Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 24 בספטמבר 2019

ראש השנה - כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו (שיעור)


כוונת הלב – להמתיק הדין בשורשו


משנה[1] (ראש השנה ג,ז-ח): "...וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כיון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו.
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...' (שמות י״ז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כ״א): 'עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי', וכי נחש ממית או נחש מחיה?
אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים".

סיום משנה ז' תמוה. המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״ - נראה מיותר, שכן הדין שאין יוצאים ידי חובה ללא כוונת הלב כבר נאמר במשנה קודם לכן?

עוד יש להבין את מקומה של משנה ח׳. האם היא קשורה למשנה ז׳, ואם כן, מהו הקשר?

נראה, שרמז רמזו לנו חכמים, בדבר כוונה מיוחדת שיש לכוון בתקיעת השופר. אין די בכוונה פשוטה לצאת ידי חובה כבשאר המצוות, אלא יש כוונה נוספת:

המשפט ״אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, יכול לעמוד לבדו, ולומר שגם כאשר שני אנשים שמעו אותן תקיעות, יכול להיות הבדל ביניהם בכוונת הלב, ויש לדבר זה משמעות.

בהמשך לכך באה משנה ח׳ ומבארת את ענין כוונת הלב, ששעבוד הלב כלפי מעלה הוא הדבר המרכזי, ולא המעשים כשלעצמם!

זוה״ק (ח״ג קמ״ט. תרגום):

ר׳ אלעזר ור׳ יוסי ור׳ יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך.

בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר׳ אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר׳ אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.

פתח ר׳ אלעזר ואמר, כתוב ״ותנה התיבה בחדש השביעי וגר על הרי אררט וגר״. כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י״ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.

כמו זה שכתוב, ״ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט״. ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט,

מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא...

בוא וראה, ״ותנח התיבה״. מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב״ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, ״ותנה התיבה בחדש השביעי״. בחדש השביעי וראי, שהוא דין העולם.

״על הרי אררט״ ('אררט', הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב״ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.

וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב״ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים 'אשרי העם יודעי תרועה'.

ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, ״אשרי העם יודעי תרועה״, ולא כתוב תוקעי תרועה...".

חז״ל פותחים בשבח התורה, שהיא כדבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, וממשיכים בענין תקיעת השופר.

נראה, שיש קשר עמוק בין שני דברים אלה. בחודש השביעי נברא העולם, והרי זו ״יציאה מן הכלל״ - העולם הגשמי יצא מן הכלל הרוחני העליון, ומעתה הרי הוא נפרד, כביכול. שולטים בו חוקי טבע וישנה בו בחירה חופשית, והשגחת ה׳ על העולם אינה ניכרת. העולם כולו הוא ״דבר שיצא מן הכלל״.

בכל שנה, עם בוא החודש השביעי, ישנו דין - מה נעשה בעולם, כיצד משתמש העולם בבחירתו, ומהם תוצאות האוטונומיה שניתנה לעולם. זהו יום דין, והאוירה היא של חושך ופחד - הרי אררט (מלשון ארור).

כיצד ניתן להפוך דין זה לרחמים ? כיצד ניתן לגרום לכך שהדין לא ישלוט בחודש השביעי?

בתורה נתן לנו הקב״ה את הסוד, כיצד להפוך את הדין לרחמים.

״כל דבר שיצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא״. העולם שיצא מן הכלל, אינו עומד לעצמו, ומלמד על עצמו בלבד - על עובדת היותו בעל בחירה חופשית, ועל היותו פועל בחוקי טבע אוטונומיים. העולם יצא מן הכלל כדי ללמד על הכלל כולו, וכדי לקשור את העולם אל שורשו.

כאשר העולם עומד בניתוק משורשו, ללא קשר אל הכלל העליון ממנו יצא, הרי שזהו דין.

אך ״אין הדין נמתק אלא בשורשו״ (עץ חיים שער י״ג פי״א). הדרך למתק את הדין היא לקשר את העולם לשורשו ולמקורו, ודבר זה נעשה באותה נקודה שבה היה הניתוק מן המקור.

החודש השביעי, שבו נברא העולם ויצא מן הכלל, כביכול התנתק ממקורו האלוקי, הוא הזמן שבו אנו קושרים אותו למקורו, ומראים כי הדבר שיצא מן הכלל - מלמד על הכלל כולו. היציאה מן הכלל איננה ניתוק, והדבר שיצא מן הכלל נשאר קשור לשורשו, ושם הוא מקור חיותו.

החיבור אל השורש נעשה על ידי התפילה ועל ידי השופר. ״אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים״ - כשם שהנחש הממית הופך לנחש מחיה והידים מתהפכות לידיים עושות מלחמה על ידי שעבוד הלב, כך גם התפילה וקול השופר מסוגלים להפוך דין לרחמים, להפוך את נקודת הניתוק מן המקור לנקודת החיבור.

אין די בשמיעת קול השופר לבד, אלא יש לכוון את הלב - לשעבד את לבנו לאבינו שבשמים.

בקול השופר אנו ממליכים את ה׳ על העולם, ומגלים מחדש כי העולם אינו מנותק משורשו אלא מחובר ומקבל חיות מהכלל האלוקי, ואנו, בבחירתנו ובכלים שניתנו לנו, פועלים כדי לחבר את הדבר שיצא מן הכלל אל הכלל כולו.

זוהי הכוונה אליה רמזה המשנה בדבריה - ״זה כיון לבו וזה לא כיון לבו״, ובמשנה הבאה העוסקת בשעבוד הלב לאבינו שבשמים.

שמיעת קול השופר ללא כוונת הלב איננה מספיקה, והכוונה הנצרכת היא מיתוק הדין בשורשו - המלכת ה׳ על העולם באותה נקודה בה נפרד העולם, כביכול מהנהגתו יתברך.

אף בלימוד התורה, כפי שאומר הזוה״ק, עלינו לראות כיצד הדברים שיצאו מן הכלל - מלמדים על הכלל כולו.

הפרטים שאנו לומדים אותם ועוסקים בהם, לא ללמד על עצמם בלבד יצאו, ללמד מה יש לעשות ומהו הדין בלבד, אלא ללמד על הכלל כולו - שכן פרטים אלה יצאו מכלל רוחני עליון, והם אינם מנותקים ממנו אלא נשארים מקושרים אליו, ובעיסוק בפרטים עלינו לחשוף את הכלל העליון שאליו מכוונים הפרטים.


סיפר הגה״צ ר׳ משה אהרן שטרן זצ״ל, משגיח בישיבת קמניץ, מעשה נורא ששמע מהגר״ח שמואלביץ זצ״ל, המלמדנו מהי השפעתה של תפילה מעומק הלב. ומעשה שהיה כך היה: בימי המלחמה בשנת תשכ״ז, שהו כל בני ישיבת ״מיר״ במקלט, בחדר האוכל של הישיבה, כאשר אימה ופחד אוחזת בציבור, שמא חלילה תפול פצצה על גג הישיבה, ותחדור דרך שתי הקומות אל חדר האוכל. והנה לאחר המלחמה, בדקו ומצאו על גג הישיבה שלש פצצות גדולות מאד, ואף אחת מהן לא התפוצצה.
ויהי הדבר לפלא.
ואז, פתח הגר״ח שמואלביץ זצ״ל והסביר את אשר ארע: וכי סבורים אתם, שבזכותכם ארע הנס? לא ולא! בואו ואספר לכם בזכות מי היתה ההצלה הגדולה הזו. בזכות אשה אחת משכנותיה של הישיבה, אשר בהעדר מקלט בביתה, הצטרפה אל מקלט הישיבה, והזדמן לי לשהות במרחק מטרים אחדים ממנה. אותה אשה, היתה אשה עגונה, אשר בעלה עזבה לנפשה בעודה צעירה, כשהיא מטופלת בחמשה בנים קטנים, שהגדול ביניהם היה רק בן שבע שנים. לא קשה לתאר את מר גורלה של אותה אשה מסכנה, כאשר בעלה נטשה במצב שכזה, ללא שום תמיכה ומשענת, ועקבותיו לא נודעו.
והנה - ממשיך הגר״ח זצ״ל לספר - בעת שהותנו במקלט, שומע אני את אותה אשה פותחת בדברים לפני הקב״ה, הטיתי את אזני לשמוע, ושמעתי דברים מבהילים: ״רבונו של עולם, בטוחני כי ביום הדין והמשפט יש בידי זכות תביעה גדולה על בעלי, הלא השאיר אותי עגונה עם ילדים רכים, והנני נאלצת להשכיר את עצמי לעבודות של נקיון בתים בכדי להשיג את המינימום שאני צריכה עבור פרנסת ביתי. ואם אטען כך לפניך יתברך, בטוחני שאצא זכאית בדין, ובעלי יצא חייב״.
אבל - המשיכה האשה בתפילה - ן׳רבש״ע, הבא נעשה עיסקא, אני מוכנה מצידי למחול ולמחוק מלבי את כל הטינה שיש לי על בעלי, למרות כל הכאב והצער הנורא, ואתה תמחול לנו על בל העבירות שלנו ונצא כולנו מכאן בריאים ושלימים לחיים ולשלום״.
דעו לכם - סיים ר׳ חיים את דבריו - התפילה שלה, שנאמרה מקירות לבה. היא שהצילה את הישיבה. כי, היתה זאת תפלה ובקשה מעומק הלב.

מעשה נורא - כחן העצום של הדמעות

מסופר בזוהר הקדוש (פרשת בלק. מתורגם ללה״ק): כשהלכו רשב״י ורבי אלעזר בנו בדרך, לפתע שמע ר״׳א עורב מצפצף, הבינו שנפטר ר׳ יוסי דפקיעין ואין מי שיתעסק עמו. אמרו בואו נלך לגמול חסד עמו.
הלכו לביתו. היה לו בן קטן ולא הניח לשום אדם לגשת למיטת אביו, ורק הוא היה סמוך למיטתו ובכה עליו פיו על פיו. וכה אמר: רבש״ע, כתוב בתורה ״שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך״, קיים את דבריך, שני בנים אנו מהאב, אני ואחותי קטנה ממני, קח אותנו, ואם תאמר, ״את האם״ כתוב ולא את האבי כאן הכל מתקיים, שאמא כבר מתה ועזבה את הבנים ועכשיו האבא. שמעו ר״א והחברים את קול הילד ובכו. פתח ר״א את פיו ואמר ״שמים לרום וארץ לעומק״ וגו׳ (משלי כה) מיד יצא עמוד אש והפסיק ביניהם. אמר ר״א, או שהקב״ה יעשה נס, או רוצה שלא יעזור והתערב שום אדם אחר. אולם איני יכול יותר לסבול את צערו ודמעותיו של הילד. הילד לא זז מפיו של אביו.
כשהם יושבים, לפתע יצאה בת קול ואמרה: זכאי רבי יוסי! שדבוריו ודמעותיו של הבן עלו לפני כסא הכבוד. ודנו בדין. וי״ג אנשים נתן הקב״ה למלאך המות במקומו. והוסיפו לו עשרים ושתים שנה, כדי שילמד עם הבן החביב לפני ה׳.
מיד קמו ר״א והחברים, ולא הניחו לאדם לשהות בבית, וראו עמוד של אש שנמצא בבית, ורבי יוסי פתח את פיו. אמר ר״א אשרינו שראינו בעינינו תחית המתים.
אמר ר׳ יוסי אין לי רשות לגלות מה שראיתי בעולם האמת, רק לאחר י״ג שנים. אצל דעו, צי שלוש מאות ושישים וחמש הדמעות שהוריד בני, עלו בחשבון לפני הקב״ה!! ועוד אומר לכם: צשעה שפתח את פיו ובבה הזדעזעו שלוש מאות ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, הנמצאים לפני הקב;/ה, וכולם עוררו רחמים עלי, והתערבו בשבילי, והקב״ה התמלא רחמים עלי, ושלח שלוש עשרה אנשים למלאך המות במקומי, ופקד אותו שיחזרני לעוה״ז עוד עשרים ושתים שנה.
הרי לנו, מהן כחן העצום של הדמעות, אף להחיות מתים!!





[1] הרב ויצמן משוש הארץ עמ' קעה.

ראש השנה - צה"ל - רימון - המלכה


צה"ל - רימון - המלכה


אחד[1] מהסימנים שאותם נוהגים אנו לאכול בליל ראש השנה הוא הרימון, אשר בעת אכילתו אומרים אנו ׳שנהיה מלאים מצוות כרימון׳, או ׳שירבו זכויותינו כרימון׳.

מה יש בו ברימון, שדווקא הוא משמש סמל, דוגמה וסימן לריבוי מצוות וזכויות?

הרימון הוא סימן לאדם עצמו - לפער בין הממד החיצוני החומרי הקשוח, העקשני, ה׳נעול׳ והמחוספס שבו, המתגלה פעמים רבות באופן מעשי, לבין רכותו ומתיקותו הרוחנית הפנימית הנחשפת גם היא לעיתים מזומנות, כרימון שקליפתו החיצונית קשה, הוא קשיח מאוד ונראה בלתי חדיר לתוך הפנימי הנסתר שבו, אך בתוכו יש ריבוי גדול מאוד של גרגירי פרי טובים ומתוקים, בריאים וטעימים.

אמרו חז״ל (ברכות נז:) על הפסוק שאמר שלמה המלך (שיר השירים ד,ג): ״כפלח הרימון רקתך״ - אפילו ריקנים שבך (ישראל) מלאים מצוות כרימון״.

אם ׳ריקנים׳ כיצד ׳מלאים׳, ואם ׳מלאים׳ הרי שאינם ׳ריקנים׳?

כותב הפלא יועץ (ערך ׳הצלה׳): ״שהרי אמרו, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל כגון זה אמרו ׳אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון׳. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים (כלפי חוץ, על פי המראה וההתנהגות החיצוניים) כלים ריקים (חסרי מצוות וזכויות), אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל (כגון לוחמי צה״ל) שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל... יש לו (לקב״ה) שכר הרבה ליתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כוחם להציל ישראל מיד עכו״ם ולהציל עשוק מיד עושקו, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם״.

המלאות בה מלאים ה׳ריקים׳ שבישראל, היא מלאות איכותית ולא כמותית, דהיינו מסירות נפשם למען בטחונו והצלתו של עם ישראל, שבקיימם מצוה כללית זו נמצאים הם למעלה מן הגדולים והחכמים שבישראל, אף על פי שבתחומי חיים אחרים הם עדיין בעלי חסרונות רבים וריקניות גדולה.

בעת אכילת הרימון בראש השנה בפרט, ובכל השנה בכלל, נקלף את הקליפה החיצונית הקשה והגסה של עם ישראל ולחדור לתוך האלוקי הפנימי המתוק הנמצא בכלל ישראל כעם ובכל יהודי כפרט, בפרט אצל אלו המוסרים נפשם על בטחון ישראל ומאבקנו באויבינו כל ימות השנה.

בברכת קיבוץ גלויות כתוב: "תְּקַע בְשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ וְשָׂא נֵס לְקָבֵץ גָּלֻיוֹתֵינוּ", השופר מושמע לקרובים, ולאלו שרחוקים מידי אנחנו מנפנפים בדגל (נס), וזה סדר נכון.

אבל בישעיה (יח,ג) כתוב הפוך: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ".

למה הרחוקים קודם ואז הקרובים?

עונה הרב קוק (מועדי הראי"ה עמ' סד') – אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילה לפי הסדר הנכון, המשאלה היא שהקב"ה ישמיע קודם לקרובים את שופר הגאולה ואחר כך גם לרחוקים.

אבל ישעיה הנביא חזה מראש את מה שעמד לקרות במציאות, כמו שראינו שפעמי הגאולה זכו להתעוררות חזקה דוקא אצל הרחוקים יותר בצורה מרכזית, הרבה לפני הקרובים, הרחוקים ראו את הדגל ובאו לפני שהקרובים שמעו את השופר...

הנביא לא סתם מציין את זה, הוא גם 'מכתב' / 'מתייג' בנבואה הזאת את כל העולם – "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ..."!

לפני 2720 שנה כבר כתוב איך תיראה הגאולה, וזו רק אחת הנבואות המצטרפת לשרשרת שלימה של נבואות המתקיימות כל רגע מול עינינו...


איזה מלך היינו רוצים?

תותח בביטחון, בכלכלה, בחינוך, אמיץ, ישר, דואג לעם.... ועוד ועוד...

יש מישהו יותר תותח מהבורא שאפשר להמליך עלינו? יש מישהו שיותר ראוי להמלכה היום?

ראינו שהראשונים שהמליכו אלו הרחוקים יותר שחזרו לארץ, וכל מי שבארץ דומה כמי שיש לו אלו-ה...

אולי לכן הרימון, שמסמל את הרחוקים – זכה לכתר...


[1] בנין אמונה.

ראש השנה - עקדת יצחק - לפני ואחרי


עקדת יצחק - לפני ואחרי


לעקדת יצחק חלק מרכזי בתפילות ראש השנה כפי שבא לידי ביטוי בתפילת העמידה, בקריאת התורה (של היום השני), בפיוטים, לפני תקיעת שופר, בכוונת התקיעות ועוד.

המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרא,א): ״וקורין ׳האלוקים ניסה את אברהם׳ עד סוף סדרא כדי להזכיר זכות עקדת יצחק... ואם שכח וקרא פרשה ׳וה׳ פקד את שרה׳ (שקוראים ביום הראשון של ראש השנה) חמישה קרואים, יקרא עוד אחד, ויקרא מתחילת פרשת העקדה עד סופה, ואפילו אמר קדיש יעשה כן (יקרא פרשת העקדה) ויאמר קדיש שנית, ואם כבר נסתלק ספר זה (נסתיימה הקריאה לגמרי) יכול לקרות בספר השני למפטיר פרשת העקדה״.

מהי אפוא חשיבותה של העקדה בכלל והזכרתה בתפילת ראש השנה בפרט, עד כדי כך שגם אם שכחו לקוראה חוזרים ואומרים אותה בכל מקרה?

המלבי״ם (בראשית כב,ח): ״שלא היה ראוי (מצד הטבע וההיגיון) שיהיה יצחק וזרעו כלל בעולם, 
אם מצד שראה (אברהם) באצטגנינות (באסטרולוגיה) שאינו מוליד והיה לידתו נגד המחויב מצד המערכה (מערכת הכוכבים), 
ואם מצד שהיו אברהם ושרה זקנים והלידה היה עניין נסי נגד הטבע, 
ולכן ידוע שהנס לא יימשך (אלא) רק כל עוד שהאיש שבעבורו נעשה הנס ראוי לנס הזה, 
ואם כן בעת שבניו (עם ישראל) לא יהיו ראויים להתנוסס ושיתקיימו על דרך הפלא, אז תשלוט בהם הטבע – המערכה (מערכת הכוכבים) להומם ולאבדם. 
ועל כן ציווה ה׳ (לאברהם) שיעלהו כליל לעולה ויצחק הסכים למעשה ומסר את עצמו להיות עולה כליל, ושגופו שהמערכה (מערכת הכוכבים - הטבע) מתנגדת לו, יתהווה עפר ואפר, והפועל (המעשה) הזה כאילו נגמר (נעשה בפועל)... 
וכשירד מן המזבח לא ירד אז יצחק הקודם שנולד נגד המערכה (הטבע), (אלא) רק יצחק אחר מוקדש לה׳ שאין לו עסק עם המערכה (הטבע)... 
שכבר התקיים גזרת המערכה הרעה ביצחק הקודם שנחשב כאילו מת ובטל מן העולם, 
ומעתה לא יצטרכו עוד לנס ולפלא מתמיד, שעל זה הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים שאין עוד הוראת הכוכבים (הטבע) מתנגדת עוד לריבוי זרעו״.

לפי דברי המלבי׳׳ם, יש שני ׳יצחקים׳ - יצחק שלפני העקדה ויצחק שלאחריה.

יצחק הראשון שלפני העקדה הוא יצחק שאין לו זכות קיום בדרך הטבע, שהרי בין מצד מערכת הכוכבים ובין מצד זקנותם של הוריו - אברהם ושרה, לא היה שום סיכוי ללידתו בעולם הזה. 
מכאן מובן שלידתו ועצם קיומו של יצחק בעולמנו החומרי הטבעי, הוא נס אלוקי רוחני שמעל לטבע המציאות וההיגיון, נס אלוקי שמשמעותו והשלכתו המעשית היא שהוא חייב לגלות בפועל כל הזמן באופן מעשי את מעלתו האלוקית העליונה ובכך להצדיק את עצם קיומו. 
אך כאשר לא יגלה בפועל את מעלתו הרוחנית ויבחר לחיות חיי חומר וטבע לפי הגבולות והמסגרת של העולם הזה, או אז נתון הוא להשפעתו של הטבע, לו הוא איננו שייך כלל, טבע שיגרום למיתתו ואיבודו מן העולם. 
זו הייתה תכונתו וזה היה מצבו של יצחק אבינו ושל עם ישראל היוצא ממנו לפני העקדה, מצב אלוקי ניסי שהסיכוי להצליח בו בעולמנו החומרי הוא אפסי, מפני המאבק המתמיד בין הנשמה האלוקית לנפש הבהמית, שפעמים רבות מסתיים בניצחונה של הנפש הבהמית, ניצחון שיוביל לכיליונם ואיבודם של ישראל מן העולם.
אך לאחר שיצחק הניסי עלה על המזבח והיה מוכן למות, נחשב לו הדבר כאילו מת ממש, וממילא סרה התנגדות הטבע לעצם קיומו כי גזרת הטבע התקיימה בסלקה את יצחק העל-טבעי מן העולם.
מכאן מובן, שיצחק שירד מהמזבח לאחר העקדה הוא יצחק שני, אחר לגמרי, יצחק המסוגל לחיות על פי מדרגת הטבע האנושי, גבולותיו ומסגרותיו, אשר גם החטא והקלקול הוא חלק ממנו, כהבטחת ה׳ אליו שירבה ככוכבי השמיים, דהיינו בתוך הטבע ובהסכמת הטבע עם כל חסרונותיו וקלקוליו.

זו היא מדרגתו של עם ישראל לדורות, החי על פי מדרגת הטבע, לטוב ולרע, מדרגה אנושית טבעית המאפשרת את קיומו לאורך כל ההיסטוריה, כי כבר איננו תלוי בהנהגת הנס אשר בלתי אפשרי לעמוד בה בהתמדה לאורך זמן.

היוצא מכך, שקריאת פרשת העקדה בראש השנה - יום הדין, היא סנגוריה גדולה על ישראל, בהצהירנו לפני ה׳ שמדרגתנו הרוחנית היא בתוך הטבע על צדדיו החומריים המסובכים, מדרגה טבעית אשר מכוחה ראויים אנו לצאת זכאים בדין למרות קלקולינו המעשיים.

אז למה נוצר בנס? כדי להראות שאפשר לנו שכל יהודי יכול להגיע לרמה הזאת!

יוצא שאנחנו רק נהנים מזה, יכולים להגיע לרמה עצומה אבל לא נתבעים על הנפילה...

כותב מהרח"ו בשער הגלגולים – שבכל גלגול וגלגול רק רק הזכויות מצטרפות ומתווספות מפעם לפעם, אבל העבירות לא... לכן המצב רק הולך ומשתפר ככל שהעולם מתקדם!!!

הראי"ה קוק זצוק"ל (אגרות הראיה שלב) כתב כי בימינו יש אפשרות להחזיר בתשובה גם אנשים שנפלו בעבודה זרה, למרות שכתוב "כל באיה לא ישובון". כל זאת בגלל "שאחרי משך זמן גדול כל כך שנתבסם אויר העולם מקדושת תורתנו הקדושה, אבדה הקליפה את כחה עד שלא תוכל להחזיק מעמד שלא להשיב ולהציל מידה טרף".

"כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן. ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'".

ראש השנה - יום הולדת


יום הולדת


משנה (ראש השנה א,ב): ״בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון״.

גמרא (שם ח.): ״באחד בתשרי ראש השנה לשנים, למאי הלכתא?...רב נחמן בר יצחק אמר: לדין. דכתיב (דברים יא) ׳מראשית השנה ועד אחרית שנה׳ - מראשית השנה נידון מה יהא בסופה״.

יום דין זה אשר בו נידון האדם המהווה את מרכז הבריאה, חל בא׳ בתשרי, שהוא היום השישי לבריאת העולם, יום אשר בו נברא אדם הראשון לפי דעתו של רבי אליעזר בן הורקנוס הסובר שהעולם נברא בכ״ה באלול (ראש השנה כז.).

יום הולדת הוא יום שמח ומעורר השראה, ואילו יום הדין לכאורה הוא יום מפחיד ומאיים, למה בחר הקב״ה לדון את האדם דווקא ביום הולדתו, הוא יום ראש השנה?

נכה אחד אמר לאלוף העולם בריצה, אני מסוגל לעשות איתך תחרות ולנצח אותך, אבל אני מתחיל ראשון ואני קובע איפה תהיה התחרות...
איפה הוא קבע את התחרות? על סולם, כשהוא מתחיל ראשון...

שם אדנ-י (אותיות דינא!) נקבע בעולם כדי לעשות דין, ויש כ"ד בתי דינים שזו העבודה שלהם, אי אפשר לבטל את הדין, מה יעשה שם הוי-ה מיד הרחמים כדי לעזור לנו עם הדין הזה? אומר למידת המשפט, יש דין, יהיה משפט! אבל אני אקבע מתי...

הרב קוק (מאורות הראי״ה ירח האיתנים עמ׳ צו'): ״בראש השנה... מתעורר הכוח הקדוש כמו שהוא בעצם, כי זה חוק שיום ההתחלה נשארת בו סגולת הקיום, וכדברי הירושלמי - ׳לא במהרה אדם נופל ביום גנוסיא (הולדת) שלו׳, דהיינו שבו ביום מתחזק עליו כוח הקיום וההוויה כמו שהיה ביום הולדתו שיצא אל המציאות. וסגולת הבריאה נשארה בישראל, על כן נתחזק ביום זה כוח קדושת נפשות ישראל כמו שהוא בטבע טהרתם״.

יש באדם שתי בחינות:

האחת - ׳הסגולה׳, הטבע והמהות העצמית האמיתית שלו, שהוא היסוד האלוקי הקדוש הנמצא בו.

השנייה - ׳הבחירה׳, פעולותיו המעשיות של האדם הנובעות מרצונו ומבחירתו החופשית, שפעמים רבות - שונות ואף סותרות את עצמיותו הקדושתית האלוקית.

הרב קוק (אגרות ב אגרת תקנה): ״שני דברים עיקריים ישנם שהם יחד בונים קדושת-ישראל וההתקשרות האלוקית עמהם: האחד - היא סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות... והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש וברצון ה׳ כמו כל טבע כל דבר מהמציאות, שאי אפשר להשתנות כלל... והשני הוא ענין הבחירה - זה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד-תורה. החלק של הסגולה הוא הרבה, באין ערוך כלל, יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי בבחירה, אלא שברית כרותה היא שהסגולה הפנימית לא תתגלה בזמן הזה כי אם לפי אותה המידה שהבחירה מסייעת את גילויה, על כן הכל תלוי לפי רוב המעשה וקדושת האמונה ותלמוד התורה״.

ביום שבו נולד האדם (כל אדם, וק״ו אדם הראשון אשר בו נכללו כל הנשמות) הוא קדוש וטהור כפי שבראו ה׳, וכן בכל שנה ושנה כאשר מגיע היום בו הוא נולד - יום הולדתו - מתעוררת עצמיותו האלוקית האמיתית של האדם, עצמיות החושפת את טבעו הרוחני הקדוש האמיתי.

על כן, מצד מידת החסד האלוקית בחר הקב״ה לדון את האדם על מעשיו דווקא ביום זה, כי ביום הולדתו מסוגל האדם לעורר את עצמיותו, ולקבל על עצמו ביתר קלות לשנות את בחירותיו המקולקלות ולנוע במסלול התשובה הראוי לו באמת, ׳כי לא במהרה נופל אדם ביום גינוסיא (הולדת) שלו׳.

עכשיו מובנים דברי הטור (הל' ראש השנה סי' תקפא ע"פ הירושלמי ראש השנה א,ג): "אמר רבי סימון כתיב כי מי גוי גדול וגומר, רבי חנינא ורבי יהושע אומרים, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה פירוש מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים צפרניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ר"ה ולהרבות מנות בר"ה".

דרשות הר"ן: ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון אותם בזמן שהוקבעו לכפרה וסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה לישראל ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות, ולפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכיפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו במעשיהם וישובו אל השם. ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה השי"ת לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה".

אנחנו יודעים את התוצאה, אבל אנחנו לא יכולים לשבת רגל על רגל...

אנחנו מתחילים היום 21 יום של בניה של השכינה ושל כל מה שיקרה במשך השנה הקרובה בגשמיות וברוחניות, כל תפילה, כל ארוחה, כל תורה בימים אלו משפיעים על כל השנה כולה.

לכן אנחנו שמחים ומודים לה' ובכל אופן עובדים קשה כדי להעלות את העולם לקומה הבאה שלו בשנה הקרובה!

ראש השנה (לפני התקיעות) - בין תקיעה לתרועה


בין תקיעה לתרועה


במדבר[1] (כט,א): ״ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם... יום תרועה יהיה לכם״.

גמרא (ראש השנה לג:): ״ומנין שפשוטה (תקיעה) לפניה (לפני התרועה)? תלמוד לומר ׳והעברת שופר תרועה׳ ומנין שפשוטה לאחריה? תלמוד לומר ׳תעבירו שופר״׳.

מה זו תקיעה? מה זו תרועה? למה החג נקרא יום תרועה? ולמה צריך שתהיה תקיעה לפני התרועה ותקיעה בסופה?

הרש״ר הירש (ויקרא כג,כד): ״משמעות ׳תקע׳ - להכניס דבר בכוח על מנת שישאר שם דרך קבע, לנעוץ, לתחוב, לשקע, ומכאן גם תקיעת כף - סמל להתחייבות. התוקע מוסר את כפו ומניחה דרך קבע בכף חברו, וכעין זה משמעות התקיעה... התוקע... נופח... אוויר בלא הרף וכך מוציא קול שאיננו פוסק...

תרועה משורש ׳רעע׳, ׳רוע׳ - לשבור, המריע מוציא שברי קולות קצרים או ארוכים (תרועה, שברים), וכך משמיע קול שבור״.

הסבר - בחייו של האדם שני קולות:

הקול האחד - קול פשוט יציב וקבוע, המבטא את מהותו האלוקית הנמצאת בו תמיד ואת מעשיו החיוביים המוציאים מהות אלוקית זו מן הכוח אל הפועל, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בקול התקיעה הפשוטה, אשר כשמה כן היא - פשוטה ותקועה (במובן החיובי), רציפה, ללא הפסקה וללא טלטלות וזעזועים.
קול התקיעה מסמל את שייכותו המוחלטת של האדם אל הוודאות והאמת האלוקית, ללא תנאי וללא קשר לבחירותיו המקולקלות ולזעזועי החיים.

הקול השני - קול שבור ורעוע (שברים-תרועה), המבטא את נפילותיו הרוחניות הרעות של האדם מפני בחירתו החופשית המקולקלת, ואת מצבי חייו הרעועים - הקושי, הצרות והיסורים שאיתם הוא מתמודד, ועליהם צריך הוא להתגבר ואף לצמוח ולהתפתח מתוכם.

ראש השנה נקרא ׳יום תרועה׳ מחד גיסא, כי ביום זה נידונים אנו על כל הרע והרעוע שבחיינו. ביום זה שוקל הקב״ה את כל מעשינו השליליים שהיו בעבר, אשר מהם יוכרע מה יהיה אתנו בשנה הבאה - בעתיד.

אך מאידך, גם אם נכשלנו ונפלנו - היינו ׳רעים ורעועים׳, יודעים אנו באופן ודאי ומוחלט שיסודנו האלוקי הרוחני הוא טוב, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בתקיעה שלפני התרועה, המסמלת את אמונתנו ביסוד האלוקי החיובי שבנו המהווה את מהות חיינו אשר ממנו מתחיל הכל, וכן את ביטחוננו המוחלט שבסופו של דבר, בסופה של ההיסטוריה תתגלה ותופיע במציאות החומרית הממשית בפועל מהות זו בשלמותה, תקיעה הגדולה העתידה להישמע שעליה נאמר (ישעיהו כז,ג): ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ‍ִם״, קול תקיעת שופרו של משיח שעליו רומזת התקיעה שלאחריה[2].

בן איש חי (אדרת אליהו פרשת ניצבים) - "ודאי לעתיד לבוא שיעביר הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ויתבטל היצר הרע.. אזי לא שייכא עוד תרועה שהיא סימן יללא, ולא שייכא כי אם התקיעה שהיא סימן שמחה ושלוה. והנה בזמן ההוא לא יהיה כי אם אחדות דוקא ואין פירוד כלל''.

אבל, עיקר היום נקרא יום תרועה ומפסוקי התרועה הנאמרים בתנ"ך עולה שהמעלה הגדולה היא דווקא בתרועה - 'עלה אלוהים בתרועה', 'ותרועת מלך בו', 'קול תרועת עמו ישראל ברחמים'.

התקיעה הגדולה ואפילו השברים הם מקום שבו האלוקות שוכנת באופן צפוי, אבל עלייתו של האלוקים, מלכותו ורחמיו מתגלים דווקא בתרועה.

החכמה היא להמליך את הבורא במצבים הרעועים, כשקשה, כשלא פשוט...

עכשיו כשעם ישראל נמצא במקום מאוד גבוה וטוב, זו לא חכמה לבקש להצטרף, השאלה היא מי רצה להצטרף אלינו כשהיינו מדוכאים ומשוסים בין הגויים...

כשהקב"ה יתגלה, זו לא תהיה חכמה לצעוק ה' הוא המלך, עכשיו זה הנסיון, עכשיו צריך לאגור את כל הכוחות ולהמליך אותו עלינו, כשהמצב עוד עדיין קצת רעוע!




[1] בנין אמונה.

[2] בכתבי מרן הגרי״מ חרל"פ ז״ל מבואר - תוקעים אנו תקיעה פשוטה, להורות על השורש של ההוי׳ה, שנוצרה בחסד פשוט. אולם אחרי נפילת העולמות נכנסה הבריאה למצב של שברים-תרועה, גנוחי גניח או ילולי יליל או שניהם יחד. וכדי לבטא את תקותנו לעתיד הגדול, שבו יגיע העולם לכל תיקונו, אנו תוקעים תקיעה לאחריה.

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

פרשת שופטים - משפט עצמי


משפט עצמי


דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

מדרש רבה (דברים ה,ה): "במקום שיש דין - אין דין, ובמקום שאין דין - יש דין. ומהו כן, אלא אמר ר"א: אם נעשה הדין למטה - אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה - הדין נעשה למעלה".

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן טו,קנד): "וּמִשְׁפָּט, הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹפֵט וְדָן עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה, טֶרֶם שֶׁיָּדִינוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וְעַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ נִצּוֹל מִדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'...".

פירוש הדבר הוא, מכיון שאדם שופט ודן את עצמו לפרטי פרטים על כל מעשיו, אזי הוא, כביכול, נעשה השופט והדיין של עצמו, ועל כל פרט ופרט שהוא דן את עצמו ועושה עליו תשובה הוא ממתיק מעליו את הדין ואין שופטים אותו מן השמים, כי הוא עשה את המשפט שלו בעצמו.

הרב שבדרון בשם החזון איש (שאל אביך ויגדך ח"א קמ') : ה"טורי זהב" היה חתנו של ה"בית חדש", וה"בית חדש" הבטיח ל"טורי זהב" להיות סמוך לשולחנו והקציב לו אכילת בשר בכל יום. פעם אחת נתנו לו לסעודתו ריאה במקום בשר, ועל זה הלך ה"טורי זהב" וקרא את חותנו לדין תורה, ונימוקו שהיה עמו: ריאה שהיא מבני מעיים אינה ראויה להיקרא בשר!...
באו שניהם לדין תורה ובית הדין שמע את טענותיהם, ולבסוף פסק שה"בית חדש" צודק לפי שגם בני מעיים נקראים בשר... והנה כל העניין הלזה נראה פלא עצום שעל זאת יקרא ה"טורי זהב" את ה"בית חדש" לדין תורה?!
הוסיף החזון איש והטעים בחכמת הגיונו: יודע אתה למה קרא ה"טורי זהב" את חותנו ה"בית חדש" לדין תורה? כי ה"טורי זהב" היה לומד בהתמדה עצומה שאין כדוגמתה, ממש עד טיפת הכוח האחרונה שלו, עד אפיסת הכוחות, והנה, באותו יום שבו אכל ריאה ולא בשר, הוא למד כמה דקות פחות, כי היה לו פחות כוח מבכל יום אחר, ואז נתעורר קטרוג בשמיים על ה"בית חדש", שבגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם.
ה"טורי זהב" ידע מזה והוא רצה להסיר את הקטרוג מה"בית חדש", ולכן קרא אותו לדין תורה, מתוך ידיעה שבית הדין יפסוק לטובת ה"בית חדש", והלא כל מה שפוסקין למטה פוסקין למעלה, ממילא יוסר בזה הקטרוג מחותנו!...

כמה משפט וכמה משטר צריך האדם לחשב לפני כל פעולה שקשורה לשבעת השערים של האדם (עיניים אוזניים נחיריים ופה).

לכן צריך להעמיד שוטרים במקומות הללו כי דרכם יכול להיכנס היצר הרע בקלות.

מספיק שער אחד שלא שומרים עליו כמו שצריך כדי שייכנס משם היצר הרע:

מעשה שהיה בזמן החתם סופר זצ"ל שהיתה לו ישיבה לתפארת שכללה כשלוש מאות תלמידים והרב לימד אותם במסירות נפש אדירה יומם ולילה, ובתוך התלמידים היו שני תלמידים יתומים מאב, ופעמיים בשנה היו נוסעים לביתם לחג סוכות ולחג הפסח וחוזרים לישיבה שוב. והיו לומדים בשקידה עצומה. והנה הגיע חג הסוכות ושניהם הלכו לביתם לבקר את האימא ולשהות במחיצתה ולקיים מצות כיבוד אם שנבצר מהם כל זמן היותם בישיבה.
וכשנגמר חג הסוכות בא האחד לרעהו ואמר לו שהוא מתכונן לחזור לישיבה ושיכין מזוודה לצאת לדרך הארוכה, אולם ענה לו הבחור שהפעם הוא לא מתכנן לחזור לישיבה ובמוחו נתרקמו מחשבות לילך ללמוד באוניברסיטה כדי להיות רופא ואמר שאם אין קמח אין תורה. והבחור הראשון נסע לישיבה בלעדיו, כשראה אותו החת"ם סופר אמר לו ברוך הבא אבל היכן החבר הטוב שלך? הוא העדיף לילך ללמוד רפואה באוניברסיטה. כשמוע הרב את דברי תלמידו נצטער עד מאוד, ועשה מה שעשה בכוונות ויחודים.
בלילה הבחור השני שרצה ללמוד רפואה חולם חלום, והנה הוא רואה את עצמו שהלך לאוניברסיטה ולומד ומחכים בענייני רפואה ואפילו הפרופסור של האונברסיטה כיבד אותו ואהב אותו מאוד.
ואחר כשלוש שנים קיבל תעודה של רופא והחל להתעסק בענייני רפואה ושמו הלך לפניו בכל האיזור והפרופסור היה מחבבו מאוד וממליץ עליו לפני האנשים שהוא רופא טוב. ואין צורך לומר שככל שעלתה אצלו הגשמיות כן ירדה לו הרוחניות. ויהי היום והנה הגיע הפרופסור לבקר אותו ואמר לו שהוא מזמין אותו לארוחת צהריים.
ואכן הבחור הגיע והתפריט היה נבילות וטריפות שקצים ורמשים, אלא שהבחור כבר לא הלך בדרך ה' ולכן פיטם את עצמו במאכלי התועבה הנוראיים, ובינתיים הפרופסור אומר לו אתה יודע שיש לי בת רווקה וגם אתה הרי רווק, מה דעתך להיפגש איתה. ואחרי שהוא אכל את מה שאכל והלב כבר נטמא הוא לא מבחין בין יהודיה לגויה.
ולכן מיד הסכים והם הלכו לתיאטרון ולקולנוע ולגיהנם ובסופו של דבר התחתנו והורידו בית מישראל, ואחר חודש מהחתונה אמר "לאשתו" שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו שנשארה לבד בעירו והוא רוצה להביא אותה שתגור לידם והאשה הסכימה. והוא הלך להביאה לעירם וכשראתה האמא שבנה התחתן עם גויה כמעט ונתעלפה ואמרה לו אני לא אשתה אצלך אפילו מים, ורק אגור סמוך אליכם וכך היה וכעבור שנה נולד להם בן, והגיעו כל הכמרים למסיבה שהוא עשה.
ובהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה החליט האב שהוא עושה לו יום הולדת גדולה מאוד והזמין את כל אנשי הכמורה והבישופים, ואנשי האוניברסיטה והאוכל היה בשפע גדול ובאמצע המסיבה נכנסה אמו הזקנה אל בנה שישב ליד אשתו ואמרה לו, אם הוא היה יהודי היית מלביש אותו היום טלית ותפילין, כמה חבל שהוא לא יהודי. וכשמוע האשה את דברי אמו החלה לצעוק על בעלה ולקללו.
אתה יהודי ואבא שלי הכריח אותי להתחתן איתך, אני שונאת יהודים והחגיגה הפכה לבזיון גדול וכל הנאספים הלכו למקומם וגם כשהגיעו לביתם היא המשיכה לקללו בצעקות נוראות. והוא יצא לגינתו וחזר כמה וכמה פעמים בשעה מאוחרת בלילה ומהרהר במצבו וחלק מהשכנים ראו אותו איך הוא נכנס ויוצא בשעה מאוחרת בלילה ולא הבינו ולמחרת על הבוקר פתחה האשה בצעקות אימים ואמרה שהיא "מצאה" את בנה הרוג במיטה כשגרונו חתוך.
ומיד באו משטרה והשכנים העידו שראו אותו בשעת לילה מאוחרת נכנס ויוצא כמה פעמים, והובל למעצר, ונגזר דינו להיתלות בכיכר העיר וליוו אותו השוטרים עם אזיקים בידיו לעמוד התליה ולדרכו האחרונה, ניגשה אליו אמו ואמרה לו בני, למרות מה שעבר עליך, תעשה תשובה ותקרא שמע ישראל.
והבן הוריד דמעות חמות ואמר לאמו: חטאתי עויתי פשעתי ואת דרך התורה שמובילה לגן עדן עזבתי ואך דרך הטומאה שמובילה לגיהנום בחרתי ומגיע לי כל זה וכשהעלוהו לעמוד התליה, הוא פתח בשאגה אדירה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ומיד התעורר מן החלום והוא מסתכל סביבו כשכל גופו מכוסה בזיעה קרה ולפתע אמו באה לשמע הצעקה שמע ישראל, ועוד בטרם שהוא קם״ אמר לאמו תכיני לי מזוודה אני היום נוסע לישיבה ללמוד תורת אלוקים חיים וקם ונסע אל רבו החת"ם סופר.
והכניסו החת"ם סופר לחדרו והגיש לו כוס תה ואמר לו איך הפרופסור חיבב אותך ונתן לך את בתו לאשה וראית מה עלה בגורלך. התלמיד לא האמין למשמע אזניו שהרי הוא לא סיפר זאת לשום אדם? ועוד בטרם הספיק להבין אמר לו רבו, בסך הכל הראו לך מהשמים את העתיד אם היית הולך לאוניברסיטה זה מה שהיה קורה לך בדיוק ואשריך שחזרת ללמוד תורת ה'.