פרשת אמור - החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי

החינוך מתחיל בלהיות נורמאלי

ויקרא (כא,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".

להזהיר זה גם מלשון זהר - שהילד יהיה זוהר!

איך עושים את זה? עם הרבה אהבה והשקעה!

קודם כל בונים בילד אישיות שמעריכה את עצמה ויכולה לאהוב, אישיות שתהיה מסוגלת לאהוב אחרים בעצמה בעתיד רק לאחר מכן מעמיסים על גבי זה עבודת השם...

בפרשתנו[1], יש ילד חוץ, הוא מכונה "המגדף". אין לו שם וגם מקום אין לו. וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית – הוא בנה של שלומית בת דִּבְרִי משבט דן אבל אבא שלו הוא איש מצרי. עוד במצרים הוא ראה את שלומית וחשק בה ומה עשה – העביד את בעלה בפרך כל הלילה והוא עצמו נכנס בחושך והיה איתה, מבלי שידעה שזה הוא.

מהלילה ההוא נולד ילד. וכשלכולם יש חניה, הוא מחפש את שלו: "סליחה, באיזה שבט אני נוטה את אוהלי?"

"אין לך מקום".

"אבל אמא שלי, שלומית בת דברי, היא משבט דן".

"נכון נשמה, אבל אבא שלך מאיפה?! החניה היא לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם. אין לך מקום, אתה ילד חוץ".

ילד החוץ הזה מקלל ומגדף וסוקלים אותו באבנים.

"ויצא בן אשה ישראלית" – מהיכן יצא? שואלים חז"ל ותשובתם מופלאה: מפרשה של למעלה יצא. מהפסוקים שכתובים ממש לפני פרשת המגדף ועוסקים בשתי הלחם, אותו לֶחֶם-הַפָּנִים שנאפה בבית המקדש ויש בו פלא: הוא נשאר חם ממוצאי השבת שהוא נאפה, עד לשבת הבאה.

והמגדף מלגלג: "צאו מזה. בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ? איזה שטויות. דרך המלך לאכול פת חמה של אותו יום. שמא פת צוננת של תשעה ימים? אני לא מאמין בנס הזה, שהחלות נשארות חמות מערב שבת עד מוצאי השבת הבאה. קשקושים". 

למה הוא צוחק על לחם הפנים? כי כל כך הרבה זמן הוא לא אכל לחם חם. "כל כך הרבה זמן לא הכניסו אותי הביתה", הוא אומר. "אני לא מאמין שמחכה לי לחם חם באיזשהו בית...".

ילד שלא קיבל חום בילדות יצטרך לעבוד קשה מאוד כדי שיוכל להכיל חום כשיהיה גדול...

אומר הרב הוטנר ("פחד יצחק" לפורים, על שמות י"ז,טז) – מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר-דֹּר. לזה הוא מחכה, עמלק. לרווח הבין-דורי הזה, כי זה יהיה הניצחון שלו.

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית. מהיכן יצא? שואלים חז"ל ואני עונה: הוא יצא מהמושג "בן". הוא החליט שהוא אחר, וזו טעות סוֹפר שכבר אי אפשר לתקן.

רבי שמעון בר יוחאי מצמצם את כל האינטלקט הזוהר שלו לאבהוּת. "יכוֹלני, אני ובני, לפטור את העולם כולו מן הדין". מה, זה מה שיגאל את העולם? כן. אני ובני.

לא בלי בתי. לא בלי בני. אין גאולה אחרת. ואידך זיל גמור!

השבוע הרציתי לפורום מדהים של מנהלות בתי ספר. חרדיות-חרדיות, ולצידן מנהלות בתי ספר חילוניות הארד-קור, כך הן מכנות את עצמן. זה היה פשוט מדהים...

אני אמרתי להן, ש... אין בהן צורך. הגעתי כדי לומר להן שאין בהן צורך. מפני שידע זה לא מה שצריך היום. המורה של היום הוא לא המורה של פעם. ידע יש בגוגל ובמנועי חיפוש. גם סטיב ג'ובס לא סיים את לימודיו. "אז למה זקוקים לכן? רק לדבר אחד שנקרא: אהבה".

מה המושג "מורה"? הר המוריה נקרא כך, לכאורה, על שם ההוראה שיוצאת ממנו. אבל זה לא מה שבחרו חז"ל לומר. הם אמרו: על שם המור הטוב שיש שם.

מורה היא אחת שלוקחת את התלמיד שנראה הכי נורא בעולם ואומרת עליו: "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ  ה'".

שאלתי את כל המנהלות האלה, נשי שיעור קומה מדהימות: "איזה זיכרון יש לך ממורֶה או מורָה שהכרת?"

היה מדהים לשמוע, שלהוציא אחת, אף אחת לא דיברה על ידע. אחת סיפרה, למשל, איך היא עלתה ממרוקו ולא דיברה עברית וישבה בכתה נזופה והמורה לקחה אותה בהפסקה וחיבקה אותה. מה שזכרו ממורים וממורות היה משפט אחד נהדר, או, לחלופין, משפט נורא אחד של מרחק: אתה ילד חוץ.

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל (דרשה לפרשת ויגש):

"צריך לנשק את הבן, לחבק אותו, בבית. להראות לו אהבה, שאתה אוהב אותו. זה העיקר, החמימות שההורים נותנים להם זה החינוך, זה הבריאות הנפשית שלהם".

עדיף לילד הורים ללא השכלה של פסיכולוגיה חינוכית אבל עם הרבה אהבה מאשר הורים עם תואר שלישי בחינוך שלא יודעים לאהוב...

טבעיות בריאה בנפש הפרטית:

הרב קוק (פנקס הדפים ד (42), יש לך כנפי רוח עמ' רלד): "לפי אותה המדה שהחיים הטבעיים לקויים הם בגוף וברוח, כך התורה מתלבשת בלבושים של חלשה המעוררים זועה בנפשות. על כן צריך לשוב אל הטבע החמרי והרוחני כדי לחזק את אור החיים של כל רוממות קודש".

כתנות אור (עודד מזרחי עמ' 9): "רפאלה חשה ציר בבטנה. מיד שלחה את שכנתה לקרוא לבעלה עופר שישב בדירת הסופרים שלו בעירם עמנואל. בדיוק כתב אז את שירת הים. הוא הגיע בריצה לביתו והזמין אמבולנס, עזר לאשתו להתארגן, וכאשר האמבולנס הגיע סייע לה לעלות. הוא אחז בידו ספר תהילים. מה כבר אפשר לעשות בדרך ללידה?!

עופר גמא פרק ועוד פרק. מדי פעם התבונן במרחבי השומרון שנשקפו מהחלונות, אבל מיד החזיר את עיניו לאותיות. רפאלה קראה את ׳׳התיקון הכללי׳׳ בין ציר לציר. היא ניסתה ללכוד את מבטו של בעלה הממלמל, אך לשווא.

הם נכנסו למחלקת יולדות ב׳׳לניאדו׳׳. עלה בדעתו של עופר להתקשר להוריו ולהורי אשתו בטלפון הציבורי, אבל התחרט. כאשר תהיינה, בעזרת השם, בשורות טובות אתקשר. ממילא הם לא קוראים תהילים, אז במה יועילו?!

אחרי רבע שעה יצאה רפאלה בלוויית אחות שאמרה להם: ׳׳את זקוקה להליכה כדי לזרז את הלידה. אני מבקשת שתלכו ביחד לאורך חוף הים׳׳.

עופר תמה בלבו: האם היא לא רואה שאנחנו חרדים? מה לנו ולחוף הים?! האחות חייכה מעט ואמרה: ״זה בסדר. מדובר בחוף דתי׳׳, והוסיפה, ׳׳אם תרגישי שהצירים מתגברים, תחזרי מיד״.

וכך מצאו את עצמם מטיילים בחוף נתניה עם השקיעה.

עופר התבונן בשמיים המרהיבים. כבר שבע שנים שהוא חוזר בתשובה ומאז לא טייל בחוף הים ובטח שלא בשקיעה. הם פסעו דומם לאורך החוף השומם. הגלים ליחכו את החול הרך.

איזה מצב סוריאליסטי, חשבה רפאלה, מתי אנחנו מטיילים ביחד לראשונה בחיינו? כדי לזרז את הצירים...

היא הביטה בפניו הדרוכות של עופר. היא לא זכרה אותו צוחק באופן משוחרר מאז שנישאו. לכל היותר אמר איזה חידוד תורני.

מלון ״ארבע העונות״ נראה באופק. הוא החל לספר לה איך עבד שם בתור בל-בוי כאשר היה סטודנט והצחיק אותה מאוד. לפתע עלתה במוחה מחשבה מוזרה: עופר הוא בחור מקסים. איזה כיף שאני נשואה לו!

היא נדהמה מעצמה. מעולם לא העזה לחשוב מחשבה כה פשוטה וטבעית. החליפה הארוכה של עופר השתרכה בחולות וספגה גרגירים לחים.

היא ביקשה שיספר לה עוד סיפורים מצחיקים. הוא חשב בלבו: משונה מאוד. דווקא עכשיו, כשרפאלה עומדת ללדת את ילדינו השלישי, היא כל כך נחמדה.

הוא נזכר בפגישות השידוכים שלהם. הכול היה מלא בתפילות לה׳ ועטוף במצוות ובפתגמי חז״ל. רק דבר אחד היה חסר: חיבה טבעית בין איש לאשה, מתנת אלוקים הגנוזה מגן עדן מקדם.

לפתע רפאלה חשה בציר ממושך. הם מיהרו לעבר בית החולים כשהם נבוכים מטיפת הטבעיות שנטפה עליהם. בשעה טובה ומוצלחת נולד להם בן זכר וייקרא שמו בישראל מתניה.

כמה חודשים לאחר מכן פנה עופר לרפאלה והציע לה בביישנות: ״אולי נשאיר את הילדים אצל אחותך וניסע לחוף נתניה לתפוס את השקיעה ?! ״ היא הסמיקה והנהנה בראשה לאות הן.

הרב קוק (פנקס מא כ, מאמרי הראיה ב 409, יש לך כנפי רוח עמ' רלה): "הכרח הוא שיתכונן בעולם יפה יפה, המוסר הטבעי, היושר הטבעי, ההשכלה הפשוטה והעז של החיים המיושרים. ועל ידי ההשראה העמוקה וההרחבה התכונתית הזאת, המתלבשת בלבוש חול, יעשה מכון שיואר בו אור הקודש היותר מבהיק ויותר עליון".

שירת הים (על הרב חרל"פ עמ' 164): באחד משיעוריו לימד הרב חרל״פ את דברי הגמרא במסכת כתובות (קיב:) ״ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה (ר' חייא התגולל בעפר ארץ ישראל) שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו׳״.
בפירושו לדברי הגמרא מצטט רש״י את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". 
קרא הרב באזני תלמידיו את הפרוש התמוה ושאל מה חידוש חידש רש״י ומה פירש בכך? הלא רש״י בסך הכול העתיק את הפסוק מספר תהלים (פרק ק״ב), פסוק אותו ציטטה כבר הגמרא עצמה...
ביאר הרב חרל״פ: רש״י מפרש את הגמרא באופן יסודי וגאוני, רש״י מחק את המילה ׳שנאמר'. ר' חייא התגולל בעפר הארץ מאהבתו הטבעית אליה ולא בגלל שנאמר, לא בגלל שכתוב. אהבת עבדי ה' לארץ ישראל היא טבעית, אהבה הבוערת בעצמותינו: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

לא לאבד את ההתנהגות הישרה והטבעית מרוב חסידות וצדקות:

כתב הנצי"ב: "בית שני שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, מפני מה חרב? כיוון שלא היו ישרים בהליכות עולמים.
על כן מפני שנאת חינם שבליבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה‘ שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו ע"י זה לשפיכות דמים, בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולמים ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמיים".

רק ע"י חינוך מאהבה של בנים מגיעים לנפש בריאה ושמחה:

כותב הזוה"ק (ח"ג קיח.): "כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין הַאי לְהַאי. אֶלָּא, כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא. כָּאן בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּזִמְנָא דְּאִיהִי בְּגָלוּתָא בֵּינֵי עֲמַמְיָא".

[תרגום: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין זֶה לָזֶה? אֶלָּא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה - כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים].

בגלות, בחו"ל, עבודת ה' שלנו היתה ביראה כמו עבדים, בארץ ישראל עבודת ה' היא מאהבה כמו בנים!

בחו"ל היתה חסרה הפנימיות, החינוך היה בכפיה כמו עבד, בארץ ישראל חוזרים לפנימיות חוזרים לחינוך מאהבה!

עין איה (ברכות א' פ"א ז. ע'): "יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות. כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם".

חינוך מאהבה אמנם גורר בחירה חופשית אחרת לפעמים... אבל ככה זה בנים הם לא תמיד עושים כל מה שתרצה, עבדים עושים הכל... ועדיין אתה מעדיף את הבן שלך על פני העבד...

לכן אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני איכה תתרל"ח) שהקב"ה מעדיף את עם ישראל בארצו אפילו רשעים מאשר צדיקים בחו"ל...

הרב קוק (יש לך כנפי רוח עמ' שיז'): "ארץ ישראל היא מיוחדת לסגולת אהבת ה' יתברך. על כן ההדרכה של עם ה' בארצו צריכה להיות על פי דרכי האהבה, לא על פי דרך של יראת הענש, שאין ראוי להשתמש בה בקביעות".

באחת השבתות עלה מתפלל נסער על במת בית הכנסת 'שערי תורה' שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה באמצעה והכריז בקול רם ונרגש לפני הרב וציבור המתפללים:

"דעו לכם רבותי כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי ביפו ועוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! כל המתפללים מתבקשים להפסיק מיד את תפילתם וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!"

הקהל שמע את דברי האיש הנרגש וקולות של זעם על חילול השבת בפרהסיה נשמעו מכל עבר.

היו כאלה שקראו לעשות שפטים באותו רשע. לאחר שירד האיש, עלה הרב קוק על הבמה, השקיט את הקהל המרוגז בתנועות ידיו ואמר בקול נמוך, אך תקיף:

"אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר, אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן. ממני תראו וכן תעשו!"

לאחר התפילה יצאו כל המתפללים ובראשם הרב קוק לרחובה הראשי של יפו המוליך לחנותו של שמואל הסנדלר.

העוברים והשבים השתאו למראה התהלוכה. הם הגיעו לחנותו של הסנדלר שהיתה פתוחה לרווחה וכמה לקוחות נראו בתוכה.

המתפללים ועוברי אורח נוספים שהצטרפו אליהם ניצבו על עומדם וחיכו בדריכות למה שעומד להתרחש לנגד עיניהם.

הרב נכנס לחנות כשהוא עטוף בטליתו וקרא בקול רם: "ר' שמואל, שבת שלום לך"!"

שמואל הסנדלר נדהם למראה רב העיר ולא הצליח להוציא הגה מפיו. הוא ציפה שהרב יאמר דבר מה נוסף, שיוכיח אותו על חילול השבת בפרהסיה, אבל הרב נפרד ממנו לשלום בניד ראש ויצא מהחנות לעבר ביתו כדי לסעוד את סעודת השבת.

לאחר שהרב יצא, נכנסו כל המתפללים בזה אחר זה ובירכו את שמואל הנדהם בשבת שלום כפי שעשה הרב.

הסנדלר הושפע עמוקות ממה שאירע. הוא התמלא בבושה וחרטה, וזמן קצר לאחר שהסתלקו כולם נעל את חנותו וניגש לביתו של הרב קוק, עדיין בעיצומה של השבת.

הוא הקיש על הדלת ולאחר שהופיע הרב וקידמו בפנים טובות ומאירות, אמר שמואל בבכי ובתחנונים "כבוד הרב. יש לי שמונה ילדים בביתי והכנסותיי אינן מספיקות כדי להאכילם ולהלבישם. אשתי לא יכלה להכין עבורנו אפילו סעודה אחת לשבת, ומשום כך אני מוכרח לעבוד גם בשבת. כל השבוע יושב אני בחנותי ומעטים הנכנסים. אפילו זוג מגפיים אחד לא מכרתי השבוע. אין לי כל ברירה. בצער רב נאלצתי למכור גם בשבת, כבוד הרב..."

הרב הרגיע אותו במילים נעימות והסביר לו כי הוא טועה ודווקא אם ישמור על השבת כהלכתה, תבוא לביתו הברכה.

לבסוף בקש ממנו להגיע אליו שוב במוצאי שבת. כאשר חזר שמואל לבית הרב בצאת השבת, הושיט לו הרב סכום כסף וברכו שיצליח בעסק. לאחר מכן פנה הרב לוועד הקהילה וביקש מהם שיקלו על מצבו של שמואל.

ומאותה השבת ואילך, דקדק הסנדלר לשמור את השבת כהלכתה וראה ברכה בעמל כפיו.

---

[1] הרבנית ימימה מזרחי.

פרשת אמור - קודם כל השתדלות

קודם כל השתדלות

שיר השירים רבה (א,לא) מביא סיפור מעשה על בני זוג מהעיר צידון, שלאחר כעשר שנות נישואים ללא ילדים באו אל רשב"י במטרה להתגרש[1].

אמר להם רשב"י: "כשם שנישאתם במאכל ובמשקה, כך תיפרדו". שמעו בקולו, עשו להם יום טוב וערכו סעודה גדולה.

במהלך הסעודה שתה הבעל יין לרוב. כטוב ליבו ביין הוא אמר לרעייתו: "קחי עימך בלכתך כל חפץ טוב שיש לך בבית וקחי אותו עימך אל בית אביך.." ומיד לאחר מכן, היין נתן בו את אותותיו והוא שקע בשינה עמוקה.

או אז, ביקשה האשה מעבדיה כי יישאו אותו במיטתו לבית אביה.

כשהתעורר, הקשה מיד הבעל: "מה לי בבית אביך?" ואילו האשה השיבה: "ולא כך אמרת לי, 'כל חפץ טוב שיש בביתי, טלי אותו ולכי לבית אביך'?.. אין לי בעולם חפץ טוב ממך!"

הלכו שוב לרשב"י, וכעת עמד רשב"י והתפלל עליהם ואכן כעבור זמן, נגד הסיכויים, נולדו להם ילדים.

שם: "ללמדך מה הקדוש ברוך הוא פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות".

אבל אם כל מה שהיה צריך כדי שבני הזוג יזכו לילד הוא שרשב"י יתפלל עליהם, מדוע לא עשה זאת מהרגע הראשון?! מה היה הצורך בסעודת הגירושים, על השלכותיה הנפתלות, אם מה שבסופו של דבר חילץ את הזוג ממצוקתו היה תפילה, שאותה היה יכול רבי שמעון לשאת מההתחלה?!

כותב הרב קוק (מאמרי הראי"ה ב, מגד ירחים עמ' תקא): "[חודש] אייר - הגבורה העילאה של תלמידי רבי עקיבא, והצפונה של קדושי הקהילות, מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י".

מהותה של תורת הקבלה (אוצר הרזים), היא לא להסתגף אלא לקדש את החומר.

רשב"י מחבר את הקודש והחול, את ההשתדלות ואת הנס.

הוא למד את זה מרבו ר' עקיבא שעשה מרד גשמי בפועל ולא הסתפק בלימוד תורה.

הוא גם למד את זה משיעור כואב של 13 שנה במערה...

עין אי"ה (שבת על שבת ל"ג. פיסקה רסט): "אותיכו תריסר שני במערתא. חיי החברה המעשית הנם שש שנים... וההכשר הנהו צריך להיות כפול: עליית הצדדים העיוניים, הנדרשים לכלל כל השאלות שבכל הליכות החיים... ואח"כ ההכשר להוציא אל הפועל את כל הצדדים העיוניים בחיים בפועל...".

עין אי"ה (שבת על שבת ל"ג. פיסקה רעג): "יצתה ב"ק וא"ל להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם - וכיון שעוד לא באתם עד אותה המעלה איך לקשר את כל החיים בירידתם כמו שהם אל התעודה העליונה, וחפצכם להחריב את המצב של ההוה כדי לבנות על משואותיו עולם מתוקן במהרה, ולא לשכללו קמעא קמעא עד שישוב לתיקון השלם ויוחזר הרע לטוב, ע"כ שובו למערתכם, להוסיף עוד מעלה"!

רשב"י ובנו חזרו למערה לעוד 12 חודש (חודש לשנה) כדי ללמוד איך להופיע את כל המעלות העליונות שהם למדו בתוך עולם המעשה...

רשב"י רוצה שהזוג יעשו השתדלות מעצמם, אח"כ הוא יתפלל לנס, שבאמת קרה...

שמעתי ממו"ר אבי שרבו הרב נחמני זצוק"ל שהיה מלומד בניסים ובעל רוח הקודש, היה חוקר שתי וערב אם האדם שפנה אליו עשה את כל ההשתדלות האפשרית בכל כיוון אפשרי במקביל לתפילה עליו...

על ההשתדלות הנצרכת הרבה לפני שסומכים על הנס כותב גם רש"י בפרשתנו (ויקרא כב,לב): "...וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס...".

לא סתם הסיפור עם רשב"י היה בנושא זוגיות - שלום בית – זה דבר שרק לעתים רחוקות מתרחש במקרה...

זוג שרוצים שלום בבית, צריכים לעשות במודע דברים שישכינו שלום ושלווה בביתם. הם זקוקים לתוכנית שלום. צריכים להיות מוכנים עם אסטרטגיות המסוגלות למזער מריבות או להמנע מהם כליל.

אחרי ההסכמי שלום והמאמץ היום-יומי יופיעו הניסים מלמעלה...

כמו כן הגאולה של האומה קשורה ישירות לזוגיות של איש ואשה:

כדברי הנביא ישעיהו (סב,ד-ה): "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ".

גמרא (ברכות ו:): "רב נחמן בר יצחק אמר... כל המשמח חתן וכלה... כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים".

הניתוק מעולם המעשה שייך לגלות, מנגד, ההתחזקות המעשית היא חלק הכרחי מתהליך הגאולה בארץ ישראל:

כמו שכותב הרב (אורות, אורות התחיה פסקה כז): "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים ומגברת את ההתענינות בעולם ובחיים וכל אשר בם.

רק בזמן החרבן, וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט, הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית.

אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה!

וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".

מאמר מקסים בנושא הזה - רבי מאיר לא שם על הנס!

---

[1]  כמובא במסכת יבמות (סד.): "נשא אישה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה- יוציא וייתן כתובה, שמא לא זכה להיבנות ממנה".

למעשה, בדורות האחרונים נהגו הצדיקים הגדולים שלא לקיים הלכה זו. כמו שרואים אצל הרבי מליובאוויטש, שהיה נשוי לאשתו במשך 60 שנה, עד יום מותה, מבלי שנולדו להם ילדים. וכן הרב צבי יהודה זצוק"ל ועוד...).

פרשת אמור - כהנים ועין טובה

כהנים ועין טובה

ויקרא (כא,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

אחרי חטא העגל הכהנים נבחרו להיות אנשי הקדש העליונים, נשמה שתחיה ותאיר באור הקדושה את הגוף שזה עם ישראל!

הכהנים צריכים להיזהר מטומאת מת כדי לא להיות שייכים לכל דבר שפל בעולם הזה, כל המריבות והמשטמות והמוות והכליון לא שייכים לכהנים!

המוות, ההיפרדות של הנשמה מהגוף, הוא תוצאה ישירה של חטא אדה"ר, תוצאה של באג במערכת לא דבר רצוי בעולמנו.

העומק של הציווי הזה הוא שהכהנים צריכים להתרחק מכל מצב של קטנות, של חוסר בקדושה או בשמחת השכינה.

הכהנים צריכים להיות מלאים תמיד באור אלוקי בטוב ובאור הנשמה.

המחשבות שלהם צריכות להיות תמיד בשמחה ובראיה חיובית על כל אדם ואדם!

כותב הזוה"ק: ״תא חזי, עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא כקבליה. כגוונא דא (תהלים ק,ב) 'עבדו את ה׳ בשמחה׳, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא״.

תרגום חופשי: בוא וראה, העולם התחתון עומד תמיד בהקבלה לעולם העליון, והוא נקרא אבן טובה. והעולם העליון אינו משפיע לעולם התחתון אלא על פי הגוון שבו העולם התחתון נמצא. אם הוא בנהירו ושמחה למטה, כך גם מנהירים לו מלעילא. אם הוא בעצבות, מביאים לו דין, כפי מעמדו ומצבו. כך, עבדו את ה׳ בשמחה, כי החדווה של האדם מושכת לגביו חדווה אחרת מלמעלה. כך גם, העולם התחתון, כפי ההתעוררות שבו, כן נמשך מלמעלה.

על הכהן מוטלת המשימה להמשיך לעולם שפע של שמחה וראיה חיובית וקדושה!

אוה"ק (ויקרא כא,ח): "ואומרו אני ה' מקדשכם, נותן טעם לחיוב ישראל בדבר זה, כי באמצעות קדושת כהן ה' ב''ה משרה שכינתו בתוכינו ומקדש אותנו, ואם אין כהן אין עבודה ואין מקדש ואין שוכן".

זוה"ק (ח"ג פט.): "בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר... והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב"ה אתרעי בהו מכל עמין עכו"ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב"ה דאורייתא כלא שמיה דקב"ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב"ה. ת"ח לך יי' הצדקה כד"א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת"ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע"ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר".

ראינו שהכהנים הם המחנכים הגדולים, מאמינים בכל לבבם בעם ישראל מלאים בעין טובה ובלב רחום, אוהבי ישראל ואוהבי ה׳, מכירים בכל פנימיותם את הגשמה של ישראל, ובכך מחברים את ישראל אל נשמתם, אל קדושתם הפנימית, וממילא - אל אביהם שבשמים.

אסור לכהנים להיות אנשים חיצוניים, אנשים הרואים ומרגישים את הגוף ללא הנשמה. זו בחינה של טומאת מת, של השתקעות רק בגוף ללא הנשמה.

הכהנים צריכים לראות את החיים שגנוזים בכל, את הפוטנציאל הגנוז בכל אחר ואחד בישראל שמלא בתוכו מצוות כרימון (ברכות נז.). זו מעלתם של אנשי הכהונה, אנשי החסד, ללמוד להביט על הפנימיות, כמו מבטו של הקב״ה, אשר בעינא עילאה, עינא דכולא חיוורא, מביט על ישראל ורואה שכולם קדושים וטהורים. הקב״ה, טהור עיניים מראות רע והביט אל עמל לא יוכל, ומעולם לא ראתה חמה, בחינת קודשא בריך הוא, פגימתה של לבנה (ראש השנה כג:), בחינת כנסת ישראל. כך הכהנים, אנשי החסד, צריכים להביט על המציאות. כמו מבטו של הקב״ה.

כותב הרב קוק (שמונה קבצים ג קנח): ״עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול, להידמות לעין העליונה, עינא עילאה, עינא דכולא חיוורא, גם על מה שעושים הרשעים... לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם״.

הכהנים צריכים לעמוד מול הקב"ה ולהתחנן אליו שירחם על עמ"י ויסתכל על פנימיותם שהיא קדושה וטהורה ויסלח להם על כל פשעיהם!

הרב קוק (שמונה קבצים ו רסג): ״אוהבים אנו את כולם, ומשנה אהבה אנו אוהבים כל נשמה זכה בכל מקום שהיא... את אהבת האמת והטוב, את החסד והתפארת אנו אוהבים. וכל משטמה, כיעור, הגבלה גופנית קצופה, אנו שונאים. מרחמים אנו על הבריות כולם. רואים אנו כל הנפשות עורגות אל הטוב, אל האמת והזוך, עורגים בעומק פנימיותם, אבל רגליהם ברשת נתונים הם, ולפדות הם מחכים. כל חפץ טוב שפועם בעוז בכל, כל דורש א-להים באמת, כל צדיק יסוד עולם, בכל מקום שהוא נמצא, בין נגלה בין נסתר, הרי הוא פודה נפשי תדירי לכל הבריות... מרוח המשיחיות נשמתו היא חיה, נזר א-להים על ראשו, ושמן משחת א-להיו עליו״.

לכן דוקא במוצ"ש שהנשמה היתירה עוזבת את הגוף והעצבות משתלטת על עמ"י זה הזמן להדגיש את הזכויות שלהם ולעורר עליהם שפע ממרום!

הרב קוק (עולת ראיה ב עמ׳ ריא): ״אליהו יושב בכל מוצאי שבת קודש תחת עץ החיים, וכותב זכיותיהם של ישראל. על כן ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מידת גילוי אליהו באיזה דרגא, אפילו אם הוא רק בדרך דמיון או הרגשה או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות, שבכל מוצאי שבת קודש יעשה גם הוא כמעשיו של אליהו, ויעסוק בזכיותיהם של ישראל. ויכיר בהכרה שכלית, ובהשגה בהירה וברורה, את קדושת ישראל ויקרת מעלתן, וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ה', וסגולת נחלתו, שאין קץ ותכלית להופעת אור קודשו של כל יחיד ויחיד שבהם, שגם על הריקנים שבישראל כל העולם כולו משותת עליהן. ויש להתרעד ביראה קדושה מקדושת הנשמה הא-להית העליונה של כל נפש מישראל, ולהיות מלא שוקקות וחמדת עולמים לקדושת רוממות קרן ישראל בכלל, ולהצלחתו של כל יחיד מישראל בכל מעשי ידיו, בחומריות וברוחניות ובכל טוב. אשריכם ישראל, 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים לג,כט). אהבתיך עמי ולאומי, איוויתיך בכל לבי, ובכל נפשי, אחמדך בכל חום לב, בכל אש עצמותי. אשתוקק לראות כבודך, יופיך והדרך, עת תרומם ותינשא, עת תגדל ביפי צביונך, ויצאו כל סגולותיו הנפלאות הכמוסות בך מן הכוח אל הפועל, עת תנטע ותתאזרח בארץ צביונך, בארץ פארך, ויגלו לצפון ולים לקדם ולמערב תפארת עוזך וגובה קרניך. 'וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ: וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ' (ישעיה סב,ב-ג)".

הרב קוק (שמונה קבצים ג,לב): "האחדות הגדולה, שצדיקים טובים, אדירי הקודש, מרגישים בעצמם מרוב אהבתם את כל היצור, שהיא הולכת ומתרכזת בצדיקי ישראל באהבת ישראל האידיאלית, היא ממשכת אליה את אור החיים ויסודו של כל יחיד ויחיד, ומהפכת את כל הנטיות היחידיות והמעשים שלהם לטובה ולקדושה. מרוב תשובה מאהבה של אנשי מופת הללו מתהפכים כל הפשעים לזכיות. ואור החיים היותר רוממים וקדושים מאיר על ידי כל פעולה וכל שיג ושיח של כל יחיד ויחיד שבישראל, והוא עומד הכן להתגלות בשעת הכושר, אשר מהרה יבוא ויגלה ויראה, והיה בימים ההם ובעת ההיא נאם ד' יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאינה כי אסלח לאשר אשאיר. בכח עליון של אחדות מאירה זו היא סגולת הסליחה לכל חטא ועון, המיוחדת לצדיקים בני עליה . אמר ר' שמעון בן יוחאי, יכולני לפטור את כל העולם כולו מן הדין, ואלמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיה עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו. וכל בר לבב ידע וישכיל, כי כל פלא היותר עליון איננו כי אם התגלות זעירה של החסד האלהי, שאין קץ לטובו, אשר צדיקים רמי מעלה מסירים באור נשמתם את הקיר החוצץ של החולשה האנושית, המבדלת ביניהם ובין האלהים וטובו".

רשב"י אמר (סוכה מה:) שהוא יכול לפטור העולם כולו מן הדין!

איך הוא יפטור את הדין? ע"י כף זכות והסתכלות טובה על כל יהודי!

הרב קוק (שמונה קבצים א,תרסט): "והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עונות הדור ולהפכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כ"א ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהן, ונעשו כולן שלמות ומזוככות. וההזרחה החיצונה החסרה להם מתמלאה מיד מהבהקת האור שבנשמת הצדיקים, מה שלא היה אפשר לעשות בעת שהיה חסר הביסום הפנימי".

אומרים המקובלים שבדור שלנו לקראת סוף עבודת הבירורים של הניצוצות (ובגלל שהס"א כבר חלשה מאוד וכמעט לא נשארו לה ניצוצות אצלה) כל יהודי יכול להסתכל ככה על עמ"י ולהפוך אותם לכף זכות!!!

פרשת אמור וספירת העומר - כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא

כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא

בגמרא (יבמות סב:) כתוב הטעם שמתו תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

במדרש (ב״ר סא, ג) כתוב: ״שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו״.

במדרש (ק״ר, יא) הלשון: ״שהיתה עיניהם בתורה צרה זה לזה״.

האר״י (״שער הכוונות״ עניו ספירת העומר, דרוש י״ב) כתב לשון חריפה יותר: ״שהיו קנטרנין ושונאין זה את זה״.

עוד כתוב בגמרא: והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר. ורבי יהודה. ורבי יוסי. ורבי שמעון. ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

וכתוב במדרש (קה״ר שם) שהזהיר רבי עקיבא את התלמידים, ואמר להם: ״הראשונים לא מתו, אלא מפני שהיתה עיניהם צרה אלה לאלה, ותנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם. מיד עמדו, ומלאו כל ארץ ישראל תורה״.

וכתוב במדרש (תנחומא סוף פ׳ חיי שרה) ״אילולי אותם שבעה תלמידים שהעמיד ר׳ עקיבא בזקנותו, לא היה נשאר לו תלמיד אחד קורא לו בשמו״.

תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתמא רב חייא בר אבין: כולם מתו מתה רעה. מאי היא? אמר רב נחמן, אסכרה!

כתב המהרש״א, מה שמתו במיתה זו דוקא, משום דמן הסתם, מתוך שזלזלו בכבוד חבריהם, היו נכשלים גם בדיבורי לשון הרע אחד על חבירו, ואמרו חז״ל (שבת לג.) סימן ללשון הרע - אסכרא. ופירש רש״י, שהוא חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון.

מי עוד מצאנו שמת באסכרא? המרגלים, שהוציאו בפיהם את דיבת הארץ!

כותב המדרש על פרשת השבוע, פרשה ששמה מורה על דיבור ועל אמירה (ויקרא רבה, אמור, כו,א-ב): "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא כא,א), רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילָאי פָּתַח (תהלים יב,ז): אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת אִמְרוֹת בָּשָׂר וָדָם אֵינָן אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת... מָצִינוּ שֶׁעִקֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז,ח): מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה...

רַבִּי יוֹסֵי מִמִּלְחַיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ, מָצִינוּ תִּינוֹקוֹת בִּימֵי דָוִד עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה מ"ט פָּנִים טָמֵא וּמ"ט פָּנִים טָהוֹר... אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ נוֹפְלִין... (דואג, אחיתופל, אנשי קעילה, והזיפים)...

אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין... אֵלִיָּהוּ מַכְרִיז בְּהַר הַכַּרְמֶל וְאוֹמֵר (מלכים א יח,כב): אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי, וְכָל עַמָּא יָדְעֵי (שעובדיה מסתיר 100 נביאים במערה) וְלָא מְפַרְסְמֵי לְמַלְכָּא...".

שו"ע (או"ח תצ"ג,ב): "נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל''ג לָעֹמֶר, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאָז פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל''ד בַּבֹּקֶר[1] אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם ל''ג עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָז מִסְתַּפְּרִין בּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת".

שואל הרמ"ע מפאנו ("עשרה מאמרות", מאמר אם כל חי ג'. (ספר גלגולי נשמות - אות כ. וראה ב"יערות דבש" ח"א דרוש ב' מה שכתב בזה) למה כתוב 'פסקו מלמות' הרי נגמרו התלמידים ולא נשאר עוד מי שימות, במתי המדבר כתוב שפסקו מלמות כי נשארו בתשעה באב האחרון 15,000 שלא מתו, אבל כאן כולם מתו, למה כתוב פסקו?

בראשית (לד,כה): "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (עשרים וארבעה אלף גברים).

מגלה עמוקות (פרשת וישב): "יעקב אמר הלא אחיך רועים בשכם מה עשו בשכם הלא לא היה להם לסכן נפשם כי מתי מספר היו והרגו כ"ד אלף איש על לא חמס בכפם גרים גרורים עד שנענשו שבט שמעון עליהם ונתדבקו בהם אח"כ כ"ד אלף איש משבט שמעון".

הברור הראשון של הנשמות של אנשי שכם שהיו נשמות גבוהות היה ע"י שמעון ולוי בברית המילה של אנשי שכם.

אח"כ הם מתו ע"י שמעון ולוי.

בגלגול הבא הם כבר יהודים:

במדבר (כה,ו-ט): "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף".

הברור הסופי היה בעשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא:

כותב הרמ"ע מפאנו: "הכ"ד אלף שהמית משבט שמעון בשכם, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עון שטים שלא הוטהרו ממנו, עד אשר יחדיו יכלו ומתו מותא תניינא".

לכן כתוב פסקו מלמות, כי זאת היתה הפעם השלישית שמתו כבר, אבל זהו, זו הפעם האחרונה.

למה זו הפעם האחרונה? בגלל שזכו ללמוד תורה עם ר' עקיבא! והתורה מזככת את האדם לחלוטין!

ע"י עסק התורה ועבודת המידות אתה יכול לחסוך לעצמך הרבה צער של גלגולים ותיקונים.

---

[1] רמ"א וצפון אפריקה נהגו בל"ג.

פרשת אמור ויום העצמאות – ממלכת כהנים וגוי קדוש

ממלכת כהנים וגוי קדוש

ישעיה (מב,ו): "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם".

רד"ק: "... ישראל יהיו קיום האומות על שני פנים: האחד (גשמי) שיהיה שלום בעבורם בכל הגוים כמו שאמר על המשיח ודבר שלום לגוים, ואמר והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וגו', השנית (רוחני) כי בסבת ישראל יהיו הגוים שומרים שבע מצות וילכו בדרך טובה כמו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וגו' ".

הרב קוק (אורות, 'למהלך האידיאות בישראל' פ"ב, עמ' קד): "בראשית מטעו של העם הזה, אשר ידע לקרוא בשם הרעיון האלהי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר 'ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט'. זוהי השאיפה, שבאה מכח ההכרה הברורה והעזה, והתביעה המוסרית הכוללת והרמה, להוציא את האנושיות מתחת סבל נורא של צרות רוחניות וחמריות, ולהביאנה לחיי חופש מלאי הוד ועדן, באור האידיאה האלהית, ולהצליח בזה את כל האדם כולו...[1]".

מקרה אמיתי, שתועד, של שיחה אשר התנהלה בין ספרדים לאמריקאים בגלי תדר “Extreme Situations at Sea” של ערוץ רדיו ימי 106  במפרץ פיניסטרה, גאליציה 16/10/97.

הספרדים: ... כאן 853-A, אנא, הסבו את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה על מנת

למנוע התנגשות איתנו. אתם מתקדמים בדיוק לעברנו. המרחק – 25 מייל.

האמריקאים: ... הרינו מציעים לכם לשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונה, על מנת למנוע התנגשות איתנו.

הספרדים: ... תשובתנו שלילית. אנו חוזרים ואומרים – שנו את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה, כדי למנוע התנגשות. 

האמריקאים (קול אחר): מדבר הקברניט של ספינה של ארצות הברית של אמריקה. תסתובבו ב-15 מעלות צפונית יותר, על מנת למנוע התנגשות.

הספרדים: הצעתכם לא נראית לנו אפשרית או מתאימה. אנו מייעצים לכם לסטות ב-15 מעלות דרומה ממסלולכם, על מנת למנוע התנגשות. 

האמריקאים (בקול רם מאוד ונימה זועפת): מדבר הקברניט ריצ'רד ג'יימס האוארד, הפוקד על נושאת מטוסים USS LINCOLN, של צי צבא ארצות הברית של אמריקה. ספינתנו היא שניה בגודלה בצי צבא ארצות הברית. מלווים אותנו: שתי משחתות, שישה מטוסי קרב, ארבע צוללות וספינות רבות של תמיכה. אני לא "מייעץ" לכם אלא "פוקד" עליכם לשנות את מסלולכם ב-15 מעלות צפונה. שאם לא כן, ניאלץ לנקוט באמצעים הנדרשים כדי לספק ביטחון לספינתנו. אנא מכם, תסתלקו ממסלולנו!!!!!!

הספרדים: מדבר חואן מנואל סאלס אלקאנטארה. אנחנו כאן שני אנשים. באשר לליווי: מלווים אותנו – כלב, ארוחת ערב, שתי פחיות בירה ותוכי, אשר כרגע ישן. באשר לתמיכה: אנו נתמכים ע"י תחנת רדיו "Cadena Dial de La Coruna" וערוץ רדיו ימי 106. אין בכוונתו לשנות את מסלולנו בהתחשב בעובדה שאנו נמצאים ביבשה. אנחנו מגדלור 853-A אשר על חוף, של מפרץ פיניסטרה, במחוז גאליציה, בספרד.  באשר לגודל: אין לנו שמץ של מושג מה גודלנו בין מגדלורי ספרד. אתם יכולים לנקוט בכל האמצעים שנראים לכם כנחוצים ולעשות כל העולה על רוחכם על מנת לספק ביטחון לספינתכם, אשר תתרסק לחתיכות בהתנגשה בסלעים שבחוף. לכן, אנחנו שוב ממליצים לכם לעשות את הדבר ההגיוני – לשנות את מסלולכם ב-15 מעלות דרומה, על מנת למנוע התנגשות.

האמריקאים: או קיי, קיבלנו, תודה.

נכון שאמריקה גדולה וחשובה ומעצמה צבאית, ואולי יש לה גם הרבה כסף (אם לא מחשיבים את החוב לסין...).

אבל אנחנו המגדלור! אז מי צריך לזוז?

תחילת הפרשה עוסקת בענייני הכהונה: קדושת הכהן, חובת ההתקדשות שלו ביחס לשאר העם, מעלתו המיוחדת בעבודתו לפני ד' ומפני כך הזהירות מכל מיני טומאות וירידות החיים.

כך עם ישראל! הקב"ה מצווה אותנו להיות הכהנים של העולם "לתקן עולם במלכות ש-די" ולפרסם את שמו לכל העולם!

כשיש התנגשות ערכים בין ההתנהגות של עמ"י לבין הגויים – אז כדאי לגויים לעשות 'מחשב כיוון מחדש' ולחשוב שנית על הדרך שלהם, כי לא להתייחס למגדלור זה מסוכן...

אנחנו צריכים לדאוג שהמגדלור יעבוד כמו שצריך ויאיר באור נפלא למרחקים!

שבת שלום ומבורך!!!

---

[1] ...למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, 'עם חכם ונבון וגוי גדול', והאידיאה האלהית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני. עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם".

פרשת אמור - תמיד אפשר להתקדם ולהשתנות

תמיד אפשר להתקדם ולהשתנות!

ויקרא (כא,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

רש"י: "להזהיר גדולים על הקטנים".

גם לחנך את הקטנים וגם לחנך את עצמך בזמנים שאתה בקטנות...

הגמ' (יבמות קיד.) כותבת שהציווי הזה נאמר על שלושה עניינים: -איסור אכילת שקצים. –איסור שתיית דם. –איסור טומאת כהנים.

אלו שלושה דברים שאדם יכול להתייאש בהם מחינוך!

אכילת שקצים זה דבר שנפשו של האדם קצה בהם, ואדם עלול לחשוב שאם המצב הוא כזה קשה אין לי שום אפשרות לשנות אותו – באה התורה ואומרת אפי' מצב כזה לא אנושי אתה מצווה לשנות!

שתיית דם כותב רש"י (דברים יב,כג בשם ר' יהודה בספרי) שהיו רגילים לשתות דם (או לא להיזהר בהכשרה של הבשר מהדם) – וגם דברים שאתה רגיל בהם אתה מצווה ויכול לשנות!

טומאת כהנים זה דבר על-שכלי, ואדם יכול לחשוב אני יכול להסביר ולחנך לדברים הגיוניים שרואים בעיניים אבל משהו על טבעי לא יקשיבו לי...

באה התורה ואומרת שהקב"ה לא נותן דברים שא"א לעמוד בהם! ואם יש חובה לחנך גם במצבים האלו - אז הקב"ה גם נותן את היכולת ואת האפשרות!!!

עובדה שאתה יכול להתאפק מלצעוק אם זה הבוס שלך...

אין דבר שא"א לחנך! השאלה איך...

היה בחור אחד שרצה להסתלבט על הרב, בא אליו עם כל החבורה ואמר לו: הרב יש לי שלוש בעיות: אין לי חוש טעם, אני תמיד משקר, ואני לא זוכר כלום... מה הרב יכול לעזור לי?
אמר לו הרב תחזור עוד שעתיים אכין לך תרופה מעולה, כל הבעיות שלך יפתרו בבת אחת.
שלח הרב את השמש שלו להביא גללי עיזים מהחצר, ציפה אותם בשוקולד ושם במקפיא.
אחרי שעתיים חוזרת החבורה, והרב אומר לו: תאכל את התרופה הזאת וזה ירפא אותך.
מגחך הבחור ומתחיל לדחוף 'כדורי שוקולד' לפה, אחרי כמה שניות שהוא לועס מתחילה לחלחל למח שלו ההבנה מה הוא אוכל, הוא מחוויר ומתחיל לירוק, וצועק: איכס זה גללי עיזים גועל נפש!!!
מחייך הרב ועונה: איזה יופי, ראית איך הכל עבר לך? גם דיברת אמת, זה באמת גללים. גם חוש הטעם חזר לך, ואני מבטיח לך שאת זה אתה לא תשכח כל החיים...

חינוך = התקדמות תמידית, תמיד צריך לשאוף להתקדם יותר בעבודת ה' אף פעם לא לנוח!!!

גמרא (מעילה יז.): "פעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם. אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר? אמרו לו יעני. אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו. אמרו טבית אמר ליבטל ובטלוה. חזר ואמר להם מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו לו יכחיש. אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחישו. אמרו טבית אמר ובטלוה. חזר ואמר להם מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו יתמעט. אם כן לא יבעלו נדות אמרו טבית אמר ובטלוה. הכירו בו שהוא יהודי החזירום.
אמרו מי ילך? ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים... יצא לקראתו בן תמליון רצונכם אבוא עמכם? בכה ר' שמעון ואמר מה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים ואני לא פעם אחת יבא הנס מכל מקום. קדים הוא על בברתיה דקיסר כי מטא התם אמר בן תמליון צא בן תמליון צא וכיון דקרו ליה נפק אזל. אמר להון שאילו כל מה דאית לכון למישאל ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו אשכחו ההוא איגרא שקלוה וקרעוה".

שואל הרב ניסים קרליץ: למה רשב"י בכה? העיקר שתבוא הישועה לעמ"י?

עונה הרב: זה בגלל שכתוב (תנא דבי אליהו כח'): "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי?" ועל זה רשב"י בכה מתי הוא יגיע למעלת האבות שהיו כ"כ קדושים שאפילו השפיעו על האנשים מסביבם שיוכלו לראות מלאכים!

מרשב"י שהגמרא מעידה עליו שהוא מלומד בניסים לומדים שלא עוצרים במקום תמיד להתקדם ותמיד לעבוד ולהשתפר הלאה והלאה!!!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו".