חודש אב – חודש האחדות בין התורה לחיים

חודש אב – חודש האחדות בין התורה לחיים

מה הבעיה הכי קשה בתשעה באב? מה הבעיה הכי קשה בחורבן בית המקדש?

ירושלים ובית המקדש חיברו את השמים ואת הארץ! את הגשמיות והרוחניות! את עולם החומר עם התורה והמצוות!

תהלים (קכב,ג): "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".

הגמרא (בבא בתרא עד.) מכנה את ירושלים "היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי" – המקום שבו נושקת הארץ לשמיים, היכן שהעולמות נפגשים. חומר ורוח, חול וקודש, אדם ומקום – כולם נפגשים בירושלים.

בית המקדש הוא נקודת ההשקה של כל העולמות העליונים עם כדור הארץ...

החיבור הזה - זה מה שנחרב!

לאחר מכן יצאנו לגלות והחומר נהיה טמא ואסור ואין לנו מה לנסות לקדש אותו, כי ממש לא מעניין אותי שלימות החומר של חוץ לארץ!

אז עם ישראל התכנס אך ורק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, ועסק בחומר רק במידה שצריך כדי להתקיים.

אבל כשחוזרים לארץ ישראל, ארץ שהחומר בה הוא קדוש (הרב יורם אברג'ל זצוק"ל: החול של ארץ ישראל יותר קדוש מספר תורה של חוץ לארץ!) - כאן העבודה בחומר – החרישה הזריעה הקצירה – הן מצוות עשה!

מרן הרב קוק זצ״ל: "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התוכניים המעשיים ומגברת את ההתענינות עם העולם והחיים וכל אשר בם!

רק בזמן החורבן וקרוב לו, שהחיל הישראלי נעתק מאדמתו, והוצרך להכיר את תעודתו אז במעמדו הרוחני המופשט, השריש רבי שמעון בר יוחאי את דרכו לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם, וגם על זה יצאה מחאה שמימית.

אבל כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסידורים המדעים והחברותיים הוא חלק מתכנית פעלו הכללי, הרי הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתרחבו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים ואור ישראל יאיר על פני תבל בכליל יפעתו".

הרב קוק (אורות עמ' פה'): "...לפני אורו של משיח, שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו 'בלישנא דאיניש, ולא בלישנא דקוב״ה' (זוהר), ועל זה נאמר גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי".

מי בדיוק מגיע בשלב הזה של הגאולה?

הנביא מלאכי מבטיח מפי ה' (מלאכי ג', כ"ג): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".

אליהו הנביא יעזור לנו לסלול את הדרך איך לשלב שמים וארץ ולקדש את החומר (המשיח רכוב על חמור לבן על החומר...) כפי שנאמר בפסוק (מלאכי ג', א'): "הנני שולח מלאכי, ופינה דרך לפני, ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים".

מי מרום (הרב יעקב משה חרל"פ, המאה ה-20, ירושלים מעייני הישועה, ח"א גלות וישועה פרק יח): "ועוד לפני התגלות שתי הבחינות הללו, הגדול והנורא, בנין ארץ ישראל ובנין בית המקדש, יבוא אליהו, ותפקידו יהיה לאחד את הלבבות ויבואו לידי הכרה שהאבות אשר התנגדו להקמת בית לשם גאולה בארץ ישראל, הוא מפני שהרגישו כי הבנים אינם דורשים את "הר קדשך", ויש ביניהם שמוותרים על זה, ולכן התנגדו האבות להתעוררות זו, כי ארץ ישראל בלא קדושה, בלא בית הבחירה, אינה כלום. ולעומת זה מה שהאבות דורשים רק את הנפש בבנין הקדושה ומוותרים על הגוף, בניין ארץ ישראל, שניהם כאחד טועים, ומעבודתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם...".

הרב קרליבך: 'אב' הם אותיות - א׳ ב׳. בריאת העולם מתחילה באות ב׳ 'בראשית', וקבלת התורה - מתחילה עם א׳ 'אנכי ה׳ אלקיך'.

לצערנו הרב, חורבן בית המקדש הוא בגלל שהא׳ והב׳ הם לא ביחד.

אני אוהב את התורה, ואני אוהב את החיים. אני לא יכול, לשלב אותם ביחד.

חודש ״מנחם אב״ זה הנחמה שלי שאני יודע שיבוא יום שהא׳ והב׳ לא יהיו מנוגדים אחד עם השני.

אליהו הנביא הוא אחד משמונת הצדיקים הקרויים "נסיכי אדם"[1] (מיכה ה,ד), שעניינם להשפיע לישראל בדרך מקיף, (בניגוד ל"רועים" - אלו הצדיקים המשפיעים בפנימיות).

האור המקיף הוא זה שפועל על הגשמיות ומדריך אותה[2]!

מה שנותן אור מקיף זה הטלית גדול, היא מקדשת את האדם ומרוממת אותו לאט לאט.

יהודה שלנו – שבשם שלו יש את השילוב הוי-ה אדנות (האות ד') – נולד בחודש אב שעניינו החיבור בין התורה לחיים, בניית ירושלים והמקדש, חיבור הרוח והחומר, הקודש והחול.

סבא שלי אליהו שלום בן משה ועליה זצ"ל, היה אדם קדוש שחיבר שמים וארץ בכל מעשיו דרכיו ומחשבותיו.

הקדושה שלו, הדבקות בזהר הקדוש והנהגות החסידות לא הפריעו לו לקום ולעבור ממרוקו לצרפת ומשם לארץ ישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות.

הרוח והחומר אצלו לא הפריעו אחד לשני אלא השלימו אחד את השני ונעשו לו ניסים גדולים במלחמה הזו!

סבא הגיע לארץ כדי להילחם במלחמת העצמאות, קיבל רובה ישן, ירה 10 כדורים על עץ רחוק וזהו יצא לקרב...
באחד הקרבות הם הסתערו על מוצב מצרי ופתאום כל המוצב מרים ידים ונכנע... סבא שידע ערבית שאל את מפקד המוצב מה קרה? ענה מפקד המוצב: 
ראינו את כל ההרים מלאים לוחמים לבושים לבן שמסתערים עליהם!!!

באחד הקרבות סבא נפצע ברגל והתעקש לעזוב את בית החולים עם קבים וללכת למירון לקבר רשב"י...
אחרי מסע ארוך של תלאות הוא הגיע למירון התפלל בקבר רשב"י ונרדם שם, בחלום בא אליו זקן הדור ואמר לו מה באת לישון כאן? בוא נלמד... הוא פתח ספר זהר והתחיל ללמד אותו... כשסבא התעורר הוא אמר שהוא כבר לא היה צריך קבים כדי ללכת ושהוא הבין ברמה עמוקה הרבה יותר את הזוה"ק מאותו רגע...

לא ראינו משהו יותר מתאים מאשר לתת ליהודה שלנו את הטלית גדול שלו לרגל יום הולדת 12!

יהי רצון שזכות אבותיו תסייעתו לעשות את תיקונו ותיקון העולם כיאה וכיאות ובימיו תיושע יהודה וירושלים וישראל ישכון לבטח!

---

[1] ישי, שאול, שמואל הנביא, עמוס, צפניה, צדקיה, מלך המשיח ואליהו הנביא (סוכה נב:).

[2] שער הגלגולים (הקדמה י): "לפי שהמקיף כולל בתוכו את הפנימי, ומהפכו לזכות...".

פרשת מסעי - עיגול ריבוע וגאולה

עיגול ריבוע וגאולה

במדבר (לה,ה): "וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים".

הרב מלמד: קבעו חכמים שמקום שביתתו של האדם הוא מרובע, וכן תחום השבת שלו מרובע. היינו שאם אדם שבת בשדה ומקומו הוא ארבע אמות, אין מודדים את מקומו בעיגול שקוטרו ארבע אמות, אלא מקומו הוא ריבוע של ארבע אמות, באופן שהוא מרוויח את הזוויות. ואם שבת בישוב או עיר, למרות שצורתם עגולה, מכניסים אותם לתוך ריבוע או מלבן, באופן שהוא מרוויח את הזוויות (משנה עירובין נג,א).

לאחר מכן מודדים אלפיים אמה לארבע רוחות, ושוב יוצרים ריבוע או מלבן שהוא תחום השבת, וכך יוצא שעל ידי הריבוע הוא מרוויח פעם נוספת את הזוויות.

הלכה זו שמרבעים את העיר למדנו מהשטח שנתנו ללוויים מחוץ לעריהם, שנאמר (במדבר לה,ה): "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ".

הטעם הפשוט לריבוע התחום, מפני שקשה מאוד למדוד ולשרטט תחום עגול, כי כמעט בכל נקודה ונקודה יהיה צורך למדוד אלפיים אמה בנפרד. ולעומת זאת, כאשר רוצים לשרטט תחום מרובע, צריכים לבצע ארבע מדידות לארבע רוחות העולם, ואח"כ לשרטט קו ישר לכל רוח, וזה התחום.

לפי הזהר הקדוש גם העולם שלנו יצא מנקודה / עיגול של העולם העליון והתפשט עד שהקב"ה עצר אותו (שאמר לעולמו די).

העולם שלנו מקביל למרובע, יש לו 4 רוחות.

הכל בעולם מורכב מארבע (אותיות שם הויה, עולמות, דצח"מ, עסמ"ב, טנת"א, וכו').

אחרי שיש זוויות יש דרגות, בעיגול כולם שווים.

הקרן זווית זה השטח שהרווחת יותר מאשר השטח של העיגול.

אנחנו בעולם צריכים להפוך את העיגול למרובע שזה אומר בעצם לעבוד על הזוויות / הקרנות.

זה עיקר התפקיד שלנו בעולם הזוויות האלו - תורה מונחת בקרן זווית!

השל"ה הקדוש (תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה כד): והנה כשתשים עיגול בגו ריבוע, כמו שהעולם עשיה הוא בגו עולמות הרוחניים, נמצא הריבוע עודף עליו בארבע קרנות. ועל אלו הקרנות היו רומזים ההזאות בקרבן לה', כדתנן (תמיד לג:), בא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית. ועל אלו הקרנות הרמז 'גדע בחרי אף כל קרן ישראל', כי אף שהיו ביניהם בלי ספק איזה בעלי תשובה ובעלי מעשים, לא בערך 'ם' רק בערך 'ס', דהיינו מיראה. כמו שנאמר, השיב אחור ימינו מפני אויב, כי הקב"ה השיב לאחור ימינו הפתוחה לקבל שבים מפני שלא עשו תשובה רק מפני אויב, כלומר מיראה, ואז נגדעו הקרנות העודפות ברבוע על העיגול. וזהו סוד וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם (ישעיהו א,ח)".

האדם וחייו נעים במעגל, גם צורת איבריו מעגלית, וכך גם מופיעים רצונותיו ומחשבותיו.

העיגול רומז לאין סוף[1], שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן קשה לאדם להגשים את השאיפות שלו.

התיקון לכך נעשה על ידי הכנסת הרעיונות העגולים האין סופיים לתוך מסגרת מרובעת, שתסייע לו להגשים אותם.

זהו תחום שבת, שנועד לתת כלי לקליטת קדושת השבת וברכתה.

בהקדמת הזוה"ק (דף ה:) כתוב: "את שבתותי תשמרו" 'שבתותי - דא עגולא ורבוע דלגו'.

אומר ר' נחמן (לקו"מ חלק א' סימן נ"ט) שה'עיגול' הוא מתפשט והוא רומז על כלליות, והוא כנגד ספירת המלכות שהיא האמונה.

ה'ריבוע' הוא יותר מצומצם ויותר מפורט, והוא כנגד ה'זעיר אנפין' שנקרא 'משפט'.

שני העניינים הללו נמצאים בשבת, כי בליל שבת קודש אז עיקר קדושת שבת הוא מהמלכות והאמונה, וביום שבת קודש עיקר הקדושה נמשכת מהמדות - זעיר אנפין שרומז גם על התורה הקדושה.

התקרבות הנפש להשי"ת היא בחי' העיגול, אמונה.

אח"כ צריך לעלות לקדושה יותר גבוהה שלומד יותר בפרטיות מה רצון ה', ומסתכל בעצמו בכל דבר שיהיה כראוי לפי משפט התורה, והוא בחי' הריבוע, ושם מאיר אור המוחין (ארבע מיני מוחין – חכמה בינה ודעת המחולק לחסדים וגבורות) שהוא החכמה לגלות ולהאיר את רצון ה' בשלמות.

וזה פרוש (שבת ק"ד): 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים'. 'מ"ם', זה רבוע, ו'סמ"ך' זה עגולא. 'שבלוחות' הלב, כמו שכתוב (משלי ג): "כתבם על לוח לבך". 'בנס עומדין', 'בנס', זה בחינת שבת, בחינת (שמות ל"א): "אות היא לעולם".

עיקר יניקת העיגול בחינת 'ששת ימי החול', יונק מהריבוע בחינת 'יום השבת' - כי אין חיות הגוף אלא מהנשמה.

דהיינו שמה שאפשר לבטל יניקת הקליפה בששת ימי החול, דהיינו שלא תשלוט בזמן היגיעה הוא מכוח השבת.

האור החיים הקדוש אומר שהתנאי לכך ש"ששת ימים תעשה מלאכה" (שמות לה,ב), כלומר שששת הימים יצליחו במלאכתם אשר הכינם ה' לעשות והמלאכה תעשה מאליה, הוא אם יתקיים "ביום השביעי יהיה לכם קדש", דהיינו שיקדשו את השבת.

התורה מצווה: "רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כז, א). המזבח חייב להיות רבוע.

הרש"ר הירש (שמות כז, אחרי פסוק ח) - הריבוע הוא סימן ההיכר של חירות האדם השולטת בעולם החומר. המסר לאדם הוא כך: יש לך חירות מוסרית, ואתה מסוגל לעצב את עצמך! יש לך את היכולת וכל התנאים לשלוט בכוחות גופך! אל תהיה כפוף ל"טבע" ותאמר – כך נולדתי, זהו הטבע שלי, ואין לי יכולת להשתנות ולהשתפר.

גם אם אדם חטא, נפל ומעד, הוא מסוגל לשנות הכל, באם יהיה חפץ בכך. לכן המזבח, המסמל יותר מכל את הקרבנות והקרבה לאלוקים, חייב להיות רבוע. שהרי הריבוע מסמל את יכולת האדם בעיצוב ושינוי עולם החומר.

הטבעת קידושין:

הרמ"א (ראשית הלכות קידושין): "נוהגים לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר" (ראש תיקון נ"ה, דף יט.).

הקאמרנא (זוהר חי בהקדמה לחלק א' ד.): "יש לתקן טבעת כתקנת מורי ורבי (ר' צבי הירש מזידיטשוב) מרובע מבחוץ ועגול מבפנים וכו' והוא לסימן טוב ולמזל טוב שלא יהיו שני הפכים חלילה, אלא יולידו זה מזה וזו מזו בהתחברות ויחוד כשר וקדוש בקדושה ובטהרה".

ובהמשך כתב (בדף כ עמוד ד): "קבלתי ממורי דודי צבי הקדוש שהטבעת קדושין צריך שיהיה עגול מבפנים ומרובע מבחוץ בריבוע גמור כעין שני דלתין וכו', והעושה טבעת קדושין כזה מממון בעלה דוקא יהיה מובטח שלא תהיה אשתו עקרה כל ימיה".

עולם הזה באות ה' ועולם הבא באות י' וכן איש ואשה יש להם י' וה' (ונשאר אש. היחוד שבין בעל לאשתו מאחד את העולם הזה והעולם הבא).

הטבעת קידושין רומזת לריבוע בחינת 'יום השבת' שממנו מתקדשים כל ששת ימי המעשה הרומזים לעיגול.

עיגול אין בו הבחנה בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור, כי שווה הוא מכל צדדיו.

ריבוע יש בו מעלה ומטה ימין ושמאל פנים ואחור כנגד ו' הבחנות.

לכן עיקר מה שמתבטל האיסור של הקליפה, שרוצה את הקל והיפה הוא יום השבת, דהיינו בחינת 'התכלית' שעושה הבחן בין איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור.

אחד הבלבולים הקשים שיש ביהדות הוא הזנחה של ההלכה עקב אורות גבוהים של עבודת ה' ואז ישנם עיוותים קשים מאוד בהשקפת עולם ומגיעים לכל מיני כותרות על צדיקים גדולים עם עבירות חמורות...[2]

הפיתרון זו הכנסה של עבודת ה' ואורות גבוהים לתוך מסגרת ההלכה! לא לעבור על קוצו של י' של הלכה בשום פנים ואופן.

בפסוק שהתחלנו בו מופיע ד' פעמים 'אמה' = ברכות (ח:): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".

אריז"ל (שער מאמרי רשב"י): "אמה בגי' שילוב הוי-ה אהי-ה", ומדובר כאן על ד' השילובים (יחוד כ"א בשער רוה"ק)[3].

הגמרא מדברת על הלכה והאריז"ל מפרש את זה על שמות קדושים ואורות גבוהים, רואים כאן שילוב של האורות הגבוהים בתוך פשט הגמרא שזו ההלכה.

היחוד של המרגלאן[4] יוצא אותה גי' של היחוד הזה והמרגלאן בעצמם הם השילוב של שבת וימות החול!

החיבור השלם בין הריבוע לעיגול יהיה בימות המשיח!

כותב התיקונ"ז (תיקון יג' דף כט: עם פירוש מתוק בדבש) על הפסוק הזה: "אז יהיה היחוד השלם בתכלית השלמות והגדלות שזה יהיה בביאת משיח אחר שיכלו ויתוקנו כל הברורין".

שני טעמים ייחודיים[5] מופיעים בתורה כולה רק בפסוק זה: ירח בן יומו[6] וקרני פרה, ומיד אחריהם מופיע תלשא.

הרב קוק (ריש מילין[7]): "ירח בן יומו, יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו, אמן".

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל מתרגמים 'ומדתם' = ותמשחון = משיח.

בפסוק מופיעות המילים "אלפים באמה" ד' פעמים, אבל הטעם 'ירח בן יומו' שמעיד על הגאולה נמצא רק ב'אלפים באמה' של צד מזרח:

במדבר רבה (פרשה ב ט-י): "... מנין סמכו תחומין מן התורה שנאמר (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה וגו'... וכן את מוצא כשאמר הקב"ה למשה שישרה ישראל דגלים אמר לו השרה אותם לכל רוח רחוק אלפים אמה... ברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות לעולם מזרח מערב צפון ודרום... אמר לו הקב"ה משה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה... ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ועליו זבולון שהוא בעל עשירות... את מוצא בכ"מ יהודה תחלה לחנייה... תחלה לנסעים... לקרבנות יהודה תחלה... למלחמה יהודה תחלה... וכשיבא המבשר יהודה מתבשר תחלה שנאמר (ישעיה נב) על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום...".

כל דבר שנתקדם מבחינה אישית וכללית בתיחום של העיגול בתוך הריבוע ככה נקדם את הגאולה.

---

[1] תענית (לא.) אמר ר' חלבו אמר עולא אמר ר' אליעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהם, וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו, שנאמר, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו'... והוא משל אל התענוג שאין לו סוף ותכלית. ולזה נקרא העולם הבא אחר תחיית המתים עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך, ואז הצדיקים תכלית ההשגה, כי השכינה באמצע והם סביב, והוא המחול והחולה, ולרמוז אל ההשגה הנפלאה ההיא אמרו וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו...

[2] גם רבנים גדולים יכולים לפול באשת איש. כך כתוב בגמרא (סוטה ד:):

"אמר רבא כל הבא על אשת איש אפילו למד תורה דכתיב בה 'יקרה היא מפנינים' - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. היא תצודנו לדינה של גיהנם". לפי זה יכול להיות שאדם שלמד תורה כמו כהן גדול - נופל באשת איש.

רב אמר שאפילו אדם שלמד הרבה תורה והפיץ הרבה תורה בעולם יכול ליפול באשת איש. "אפילו הקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ כאברהם אבינו דכתיב ביה 'הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי דבי רבי שילא אפילו אדם שהגיע לעומק התורה יכול ליפול באשת איש. "אפילו קיבל תורה כמשה רבינו דכתיב ביה 'מימינו אש דת למו' - לא ינקה מדינה של גיהנם".

לפי רבי יוחנן אפילו אדם שעסק הרבה בחסד יכול ליפול כך. "אפילו עושה צדקה בסתר דכתיב מתן בסתר יכפה אף וגו' לא ינקה מדינה של גיהנם".

[3] יאולדף ההיי וייווד ההיי. יאולדף ההיי ויאווד ההיי. יאולדף ההאא ויאווד ההאא. יאולדף הההה ויווד הההה.

[4] אריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א): "יום ראשון - אות א' של אהיה של מרגלא, ועמו שם הוי"ה בניקוד צבאות. יום שני - אות ה' של אהיה דמרגלא, ועמה הויה בניקוד אלהים. יום שלישי - אות י' דאהי"ה דמרגלא, ועמה מצפ"ץ בניקוד פתח חירק, ויוצא ממלת סמים מסמני הקטורת. יום רביעי - אות י' דיה"ו דמרגלא, ועמו שם מצפ"ץ (צ"ל אל), כולו קמץ, יוצא ממלת נטף דסמני הקטורת. יום חמישי אות ה' דיה"ו דמרגלא ויכוין לשם אלהים דמרגלא. יום שישי - אות ו' דיה"ו דמרגלא עצמה מצפ"ץ. ובשבת שם הויה במלוי יודין ע"ב קס"א, גי' רגל. והוא סוד אם תשיב משבת רגלך, ויכוין ג"כ למרגלא שלימה של ו' ימי החול, ונתוסף עליהם באמצע ה' אחרונה דאהיה, ועמו י"ה אדני. י"ה, הוא שביעי של שמות המרגלא, וחד סיכתא בהדייהו הוא שם אדני היינו הנוקבא, וב' מוחין דילה הם י"ה, כנודע כי דעתה קלה ואינה מוחין שלימין כמו הב', ונקראת כלה, כלולה מן המוחין, ומצירוף ב' שמות אלו דאזלין בהדה כאלו הם שם א', נפקין מאליו כתר דנוקבא, בסוד שבת מלכתא, מכח ה' אחרונה של שם אהיה שהוא כתר דידה".

[5] רמח"ל (קל"ח פתח לא'): "טעמים הם תיקונים הבאים להנהגה השלמה מצד החכמה". הריי"צ (ספר המאמרים תרצ"ו): "דהעיקר הוא הטעמים שהוא  התענוג הפנימי וא״א לבוא לידי גילוי כלל".

[6] בחומשים רבים שם הטעם הוא משום מה יֶרַח בן יומו, אך השם המקורי הוא יָרֵחַ בן יומו – היינו צורת ירח במולדו, מעין חצי עיגול שוכב. בעידן הדפוס השתמשו הדַפָּסים בטעם האתנחתא כשהוא הפוך, אך בכתבי היד צורת הטעם היא אכן חצי עיגול שוכב ותו לא.

[7] ראש מילין (נקרא: רֵיש מִילִין), הוא ספר במחשבת ישראל וקבלה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבו ישנן דרשות על "טנת"א" (טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות).

את הספר כתב הרב קוק בעת היותו רב בלונדון בתחילת שנת תרע"ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו - הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן להפצתם הרחבה (הרב פילבר).

ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסום לאחר מעשה, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו - אחריות שהוא לקח על עצמו עד יום מותו, בהתאם לצוואת הרב קוק.

הספר נחשב לאחד הספרים הקשים מכל כתבי הראי"ה, וקשה מאד להבינו ללא רקע מקדים רחב בתורת הקבלה.

הרב קוק: "ריש מילין זה עניין של צו (מן השמים)". באגרת לבנו מרן הרצי"ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב: "שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש... אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב... אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם" [אגרת תתצ'].

אמרו הראי"ה ותלמידיו כי החזקתו של הספר היא סגולה להצלה ולהצלחה, וכן הוא סגולה ליולדת לזכות ללידה קלה כשתשים אותו תחת הכרית [וראה בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' קמט סיפורים בענין זה]. וכך מספר ר' שמעון גליצנשטין, (מזכירו של הראי"ה בתקופת לונדון): "זוכרני כשיצא לאור הספר הרזי 'ראש מילין', בא אחד לבקש מהרב את ברכתו שיזכה בדינו שנאשם בו במשפט פלילי (שלפי כתב האשמה היה צריך לקבל חמש שנות מאסר ועונש כספי גדול). אחד שהיה שם באותו מעמד [הרצי"ה מסר שמרן הראי"ה הוא זה שאמר לנתבע שיחזיק ספר 'ריש מילין' בכיסו. 'משנת הרב', עמ' 31 ]. אמר לו שבתור סגולה רצוי מאוד שיחזיק אצלו ספר אחד מקדושי ישראל. האיש לקח למטרה זו את הספר 'ראש מילין'. כעבור איזה שעות בא הנאשם ובשורה בפיו שיצא זכאי, והוסיף, שהוא בטוח שניצל רק בזכות הספר הקדוש של הרב שהיה מונח בכיסו בכל משך זמן הילוך המשפט [הרב שלמה גליצנשטין, בספרו 'מזכיר הרב', עמ' יא].

גם הרב צבי יהודה, בנו של מרן הראי"ה, ייחס לספר חשיבות סגולית. ומתוך כך היה נושא עמו בכיס מעילו הפנימי כנגד ליבו את הספר הקדוש ['עיטורי כהנים' גיליון 60]. כמו כן, כאשר היה שולח תלמיד לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל, היה נוהג פעמים רבות לתת לו ספר 'ראש מילין' כסגולה [שם, אדר תשס"ו, וכן ב'עטורי כהנים' אלול תשנ"ח]. לכמה מתלמידיו שיצאו למקום מסויים שיש בו סכנה, נתן הרצי"ה את הספר במתנה, בתור סגולה לשמירה. והיו שלא נתן להם, אבל המליץ להם לשאת איתם ספר קדוש זה ['בדרך התורה הגואלת', עמ' ס'].

פרשת ויחי - יהודה המלך!

יהודה המלך

מה הנתונים של מלך?

למה דווקא יהודה זוכה במלכות בית דוד ומגיע לזה שהיא לא תסור מזרעו לעולם!

איך מגיעים לזה שמלך המשיח ייצא מזרעך?

בראשית (מט,ט): "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ".

רש"י (ע"פ בר"ר צח מטרפו של תמר עלית ונתעלית): "ממה שחשדתיך בטרף טרף יוסף, עלית - סלקת את עצמך (ע"י שאמרת מה בצע וגו'), וכן מהריגת תמר שהודה צדקה ממני".

ממעשים אלו רואים מה התכונות שנדרשות ממנהיג יהודי אמיתי!

*שליטה מטורפת בעצמך!

מדרש (בר"ר צג): "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, כי הנה המלכים, זה יהודה ויוסף, עברו יחדיו, זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה... רעדה אחזתם שם, אלו השבטים ... אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ זה יהודה ויוסף, וְרוּחַ לא יבא ביניהם, אלו השבטים, אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו".

*לא לפחד ללכת נגד הזרם!

בראשית (לז,כו-כז): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו".

בפעם הראשונה שאנו נפגשים עם יהודה זה כשהאחים רוצים להרוג את יוסף ויהודה יוצא נגד כולם ואומר שלא יהרגו אותו – לא מפחד ללכת נגד הזרם.

*לא מתבייש להודות!

בראשית (לח,כו): "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ".

במעשה תמר יהודה לא מתבייש להודות למרות אי הנעימות הגדולה שנגרמה לו שהרי היה אדם חשוב – יהודה כשמו כן הוא מודה על האמת ולא בוש.

וכך כותב המדרש (שמ"ר ל): "ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו והלא שמעון ולוי גבורים והאחרים? אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם. משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה, כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות, כיצד היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר צדקה ממני ועשאו הקב"ה נשיא".

בזכות זה כל עם ישראל נקראים יהודים!

זוהי התכונה הכי יסודית אצל יהודי להודות על האמת ולא להרתע להצמד אליה למרות שזו לא הדעה הכי מקובלת ונוחה.

תרגום יונתן (בראשית מט,ח): "יהודה אנת אודיתא על עובדא דתמר בגין כן לך יהודון אחך ויתקרון יהודאין על שמך".

זו הייתה מידתו של דוד המלך שבזכותה זכה למלוכה היה נצמד לאמת ולא מתבייש – ולמרות שחטא פעמיים לא נלקחה ממנו המלוכה מפני שמיד הודה בטעותו בניגוד לשאול שחטא רק פעם אחת אך לא הודה מיד ולכן נקרעה ממנו המלוכה.

דוד המלך מזרעו של יהודה לא מתבייש לרקוד לפני ארון ה' למרות שצוחקים עליו וכן לא מתבייש לדבר בדברי תורה ליד מלכים שמעניין אותם דברים אחרים.

בגלל שתכונה זו עומדת בבסיסו של עם ישראל לכן בחרו הטור והשו"ע לפתוח את תחילת ספרם בענין זה:

טור (או"ח סימן א): "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה וכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד ע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח מן העו"ג היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו".

"היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו" – נחשון בן עמינדב קפץ לים וקידש שם שמים, בזכות זה ישראל יהיו תחת ממשלתו – אותו כח להודות על האמת, משמש גם לקידוש ה' – למסירות נפש.

גם בימינו לכל אחד מאיתנו קיימת התמודדות לא פשוטה הדורשת מסירות נפש ולענ"ד זו אחת הבעיות המרכזיות של הציבור שלנו –  לא לפחד ממה יאמרו החילונים, החברים, המשפחה – גאוות יחידה.

ישעיה (מ,ט): "עַל הַר-גָּבֹהַ עֲלִי-לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל-תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלהֵיכֶם".

הראי"ה (מועדי ראי"ה תרב'): "ציון מסמלת את המלכות בישראל, וירושלים את הקדושה בישראל". כי מבשרת ציון שואפת היא להחזרת המלכות בישראל. עליה לעלות על הר גבוה, לא להסתפק בבקשת בית לאומי ככל הגויים, שאין ישראל ככל הגויים. בקשת לאומיותנו אינה דומה לבקשת שאר העמים- שכן בקשתנו עניין קדוש הוא הנוגע לעולם כולו. לעומתה, מבשרת ירושלים שואפת היא להחזרת הקדושה לישראל. נמצאת היא עומדת כבר על הר גבוה, מדברת בשם ה' נכונה. אך עליה להרים בכח קולה, להשמיע אותו בצורה נחרצת וברורה לאומה, ולאומות כולן. וכך, מציון וירושלים גם יחד, יוצא קול רם ונישא: 'הנה א-להיכם'! ".

זהו אברהם העברי שכולם מצד אחד והוא מעבר אחר. וזהו מרדכי שלא יכרע ולא ישתחווה כי הוא יהודי.

*לוקח אחריות על המעשים שלו!

יהודה עשה מעשה חמור במעשה תמר. אבל לקח על עצמו את מלוא האחריות! "צדקה-ממני!" (בראשית לח,כו וברש"י).

תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן יג'): "מעשה בשועל שבא עליו הארי לאכלו א"ל השועל מה יש לי בידי להשביעך אבל אני מראה אותך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו והיה שם גומץ מכוסה ואדם יושב מאחריו כיון שראה הארי אמר לשועל הריני מתירא מתפלתו של זה שלא תכשילני א"ל שועל אי אתה מתירא ולא בנך ובן בנך מגיעו העון עכשו תשביע רעבונך ועד בן בנך זמן הרבה, נתפתה הארי (וזרק את האחריות על מעשיו לנכד שלו) וקפץ על הגומץ ונפל שם, בא לו שועל ועמד על שפת הגומץ מציץ עליו וא"ל הארי הלא אמרת לי שאין הפורענות באה עליך אלא בן בנך נתפס בה, א"ל השועל כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפס בו, א"ל הארי אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה, א"ל שועל ולמה לא חשבת כן מבראשונה"].

יה"ר שה' יקים לעמ"י משיח עם תכונות של מנהיג אמיתי שיוביל את עמ"י לקב"ה בלבד אמן!!!

פרשת ויגש - קבלת ייסורים באמונה

קבלת ייסורים באמונה

"ויגש אליו יהודה"

שפת אמת: "יהודה - מלשון הודאה והוא כל איש ישראל... שנקראו יהודים על שם שמודים להשם יתברך על כל דבר קטן וגדול שיודעים שהכול ממנו יתברך... כי לא הוסיף בבקשה זו רק שחזר כל הדברים לעצמו שיהיו מיושרים אצלו ולקבל רצון השם יתברך בשמחה שכשמבררים שהוא מהשם יתברך נתגלה הפנימיות... שכשאדם מבטל עצמו למכות שמח ומודה על האמת - מתהפך אליו החושך לאור[1]".

דעת תבונות (קמו'): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן[2]. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), "נסתרה דרכי מה'" וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער!!! ".

השבוע יחול צום עשרה בטבת[3] אם לא ייבנה בית המקדש אנחנו נצום כדי להזכיר את התחלת המצור שהביא לחורבן בית ראשון.

כמעט ולא היה מאורע יותר נורא ויותר מזעזע מהמצור והרעב וחורבן בית המקדש ובעקבותיו הגלות האיומה!!!

ועל זה הנביא ירמיה  אומר (כט,יא): "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם ה' מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה".

חז"ל גילו לנו בגמרא (גיטין פח.) שהיה חסד מיוחד בהקדמת החורבן לפני שתתמלא סאתן של העבירות וכן כדי שהחמה תישפך על עצים ואבנים וכן גלות החרש והמסגר של יהויכין שגלו התלמידי חכמים שנתיים לפני גלות צדקיהו ויצא מזה תשתית רוחנית לעמ"י שהגיע אח"כ.

החפץ חיים אומר שכמו שכל המאורעות של האחים נפתרו ברגע שיוסף הכריז: 'אני יוסף'!

כך לכל אדם יש הרבה קושיות על הקב"ה: למה הוא עשיר ואני עני ולמה הוא קיבל כזה בית ולמה ולמה ולמה והקושיות מצטרפות לאינספור השאלות של כל ה6,000 שנה.

אבל הכל ייפתר ברגע אחד כשהקב"ה יתגלה ויגיד "אני ה' "!!!

לא נזדקק ליותר בשביל להבין את כל מה שהיה.

ר' יעקב אבוחצירא: "הוציאו כל איש מעלי", יוסף זה רמז לה' ית' (6*26=יוסף) והוא המולך והמשביר לכל עם הארץ, והוא מבקש להתוודע אל אחיו להתגלות לכנסת ישראל אבל המקטרגים רוצים למנוע את זה, אז הקב"ה יסלק אותם ויגיד "הוציאו כל איש מעלי" ויגלה עלינו מהרה!!!

המבחן הוא להאמין בזה כבר עכשיו!!!

את זה יהודה שינן לעצמו כשניגש אל יוסף!!! ואז התגלתה האמת והגיעה הגאולה!!!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

---

[1] אוצרות רמח"ל, תהלים: "ה' מלך גאות לבש (צג,א) – מלך הוא סוד מח לב כבד. פירוש הענין, הז"א בימי קטנותו כבד כועס שכולו דין, ולתקן זה צריך שיבואו לו המוחין, והם מח חכמה לב בינה, ולעתיד לבא כשיתגלה זה התיקון בשלימות, אז 'גאות', הז"א ילביש בחיצוניות שלו – המלכות, וזהו, 'גאות לבש', המלכות נקראת גאות לפי שאז תיראה ממשלתה בעולם. ובכח מה עושה זה, בכח מעשי התחתונים המחזיקים המלכות, בסוד, 'תנו עוז לאלקים' – הקב"ה לובש זה העוז. ובכח זה 'התאזר', הוא לובש המלכות, כמו אדם שחוגר חגורה על מתניו, כך הז"א לובש הנוק' כמו חגורה בחיצוניות שלו כמ"ש, וזהו, 'לבש ה' עוז התאזר' ".

*כמובן שברגע שכתבתי את זה המחשב נתקע וחזר לפעול רק אחרי ששיננתי לעצמי את מה שהעתקתי לפני שניה מה'שפת אמת' ואז התהפך מחושך לאור וחזר לפעול...

[2] כמה דברים לבטלה אנחנו אומרים?...

[3] החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.

מלכים ב' (כה,א): "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב".