‏הצגת רשומות עם תוויות גבורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גבורה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 25 באוקטובר 2022

חודש חשון - גבורה מחזקת!

חודש חשון - גבורה מחזקת!



למה ירדנו לעולם ואיך זה קשור לחודש חשון?


פרי צדיק (לראש חדש מרחשון): "...ועד גמר בנין הבית על ידי שלמה המלך ע"ה היה רושם משפט דור המבול בעולם וכמו שכתוב (תנחומא נח) שבכל שנה בחדש חשון היו מ' יום המים שוטפים ולכך נקרא חודש חשון במלכים בגמר בנין הבית ירח בול בלא מ' שבגמר בנין הבית פסקו המ' יום רושם משפט המבול. שתכלית המכוון מהבריאה להיות דירה בתחתונים לשכון השכינה בארץ ובחטא דור המבול ודור הפלגה נסתלקה השכינה ועל ידי בנין הבית חזרה. כי בבית המקדש היה השראת השכינה בקביעות כמו שקרא יעקב למקום המקדש בית, והיינו קביעות מקום לגילוי שכינתו יתברך שמו ומשם יראה יוצא לעולם כמו שנאמר למען תלמד ליראה את ה' וגו', לא יראת עונש רק יראה אמיתיות, כי במקום גילוי שכינתו נופל יראה... והנה לכל חודש יש ענין מיוחד לעסוק וחודש מרחשון העסק להתחזק להחל לקום מהנפילה ולהכניס עצמו לקדושה ביראת ה' ".

בשביל להתחזק ולקום מהנפילה ולהיכנס לקדושה צריך גבורה...

מסכת תענית (א,א): "מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים".

מסכת תענית (ב.): "מאי גבורות גשמים? אמר רבי יוחנן מפני שיורדין בגבורה".


השפע של הגבורה המתגלה בחודש זה יכול לעזור לנו להתגבר על הכל בעבודת השם...

 

הסבר עבודתנו בעולם ביתר פירוט:


דרך מצוותיך (מצות פריה ורביה): "ענין ירידת הנשמה לעולם הזה למה הוא, שהרי נודע שהנשמה טרם ירידתה לגוף היתה עומדת למעלה ונהנית מזיו השכינה כדכתיב באליהו: "חי ה' אשר עמדתי לפניו" (מלכים א' יז,א), לפי מקומה ומדרגתה באצילות או בבריאה או ביצירה ועשייה, ולמה זה תרד פלאים בגוף חומרי המסתיר על אור קדושת ה' הנמשך ורודף בטבעו אחר הנאת העולם הזה, שהם מיסודו וטבעו, אשר הם הגורמים הסתר והעלם אלקותו יתברך. וגם כי באמת כלא הוא כל תענוגי וחמדי העולם הזה, מה שיכול להיות, גם אילו חיה אלף שנים בשלוה והשקט ובטח והיה מלך המלכים, עד אשר לא יחסר לו כל מה שבעולם מהתענוגים, אינן כדאי באמת להיות נערכים עם כמות תענוג האלקי שעה א' גם במדריגות היותר פחותות שבעולמות הרוחניים. דהיינו כמאמר רז"ל: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (משנה אבות ד,יז)?

אמנם באמת ברוך אלקינו ברוך הוא הטוב והמיטיב, וברצונו הפשוט חפץ להיטיב לעמו הישראלים, וירידה זו צורך עלייה היא להעלותם עוד מעלה מעלה עד אין קץ ותכלית ממצבם ומעמדם הראשון, אשר עלייה זו הוא דווקא ע"י ירידתם בעולם הזה תחילה. והוא מה שאמרו רז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (משנה אבות ד,יז), ואומרו: "מכל חיי העולם הבא" – כוון לכל מדריגות המעולות והנכבדות הנמצאים בעולמות הרוחניים, מקום תפנוקי הנשמות, ושנהנין שם מזיו השכינה גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, כידוע לבאי שערי האריז"ל, כולם אינן כדאי נגד שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה. והיינו כי גילוי אלקות הנמשך על ידי איזו מצווה בעולם הזה היא העולה על כולנה ועודפת לאין קץ ושיעור ותכלית על כל תענוגי וחיי העולם הבא כנ"ל.

פירוש, כי מודעת זאת שאין סוף ברוך הוא סובב כל עלמין וממלא כל עלמין, דהיינו שמחיה את העולמות בב' פנים:

הא' הוא ע"י מה שמתלבשת הארה ממנו יתברך בתוכם ובפנימיותם, בכל א' כפי מדריגתו אשר יוכל שאת, ולא יתבטל ממציאותו; והארה זו נקראת "ממלא", דהיינו כמאמר רז"ל (מדרש תהלים על פסוק "ברכי נפשי"): מה הנשמה ממלא את הגוף, אף הקב"ה ממלא את כל העולם כולו.

אך כולם בכלל הם בחינת אדם אחד ואור ה' השופע בהם להחיותם נקרא ממלא כל עלמין כנשמה לגוף.

אמנם הנה עצמות אור אין סוף ברוך הוא הוא למעלה מעלה מזה, והוא הנקרא סובב כל עלמין, כי עם היות שאינו מתלבש בעלמין, אבל מכל מקום הוא סובב ומקיף עליהם. וזוהי הבחינה השנית שאור אין סוף ברוך הוא מחיה העולמות, על ידי שאורו הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית סובב ומקיף עליהם.

וזאת היא תכלית ירידת האדם לעולם הזה, להמשיך גילוי אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין מההעלם אל הגילוי בבחינת פנימית ממש[1]. ועניין גילוי זה איך ומה הוא אין בכוחנו להשיג, אך נודע שכן יהיה לעתיד לבוא בבחינת גילוי, וזוהי הבטחת הנביאים: "ולא יכנף עוד" וגו' (ישעיהו ל,כ) "ונגלה כבוד ה'" וגו' (ישעיהו מ,ה), והיא המעלה הנפלאה ועיקר ההבטחה, כי הרי כל בחינת גן העדן עם היות כי רבה היא, כנזכר לעיל באורך המענה, כבר נתבאר לעיל שלגבי עצמותו יתברך הוא כטיפה מן הים ואצילות עם עשייה שווים בהשוואה אחת ממש.

וזאת המעלה אי אפשר להגיע כי אם על ידי ירידת הנשמה לגוף דוקא, בהיות כי בחינת אור אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין – הרי בו נאמר: "ומתחת זרועות עולם" וגו' (דברים לג,כז).

וגם כי הנה נודע מעניין שבירת הכלים, שנפלו ניצוצים דתהו בנגה דבריאה יצירה עשייה, וכל מה שנפל למטה יותר, הוא בשרשו מאד נעלה[2]. ומזה הוא סוד היצר הרע ונפש הבהמית וכל המאכלים וצרכי הגוף, ועם כי הם מסתירים על אור קדושת ה', אבל כשהאדם יגביר נפשו האלקית ותבררם, על דרך מה שאמרו: "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים", הנה יתגלה בהם כחם ואורם מעולם התהו, ששם היו האורות מרובים בבחינת בלי גבול כידוע, ויעורר גילוי אלקות הסובב כל עלמין. וזוהי עניין באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שבזוהר ועניין מיין נוקבין ומיין דכורין שבעץ חיים, וזהו עניין ירידה צורך עלייה עם כי הירידה רבה היא מאיגרא רמא, אבל מה מאד נפלאה העלייה שלא בהדרגה ודילוג רב ועצום אשר כמוהו לא נהייתה, רצוני לומר ההעתקה מהשגות גבוליים לבחינת גילוי אור אין סוף הבלתי בעל גבול כנ"ל. וזהו שנצטווינו לפרות ולרבות ואין משיח בא עד שיכלו נשמות שבאוצר, כי בחינת משיח ותחיית המתים הוא עניין גילוי הסובב כנ"ל, וזהו על ידי שירדו הנשמות בגוף דווקא שבו ועל ידו מגיע הכוח הנפלא הזה לעצור ולקבל הארה זו.




[1] כמו שכותב הזוה"ק (שמות ויקהל קצ"ט.): "הָכָא אִית לָן סֶמֶךְ בְּעָלְמָא, עַל עוֹבָדִין דִּבְנֵי נָשָׁא בְּהַאי עָלְמָא. יוֹנָה דְּנָחַת לַסְּפִינָה, דָּא אִיהִי נִשְׁמְתָא דְּבַר נָשׁ, דְּנַחְתָּא לְהַאי עָלְמָא לְמֶהֱוֵי בְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ...".

[2] עיין 'טללי חיים' על סוכות על אברהם אבינו.

יום שני, 14 ביוני 2021

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 

חודש תמוז - גאולה על ידי חינוך

 


הרב דוד לוי: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל  פרסם בלוח "ארץ הצבי" (בשנים תרע"א-תרע"ד) פתגם לחודשי השנה ובהם טמונה משמעות החודש. אלה נאספו וכיום ניתן לעיין בהם בקובץ "מגד ירחים".

 

כך מציג הראי"ה זצ"ל את חודש תמוז:

"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".

 

פתגם זה מבוסס על הלכה שמופיעה ב'שולחן ערוך' (אורח חיים תקנא, יח): "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם".

 

בכתב החידה טמון הסוד העומד בבסיס החינוך ואני מבקש לפענחו בשורות הבאות...


"מבין המצרים נגאל עם" - הרב מגלה לנו שהגאולה טמונה בחינוך הילדים.

חינוך נגזר מלשון 'חניכה', אני לוקח עצם או חומר ומשתמש בו בפעם הראשונה. בכך אני מתחיל לכוונו לייעודו. בחינוך הילדים אני חונך את הנפש הרכה של הילד.

מפחיד הלא כן?

לשמחתנו, הראי"ה מכוון אותנו גם בזה, כאשר, אומר הראי"ה (אגרות הראיה חלק ראשון אגרת ק"ע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר".

מטרתנו המחנכים היא קודם כל להכיר את הילד ואת מקומו ולכוון אותו להיות טוב וישר  ולא להפכו מיד להיות גדול הדור (גם זה יגיע...).


"על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים" - איך אפשרי להיות מורה או הורה מבלי להשתמש ב'יראה' או ב'מקל'?

גם כאן מכוון אותנו הרב זצ"ל, כדי להיות מחנך, צריך גבורה! כלומר, עמוד שידרה פנימי איתן, המאפשר למחנך ולהורה להיות בעל סבלנות גדולה המאפשרת מקום ומכילה את הילד.


הבה נפסע יחדיו בירושלים העתיקה ונלך אל תלמוד התורה של הרב אריה לוין "עץ חיים".

מספר הילד אברהמל'ה: "אני אוהב פודינג ממש, בכל פעם שמחלקים פודינג כקינוח בתלמוד תורה, אני עומד בראש התור.

פעם אחת הביאו סיר ענק עם פודינג אדמוני, מתוק וטעים. כולנו קיבלנו מנה אחת, וכשסיימתי, עמדתי ליד הסיר לבקש מנה שניה, הטבחית הסתכלה עליי ואמרה: "אברמ'ל, קיבלת, למה אתה עומד כאן שוב?"

אני, מרוב עלבון וכעס, נתתי מכה לסיר ושפכתי את כולו על הרצפה.

באותו רגע השתרר שקט בחדר האוכל. כולם הסתכלו על הפודינג המתפשט על הרצפה. המורה האחראי אמר לי: "התכונן, מחר על הבוקר תכנס לשיחה אצל הרב אריה לוין".

מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. רצו לי מחשבות בראש, איך הרב אריה יגיב..."


(כיצד היינו אנו מגיבים לסיטואציה המתוארת?)


"ובכן, למחרת הגעתי למשרד של הרב אריה לוין, הוא ישב וסימן לי לשבת על הכיסא מולו, הרב הסתכל עלי ושאל: "האם מה ששמעתי נכון"? דמעה סוררת החלה לזלוג לה, ואמרתי בקול מבוייש:"נכון".

הרב אמר לי: "אז אני מבין שאתה מאוד אוהב פודינג"... אמרתי לו: "כן".

הוציא הרב אריה לוין שתי קערות, מזג לתוכן פודינג ואמר לי: "בוא נאכל יחד"...


אותו ילד הוא לא אחר מאשר הרב אברהם הכהן בהר"ן זצ"ל שהפך בעצמו למחנך דגול (ראש אולפנת כפר פינס ואולפנת הרב בהר"ן) והעיד כי סיפור זה הוא היסוד שלו כמחנך.

יום שישי, 7 בדצמבר 2018

שבת חנוכה - חינוך של חנוכה וחינוך של שבת


חינוך של חנוכה וחינוך של שבת


מצוות[1] הדלקת נר שבת ומצוות הדלקת נר חנוכה נראות דומות מאוד - ״להדליק נר של שבת״, ו״להדליק נר (של) חנוכה״, אך מהתבוננות בהלכותיהן ניכר שיש ביניהן הבדלים יסודיים ומשמעותיים:

א. סוג הפתילות והשמנים - ״פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת (מפני איכותם הגרועה שלא נאחז בהם האור כראוי), מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת״ (שבת כא:).

ב. זמן ההדלקה - הדלקת נר שבת היא מבעוד יום, ואילו הדלקת נר חנוכה היא דווקא לאחר מכן - משתשקע החמה.

ג. מקום ההדלקה - הדלקת נר שבת צריכה להיות בתוך ביתו של האדם - במקום אכילתו או שנתו, ובמקום הגבוה מעשרה טפחים, ואילו חובת הדלקת נר חנוכה היא דווקא ׳על פתח ביתו מבחוץ׳, ובמקום הנמוך מעשרה טפחים (ולמעלה מג׳ טפחים).

ד. עיקר מצוות ההדלקה - בנר שבת מטרת ההדלקה היא דווקא התוצאה, שיהיה הנר דולק והאור יהיה בבית, ואילו בנר חנוכה דווקא פעולת ההדלקה המהווה אמצעי למציאות האור היא העיקר, שהרי ׳הדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה׳ (אין צורך להדליקה שנית).

ה. מטרת ההדלקה, השימוש באור הנר - עניינה ומטרתה של הדלקת נר השבת היא שישתמשו באורו ובכך ירבה שלום הבית בבית, ואילו בנרות החנוכה אסור להשתמש אלא לראותם בלבד.

מהו אפוא המכנה המשותף להבדלים אלו ולהבדלים נוספים אחרים, ומהו ההבדל העקרוני בין שתי מצוות אלו כפי שבא הדבר לידי ביטוי בהלכותיהם השונות ואף המנוגדות זו לזו?

מובא בספרי החסידות (שפת אמת, שם משמואל, נתיבות שלום ועוד), שישנן שתי דרכים להפגיש בין האדם ובין האור שבעולם - הטוב, האמת, הצדק, המוסר והיושר האלוקיים שבעולמנו, עולם המלא חושך - שקר, רע, עקמימות ותאווה.

הדרך האחת - להוציא ולהרחיק את האדם מן ה׳חושך׳ - החיסרון, הרע והטומאה הקיימים בעולם, ולהביאו למחוזות אחרים אשר בהם נמצא ה׳אור׳ - הקדושה, הטהרה, הערכים והמוסר.

זוהי בחינת השבת אשר בה מתרחקים אנו מהחושך החומרי שבעולמנו ושבחיינו - מהטרדות, מהחסרונות ומהקלקולים שבהם, עד אשר מכוחה של השבת מתייחסים אנו אליהם, לפחות במהלכה של השבת - כלא קיימים במציאות, כמאמרם של חז״ל: ׳ראה מלאכתך כאילו עשויה׳... ואנו מפליגים אל הנפש (כנאמר: ׳וביום השביעי שבת וינפש׳ - מלשון נפש), אל הנשמה של עולמנו החומרי - השבת, המהווה מעין שגרירות של העולם הבא בעולם הזה...

הדרך השנייה הפוכה לגמרי מהראשונה - מטרתה איננה להוציא את האדם מהתמודדותו המורכבת עם העולם הזה ובכך כביכול להתייאש מתיקונו, אלא אדרבא, להכניס את האדם עם האור האלוקי הגנוז בו אל ממדי החושך המסובכים והמורכבים של עולמנו, להאירם ולתקנם ככל הניתן.

זו מהותו של חג החנוכה - להאיר בתוך החושך, לגלות את האור הגנוז בו, ואף לצרפו להיות חלק מן האור המאיר והמתקן את העולם.

מובן ששתי דרכים אלו נכונות ונדרשות, כשדרך השבת התדירית - פעם בשבוע, מהווה את היסוד האמיתי להצליח גם בדרך המסובכת של חג החנוכה.

מכאן מובנים ההבדלים ההלכתיים היסודיים בין הדלקת נר שבת להדלקת נר חנוכה:

בשבת אשר עניינה ומהותה הוא האור הרוחני העליון הנמצא למעלה מעולמנו והמאיר אליו מכוח קדושתה של השבת - הדלקת הנר היא למעלה מעשרה טפחים, הרומזים לגובה הרוחני אשר בו נמצאת השכינה לפי קבלתם של חז״ל, שהרי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים. הפתילות צריכות להיות כאלה שהאש החומרית, כמשל לאש הרוחנית, נאחזת בהם היטב על מנת שאור האש ידלוק כראוי. זמן ההדלקה הוא דווקא ביום, בזמן אשר בו השמש זורחת ומאירה כמשל לקדושה המאירה את חיי העולם הזה, ומטרת ההדלקה היא שיהיה האור החומרי כמשל לאור הרוחני דולק.

לעומת זאת, בחג החנוכה אשר מטרתו להאיר את החשכה גם במקומות היותר שפלים ונמוכים, הגובה בו מדליקים את הנר הוא דווקא למטה מעשרה טפחים, בגובה אשר בו כביכול לא נמצאת השכינה. זמן ההדלקה הוא דווקא בחושך - משתשקע החמה, וגם פתילות ושמנים שכביכול אין האור נאחז בהם יפה מותרים להדלקה על מנת לגלות את האור הטמון גם בהם, וממילא מובן שעיקר המצוה היא פעולת ההדלקה הנעשית על ידי האדם אשר תפקידו להאיר את העולם גם במקומות החשוכים והמסובכים שבו.

גמ' (שבת כג:): "אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

רש"י מבאר, כי כוונת הגמרא להדלקת נר שבת ונר חנוכה: "בנים תלמידי חכמים – דכתיב (משלי ו): "כי נר מצוה ותורה אור", על ידי נר מצוה שבת וחנוכה בא אור התורה".

רואים מכאן שלנרות שבת וחנוכה יש קשר הדוק לחינוך הילדים!

ישנן כל מיני גישות לחינוך וישנם כל מיני סוגי ילדים, כל ילד זקוק לגישה אחרת, כל ילד 'נדלק' בצורה אחרת ומאיר בצורה מסויימת!

ישנם ילדים הצריכים התנהגות של חנוכה ואחרים הצריכים התנהגות של שבת...

בדור שלנו צריכים דמות שתחנך כמו חנוכה ותדע איך לרדת אל הילדים באהבה...

אמנות ההכלה (עמוד 88) – הצורה שבה מורחים את השוקולד:

מאוחר בלילה, ההורים מתחילים להילחץ: הילדים עדיין לא ישנים, התינוקת בוכה, הכלב נובח והם-עצמם עייפים... פתאום האב מתחיל לצעוק ולאיים, ותוך דקות ספורות הילדים במיטה. למרות המתח הם יירדמו, אולי ירטיבו, אולי יקומו מתוחים, אבל הם כבר ישנים, ומה זה בעצם משנה...?

כל הורה אוהב את ילדיו. זו עובדה ואין על זה ויכוח. עיקר המשימה הוא לגלות את אהבתנו, שכן מקום משימת החינוך הוא באמצעים ולא במטרה.

אם גם כך בסופו של דבר הילדים יירדמו, עיקר העיסוק שלנו אינו ה'מתי' אלא ה'איך׳ הם יירדמו.

לכן, מה שחסר בסיפור זה הוא חוויית המנהיגות של ההורה. ההורה הוא המוביל, הוא מאמין בהשפעתו, וכשיקיים את ״סוף מעשה במחשבה תחילה״, תחל ההתארגנות לקראת השינה שעה וחצי לפניה.

צריך לתכנן ארוחה נעימה, פשוטה אך שמחה, פיג׳מה וצחצוח שיניים ולבסוף סיפור, או לימוד הלכות לשון הרע או פרק תנ״ך, ואז קריאת שמע על המיטה.

עבודת החינוך אינה צריכה כאמור להתמקד במטרה, ״האם הכנת שיעורי בית?״, ״מה, לא אכלת את הסנדוויץ'?!״, ״אל תנבל את הפה!״, ״עוד לא קמת? מאוחר!״. זהו חלק זניח.

עיקר החינוך הוא בצורה, באווירה, במבט, בחיוך, בחיבוק, בדרך שבה אנחנו מורחים את השוקולד על הלחם...

אמנות ההכלה (עמוד 90) - הדרך להיות אב סמכותי:

שאלה: אני אבא חלש, ביישן, עדין, לא סמכותי... מהי הדרך לעורר את הסמכות האבהית שבי?

הסמכות האבהית היא אחד הדברים החסרים ביותר בדור הזה. כי האב במהותו הוא חסד מתוק וכל עבודתו היא להתגבר, כלומר להיות גבר, ״ברוך שלא עשני אשה״.

העבודה על הגבריות היא סוג של מלחמה. אולם מהי הגבריות?

החברה המודרנית פיתחה אצלנו דפוס מוטעה של הגבר כגס ורודני, וזה אינו נכון. האמת היא שההתפתחות הגברית היא על ידי גילוי רגשי, ביטויי חיבה, פתיחות אמוציונלית.

זה שאתה מדבר על עצמך באופן כזה כבר מעיד על כך שאת השלב הזה עברת. כי גבר ה״מראה שרירים״ אינו אלא ציור של אדם חסר ביטחון שצריך לעורר סביבו התפעלות או בהלה על מנת להוכיח את גבריותו.

אולם לאחר שלמדת לדבר באמת על רגשותיך, בעיקר עם אשתך, עליך ללמוד להעמיד פנים, לכעוס ב'כאילו', וזה באחוז אחד של המקרים. ברוב המקרים, הסמכות מתבטאת באקט של חיזוק, כמו ״אני לא מאמין שאתה - ילד שכולו עדינות - מסוגל לדבר בצורה כזאת״.

ולפעמים דיבורך עמו הוא תוצאה מחייבת של מעשה רע: ״אם אינך מסוגל לשבת בשקט בשולחן, היכנס לחדר לחמש דקות ותעשה ׳חושבים׳ על התנהגותך״, לגבי האחוז האחד הזה, תוכל לעמוד מול המראה ולדמיין שהילד מכניס ברזל לשקע, ואז תרים את קולך: ״תוציא מיד את הברזל!״ זה פיקוח נפש... כי הרי הילד ירא מאביו, כצורך נפשי, וזה הרי טמון בו!

בנין אמונה (חגים עמ' 100) – מהי גבורת המכבים?

גבורתם של המכבים המעטים בלחימתם אל מול הצבא היווני הרב והעצום שרדף אותם, כמתואר בספרים החיצוניים - ספר חשמונאים וכדומה, אינה מוטלת בספק.

על כן, מפתיע מאוד שבנוסח תפילת על הניסים המעצימה את נס הנצחון הצבאי שאותה אומרים אנו בימי החנוכה, מתוארים המכבים כחלשים ביחס ליוונים המכונים גיבורים, כנאמר: ״מסרת גיבורים (היוונים) ביד חלשים (המכבים)״, האומנם?

מבאר הרב קוק שישנם שני סוגי גבורה:

הגבורה האחת - גבורה גופנית חומרית, הנובעת פעמים רבות (לא תמיד, כמובן) מצדו הבהמי של האדם ומקלקוליו המוסריים, גבורה הבאה לידי ביטוי בהכנעת אחרים וכיבושם. זוהי גבורה חיצונית ויחסית - גבורת ההתפשטות וההתרחבות הבאה (בדרך כלל) על חשבונם של אחרים.

הגבורה השנייה היא גבורה מוסרית אלוקית, הנובעת מנשמתו העליונה של האדם, הבאה לידי ביטוי בכיבוש האדם את עצמו - בשימת גבולות ובסידור כוחותיו השונים וארגונם בתוכו בצורתם המדויקת והמאוזנת, המבטאת כל כוח וכל כישרון לפי ערכו האמתי. זוהי גבורה פנימית-אלוקית - גבורת הצמצום.

יסוד גבורתם של ישראל, הבאה לידי ביטוי פעמים רבות גם באופן חומרי, חיצוני ומעשי, כמו במלחמה צבאית כנגד אויביהם ובהכנעתם, איננה גבורה חומרית-כוחנית הנובעת מהצד הנמוך והשפל שבנפש האדם ומקלקוליו המוסריים, אלא גבורה חומרית ומעשית הנובעת מהגבורה הפנימית-המוסרית אלוקית!

הרב קוק (עולת ראי״ה א,עב): ״גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם ומאבדים אותם אלא גבורה שבעיקרה היא קשורה בכיבוש שאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוקית״.

וכן (אורות, ישראל ותחייתו ח): ״גבורתנו עדינה היא, אי אפשר שתהיה גבורת חורבן וכיליון״.

מכאן מובן, שאף על פי שלאורך כל ההיסטוריה מוטלת עלינו האחריות והחובה להתגבר על אויבינו באופן פיזי ובכוח הזרוע, גבורה חומרית זו אינה נובעת מקלקול מוסרי ואינה התפרצות פיזית אלימה חסרת שליטה, אלא מקורה ויסודה בגבורה מוסרית, ערכית וקדושה, הזוכה מכוח כך גם לסיעתא דשמיא אלוקית, היודעת "כי לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ה'״...

על כן, תיאורם של המכבים כחלשים לא מתאר את חולשתם הפיזית הצבאית אלא את חולשת דעתם המגלה את מעלתם הרוחנית, בכך שידעו שאין הניצחון תלוי רק בהם אלא בהקב׳׳ה הנלחם עימם, ובא הדבר ללמד שאף על פי שהיו גיבורים ונועזים באופן חומרי ומעשי, מקור כוחם לא היה גבורתם החיצונית, אלא קדושתם האלוקית הפנימית אשר ממנה נבעה גבורה חיצונית זו.

כדבריו הנפלאים של הגר׳׳א (סידור הגר׳׳א שיח יצחק): ״וזהו מאמרם - ׳חלשים׳, שהיו כל כך צדיקים שלא תלו ניצחונם מחמת גבורתם, אלא שהיו חלשים כדעתם שידעו שמחמתם (בזכות גבורת עצמם) לא ינצחו, אלא רק מחמת עזרת ה׳״!

ובחזרה לחינוך הילדים - השבת אשר בה חל חג החנוכה, היא שבת מיוחדת מאוד המסוגלת לאחד את הצדדים של שבת וחנוכה יחדיו!

ה׳נתיבות שלום׳ (מאמרים לחנוכה עמ' פו'): ״שבת חנוכה מעלתה גדולה מאוד והיא בבחינת תכלית השלמות שנר חנוכה ונר שבת משלימין זה את זה... ונמצא כי שבת חנוכה היא מהשבתות הגדולות בשנה, ומבחינה מסוימת זו השבת הגדולה של השנה שיש בה עליה לכל הפתילות והשמנים שאין מדליקים בהם בשבת, וכל יהודי יכול להידלק בה מאור השבת...״.





[1] בנין אמונה.

יום שישי, 6 באוקטובר 2017

סוכות - שבעת תפקידי הסוכה

שבעת תפקידי הסוכה




תפקיד[1] ראשון: נצח - חיריק - הגנה מפני המזיקין!


בש"ס ובפוסקים רואים באופן ברור שהעניין המרכזי בסוכה הוא הסכך!

רש"י (סוכה יב.): "כל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה".

הלכה עיקרית מאוד בעניין הסכך היא הצל צריך שיהיה מרובה מהחמה כמו שכתוב בישעיה (ד,ו): "וסכה תהיה לצל יומם" רואים שהתפקיד העיקרי של הסכך הוא להצל מפני השמש שנקראת חמה!

השמש היא מצד אחד מקור אור וחום וטובה ומאירה, מצד שני שמש יכולה לשרוף וצריך הגנה מפניה!

מצד אחד משולה לקב"ה שנאמר (תהילים פד): "שמש ומגן ה' " מצד שני משולה לאומות העולם כמו שכתוב בגמ' (סוכה כט.): "תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים". וגם בנביאים (מלאכי ג): "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", וכנגד (ישעיה כד): "ובושה החמה".

פה נלך לפי הבחינה הראשונה שהשמש היא דבר שצריך להישמר ממנו כמו שכתוב (תהלים יט) "ואין נסתר מחמתו", וכן ענני הכבוד היו שומרים על עמ"י במדבר מפני אומות העולם.

לפי זה סוכה היא הגנה של הקב"ה על בניו!

פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב'): "זש"ה אלהים י"י עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח). א"ר פנחס הכהן בן חמא ואיכא היו ישראל כשהיו אוכלוסין של פרעה זורקין חיצים, אלא שהקיפן הקב"ה בענני כבודו סיכך עליהם ולא היו מזיקין אותם, שנא' וענני עומד עליהם (במדבר יד,יד), לכך נאמר סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח). ד"א סכותה לראשי ביום נשק, אמר הקב"ה אף אני לעתיד לבא עתידים כל אומות העולם להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם, ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה (זכריה יד,ב). ומה הקב"ה עושה, יוצא ונלחם עם הגויים, שנא' ויצא י"י ונלחם בגוים ההם (זכריה יד,ג). היאך, כיומו של פרעה, שנא' כיום הלחמו ביום קרב (זכריה י"ד). ומהו עושה, מסכך על ראשם של ישראל, שנא' סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח)".

תקונ"ז (ב:): "... דתלת הדסים רמיזין לתלת אבהן תרי בדי ערבות לתרי נביאי קשוט, לולב צדיק כתמר יפרח, אתרג רמיז לשכינתא, סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו"

זוה"ק (ח"ג רנה:): " 'וסכה תהיה לצל יומם', דסכך בעינן וסכך אתעביד לצל דאיתמר ביה 'בצל שדי יתלונן' ולא בצל סוכת הדיוט דאגין על גופא משמשא, אלא צל לאגנא על נשמתא 'בצילו חימדתי וישבתי' אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים' ".


תפקיד שני: גבורה - שוא - מסך בפני האור


אם ניקח עכשיו את המהות השניה של השמש שהיא אור והטבה במובן זה השמש היא משל לאור ה' הגדול והצל הוא בחינת הצמצום וההסתרה, שמתאים את אור השמש ליכולת הקיבול שלנו!

תניא (שער היחוד והאמונה פ"ד) – 'שמש ומגן ה' אלוקים' היינו שהיחס בין שם הויה (אור ה') ובין שם אלוקים (צמצום האור) הוא היחס בין השמש והמגן שלה, כאשר המגן מווסת את האור בהתאמה למקבלים, כן שם אלוקים מצמצם את תקפו וגבורתו של שם הויה למען יוכלו העולמות לקבל את אורו ולא יתמוססו מרוב זיו וזהר!
(כמו להאכיל תינוק מבקבוק במקום מצינור 4 צול)

פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב): "לפיכך עתיד הקב"ה לנחמם דכתיב 'וסכה תהיה לצל יומם' (ישעיה ד,ו) אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה אומר הקב"ה הוא קיים מצוות סוכה בעולם הזה אני מסיך עליו מחמתו של היום הבא, לעתיד לבוא מה הקב"ה עושה? גולה השמים הללו כמו שכתוב (ישעיה לד) 'נגולו כספר השמים' מוציאו מתוך נרתיקו והוא יוצא על תקופתו ופורע מן הרשעים שנאמר 'כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל הזדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שורש וענף' אותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה, שנאמר (תהלים כז,ה) 'כי יצפנני בסכה ביום רעה' וכן 'וסכה תהיה לצל יומם מחורב' מחמתו של יום".

אריז"ל (ספר הליקוטים כי תשא לד): "...וזה השם (הוי-ה) הוא המסך... ובאדרא קראו רשב"י פרסא, והוא שפורס סוכה ומסך שלא להשיג שום בריה באין סוף ית' ומילת פרסא כי שם זה הוא פורס ומסכך".

וזה סוד הצמצום שהוא כעין פריסת מסך להגן בפני האור העצום והוא כדמיון חומה בפני מימי האוקיינוס האדירים אשר סובבים ומגינים על אי קטן שיוכלו בני אדם לחיות בו כן כביכול כח הצמצום הוא בחינת הוי-ה ומציאות ממשית העומדת בפני האור העצום אא"ס וכביכול בולמת אותו ברוב שפעו שלא יהיה מוחק את העולמות שנאצלו ונבראו תוך החלל הפנוי.

ומצאנו שאור עצום שאין יכולת לקבל הוא דבר קשה כמו שרואים בסנחריב (סנהדרין צה:) שמתו כל אלופי הצבא מכך שהקב"ה השמיע להם את שירת המלאכים.


תפקיד שלישי: חסד - סגול - אור המקיף


ילקוט שמעוני (ויקרא כג,תרנג): "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיה ד,ו). א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' התמלא בסוכו עורו וגו' (איוב מ,לא). את מוצא בשעה שבאו הייסורין על איוב היה עומד וקורא תיגר אחר מידת הדין, שנא' מי יתן ידעתיו אמצאהו (איוב כג,ג), אדעה מלין יענני (איוב כג,ה). א"ל הקב"ה איוב מה אתה עומד ואומר מי יתן ידעתיו אמצאהו, הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא, אם מחסר אני מטלית אחת ממנו יש לי למלאת, שנא' התמלא בסוכות בעורו (איוב מ,לא). אם תאמר שאינו דבר משובח עורו של לויתן, א"ר פנחס הכהן בן חמאו ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק פופסים הרוחות שלו מכהות גלגל חמה, שנא' האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט,ז), תחתיו חדוד יחרש ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מא,כב)".

רואים במדרש שמצוות סוכה היא התנוצצות מאור העתיד שהוא אור סוכת עורו של לויתן שעליו אומרים חכמים שהוא כ"כ מאיר שמכהה גלגל חמה.

אריז"ל (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ד'): "והנה זהו טעם מצוות סוכה כל שבעת הימים של החג, כי הנה עניין הסוכה הוא אור המקיף אל השכינה..., ואנחנו בנ"י בני מלכים בני המלכות... עושים סוכה ויושבים בצל אור המקיף ההוא המתפשט בה המקיף וסובב אותה כעין סוכה, כדי שנמשיך אלינו מהאור המקיף ההוא".


תפקיד רביעי: מלכות - ללא ניקוד - גלות ודלות


פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב'): " 'באספך מגרנך ומיקבך' אמר רבי אלעזר בר מריום למה עושים אנו סוכה אחר יוה"כ? לומר לך שכן את מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביוה"כ הוא חותם את הדין שמא יצא דינם של ישראל לגלות ועל ידי כן הן עושים סוכה וגולין מבתיהם לסוכה והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל שנאמר (מיכה ד,י): 'חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן, כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה, וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה', מִכַּף אֹיְבָיִךְ' ".

ופה הסוכה היא דירת עראי של מסכנות וגלות כדי לכפר על העוונות, ואתה לא נמצא בבית היפה והקבוע והנח שלך.


תפקיד חמישי: הוד - קובוץ - בית לה'


מדרש רבה (שמות לד,ג): "ד"א ועשו ארון מה כתיב למעלן ועשו לי מקדש אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואני רועה שנאמר (תהלים פ) רועה ישראל האזינה עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אתם כרם שנא' (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואני שומר שנאמר (תהלים קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל עשו סוכה לשומר שישמור אתכם אתם בנים ואני אביכם שנאמר (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם ואני אביכם שנאמר (ירמיה לא) כי הייתי לישראל לאב כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו וכן הוא אומר (משלי יז) עטרת זקנים בני בנים עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו לכך נאמר ועשו לי מקדש".

משמע מכאן שהסוכה היא מגורים לקב"ה כדי לאפשר לו להתגלות בעולם כמו הפקיד של בית המקדש, כמו שכתוב בתהילים (עו,ג): "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתו בְצִיּוֹן".

תקונ"ז (ב:): "... סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו, הא אינון תמניא לקבל י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י דאיהו חושבן סוכה כ"ו ה"ס".

האותיות ס"ה מבחוץ שזה בגי' אדנות, והאותיות כ"ו מבפנים שזה גי' הוי-ה, להראות ששם אדנות שהוא ההיכל מכיל בתוכו את שם הוי-ה, כמו שכתוב בחבקוק (ב,כ): "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ" 'הס' זה בגי' היכל ואדנות ושם נמצא שם הוי-ה, כי אין אורו הגדול יכול להאיר לעולמות אלא דרך בית המכיל ומקבל את אורו הגדול, וזאת מהות הסוכה.

לפעמים המצב הוא הפוך שהקב"ה חופף בכבודו את המקום ואז כתוב (במדבר יז,ז): "וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן" שהאותיות כ"ו מסובבות את האותיות ס"ה.


תפקיד שישי: תפארת - חולם - חופה


ישעיה (ד,ה-ו): "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר".

תיקונ"ז (נו.): "ושכינתא תתאה איהי סוכ"ה, כ"ו ה"ס, דאיהי הויה-האדנות,  כלילא מתרויהו שמהן, סוכה חבורא דתרוייהו כגונא דא יאהדונה"י".

בפעם הראשונה בתורה שמופיע סוכות כתוב בבראשית (לג,יז):"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת". אם הדבר הראשון שיעקב אבינו עושה כשהוא נכנס לארץ כנראה שזה דבר חשוב, יעקב אבינו הוא מידת התפארת וארץ ישראל היא השכינה והכניסה שלו ארצה רומזת על יחוד קוב"ה ושכינתיה, ולכן ישר בנה את החופה לחתונה!

תיקונ"ז (קז:): "ועם כל דא לא יהא שלם אלא בבת זוגיה דאיהי אדנ-י, ובאן אתר? בסוכה, דאיהו כ"ו ס"ה דאיהי יאהדונה-י, ורזא דמלה 'ויבא יעקב שלם' בהוי-ה, מיד 'ויבן לו בית' דא סוכה, כמה דאת אמר 'ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית' ".

תיקונים חדשים לרמח"ל (תיקון כה): "סוכה כ"ו ס"ה דאימא איהי חופה על רישא דחתן וכלה, דעד לא עיילין לחופה לא מתחברן, ואיהי מחברת לון, ולזמנא דאתי 'כי על כל כבוד חופה' (ישעיה ד,ה) מסטרא דאימא".


תפקיד שביעי: יסוד - שורוק - סוכת שלום


גמ' (סוכה כז:): "כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".

בתפילה (ערבית של חול): "ופרוס עלינו סוכת שלומך", ושל שבת: "ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת רחמים ושלום".

מדרש (בתי מדרשות ח"ב מדרש אלפא ביתות): "אמרתי לכם עשו סוכה כדי שאפרוס לכם סוכת דוד הנופלת, סוכת שלום".

תקונ"ז (כב:): "ודא איהו רזא דהפורס סוכת שלום עלינו, אימא עילאה דאיהי סוכת שלום דמסכך עלייהו ושלום עמה, דאתמר ביה הנני נותן לו את בריתי שלום".







[1] ערוך מטללי חיים סוכות.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: