יום ירושלים - הגעגועים לירושלים

הגעגועים לירושלים

אלפי שנים עם ישראל חלם על ירושלים, התגעגע לירושלים, כתב עליה שירים, ובכה שיזכה לעלות אליה.

כשרבי עקיבא היה עדיין עני, הוא הבטיח לאשתו עדי שנקרא "ירושלים של זהב", שבו תוארה עיר הקודש בתבליט. לימים, כששמו הלך לפניו, והוא התעשר מילא את הבטחתו (שבת, מסכת נדרים). לאחר דיכוי מרד בר כוכבא היה אותו עדי ועליו "ירושלים של זהב", סמל לכיסופים לירושלים המשוחררת.

ציון הלא תשאלי - ריה"ל:

"אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת

אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ

בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!"

האתיופים ובית המקדש (קרן גוטליב, עובדת סוציאלית, מושב בני דרום):

בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה.

בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו.

היה זה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה", מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה.

ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות.

כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת.

במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי.

במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'?

החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.

אביב הגיע פסח בא...

הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח.

היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח.

"היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח", פתחתי את השיעור. "פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש".

אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: "המורה, את היית פעם בבית המקדש?"

חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. "לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!"

התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: "כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?"

אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!

שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו?

החלטתי להסביר בבהירות: "לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!", קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי.

אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: "אף פעם לא היית שם?", "המורה, איך זה להיות בבית המקדש?", "איך נראה בית המקדש?"

"שקט!", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!".

אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה?

ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה.

כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה.

אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת...

בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים.

כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר.

השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. "תגידי", הוא פנה אלי, "מה קורה פה היום? יש לך מושג?"

ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג.

"למה?", שאלתי אותו, "מה קרה?"

הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר.

הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם?

ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש.

כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: "את המורה של הילדים שלנו?"

"כן", עניתי, "מה קורה פה, אדוני?"

"הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?", הוא הביט עלי במבט כועס.

"אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?"

הוא הביט עלי במבט לא מאמין. "מה? על מה את מדברת?"

עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. "אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום".

האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי.

פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם.

הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. "את בטוחה?"

לא הבנתי על מה הוא מדבר. "מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!", לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.

קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין.

האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי.

נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה.

עמדתי מולם, והייתי המומה.

הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

כל אחד שיחשוב על משהו שהוא מתגעגע אליו: (תקופה\ אדם\ אירוע\ מקום\ חפץ).

מה משותף לרוב מושאי הגעגוע? (-חוויה ששייכת לזמן עבר, לדברים שחווינו וחסרים לנו, או לא קיימים היום).

איך אפשר להתגעגע ולרצות משהו שלא חווינו?

איך עמ"י מתגעגע לדבר שהוא לא מכיר ואפילו סבא רבא רבא שלו לא מכיר?!?

ירושלים ובית המקדש זה בזיכרון הגנטי שלנו! זה חי אצלנו בלב! אי אפשר לשכוח את זה! יש לנו בלב היסטוריה גנטית של אלפי שנים!!! אנחנו בעצמנו גלגולים של אנשים שחיו בירושלים והקריבו קרבנות ועלו לרגל!

הנשמה שלנו זוכרת את זה!!!

כתב צבאי ששידר ברשת השידורים העברים בעצם הקרבות מספר: "אני בדרום אי שם בסיני. דוקא היום, ביום השלישי למלחמה, נערך כאן קרב שריון בשריון שמעטים כמהו וכדוגמתו בתולדות המלחמות. המצרים ניסו אתמול וגם שלשום להתחמק ממאבק פנים אל פנים הם העדיפו את הבריחה. לחמו רק בהגנה בחוסר ברירה. עתה הם למעשה כמעט מוקפים אולצו ללחום. נכנסנו לקרב בו משתתפים כנראה כאלף טנקים משני הצדדים. שרידי חיל האויר המצרי גויסו למערכה מכרעת זו. שארית העצמה המצרית מוטלת על כף המאזנים. שאון הטנקים והתותחים הדי יריות ושריקת פגזים. רעש מטוסים העוברים ביעף וקול פצצות מתפוצצות מחריש אזנים. לפתע פתח מישהו טרנזיסטור. מבית השידור בירושלים, מבשר: "הכותל המערבי בידינו. צנחנים הגיעו בדהירתם לרחבת הכותל עתה הם חובקים את אבני הכותל ששממו עשרים שנה. מתרפקים עליה לאחר שעמדו בבדידותם מאז קמה המדינה. אבני הכותל שוב הרוו דמעה יהודית לה צמאו עשרים שנה". זה, כל זה שומעים בטרנזיסטור. בחזית פורצת שאגה אדירה. שריונאים פורצים מן התותחים, טנקיסטים מהטנקים. קצינים מתערבבים בחיילים כל אחד מחפש את אחרים כדי להתחבק. מתחבקים מתנשקים, חיילים קשוחים למודי קרבות, שחורים כפיח כשחול המדבר חדר לעורם, דוהרים עתה לאש תופת מבלי לדעת אם יסיימו את היום בעודם בחיים. גיבורים הבזים לפחד לגילוי כל חולשה. בוכים עתה כתינוקות. והוא מתאר את הדבר הזה: "כשבילי טהר ולובן נראים נחלי הדמעות. על כל האבק שלהם, לפתע אתה חש את אשר ידעת ידיעה שטחית מזמן: שאין אלה אלא בנים, נכדים של אותם הגולים שהוגלו מירושלים חבושים באזיקים בשרשראות של ברזל, מתיפחים בבכי אל מול פני המקדש העולה בלהבות".

חיים חפר "הצנחנים בוכים":

"הכותל הזה שמע הרבה תפילות,

הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,

הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות

ופתקאות הנתחבות בין אבניו,

הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נרמס לפניו.

הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,

אך הכותל הזה לא ראה צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,

הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,

רצים אליו בהלמות לב, בשאגות ובשתיקה,

ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.

והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,

והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים,

והם קלים כנשר ועזים כלביא

והטנקים שלהם- מרכבת האש של אליהו הנביא.

והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,

והם זוכרים את כל השנים הנוראות

שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.

והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,

והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,

והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים

איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?

איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר?

איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?

אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,

נושאים על גבם - אלפיים שנה".

כמה הגעגועים חשובים:

לִפְעָמִים כְּשֶׁנִּמְצָאִים בְּמָקוֹם טוֹב בִּזְמַן מְמֻשָּׁךְ, אֵין יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אֶת זֶה.

גַּם כְּשֶׁיּוֹצְאִים מִן הַבַּיִת, מִן הָעִיר מִן הַשְּׁכוּנָה לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת מִתְגַּעְגְּעִים. כְּשֶׁנִּפְרָדִים מֵהַמִּשְׁפָּחָה, מֵאֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים, מִן הַחֲבֵרִים מֵהַשְּׁכֵנִים אָז אָנוּ מַרְגִּישִׁים גַּעְגּוּעִים.

וְכַאֲשֶׁר אָנוּ חוֹזְרִים לַבַּיִת, לַמִּשְׁפָּחָה לַחֲבֵרִים לַלִּמּוּדִים לָעֲבוֹדָה, אָנוּ חוֹזְרִים עִם כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים וּבְיֶתֶר חַיּוּת וְשִׂמְחָה.

כָּךְ גַּם הַגָּלוּת הִיא הֲכָנָה לַגְּאֻלָּה. בִּתְקוּפַת הַגָּלוּת מִתְגַּעְגְּעִים לַגְּאֻלָּה, וּכְשֶׁנִּגְאָלִים יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אוֹתָהּ כְּמַתָּנָה גְּדוֹלָה מִשָּׁמַיִם וּשְׂמֵחִים בָּהּ שִׂמְחָה אֵין סוֹפִית.

למה אנחנו מתגעגעים?

הרצי"ה זצ"ל: "...מתגעגעת היא אל ביתה, אל נחלתה, אל ארצה, לא רק כדי להסתר שם מחמת המציק, לברוח מפני המכות, החומריות או הרוחניות, אלא בחפצה החיובי העצמי לשוב אל ארץ חייה, לאלהיה, לעצמיותה, לחיות את חייה הטהורים והבריאים החפשיים, חייה שלה, חייה האלוהיים, עם השאיפה לבניין בית המקדש יצאה והתגלתה תנועת ישוב ארץ ישראל וחיבת ציון שלנו..."

"ועוד שאומר המשורר, אילו הייתה ארץ ישראל גם כיום זבת חלב ודבש, היה לשטן מקום לקטרג שבגלל טוב הארץ משתוקקים להגיע אליה, אבל עכשיו שהיא ריקה ויש בה רק עפר ואבנים, ובכל זאת משתוקקים לבוא אליה, סימן שלטובת הנפש הם משתוקקים אליה ולכן הם ראויים לגאולה, ועוד, אפילו בזמן שיש להם טובה בגולה, הם מוכנים לוותר על כל הטוב בחו"ל ובלבד לבוא לארץ ישראל אף כשהיא חרבה ושוממה, וכשם שהם נהגו בחן באבני ציון ועפרה נשא חן בעיניהם. גם אתה תרחם על ציון להחיות אבניה מערימות העפר"

ירושלים תיבנה ע"י הגעגועים:

הכוזרי (מאמר חמישי, סעיף כ"ז): "גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" - זאת אומרת: ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה".

"מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּצָא מִיְּרוּשָׁלַיִם לְחוּצָה לָאָרֶץ.

אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: הֲרֵי גָּזְרוּ שֶׁאֵין יוֹצְאִים חוּצָה לִירוּשָׁלַיִם, וּלְחוּץ לָאָרֶץ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

אָמַר לָהֶם: נִתְקַנֵּאתִי בִּבְנֵי חוּץ לָאָרֶץ. שֶׁהֵם מִתְגַּעְגְּעִים לִירוּשָׁלַיִם. וַאֲנִי, לֹא טָעַמְתִּי טַעַם גַּעְגּוּעִים אֵלֶּה. אֵצֵא וְאֵדַע טַעַם גַּעְגּוּעִים לִירוּשָׁלַיִם.

הִתִּירוּ לוֹ לָצֵאת עַל מְנָת שֶׁיְּסַפֵּר בְּשִׁבְחָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם".

איך אני מגביר את הגעגועים למשהו שאני לא זוכר?

- אפשר לחשוב על מה היה שם, לדמיין את זה, לחשוב כמה זה חסר היום, להבין שחורבן ירושלים וחסרון המקדש הוא הסיבה לכל בעיה שמתרחשת!

הרב קוק (עין איה שבת לא): "והציפייה כוללת שימת-עין תדירית. וגם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד ימים על שנה, לפעמים גם אין לפניו דבר מחודש ולא יעזוב עמדתו".

להוריד את זה לחיי המעשה:

הרב קוק (שם): "ועוד כלול בזה שבכל עת מצוא איזו הערה שיראה ראוי לעשות איזה דבר לישועה - יחיש פעולתו ולא יעזוב, כמו שהמצפה בראותו על פי צפייתו שבא שעת מעשה, לבריחה או הגנה מאיזה אויב ואלה, עליו לעשות מה שדרוש לטובת המצב, כן יזרז לעת נכון בלי איחור רגע וזמן".

-להתפלל

-לבכות

-לדבר עם החברים והמשפחה על זה בכל הזדמנות

-לחשוב על ירושלים באירועים השמחים

-לחגוג את יום ירושלים!

-ללבוש תכשיטים שקשורים לירושלים

על כפיו יביא - יורם טהרלב, יאיר רוזנבלום

ברחובנו הצר

גר נגר אחד מוזר

הוא יושב בצריפו

ולא עושה דבר.

איש אינו בא לקנות,

ואין איש מבקר,

ושנתיים שהוא

כבר אינו מנגר.

והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו

לבנות כסא לאליהו שיבוא,

על כפיו אותו יביא,

לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו

כבר שנים חולם הוא שיזכה לו,

על סודו שומר ומחכה לו

מתי כבר יגיע היום.

ברחובנו הצר

גר סנדלר אחד מוזר

הוא יושב בצריפו

ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים

מכוסים באבק

כבר שנתיים מונח

המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,

בן על הרים ינועו רגלי המבשר.

על כפיו אותן יביא,

לאליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו...

בירושלים ישנו

איש לגמרי לא צעיר,

שבנה הרבה בתים

בכל פינות העיר.

הוא מכיר כל סמטה,

כל רחוב ושכונה,

הוא בונה את העיר

כבר שבעים שנה.

והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה,

יניח למקדש את אבן הפינה.

על כפיו אותה יביא

אליהו הנביא.

והוא יושב ומחכה לו...

הַמַּסָּע לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / מילים: חיים אידיסיס, לחן: שלמה גרוניך

הַיָּרֵחַ מַשְׁגִּיחַ מֵעָל,

עַל גַּבִּי שַׂק הָאֹכֶל הַדַּל,

הַמִּדְבָּר מִתַּחְתַּי, אֵין סוֹפוׁלְפָנִים

וְאִמִּי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

לְהָרִים רַגְלַיִם,

מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

אוֹר יָרֵחַ, הַחֲזֵק מַעֲמָד,

שַׂק הָאֹכֶל שֶׁלָּנוּ אָבַד,

הַמִּדְבָּר לא נִגְמָר, יְלָלוֹת שֶׁל תַּנִּים

וְאִמִּי מַרְגִּיעָה אֶת אַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,

לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וּבַלַּיְלָה תָּקְפוּ שׁוֹדְדִים

בְּסַכִּין, גַּם בְּחֶרֶב חַדָּה,

בַּמִּדְבָּר דַּם אִמִּי, הַיָּרֵחַ עֵדִי

וַאֲנִי מַבְטִיחָה לְאַחַי הַקְּטַנִּים:

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

יִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם,

עוֹד מְעַט נַגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

בַּיָּרֵחַ דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי

מַבִּיטָה בִּי; אִמָּא, אַל תֵּעָלְמִי;

לוּ הָיְתָה לְצִדִּי, הִיא הָיְתָה יְכוֹלָהל

ְשַׁכְנֵעַ אוֹתָם שֶׁאֲנִי יְהוּדִי.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

בְּקָרוֹב נִגָּאֵל,

לא נַפְסִיק לָלֶכֶת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

עוֹד מְעַט, עוֹד קְצָת,

לְהָרִים עֵינַיִם,

מַאֲמָץ אַחֲרוֹן לִפְנֵי יְרוּשָׁלַיִם.

"לך אנא עורך"  נסים בן יצחק הלוי

לָךְ אֲנָא עוֹרֵךְ יָהּ אֵל הַלֵּל וְלִשְׁמָךְ צוּרִי אֲגַדֵּל  

וְגַם אַגִּיד שִׁבְחָךְ תָּמִיד רְצֵנִי עֵת פִּי יְמַלֵּל  

לָךְ אֲנָא יָהּ אֵלִי אֲהַלֵּל    

פְּדֵה נָא אֵל אֶת עִיר קָדְשָׁךְ וּבְנֵה לִי יוֹצְרִי מִקְדָּשִׁי  

וְיִזְרַח לִי אוֹר כְּבוֹדָךְ עַל צִיּוֹן הִיא חֶמְדַּת נַפְשִׁי  

וְאָשִׁיר לָךְ יָהּ אֵלִי יָהּ אֵל עַל הַדּוּכָן יָהּ אֵלִי יָהּ אֵל  

תִּרְאֶינָה עֵינַי יָהּ בְּבוֹא גוֹאֵל רוֹעֶה נֶאֱמָן לְיִשְׂרָאֵל  

לָךְ אֲנָא יָהּ אֵלִי אֲהַלֵּל  

צוּרִי הָגֵן עַל קְהָלִי וְאַבֵּד אוֹיְבִי אֵל קַנָּא  

אֶת סִבְלִי שׁוּר וַעֲמָלִי וְלִי אֵלִיָּה שְׁלַח נָא   

חָזָק גַּלֵּה לְקֵץ נִטְמָן וּבְנֵה לָנוּ דְּבִיר וְאוּלָם  

וּשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּה וִיבַשֵּׂר אֶת הַגְּאֻלָּה 

צִיּוֹן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי

עוֹמְדוֹת רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִך, יְרוּשָׁלַיִם,

וְתוֹתָחֵינוּ מַרְעִימִים לָךְ שִׁיר מִזְמוֹר.

וְרַק דִּמְעוֹת הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם

נוֹטְפוֹת דּוּמָם עַל הַמַּדִּים וְהַחֲגוֹר

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה הָאֹשֶׁר שׁוֹאֵג בְּחָזֵנוּ, פִּרְאִי

לִמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל מִקַּלָּע וְרִמּוֹן בִּשְׁעָרַיִך

בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי

מִשֵּׁיךְ גְ'רָאח עַד נֵבִּי סָמוּאֵל, לַיִל לַיִל,

הָיוּ רוּחוֹת תש"ח שָׁרוֹת לָךְ, בְּדַרְכָּן:

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלַיִם"

אַךְ לֹא שָׁכַחְנוּ - וַהֲרֵי אֲנַחְנוּ כָּאן!

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

אֵיכָה יָשַׁבְתְּ בָּדָד, שְׁסוּעָה בֵּין גִּדְרוֹת הַתַּיִל,

וְאֵיךְ נִשְׁבַּעְנוּ לָךְ, עִיר מֶלֶךְ וְנָבִיא,

כִּי לֹא נִשֵּׁק נַעֲרוֹתֵינוּ עַל שְׂפָתַיִם

עַד אִם נִשַּׁק לַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

הַר הַזֵּיתִים יוֹרִיק. נָכוֹן יִהְיֶה הַר הַבַּיִת

וּפַטִּישִׁים יְהַדְהֵדוּ בָּךְ, חֵי נַפְשִׁי!

יְרוּשָׁלַיִם, כֹּהֲנַיִךְ וּלְוִיַיִך

בְּדַם בּוֹנִים בָּךְ אֶת הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי...

עִיר חֲלוֹמוֹת וְאֶבֶן, מַאֲכֶלֶת וָאַיִל,

פַּעֲמוֹנֵי הַזְּמַן קָמִים בָּךְ לַהֲלֹם:

אֶת עִיר שָׁלֵם הָיִית בְּטֶרֶם גְּבוּל וָתַיִל

וְאַתְּ תִּהְיִי מֵעִיר שָׁלֵם לְעִיר שָׁלוֹם

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.

לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת - חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי, בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי

פרשת כי תשא - שאיפות

שאיפות

"אם אתם רוצים לבנות ספינה, אל תכניסו אנשים ותבקשו מהם לאסוף עצים, ואל תטילו עליהם משימות ועבודה. במקום זאת למדו אותם לכסוף אל אינסופיותו העצומה של הים"
אנטואן דה סנט-אכזופרי

שמות (ל,יב): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם".

הדברי ישראל ממודז'יץ: תשא לשון הגבהה. ויש לרמז למשל הטובע בים כל זמן שראשו מבחוץ ואינו משוקע בתוך הים לא יזיק לו. כמו"כ הנה קשה מזונותיו של אדם כקרי"ס והדאגות וטרדות הפרנסה הם גלי הים. והעיקר לשמור ולהגביה את ראשו שהראש לא יהיה משוקע בתוך גלי הים. זהו כי תשא את ראש ב"י לפקדיהם העיקר להגביה הראש והמוח לפקודי ה' וממילא אף שהגוף עוסק בפרנסה גופא בתר רישא גרירא".

הראש צריך להיות פנוי לשאיפות של קדושה!

יהודי אחד בא לפני ה'נתיבות שלום' זצ״ל, ותלונתו בפיו: מה יצא ממני? יש לי הרבה שאיפות, אולם הן אינן מתגשמות, לכל היותר לאחר מאה ועשרים שנה יכתבו על מצבתי: ״פ״נ בעל השאיפות״.

נענה לו האדמו״ר: אילו הייתי יודע היכן מצוי ״ציון״ כזה, הייתי הולך להשתטח ולהתפלל אצלו.

שאיפות לא הולכות לאיבוד! הרצונות העמוקים האלו יוצרים מציאות של קדושה!

הרב מפונוביץ': ״משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תהלים צט,ו).

מה משמעות המילים ״ושמואל בקראי שמו״?

מדרש שמואל (פרשה ג): "רבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמר, בכל יום ויום היתה בת קול יוצאה ומתפוצצת בכל העולם כולו, ואומרת, עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל. וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואין את מעשיו היו אומרים זה שמואל אין זה אותו שמואל. וכיון שנולד זה, ראו את מעשיו, אמרו, דומה שזהו".

הוא שאמר הכתוב: ״משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו״, היינו, מבין כל אלו שנקראו בשם שמואל.

הוסיף הרב ואמר, שמובא בחז״ל (או בחיד"א) שכל אלו התינוקות שאימותיהן קראו להן בשם שמואל, אע״פ שלא היו כשמואל הנביא ובמעלתם של משה ואהרן, מכל - מקום גם הם זכו לאיזו דרגה של נבואה.

השאיפה של כל הנשים הללו שקראו לבניהם בשם שמואל היתה לזכות לבן שיהיה נביא ה׳ ומנהיג הדור, וכבר מעצם הרצון והשאיפה - זכו להשפיע על בניהם שתהיה להם איזושהי דרגה בנבואה!

לכן גם אם אתה לא מצליח או לא יכול, אל תשבית את השאיפות, תמשיך לחלום!

