליווה את האיש הנכנס אליו, ופירוש הדבר שנגזירה עליו גזירה מן השמים להפטר באותו היום במיתה משונה מן העולם!!! וכידוע שבושה גם כן נחשבת לשפיכות דמים ולכן יכולה לבטל גזירת מוות, וכן עשה הבבא סאלי, ביישו בכדי להצילו ממוות, בדרכו בחזרה לביתו מהבבא סאלי אכן הופגז על ידי ערבים ובדרך נס ניצל, ומאוחר יותר חזר לביתו של הבבא סאלי להודות לו על שהציל את חייו.


או שהוא יבקש סליחה ויגיד טעיתי, אני מצטער, לא יקרה שוב...

יש כאן עבודה זוגית של ניקוי רעלים מהלב ולימוד זכות הדדי.

ויקרא (יט,טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".
רש"י: "הוי דן את חברך לכף זכות".

הרב קוק (אורות ישראל ד,א): "אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְהָעֲבוֹדָה שֶׁל הַסָּנֵגוֹרְיָא עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָטִים אֵינֶנָּה רַק עֲבוֹדָה הֶרְגֵּשִׁית לְבַדָּהּ, כִּי-אִם מִקְצוֹעַ גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְחָכְמָה עֲמֻקָּה וּרְחָבָה, רַבַּת הָעֲנָפִים, שֶׁכֻּלָּם צוֹמְחִים וְיוֹנְקִים מִלְּשַׁד טַל אוֹר תּוֹרַת חֶסֶד".

איך מצליחים ללמד זכות?

בעל שם טוב (על התורה פרשת קדושים): "בצדק תשפוט עמיתך, ודרשו רבותינו ז"ל הוי דן את חבירך לכף זכות.
קבלנו ממרן אלקי הבעש"ט זי"ע שפירש הפסוק (תהלים לט,ט) 'מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל אַל תְּשִׂימֵנִי' - כשרואה אדם דבר נבלה מאיש רשע, שעבר עבירה חזקה, ידין אותו לכף זכות, כי מצד רדיפת היצר הבוער בו, עושה, ומצד פחיתות חומרו העב, שאינו יודע חומר האיסור, וכל זה וכיוצא בזה, ובזה מציל גם עצמו מדין!
כי באמת כיון שרואה דברי נבלה בחבירו, ידע שיש בו בעצמו גם כן מעין דבר זה, שיש עליו דינים ומקטרגים, וכשימצא זכות לחבירו יהיה גם עליו זכות...
ובאמת כל זה נסיון גדול, כי קבלנו שאין נגזר על אדם שום גזר דין, אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן, ובוודאי לא יפסוק על עצמו, אלא מראין לו אדם שעשה איזה עבירה מעין מלאכתו, מלאכת עבירה שלו, והוא פוסק עליו את הדין, וחותם זה הדין על עצמו ר"ל".

בזה שאתה מלמד זכות על בן הזוג אתה לא עושה לו טובה, אתה עושה טובה לעצמך!!!

צדיק יסוד עולם (לר' שמחה רז, עמ' 178): "אחד מתלמידי התלמוד תורה, ראוהו שהוא מפזר כספים, וכי מצוי בידו כסף רב.
מספר מנהל ת"ת "עץ חיים", הרב ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי: "שאלתי לאותו נער: 'כספים אלה שבידך - מנין הם לך?' והוא משיב לי בתירוצים הרגילים: 'חסכתי, מצאתי' וכיו"ב.
"החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של הת"ת, ר' אריה לוין. קרא ר' אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד, קיבלו ר' אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו: 'אני מכירך לא מהיום. יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך, ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים? יודע אתה, מארה מצויה בממון - הכל חומדים אותו. אף אני חומד ממון, ולכולנו ישנה 'חולשה' לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור, אם תגלה לי האמת מניין לך הכספים, יסולח לך שהרי 'מודה ועוזב - ירוחם'.
"הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורגוע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מדי פעם בפעם הוא שולח ידו בארנק אביו, נוטל משם כספים ומחביאם...
"קראתי לאביו של הנער, סיפרתי לו את שגילה בנו, וביקשתיו כי יסלח לו.
"התחיל אביו של הנער לצעוק כנגדי: 'בבני אתם חושדים? והרי הוא צדיק'! 'כנראה שבאמת מצא ברחוב ארנק עם כסף ולכן הוא מפזרו, אבל שהוא יגנוב?!'
"כיון שכך, ביקשתיו שיסור יחד עימי לחדרו של ר' אריה, ובקשתי מר' אריה שיאמר לאב את שגילה לו הבן... משסיפר ר' אריה את הדברים לאשורם, השתטח האב על ריצפת החדר והחל לצרוח: 'אוי לי, הרגתי את חותנתי'!
"נדהמנו, ניסינו להרגיע את האב, אולם הוא ממשיך לבכות וליילל: 'אויה לי, מה עשיתי, רוצח אני'! לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות.
"הושיט לו ר' אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו ואו-אז גילה אותו אב: מביתנו נעלמו כספים מדי פעם בפעם. חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עמנו, כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים... אולם כאשר הכספים נעלמו חדשים לבקרים, אמרתי לאשתי: 'עלינו לעשות סוף לעניין. כספים ממשיכים להעלם. הכיצד? בננו הקטן, הן צדיק וישר הוא. בך - אינני חושד, הרי יודע ומכיר אני אותך זה שנים רבות שמכלכלת את דרכיך ביושר ובאמונה, אין זאת אלא שידה של אמך במעל...
ועתה, עליך להחליט: היא או אני. אם היא לא תעזוב את ביתנו מייד, אזי אני עוזב את הבית...' נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את אמה למושב-זקנים. למחרת היום נפטרה חותנתי... אללי לי, מה עשיתי?! מה גרמתי, הכיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?!
"בדי עמל עלה בידי ר' אריה להרגיע את האבא. הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא, אף הבטיחו שיקח דברים עם אשתו להפיס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שארע עם אמה. ואכן, פעם אחת ועוד אחת שוחח ר' אריה עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים, עד שהתפייסו...".

ספר חסידים (תרנ"ה): "תלין כעסך לילה אחד - ‏מעשה בבן אדם, שכיבד את אביו ביותר. אמר לו האב: אתה מכבדני בחיי, תכבדני במותי. אני מצווך, שתלין כעסך לילה אחד ועצור ברוחך, שלא תדבר.
‏לאחר פטירת אביו הלך לו למדינת הים והניח אשתו מעוברת, והוא לא ידע ונתעכב בדרך ימים ושנים. וכשחזר לעירו, בא בלילה ועלה לחדר, שאשתו היתה שוכבת שם, ושמע קולו של בחור, שהיה מנשק אותה. שלף חרבו ורצה להרוג שניהם, וזכר מצות אביו והשיבה לתערה.
שמע שאמרה אשתו לאותו הבחור שאצלה: כבר יש שנים רבות, שהלך אביך מאצלי; אילו היה יודע, שנולד לו בן, היה מגיע להשיא לך אשה.
כששמע זה הדבר, אמר: פתחי לי, אחותי רעייתי! ברוך יי שעצר כעסי, וברוך אבי שציוני לעצור כעסי לילה אחד – שלא הרגתי אותך ואת בני.
ושמחו שמחה גדולה ועשו משתה לכל העם ושמחו הרבה מאד".


מעשה שהיה בחתן וכלה שקבעו לעצמם להקדים קצת את זמן הדלקת הנרות, והנה בשבת הראשונה הכלה התמהמה מעט בהדלקת הנרות וכשנזכרה בהסכם שהיה לה עם החתן להדליק קצת מוקדם יותר כבר עבר כמה דקות מזמן שקבעו ורצה מיד להדליק הנרות, והנה ראתה שהחתן כבר הדליק הנרות!

היא לא מצאה לנכון לשאול אותו על הנהגה זו אך נשברה לגמרי מהנהגת בעלה החדש, האם בשביל כמה דקות שאיחרה ידליק הוא את הנרות במקומה?

הכלה ישבה שבורה כל סעודת ליל השבע ברכות, אמה של הכלה הרגישה בשברונה ונכנסה ללחץ ולחצה עליה שתגלה לה מצפונה ואכן הכלה סיפרה מהנהגת 'בעלה החדש', אמה פרצה בבכי על התנהגות זו וסיפרה לבעלה את כל הסיפור, אבי הכלה החליט לא לדבר עם החתן החדש על הנהגה זו, אבל היה שבור כל השבת מהנהגת החתן, ולא הרגיש שום שמחה בכל השבע ברכות של השבת שעלתה לו בדמים מרובים.

במוצאי שבת ניגש לרב פיקח להתייעץ עמו מה לעשות ואיך להגיב על המעשה. אותו רב אמר כל הסיפור נראה לי מוזר, הרי אנו יודעים כמה כלה מכינה עצמה להדלקת נר שבת בפעם הראשונה והאיך יתכן שהחתן ינהג כך, אמר לאבי הכלה אנסה לברר הדבר.


הלך הרב לחתן ושאלו על פשר התנהגותו, תפס החתן את ראשו ואמר לו איך קרה הדבר, אני הכנתי את הנרות של השמן כמו שכתוב בהלכה שהבעל יכין את הנרות והדלקתי על מנת לכבותם, ופתאום דפקו בדלת וניגשתי לפתוח ואז חמי הגיע וישבתי עמו ושכחתי לכבות הנרות...


דווקא הזמנים של החושך שנפגעת מבן הזוג - יובילו אתכם לזוגיות מלאה אור!

מדרש רבה (ויקרא רבה לא,ח): "אָמַר רַבִּי אַחָא ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, הֵיךְ דְּקָדָמוֹי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה מִּתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ".

הרבי מחב"ד (מאמר י״ב תשרי, ד״ה כנשר יעיר קינו): "עניין השחור שבעין, הוא השחרות וההעלם והריחוק.
דווקא כאשר פועל בנקודה של העלם וקושי אצלו, על ידי כך יכול הוא להגיע לדרגות גבוהות!
כאשר אדם עמל על הלימוד זכות, הוא מושך על עצמו אור עליון - אור זך של זכות"!

שבת (כג:): "דביתהו דר"י (אשתו של רב יוסף) הות מאחרה ומדלקת לה (מאחרת בהדלקת נרות השבת), א"ל רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן (שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן), סברה לאקדומה (חשבה להקדים את ההדלקה), א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר".

עין איה (שבת א, פרק שני, לא): "אור השבת, המאיר ומענג, המרבה שלום וקדושה, בהעירו את הלב לאור התורה, אור החיים והשלום הנובע מנחל קדושת האמונה והבטחון בעז ד' הנקנה בקדושת השבת, בלבם של ישראל, רומז ג"כ בכלל להאורה הגדולה העתידה להאיר כל מחשכי ארץ, אור ד' וכבודו בהופיעו בעולם, עת תמלא הארץ דעה את ד', ליום שכולו שבת.
הרחבת דעת התורה ודעת האלקים המה מאורות להכין לבבם של הראויים לקבל את האור העתיד, ובאשר עת לכל חפץ ע"כ יש להשריש שכל דבר יפה בעתו.
וזה האור בעצמו, שבבא זמנו, והעולם כבר הוכשר ליהנות מאור גדול, הוא מועיל ומישר ומקרב לאור ד' טובו ואמתו, הנה אם יתאמץ אחד להורידו ולהאירו טרם בא עתו, לא לברכה יהי' כי לא יוכלו רבים לסובלו, יזוקו ממנו ויטעו בו, ויהפך על ידם לאפלה מנודחת.
אמנם העיקר הוא מה שצריך להכיר, שכל ההפכים כולם שמסבות מתהפכים, הם כולם קשורים זה לזה ופונים לתכלית האורה האמתית שהכין ד' בטובו שתגלה בבא עתה.
ע"כ אין ראוי להכיר כי התקופה שלפני האורה דבר אין לה עם האורה, לא כן, יחש גדול יש ביניהן, והיא מכשרת את האורה לבא דוקא ע"י חשכתה.
עמוד הענן, החשיך מעט, וע"י אותה הקדרות יצאה פעולתו, עמוד האש האיר, וע"י הארתו יצאה פעולתו.
כן בתמידות ישנן פעולות יוצאות דוקא ע"י הקדרות וחשכת אור הדעת, חשכת אור הצדק ואור יראת ד' ואהבתו.
מובן הדבר שאינן פעולות מותרות לעצמן כ"א מחוברות להכשיר את פעולת ההארה והן פועלות חליפות, בירידה ועליה, עליה וירידה, הכל בסדר ערוך מהמסדר העליון יתברך.
ע"כ עמוד הענן משלים לעמוד האש, ועמוד האש משלים לעמוד הענן.
החול עם השבת ג"כ יש להם יחש זה. ראוי אמנם להראות שהשבת יש לה יחש גדול עם החול, משפיעה עליו ומקבלת ג"כ רושם מצדו, כדי שדוקא ע"י החול תוכר פעולת השבת ותכנה. ע"כ אין ראוי לאחר הדלקת הנר של שבת עד זמן היותר מאוחר, שהוא כהוראה שאין חלק לחול כלל באותה האורה, לא כן, החול הוכן כדי לקחת ממנו הכשר לאורה של שבת. ע"כ ראוי שלא לאחר, כדרך שהשלים עמוד הענן לעמוד האש ועמה"א לעה"ע, להוראת היחש שביניהם והתאחדם.
אמנם להקדים ג"כ אינו ראוי יותר מדאי, להורות שאמנם כאשר האורה מתאחרת ראויה היא להתאחר, ומה שהוא טוב ונאה ומאיר בעתו לא יעלה יפה שלא בזמנו, כי עת לכל חפץ. ע"כ לא יקדים ולא יאחר".

יום העצמאות - מהותו של יום העצמאות

מהותו של יום העצמאות


הרב קלנר: ישנם שני הסברים על מהותו של יום העצמאות:

ההסבר הפשוט - יום של הצלה גשמית ממוות לחיים.

אבל גם אם ח"ו היתה קמה מדינה באוגנדה הינו ניצלים ממיתה לחיים וצריכים לומר שירה... שהרי הגמ' בפסחים למדה שנביאים שבהם תקנו שעל כל צרה שלא תבוא וניצלים אומרים שירה, וכך נהגו קהילות בעולם שקבעו יום טוב אישי להם כשנצלו...

ההסבר השני הוא: יום העצמאות הוא לא רק נכלל בחגי ישראל המסורתיים כמו פסח שבועות שבת וחנוכה, אלא הוא הנותן לכל החגים את קדושתם!

הוא הבסיס לכל היהדות ולכל החגים של עם ישראל!

יום העצמאות הוא מעיד על הערך האלוקי של עם ישראל, של התורה, של כל מועדי הקודש שבתורה ביהדות!

בלי יום העצמאות, המציאות כולה היא תוהו מלא בזרמים תרבותיים ודתיים ומקריות מכל הכיוונים...

אם נמחק את יום העצמאות מההיסטוריה, אז ההיסטוריה היא רק תעודת עניות של העולם ושל בורא עולם... ההיסטוריה מלאה בשואות ועוולות עצומות מכל הכיוונים והדתות, שלא לדבר על עם ישראל שסבל לא משנה מי עשה את הבלאגן ולמה...

יום העצמאות, הוא הפירעון של ההתחייבות האלוקית של (יחזקאל לז,יד) - "וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה', דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".

יום העצמאות זו תעודה שמעידה על ההשגחה האלוקית! על כך שגם בגלות היה הכל בהשגחה! שגם בתוך הכאוס של ההיסטוריה יש קו של עמ"י שחורז את הכל גם בארץ ישראל וגם בגלות ובגאולה! הכל היה בשליטה, הכל היה מתוכנן, עובדה, התכנית מתקדמת בדיוק לפי השלבים הכתובים בתנ"ך...

שמואל א' (טו,כט): "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם"!

הרב צבי יהודה: נאמר בישעיהו: "אתם עדי נאם ה׳ ״. לא רק "השמים מספרים כבודו״ אלא גם עם ישראל הנצחי וההיסטורי. ״עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו״. העובדה הנצחית של מציאות היהודים בעולם-הזה לדורות עולם, היא העד!

יחזקאל (לז,ח): "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה".

יחזקאל (ל,ח): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".

זכריה (ח,ד-ה): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ"!

הכל קורה עכשיו לעינינו!!!

מעולם לא היתה נבואה כזאת שהיתה מעל לכל סבירות וקרתה מילה במילה!!!

ישעיה (מא): "כֹּה אָמַר הָאֵל ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם... הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם"!

הקימה של עם ישראל בארצו מאשרת את כל היהדות כנגד כל הבלבולי מוח והשקרים מסביב!!!

יחזקאל (לו,כג-כד): "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה'... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם".

יום העצמאות גרם לקידוש השם הכי גדול! כי כשהיינו בגלות זה היה חילול ה' עצום, מלשון חלל - "וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ"!

כתב יוהן גוטפריד הרדר[1]: "ישראל היה והווה העם המצוין ביותר עלי אדמות בראשיתו ובקיומו עד היום הזה באסונו ובאושרו ביתרונותיו ובחסרונותיו בירידתו ובעלייתו הוא כל כך יחודי ומיוחד עד שאני רואה את דברי הימים של העם הזה את טיבו וקיומו (כיום) כמופת חותך של הניסים והכתבים שיש לנו ממנו (מפעם) דבר כזה לא ניתן להיות בדוי דברי ימים כאלה עם כל התלוי בהם ומהם, בכלל עם כזה אינו ניתן להיות פרי כזב".

עצם הקמת מדינת ישראל מהווה סתירת לחי לתפיסה הנוצרית האומרת, נטש ד' את עם ישראל והחליפם בנצרות.
תיאולוגיה זו קרסה עם כינונה של מדינת ישראל. זהו קידוש ד' נוסף בבחינת 'אז יאמרו הגויים הגדיל ד' לעשות עם אלה'.

הגרי"ד סולובייצ'יק (איש האמונה עמ' 78): "הדגשתי כמה פעמים בדברי על ארץ ישראל, שכל טענות התיאולוגים הנוצרים, שהקב"ה נטל מכנסת ישראל את זכויותיה בארץ ישראל, ושכל ההבטחות בנוגע לציון וירושלים מתייחסות במובן אליגורי אל הנצרות והכנסיה הנוצרית, נתבדו בפרהסיא על ידי יסוד מדינת ישראל, כטענות שקר, שאין להם שום עיקר ושורש. יש צורך בידיעה מקיפה בספרות התיאולוגית, מאז ימי יוסטין מרטיר עד התיאולוגים החדשים בימינו, כדי להבין את כל הפלא הגדול הזה, שעל ידו נפגעה בפומבי ההנחה המרכזית בתיאולוגיה הנוצרית...".
זוהי הסיבה שהאפיפיור נמנע תקופה ארוכה לא לבקר בארץ הקודש. וזוהי גם הסיבה מצד גורמים בנצרות המנסים להחליש השכם וערב את מדינת ישראל ע"י מיסיון והפעלת לחץ על מדינת ישראל בקרב הקהילה הבינלאומית.

תהלים (קז,מג): "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'".

ואנחנו יודעים שהנבואות ימשיכו להתקיים!

שהתורה והמוסר והקדושה והנבואה – יחזרו!!!

לכן השבת היא תחילה למקראי קודש, ויום כיפור הוא קדוש ושבועות הוא יום עצום, כי הכל נבחן במבחן המציאות וההיסטוריה הממשית שבאה לידי ביטוי ביום העצמאות!!!






[1]  1803, תלמיד של קאנט, משורר, מתרגם, תאולוג ופילוסוף יליד פרוסיה.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: