פרשת כי תבא - תשובה זהירה

תשובה זהירה

פרשיית[1] הברכות והקללות מסיימת את דבריו של משה לעם ישראל בנאומו האחרון, ולאחר שהוא מסיים לפרוש בפני עם ישראל מה יקרה אם ישמעו לדברי ה' ומה יקרה אם לא ישמעו, הוא קורא לעם ישראל ואומר להם:

דברים (כט,ג): "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

לפי משה רבינו נראה שהסדר הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ובסוף אזנים לשמוע.

לעומתו, הנביא ישעיה (ו,י) מוכיח את ישראל ואומר את אותם דברים בסדר הפוך - "פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ".

מה המשמעות של הסדר הזה? מדוע אצל משה הלב קודם לכל, ואילו אצל ישעיה דווקא העינים?

אדם המחליט לשנות את דרכיו, מרגע שהחליט זאת הוא מרוכז במטרתו, לכן אצלו הכיוון הוא קודם לב לדעת ואח"כ עינים לראות ואזנים לשמוע, אבל באופן כזה לפעמים הוא יכול לפספס את האמת וללכת בכיוונים לא נכונים, ותוך כדי דרכו גם לפגוע באחרים.

שמעתי הרצאה של בעל תשובה שתיאר כיצד בשלבים הראשונים הוא היה בטוח שהוא עושה את מה שהוא צריך לעשות ולא שם לב בדרך לפגיעה במשפחתו ובאשתו, עד שהגיע למשבר ואז שם לב איך בלי לשים לב הלך בדרך הלא נכונה.

אחי היה בכולל כלשהו ושמע אברך אומר לאשתו בטלפון "תמותי את ואלף כמותך ולא אבטל רגע מהלימוד תורה שלי..." [כמו משה רבינו בילקוט שמעוני (דברים תתכ"א) "יאבד משה ואלף כמותו ואל יאבד אחד מישראל", רק הפוך...].

בחוברת 'התבוננות', מביא הרב יחיאל יעקבסון את הסיפור הבא על הגראי"ל שטיינמן.

הרב יעקבסון, מומחה חינוכי ידוע, היה מעורב בטיפול במשפחה שבה התגלו בעיות חינוך קשות של הילדים. כשניסה הרב יעקבסון לרדת לחקר המצב, הוא גילה שאחד הגורמים העיקריים לאתגרים בבית הוא שהאם מאבדת שליטה לגמרי על הילדים בשעת ההשכבה לישון. בעלה אינו נמצא אז בבית, היא אינה משתלטת, והבית הופך לתוהו ובוהו של ממש.

הרב יעקבסון פנה לאב ואמר לו שלדעתו עליו להיות נוכח בבית מידי ערב ולסייע לאשתו בהתמודדות עם הילדים, אבל הלה התנגד: "אני אברך, איך אני יכול לעשות זאת? זה יהיה ביטול תורה".

הרב יעקבסון הציע לו להיכנס ביחד איתו לרב שטיינמן, וכך עשו. האברך שטח בפני הרב שטיינמן את מצוקתו: מה הוא יכול לעשות? אין לו זמן. להיות יותר בבית זה ביטול תורה.

"אתה צודק", אמר לו הרב שטיינמן. "באמת אין לך זמן, אז אל תתפלל שחרית".

"הרב צוחק?" התפלא האברך.

"לא!" אמר הרב שטיינמן. "אני לא צוחק, אני בוכה. למה לא מבינים לבד דברים כאלה".

בדיוק לשם כך הנביא ישעיה, מתאר תהליך הפוך, איך אדם פוקח את עיניו ושומע באזניו, ורק אז מבין בליבו, גם אדם שהחליט החלטה טובה והתחיל לצעוד בדרך מסוימת, צריך תמיד לפקוח את עיניו ואזניו, ולבדוק האם לא פספס משהו, האם הוא לא פוגע באף אחד בדרכו החדשה, האם באמת תשובתו שלימה.

כדי שלא נגיע לאותו עיוורון, שלא נראה את מה שעומד לנגד עינינו ולא נבחין בדברים החשובים שאנחנו מפספסים בדרך.

משה רבינו התחיל בסדר הרגיל, היות ועם ישראל שמע את אזהרת הקללות והברכות, וברגע זה של הכניסה לארץ קבלו על עצמם את הדרך, ולכן הסדר היה לב עינים ואזנים.

