פרשת אחרי מות - דבקות

דבקות

ויקרא (טז,א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".

מדרש (ויקרא רבה כ,ה): "אמר הקדוש ברוך הוא: לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לח, טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו, גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם, נכנס בשלום ויצא בשלום, ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן'".

אהרן נכנס אל הקודש כשבידו מטה, המטה נכנס יבש ויצא לח, "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

אבל בניו של אהרן, ה' ירחם, הם נכנסו להקריב ויצאו שרופים, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ".

להבדיל, טיטוס הרשע נכנס לקודש הקודשים בעזות שפלה ונוראה וטימאו, ואף על פי כן נכנס בשלום ויצא בשלום.

איך אפשר להבין את ההנהגה האלקית הזו, הלוא טיטוס היה רשע שברשעים, כל המציאות שלו היתה טומאה נוראית?

הגמרא (גיטין נו:) מתארת את מעשה הנבלה שעשה בתוך הקודש פנימה, "טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת", היש לך מעשה נבלה גדול מזה?!

אומר רבי יצחק שמלקיש (מגדולי רבני גליציה) דבר נפלא: "על כן נראה לי דהמדרש כלל הענין הנ"ל במתק לשונו ונעימת שפתיו להבין דרכי ה' ומשפטיו. וזה, כי לאשר נפש הצדיק שואפת למקורה העליון, ולכן בבואה לבית קודש הקדשים, מקום השראת השכינה בשפע רב, מתרפקת על דודה, ובחרדת קודש תדבק בשרשה, ואין יכולה להפרד ולהשאר עוד במעון הגו העכור, אשר היא בתוכו".

כשאדם נכנס לבית הכנסת, עליו להרגיש כיצד יראה של רוממות עוטפת אותו, הלוא הוא נכנס כעת אל הקודש, "בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ".

אם אדם לא מרגיש כיצד זה פועל עליו, אז הוא נתון בבעיה.

אומר רבי יצחק, כשהצדיק נכנס למקום שיש בו השראת שכינה, נפשו יוצאת, "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", נפשו לא מסוגלת להישאר כבולה בתוך הגוף, היא מרגישה שהגוף מגביל ומצמצם אותה מלפרוץ קדימה.

"לא כן נפש הרשע הרחוקה מה' ואין לה קישור עמו, כליונה וכוספה לחיות על האדמה ימים רבים, להיות בחברת גופה ולהתענג עמו. מה לו אם הוא יבוא פנימה אל מקום השראת השכינה אם הוא במישרים יתהלך, ואינו חרד מקדושת ה' והדר גאונו.

ולזה הקדים המדרש 'אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו', מהו ויתר וקפץ, הרצון בזה כי מגודל החרדה ויראת רוממות ה' יתברך, הנפש קופצת ממעונה ומקומה להדבק במקורה. אמר הקב"ה: לא יהיו בניו של אהרן דומים למטהו".

אצל הרשע, כל הכיסופים מתחילים ונגמרים בגבולות העולם הזה.

מטה אהרן, כשהוא נכנס למקדש, הוא התפעל, הוא לא יכול היה להישאר אדיש אל מול הקודש, לכן הוא פרח. מדובר במטה יבש שלא היתה בו שום לחלוחית של חיים, אבל כיון שמדובר במטהו של אהרן, מציאות הקודש הפיחה בו חיים.

בניו של אהרן, אומרים חז"ל במדרש, היו דומים למטהו. גם הם התפעלו מן הקודש.

"ואין הכוונה על דרך ההשתוממות והפלא, אך לבאר ההבדל שבין בני אהרן, שהיו צדיקים גמורים, ולכן נתדבקו במקורם העליון מפני פחדם ויראתם את ה', לבין טיטוס הרשע שהיה ליבו לב אבן, ובלתי מרגיש כמטה, ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום, ואין שוטה נפגע".

כשבני אהרן נכנסו אל הקודש, "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'" , נפשם יצאה אל ה'. הם היו צדיקים כל כך גדולים עד שגבולות הגוף לא יכלו לעמוד עוד בפרץ ולעצור את השתוקקותם האדירה לה'[1].

מנגד עומדת אישיותו השפלה של טיטוס הרשע. טיטוס הרשע נכנס פנימה אל הקודש ולא הרגיש כל רגש של התפעלות, מדרגת הטומאה שלו הביאה אותו לידי שפלות כזו, שאפילו מטהו של אהרן היה בעל מדרגה גבוהה יותר.

טיטוס נכנס אל הקודש ויצא ממנו, והדבר לא הותיר בו שום רושם. הבעיה כאן היא לא של הקודש, הבעיה כאן היא בגברא, יש כלל 'אין שוטה נפגע' , טיטוס הוא שוטה, הוא לא שייך אל הקודש ולכן הוא לא נפעל ממנו.

"אבל בני אהרן יצאו שרופים, שהתדבקו נפשותם במקורם ושורשם, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', כמבואר למעלה".

ויקרא (יח,ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".

עלינו להכיר בהבדלה שקיימת בין אומות העולם לכנסת ישראל.

ההבדל שבין בני אהרן לטיטוס זהו ההבדל המהותי שקיים בין הנשמה הישראלית ובין נשמת הגוי.

זוה"ק (ח"ג פא.): "כְתִּיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, קְדוֹשִׁים הֱיוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּהְיוּ. תִּהְיוּ וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא, וּמִקְרָא כְּתִיב, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

אומר הזוה"ק – קדושים תהיו זה לא ציווי אלא הבטחה! אתם תהיו כאלו בכל מקרה!!!

'אמך' ו'אשת אביך'

האיסורים הראשונים בפרשת העריות הם:

ויקרא (יח,ז-ח): "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" .

חז"ל  אומרים שהמושגים 'אביך' ו'אמך' הם מושגים שאולים, "אין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'הלא הוא אביך קנך'; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'".

בפרשה שלנו, אנו פוגשים שני כינויים 'אימך' ו'אשת אביך'. ניתן לומר שהכתוב בא לחדש שאשת האב אסורה גם אם היא לא אמך, זה הפשט לכאורה.

אבל הזוהר הקדוש (זוהר ח"ג עד:) לוקח את זה למקום אחר לגמרי:

"כתיב 'משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו' (משלי י, א), תוגת אמו ודאי? חמי מה כתיב 'בן חכם ישמח אב', בעוד דהאי בר אזיל בארח מישר והוא חכימא, ישמח אב (כלל), דא מלכא קדישא לעילא, ישמח אב סתם.

אשתכח האי בר בארחא תקלא, מה כתיב? 'ובן כסיל תוגת אמו', תוגת אמו ודאי דא כנסת ישראל" .

כלומר כשאדם הולך בדרך הישר אז הוא משמח את הקב"ה, וכשחלילה הוא סוטה מדרך הישר, אז הוא מסב עוגמת נפש לכנסת ישראל.

הזוהר הקדוש  ממשיך ומבאר מה משמעות הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה", וכה דבריו:

"'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאן 'אשת אביך'? אמר רבי שמעון: הא תנינן, כל מילוי דאורייתא סתים וגליא כמה דשמא קדישא סתים וגליא... והאי קרא הכי הוא: 'אשת אביך' - תאנא כל זמנא דמטרוניתא אשתכחת במלכא וינקא לך, אקרי 'אמך', השתא דאתגליא עמך ואתרחקת מן מלכא, 'אשת אביך' אתקרי. אנתו היא דמלכא קדישא לא אתפטרת בתרוכין מניה, אנתתיה היא ודאי, כמה דכתיב: 'כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה' (ישעיה נ, א), אלא ודאי אנתו היא דמלכא אף על גב דאתגלייא, ועל דא פקיד עלה תרי זמני: חד, כד יתבא במלכא בזווגא חד ואתקרי 'אמך', דכתיב 'ערות אמך לא תגלה', לא תעביד דיתרחקון דא מן דא ותשתלח על חובך, כמה דכתיב: 'ובפשעכם שלחה אמכם' (שם). וחד, כד היא בגלותא עמך ואתגלייא מהיכלא דמלכא ואתקרי אנתו דמלכא, אף על גב דאתרחקת מניה, לא תעביד בגין דתעדי מבינך וישלטון בך שנאך ולא תסתמר עלך בגלותא, הדא הוא דכתיב: 'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאי טעמא? בגין כי ערות אביך הוא, אף על גב דאתרחקת מן מלכא, אשגחותא דמלכא בה תדירא ובעיא לאסתמרא לקבלה יתיר ולא תיחוב לגבה".

כשכנסת ישראל קשורה לריבונו של עולם, אז פשוט שהיא אמא שלך, פשוט שהיא האומה שלך, אבל עלינו לדעת שגם כשהאמא רחוקה עד כדי כך שהיא נקראת "אשת אביך", גם כשהאמא יוצאת לגלות, עדיין היא נקראת אמא.

לאור דברי הזוהר הקדוש אנו מבינים שפרשת העריות היא בעצם המשך ישיר של קרבת האלקים.

כשאנחנו קרובים אל ה', אז אנחנו מחברים בין אמא לאבא, כשהילדים בסדר, כשהילדים צדיקים, יראי שמים ובעלי מידות טובות, אז גם ההורים שלהם בהרמוניה. אבל כשיש ילד שמתחיל להפריע, לסטות מן הדרך, זה יוצר חיכוך ומתיחות בין ההורים. הרבה מריבות בין הורים מתחילות בדברים הנוגעים לחינוך הילדים.

פרשת העריות מלמדת אותנו שככל שנהיה קרובים יותר לקב"ה, החיבור בין אמא לאבא יהיה שלם יותר!!!

ובגלל שבסוף יהיה חיבור שלם בכל מקרה – שם מלא על עולם מלא! חיבור הוי-ה אדנות מושלם! יחוד רישא וסופא! לכן אנחנו גם יודעים שממילא אנחנו גם נגיע למצב הכי שלם שיש!!!

---

[1] לאוהב ישראל מאפטא היה חסיד בשם ר' פייביש שיצאה נשמתו באמצע ניגון 'אל אדון' מרוב כיסופים לה'.

סיפור דומה מספר הקמארנא (נתיב מצוותיך נתיב האמונה שביל ג' פיסקה כה) על פטירת ר' מיכל מזלאטשוב: "כי פתאום בסעודה שלישית נסתלק. בעת הלכו אנה ואנה בדביקות נפלא בחדר שלו. ואמר ״בהאי רצון אסתלק משה״, כי לערך שני שנים קודם פטירתו. היו צריכין לשמור אותו. שלא יצא נשמתו מרוב דביקות בוראו. כי היה דרכו לילך אנה ואנה עד שפניו היו בוערים כמראה הלפידים. ופעם אחת אמר הגאון הקדוש מוהר״ר יוסף מזמיגראד תלמידו, אל אחיו הצדיק מורי וחמי מוהר״ר אברהם מרדכי. ראה אחי האיך עקביים של רבינו הקדוש עומדין בגן עדן העליון, והיה צריך שמירה יתירה. והיה דרכו לאכול סעודה שלישית בחדרו המיוחד עם איזה מבניו. ואח״כ היה הולך לביתו מדרשו לומר תורה ושירות [ותשבחות] עד שגמר הסעודה שם, ובעת הזאת לא היה שום אדם שם, והיה רץ בחדרו אנה ואנה, ואמר בהאי רצון אסתלק משה, עד שראתה בתו הצדיקת, ורצה ואמרה לאחיה הצדיק ר׳ יצחק ז״ל, ורץ לחדרו ותפסו לבלבל אותו ולהורידו, ונפל על שכמו, ואמר ״שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד״, ויצתה נשמתו הקדושה".

ויקהל - פקודי - המשכן והעגל, ישראל ואומות העולם

המשכן והעגל, ישראל ואומות העולם (טללי חיים)

פרשות ויקהל-פקודי. פרשות נפלאות של התפייסות ותשובה, פרשות של מרפא לכאב הנורא של העגל.

חן מיוחד יש לפרשות הללו, כמו החן של בעלי תשובה, שדווקא כאב הנפילה חושף את גודל האהבה וההתקשרות ההדדית. אם חלילה עלתה מחשבת אוון של פירוד וניתוק בין קוב׳׳ה ועם ישראל, הרי שפרשות אלו מאחדות בין הדבקים, מחברות וקושרות בין קוב׳׳ה וכנסת ישראל בחד קטירא, בקשר בל יינתק.

בתחילת הפרשה (שמות לה,א) אנו עדים להתכנסות של עם ישראל יחדיו – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

התקהלות והתכנסות זו, המאחדת את עם ישראל יחדיו, גונזת בתוכה את השורש הפנימי לתיקון חטא העגל, וכפי שנראה בהמשך - כמה בחינות של תיקון לחטא העגל רמוזות בכינוס הזה של עם ישראל.

פרשות אלו, הן הפרשות של עם ישראל. לא פעולה עליונה ולא פעולה של משה בונות את המשכן, אלא עם ישראל, הם בעצמם, האנשים והנשים, כל מי שנשא ליבו אותו, קמים ובונים את הבית לה', מכינים מכון ודיורין למי שליבם מסור לו בכל עוז, למי שהם אוהבים יותר מכל, שמוכנים למסור את נפשם אליו בדביקה, תשוקה וחפיצה.

אותו עם שחטא ונפל, עם שפנה אל רהבים והתלכלך, הכאיב כאב נורא לאביו שבשמים ועורר כעסו, זהו העם הטהור והקדוש, עם שנשמתו חצובה ממרגליות עליונות, ששום חטא לא יכול לנתקו ממקורו, ולהיפך - דווקא מהצער העמוק שפצע בבשר החי, בחטא של ניכור והפניית עורף, דווקא מכך קמה והתעוררה אותה כמיהה החבויה במעמקי הנפש, צימאון וערגה אל אבינו אהובנו, לשוב אליו, לבקש קרבתו ודבקותו עימנו באהבה בתענוגים. זוהי התשוקה העמוקה בחילא יתיר, שהתגלתה בעם ישראל והביאה אותם להירתם בכל כוח, במרץ ובחשק עצום, לבניית המשכן, להעמדת הבית לה', מקום חי ונכסף, לשכינתו של הקב׳׳ה בקרבנו.

זוהי מעלתם העליונה של בעלי תשובה, כדברי הזוהר הקדוש (ח"א קכט א-ב): ״זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא, קריבין לגבי קב״ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב״ה בכמה  שנין, אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב כמה דאתמר, וכן דוד דכתיב (מלכים א' א,א) 'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים', אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקב״ה. רבי יוסי אמר, תנינן אתר דמאריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא, צדיקים גמורים לית לון רשו לקיימא ביה, בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר, ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא״.

מבחינה מסוימת אפשר לומר שאלמלא חטאו ישראל בעגל, היה המשכן בדרגה של 'צדיקים גמורים', ולאחר החטא, נוסד המשכן על יסוד של 'בעלי תשובה', ולא של צדיקים גמורים.

לפיכך מתואר בפרשה (לה,כב) פסוק מיוחד – "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים׳׳. מה רצה הכתוב לומר לנו?

מדייק מכאן ה'שפת אמת', שהאנשים באו בתוספת מרובה ובמרץ רב יותר מהנשים. ויסוד העניין הוא, שכידוע הנשים לא חטאו בעגל ואילו רק האנשים הם אלו שחטאו, וממילא, דווקא בהם התגלתה מסירות נפש עמוקה וחזקה יותר, בחילא יתיר, לבניין המשכן ולדבקות בה' יתברך.

כך אומר ה'שפת אמת' (ויקהל, תרל׳׳ה): ״בשם אמו״ז ז״ל על פסוק ׳ויבאו האנשים על הנשים׳ על פי מאמר רז״ל 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד' (ברכות לד:). וזה שאמר 'האנשים׳, שחטאו בזהב העגל, באו בחילא סגי, 'על הנשים', שלא חטאו וכו'. וזה פירוש תשובה, שעל ידי שלוקח לו דרך מרצון החטא איך לעשות רצון עליון כמאמר יעשה רצונו כרצונך׳, נמצא מחזיר רצון החטא למוטב. כי כל הרצונות אשר לא לה' המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו ית' ונמצא משיב הרצון למקומו. וזה המקום - אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה״.

אם כן, דווקא האנשים, אלו שחטאו, הם שבכל לב מבקשים את ההתפייסות בין הקב׳׳ה לעם ישראל, ולכן ליבם בוער ונוהה אחר תרומת המשכן, לתקן בזאת את החטא של קרירות הלב והניכור שהובילו לחטא העגל. כמו כן, דווקא מי שחטא, מכיר היטב את סכנות העולם הזה, ומבקש בכל ליבו לייסד מכון להשראת השכינה, למען תהיה היא העוגן לחבר את הכל אל הרוממות הא־להית העליונה, ובכך יהיו שמורים יותר מפני סכנות העולם הזה.

אם מתבוננים היטב, אכן קיים הבדל בין המשכן כפי שהיה אמור להיות אלמלא חטאו בעגל, ובין המשכן כפי שנוסד, לאחר החטא.

כידוע, המשכן הוא אבן היסוד בתיקון עולם הנעשה על ידי ישראל, וממילא, השינוי שנוצר בעניין המשכן בעקבות החטא, מצביע על שינוי במהלך של עבודת ישראל במשך הדורות, שהתשנה בעקבות החטא.

את השינוי שנוצר בעניין המשכן ניתן לדייק מדברי הזוהר בתחילת פרשת ויקהל, הזוהר מדקדק בהבדל בין פרשת תרומה ופרשת ויקהל.

בתחילת פרשת תרומה כתוב "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה,ב). משמע שכל מי שיתעורר בליבו לתת נדבה, בין אם הוא מישראל ובין אם לאו, יכול להביא תרומה למשכן.

לעומת זאת, בפרשת ויקהל מובא - "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'".

משמע שהתרומה יכולה להתקבל רק מעם ישראל.

הזוה"ק מבאר, שבתחילה הפנייה לבניין המשכן כללה הן את ישראל והן את הערב רב מהגויים שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים, כמו שכתוב "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב,לח).

לאחר  שראה הקב׳׳ה את מעשי הערב רב שהפילו את ישראל בחטא העגל, הורה למשה לאסוף את כל עדת ישראל לבדם, ולפנות אליהם ולצוותם שהם לבדם יקימו את המשכן. הזוהר אומר שזו המשמעות הפנימית של הקהלת ישראל ואיסופם, שזהו דבר שנעשה בפעמים מיוחדות מאוד.

הזוהר אומר שדבר זה נועד להבדילם מהערב רב. וזו לשון הזוהר הקדוש (ח"ב קצה.): ״כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל, לא אתענשו ישראל על עובדא דעגלא, ותא חזי מה כתיב בקדמיתא, ׳מאת כל איש אשר ידבנו ליבו׳, לאכללא כלא, בגין דבעא קודשא בריך הוא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא וקליפא, ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו, אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא, וכלהו אתפקדו. לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו, מיד '!?קהל משה את כל עדת בני ישראל וגוי', וכתיב בתריה ייקחו מאתכם תרומה ליה", 'מאתכם' ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב ׳מאת כל איש אשר ידמו ליבוי. ויקהל משה וגוי, מאן אתר כניש לון? אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו, אצטריך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו".

[ביאור ותרגום חופשי: בא וראה, אלמלא אותו ערבוב שהתחברו הערב רב בישראל, לא היו ישראל עושים את העגל ולא היו נענשים עליו. ובא וראה מה כתוב קודם חטא העגל בעניין המשכן - 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו', כל איש, כולל את כולם, אפילו ערב רב. שכן רצה הקב׳׳ה לעשות את מעשה המשכן מכל הצדדים, מהמוח שהם ישראל, ומהקליפה הסובבת אותו, שהם הערב רב. ולכן, היות והערב רב היו כלולים בהם, אמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו', לכלול את הערב רב עם ישראל שהם המוח, וכולם התפקדו. לאחר מכן, הערב רב הרע נטה אל הרע, אל מה שמתאים לו, ובאו ועשו את העגל, והטו את ישראל אחריהם, את אותם שמתו בעוון העגל, וגרמו לישראל מוות והרג. אמר הקב׳׳ה - מכאן ואילך מעשה המשכן לא יהיה אלא מצד ישראל לבדם. מיד - 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. וכתוב אחריו - 'קחו מאתכם תרומה לה''. 'מאתכם' דווקא, ולא כמו קודם לכן שכתוב 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו'. ועוד, 'ויקהל משה', מהיכן כנס והקהיל אותם? - אלא בגלל אותם ערב רב שמעורבים עם ישראל, הוצרך משה לכנוס את ישראל בייחוד, ולייחד אותם מהערב רב.]

רואים מהזוהר הק', שבתחילה רצה הקב׳׳ה שהמשכן ייבנה גם בהשתתפות הגויים, ולאחר החטא ציווה שייבנה רק על ידי ישראל.

מה המשמעות הפנימית של עניין זה?

כידוע, המשכן בא להאיר את כל העולמות התחתונים באור א-להות. למעשה, ההשתתפות במעשה המשכן היא התכללות באורו המיוחד ובתיקון הבא באמצעותו.

העובדה שגויים משתתפים בנדבה למשכן מצביעה על כך שאורו של המשכן יחדור גם לתוך אומות העולם ויפעל להעלאתם ולתיקונם.

זוהי דרגה גבוהה מאוד הרמוזה בנביא בנבואה על אחרית הימים ש"אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג,ט). והיינו שמצד האמת גם לגויים יש תפקיד וחלק בתיקון העולם ובגילוי אור ה', אלא שהוא מכוסה בהרבה הסתרות וקליפות קשות. משום כך, המשימה של תיקון הגויים היא קשה ומורכבת, ואפילו מסוכנת, והיא עלולה להפיל את האדם למטה, באשר הוא נכנס למקום מלא חושך, הסתר וקליפות. ממילא, רק צדיקים עליונים הם אלו שיכולים להתמודד עם הקליפות הקשות הללו ולנסות להעלות ולתקן אותם. בחינה זו של תיקון הגויים האירה בנשמתו של יוסף, שידע שבעים לשון וירד לעומק טומאת מצרים ולא נפגע ממנה כלל, אלא להיפך - שיעבד אותה תחת הקדושה ומשל בה ברוממות קודש. לכן, יעקב רומז ליוסף על עניין זה של כוחו המיוחד לתקן את אומות העולם באומרו 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ' (בראשית מח,כב), אשר אלו הן ממש מילות הנביא באומרו על כל אומות העולם – "לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

משמעות הדברים היא, שהנה הגויים באו לשבח ולתקן את החיצוניות של העולם. כך אנו מוצאים שהתפקיד של הגויים הוא להתעסק במלאכות החומריות, בתעשייה ובהכנת העולם החומרי לשימוש האדם. כמו שכתוב: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (ישעיה סא,ה).

במובן הזה, ההשתתפות של הגויים במלאכת המשכן היא למעשה הוראה על כך שאורו וכוחו של המשכן יתפשטו על כל רבדי החיים הגשמיים והרוחניים כאחד, ויזככו אותם ויאירו בהם את האור העליון, אור הא-להות. ועל דרגה זו רמז הנביא באומרו - ׳׳ביום ההוא יהיה על מצלות    הסוס  קדש    לה',     והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח׳׳ (זכריה יד,כ).

זו הייתה אמורה להיות בחינת המשכן קודם החטא. בחינת משכן של צדיקים גמורים שמסוגלים להתמודד עם כל הקליפות הקשות, לפצחן ולהעלות את האור החבוי בהן, האור הגנוז גם באומות העולם, לשתפן במלאכת המשכן ובכך להביא להעלאתן[1].

והנה, הערב רב, אותן אומות העולם שהיה חפץ ורצון לתקנם, הם בעצמם הביאו לנפילה של ישראל.

משמעות הנפילה הזו היא שבמקום שהאור של ישראל ירומם ויעלה את החומריות החיצונית, משכה החומריות היא את ישראל אליה למטה.

כך היא המידה, כשהאדם ניגש להעלות דבר נמוך, אם אין לו מספיק חיל ועוז להעלותו - לא זו בלבד שלא יצליח, אלא שהדבר הנמוך ימשוך אותו למטה. במקרה כזה צריך הוא להתרחק ולפרוש ממנו, ולא לנסות להעלותו.

לפני חטא העגל היה המשכן אמור להתייסד באופן רחב מאוד, שיכלול בקרבו גם את אומות העולם ויביא לתיקון שלם, גם של החיצוניות הרחוקה ביותר, ואפילו ממנה תבוא נדבה למשכן. והנה, אומר הזוהר שלאחר החטא הורה הקב׳׳ה למשה להיבדל מאומות העולם, ולקחת את הנדבה למשכן רק מישראל. והיינו, שעניין המשכן יתייסד רק מתוך כללות נשמות ישראל, ולא יתרחב להאיר גם על אומות העולם[2].

משכן זה הוא בחינת 'בעלי תשובה', שצריכים להיבדל מהעולם הזה שכן אין בכוחם להעלות אותו, כמו בכוחם של הצדיקים. ואולם, ניחוח מיוחד יש למשכן זה, חיבור פנימי של קוב׳׳ה ועם ישראל כשאין לזרים חלק בו. זהו משכן שמבדיל ומבחין בין ישראל ואומות העולם. כך מצינו, שלאחר חטא העגל ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם והסכים הקב׳׳ה על ידו (ברכות ז.). דברים אלו מבטאים מהלך שלם ששינה את דרכם של ישראל בעולם. לפני חטא העגל מסלול תיקון העולם היה מתוך חיבור אל אומות העולם והעלאתם, ואילו לאחר החטא הוקבעה פנימיות המציאות שמהלך תיקון העולמות על ידי ישראל, יהיה דווקא מתוך היבדלות מוחלטת מאומות העולם, עד אחרית הימים, שאז יוכל זעם ישראל להאיר ולהשפיע גם על החיצוניות הרחוקה ביותר, להעלותה ולכוללה בתוך התפשטות הקדושה.

כך כותב הרב קוק בעניין חטא העגל ושינוי מהלך תיקון העולם שבא בעקבותיו (אורות עמ' יד פסקה ד): ״לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ה' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ה' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי״.

אכן, אנו מוצאים שבבניין בית המקדש בזמן שלמה נעשה כבר נסיון לכלול את אומות העולם בתוך מרחב הקדושה, וזהו פשר כל ההתקשרות של שלמה עם חירם מלך צור, ולאחר מכן ההתקשרות של שלמה עם כל האומות שסביבו (ראה ספר הליקוטים תהילים סח ד׳׳ה 'גער', מחשבות חרוץ לרבי צדוק הכהן מלובלין אות כ). אלא, שגם אז לא צלח הדבר, ובסופו של דבר נחרב הבית. כך נשאר תיקון זה המבטא את התיקון השלם של כל העולמות, רק לאחרית הימים, בהם כל העמים והממלכות יבואו לשערי ירושלים ויקבלו עליהם את א־להותו יתברך – "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו,ז).

---

[1] בעניין מלאכת העלאת ניצוצות מבין הגויים, כותב הרב קוק זצ׳׳ל הדרכה לצדיקים (שמונה קבצים א עח): ״כיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות? מטהרים את הלב על ידי הדרכה של מוסר מושכל וטהור. מקדשים אותו על ידי רעיונות נעלים של דבקות בה' ודעת ה', בתכלית הגובה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו וכח נשמתו. אחר כך משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטים בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה, ומה שיש לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם. וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע, מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו".

זוהי עבודה פנימית ועליונה של הצדיקים, וראה זוהר (ח"א יט:), ועל עבודה זו רמז שלמה בחכמתו כשאמר ׳׳אל גינת אגוז ירדתי׳ (שיר השירים ו,יא), כפי שמובא בזוהר והאריך בכך הלש׳׳ו בספר הדע׳׳ה, והיינו שירד לעמקי הקליפות להעלות משם את כל ניצוצות הקודש, וזה סוד הגרים כידוע ואין כאן המקום להאריך.

[2] הרב קוק מציין, שעניין ההיבדלות של ישראל מאומות העולם, מול העניין של התפשטות אורם של ישראל על כל העולם כולו, מתבטא בעצם העובדה שההיקף והגודל של מחנה ישראל השתנה, שבצמצומו היה רק אלפיים אמה, ובהתפשטותו הקיף יותר, עד שיעור י׳׳ב מיל. ורמז רמז לנו בזאת בעניין התפשטות הקדושה גם למרחבי החול ולענייני האומות, מול ההיבדלות והפרישות מכל מושגים אלו. ואכן, כך מבאר האריז׳׳ל את איסור יציאה חוץ לתחום ביום השבת, מצד הצורך להיבדל מהחיצוניות ומענייני העולם הזה, ולשהות אך ורק בתוך גבולות הקדושה העליונה.

זו לשון האריז"ל (ספר הליקוטים, פרשת בהר, פרק כה): ״וזה תבין ממה שביארנו בסוד תחום שבת, כי בחול הקדושה סמוכה לחיצונים, ובשבת יש אלפיים אמה תחום שבת ביניהם, ואינם נדבקים החיצונים בקדושה, ואם כן העושה מלאכה בשבת, גורם ירידת הקדושה אל החיצונים, ולכן חייב מיתה".

זו לשון הרב קוק זצ׳׳ל (אורות עמ' סז פסקה טו) בעניין הצטמצמות המשכן לתחום אלפיים אמה, מול התפשטות מחנה ישראל כדי שיעור י׳׳ב מיל: "כשכוח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, - כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא - י׳׳ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' (דברים לב,ח). משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עוז של חול עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותום הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו' (ישעיה נד,ב-ג). והתחום של אלפיים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".

פרשת משפטים - איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

איך עוזרים ליהודי, ואיך לגוי?

שמות (כב,ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ".

רש"י (שמות כא,ב בשם חז"ל) מבאר שעבד עברי נמכר לעבד על ידי בית דין, כתוצאה מכך שהוא גנב ולא היה לו מה לשלם.

הרב שלום משאש זצוק"ל[1] (וחם השמש):

"למה פתחה התורה בדיני גנב?

בגלל שהקב"ה הוא אבא שלנו והאבא דואג יותר לבנים הבעייתים שלו מאשר לאלו שהכל בסדר אצלם, מחפש הקב"ה עצה טובה לבנו הגנב.

על כן אמרה תורה למכור אותו, כי כמו שבמלכות דארעא מושיבים את הגנב בבית הסוהר, זה לא משפיע לטובה על הגנב, להיפך בבית הסוהר הוא נפגש עם עוד גנבים אחרים ומוסיף ללמוד מהם, וכשיצא מבית הסוהר ואין לו פרנסה מוכרח הוא להיות גנב, וגם בזמן שהוא בבית הסוהר, מה יעשו אשתו ובניו כדי לחיות, מוכרחים להיות גנבים.

אבל התורה הקדושה, אמרה למכור אותו ומסתמא ימכרוהו בית דין לאיש הגון, ובשש שנים ילמד שם נימוס ודרך ארץ ומידות טובות, כי יראה שם איך הבנים מתנהגים, ושם גם כן יהיה לו מה לאכול, ולא יצטרך לגזול, וגם יראה איך מכבדים אותו... ואמרו רז"ל בירושלמי, שאם יש לו כר אחד, יתנו לעבד, והוא ישן בלא כר, ומכל זה יבוש מלהיות גנב, ואחר שש שנים דואגת התורה עבורו שלא יהיה גנב, ואמרה "הענק תעניק לו מצאנך" וכו' כדי שיהיה לו להתפרנס, ובזמן עבודתו חייב האדון לזון אשתו ובניו כדי שלא יהיו גנבים".

ליקוטי הלכות (חו"מ הלכות אבידה ומציאה ג,טו. הלכות פריקה וטעינה ב, באמצע): "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ וְחָדַלְתָּ וְכוּ' עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ - ... פֵּרְשׁוּ רז"ל שֶׁזֶּהוּ מִי שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וְזֶהוּ בְּחִינַת רֹבֵץ תַּחַת מַשָּאוֹ כִּי מִתְגַּבֵּר עָלָיו כֹּבֶד הַמַּשּאוֹי שֶׁהוּא הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... וְזֶהוּ כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹנַאֲךָ רֹבֵץ וְכוּ' כִּי הִתְגַּבְּרוּת הֶעָוֹן הוּא בִּבְחִינַת הַחֹמֶר וְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת... וְהִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל כָּל אֶחָד שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו חַס וְשָׁלוֹם הַמַּשּאוֹי שֶׁל עָוֹן... אֲזַי אָסוּר לוֹ לְהַעֲלִים עַיִן רַק מֻטָּל עָלָיו לְרַחֵם עַל חֲבֵרוֹ וְלַעֲזֹר לוֹ לְקַיֵּם עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ... כִּי כָּל אֶחָד מְחֻיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַשְׁגִּיחַ עַל חֲבֵרוֹ לְדַבֵּר עִמּוֹ בְּיִרְאַת שָׁמַיִם לְהוֹצִיאוֹ מֵהַמַּשּאוֹי הַכָּבֵד שֶׁל עֲוֹנוֹת... וְזֶהוּ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ...".

איך עוזרים אפילו לגויים?

הרב קרליבך: אני רוצה לספר לכם סיפור ממש געוואלד.

כל הצדיקים הגדולים, כל המאורות הגדולים שלנו - לכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת לעבוד את ה׳ ולשרת את האנושות. בוודאי שמעתם על רבינו הקדוש ר׳ אהרן הגדול מקרלין.

בקרלין משקיעים את כל האנרגיה בתפילה. את כל הלב, את כל הנשמה.

הם צועקים ומתפללים עד מיצוי הנפש. ׳מקולות מים רבים׳ - בקולי קולות ועם הרבה דמעות.

פעם שאל ר׳ אשר מסטולין, בנו של ר׳ אהרן, את אביו: ׳אם אני צועק בתפילה כמו אדם שקוזק עומד עליו בחרב שלופה - האם זה מספיק?'

הוא ענה: ׳כן, זה טוב בשביל ההתחלה. עד ׳ברוך שאמר׳. אבל אחר כך צריך הרבה יותר'.

ובקרלין - כמו אצל עוד כמה רביים - לפעמים מתפללים מנחה ממש מאוחר.

ובכן, הסיפור הזה אירע לפני כמאה ושבעים שנה, בקרלין.

יום אחד, בשעת אחר-צהריים מאוחרת, נכנס רבינו הקדוש ר׳ אהרן - דהיינו ר׳ אהרן השני, בנו של ר׳ אשר מסטולין - לבית המדרש. חשבו שהוא עומד להתפלל מנחה, אבל הוא אמר: ׳היום לא נתפלל כאן. היום נתפלל בכפר נידח, רחוק מכאן. אז רבותי, בבקשה - הכינו את העגלה ואת הסוסים'.

רתמו החסידים את העגלה לסוסים. היה בה אולי מקום לעשרה, אבל כמובן - עלו עליה שלושים... איזה חסיד לא ירצה לנסוע עם הרבי להתפלל מנחה? והם מתחילים לנסוע.

רבותי! אני רוצה שתדמיינו את הנסיעה הזאת. נוסעים עם ר׳ אהרן לתפילת מנחה במקום רחוק. הכל כל כך מיוחד זה לא אותם שמיים, לא אותם עננים, לא אותם בתים... השמיים קרובים יותר, אלוקים קרוב, העולם יפה כל כך, הכל טוב. נוסעים ונוסעים ונוסעים, נעשה חשוך יותר ויותר, אבל בתוך הלב יותר ויותר אור.

הלילה ירד מזמן. נעשה מאוחר, והחסידים מתחילים לדאוג. מדי פעם הם פונים לר׳ אהרן: ׳רבי, כבר מאוחר! מה יהיה עם תפילת מנחה?

אבל בכל פעם עונה הרבי: ׳עדיין לא, עדיין לא, והם נוסעים ונוסעים... נופים חדשים, לא מוכרים. הרים ובקעות, כפרים... ושוב פונים החסידים לרבם: ׳רבי! כבר חצות לילה!' משיב ר' אהרן: ׳בכפר הבא נעצור להתפלל'.

הם מגיעים לכפר קטן ונידח, ומיד מצביע הרבי לעבר הבית האחרון: ׳שם! זוהי אכסניה קטנה. בית מרזח. מקום ששותים בו יי״ש (יין שרף) ותה. והנה יוצא מהבית יהודי זקן מאוד, ואומר: ׳אהה, רבותי! איזו שמחה לראות אתכם! אני היהודי היחידי כאן בכפר'.

הם מביטים בו ותמהים: בן כמה הישיש הזה - תשעים? מאה? אולי יותר...

והוא פונה לר' אהרן: ׳רבי הקדוש, מה אני יכול לעשות בשבילכם?' עונה הרבי: ׳נשמח אם תרשה לנו להתפלל כאן מנחה'.

כפר נידח ברוסיה, אמצע הלילה. שקט מסביב. ליל קיץ, החלונות פתוחים, וחסידי קרלין מתחילים להתפלל. אתם מבינים, ידידים?

הם ידעו שאם הרבי נסע דרך ארוכה כל כך בשביל להתפלל מנחה דווקא כאן, יש דברים בגו. מי יודע אלו ׳תיקונים' נוראים בא הרבי לתקן כאן- ואם במנחה רגילה היו חסידי קרלין מתפללים בקולי קולות ומכל הלב, אתם מתארים לעצמכם איך התפללו שם, באותו כפר נידח בחצות לילה, אחרי נסיעה של שעות...

הצעקות - עד לב השמיים. כמו יום כיפור ושמחת תורה יחד.

והנה, כל תושבי הכפר - איכרים פשוטים, התעוררו בבהלה!

אתם מבינים? ברוסיה בכפרים, היו כל הבתים עשויים מעץ, וכששומעים צעקות באמצע הלילה - יש לזה רק פירוש אחד: דליקה! יצאו כל הכפריים מבתיהם בפיג׳מות, ישר מתוך חלומותיהם, והחלו לצעוק: ׳אש! אש!׳

וכולם רצו לכיוון האכסניה כשבידיהם דליים של מים. אבל כשהגיעו לשם והביטו דרך החלונות, הם ראו אש... אבל איזו אש? לא אש ששורפת, אלא אש שבונה עולם, אש שבכוחה לאחד את העולם. אש מחממת, אש שבכוחה לשקם את הלב ואת הנשמה שלך לנצח.

תרשו לי, ידידים, לחלוק איתכם תורה של רבינו הקדוש, ה׳בית יעקב׳ מאיז׳ביצא.

הוא אומר: כשעמדנו בהר סיני לקבל תורה, אומות העולם לא באו. אבל כשיבוא משיח, כולם יבואו אלינו לירושלים עיר הקודש. מה ההבדל?

והוא עונה: הר סיני הוא המקום בו קיבלנו את התורה. אבל בית המקדש הוא גם מקום התפילה. ובתפילה יש משהו מיוחד. כשאני לומד תורה ואדם אחר מקשיב לידי, אם הוא לא מבין את מה שאני לומד - כמובן שהוא לא לומד. אבל אם אני מתפלל מכל הלב ואדם אחר מאזין לידי - פתאום גם הוא מתפלל יחד איתי. גם אם הוא לא יהודי...

דעו לכם, ידידים, יהודי אחד שמתפלל באמת, יכול להפוך את כל העולם למתפללים.

עכשיו עיצמו את העיניים ודמיינו את חסידי קרלין מתפללים באותו הלילה, בכפר הנידח.. ראו את האיכרים: הם מצטרפים!

הם מניחים את דליי המים, נכנסים לאכסניה ומתחילים לצעוק ולהתפלל מעומק הלב. כפי שמעולם לא עשו זה היה כמו ימות המשיח.

אתם שומעים, ידידים?

יום אחד, יבואו כל העולם לירושלים. כולנו נהיה שם. אנחנו והאיכרים, האיכרים וכל העולם, העולם והקדוש ברוך הוא. כולם נתפלל שם יחד.

ישעיהו (נו,ז): "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי, עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

אחרי התפילה הם רקדו יחד - החסידים והאיכרים!

הם הרגישו כולם לב אחד, נשמה אחת.

וכשאנחנו מתפללים יחד עם אומות העולם, כמובן שהם לא יכולים לשנוא אותנו. להפך - הם נותנים לנו כבוד שלא יאמן. האיכרים רצו הביתה והביאו כיבוד לרבי ולחסידים: תפוחים, כל מיני פירות... ובסוף ניגשו לרבי לקבל ממנו ברכה. הם ממש ידעו: ׳הבוחר בעמו ישראל באהבה׳. אחר כך חזרו לבתיהם לישון...

אמר ר׳ אהרן לחסידיו: ׳רבותי, הגיע הזמן לשוב הביתה'. כולם כבר ישבו בעגלה. אז פנה הרבי ליהודי הזקן, בעל האכסניה: ׳נו! למה אתה מחכה? ספר לנו כבר!׳

ניגש הזקן ואמר: ׳רבי הקדוש, דעו לכם שהיום יום הולדתי. בן מאה ושבע אנכי היום. ובדיוק לפני מאה שנה, כשהייתי ילד בן שבע, היה כאן הבעל שם טוב הקדוש. אז היה סבי בעל בית המרזח. אני זוכר זאת כמו היום. הבעל שם טוב הקדוש וחסידיו הגיעו בחצות לילה. והוא אמר: ׳הבה נתפלל מנחה!׳ וכמו הלילה - החסידים התפללו בקולי קולות ומכל הלב. וכל האיכרים התעוררו ובאו. וגם הם התפללו בכו ורקדו.

ואז, לפני שעלה על העגלה, ניגש אלי הבעל שם טוב הקדוש, שים על ראשי את ידיו הקדושות, וכך אמר:

׳ילד יקר ומתוק, יש לי משהו חשוב ונשגב לומר לך. אל תשכח את מה שראית. דע לך, בעוד מאה שנה בדיוק, יקרה מה שקרה היום: צדיק אחד יבוא לכאן עם תלמידיו, והם יתפללו יבכו ויצעקו, כפי שלא עשו מעולם. וכל האיכרים יצטרפו אליהם, יתפללו וירקדו יחד איתם. זכור ואל תשכח, ילד: ספר להם שהייתי כאן לפניהם'.

ליהודי אתה עוזר עם תורה ותפילה, לגויים אתה יכול לעזור ע"י תפילה, לקרב את כל העולם לה'.

שמות (כג,כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".

נלע"ד שזה נרמז בפסוק הזה - ועבדתם (שזו התפילה) – בלשון רבים. לחמך מימיך מחלה מקרבך (שזו התורה[2]) – בלשון יחיד (רק עם ישראל).

---

[1] רבה הראשי של מרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של ירושלים, חי בין השנים תרס"ט-תשס"ג (1909– 2003 למניינם).

[2] לחם – לכו לחמו בלחמי, מים – אין מים אלא תורה. מחלה – משלי (ג,ח): "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" ע"פ הגמרא (תענית ז.).

פרשת בלק - הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב

הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב

המהר"ל ("נצח ישראל", פרק נז) מלמד כי אין האדם מעיד על עצמו או על קרוביו. עדות ראויה היא רק זו הנאמרת ע"י זר. כך עדות אמת על מעלתם וזכותם של ישראל היא רק ע"י בלעם, שאיננו אחד מהאומה הזאת.

ומה בלעם העיד על ישראל? "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר כג,ט).

הרב חרל"פ ("מי מרום", פרשת בלק): "ההבדלה שבין ישראל לאומות אינה הֶדרגית בלבד, כי אם הבדלה תהומית; כמו ההבדל שבין האור והחושך. 'הן עם לבדד ישכון והגוים לא יתחשב', זהו שאין ישראל נכנסים כלל בחשבון (במסגרת אחת) עם האומות, שלישראל ישנה מהות אחרת לגמרי מאשר לעמים, ולא רק מצד נשמתם, כי אם גם מצד גופם".

הרב קוק שואל (ב'אורות' עמ' קנה, פסקא ח') האם יש לנו בסיס אנושי שוה עם אומות העולם שעליו נבנית תוספת הצורה הישראלית המיוחדת? או האם אנו שונים מהם "מעקב ועד הראש", כלומר בכל מכל כל?

ועונה כי מאז יציאת מצרים לאחר שעברנו את "כור הברזל" (כור ההיתוך) נשתנינו עד שנהיינו לבריה חדשה. כלומר אנו שונים מהם "מראש ועד העקב, כולה ישראלית".

ילקוט שמעוני (בלק תשסח'): "'הן עם לבדד ישכון' (במדבר כג:ט) - מובדלין הן מן הגוים בכל דבר - בלבושיהן, ובמאכלן, ובגופיהן, ובפתחיהן".

ביהדות ההבדלה היא דבר חיובי שמביא לאמונה מאוד גדולה.

שמות רבה (טו,ז): "מהו 'הן'? כל האותיות מזדווגין, חוץ משתי אותיות הללו. כיצד? (אם אדם רוצה לחבר שתי אותיות ולהגיע לעשרה, דהיינו לאות יו"ד, יש לו תמיד שתי אותיות) א"ט — הרי י'; ב"ח — הרי י'; ג"ז — הרי י'; ד"ו — הרי י'. נמצא ה' לעצמה (כלומר, שכשהוא מגיע לאות ה', אין אות אחרת שתזדווג לה' להגיע לי', חוץ מעוד ה'). וכן האות הנ' אין לה זוג. י"צ — הרי ק'; כ"פ — הרי ק'; ל"ע — הרי ק'; מ"ס - הרי ק'. נמצא נ' לעצמה. אמר הקב"ה: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם (שאר) כל האותיות, אלא לעצמן — כך ישראל אינן יכולין להידבק עם כל הגוים, אלא לעצמן מפורשים".

לא רק שצריך להיות לבד אלא שיש איסור לכרות ברית עם הגוים - כל הנביאים לא פסקו מלהזהיר נגד כריתת  ברית עם הגוים, כמו שכתוב (שמות כג,לב) "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית".

הבידוד של ישראל נחוץ בגלל שתי סיבות:

האחת — רק כשהוא לבד, חפשי מכל השפעה של זרים ושל תרבות זרה, יכול העם להתקדש בטהרה ולבנות חברה קדושה.

השנייה — שככל שהוא יותר מבודד, וברור יותר שאין לו בעל ברית, כך נצחונו על הגוים יהיה הוכחה גלויה יותר לכוחו של הקב"ה, וקידוש שמו.

"אַשּׁוּר לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ" (הושע יד,ד). רק אמונה, בטחון בקדוש ברוך הוא! [מי שמאמין לא מפחד...].

הבידוד של עמ"י מראה שהקב"ה אחד ולבד ובלעדי בעולם, ושבכוחו להציל את עמו מכל אויב. וכן נאמר (דברים לב,יב): "ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר".

כל העניין של אמונה הוא שהאדם לא יפחד להיות לבד. כל אדם יכול לזעוק ולצעוק "אני מאמין", אבל המדד של אמונה הוא כשהאדם לבד ושם את מבטחו בה'. זהו אדם שמאמין.

רואים מהגמ' שבת (קלג:). שאנו מנסים להידמות לה': "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום..." הקב"ה גם הוא לבד, שנאמר "אין עוד מלבדו" (דברים ד,לה), אף אתה תהיה לבד.

הגאולה תבוא אך ורק כשנהיה לבד! כל זמן שיהיה לנו בעל ברית, אפילו רק אחד, יאמרו רוב העם שבזכות בעל הברית ניצחנו.

רוב העם מאמין שהישועה במלחמת יום הכיפורים באה רק משום שוושינגטון נתנה לנו נשק, ושבלי אותו נשק היינו אבודים.

אך האמת הפוכה. כל הצרה והמלחמה באו עלינו כי פחדנו לפתוח במלחמה!

יום לפני מלחמת יום הכיפורים, הרמטכ"ל אמר לממשלה שצריך לצאת להתקפת מנע ולא לתת לסורים להגיע לטבריה ולא לתת למצרים לעבור את התעלה. 
אך הממשלה פחדה: מה יגידו בוושינגטון? "חייבים לאפשר לערבים לתת לנו את המכה הראשונה[1], כדי שבוושינגטון יבינו שהם פתחו באש" - כך אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר.
משום כך נפלו 4,000 יהודים, ומשום כך היה צורך בנשק מהאמריקנים. אבל אילו פתחנו באש, לא הייתה בעיה עם סוריה ומצרים.

[היום מתברר שהמצב היה יותר בעייתי - על פי המובא באתר Ynet, הועלו לרשת מסמכי CIA ששופכים אור על הקורות במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 1973, לפיו אף על פי שהייתה התראה כי צבאות מצרים וסוריה עומדים לפתוח במתקפה, ממשל ארה״ב בזמנו, וליתר דיוק, מזכיר המדינה קיסינג׳ר, דרש ואסר על ישראל לתת מכה מקדימה-ולאור דרישה זו, רה״מ גולדה מאיר ז״ל נענתה].

אם אנחנו לא מוכנים להיות לבד, הקב"ה יגרום לזה בדרכים שלו. זה מתחיל כבר היום. כולם שונאים אותנו ממילא - מה הרווחנו מכך שניסינו לא להרגיז אותם? בסופו של דבר, אנחנו נהיה לבד. מה שתלוי בנו הוא האם זה יקרה מרצוננו או בעל כורחנו.

הרב קוק (אורות עמ' קסט): "רחבות הלב שבאה להכניס את העולם כולו, כל האנושות כולה, בכלל החיבה המיוחדת המתגלה לישראל, היא צריכה בדיקה... כאשר "עין טובה" זו נובעת מתוך הכרת העליונות של הצביון הישראלי, הרי זו מדתו של אברהם אבינו. אבל אם חיבה זו [אל אומות העולם] באה מתוך כהות הרגש, או חוסר הבנה בסגולת ישראל העליונה, אז היא ארסית, ומלאה הרס נורא".

בתחילת דרכנו בהיותנו במצרים, נסינו להתקרב לאוכלוסיה הגדולה והנכרית, "אמרו, נהיה כמצריים", וחדלנו לקיים מצוות מילה. מלמדים חז"ל כי דוקא מפני זה "הפך לבם לשנוא עמו" (שמות רבה, א, ע"פ תהלים ק"ה). עוררנו בזאת תגובה נגדית של דחייה.

הנצי"ב (העמק דבר, הרחב דבר לבראשית ט"ו): "המה מבקשים לכלותינו, הוא בשביל שאנו מבקשים להתערב עמהם. וכבר ניבא על זה בלעם 'הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב'. ובארנו שאם יהיה לבדד ולא ירצה להתערב עמהם, ישכון במנוחה. ובזמן שהוא בגוים שמתערב עמהם, לא יתחשב בעיני אומות העולם ואין לו תקומה ביניהם. וזה בתורת השגחה מן שמים שיהיה כן".

המהר"ל ("נצח ישראל", פרק כה, עמ' קכח) כותב על כך משל יפה. בספרות חז"ל נמשלו האומות למים, כדכתיב "פצני והצילני ממים רבים מיד בני נכר" (תהלים קמד,ז). "הוי המון עמים רבים וכו' כשאון מים כבירים" (ישעיה יז,יב). וישראל נמשלו לאש (ביצה כה:). "ואין לך שני הפכים זה לזה כמו אש ומים. ואם נתערבו יחד, מים מכבים את האש. אבל אם האש נעמד במרחק מסוים, אז האש מאדה את המים ומחליש כחו".

החטא הזה של טשטוש נקרא בפי הרב קוק "מפעל קרחי" (מעשה קרח). הרי קרח טען בצביעות "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (במדבר טז,ג). סבור היה שאין לתת חלוקי מדרגות, אלא כולם שווים במעלתם.

עונה על כך הראי"ה (אורות עמ' לב): "היא היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות התוכית הדרושה להיעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת".

וכן (אורות עמ' לג): "הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החושך היותר מחרידות: 'הנכם כולכם קדושים, כולכם בנים לה', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה', זאת היא הקרחות (כלומר, אנשי קרח) שממנה סובל האדם, שממנה 'נוע תנוע הארץ כשיכור, והתנודדה כמלונה' (ישעיה כד,כ) וכו'. (צריך שיתקיים בעולם) החֵפץ של העמדת גוי אחד בארץ (כלומר, ישראל) בתור ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהוא צריך להיות למופת (לדוגמא מאלפת) על האור העליון האלוקי החודר בחיי העמים".

ההלכה היסודית ביותר בענין הבידוד היא מצות ישוב ארץ ישראל. ה' שם את עם ישראל בארץ אחת, נפרדת וקדושה, וציוה על כל יהודי פרטי לגור רק בה, ולא לעזבה אפילו לזמן קצר אלא מסיבות נדירות ביותר[2].

דבר זה מביא אותנו באופן טבעי, לידי חיים נבדלים מהגוים והשפעתם התרבותית.

חוץ מהמצוה הפרטית, יש גם חובה שתהיה לעם את הריבונות על הארץ.

רמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ד'): "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". כי צריך שנהיה עם ריבונות משלנו כדי שלא יגידו לנו מה לעשות! עצם כפיפותנו לגוי השולט מביא לכפיפות לתרבותו ולמחשבותיו הפסולות.

בנוסף יש הלכה המחייבת להוריש את הגוים מהארץ. חוץ מגרי תושב מעטים שמוכנים לקבל בלב שלם את מלכות אלוקי משה (ראה רמב"ם הל' מלכים ח:י), את ריבונות ישראל על הארץ ומתנתקים בעצמם מהתרבות הקלוקלת – יכולים לגור בארץ ישראל, וגם זה באיזורים נפרדים.

כך נוצר בידוד מוחלט!

לסיום ישנה הלכה האוסרת למכור בתים ושדות לגוים בארץ ישראל, אפילו כאשר אין לנו ריבונות בה.

מכל הכיוונים אנחנו אמורים להיות פה לבד סמוכים ובטוחים על הקב"ה עם תרבות משלנו ועשיית רצון ה' בלבד!!!

בזה גם נהיה אור לגויים שיראו איך הקב"ה שומר על מי שמאמין ובוטח רק בו.

---

[1] ישראלי אמריקאי ורוסי נפלו בשבי של הקניבלים, וכל אחד ביקש בקשה אחרונה... הישראלי ביקש שיתנו לו סטירה, רק הוא קיבל אותה הוא עף מהסיר קרע את כולם עם מכות קרטה ושיחרר את השניים האחרים, שאלו אותו למה חיכית? ענה להם: לא רציתי שיגידו שאני התחלתי...

[2] הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצוק"ל (שו"ת הרב הראשי, ח"א, סי' קעא' ורח', עמ' 410-411 ו-510-511):

שאלה: האם מותר על פי ההלכה לצאת מהארץ לטיול בחו"ל לתקופה קצרה רק על מנת לבלות? והאם מותר להצטרף למשלחת הנוסעת למחנות ההשמדה בפולין למטרת לימוד?

תשובה: מצד הדין אסור לצאת לחו"ל, ואלו שיוצאים לטיול סתם אינם נוהגים כהלכה, כיון שנסיעה למטרת טיול בלבד אסורה. כפי שפסק הרמב"ם בהל' מלכים פ"ה ה"ט עפ"י הגמרא, היציאה לחו"ל הותרה רק כדי ללמוד תורה, לישא אשה, להציל מן העכו"ם או אם חזק הרעב בארץ. מי שיוצא לחו"ל כדי ללמד את בני המקום תורה או כדי לעודדם לעלות לארץ ישראל - מותר לשלב בנסיעתו גם טיול.  מותר גם לאדם מדוכא לצאת לטיול בחו"ל אם יש בטיול רפואה עבורו. לגבי אלו הטסים לפולין - אם כוונתם רק לשם טיול בלבד - הדבר אסור, אך אם מדובר בנסיעה לשם לימוד ענייני השואה והנחלתה - הדבר מותר, אך אינו בגדר מצווה.