פרשת שופטים - ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

דברים (כ,י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם".

חז"ל מתארים שלוש הצעות ששלח יהושע בן נון ליושבי הארץ טרם כניסת בני ישראל לארץ כנען:

1. לברוח - מי שרוצה לפנות את הארץ ולעזוב, יכול לעשות זאת.

2. להילחם - מי שבוחר להישאר ולהילחם, יתמודד עם צבא ישראל.

3. להשלים - מי שמעוניין לחיות בשלום תחת שלטון ישראל, יוכל לעשות זאת בתנאים מסוימים.

זו גם הייתה הצעתו של הרב מאיר כהנא הי"ד לגבי ערביי ישראל, אשר הציע להם אפשרויות דומות: עזיבה מרצון תמורת פיצוי, חיים תחת שלטון יהודי עם נאמנות למדינה או מלחמה.

 

ניתן להשליך את שלוש ההצעות הללו על עבודת המידות שלנו בחודש אלול. כאשר אנו עורכים חשבון נפש, עלינו לבחון כל מידה בנפשנו ולהחליט:

1. לברוח - האם יש מידות שליליות שעלינו לעקור לחלוטין מנפשנו?

2. להילחם - האם ישנן מידות שדורשות מאבק מתמיד כדי לשלוט בהן?

3. להשלים - האם יש מידות שניתן לתעל לכיוונים חיוביים ולהשלים איתן?

תהליך זה דורש כנות עצמית ובחינה מעמיקה של כל מידה ומידה.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציג גישה מעמיקה יותר לעבודת המידות, המכונה "נסירת המידות" (מוסר אביך ג,א).

הרב קוק מלמד שאין להילחם בכל מידה באופן טוטאלי, אלא יש לזקק אותה ולהפריד בין החלקים החיוביים והשליליים שבה.

לפי גישה זו, כל מידה, גם אם היא נראית שלילית על פניה, מכילה ניצוץ של קדושה. עבודתנו היא לזהות את הניצוץ הזה ולטפחו, תוך כדי הפרדתו מהחלקים השליליים של המידה.

לדוגמה, מידת הכעס יכולה להיות הרסנית, אך היא גם מכילה את הכוח להתנגד לעוול ולפעול למען הצדק. עבודת ה"נסירה" תהיה לתעל את האנרגיה של הכעס לפעולה חיובית, תוך שליטה על ההתפרצויות השליליות.

 

אם לא נעשה את העבודה החשובה הזו של בירור וזיקוק המידות, אנו עלולים להגיע למצבים קשים, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, כדוגמת אירועי ה-7 באוקטובר , שבהם התפרצות פתאומית של אויב גרמה להרס רב.

באופן דומה, אם לא נטפל במידות השליליות שלנו באופן מסודר ומתמיד, הן עלולות להתפרץ בעוצמה רבה ולגרום נזק רב לנו ולסביבתנו.

 

חודש אלול מזמן לנו הזדמנות ייחודית לערוך חשבון נפש מעמיק ולעבוד על מידותינו:

1. נבחן כל מידה בנפשנו ונחליט האם עלינו לברוח ממנה, להילחם בה, או להשלים איתה.

2. נפעל ל"נסירת המידות" - זיקוק והפרדה בין החלקים החיוביים והשליליים של כל מידה.

3. נזכור כי עבודה זו היא קריטית למניעת "התפרצויות" הרסניות של מידות שליליות.

ככל שנעמיק בעבודה זו, כך נזכה להתקרב יותר לאידיאל של "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא,מד), ונכין את עצמנו כראוי לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.

דרך השם - שיעור 16 - חלק א - פרק ד – מוחין ועבודת המידות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

א. במצבו של האדם בעוה"ז יבחנו שני ענינים, תכונת עצמו של האדם בחלקיו והרכבתם, והמקום אשר הוא מושם בו בכל מה שמתלוה לו.

תכונת האדם בעוה"ז:

ב. בענין האדם עצמו, הנה כבר זכרנו איך הוא מורכב אחד שנתרכבו בו שני הפכים, דהיינו הנשמה והגוף.

ואולם הנה אנחנו רואים בעינינו שהחומריות ראשוניי בו ותולדותיו חזקות בו מאד, כי הנה מיד אחר לידתו, כמעט כלו חמרי, ואין השכל פועל בו אלא מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק בכל אחד כפי ענינו, ועל כל פנים לא יסור החומריות ממשול בו ומהטות אותו אל עניניו.

כשהגענו לעולם פגשנו קודם כל את הדאגה לחומר ואת הרצון לפתח את עצמנו ולגדול ולאכול ולהתחזק וזה בסדר.

לאט לאט אנחנו אמורים להטות את המאמץ לכיוון השכלי והרוחני...

גם כשבונים מדינה זה כך, בהתחלה בונים את הגשמיות ולאט לאט נופחים בגוף הזה רוח.

אלא שאם יגדל בחכמה וילומד בה ויתחזק בדרכיה, הנה יתאמץ לכבוש את טבעו, ולא ישלח רסן תאוותיו מידו, ויתעצם ללכת בהליכות השכל.

בהתחלה מוחין דקטנות אחר כך מוחין דגדלות לפי השלבים...

שלבי המוחין:

עיבור, הוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה.

והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד.

בקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו.

גדלות: האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד.

בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה.

באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית.

באור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו.

קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול.

לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו.

בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל (רמח״ל בקל״ח פתחים קכז - קכט).

דרושה יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, כדי לקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית, שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם.

וסוד עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה, אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.

אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ה' ".

עבודה רוחנית גדולה היא לאדם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו.

התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים, הנה הוא, שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחשך בטבע, והוא מציאות רחוק מאד והפכי, למה שהוא הענין באמת לקרבים אל האל ית' ומתדבקים בקדושתו.

והנשמה עצמה אע"פ שבעצמה היא זכה ועליונה, הנה בהכנסה בגוף החומרי והסתבכה בו, נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו, וכבושה בו בכח מכריח, לא תוכל לצאת ממנו אלא אם כן תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה.

ובהיות שגזר האדון ב"ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד מעולם פירוש - כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לפי שעה עד תחית המתים, אך אחר כך צריכה לשוב לגוף ושניהם יתקיימו יחד לנצח נצחים הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק, ותהיה הולכת ומחלשת את כח חשך החומריות, עד שישאר הגוף בלתי חשוך, ואז יוכל להתעלות הוא עמה וליאור באור העליון, תחת מה שהיתה מתחשכת ונשפלת היא עמו בתחלה.

ואולם האדם בעוה"ז, הוא במצב אחד שהחומר חזק בו וכמ"ש, ובהיות החומר עכור וחשוך, נמצא האדם בחשך גדול, ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה להיות מתדבק בו ית'.

ואמנם בזה צריך שישים השתדלותו, לחזק את נשמתו נגד כח חמרו, ולהיטיב את מצבו, להעלות עצמו מעילוי עד השיעור הראוי לו.

אין ברירה! אנחנו חייבים לעבוד על המידות! אין דרך אחרת!!!

שני תלמידיו הגדולים ביותר של הגר"א היו ר׳ חיים מוולוז׳ין ואחיו ר׳ שלמה זלמן.

אביהם ר׳ יצחק היה מנכבדי קהילת וולוז׳ין. אמם היתה אישה פשוטה ועממית. ודווקא ההורים האלה זכו להוריד לעולם שתי נשמות שהיו למאורות גדולים. וישנה מסורת שזה בזכות ברכתו של ה׳שאגת אריה'...

בדורו של הגר״א היו הרבה גאונים. אך ר׳ אריה לייב, מחבר הספר הידוע 'שאגת אריה׳ - המיוחד בעומק החריפות שבו - היה ממש מגאוני הגאונים שקמו לעם ישראל.

כדי לתת לכם מושג באיזו מדרגה הוא היה: בשבת, כשהיו קוראים לו לעלות לתורה, מהרגע שהיה הגבאי אומר: ׳יעמוד מורנו הרב ר׳ אריה לייב בן ר׳ אשר׳ ועד שהגיע לבימה, היה עובר ביעף על כל הש״ס!

אתם מתארים לכם דבר כזה?

הוא הסביר: ׳כדי לברך על התורה כמו שצריך, אני חייב לדעת על מה אני מברך, לא? לכן אני עובר עליה מהר.׳ אולי זה נשמע לכם הזוי, אבל המוח שלו היה מעבר לאנושי.

הוא היה בעל אישיות מיוחדת, יוצאת דופן. התורה בערה בקרבו כמו אש, וכש׳אמיתתה של תורה' היתה ברורה לו, לא חת מפני כל ולא נשא פני איש. הוא היה תקיף מאוד, רוב הערים והישיבות שהזמינו אותו לשמש אצלן בקודש, אחרי כמה זמן, לא יכלו לסבול עוד את תקיפותו. וכך, פעם אחר פעם, מצא את עצמו ר׳ אריה לייב מגורש ונודד - ברוסיה, בליטא ובאשכנז, כשהוא שרוי בדחקות ועניות.

אך כנראה שזה התאים לאישיותו ה׳פראית׳... למה אני מתכוון ׳פראי׳?

ראיתם פעם אריה בגן חיות, לפני שמאכילים אותו? איך הוא מתהלך כך בכלוב שלו, הלוך ושוב, ללא מנוחה... כך גם ה׳אריה׳ הזה, ר׳ אריה לייב: לבו בער באהבת התורה, הוא היה הולך ממקום למקום, לבוש כאיש פשוט, ופיו לא פוסק לרגע מלימודו. באותן שנות גלות שבין רבנות לרבנות, לא יכול היה, על פי רוב, להישאר בעיר אחת יותר מכמה שבועות. משהו בתוכו דחף אותו ללכת הלאה והלאה.

אחרי ש׳גורש׳ ר׳ אריה לייב ממינסק, הגיע לוולוז׳ין. כדרכו בקודש, הסתיר ה׳שאגת אריה׳ את עצמו והתחזה לעובר־ אורח פשוט, כך שבמשך זמן מה לא ידע איש בוולוז׳ין את זהותו האמיתית. ומפני שרק ספרים מעטים היו אתו, שאל למי יש ספריה ראויה לשמה. הפנו אותו לביתו של ר׳ יצתק, מחשובי הקהילה. כשהגיע אליו ר׳ אריה לייב, הבין ר׳ יצחק מיד שזהו תלמיד חכם גדול, ושמח לארח אותו בביתו ולהעמיד לרשותו את הספרייה שלו.

לילה אחד, הגיע זמנה של בעלת הבית ללדת, והיא נתקפה צירים. היא עמדה לצעוק מתוך חבלי לידה, אבל נזכרה בר׳ אריה לייב היושב שם ולומד בריכוז עצום. בחוש הבריא שלה כבר ידעה שהאיש הזה הוא כנראה מגדולי הדור, ועם כל הקושי שבדבר, התאפקה ולא צעקה...

אחר כך ניגש האבא לר׳ אריה לייב ואמר לו: ׳נולד לנו בן, במזל טוב'. הבין הגאון שהאישה התאמצה בכל כוחה לשתוק, כדי לא להפריע לו בלימודו. הוא התפעל ממסירות נפשה, ובא לברך אותה. וכך אמר: ׳אני מברך אותך שבזכות השתיקה שלה יהיו לך בנים שקול תורתם יישמע מסוף העולם ועד סופו.' ואישה זו זכתה להוריד לעולם את נשמות שני הגאונים המופלאים: ר׳ חיים, מייסד ישיבת וולוז׳ין המעטירה, ואחיו הגדול - ר׳ שלמה זלמן.

הרב קוק (מידות הראי"ה הדביקות א-ב): "מלמדת היא לנו החכמה הא-להית את המדות, את הספירות הא-להיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק... ושאנו יכולים (!) להתדבק בהן".

עם איזה כח אפשר לעבוד על המידות?

בראשית (יח,ד): "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ".

הרב קרליבך: כשאברהם אבינו הכניס את שלושת אורחיו, שנראו כעובדי עבודה זרה אבל באמת היו מלאכים, הוא לא התקמצן. הוא שחט שלושה עגלים כדי לתת לכל אורח לשון בקר.

אבל משום מה, כשהגיע אברהם אבינו למים, אמר ״יקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם״. האם נעשה אברהם אבינו קמצן פתאום, או אולי היה לו חשוב פתאום לחסוך במים?

השאלה הכי עמוקה בעולם היא: מה חזק יותר, האם העולם ותאוותיו הם החזקים, או שהתורה והיהדות חזקים מהם? מה חזק יותר, ששת ימי המעשה, או שבת קודש? כל ארצות העולם או ארץ ישראל?

כשחושבים על השאלה הזו מנקודת מבט מדעית, נקודת מבט יוונית, השאלה נראית מגוחכת. יהודים וארצם הקטנה, או אברהם אבינו ושרה אשתו - האם זו באמת שאלה האם הם חזקים יותר מכל העולם? וגם ביחס לתורה - כן, היא חשובה ומתוקה, ויש בה דברים יפים.

זו הסיבה שנח לא ניסה לקרב את בני דורו לה' הוא חשב שתאוות העולם חזקות יותר מיהדות. הוא לא האמין שישנה אפשרות לשוב לה'. הדרך היחידה לא לטבוע במבול היא פשוט לא לעשות לעולם שום דבר רע. מרגע הלידה עד יום המיתה, אדם מוכרח להיות טהור. ואם חם ושלום הסתבכת בעולם, אין דרך חזרה, כי התאוות חזקות מדי, המשיכה חזקה מדי.

לכן מי שעלה לתיבה היו רק בני האדם הצדיקים והחיות שלא חטאו...

כשבאו המלאכים לאברהם, הם בישרו לו על סדום ועל יצחק. אבל מה הקשר בין שתי הבשורות הללו?

התשובה פשוטה מאוד: כדי לזכות לגדל ילדים אני צריך לדעת מה ללמד אותם. האם אני מלמד אותם ״נסו להיות יהודים, אבל דעו לכם שהעולם הרבה יותר חזק מהיהדות, לכן עליכם להתרחק מהעולם״. או שאני מלמד, ״העולם יפה כל כך, העצים והפרחים נפלאים. התורה, השבת, ירושלים, הם חזקים לאין ערוך יותר מכל דבר בעולם״.

כשחזרו המרגלים מארץ ישראל ואמרו, ״לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו״ (במדבר יג,לא). זה גרם חורבן נורא. חז״ל אומרים שזה קרה בתשעה באב. כי צורת דיבור כזו היא קץ היהדות.

אברהם אבינו אמר לה': סדום היא עיר גדולה וחזקה, היא העיר הכי מושחתת בעולם. תן לי חמישים אדמו״רים ואלך לשם, ואהפוך כל אדם בסדום לבעל-שם-טוב. אני לא מפחד מסדום. אני יודע שהתורה הרבה יותר חזקה מסדום. נח, לעומת זאת, האמין שהעולם חזק בהרבה מהתורה, למרות שהיה צדיק. הוא חשב שכשאדם מושחת, ושקוע בעולם, אין לו דרך לצאת משם.

כתוב ״אין מים אלא תורה״ (בבא קמא פב.). אברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים: הדבר שאתם צריכים כדי להפוך לטובים הוא ״יקח נא מעט מים״, ״מעט״, מילה אחת של תורה, יכולה להפוך את הקרביים שלך אלף פעמים. לא זו בלבד שהתורה בכללה חזקה יותר מכל העולם, אלא אפילו מילה אחת של תורה חזקה יותר. ״יקח נא מעט״, אתם צריכים רק טיפה אחת של מים.

מה שגורם לאדם עולמו ועסקו:

ג. והמקום אשר הוא בתוכו גם הוא חמרי וחשוך, וכל הנמצאים שבו חמריים, והעסק של אדם בו ובמלואו אי אפשר שיהיה אלא עסק חמרי וגופני, כיון שכלם חומריים וגופנים.

ותכונתו של האדם עצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי אי אפשר לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הענינים הטבעיים, ואי אפשר לו מבלי הון וקנין לשיוכל להשיג צרכיו אלה.

ונמצא שבין מצד גופו של האדם, בין מצד עולמו, ובין מצד עסקו, הוא טבוע בחומר ומשוקע בחשכו, ועמל גדול והשתדלות חזק יצטרך לו להתעלות אל מצב זך מזה, והוא מוכרח בטבעו בענינים החומריים האלה.

הרב ניסים פרץ זצוק"ל – קרבנות אדם:

ויקרא (א,ב): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם".

א. למה לא כתוב איש כי יקריב, או נפש כי תקריב? למה אדם?

ב. מה זה מכם? גם המילה הזאת מיותרת? וגם לא מקריבים אנשים?

ג. כתוב בקר וצאן למה צריך להוסיף מן הבהמה הרי זה שם כולל לכל הבקר והצאן?

אחרי חומש שמות שיש לעמ"י עכשיו משכן וקורבנות, הקב"ה חשש שהם יתחילו שכונה יותר מידי, ולא יזהרו במצוות ובעבירות כי מקסימום אם נטעה - נביא קרבן, מה יש?

מזהיר הקב"ה את משה שיגיד להם: אני לא רוצה את הקרבנות הכי טוב בשבילי זה שהאדם יזהר כל הזמן לא לחטוא!

אני לא רוצה קרבנות של בהמה אני רוצה את האדם! בהמה טועה ולא שמה לב כי אין לה דעת, אבל 'אדם מועד לעולם' אתה 24 שעות צריך להיות עם דעת!

תהיה אדם לא במובן של נוצר מהאדמה, אלא "אדמה לעליון"!

אני רוצה קורבנות 'מכם' לא שמישהו יביא לי קרבן איזה פר ישחטו אותו וזהו - "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א,יא), אלא מכם! מה הכוונה מכם?

מן הבהמה - מהחלק הבהמי שיש בך!

קשה לקום בבוקר - את זה תקריב לה' ית'!

קשה לא לענות לאשה כשהיא אומרת לך משהו לא נעים? תקריב את התגובה הבהמית שלך לקב"ה!

אתה רוצה לטרוף איזה אוכל מאוד טעים לכבוד הכרס שלך? תקריב את הרצון הזה לה' ית'!!!

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎

דרך השם - שיעור 8 - חלק א פרק ב – עבודת המידות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

העיקר שבבריות והטפל בהם:

ד. והנה לשיהיו במציאות, הענינים השונים האלה של שלימות וחסרון שזכרנו, ותמצא הבריה שזכרנו בתכונה שהיא צריכה להיות, פירוש - באפשרות לשני הענינים וביכולת עליהם, שיקנה השלימות ויעדר מן החסרונות, ושימצאו לו האמצעיים לדבר הזה, פירוש - לקנות זה השלימות, הנה ודאי שפרטים רבים ושונים צריך שימצאו בבריאה, ויחסים רבים בין הפרטים האלה, עד שיצלח התכלית המכוון בה.

ואולם הבריה אשר התעתדה לענין הגדול הזה, דהיינו לדביקות בו ית' כמ"ש, היא תקרא העיקרית שבכל הבריאה,

וכל שאר מה שימצא במציאות לא יהיה אלא עוזר באיזה צד או באיזה בחינה אל התכלית לשיצלח וימצא, ועל כן יקראו טפלים לבריה העיקרית שזכרנו.

ה. אך הבריה העיקרית באמת היא המין האנושי, וכל שאר הנבראים בין הגבוהים ממנו ובין השפלים ממנו, אינן אלא בעבורו להשלמת ענינו, לפי כל הבחינות הרבות והשונות הראויות לימצא בהם, וכמ"ש עוד לפנים בס"ד.

והנה ההשכלה וכל המדות הטובות, הם עניני שלימות שנמצאו להשתלם בם האדם, 

ועניני החומר ומדות הרעות הם עניני החסרון שזכרנו,

שהאדם מושם ביניהם לקנות לו השלימות.

איך נפגשים עם אלוקים???

הרב קוק (אורות, זרעונים א', "צמאון לא-ל חי"): "מקום מנוחתנו הוא רק בא-להים".

הרב יהודה בן חמו: כולנו מחפשים דרך להיפגש עם הבורא ולחוש אותו עוד כשאנחנו כאן למטה.

אבל איך אפשר להיפגש עם משהו שהוא גבוה מעל גבוה? משהו רוחני כל כך מעבר לתפישתנו ולהשגתנו?

"אבל הא-להים הלא למעלה מכל המציאות אשר יוכל להיכנס בקרבנו ממנו איזה רגש ורעיון הוא... ובאין ואפס לא תוכל הדעת לנוח?

על כן ימצאו על פי רוב... מבקשי א-להים יגעים ועייפים ברוח..."

המרחק הזה בין הרצון שלנו לבין היכולת שלנו לתפוס את א-להים הוא מרחק מתסכל!

אז איך מגשרים על הפער הזה?

"צריך להראות את הדרך איך נכנסים אל הטרקלין - דרך השער"

אם אני רוצה לדבר עם חבר שלי, לשבת איתו לקפה, לחבק אותו – אין לי יכולת לעשות את כל זה עם נשמתו, היא מופשטת מידי (למרות שאני קורא לו 'נשמה'...).

לכן הכל מתבצע דרך הגוף שלו שנושא את הנשמה, עם הגוף יש לי דיאלוג, יש לי דיבור, יש לי השגה, ודרכו מתבטאת הנשמה המחיה את הגוף...

אבל לא-להים אין גוף ואין דמות הגוף... אז איך אני יכול להיפגש איתו? מה הממוצע שיהיה בינינו כדי שבכל אופן נוכל להיפגש (עוד כאן למטה)? מהו השער?

"השער הוא הא-לוהות המתגלה בעולם"

כתוב בתורה: "אחרי ה' א-להיכם תלכו", שואלת הגמרא, איך אפשר ללכת אחרי השכינה? ועונה הגמרא  – "הלך אחר מידותיו של הקב''ה".

לכן כותב הרב: "הדבקות של 'ואתם הדבקים בד' א-להיכם' היא הדבקות במדותיו של הקב"ה, כי אי- אפשר להדבק בשכינה, אלא התדבק בדרכיו. מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון וכו' ".

אם אני אנסה להיפגש רק עם הנשמה של חבר שלי בלי המפגש עם גופו אני אכשל בהכרח, אני חייב לעבור דרך הגשר / השער / הגוף שלו ומעשיו שאני רואה בחוץ...

המעשים החיצוניים של הבורא שאותם אני רואה מולי בכל יום אלו מידותיו המתבטאות בעולם – הטוב, האומץ, היופי, היושר, צדק חברתי, אהבה, חכמה, חירות, אחדות ושלום...

כל העצמה והשתלמות של המידות האלו היא גילוי א-להות!!!

"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלוהית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוהית היותר מאירה".

לכן, אין דבר כזה 'חילוני גמור' כי חילוני זה מלשון 'חול' ואין 'חילוני' שלא מחובר לא-להים, הרי גם הוא רוצה ושואף ומנסה כל הזמן להגביר את האידיאלים האלו שהוא מאמין בהם ורוצה אותם!

'חילוני' שיושב באוהל ברוטשילד כדי שיהיה יותר צדק במדינה – מגביר באותו רגע את נוכחות א-להים בעולם!

"עבודת א-להים... היא העיבוד של האידיאלים האלוהיים (מידות ה'), לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם... זאת היא עבודת ד' הנאורה"!

לכפור אפשר רק בא-להים כפי שהבנת אותו ברמה שהגננת הסבירה (ומאז לא הגדלת את הבנתך בנושא הזה) או איך שקלטת אותו בתקשורת... 

א-להים כזה באמת יכול להוביל לכפירה ולעיוותים... בא-להים כזה גם אני כופר...

אבל, אחרי שהבנו את עבודת א-להים בצורה הנכונה - לא-להים כזה אפשר להתכחש?

אפשר לכפור בא-לוהות כזאת?

יש מישהו שלא ייצא להגנת ילדה שמקבלת מכות?

שלא יעזור למישהו שעבר תאונה?

שלא רוצה שיהיה שלום ושלוה בעולם?

השער להיפגש עם הבורא כאן בעולם הוא דרך עבודת המידות, כל מידה ומידה טובה במתגלית בך ובעולם חושפת כאן עוד קצת אלוקות!

באחת המסעדות באמריקה, כזו שאפשר להזמין בה אוכל בטלפון, להגיע עם הרכב לדלפק והם מוציאים את המנות אליך, על מגש, ישר לתוך המכונית, הגיע יום אחד מישהו לקבל את האוכל שהזמין.

הוא פתח את החלון כדי לשלם לקופאית והתחיל לחפש בכיסים. הנהג שמאחוריו התעצבן, צפר שוב ושוב, ומשלא נענה, התחיל לצעוק ולנסוע קדימה עד שדחף את המכונית העומדת לפניו!

הנהג שילם את ההזמנה שלו והגיש עוד עשרה דולרים. "זה תשלום על ההזמנה של הנהג שמאחורי", אמר לקופאית.

הקופאית לא הבינה: "השתגעת? הוא דוחף אותך ואתה משלם עבורו?". הנהג ענה: "כן, אני רואה שהוא עצבני, בטח היה לו יום קשה. אז אם אני יכול לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב, למה לא?"

הקופאית הביטה בהזמנה של הנהג השני ואמרה, "מצטערת, הוא הזמין אוכל לחמישה אנשים... הכסף שנתת לי לא יספיק לזה". הנהג פתח את הארנק, שלף כרטיס אשראי ושילם! ואז קרה דבר מדהים: הוא המשיך לנסוע ואפילו לא הסתכל אחורה לראות מיהו הנהג שעמד מאחוריו!

סוף סוף הגיע תורו של הנהג העצבני. הוא הוציא כסף, והקופאית אומרת לו: "לא צריך, הנהג שלפניך כבר שילם". הנהג היה בהלם, מה? מי? והקופאית סיפרה לו "הוא חשב שהיה לך יום קשה, ורצה לעשות לך קצת טוב". הנהג העצבני כל־כך התרגש, ואמר לקופאית: "את יודעת מה, גם אני רוצה לעשות משהו טוב. אני רוצה לשלם עבור הנהג שמאחורי". הגיע תור הנהג הבא, וגם הוא מוציא כסף לשלם, והקופאית אומרת לו "הנהג הקודם שילם בשבילך" ומספרת לו את כל מה שקרה. גם הוא מתרגש מאד ומשלם עבור הנהג שאחריו. וכך, כל אותו היום, הסיפור חוזר על עצמו – כל אחד שילם בשביל השני.

שואל מהרח"ו בשערי קדושה (ח"א שער ב') למה אנחנו לא מצווים בתורה על עבודת המידות?

עונה מהרח"ו - כי המידות קודמות לתורה!

כמ"ש בויק"ר (ט,ג): "דרך ארץ קדמה לתורה" המידות הן הכלים היחידים שאפשר לתת בתוכם תורה!

כמו שאתה לא תבוא לאוניברסיטה ותתלונן למה לא מלמדים אותך קודם כל לקרוא ולכתוב?!?! 

אם אתה לא יודע את זה אין לך מה לעשות פה!!! מי שמושחת במידותיו איפה הוא ישים את התורה שילמד?!?

לפני שמקבלים את עשרת הדברות, צריך דרך ארץ, עבודת המידות...

חב"ד - 54 שיחות: מדרש קדום מספר על גוליית שחבש לראשו קסדה העשויה מברזל, וכאשר דוד המלך זרק את האבן לעברו של גולית, התרחש נס.

מבחינה טבעית, האבן לא יכולה לחדור קסדה סגורה העשויה מברזל, אלא שהברזל שינה את טבעו, הוא התרכך, גרם לאבן לחדור דרכו וכתוצאה מכן נהרג גוליית.

בזכות זה, שהברזל שינה את טבעו - הוא קיבל פרס - יהודים בכל העולם יעשו ברית באמצעות סכין העשויה ברזל (עד אז מלו באמצעות אבן או באמצעות זכוכית וכדומה, כמו שכתוב על ציפורה אשת משה: ״ותקח ציפורה צור ותכרות את ערלת בנה״).

הברזל זכה שבני ישראל ימולו בו את בניהם לדורות, והרי מצוות המילה היא מצווה גדולה ששקולה כנגד כל המצוות (״ברית״ בגימטריה ערכו 612, בתוספת המצווה עצמה מגיעים ל – 613 כלומר לתרי״ג מצוות).

מה ניתן ללמוד מהסיפור?

כמו שהברזל זכה לשכר גדול משום שהתרכך ושינה את טבעו, כך יכול כל אדם לקבל פרס גדול אם יצליח לרכך את עמדותיו, להתגמש, לצאת ממגבלותיו, לשנות ולהשתנות לטובה.

חינוך ילדים – הדבר שהכי מרכך את האדם!!!

תסתכלו על האדם עם האופי הכי קשה שיש כשהוא רואה את הבת שלו מחייכת... או כשמישהו ייגע באחד הילדים...

הרבי מחב"ד ענה לכלה צעירה שסירבה להתחתן בטענה שהיא עצבנית מידי – עוד מעט יהיו לך ילדים והם ירככו אותך...

כשלוקחים בחשבון שאחת המטרות בגידול ילדים היא לגדל את עצמך ולהפוך לאדם עם יותר סבלנות ודרך ארץ – מתעצבנים פחות כשהם עושים דברים לא פשוטים...

מדות טובות מול מדות רעות:

מהרח"ו (שערי קדושה ח"א שער ב'): "יותר צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מקיום מצוות עשה ולא תעשה"!!!

סוטה (ה.): "א''ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' (ישעיה כו,יט) הקיצו ורננו שכני עפר - שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו! ... רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב''ה אינו כן הוא גבוה ורואה את השפל שנא' (תהילים קלח,ו) כי רם ה' ושפל יראה".

סנהדרין (פח:): "שלחו מתם איזהו בן העולם הבא ענוותן ושפל ברך...".

גמרא (ראש השנה יז:): "ויעבור ה' על פניו ויקרא - אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".

"יעשו לפני כסדר הזה" אמר הקב"ה, ולא "יאמרו לפני כסדר הזה"!

גמרא (ראש השנה יז.): "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נושא עוון ועובר על פשע' - למי נושא עוון למי שעובר על פשע".

רש"י: המעביר על מידותיו - שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו... - מעבירין לו על כל פשעיו - אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".

הגמרא (שם) מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא שחלה. כשראה את מצבו אמר שיכינו לו תכריכים. לבסוף נרפא רב הונא ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא שהקב"ה אמר שמכיון שאינו עומד על מידותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו. הרי לנו שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מידה זו להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.

תנחומא (שם יד): ״אתה מוצא שביום שעשו ישראל את העגל, בו ביום ירד להם המן, ונטלו ממנו והקריבו ממנו לפני העגל״.

הרי לנו כי לסבלנותו של הבורא אין גבול וקצבה.

תומר דבורה (פרק א׳ -מי אל כמוך): "מלים אלה מורות על היות הקב״״ה מלך נעלב, סובל עלבון, מה שלא יכילהו הרעיון. שהרי אין רגע שלא יהיה האדם ניזון ומתקיים מכח עליון השופע עליו... ואם היות שהאדם חוטא בכוח ההוא ־ לא מנעו ממנו כלל, אלא סובל הקב״״ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והוא (האדם) מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון, ומכעיס, והקב״ה - סובל״.

רבי שבתאי פרנקל זצ״ל היה ניצול שואה, אדם עשיר שהשקיע את כל אונו והונו בהגהה של ספר ההלכה של הרמב״ם - היד החזקה, במטרה להוציא גרסא מתוקנת של טעויות המעתיקים שהשתרבבו במהלך הדורות. הוא הסתובב בספריות בוונציה, פריז, מילאנו, ועוד מקומות בעולם, צילם במיקרופילם, שילם משכורות לעשרות אנשים שישוו ויגיהו, ואכן זכה אחרי הכל להוציא גרסא מתוקנת של הרמב״ם.

כשנתיים לפני פטירתו הוא שמע שיש במצרים, בגניזה בקהיר, עותק של הרמב״ם בן 750 שנה, גרסא מדויקת ביותר. הוא עשה את כל המאמצים האפשריים להשיג את העותק, שדרכו קיווה להשוות ולראות אם עבודת חייו אכן קלעה למקור.

לאחר מאמצים מרובים, הוא הצליח דרך קשרים בממשל האמריקאי לשכנע את הנשיא מובארק למכור את העותק תמורת 750,000 דולר. היום בו עותק זה הגיע לשולחנו היה כיום חג בשבילו, ור' שבתאי ומזכירו באו לבדוק את העותק הנדיר הזה. אותו עוזר היה כנראה קצת ביש מזל, וכוס הקפה נשפכה לו על כתב היד הישן, שהפך מיד לעיסת קלף שלא ניתן לעשות איתה דבר.

המזכיר הזדעזע, וחשש מתגובתו של ר׳ שבתאי, שמול עיניו נהרס לו העותק היחיד והנדיר, שאין לו תחליף. אבל ר׳ שבתאי עזב את החדר וחזר כעבור חצי דקה ואמר: ״שמתי לב שהקפה שלך נשפך, קח, הכנתי לך קפה חדש...".

הוא לא פיטר את המזכיר מתפקידו, וגם לא הזכיר לו דבר זה מעולם. לולא היה המזכיר מספר סיפור זה אחר פטירתו, לא היינו מתוודעים לסיפור זה לעולם!

במשלי אריסטו מסופר על עשיר גדול אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות, ולא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות. העשיר לא חשש מעולם לעזוב את ביתו, בידעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר.

פעם הלך ליער לכרות עצים, והשאיר את בנו הקטן בביתו יחד עם הכלב.

בחזרתו, כשהתקרב לדלת מצא כתמי דם גדולים על הרצפה. הוא נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה. קרא שוב ולא היה מענה. ניגש למיטתו של הילד - ולא מצאו...

והנה הוא מבחין כי בפינת החדר שוכב הכלב ועל פיו כתמי דם. האב בטוח היה שהכלב טרף את בנו, ובחמת זעם עם הקרדום שבידו הוריד את ראש הכלב וישב לבכות בקול בכי מר את מות בנו.

הבן שנרדם מאחורי הבית שמע את קול הבכי והתעורר, ובא לפני אביו הנדהם.

כשיצא האב החוצה לברר את פשר כתמי הדם מצא פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר.

לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים.

כאן זה הכלב, אבל לפעמים הקורבן לחוסר סבלנות הוא מישהו יותר חשוב:

מחנך אחד הגיע לכיתה באיחור רב מאוד, כשהוא נכנס לכיתה הוא רואה את אחד הילדים עומד ליד הדלת ומצביע על השעון שעל היד שלו... המחנך כ"כ התעצבן ניגש לילד והעיף לו סטירה!

באותו לילה הוא קיבל טלפון מאמו של הילד שסיפרה לו שהילד קיבל מתנה ליום הולדת שעון והוא חיכה כ"כ לשניה שהוא יוכל להראות למורה שלו את השעון החדש...

אמרו חכמים (בראשית רבה מז,ו. זוה"ק ח"א רי: זוה"ק ח"ג קפד:): "האבות הן הן המרכבה", האבות זיככו את מידותיהם בצורה כ"כ רצינית עד שהאור האלקי יכל לשרות עליהם ללא מונע וללא מעכב.

כדרך שאמר המדרש על אברהם אבינו: "כך אמרה מדת החסד לפני הקב"ה, כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי וישמור משמרתי".

נסיים בסגולה נפלאה הקשורה לעבודת המידות:

כותב הפלא יועץ בשם הרמ"ק: כל אדם שיודע בעצמו שחטא איזה חטא... בתפילות שלא בכוונה וברכות, וחטאות נעורים חדשים עם ישנים. ואם יאמרו לו שצריך הפסקות ותעניות הרבה, הוא עונה שכשל כוחו ואינו יכול לסבול. ואם יאמרו לו שיענש במיתת בנים, כה יאמר: אתה ה' תשמרם. ואם יאמרו לו שיענש שלא יהיה לו פרנסה וצרה דעניותא רדיף אבתריה, שאוג ישאג כי חסרון כיס קשה מכולם.

והנה מצינו כפרה בזול בלי כל זה, והוא להעביר על מידותיו שמעבירין לו על כל פשעיו. וכמה יבוש ויכלם מי שיש לו לב, כי אלוקינו מרחם הורה לנו כפרה בזול, ואין מקיץ ואין שומע. ומה יענה האדם בזה".

לשיעור הקודם 💎
לשיעור הבא 💎

דרך השם - שיעור 7 - חלק א פרק ב - איך משיגים הארת פנים?

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

והנה תראה כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית', וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית' והסתר פניו.

ונמצא שהארת פניו ית' וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה. והסתר פניו השרש והסבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו.

הארת פנים והסתר פנים:

דרך ה' (חלק ב,ח,ג - בהבחנות פרטיות בהשגחה - השפעת הארת פנים והשפעת הסתר פנים): "והנה כבר נתבאר בחלק א' פרק ד', שאולם מצבו של האדם בעוה"ז הוא מצב שהחומריות והחשך שרשי בו, וההארה נרכבת ומשתתפת בו, שממנה הדעת והשכל.

והנה בראשית תולדתו של האדם סכלותו רב ודעתו מועט, וכפי התגדל הנער כך ירבה דעתו. ואמנם הסבה לכל המציאויות האלה היא השפעתו ית', כי כפי מה שיושפע על האדם כן ימצא בו מציאות וענין בכלל ובפרט".

בשפת הקבלה ענין זה נקרא מוחין, להרחבה עיין כאן.

"ושרש הכל הוא ענין הארת פניו ית' והסתרם, שביארנו למעלה בחלק א' פרק ד', שהוא שרש מציאות הטוב והרע בכל מקום שהם.

והנה ההשפעה נמשכת על פי הארת הפנים או הסתרם, כפי מה שתגזור החכמה העליונה. ומהשפעת ההארה יולד הריבוי, הזכות, והיקר. ומהשפעת ההסתר יולד החסרון, העביות, והשפלות.

ובהיות שמציאות הנמצאים וההנהגה הראויה להם מורכבים מהענינים האלה הרכבה רבה, כי בנמצא אחד עצמו ובמה שראוי להמצא בו, יהיו עניני חסרון בבחינה אחת, ועניני ריבוי בבחינה אחרת, עניני עביות ועניני זכות, עניני שפלות ועניני יקר, על כן ההשפעה שתושפע להם לפי מה שראוי המצא בם, צריך שיהיה בענינה הרכבות מן ההארה ומן ההסתר, כפי מה שראוי שיולד במושפעים, וכפי מה שישתרש בה. וכפי הסדר שיוסדר וההדרגה שיושרשו הענינים בהשפעה, כן תצא התולדה בכל בחינותיה וגבולותיה. וזה כלל גדול לכל המציאיות והמקרים בכל מקום שהם. הדרגה רביעית במצבי העולם".

דעת תבונות (עח): "ותדעי עתה, כי שתים אלה הם מוסדות הנהגתו ית' ושרשה עם כל ברואיו - מדת הסתר פנים, שהוא מתעלם ומסתתר ואינו מגלה הדר כבודו, ומדת הארת הפנים.

ומה שהוא בהנהגה - הוא בבריאה כי הנבראים הגסים העכורים לא נבראו אלא בהסתר פנים, כי לא האיר להם פני קדשו, והרוחניים הנכבדים ברואים בהארת פנים.

ועל פי יסודות אלה נעשה החיבור הזה של הגוף והנשמה; שהגוף, עניניו בכל דרכיהם, בהסתר הפנים נמשכים ובאים; והנשמה וכל עניניה - בהארת הפנים.

והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין (סנהדרין צט ע"ב), "ועשיתם אותם" - ועשיתם אתם כתיב, שדרשו חז"ל, ובידו הוא להגביר בעצמו את הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו.

כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו הגופניים, הנה נשמתו, תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה, שתהיה מזככת אותו כמו שביארנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחשך. ולהפך מזה, אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל, ללכת בדרכי התורה והמצוה - תגבר הנשמה על הגוף ותזככהו...

כי הגוף בראו האדון היחיד ית' בהסתר פנים, ולא בהארת הפנים, על כן היה מציאותו חשוך ועכור;

מה שאין כן הנשמה, שהיא אדרבא ברואה בהארת פנים ובהשקפה לטובה, על כן היא קיימת ונצחית, ובריאתה זכה.

ואמנם, אם מגביר האדם את גופו ומשליטו, הנה האדון ית"ש במדה שהוא מודד כן ימדוד לו - להנהיגו רק בהסתר פנים. ומכאן נמצא שיהיה רחוק מאור החיים, מן החכמה והדעת, ומשוקע בזבל זוהמת החומריות והבלי העולם הזה...

לא כן בהיות האדם משליט את נשמתו, כי אז גם הקב"ה יאיר פניו אליו, ויעלהו לעילוי גדול להיות כאחד מן השרפים, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וכמו שהיה לדור דעה על הר סיני, וכמו שיהיה לעתיד לבא בזמן שנאמר (יואל ג,א), "אשפוך את רוחי על כל בשר" וגו'...

וראי, שכאשר נבין פרטי מציאות הגוף והנשמה, ומצביהם בהסתר הפנים ובהארת הפנים, כמו שנבראו בכל חילוקי פרטיהם שבענין זה, נבין ממילא כללי סדרי הנהגתו ית' שנהג ושהוא מנהג את עולמו, עתים לטובה ועתים לרעה ח"ו; ונראה כמה חכמה גדולה אנו מוצאים בהנהגה הזאת; ונראה גם כן כמה עיקר גדול הוא האדם, שבו - בעניינו ובמעשיו - תלוי כל העולם, וכל מה שנעשה בו מראש ועד סוף".

תאוות (אפילו של היתר) מסוכנות אפילו לאדם גדול!

הגמ' (שבת קמז:) אומרת: "חמרא דפרוגייתא (שם מדינה שיינה משובח) ומיא דדיומסת (שם נהר שמימיו מלוחים וטובים לרחיצה) – קיפחו עשרת השבטים מישראל (רש"י - שהיו בעלי הנאה, ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה). רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (לפרוגייתא ודיומסת), אימשיך בתרייהו (נמשך אחר היין והרחיצה) איעקר תלמודיה (ונעקר תלמודו ושכחו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא "החדש הזה לכם", אמר: החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה".

מי הוא ר' אלעזר בן ערך?

למדנו במסכת אבות (פ"ב מ"ח) חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה ורבי יוסי הכהן ורבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך הוא היה מונה שבחן רבי אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה רבי יהושע אשרי יולדתו רבי יוסי חסיד רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא ורבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר.

"הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם ורבי אלעזר בכף שניה מכריע את כולם".

וכן בחגיגה (יד:) תנו רבנן: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי! שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו, אמר לו: רבי, תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור. מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: רבי, מפני מה ירדת מעל החמור, אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור, מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. מה שירה אמרו – הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות… עץ פרי וכל ארזים הללויה. נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך".

הנה אפילו מי שהיה דורש במעשה מרכבה, שקול כנגד כל חכמי ישראל, הגיע לדרגת שכחה שכל תינוק של בית רבן לא היה טועה כן, וכל זה שהלך אחרי תענוגות ועזב את חכמת התורה.

אומר המדרש שאם יעקב אע"ה היה נותן לעשו בית מלא זהב הוא לא היה מוכן למכור את הבכורה, כאשר ראה יעקב שבא עשו מן השדה ורצה לאכול ונכנס לתאוה מיוחדת, הבין יעקב שעתה זו ההזדמנות שימכור את בכורתו. כי אדם מוכן לתת עבור תאותו את כל אשר לו ואפי' בית מלא כסף וזהב.

אומר התניא (פרק יד'): גם בתאוות של היתר, אף שבאותו רגע אינו עובר במפורש על ציווי המלך, אבל באותו רגע הוא נפרד ח״ו מה' ומוריד את נפשו לשלש קליפות הטמאות, בכך שהוא עושה דבר לא מפני רצון ה׳, אלא מפני רצון הסטרא אחרא, מפני תאוות נפשו. (שלא לדבר על חז״ל שאמרו: ״כך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך ועבוד עבודה זרה׳׳.

מה השורש של התאוות?

הרצון של הנשמה להתענג על ה' בשביל כך היא נוצרה, הגוף מתרגם את הרצון האדיר הזה למשהו גשמי של תאווה לשוקולד ודברים אחרים כי זה מה שהוא מבין הוא חומר.

אבל אם האדם משליט את השכל והנשמה שלו על הגוף, הוא מבין שאם הגוף עכשיו רוצה שוקולד כנראה שהנשמה מרגישה שאמור להגיע עכשיו איזשהו תענוג רוחני גדול ושפע מהשמים! אז אל תבזבז את השעת רצון הזאת עכשיו על התאווה שהגוף משתוקק אליה!!! תתגבר תקרא תהלים תלמד משהו תעשה איזו מצוה וכך תכין כלי לשפע שמגיע ותזכה בו בשלימות!

זו דוגמא מצויינת לעבודת ה' גם על ידי היצר הרע, הוא זה שמגלה לך שעכשיו מגיע שפע מהשמים...

הארת פניו של ה' מביאה ברכה עצומה:

ברכת שים שלום בתפילה: "כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרָה וְחַיִּים אַהֲבָה וָחֶסֶד, צְדָקָה וְרַחֲמִים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם".

זוה"ק (ח״א קפט.): "תָּא חֲזֵי, בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָטִיר לוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן. דָּוִד אָמַר, (תהלים כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ וְגו'. בְּכָל אֲתַר דְּצַדִּיקַיָא אָזְלֵי, שְׁכִינְתָּא אָזְלָא עִמְּהוֹן וְלָא שָׁבִיק לוֹן.

[בֹּא רְאֵה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר אוֹתָם וְלֹא עוֹזֵב אוֹתָם. דָּוִד אָמַר (שם כג) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךְ וּמִשְׁעַנְתֶּךְ וְגוֹ'. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַצַּדִּיקִים הוֹלְכִים, הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת עִמָּהֶם וְלֹא עוֹזֶבֶת אוֹתָם].

יוֹסֵף אָזַל בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְנָחֲתוּ לֵיהּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינְתָא הֲוַת עִמֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב, וַיְהִי יְיָ אֶת יוֹסֵף. וּבְגִין דְּהֲוַת עִמֵּיהּ שְׁכִינְתָּא בְּכָל מַה דְּהֲוָה עָבִיד הֲוָה מַצְלַח בִּידֵיהּ. דְּאָפִילּוּ מַאי דְהֲוָה בִּידֵיהּ וְהֲוָה תָּבַע לֵיהּ מָארֵיהּ בְּגַוְונָא אָחֳרָא, הֲוָה מִתְהַפֵּךְ בִּידֵיהּ לְהַהוּא גַוְונָא דִּרְעוּתָא דְמָארֵיהּ הֲוָה רָעֵי בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, וַיַּרְא אֲדוֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ, מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי יְיָ אִתּוֹ.

[יוֹסֵף הָלַךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת וְהוֹרִידוֹ אוֹתוֹ לְמִצְרַיִם - הַשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף. וּמִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה הָיְתָה עִמּוֹ - בְּכָל מַה שֶּׁהָיָה עוֹשֶׂה, הָיָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. שֶׁאֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיָה בְּיָדוֹ וְהָיָה מְבַקֵּשׁ אוֹתוֹ אֲדוֹנוֹ בְּגָוֶן אַחֵר - הָיָה מִתְהַפֵּךְ בְּיָדוֹ לְאוֹתָהּ הַצּוּרָה שֶׁרְצוֹן אֲדוֹנוֹ הָיָה רוֹצֶה בָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּרְא אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ וַדַּאי, כִּי ה' אִתּוֹ].

תָּא חֲזֵי, וַיֵּדַע אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדֹנָיו, דְּהָא בְּעֵינוֹי הֲוָה חָמֵי עוֹבָדָא דְנִסִּין בְּכָל יוֹמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בִּידֵיהּ, וְעַל דָּא וַיְבָרֶךְ יְיָ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף".

[בֹּא רְאֵה, וַיֵּדַע אֲדנָיו כִּי ה' אִתּוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא וַיַּרְא אֲדנָיו, שֶׁהֲרֵי בְּעֵינוֹ הָיָה רוֹאֶה מַעֲשֵׂה נִסִּים בְּכָל יוֹם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּיָדוֹ, וְעַל כֵּן וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף].

הסתר הפנים הוא זה שהוליד את הרע בעולם:

דעת תבונות (קיח): "ונמצא, שבהיותו הוא ית' תופס בשתי המדות כאחת, בהסתר הפנים והארת הפנים שזכרנו, יולידו מזה הנשמה והגוף, שדברי הגוף יהיו פחותים משל נשמה, ויהיו בו החסרונות שאין יש בנשמה; אך לא מפני זה יהיה בו רע. אמנם ברצותו ית' לחדש מציאות הרע, שהוא ההפך לשלמותו ית' ממש, כמו שביארנו, הנה אז הסתיר פניו הסתר היותר גדול שאפשר לחשוב, עד שבהיותו רק מסתיר פניו ולא מאיר אותם כלל, יוולד מזה הווית ההפסדים ממש, וברא משחית לחבל. ונמצא כלל הרע, אשר הוא ית' השיב אחור ימינו מהנהגת עולמו, וינהגהו בכבדות, תוקף חשך סתרו, ושם בטבע הלז כל הפסדי הטוב, הלא המה כל מדות בית דין, להביא במשפט על כל נעלם ורשעים. ואמנם זעמו של הקב"ה רגע, וחימה אין לו אלא בכדי שיעשו הנחשים השרפים המקודשים ומזומנים לגיהנם, להכות את הרשע כדי רשעתו במספר".

הרע נולד מהסתר הכוונה שהיה אור ועכשיו הוא מוסתר - הרע זה תמיד הפסקה של טוב שהיית רגיל אליו!!!

ועל כן הנברא הזה העומד בשיקול בין השלימויות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלמויות והקנותם אותם בעצמו, הנה הוא אוחז בו ית' שהוא השרש והמקור להם.

וכפי מה שירבה בשלמויות כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית', ונמצא מתדבק בו ית' ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלימותו.

התהליך הוא כמו ספירלה, תנועה מעגלית, אבל לא של הליכה במקום אלא של התקדמות.

ככל שאתה מתעלה אתה מתקרב יותר ויותר מקבל הארת פנים שיותר עוזרת לך להתקרב עוד (מצוה גוררת מצוה) ואז אתה יותר עושה טוב ואז יותר הארה וכו'

אפשר לקרוא כאן את הסיפור על הארת הפנים של הרב פתיה זצוק"ל!

לשיעור הקודם 💎

לשיעור הבא 💎