אבל בתקופתו של ישעיה הנביא באמצע הבית הראשון, הדרך השתנתה ואנשים החלו לפגוע אחד בשני בגלל אמונתם, הם פספסו לגמרי את המטרה של עבודת הקרבנות שבאה לקרב את האדם לאלוקיו ולא כמו התפיסה של עובדי האלילים שראו בקרבן אוכל או מס שהם משלמים כדי לחיות טוב יותר.

מגיע אלול, ואתה אומר לעצמך אני אתחזק ואני אקבל על עצמי את זה ואת זה ואת זה וליתר ביטחון אני גם אתחיל מעכשיו את זה וזה וזה...

שאלת את אשתך האם זה בסדר? האם זה מתאים לה? האם היא גם שם? האם היא מוכנה לכל זה?

אשה מתחזקת ב"ה, מה הדבר הראשון שקורה בצורה טבעית? היא נהיית הרב של בעלה... סליחה, הוא לא התחתן עם הרב הוא התחתן עם אשה...

אשה שחזרה בתשובה הגיעה לרבי מחב"ד ושאלה אותו לאן ללכת בחופש, בעלה רוצה ללכת לתאילנד והיא רוצה ליסוע להתחזק בארץ ישראל...?

ענה לה הרב, לכי עם בעלך לתאילנד, אתם משפחה ואמורים להיות ביחד...

בתקופה הזו של ימי התשובה, נדרש מאיתנו לעורר את הלב אבל גם לשים לב טוב טוב מסביב לראות שאף אחד לא נפגע מההתעוררות שלנו, ושהדרך לקב"ה לא נעשית על גבם של יקירנו מסביב...

---

[1] הרב אשר סבג.

פרשת וישלח - המשפחה היא הכח!

המשפחה היא הכח!

אחת הפגיעות הנוראיות של התרבות המערבית היא הפגיעה בתא המשפחתי.

עם השנים ממוצע גיל הנישואין עולה, ממוצע הילודה יורד, ולדאבוננו אפילו נשמעים קולות התומכים בכל מיני סוגים של קשרים שהקשר בינם לבין המושג 'משפחה' מקרי בהחלט. מקסימום 'אני', מינימום התחייבות למען משהו אחר.

בפרשתנו אנו שותפים למפגש הטעון בין יעקב ועשו לאחר 22 שנות נתק מתוח.

יעקב שברח לחרן לאחר שלקח מעשו את הברכות בחכמה, הקים משפחה בבית חמו לבן ועכשיו הוא חוזר הביתה לארץ ישראל.

עשו שומע את החדשות ויוצא לקבל את פניו של אחיו מלווה בארבע מאות איש חמושים.

כשסוף סוף הם נפגשים עשו נדהם מהמחזה שנגלה לנגד עיניו: "וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה לָּךְ?".

עשו לא מבין מה יעקב עושה עם הנשים והילדים, אנו עסוקים במאבק כוחות, עושר וכבוד ומה הם שייכים לכאן?!

עשו חושב שבני אדם הם כמו פס יצור טכני, איש ואשה נפגשים ויוצאים מהם ילדים. תהליך פשוט וקל, טכני מאוד, קר מאוד.

אבל עבור יעקב אבינו המצב שונה בתכלית. כל עניין המשפחה היה עמוק יותר מכל דבר אחר.

הוא עומד מול עשו ומאות אלפי הלוחמים שלו ובקול בוטח מגלה להם את הסוד: "לא בחיל ולא בכוח, אינכם מסוגלים להבין ולעולם לא תבינו. משפחתי היא הדבר החשוב ביותר בעולם, מכאן אני יוצא ולכאן אני חוזר. נשיי וילדיי הם הדבר הגדול ביותר בעבורי, מהם אני שואב את הכוח, את השמחה, את החיים. ולכן לא יעזרו החניתות, לא הפיתויים עבור עושר וכבוד, לא תנצחו אותי. אני בבית, ואין חזק ומאושר ממני"[1].

בראשית (לב,ד): "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים".

רש"י: "מלאכים ממש".

הרב מסעוד ריוח זצ"ל: לכאורה קשה וכי יש מלאכים שיש בהן ממש ויש לא?

ופירש בזה כי כאשר שמע יעקב שעשו בא וארבע מאות איש עמו, נתיירא וטעמו היה שהוא אין לו אוכלוסיא כנגדו, שבסך הכל יש לו רק 21 נפשות 11 ילדים 4 נשים 5 עבדים ששלח עם המנחה והם ביחד כ"א נפשות, ועל זה התפלל אל השי"ת הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד שלח לו הקב"ה 380 מלאכים כדי להיות ביחד 400 חוץ מיעקב כנגד ארבע מאות איש של עשו, וזהו שכתב רש"י ז"ל מלאכים ממש, הכוונה כחשבון ממש שהם 380.

זאת אומרת שהמשפחה הם חלק מהמלאכים – חלק מהכח שלך!

לצערנו נפוץ מאוד היום שבמקום שהעבודה תהיה מכשיר לרווחת המשפחה, היא הפכה לדבר העיקרי שנותן לנו ערך, ואילו המשפחה נזנחה בצד.

אם המשפחה זה העיקר אז צריך מאוד מאוד להיזהר שהעבודה לא תגלוש גם לזמנים המשפחתיים.

"קופי משפחתי":

אתמול ילדי בא לעולם,

באותה דרך כמו כולם.

אך לי היו פגישות ותשלומים וערעורים,

והוא למד ללכת בעוד אני בסידורים.

ולפני ששמתי לב הוא כבר ידע לדבר,

וכשגדל והתפתח קצת הוא היה אומר :

אני אהיה כמוך, אבא, עוד תראה אותי,

ממש בדיוק, אתה יודע, קופי משפחתי.

סבתא סורגת, סבתא בישלה דייסה,

התינוק גדל, כבר לא בעריסה.

מתי תבוא הביתה, אבא? לא יודע, בן,

אבל כשאחזור אז מתנה לך אתן

וגם, אני מבטיח, יחד נתפנן.

אתמול מלאו לו עשר, בחור גדול ממש,

תודה על הכדור, אבא, בוא קצת למגרש;

תלמד אותי לקלוע "ג'מפשוטים" לסל.

היום אני עסוק, אמרתי, וחסל !

תשכח מזה, אמר, וכשהפנה לי גב

הספקתי עוד לראות אצלו כזה חיוך רחב,

שאמר: אהיה כמוהו, עוד תראו אותי,

ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי ...

אתמול הוא בא לחופש מהמכללה

כל-כך יפה, כל-כך בוגר, ממש שמחה גדולה,

בני, אני גאה בך, בוא שב קצת, נדבר...

מצטער, ענה לי, אבל אני ממהר;

זרוק לי את מפתחות המכונית, בבקשה,

אני יורד דרומה למשך החופשה.

אני מזמן בפנסיה ובני מזמן עזב

ורק אתמול הרמתי טלפון אליו.

בוא ניפגש, אמרתי, אולי תמצא קצת זמן .....

אין בעיות, ענה לי, רק תן לבדוק ביומן;

מצטער, נזכרתי שיש לי ועידה

ובכלל, אני טובע בים של עבודה.

טוב שצלצלת, אבא, והרבה תודה.

הנחתי את השפורפרת ואז עלה בדעתי,

שהוא נעשה כמוני, שחיקה אותי,

ממש בדיוק, אתם יודעים, קופי משפחתי.

בזכות הנישואין, יעקב היה שלם בכל !

בראשית (לג,יח): "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם".

רש"י: "שלם בגופו, שנתרפא מצלעתו. שלם בממונו, שלא חסר כלום מכל אותו דורון. שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן".

הגאון רבי יעקב חיים בנו של מרן ה'בן איש חי בספרו "ציצים ופרחים" דרש יפה שכל ענין השלימות היה בגלל הזיווג שלשם כך יצא ועתה חזר.

"שלם בגופו" כדברי חז"ל מאן דלא נסיב איתתא אתקרי פלג גופא – מי שלא נושא אשה אין גופו שלם אלא חצי, והנה אחר שנשא יעקב נעשה גופו שלם.

"שלם בממונו" ידוע שאין הברכה מצויה אלא בשביל ביתו – אשתו של אדם שנאמר "ולאברם היטיב בעבורה".

"שלם בתורתו" הרי אמרו חז"ל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, לכן כשיצא יעקב מארץ ישראל לא היה שלם בכל שלושה אלו, ומעתה בחזרתו אחר נישואיו נשלם בגופו בממונו ובתורתו.

אומר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: אתה בטלפון עם הבוס והמזכירה אומרת לך שאשתך מתקשרת אתה שם את הבוס בממתינה ומדבר עם האשה!!!

בין ההימליה לג׳ימליה (אבינועם הרש): באסון שהתרחש בשבוע שעבר בנחל צאלים נהרג ד״ר עמרי ניר בנפילה מצוק בעת שניסה להציל את בנו עילי - הוא חיבק ועטף אותו, ושניהם נפלו יחדיו. והעולם שותק.

למחרת נמרחו כותרות העיתונאים בגבורת האב ובטרגדיה. זה נמשך יומיים. תוחלת החיים המרשימה של אייטם שמקפל בתוכו את חורבן הבית. בכיתי. בקול ובשקט. התכווצתי כהורה. אב שבשברירי שנייה מתנהג כמו אבא ומוסר את נפשו בשביל חיי בנו. מובן מאליו? לא יודע. אקסיומת חיים שנעשתה מרגשת במיוחד בעולם משוגע שבו האמת מופיעה בלוק של זאב עם משקפי סבתא ורודים ושיניים גדולות. רוצים להאמין במשהו? להיות בטוחים בקרקע שמתחת לרגליכם? אמצו לכם סימן שאלה קטן, טפחו אותו, השקו אותו, טיילו אתו בחוץ. ככה זה כשהספק הופך לדבר האמין ביותר בשוק ואילו חוסר הוודאות זוכה לפופולריות של רודן צפון קוריאני.

אני חושב על ד״ר עמרי ניר הורה שהאינסטינקטים הקמאיים שלו להגן על בנו בגופו, לבטל את עצמו בשבילו, העמידו מראה חותכת וברורה לכל הורה ששומע על המקרה הזה, שגם המילים השורפות ביותר מתאדות כשהן נדרשות לתאר אותו. אני חושב על מאות אלפי ההורים ששמעו על המקרה במכונית, בתור לסופר, בכניסה לבנק, וישר חשבו לעצמם: "ואיך אנחנו היינו מתנהגים?" ואני רוצה כל כך לנחם את עצמי. להרגיע. להבטיח לעצמי שגם אני הורה טוב ומסור ששם את טובת ילדיו בראש סדר העדיפויות.

אבל למה ללכת כל הזמן למצבי קיצון? צוקים והרים גבוהים והרי ההימלאיה. בואו קודם נדבר על הרי הג'ימיילים ועל העבודה ועל שאר הדברים ששותים לנו בקשית את הזמן היקר הזה שאמור להיות מוקדש לילדים. כי בדיוק הרגע הגיע עוד דוא׳׳ל ממש חשוב, והנה נשאבו לנו עוד דקות יקרות שלא יחזרו. ופתאום אני מרים מהמסך את העיניים האדומות שלי ומגלה שהתינוק הקטן שלי התחיל ללכת ומחכה שאתייחס אליו, אבל גם את זה פספסתי כי בדיוק הייתי עסוק בלהציל את העולם...

לזכרם של ד׳׳ר עמרי ניר ובנו עילי, שהמילים "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" הנאמרות עליהם - מקבלות בפעם הראשונה משמעות אחרת לגמרי".

---

[1] עד כאן מדבריה של הראלה ישי.

פרשת נצבים - עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

עבודת ה' - לא על חשבון המשפחה

הפסוק האחרון בפרשה[1] מגדיר את עבודת ה' ותפקיד האדם במילים הבאות:

"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיך".

למרבה הצער והעלבון והיגון, יש אנשים שמוסרים נפש על עבודת ה' ומשתדלים לעשות לו הרבה נחת רוח. רק הבעיה היא שהם לא מוסרים את הנפש שלהם, אלא נפשות של אנשים אחרים. הם מקריבים לשם כך את בני הבית, את האישה והילדים, ומנסים לסחוט מהם עוד קצת עבודת ה'.

הם מסוגלים לאלץ את הילד לשבת על הכסא ולקרוא תהילים - כדי שיהיה לה' עוד קצת נחת רוח, אך הם מתעלמים מכך שהילד לא נמצא בדרגה שהם דורשים ממנו. הם מצפים מבני ביתם "לעבוד על המידות" ולהתעלות על רגשותיהם, ודורשים מהם דברים למעלה מכוחותיהם.

הם לא יבואו לאסיפת הורים בתלמוד תורה ולא למסיבת חומש של הילד, הם גם לא יצאו עם המשפחה לטיול רגלי וכו', אין להם זמן להשקיע בבית... באישה... בילדים... הם מעדיפים להשקיע את הזמן הזה בעבודת ה'. עוד שיעור תורה, עוד דף גמרא, עוד איזו מצווה... הם רעבים כל הזמן לעשות לה' נחת רוח - ולא מעניין אותם שזה בא על חשבון אחרים, על חשבון בני ביתם. מה רע בכך?

מסופר על שתי עסקנים יהודים שהיו צריכים להתייעץ עם רב העיר על נושא מסוים, והם פנו לבית הרב. הם הגיעו אל ביתו ועמדו לנקוש בדלת, והנה הם שומעים את הרב זוחל על הרצפה עם בנו הקטן ועושה לו קולות מוזרים ומצחיקים. קול של חתול, של תרנגול... אותם עסקנים התביישו לדפוק על הדלת באותם רגעים - כדי לא להביך את הרב, ולא הבינו מה קרה לרבם הנערץ. מה ההסבר לכך שנסתרה בינתו - והוא הגיע לרמה רדודה שכזו.

לעת ערב הם באו שוב. כעת כבר הרב ישב ליד השולחן וסביבו ספרים פתוחים, ולא היה זכר למעמד המביש של הצהרים.

הם התייעצו עם הרב וקיבלו ממנו "דעת תורה" לנושא שלשמו באו, ועמדו לשוב לדרכם. לפתע הרב פונה אליהם ושואל: הרי מדובר בנושא מאוד מהותי וחשוב. אם כן מדוע הזנחתם אותו עד עכשיו? למה לא באתם אלי כבר בבוקר?

נבוכו העסקנים ולא הייתה להם ברירה, והם גמגמו לרב את הסיבה האמיתית. שמענו את הרב משחק עם הילד ועושה קולות של חיות, ולא רצינו להביך את הרב.

באותו רגע הרצינו פניו של הרב, והוא אמר: לשחק עם הילד זה בושה? האם לתת לו חתיכת אבא, קצת תשומת לב לפי הרמה שלו, זה חיסרון? מה ציפתם, שאני אלמד איתו גמרא? חכו, יבוא יום וגם זה יקרה. בינתיים הוא עוד קטן ועלי לספק לו את צרכיו הגשמיים, וזה מחייב אותי גם לשחק איתו ולהתחבר איתו ולהשתעשע איתו בקולות של חיות המשמחות אותו. אחרת אני בוגד בתפקיד שלי "כאבא", ואני עתיד לתת על כך את הדין.

המעשה הזה משקף לנו בדיוק את הרגישות של "עבודת ה'" בצורה נקייה, ומלמד אותנו שלדאוג לנוחות בני הבית "וגשמיותם" - זה א' ב' בעבודת ה'.

בל נשכח את דברי התנא (אבות ו,ד) שאמר: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך".

שמתם לב לדברי התנא? המשפט הפותח הוא כך היא דרכה של תורה. אכן התנא מסיר את הכפפות ופורס לנו את הפסגה הגבוהה של הפרישות והמסירות בעבודת ה', והוא מחכים אותנו בפרטי הפרטים. פת במלח תאכל... על הארץ תישן... אך התנא טורח ומוסיף כאן עוד משפט:

ואם אתה עושה כן, אשריך. אם אתה עושה זאת ודורש מעצמך להתאמץ, סימן שאתה בדרגה גבוהה. אך אם אתה דורש מאחרים את הדרגה הזו, אוי לך! שהרי זה גובל בהתעללות ואכזריות.

וכבר אמר האדמו"ר מקוצק: בן תורה אמיתי אמור לדאוג לרוחניות שלו, ולגשמיות של הזולת. ולצערנו, יש כאלו שעושים ההיפך. הם משקיעים היטב בגשמיות שלהם, ודורשים מבני ביתם את הרוחניות הגבוהה ביותר.

עובד ה' לא מפעיל את אשתו וילדיו על טורבו כדי להפיק מהם עוד כמה מצוות, הוא יודע גם לסגור את הספר ולהתפנות לאשתו וילדיו ולהקדיש להם זמן ולשחק עימהם ולרדת לרמתם "כמה שצריך" - ולשוחח עימם "שיחת חולין", והוא מבין שכל זה נקרא עבודת ה' מושלמת.

מי שחי כך, עובד את ה' בצורה הכי גבוהה, ואשריו בזה ובבא. בעזרת ה' הוא עוד יראה את התוצאות בחינוך הילדים ובשלום בית, ביחסי גומלין עם החֶברה, ואין ספק שישועת ה' תלווה אותו תדיר. מצד שני מי שלא חי כך, מי שמשקיע בעבודת ה' ועושה זאת על חשבון "נוחות" אשתו וילדיו, צר לנו לאכזב אותו - אבל חובתנו להודיעו שהוא עושה ההפך מרצון ה'. מדוע?

נפסק בהלכות צדקה (שו"ע יו"ד רנ,א) שמותר לממן מכספי צדקה את צרכי העני, הגופניים והנפשיים. עד כדי כך שעשיר שהיה רגיל לחיות בכבוד גדול - ונתהפך עליו הגלגל והוא ירד מנכסיו, צריך לדאוג להשלים לו את אותו כבוד חסר - שהרי זה "צורך נפש" שלו.

נציין רק שהגמרא (כתובות ס"ז:) מביאה מעשה על הלל הזקן שהיה מטפל באופן קבוע בעשיר שירד מנכסיו - ודאג לו לכל צרכיו שהורגל בהם, ואחד מצרכיו היה "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" [כבוד].  הגמרא מספרת שיום אחד לא מצא הלל עבד שירוץ אחרי אותו עני ויובילו על הסוס, והלל בעצמו רץ אחריו שלוש מִיל!!!

לא יאומן! הרב הראשי רץ עם המושכות "שלוש מִיל", לכבוד איזה עני קבצן. לא חבל על הזמן שלו? הרי זה ביטול תורה! יש כאלה שיטענו שזה גם "בזיון התורה".

אך הלל מלמדנו שעיננו עקומות. משום שלעשות צדקה עם הזולת ולהשלים להם את החֵסר הנפשי, זה לא ביטול תורה ולא השפלה.

אבא יקר! שמת לב? הלל לא ניגש לאותו עני ולחש לו על האוזן "שיתגבר על מידותיו" ויוותר על הרכיבה על הסוס, אלא הוא נתן לו את זה דבר יום ביומו. ובל נשכח! אנו מדברים על אותו הלל שלמד תורה מתוך מסירות נפש - ואף כמעט קפא למוות למענה (יומא לה:) - ואין ספק שהוא ידע יותר מאיתנו את מעלת התורה ומעלת ניצול הזמן. ולמרות זאת הוא היה מוכן לסגור את הספר ולהשפיל את מעמדו ולהרכיב אדם זר על סוס, והוא לא ראה בכך כל סתירה לעבודת ה', וזה מלמדנו שלדאוג לנוחות השני ולצורכי הנפש שלו, זו עבודת ה' עליונה ביותר.

לקראת סיום הפרשה, כותבת התורה את הפסוק הבא:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶך".

כל מי שמבין עניין, רואה כאן שתי שאלות מהותיות:

א) מדוע התורה כפלה את דבריה פעמיים? "חיים ומוות", "ברכה וקללה"?

ב) מה הקשר בין עבודת ה' של האדם - לילדיו (וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ)?

ההסבר פשוט: עם ישראל קיבל בהר גריזים "קללות וברכות". קללות - אם יעשה עבירות, וברכות - אם יעשה מצוות.

כעת באה התורה ומודיעה לאדם דבר נוסף. חוץ מזה שהנך צריך לדרוש מעצמך לבחור את מסלול המצוות (הברכה) - ולהיזהר מהעבירות (מהקללה), עליך להתייחס למערכה נוספת - מערכת שנקראת "חיים ומוות".

עליך לדעת למזג את המצוות עם החיים הכלליים, עם החברה והמשפחה, ולא לצער את הציבור ולצמק את נוחותו - רק בגלל שבא לך להתקדש.

התורה נוקטת זאת באזהרה חמורה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. בורא עולם רוצה שעבודת ה' של האדם לא תפריע לו לנהל "חיי משפחה", ושהיא לא תיעשה על חשבון אשתו וילדיו - ולא על חשבון נוחותם. בורא עולם חפץ שהחיות הרוחנית של האדם לא תסתור את הלְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.

לתוספת הפנמה - ממליץ בחום לקרוא את הדרשה הזאת של הרב יעקב זכריה נמן.

---

[1]  בשם אברהם לוי אתר חידוש.