ראש השנה - צה"ל - רימון - המלכה

צה"ל - רימון - המלכה

אחד[1] מהסימנים שאותם נוהגים אנו לאכול בליל ראש השנה הוא הרימון, אשר בעת אכילתו אומרים אנו ׳שנהיה מלאים מצוות כרימון׳, או ׳שירבו זכויותינו כרימון׳.

מה יש בו ברימון, שדווקא הוא משמש סמל, דוגמה וסימן לריבוי מצוות וזכויות?

הרימון הוא סימן לאדם עצמו - לפער בין הממד החיצוני החומרי הקשוח, העקשני, ה׳נעול׳ והמחוספס שבו, המתגלה פעמים רבות באופן מעשי, לבין רכותו ומתיקותו הרוחנית הפנימית הנחשפת גם היא לעיתים מזומנות, כרימון שקליפתו החיצונית קשה, הוא קשיח מאוד ונראה בלתי חדיר לתוך הפנימי הנסתר שבו, אך בתוכו יש ריבוי גדול מאוד של גרגירי פרי טובים ומתוקים, בריאים וטעימים.

אמרו חז״ל (ברכות נז:) על הפסוק שאמר שלמה המלך (שיר השירים ד,ג): ״כפלח הרימון רקתך״ - אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון״.

אם ׳ריקנים׳ כיצד ׳מלאים׳, ואם ׳מלאים׳ הרי שאינם ׳ריקנים׳?

כותב הפלא יועץ (ערך ׳הצלה׳): ״שהרי אמרו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל כגון זה אמרו ׳אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון׳. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים (כלפי חוץ, על פי המראה וההתנהגות החיצוניים) כלים ריקים (חסרי מצוות וזכויות), אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל (כגון לוחמי צה״ל) שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו (לקב״ה) שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו״ם ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם״.

המלאות בה מלאים ה׳ריקים׳ שבישראל, היא מלאות איכותית ולא כמותית, דהיינו מסירות נפשם למען בטחונו והצלתו של עם ישראל, שבקיימם מצוה כללית זו נמצאים הם למעלה מן הגדולים והחכמים שבישראל, אף על פי שבתחומי חיים אחרים הם עדיין בעלי חסרונות רבים וריקניות גדולה.

בעת אכילת הרימון בראש השנה בפרט, ובכל השנה בכלל, נקלף את הקליפה החיצונית הקשה והגסה של עם ישראל ולחדור לתוך האלוקי הפנימי המתוק הנמצא בכלל ישראל כעם ובכל יהודי כפרט, בפרט אצל אלו המוסרים נפשם על בטחון ישראל ומאבקנו באויבינו כל ימות השנה.

בברכת קיבוץ גלויות כתוב: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ", השופר מושמע לקרובים, ולאלו שרחוקים מידי אנחנו מנפנפים בדגל (נס), וזה סדר נכון.

אבל בישעיה (יח,ג) כתוב הפוך: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

למה הרחוקים קודם ואז הקרובים?

עונה הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' סד') – אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לפי הסדר הנכון, המשאלה היא שהקב"ה ישמיע קודם לקרובים את שופר הגאולה ואחר כך גם לרחוקים.

אבל ישעיה הנביא חזה מראש את מה שעמד לקרות במציאות, כמו שראינו שפעמי הגאולה זכו להתעוררות חזקה דוקא אצל הרחוקים יותר בצורה מרכזית, הרבה לפני הקרובים, הרחוקים ראו את הדגל ובאו לפני שהקרובים שמעו את השופר...

הנביא לא סתם מציין את זה, הוא גם 'מכתב' / 'מתייג' בנבואה הזאת את כל העולם – "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ..."!

לפני 2720 שנה כבר כתוב איך תיראה הגאולה, וזו רק אחת הנבואות המצטרפת לשרשרת שלימה של נבואות המתקיימות כל רגע מול עינינו...

המלצה חמה - לקרוא את ספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א!

איזה מלך היינו רוצים?

תותח בביטחון, בכלכלה, בחינוך, אמיץ, ישר, דואג לעם.... ועוד ועוד...

יש מישהו יותר תותח מהבורא שאפשר להמליך עלינו? יש מישהו שיותר ראוי להמלכה היום?

ראינו שהראשונים שהמליכו אלו הרחוקים יותר שחזרו לארץ, וכל מי שבארץ דומה כמי שיש לו אלו-ה...

אולי לכן הרימון, שמסמל את הרחוקים – זכה לכתר...

---

[1] בנין אמונה.

ראש השנה (לפני התקיעות) - התקיעה והתרועה בחיים שלנו

התקיעה והתרועה בחיים שלנו

במדבר[1] (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם״.

גמרא (ראש השנה לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳ ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.

מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?

הרש״ר הירש (ויקרא כג,כד): ״משמעות ׳תקע׳ - להכניס דבר בכוח על מנת שישאר שם דרך קבע, לנעוץ, לתחוב, לשקע, ומכאן גם תקיעת כף - סמל להתחייבות. התוקע מוסר את כפו ומניחה דרך קבע בכף חברו, וכעין זה משמעות התקיעה... התוקע... נופח... אוויר בלא הרף וכך מוציא קול שאיננו פוסק...

תרועה משורש ׳רעע׳, ׳רוע׳ - לשבור, המריע מוציא שברי קולות קצרים או ארוכים (תרועה, שברים), וכך משמיע קול שבור״.

הסבר - בחייו של האדם שני קולות:

הקול האחד - קול פשוט יציב וקבוע, המבטא את מהותו האלוקית הנמצאת בו תמיד ואת מעשיו החיוביים המוציאים מהות אלוקית זו מן הכוח אל הפועל, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקול התקיעה הפשוטה, אשר כשמה כן היא - פשוטה ותקועה (במובן החיובי), רציפה, ללא הפסקה וללא טלטלות וזעזועים.

קול התקיעה מסמל את שייכותו המוחלטת של האדם אל הוודאות והאמת האלוקית, ללא תנאי וללא קשר לבחירותיו המקולקלות ולזעזועי החיים.

הקול השני - קול שבור ורעוע (שברים-תרועה), המבטא את נפילותיו הרוחניות הרעות של האדם מפני בחירתו החופשית המקולקלת, ואת מצבי חייו הרעועים - הקושי, הצרות והיסורים שאיתם הוא מתמודד, ועליהם צריך הוא להתגבר ואף לצמוח ולהתפתח מתוכם.

הרב חנן שוקרון:

יום אחד כשלמדנו בישיבת יפו, מצאו כמה חברים בתוך הים טבעת ושרשרת יהלום.

לאבא שלי היה מכר שעבד שנים בבורסה ליהלומים ברמת גן

והבאנו אליו לבדוק אותן.

המומחה הסתכל, הרים את הטבעת ואמר: היא שווה שלושת אלפים שקל. וואו

הרים את השרשרת, שבה היו בערך חמישה יהלומים ואמר: על זה לא תקבלו אפילו מאתיים, כל היהלומים מזויפים, זרקון.

רצינו שילמד אותנו איך לזהות, אז הוא הסביר:

"גביש היהלום הנוצר בתהליכים של לחץ וטמפרטורה גבוהים, 

במהלך הייצור, נוצרים בגביש פגמים פנימיים האופייניים ליהלום".

הראה לנו כמו ענן בתוך היהלום, ראש סיכה, כעין נוצה, ועוד.

ואז הוא אמר משפט שהיה לימוד מוסר אדיר בשבילי.

"רק ליהלום אמיתי יש פגמים. אם זה מושלם - זה מזויף"

ראש השנה נקרא ׳יום תרועה׳ מחד גיסא, כי ביום זה נידונים אנו על כל הרע והרעוע שבחיינו. ביום זה שוקל הקב״ה את כל מעשינו השליליים שהיו בעבר, אשר מהם יוכרע מה יהיה אתנו בשנה הבאה - בעתיד.

אך מאידך, גם אם נכשלנו ונפלנו - היינו ׳רעים ורעועים׳, יודעים אנו באופן ודאי ומוחלט שיסודנו האלוקי הרוחני הוא טוב, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בתקיעה שלפני התרועה, המסמלת את אמונתנו ביסוד האלוקי החיובי שבנו המהווה את מהות חיינו אשר ממנו מתחיל הכל, וכן את ביטחוננו המוחלט שבסופו של דבר, בסופה של ההיסטוריה תתגלה ותופיע במציאות החומרית הממשית בפועל מהות זו בשלמותה, תקיעה הגדולה העתידה להישמע שעליה נאמר (ישעיהו כז,ג): ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם״, קול תקיעת שופרו של משיח שעליו רומזת התקיעה שלאחריה.

אבל, עיקר היום נקרא יום תרועה ומפסוקי התרועה הנאמרים בתנ"ך עולה שהמעלה הגדולה היא דווקא בתרועה - 'עלה אלוהים בתרועה', 'ותרועת מלך בו', 'קול תרועת עמו ישראל ברחמים'.

התקיעה הגדולה ואפילו השברים הם מקום שבו האלוקות שוכנת באופן צפוי, אבל עלייתו של האלוקים, מלכותו ורחמיו מתגלים דווקא בתרועה.

החכמה היא להמליך את הבורא במצבים הרעועים, כשקשה, כשלא פשוט...

עכשיו כשעם ישראל נמצא במקום מאוד גבוה וטוב, זו לא חכמה לבקש להצטרף, השאלה היא מי רצה להצטרף אלינו כשהיינו מדוכאים ומשוסים בין הגויים...

כשהקב"ה יתגלה, זו לא תהיה חכמה לצעוק ה' הוא המלך, עכשיו זה הנסיון, עכשיו צריך לאגור את כל הכוחות ולהמליך אותו עלינו, כשהמצב עוד עדיין קצת רעוע!

---

[1] בנין אמונה.

פרשת ראה (חודש אלול) - שני ספרי תורה לכל אחד

שני ספרי תורה לכל אחד

ידידיה מאיר בשם הרב משה אהרן ברוורמן (אחד מעורכי הכתבים של הרב דסלר, מוסף שבת של 'יתד נאמן'):

"מי זאת עולה מן המדבר, מתרפקת על דודה" - עם ישראל חוזר מכל המדבריות, מכל הנחלים והנקיקים והחופים וההרים והקייטנות והמסלולים – ישר לתוך האני לדודי ודודי לי של אלול.

אבל מה זאת ההצגה הזאת? למה אנחנו משחקים אותה צדיקים לחודש אחד, אם ברור שאחר כך נחזור להתנהג כרגיל?

אנחנו לא מתחפשים באלול, אלא להפך, כל השנה אנחנו מתחפשים, ובאלול נחשף האני האמיתי שלנו. ברור הרי שכל אדם, בתוך תוכו, רוצה להיות טוב יותר, נקי יותר, מרומם יותר. באלול יש לנו צ'אנס להיות באמת כאלה.

חודש אלול, מכונה "ימי רצון". הכוונה לא רק, כפי שאנחנו רגילים לחשוב, לרצונו של הקב"ה, לאור המיוחד של חודש אלול שיורד משמים, אלא גם לרצון שלנו – אנחנו חושפים בחודש הזה את הרצון האמיתי שלנו. אנחנו מגלים מה השאיפות שלנו ופועלים, עד כמה שאפשר, בהתאם אליהן.

אבל למה להשתנות רק לחודש אחד, אם בין כה אחרי זה ברור שלא נשאר ברמה הרוחנית הגבוהה של אלול ועשרת ימי תשובה?

ההליכה לחופשה היא הוכחה טובה שגם כשמדובר בתקופה זמנית, האדם מרגיש שהוא שואב מכך כוחות להמשך...

אנחנו יוצאים לחופשה, בארץ או בחו"ל, בצימר או במלון. מה עשינו לשם כך? המון. פתחנו יומנים, תכננו, תיאמנו, הזמנו, שילמנו, ארזנו, טרחנו, נסענו, הגענו. וכל זאת, למרות שלכולנו היה ברור שב‑1 בספטמבר חוזרים ללימודים ולעבודה, נכון? הרי אנחנו לא נישאר לנצח בחדר האוכל של כינר או במסלול בג'ילבון או במלון על הרי האלפים (רח"ל). אז אם כך, אם ממילא בסוף חוזרים הביתה, למה כל ההשקעה? מה זאת כל ההצגה הזאת?

התשובה פשוטה: כשמדובר בחופשה – ברור לנו שזה ישפיע על כל השנה כולה. ברור לנו שאנחנו צריכים את פסק הזמן הזה כדי לאגור כוחות להמשך, אפילו אם השינוי באווירה הוא רק לזמן קצר. ברור לנו שבלי השבועות האלה, פשוט נשתגע.

אז למה ביחס לאלול אנחנו לא מבינים את המנגנון הזה? נכון, לא נהיה ככה כל השנה, אבל הניסיון להעלות את הרף לזמן קצר, הניסיון ליצור אווירה אחרת, גם אם לתקופה מסוימת – נותן כוח ואנרגיה לכל השנה כולה. מה שנכון לגבי הקיאקים נכון גם לגבי אמירת "לדוד ה' אורי וישעי".

בכל שנה, בחודש אלול, היו מגיעים לישיבת קלם המיתולוגית, מהתובעניות והקפדניות שבישיבות המוסר, יהודים יקרים, עובדי השם, מכל רחבי ליטא, שכבר לא למדו בישיבה, אבל רצו להעביר את הימים האלה בתוך האטמוספירה המיוחדת שלה. ואיך הם קראו לתקופה הזאת, התלמידים הזמניים, שם בקלם, שחזרו לישיבה רק לאלול? "חופשה רוחנית". כן, הם באו לשם, מבחינתם, לחופשה השנתית שלהם, לאגור כוחות לכל השנה שמגיעה אחר כך. לתפוס ראש.

דברים (יז,יח): " וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

גמ' (סנהדרין כא:): "וכתב לו את משנה וגו' (דברים יז,יח) – כותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו".

רמב"ם (הלכות מלכים ג,ה): "בעת שישב המלך על כסא מלכותו, כותב לו ספר תורה לעצמו יתר על הספר שהניחו לו אבותיו, ומגיהו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד, כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצֻווה בו ככל אחד מישראל, והשני לא יזוז מלפניו".

הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון (בנין אב פרשת שופטים): "הצורך בשתי תורות למלך, אחת בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו, יש בו כדי ללמד שמלבד ס"ת שבחיקו שיוצאת ונכנסת עמו, צריך גם ס"ת בבית גנזיו, ויש בדבר רמז לכך שס"ת שיוצאת ונכנסת עמו צריך להיות בחיקו בממדים קטנים ומתאימים לכך, ס"ת זה יכול גם להשחק במשך הזמן וכדומה, על כן צריך להיות לו ס"ת גדול ומהודר שמונח בבית גנזיו שבו ילמד בנח בביתו, וספר תורה זה יהיה שמור מכל משמר, ולצורך שתהא נכנסת ויוצאת עמו יהיה לו ס"ת אחר המונח בחיקו.

ויש בהלכה זו ללמד שאף שיש ללמוד ולישם התורה בכל מקום ובכל שטח שתהא יוצאת ונכנסת עמו, יש לשמור ולהקפיד וללמוד תורה בבית המדרש במקום שלא נגעו בה ידים, ואינה מושפעת מכל דבר אחר ואינה יכולה להשתנות או להחסר ח"ו, ועל כן צריך המלך שתי תורות, אחת לצאת ולבוא ואחת מונחת בבית גנזיו, שנשמרת במקורה ובקדושתה כדי לתאם בין שניהם".

גם לנו האנשים הפשוטים יש את 'הרצוא ושוב...', יש לנו את הזמנים שהספר תורה הקטן בנשמה שלנו נשחק מרוב חיי המעשה וההתחככות עם עולם המעשה.

ויש לנו את הספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, אלו העוצמות הנשמתיות הפנימיות האמיתיות שלנו!

חודש אלול זה הזמן שבו לומדים מהספר תורה הגדול המהודר שנשאר בבית הגנזים, זה שלא נשחק במשך השנה...

הרב קוק (אגרת שעח): "בני עליה, יש להם סדר מוכן לזמן הקטנות, הלקוח מנובלות חכמה-של-מעלה שבגדלות. ומתוך שהם משתמשים בו, כמו שאדם משתמש בלילה לאור הלבנה או לאור הנר, עד שיגיה אור היום, לפיכך עומדים הם תמיד על עצם טהרתם "עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה".

בחודש אלול אנחנו שואבים מנובלות חכמה של מעלה כדי שיאירו לנו למשך כל השנה!

פרשת שופטים - שיעור - מלך סנהדרין כהן ונביא

מלך סנהדרין כהן ונביא

[מבוסס על הטללי חיים]

סנהדרין – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

מלך – "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ".

כהונה – "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם".

נבואה – "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".

ארבעה גופים המרכזים את הקומה של עמ"י בגאולה!

כדי שתהיה גאולה שלימה אנחנו צריכים שכל אחד מהגופים האלו יתפקד בשלימות!

בגלות היינו במצב זוועתי, מלכה ושריה בגויים אין תורה , ואין נבואה, ואין מלכות, ותפילה, וחילול שמו יתברך, פוגרומים והתבוללות. נשארנו רק עם ד' אמות של הלכה.

לפי האריז"ל מכל העשרה אורות של המלכות נשארת רק הנקודה התחתונה בגלות וגם ממנה יונקים החיצונים.

הרב קוק (אורות, אורות התחיה ז): "ממעמקי הגניזה של הנשמה נקח את האור אשר יחיה את העם כולו, להעמידו על רגליו. כח החיים הולך הוא ומתגבר, הוא פורץ לו את נתיבותיו, אבל אנו צריכים לחקר את תכנית רוחו. השאיפה לרוח הקודש עליון, רוח הקוחש המתדמה לרוח גבורים אזורי כח אלהים שהיה לנו בימים מקדם, בעת אשר הכירה האומה את עצמה בגלוי, היא מתגברת והולכת... האידיאלים שבמקור ישראל הולכים ומתגלים, מחיים הם את הרוח המוכן לקבלם בעצם רעם גבורתם, והם דורשים את תפקידם לכונן עבורם כלים, כלים רבים, נשמות בריאות של דור רענן, יושב על אדמתו ואזור בגבורת ישע ימינו. המקדש, הנבואה והמלכות וכל תכסיסיהם , שולחים אלינו את קום, את אורם הזרוע בארץ חיים. קרנים מידם לנו, גלי אורותיהם מכים על עפעפינו, הסגורות בכל משך זמן הגלות הממסמסת את הכל. הננו נקראים להכון לקראת האור הגדול הזה, לדעת מה אנו ומה תפקידנו, מה נשמתנו בכל איתנותה דורשת מאתנו... בשביל כך אנו חיים וקימים, נלחמים ומנצחים".

נרנח"י (כנגד א"ק אבי"ע, שם הוי-ה).

שער הגלגולים (הקדמה א): "ונתחיל מ"ש חז"ל כי חמשה שמות יש לנפש, וזה סדרם ממטה למעלה, נפ"ש, רו"ח, נשמ"ה, חי"ה, יחיד"ה. ואין ספק כי לא נפל קריאת השמות הנזכרות, במקרה ובהזדמן. אמנם דע, כי האדם עצמו, הוא הרוחניות אשר בתוך גוף, והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו. וכמש"ה על בשר אדם לא ייסך, וכנזכר בזוהר פרשת בראשית דף כ' ע"ב. ונודע כי האדם מקשר כל ד' עולמות אבי"ע, ולכן בהכרח הוא שיהיו בו חלקים מכל הארבעה עולמות, ואלו החלקים כל חלק מהם, נקרא בשם אחד מן החמשה שמות הנז' שהם נרנח"י כמו שיתבאר. ולא ברגע אחד זוכה לקחת כלם, רק כפי זכיותיו. ובתחלה נוטל חלק אחד הגרוע שבכלם, והוא הנקרא נפש. ואח"כ אם יזכה יותר, יקח גם את הרוח... דע, כי כל הנפשות הם מעולם העשיה בלבד, וכל הרוחות הם מעולם היצירה, וכל הנשמות הם מעולם הבריאה. אמנם רוב בני אדם, אין להם כל החמשה חלקים, הנקראים נר"ן וכו', רק חלק הנפש בלבד, אשר היא מן העשיה. אבל גם בזה יש מדרגות רבות, והוא, כי הנה העשיה עצמה, נחלקת לחמשה פרצופים, הנקראים - א"א, ואו"א, וזו"ן. והנה האדם טרם שיזכה להשיג רוחו, אשר מעולם היצירה, צריך שיהיה שלם בכל חמשה פרצופי נפש העשיה".

גם לשכינה יש נרנח"י:

נפש – מלך: עולם העשיה מוסדות הציבור, הנהגה גשמית, כלכלה וביטחון, מטבע ומסחר, בנייה ואדמות.

הנפש נקראת בזוה"ק "שיתופא דגופא (תיקונ"ז יד:). המלך חייב להשתתף עם כל תיקוני הגוף, לאחד בין כולם ולחברם.

זה מה שעשינו עד עכשיו עם הייבוש ביצות ובניית הצבא העם והמדינה.

הסכנה של המלך היא שיהיה גאוותן ויתחיל קשרי הון-שלטון ויאבד את כל התפקיד שלו.

לכן המלך חייב להיות מחובר עם התורה ועם התלמידי חכמים!

ח"ו שלא יהיה מלך ככל הגויים, אלא מלך יהודי מאמין וכפוף לתורה ולקב"ה.

לכן הוא חייב להיות מחובר עם הרוח-התלמיד חכם.

רוח – סנהדרין: עיני העדה, מורי ההלכה וההנהגה.

זה שאין סנהדרין עדיין זו הסיבה היחידה שיש כל כך הרבה מנהגים ועדות.

המלך דואג לחיי הגוף, הסנהדרין דואגת למטרה למענה הגוף קיים!

הקב"ה דואג בזמן האחרון לקיים מפגשים מאולצים בין עולם הרוח ועולם המעשה כדי שאנשי הרוח לא ישכחו את אנשי המעשה ושאנשי המעשה לא יהיו נגד אנשי הרוח (התנתקות, צוק איתן, גזירות גיוס וכו').

בעגלה ערופה רואים שזקני העדה תלמידי החכמים הם אלו שאחראים על העם!

נשמה – כהנים ומקדש: הנשמה כולה קודש לעומת הנ"ר, היא כח הרצון הפנימי הטהור.

זה התורה לשמה! זה הכח של למסור את הנפש!

בית המקדש זו נקודת הנשמה והקודש הלאומית!!!

הכהנים קשורים לעם ישראל (אורות התחיה ד).

גם הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית.

החיה- סוד המקיף – הנבואה: המקיף מתגלה רק ע"י ביטול הכוחות של האדם לא ע"י עבודה.

זה כבר מה שמגיע מלמעלה מהקב"ה!

זה אורו של משיח!!!

עכשיו בעמ"י אנחנו בניצוצי אורה של קומת הנשמה!

ואפשר להתחיל לחלום על בית המקדש כמו שרואים מסביב את ההתעוררות לכך.

הרב קוק (איגרות הראי"ה רסו') – איך הכל מתחבר ומתחילים ניצוצי חיה-משיח: "כל מגמתי ב"דרך התחיה" היא לשום קו מבדיל בין ההזרמה הנשמתית, שהיא נותנת חיים עצמיים, המסוגלים לאומה בריאה בכל חילה ועז שאיפתה, ובין ארחות הלמוד הנקנים ע"י הדרכה איטית, ברוח של שינון ושימור של ענינים נלמדים, הנשמעים מפי הורים ומורים.

ימי התקופה הראשונה, מיציאת מצרים עד חורבן הבית הראשון, היו שלשלת ארוכה של הזרמה זו. אין לנו לפנות אל הצורה התרבותית של האומה, מצד למודיה וחינוכה המעשי, שזה היה פעמים הרבה בשפל- מצב מאד. אבל הרוח הזורם של עז-אלהים זה היה חובק את הכלל ולא נעדר גם בימי הירידה כ"א בהפסקות קטנות.
אלא שאין רוח אלהי זה, הנתון כמו סגולה מתנה, גומר את תפקידו רק לפי אותו הערך אשר יעובד ע"י שכלול לימודי, אבל השכלול הלימודי, הבא בסילוק רוח-הקודש, הוא צעד לנסיגה לאחור, אע"פ שיש בו כמה מעלות טובות. וזהו יסוד הבית השני, שהיה מסולק שכינה ורוח-הקודש וממולא באור תורה וחכמה.

עכשיו רוח התחיה מתרוצצת בקרבנו, מפני שנטיות אלו  השתים כבר דורשות את תפקידן, ואנו חייבים להחלץ חושים לסול את הדרך לרוח-הקודש, לגילוי אליהו, להופעת הנבואה, כשימלאו התנאים החיצונים יחד עם הדרכת התלמוד והחינוך המודרג, אשר עד כה היו עומדים במצב של ניגוד זה לזה. וכל המסתכל בארחות החיים ודרישותיהם בארץ ישראל ובמהלך כנוס הגליות, והצעדים ההולכים לעומת העתיד הגדול שיש בו, ישכיל שאין דברינו אלה חזון רחוק ולא השערה פורחת כ"א דבר מאומת לקוח מגופם של החיים, כמובן ע"י סקירה עמוקה והרגשה חודרת בתוכיותם היותר עצמית ופנימית".

פרשת ויגש - מלך!

מלך!

בראשית רבה (צג,ב): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו (תהלים מח,ה). 'כי הנה המלכים' - זה יהודה ויוסף. 'עברו יחדו' - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. 'המה ראו כן תמהו' - ויתמהו האנשים איש אל רעהו. 'נבהלו נחפזו' - ולא יכלו אחיו וגו'. 'רעדה אחזתם שם' - אלו השבטים. אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו, יאי למלך מדין עם מלך".

בהתחלה המדרש מתאר שהשבטים מאוד נבהלו, אבל אח"כ הם אומרים: מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה אכפת לנו?

בשביל להבין את זה צריך להבין קודם כל מה זה מלך:

כותב האבן עזרא (במדבר ו,ז): "ודע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם והמלך באמת שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו כל מי שהוא חפשי מן התאות".

ההגדרה של מלך מתאימה ליוסף:

*כל הכבוד שקיבל היה בזכות השליטה עצמית שלו! כמו שכותב המדרש (בראשית רבה צ,ג): "אמר רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו: פיו שלא נשק בעברה - ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעברה - וילבש אתו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעברה - וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעברה - ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אתה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעברה - וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעברה - תבא ותקרא חכמה ויקראו לפניו אברך, אב בחכמה ורך בשנים".

*בנסיון של אשת פוטיפר העדיף לברוח ולא להרביץ לה בכוח אפי' שהטלית קטן שלו אצלה (מאוד מפליל...)! כי זה לא כבודה (רמב"ן לט,יב).

*נשאר לבד עם האחים אפי' שיכלו להרגו בראשית רבה (צג,ט): "ר' חמא בר חנינא אמר: לא עשה כשורה שאילו בעט בו אחד מהם מיד היה מת" – אבל כדי לא לבייש אותם היה מוכן לקחת את הסיכון!

ההגדרה של מלך מתאימה גם ליהודה:

*רואים שמתי שתמר שלחה אליו בשקט את חפציו בחר להודות אפ' שזה יגרום לו בושה גדולה!

שני המלכים הללו המושלים ביצרם הם בסוף משיח בן יוסף ומשיח בן דוד!

לכן לא היה לשבטים איכפת כי אלו לא שני ילדים שהולכים מכות, אלו מלכים שמושלים ביצרם ושולטים בעצמם בכל מצב! ולא שהיצר שולט בהם!!!