בטקס הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז׳ בבני ברק, טכס בו השתתפו הרבה מגדולי ישראל וביניהם הגאון החזו״א והגר״י אברמסקי זצ״ל - נשא הגרי״ש כהנמן זצ״ל דברים אודות שאיפתו להקים ישיבה לתפארת. בתוך דבריו אמר הרב כהנמן בהתלהבות: ״כאן תקום בעזרת ה' ישיבה לשש מאות בחורים - הישיבה הגדולה ביותר בתבל!״

כל הנוכחים הבליעו חיוך וגיחכו בליבם על חלומותיו המופרכים של הרב כהנמן, שכן היה זה מיד לאחר השואה הנוראה אשר כילתה את שמנה וסלתה של היהדות. הציבור היהודי בארץ ישראל - מנה מעט מזעיר, ובחורי ישיבה - היו באותם ימים חזון נדיר... כשגמר הרב כהנמן את דרשתו, ניגש אליו הגאון ר' יחזקאל אברמסקי ואמר לו: ״רבי, אתה חולם!״, אולם הרב כהנמן לא התפעל, רק השיב ברוגע: ״נכון, נכון, אבל אני לא ישן..."!

באמת, הוא חלם ועשה והצליח שבישיבה עכשיו יש למעלה מ1,000 בחורים כן ירבו!

הגמרא (ברכות כח.) מספרת על רבן גמליאל, נשיא ישראל, שהכריז ואמר עם כניסתו ל״תפקיד״: ״כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש״. ולשם כך הוצב שומר בפתח בית המדרש, למנוע כניסתם של תלמידים שלא עונים על הקריטריון. וכאשר עברה הנשיאות לידיו של ר׳ אלעזר בן עזריה סולק השומר וניתנה הרשות לכל מי שרצה להיכנס וללמוד תורה. הגמרא שם מציינת שבאותו יום נוספו ספסלים רבים לבית המדרש! יש אומרים ארבע מאות ויש אומרים שבע מאות.

ולכאורה תמוה: וכי השומר שהועמד בפתח היה נביא ובעל מדרגה של רוח הקודש, לידע מי היה תוכו כברו ומי לא? ואם כן, בודאי משום כבוד התורה לא היה ראוי להציבו בפתח כשומר-הסף?

מסביר האדמו״ר מסדיגורא זצ״ל: דלתות בית המדרש נסגרו עפ״י ציוויו של רבן גמליאל, על מנעול ובריח. והיה, ותלמיד שרצה במלוא הרצינות, מתוך רצון עז ושאיפה גדולה להיכנס וללמוד תורה - היה נוקט בכל האמצעים ולא היה חוסך כל מאמץ! חותר חתירות, פורץ גדרות, ומשתדל להגיע אל תוככי בית המדרש. כזה היה מבחן הכניסה שהציב רבן גמליאל בפני מי שחשקה נפשו בתורה.

בצורה זו ידע רבן גמליאל מי תוכו כברו - אשר שאיפתו היא אמיתית וחזקה - ומי לא.

המגיד מדובנא: בעת מגיפת שפעת רבתה הדרישה למכשירי אדים. עלה אדם לגמ״ח תרופות וביקש מכשיר. "חפש בחדר הסמוך״, נענה.

נכנס למחסן הגמ״ח, חיפש בכל זווית ולא מצא. חזר כעבור שעה, מאובק ומתוסכל, והודיע לממונה: חיפשתי ולא מצאתי״. גחן הממונה, והוציא לו מכשיר מתחת לדלפק...

היה האיש המום: ״אם המכשיר היה בהישג ידך, למה הטרחתני?״ שאל.

ענה המוכר: ״הלא תבין, רבים הבאים לבקש, אך מעטים מהם זקוקים לו באמת. האחרים חושבים להקדים רפואה למכה, להבטיח עצמם לכל מקרה. איך אדע מי הוא הנזקק? אם יחפש בכל מדף, ולבסוף ישוב אלי - הוא הזקוק לו באמת, ולו אתנהו״...

רק מי שיש לו שאיפה חזקה מאוד יטרח ויצליח!

כשיהודי עולה לשמים שואלים אותו: שמרת מצוות? למדת תורה? תיקנת את המידות?

על חלק מהדברים הוא יכול לענות 'לא יכולתי', אבל אז ישאלו אותו אז למה לא רצית? לא יכול? לפחות תרצה, תשאף להגיע לשם.

אתה רואה מישהו עושה מצוה, לומד תורה, מתנהג יפה – אם אתה יכול תצטרף אליו, אבל אם לא, אז לפחות תקנא בו! תרצה להיות כמוהו!

הרצון והשאיפה האלו יקדמו אותך מאוד מאוד!

הרצון יוצר ואקום (כי הוא כח גדול אבל אין מעשה מאחורה) והואקום יוצר משיכה! כמו מזרק, תפתח מזרק כשאתה סותם את הפתח שלו בצד השני תראה הוא חוזר במהירות למקום...

כך הרצון שלך ימשוך אותך לקדושה פנימה!