‏הצגת רשומות עם תוויות הקשבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הקשבה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 26 ביולי 2020

פרשת וירא - הקשבה אמיתית לך ולאחר


הקשבה אמיתית לך ולאחר



"זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב" (אפרים קישון, זוהי הארץ שלי)

כאשר אברהם אבינו רוצה ללמד סנגוריא על אנשי סדום, אולי יש חמישים צדיקים בעיר אולי יש 45 צדיקים בעיר, ה' לא קוטע את דברי אברהם ואומר לו: שמע, בעיר אין אפילו תשעה צדיקים. ומדוע? אומרים בעלי המוסר, מכאן שה' רצה ללמד דרך ארץ שאדם בא לבקש ממך דבר, אף שאינך יכול לעזור לו, תשמע אותו עד הסוף ואל תקטע את דבריו.

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות, והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא זאת שתכריע את הכף.
את שני הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך, ממש בגדול, את הדרשה.
הרב הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...
למחרת, ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך לגמרי ולא ידע מה לעשות.
הרב סיים את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר: "יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה. היתרון שלו זה היכולת  לשמוע. הרב הקודם שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.
אחרי שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.

במשלי נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב,כה), לפי אחת הדעות בגמרא הפירוש של 'ישחנה' הוא מלשון שיחה "ישיחנה לאחרים" (יומא עה.).
כאשר האדם משוחח על דאגותיו עם הזולת, הוא לפתע מרגיש הקלה ושחרור. לפעמים אין הוא זקוק בהכרח לעצות, אלא עצם הידיעה שיש מישהו שמקשיב לו ומאפשר לו לבטא את תחושותיו, מסייעת לו למצוא בתוכו את הפתרונות לדאגותיו ואת האומץ להתמודד עם פחדיו.

מספרים על רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד. ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד חייא בן יוסף).

גמרא (עירובין יג:): "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

שלמה המלך מבקש מה': "ונתת לעבדך לב שומע... לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א,ג) ואע"פ שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, רואים מכאן שלשמוע אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב עם רגישות, לשמוע לדברי החבר.

תלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ג דף כא): "רבי אבא בשם רבי ינאי – התובע והנתבע משיב והדיין מכריע, אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן (ז"א: לחזור ולסכם את דבריהם של שני הצדדים) שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו' (מלכים א, ג)". וכך נפסק ברמב"ם (הלכות סנהדרין כא,ט), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ יז,ז). ובספר מאירת עיניים (שם ס"ק טו) הסביר את הדבר: "נראה פשוט שצריך לשנותן לפני בעל הדין מייד אחר שטענו, בעוד שעומדים הבעלי דינים לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים. וסברא הוא, כדי שיהא נוח דעת בעלי הדינין ולא יעלה על ליבם שמא הדיינים ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן, ואחר שיסכימו על הדין שוב לא יחזרו בהן. ועוד, שמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענתן, ובשנותן לפני הבעל דין יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם".

הרב מוסקאטו ז"ל: "אם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעל סדרם וישרם לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחברו את המראה הגדול ההוא, ולהם ייתן אומר המבשר צבא רב, בגופים היקרים ההם עם פלאי פלאות נעשו במלאכתם הכי נכבדת". (מתוך דברי מוהר"ר הרב יהודה כהן בהסכמה לספר "קצות החושן").

רואים  מכאן איזה עונג עצום יש לאדם המספר את חוויותיו לחבר, עד שאפילו אם יעלה לרום השמים ויראה את המלאכים ואת כל מראות האלוקים לא יהיה לו עונג עד שישוב לעולם החומר ויספר זאת לחברו.

העונג הזה מתעצם שבעתיים כאשר האדם השומע אותו מעודדו לדבר ומקשיב לו ברוב קשב,איזה חסד עצום עושים כאשר מקשיבים ליהודי. ובפרט שאותו אדם המדבר נמצא במצוקה ושופך את לבו לפני חברו.


הקשבה פנימית:

הרב נחמני זצוק"ל: שמיעה זו הבנה מהותית על דברים שאין ביכולתך לעמוד על טיבם בראיה בלבד!

הקשבה אמיתית אינה רק למילים עצמן, אלא למה שמתנגן מאחורי המילים.

בערב פסח הגיע נפח יהודי לשאול את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בהיותו רב קהילת סלוצק, האם מותר לקיים מצוות 'ארבע כוסות' בליל הסדר בחלב? הרב לא השיב על השאלה אלא אמר לאשתו לתת לאותו יהודי עשרים וחמישה רובל. "מדוע לתת ליהודי סכום כסף גדול כל כך?" שאלה אותו אשתו "והרי בדרך כלל שלושה רובל מספיקים לקנות יין?". הרב השיב ואמר "מי ששואל אם יכול לקיים את מצוות 'ארבע כוסות' בחלב, סביר להניח שאין לו גם בשר לסעודה ולכן יש לספק לו את שאר צרכי הסעודה" (הראשון לשושלת בריסק, עמ' 175-172).

רבי משה מקוברין הגיע פעם אחת לחצרו של האדמו"ר מאפטא והתבונן בהכנותיו לשבת. הרבי נכנס לבית המדרש והתחיל לקרוא את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי התפרץ פנימה והתחיל לצעוק "הפרה! הפרה!" והסביר שהפרה שלו מתקשה להמליט והוא זקוק לעזרה. להפתעתו של רבי משה מקוברין, הרבי הפסיק לומר את שיר השירים ופנה להרגיע את היהודי הכפרי. הרבי בירך אותו להצלחה והציע לו לגשת לווטרינר בקצה העיירה. לאחר שהכפרי הלך, רבי משה מקוברין שאל את האדמו"ר "מה חידשת לאותו יהודי כפרי וכי לא היה יודע שכאשר פרה מתקשה להמליט הולכים לווטרינר? והאם זו סיבה להפסיק לקרוא את שיר השירים שחשוב כקודש קודשים?".
"האם באמת שמעת מה שהיהודי צעק אלי?" שאל אותו הרבי. "בודאי" השיב רבי משה מקוברין "הכפרי צעק 'הפרה, הפרה!' " אמר לו הרבי: "אם כך, סימן שלא שמעת טוב. היהודי צעק 'רבי! אנא קרב אותי אליך, אני זקוק כל כך לקדושה ולרוחניות!' ".
"אכן, זה לא מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר, היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר".

הסיפור על המשפחה שאמרה שאורי חסם להם את החניה והלימוד זכות שלי...


הקשבה מעשית:

מהי הגישה הנכונה המאפשרת אקלים נוח להקשבה?

א. אמפתיה = המוכנות והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של הזולת ולראות את מצבו דרך עיניו הוא.

ב. סבלנות =  רצון אמיתי לשמוע את דברי הזולת עד הסוף בלי לקטוע את דבריו.

ג. פתיחות ויכולת הכלה = נכונות לקבל את עולמו של הזולת ( תרבותו חייו, עיסוקיו, אישיותו צורת חשיבתו ועוד) אף שזה שונה מעולמך.

ד. ניטראליות = נטרול האגו  העצמי, עכשיו אני כולי למען החבר, את אישיותי אני שם בצד, וכולי דרוך לשמוע את סיפורו של החבר.

ה. הכרה בייחודיות[1] = ראיית הזולת כאישיות נפרדת וייחודית בעלת זהות משל עצמה.

ו. יכולת העצמה =  זיהוי נקודות החוזק באישיותו של החבר והעצמתן. להדגיש לחבר את הנקודות הטובות שלו.

ז. אמונה = לתת לזולת ביטחון ביכולותיו הפנימיים, אמונה בעולם הפנימי שלו, ביכולת שלו להתמודד עם קשייו ורגשותיו, לתת לו אמונה שיש בכוחו לפתור את בעיותיו באופן עצמאי קל ופשוט.


חסמי תקשורת הם כל הדברים המפריעים לדובר לזרום בשיחתו, הם חוסמים את הדובר ומורידים לו את המוטיבציה לדבר , לעיתים התנהגויות או אמירות בלתי מכוונות ולא מודעות של האדם המקשיב יכולות לחסום את קלחת השיחה של החבר המדבר איתנו, לדוגמא :

א. הבעת ביקורת – אני חושב שטעית בגדול ועליך לבקש סליחה מהמנהל.

ב. שאלות אישיות מדי – אבא הרביץ לך פעם.

ג. הפרעות חיצוניות – סלולארי מצלצל, התעסקות עם ניירת, רעשים או מוסיקה הבאים מבחוץ.

ד. התנשאות ויהירות = כאשר תהיה בגילי ותרכוש ניסיון וחוכמת חיים , אז תבין.

ה. לגמור משפטים של השני = מתפרש כחוסר סבלנות של השומע לשמוע את החבר עד סוף דבריו.

ו. הטלת אשמה = כנראה , שאתה לא מבין שאתה אחראי על כל הבלאגן שנעשה כאן.

ז. הטפת מוסר=  התנהגותך ממש ילדותית.

ח. דיאגנוזה שגויה  = אני מבין שאצלכם במשפחה כולכם...

ט. מתן הוראות או עצות = לדעתי , אתה צריך לעבור בית ספר.

י. ציניות או לעג = מה חשבת שאתה תתפרע ותצעק והחבר יישב בחיבוק ידיים.

יא. שיפוטיות = רק אנשים חסרי חוט שדרה כמוך יכולים לעשות מעשה כזה.

יב. הבעת ביקורת = אני במקומך, הייתי אומר "לא" ועוזב אותם לנפשם...


כיצד נעודד את הזולת לדבר עימנו?

א. עידוד = כאשר אנו מקשיבים לחבר עד הסוף, אנו בעצם מעודדים אותו להמשיך ולדבר ולספר על עצמו. מידי פעם אנו משחילים מילה או קטעי משפט כדי להראות שאנו משתתפים בדו שיח אך רוב הזמן עלינו לשתוק ולתת את רשות הדיבור לחבר.
שימו לב כי 93% מהתקשורת הבין אישית נעשית באמצעיים לא מילוליים: שפת גוף  עוויות הפנים, רק 7%מהתקשורת נעשית באמצעות השפה ותוכן השיחה.

ב. שחזור/שיקוף  = חזרה על דברי החבר חזרה כמו "הד" על תוכן הדברים שהשמיע החבר. באותם מילים שהוא השתמש , בלי להוסיף פרשנות , פרטי הדברים כהוויתם. המטרה היא- להראות למדבר ששמענו אותו הבנו את דבריו בלי להחסיר אף פרט, והבנו את המסר שהוא רצה להעביר אלינו.
שחזור דברי החבר מעורר דיוק והעמקה , מונע חוסר הבנה ומאפשר תיקון טעויות, השחזור מונע חזרה מיותרת על דברים ובך הכול מקצר את השיחה ( בדרך כלל שהדובר מרגיש שלא הבינו את דבריו כהלכה הוא חוזר שוב ושוב על דבריו ואף משתמש באותן מילים..
באמצעות השחזור המדבר נעשה יותר אחראי למילותיו ודיוק בדבריו כי הוא יודע שמקשיבים לו ועוקבים אחריו, מה גם שדרך הטכניקה הזאת של השחזור ניתן לכוון את הדובר לכיוונים מסוימים.

ג. שיקוף רגשות =התייחסות לרגשות שמביע הדובר בין הביע זאת בגלוי: "אני פוחד מ.." ובין אם הביע זאת באופן סמוי: "הבן שלי עדיין לא חזר מהת"ת , איפה הוא יכול להיות?". אני החבר השומע נהיה כמו מראה ומשקף לחבר את רגשותיו באופן מלא וברור כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו אלי.
המטרה – לזהות את עולמו הפנימי הרגשי של החבר, להבהיר למדבר את רגשותיו ולהראות לו שאנו מרגישים את רחשי ליבו והרגשותיו.
לדוגמא: אני מרגיש שאתה די לחוץ ממכתב הפיטורין שקבלת, נראה כי אתה מרגיש ששוב לא יקבלו אותך לעבודה , האם הבנתי נכון את דבריך?

ד. שאלות הבהרה = יש לשאול את הדובר שאלות, כדי שירחיב את הנושא שעליו הוא מדבר, יש להשתמש בשאלות פתוחות שאינן מזמינות את השואל לענות עליהן בקצרה ובאופן חד משמעי  "כן" או "לא", ע"י שאלות אלו החבר יהיה הדובר העיקרי של השיחה ובכך נקבל מידע נוסף. לדוגמא : "ספר לי יותר כיצד אתה רואה את העניין ..." או " נסה לעזור לי להבין יותר טוב את המצב בו ... " או למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר ..".
דוגמא נוספת: במקום לשאול: "מדוע לא הגעת השבוע ללימודים". ניתן לשאול: "האם תוכל לספר לי מה הביא אותך להגיע למצב בו נעדרת מהלימודים במשך שבוע ימים?
כמו כן אין לשאול שאלות שהתשובה ידועה מראש. לדוגמא: ודאי היה לך קשה במבחן בתורה, אלא עדיף לשאול: תן לי להבין איך הרגשת לגבי המבחן בתורה ?
יש להימנע משאלות הפותחות במילים "למה ?" או " מדוע?" , שאלות אלו משדרות שיפוטיות ומעוררות התנגדות . עדיף להשתמש בשאלות הפותחות במילים "מה ?" או"איך ?"  במקום לשאול " למה עשית כך או כך "?   אפשר לשאול : " איך אתה מסביר את התנהגותך בקשר ל...?".

ה. מסגור = סיכום מחדש של תוכן דברי החבר ושיקוף רגשותיו , אך הפעם במילים שלי ובנוסח שלי, ובכך לעצב מחדש את תוכן השיחה. הבעיה של הרבה אנשים הפונים לייעוץ הוא חוסר יכולת לארגן את עולמם הפנימי, המסגור והעיצוב מחדש של דבריהם, מכניס את תוכן דבריהם לתבניות בהירות ומובנות. תבניות סיכום אלו נותנות לדובר תחושה של מוכרות, ומאפשרות שליטה ובקרה על עולם הרגשות אף בדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.

ו. האמירה שלי = חוות דעתי האישית על הנושא עליו דיבר החבר, אין למהר ולתת עצה לנועץ, יש תחילה לשאול אותו מה נראה לך האפשרויות שאתה יכול להציע כדי לפתור את הקושי עליו דברת?. נרשום את האפשריות ונדון על כל פתרון על כל היבטיו, יתרונות וחסרונותיו ומה הכי מתאים לדובר כאשר הנועץ יציע רעיון ויחליט לקבל אותו  יהיה לו יותר קל לקבל זאת מבחינה רגשית וגם יהיה יותר קל ליישם זאת , כי לא הנחיתו לו רעיון והכריחו אותו לבצע זאת אלא זוהי בעצם החלטתו ומסקנתו האישית. במקרה ועדיין הנועץ מתלבט או שהוא קטין ואינו בשל לקבל החלטה , עלי לבקש את הסכמתו להציע פתרון ולשאול אותו אם זה נראה לו רעיון טוב.


הקשבה לקב"ה:

דיברנו על אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא.

לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת, כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.

על הנקודה הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.
פעם אחת הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם, אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.
וכך האחים מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם. והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.
ר' זושא מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו, הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע לכיוון קצה החדר.
ר' זושא מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית ולעבוד את ה'.
אומר ר' זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".
ר' אלימלך שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם עובדים את ה' בדרך חדשה!
שלושים הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...
הסוהרים מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו, מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".
"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.
ור' זושא פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו, וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.

ביאור הגר"א (משלי ד,א): "שמעו בנים מוסר אב - שמעו משמש לג' לשונות. הא' לשון קבלה כמו השומע ישמע והחדל יחדל והיה אם שמוע גו'. הב' לשון הבנה כמ"ש כי שומעים אנחנו. והג' הוא לשון שמיעה כמשמעו ובו נכלל לשון הקשבה כי הוא ג"כ שמיעה רק בהטיית אוזן יותר בכדי להבין וזהו שמעו מוסר אב תקבלו מוסר אב".



[1] בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אוירעבאך מובא שלעיתים הגרש"ז השיב על אותה שאלה בתשובות שונות לאנשים שונים. הרב אברהם דב, בנו של הגרש"ז מסביר מדוע: "עוד תדע כי דרכו של אבא להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ובטוחני שיש דברים שלך אמר כך ולפלוני אמר אחרת, וגם בצורה אחרת" (ועלהו לא יבול א', עמ' יח). וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הרב אביגדור נבנצאל: "סתירות בדברי אדמו"ר זללה"ה תיתכנה מסבות שונות, כפי שציין כתר"ה: פעמים שענה לשואלים שונים תשובות שונות לפי המתאים לכל אחד ואחד..." (שם עמ' ט"ז). הגרש"ז ידע להבין את נפש השואל, הוא ידע לאבחן מאיזה מקום השאלה מגיעה וידע להתאים את התשובה לאדם.

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

פרשת לך לך - הקש"בה!

הקש"בה!


איש אחד הולך על חוף הים מביט לשמיים ושקוע בשיחה עמוקה מאוד עם ה'.
אומר האיש: "ה', הבטחת לתת לי את מה שהלב שלי ירצה. עכשיו זה הזמן שתראה לי שאתה עומד במילה שלך ושתקיים את מה שאבקש ממך".
פתאום, השמיים התכסו בעננים וה', בקול רועם ענה לו: "חיפשתי עמוק בלבך ומצאתי שהוא טהור לחלוטין אני מוכן להעניק לך משאלה אחת".
האיש התיישב וחשב מה לבקש ופתאום קם ואמר לה': "תמיד רציתי לבקר בארה"ב. הבעיה שאני מפחד פחד מוות מטיסות ואני מקבל מחלת ים על אוניות. הייתי רוצה שתבנה גשר מפה לארה"ב וכל פעם שאני ארצה לבקר שם אני אוכל פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע".
ה' צחק ואמר: "זה בלתי אפשרי. תחשוב על הלוגיסטיקה של מבצע כזה. איך העמודים שתומכים בגשר יגיעו לתחתית האוקיינוס? לחשוב כמה בטון צריך וכמה פלדה צריך חומרית קח עוד קצת זמן ותחשוב על משאלה אחרת".
האיש ישב הרבה זמן וניסה לחשוב על משאלה טובה ממש. לבסוף הוא קם ואמר: "ה', הנה הבקשה שלי. הייתי נשוי כל כך הרבה שנים וכל השנים האלה אני ממש לא מבין מה אשתי רוצה ממני... הבקשה שלי היא להבין נשים... אני רוצה לדעת איך הן מרגישות בפנים ועל מה הם חושבות כשהן עושות את הפרצופים שלהן...[1] אני רוצה לדעת למה הן בוכות... אני רוצה לדעת למה הן באמת מתכוונות כשהן אומרות 'שום דבר'... אני רוצה לדעת איך לשמח אותן באמת... זאת המשאלה שלי ה'...".
אחרי כמה דקות ה' אומר לו: "כמה מסלולים אתה רוצה על הגשר?".

כיצד[2] אפשר להתגבר על חוסר ההבנה בין בני זוג?

הפרשה מספרת על בשורת הולדת יצחק. הקב״״ה מתגלה לאברהם אבינו ומבשר לו שיולד לו ולשרה בן למרות זקנתם.

תגובתו של אברהם היא צחוק: ״ויפול אברהם על פניו ויצחק...״ (בראשית יז,יז).
צחוקו של אברהם אבינו הוא צחוק של אמונה בה' ובהבטחתו.

מתרגם אונקלוס: ״וחדי״ (-שמח).

מסביר רש״י (יז,יז): ״שאברהם האמין [שהדבר יקרה ולכן הוא] ושמח״. אברהם אבינו יודע ומאמין שאם ה׳ הבטיח להם בן למרות זקנתם הם יולידו.

בפרשה הבאה נפגוש את הצחוק מופיע בשנית. הפעם זו שרה שצוחקת בשומעה את הבשורה: ״ותצחק שרה בקרבה לאמר..." (בראשית יח,יב).

בניגוד לאברהם, צחוקה של שרה מביע חוסר אמון, שאכן תזכה לבן (רש״י בראשית יז,יז).

איזו גישה צודקת יותר - המאמינה או זו שלא?

לכאורה, התשובה על השאלה היא ברורה. אברהם אבינו מביע בצחוקו את האמת הפשוטה. בורא העולם יכול לעשות כל אשר ירצה ולכן בוודאי שהבטחתו תתקיים.
אם הדברים כל כך פשוטים כיצד יכול להיות ששרה אימנו לא האמינה להבטחת הבורא?

עונה הספורנו (בראשית יח,יב): ״שחשבה שהיה דבר המלאך [שאמר שיולד להם בן] - ברכת נביא בלבד... לא [היה זה] נבואה ושליחות [מ]הא-ל יתברך. וחשבה שלא יושג (יקרה) זה (שיצליחו להוליד) בזקנים בברכת שום נביא. כי אמנם (-באמת) להשיב (להחזיר) הבחרות (הנערות) אחרי הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי (אלא) במצות הא-ל פרטית (בציווי מפורש מהבורא) או בתפלה משגת (שתמצא) חן מאיתו (לפני ה')״.

שרה שמעה את בשורת הולדת יצחק מפי מלאך, בניגוד לאברהם ששמע את הבשורה מה׳.

הספורנו מסביר שהיא חשבה שהמלאך מברך אותה שתזכה לבן ולא מנבא את אשר יקרה בעתיד. שרה ידעה שבכדי שזה יקרה היא צריכה לחזור ביולוגית להיות באישה צעירה, ותהליך שכזה הוא כתחיית המתים. וכפי שתחיית המתים אפשרית רק בצווי הבורא ולא בברכת נביא כך גם האפשרות שהיא תלד.

אברהם אבינו ושרה אימנו מראים כל אחד צד אחר של האמת:

שרה אימנו מפגישה אותנו עם חוסר האפשרות שיולד להם בן בדרך הטבע גם אם איש קדוש כנביא יברך אותם.

אברהם אבינו מפגיש אותנו עם האמונה המוחלטת שאם ה׳ אמר - זה יקרה (דבר ששרה אימנו האמינה בו בכל ליבה).

לכאורה, הצחוק שלהם שונה ומביע התייחסות הפוכה לאותו מקרה, אך האמת היא שהצחוק שלהם חושף בפנינו שני צדדים אמיתיים של אותו אירוע. שני צדדים שמשלימים זה את זה ומעצימים את גודל הנס של הלידה.

במבט ראשון, תגובתה של שרה נראית כמביעה חוסר אמון בהבטחת ה׳ אך עיון מעמיק יותר הראה את ההיפך וגילה לנו את האמת שבדבריה.

דווקא גישתה שאומרת עד כמה הדבר בלתי אפשרי בדרך הטבע מדגישה את גודל אמונתה ביכולתו המוחלטת של בורא העולם – אם ה׳ אמר, גם המתים יחיו וגם היא תלד למרות זקנתה, אלא שפה היא לא ידעה שה' הבטיח.

למדנו מהפרשה שבכדי למצוא את האמת שבדברי השני יש להעמיק ולהבין מה הוא אומר.

גם אם בתחילה הדברים נראים חסרי הגיון ואמת - הקשבה ותשומת לב יחשפו בפנינו את ההיגיון והאמת שבדבריו.

לענייננו - אמנם אני ובן זוגי רחוקים ׳שנות אור׳ מרמתם הרוחנית של אבותינו וממילא מהביטחון שיש אמת בדברי בני זוגנו, ובכל זאת נוכל ללמוד מדוגמה זו כיצד יש להתייחס לדברי בני זוגנו.

דיונים בין בני זוג עלולים להסתיים בחוסר הסכמה. פעמים שחוסר ההסכמה נובע בעצם מחוסר הבנה מה בן הזוג אמר.

אם יש חוסר הבנה לנאמר ע״י בן הזוג התוצאה היא - ׳אין סיבה שאסכים איתו ואפעל מתוך התחשבות בדעתו'.

החוסר הבנה הזה ממש מתסכל ומוריד את החשק מכל חיי הנישואין...

צעיר אחד שואל את הרופא: "האם יש תרופה שתעניק לו חיי נצח"
הרופא: "תתחתן"
הצעיר: "וזה יתן לי חיי נצח?"
הרופא: "לא. אבל זה יוריד לך את החשק לחיות כל כך הרבה...".

על-מנת להבין מה הבעיה ומה בן הזוג רוצה מהחיים שלי - עלינו להיות קשובים לדבריו.

כצד נהפוך קשובים יותר לדברי בני זוגנו?

היכולת להקשיב - מתחילה מהאמון שבני זוגנו מדברים ׳לענין' גם אם ממבט ראשון לא כך נראים פני הדברים. אם נפנים שכל אחד מאיתנו אוחז בידו צד של אמת לא נמהר לפסול את דברי השני ואף נשתדל להיות קשובים ולחפש את ההיגיון והצדק במה שהוא אומר.
כבוד לבן הזוג והידיעה שהוא אדם שקול, מוסרי וטוב יובילו אותנו למסקנה החד משמעית שאם הוא אומר משהו בהכרח יש בזה הגיון, אחרת מדוע הוא אומר זאת?!
גישה חיובית זו תפתח את ליבנו להאזין לו ולחפש את האמת שבדבריו (לא חייבים להסכים איתה). בן הזוג שלנו הוא לא שיכור ח״ו המדבר בחוסר הגיון. אלא, כפי שאמרנו, אדם מן הישוב שראוי להקשיב לדבריו.
אם שמענו עד תום את דברי בן הזוג ולא מצאנו בהם הגיון זהו סימן מובהק שלא הבנו את דבריו, כי בהכרח יש טעם ואמת בדבריו אלא שאנו עדיין לא נפגשנו איתם.
נבקש מבן הזוג לחזור על דבריו ואף לפרט אותם עד שנמצא את מבקשנו - האמת שבדבריו.
בית שהאזנה אמיתית היא מנת חלקו יאפשר לכל אחד להביע את עמדתו בצורה ברורה וללא חשש. הקשבה אמיתית תאפשר בשלב הבא דיון פורה וממצה.

"הנה נא ידעתי" - גם בגיל 90 אדם יכול לגלות כמה טוב לו עם אשתו...

הרב יהושע שפירא (לצאת מהדעת עמ' 345):

הקשבה בנויה משלושה שלבים – קש"ב:

קליטה:
ראשית, עלינו להעניק לבן הזוג תחושת נועם וביטחון. נעשה זאת באמצעות הקשבה שאין בה ביקורת ושיפוט. נהיה בשלב זה כלי קיבול בלבד. נספוג בצורה רחבה ומלאה ככל האפשר.
חשוב מאוד שלא נערב את עצמנו, את הקשיים שלנו או את נקודת מבטנו האישית.
כביכול נפנה את עצמנו מעצמנו, ונאפשר לעולמו של בן הזוג שלנו להצטייר בתוכנו ולמלא אותנו. נגלה אמפטיה והבנה אשר יבואו לידי ביטוי מעשי בהנהון, במאור פנים ובאמירות כגון: ״אני שומע״, ״אני מבינה״ וכדומה.
ייתכן שבת הזוג שלך מספרת כמה היא הייתה אומללה הבוקר כשהבוס צעק עליה כשאיחרה, כמה הוא אטום וחסר רגישות - כלל לא אכפת לו שהיא הייתה צריכה לדאוג לשלושה ילדים חולים בבית.
אתה רואה את סערת הרגשות שבה נתונה אשתך, ואולי חושב לעצמך שאחרי הכול הבוס לא נשמע טיפוס נורא כל־כך. ייתכן שאתה אפילו מעט מזדהה עם דבריו אולי באופן טבעי מה שמתחשק לך לומר זה: ״את רואה? אמרתי לך! נראה לך שכל פעם שתהיה למישהו נזלת את תאחרי ככה לעבודה? למה לא הקשבת לי כשאמרתי לך לצלצל לאמא שלי שתבוא, במקום לרוץ אתם לרופא בעצמך?!״
אוי ואבוי לך אם זה מה שתאמר, ולמען האמת, אוי ואבוי גם אם זה מה שתרגיש או תחשוב. סגירת חשבונות והוכחת צדקתך הם הדבר האחרון שרלוונטי במצב הזה, והם עלולים להיות הרסניים ממש.
אשתך זקוקה לך עתה מאפשר, מכיל את מצוקתה ותומך בה. הרפה לרגע מהתנצחות, הרפה ממחשבות על מה ומי צודק, על אשמתו של מי גרמה לתסבוכת, ועל ״מי התחיל״...
כיצד ראוי להתארגן כשבבוקר קמים שלושה ילדים עם חום זאת שאלה מצוינת, אבל לעסוק בה ברגע הזה זה דבר מטופש מאין כמותו. אולי נדמה לך שהדברים של אשתך הם ממש ״הרמה להנחתה״, ואף־על־פי־כן התגבר והתבגר.
אתה עצמך תרוויח הרבה יותר אם תהיה מוכן להיות כעת עם אשתך בקושי שהיא מביעה, ולא עם עצמך בהנפת דגל הניצחון. בהבעת הכאב שלה היא מפנה כלפיו בקשה לשותפות ולאמפטיה, ויותר מכך - בבקשה הזאת היא מביעה בו אמון משמעותי. אל תנצל זאת באופן שיגרום לה להבין שהיא טעתה בכתובת.
פנה את עצמך למצוקה הכנה, לכאב, למבוכה שלה. היכנס לנעליה, בעיני רוחך עמוד לרגע אתה מול הבוס וגערותיו הנמרצות, המילים הפוגעות והמעליבות, דמיין כיצד אתה מנסה להסביר שבסך הכול התכוונת לטוב, רצית בטובת הילדים ואתה רוצה גם בטובת החברה, אבל מילותיך נהדפות. רצונותיו הטובים אינם מעניינים את הבוס.
הזדהות ואמפטיה רלוונטיים אפילו כאשר דברי בן הזוג מופנים נגדנו. יותר מכך - אם נצליח לגייס אותם אפילו במקרה כזה, הם יהיו המרכבים הטובים ביותר של החיצים הנזרקים בנו.
ייתכן למשל, שהתסכול של אשתך מהבוקר המזופת שהיה לה כולל האשמות כלפיך, על כך שלא עזרת לה, לא לקחת בעצמך את הילדים לרופא וכו'.
הטוב והיעיל ביותר יהיה, אם במקום להתגונן ולהצטדק, ובוודאי שבמקום לתקוף ולהאשים בחזרה, תוכל גם במקרה הזה לפנות מקום לכאב ולקושי. דווקא אם תצליח שלא להתעסק בעצמך, ולא להעמיד במוקד הדיון את השאלה מי היה ״בסדר״, ייסוב השיח כולו למקום פנימי, אמתי וקרוב יותר - הוא יעסוק בעצם התסכול וחוסר האונים שחשה אשתך, והצורך שלה בתמיכה.
ישנם מקרים רבים שבהם משתף בן הזוג בעניינים שאין בהם כל ביקורת ושגם אינם ״מזמינים״ ביקורת או שיפוט מצדך, אבל הם עשויים ״להזמין״ מתן עצות. אולי שמעת מה קרה לאשתו הבוקר כשהגיעה לעבודה וחטפה על הראש מהבוס, ומתוך רצון טוב וניסיון אמתי לעזור אמרת משהו מעין: ״תשמעי, בפעם הבאה שהילדים קמים חולים, אנחנו נבקש מאמא שלי לקחת אותם לרופא, וגם כדאי שתתקשרי לבוס עוד לפני שאת יוצאת לדרך ותודיעי מראש על האיחור״. ייתכן שהפתרונות שלו מצוינים ואולי אשתך עשויה להודות לו עליהם, אבל ספק רב אם עתה הוא הרגע המתאים עבורם. כרגע אתה כלי קיבול בלבד, זוכר?
במיוחד נוטה לטעות בעניין הזה האיש כלפי אשתו. התוכן הזה זכה לפרסום רב - אחד המאפיינים המבדילים גברים מנשים הוא ששיח בין נשים מושתת בעיקר על שותפות והזדהות, ואילו גברים נוטים אל הקונקרטי והמעשי.
בעבור גבר הצעת פתרון היא הבעת תמיכה ושותפות עמוקה, ואילו אישה עשויה להרגיש שהפתרון המוצע הוא התעלמות מרגשותיה. היא זקוקה לאישור התחושות ולאמפטיה כלפיהן.
שותפות רגשית אמתית, יכולת הכלה, הזדהות ואמפטיה, יעוררו בלא ספק תחושות רבות. התחושות הללו הן המפתח להעמקת השיח והקש״ב, הן המפתח למעבר לשלב הבא והקרוב יותר – השיקוף.

שיקוף:
לשיקוף תפקיד כפול - ראשית, הוא משמש לשם הוספת בהירות בקליטת דברי בן הזוג. בנוסף, משמש השיקוף כמשוב וכהד לדבריו.
פעמים רבות מדי אומר אחד מבני הזוג משהו מסוים ואילו האחר שומע דברים שונים לגמרי.
לכן בראש ובראשונה עלינו לוודא שדברי בן הזוג נקלטו אצלנו כראוי, שבאמת הבנו - את המילים ואת התחושות כאחד.
הבירור הזה עשוי להתבצע במספר סגנונות.
אפילו סיכום וחזרה כמעט מילולית על דבריו של בן הזוג חשובים וכלל אינם מובנים מאליהם. ״את אומרת שניסית להסביר לבוס כמה קשה היה לך הבוקר הזה, ובכל זאת הוא לא התחשב בקושי שלך, אלא הטיח בך האשמות״.
השיקוף שלנו הוא לעולם הצעה בלבד, ואנחנו מזמינים את בן הזוג לתקן אותנו או לדייק יותר. לכן נשאל בצורה מפורשת האם אכן הבנו ושמענו נכון.
פעמים רבות נופתע מכר שאפילו אם נחשוב שאנחנו חוזרים ממש על מילותיו של בן הזוג, ואפילו אם זה ייראה בעינינו כמעט מטופש להגיד שוב את אותם דברים שהוא אמר בעצמו, יתגלה פער גדול בין מה שהוא סבור שאמר ומה ששמענו אנחנו. ״לא, זה ממש לא מה שאמרתי. אמרתי שנמאס לי מזה שאני לא יכולה לבקש מאמא שלך עזרה עם הילדים, כי חודשים אחר כך היא מתחשבנת איתי על זה״.
שיקוף שבעיני בן הזוג שלנו איננו תואם את מה שניסה לבטא עלול לעורר בו תסכול ואפילו כעס על כך שלא היינו קשובים, מבינים או מזדהים. במקרה כזה עלינו להיות סובלניים, לבטא צער על כך שלא הבנו את הדברים, ולהזמין את בן הזוג לשוב ולהבהיר לנו את מה שביקש לומר. ייתכן שנחשוב ששמענו היטב, וששיקפנו במדויק את הנאמר, ושבעצם זאת היא שפתאום החליטה שהיא התכוונה למשהו אחר לגמרי. זה ממש לא משנה. אנחנו לא עסוקים בעצמנו כרגע, אנחנו מתמסרים בעבודה הזאת לעולמו של בן הזוג, להבנתו ולהזדהות אתו.
חזרה על דבריו של בן הזוג היא חשובה, וכאמור, גם כשהיא נראית מובנת מאליה. ואולם שיקוף משמעותי יותר הוא שיקוף שבו איננו נותנים הד רק למילים הקונקרטיות, אלא גם לתחושות ולרגשות, ואף לאלה שלא קיבלו ביטוי מפורש. שיקוף כזה דורש קרבה ואמון. הוא נערך מתוך רגישות והקשבה עדינה לצלילי דבריו והלך רוחו של בן הזוג, מתוך הטיית אוזן למה שלא נאמר בפירוש. "אני רואה שאת מאוד נסערת מהסיפור של הבוקר. נדמה לי שאת מתארת גם תחושת עלבון, ואפילו סוג של חוסר אונים״.
שיקוף כזה קרוב הרבה יותר לתפקיד השני של השיקוף שהזכרנו. זהו הד רגשי, שמעניק בראש ובראשונה תחושה שמישהו מבין אותי, את עולמי הפנימי ואת סערת הרגשות שבה אני נתונה כרגע. להיות מובן זהו צורך ראשוני ועמוק מאוד, וכשאנחנו מרגישים שהחוויה שלנו מהדהדת בזולתנו, הדבר הזה בעצמו מנחם ומרפא באופן עמוק.
יותר מכך - לעתים הד שכזה מסייע לנו בעצמנו להבין את עצמנו.
השיקוף נותן ״שם״ לחוויה שחווינו.
אנחנו נסערים ומבולבלים, ולפתע בעזרתו של הזולת מבינים - כן, נפגענו, נעלבנו, הרגשנו חלשים וכו׳. ה״תווית״ מעניקה פשר לתחושות ובזה בעצמו גם איזה רוגע פנימי.
הרי כך מתחילים חיינו בעולם הזה - גם כאב בטן או רעב קל הם מייסרים ומאיימים, ומעוררים אותנו לבכות בהיסטריה. עבור תינוק עלולה חוויית רעב טבעית איום קיומי ומטלטל. והנה אמא נוטלת אותנו, מרגיעה ומחייכת, ואומרת ברוך: "אנחנו רעבים, נכון?״ מלבד דאגתה של אמא לצרכים הממשיים, עצם הענקת השם למה שעובר עלינו - רעב - מציבה אותו בתוך מסגרת של משהו שאיננו עוד מפלצת שחורה אימתנית ובלתי מזוהה, אלא חלק מהחוויות האנושיות המוכרות והניתנות להתמודדות. גם אתמול בכינו ואמא ״הסבירה״ לנו שאנחנו רעבים, נתנה לנו אוכל, והסבל עבר, וככל הנראה גם עכשיו כך יהיה...
שיקוף רגשי דורש זהירות, שכן אם איננו רגיש ומדויק דיו, או שאיננו נערך מתוך קרבה ואמון, הוא עלול להתפרש בפולשני או פטרוני. לכן לרוב מתאים יותר לבטא את התחושות שעולות בנו בעצמנו כשאנחנו שומעים את תיאור הדברים מפי בן הזוג שלנו.
בכלל, תשומת לב לתחושות שצפות בנו למשמע דברי בן הזוג שלנו, היא אחד הכלים הטובים ביותר כדי להבין את העובר עליו בעצמו. ״את יודעת, כשסיפרת איך הוא אפילו לא נתן לך לגמור משפט, הרגשתי מתוסכל נורא. גם כעס צף בי. הרגשתי זקוק באותו רגע להבעת אמון״.
מלבד התחושה של בן הזוג שהוא מובן ומובל, מאפשר לו השיקוף להביט על הדברים שביטא מהצד, וכך הוא יכול להתבונן בהם, ולמצוא בהם תכנים ורבדים נוספים.
גם עלינו בעצמנו פועל השיקוף. הוא גורם לנו לחוש שייכות עמוקה לדברים שאמר בן זוגנו ושעכשיו אנחנו מבטאים בפינו.

בירור:
כמה שלא יפרט וירחיב בן הזוג את דבריו, יימצאו בהם חלקים תמציתיים שאוצרים בקרבם עושר רב. כשומעים אנחנו פנויים יותר ממנו לשים לב לנקודות אלה.
לכן, לאחר תחושת הביטחון שקיבל בן הזוג על-ידי הקליטה והשיקוף, מגיעה העת לחדור עמוק יותר על-ידי בירור הדברים הטעונים והמשמעותיים שנאמרו.
את בקשת הבירור נערוך באופן של הזמנה. אם, למשל, משתף אותנו בן הזוג במה שרשם לעצמו בפעילות הראשונה שהצענו - הכנת נאום לטקס פרס נובל, ייתכן שבשלב מסוים נאמר משהו מעין: ״הזכרת את היכולת שלי ׳לשלוף׳ אותך ממצבי רוח גרועים, ואשמח אם תוכלי להרחיב בכך יותר״, או אולי: "אמרת משהו על זה שאני יודע לעשות כיף עם הילדים, ונדמה לי שיש שם ממדים נוספים שמסתתרים״.
גם כאן, קרבה וקשר טוב בין בני הזוג מאפשרים לנהל את הבירור על־ ידי שימוש ברגשות העולים במהלכו. נשים לב, לא רק למילותיו של בן הזוג, אלא גם למה שעובר עליו תוך כדי דבריו - הבעות הפנים, תנוחת הגוף וכו׳. ״כשהזכרת ב׳נאום׳ שלך בפני ועדת הפרס את התמיכה שלי בך בתקופת המחלה שלך, היית נראית נרגשת במיוחד, מה שגרם לי לחוש שיש שם תוכן עמוק ומשמעותי עוד יותר ממה שביטאת״. ושוב, גם כאן נוכל להשתמש ברגשות העולים בנו בעצמנו - ״אמרת שאינך זקוקה להחלטת ועדות או לטקסים בפני כל העולם, ושמבחינתך אני ראוי לפרס נובל גם אם אף אחד בעולם לא ידע על כך. זה נגע בי וריגש אותי באופן מיוחד. תוכלי להוסיף משהו על כך?״
בהערה נלווית לתהליך כולו נציין שכדי להישאר בהירים וממוקדים, המשתף והמקשיב כאחד צריכים להימנע מאריכות יתר ומהתפרסות על פני נושאים רבים או אסוציאטיביים. אמנם התהליך הוא תהליך של פתיחה, פירוט, העמקה והרחבה, אך כל חלק בו צריך להיות מדויק וממוקד ככל האפשר.
שיח כזה, שפותח בהכלה קשובה ורגישה, ממשיך במתן הד עמוק ומגיע עד סיוע לבן הזוג להעמיק בדבריו ולהרחיב אותם, שיח כזה מאפשר לחלקים נפלאים שחבויים בנו לצאת לאור ולהעשיר את הקשר.

כמובן - לא ניתן לנהל את שגרת החיים מתוך היצמדות לכללים המפורטים שמוצגים כאן. החיים שוטפים בטבעיות, ולרוב אי אפשר לעצור סיטואציה ספונטנית, להתיישב עם דפים ועטים ולעבוד.

יחד עם זה יש ערך גדול לעבודה הזאת בסיטואציות שבהן הדבר אפשרי או בהזדמנויות שנבחרות מראש על־ידי בני הזוג לשם כך.

סיפר לי אחד משחקני הטניס הבכירים בארץ, שהאימונים כוללים לימוד של תנועות יד מלאות עם המחבט, כאלה ששונות לרוב ממה שמיושם בפועל בעת משחק. הקצב של המשחק והמצבים המורכבים שהוא מזמן, אינם מאפשרים לבצע את אותן תנועות שלמות שעליהן התאמן השחקן, אבל דווקא האימון על התנועה במלואה, הוא שמשפר את החבטות שמיושמות במשחק.

כמו כן באומנויות לחימה, מתרגלים מדויק ולאט כדי שבקרב הגוף יהיה מתורגל נכון ויעשה הכל מהר.

גם כאן אם מוצאים זמן לתרגל את זה כשרגועים גם המריבות ישתנו ויהפכו להיות רגועות ונשלטות יותר.

תהליכי הלימוד מטמיעים בנפש תבניות חשיבה, הרגשה והתנהגות, שמצמיחות בזמן אמת תגובות בריאות ונכונות יותר ממה שהורגלנו בהן.








[1] למה לא שלחו אישה לירח?
-יוסטון, יש לנו בעיה!
- מה קרה?
- כלום, לא משנה!
-מה הבעיה?
-כלום!
- את יכולה לומר לי בבקשה מה הבעיה?
- אתה יודע טוב מאוד מה הבעיה!!!!

[2] מהספר 'ביחד' למשה אילן.

פרשת נח – להתאמץ להבין את השני

להתאמץ להבין את השני


שניים[1] מהחטאים המפורסמים ביותר של האנושות מסופרים בפרשה שלנו: חטא דור המבול וחטא דור הפלגה.

שניהם חטאים כבדים מאד , אבל הם נבדלים זה מזה.

דור המבול היה דור חומרני, אגואיסטי ונהנתן. בפירוט חטאיהם בפי חז"ל אנו מוצאים: גניבה, עושק, משכב עם בהמות, וכדומה. מתקבלת תמונה של אנשים שאין להם בכלל חיי רוח. אין שם חיפוש רוחני, ערכים, אידיאולוגיה, אלא רק התמסרות לבהמיות מוחלטת.

בני היקר יהודה נ"י: "ותשחת הארץ לפני האלוקים" –ההשחתה הגיעה בגלל שהקדימו את הארציות לדבר האלוקים!

לעומתם דור הפלגה הוא דור שטועה טעות אידיאולוגית, אבל אינו דור חומרני. אנשיו משתפים פעולה זה עם זה, ולא שודדים ורוצחים זה את זה. הם מחפשים את המשותף ומנסים להמליך עליהם מלך אחר במקום מלכו של עולם.

הטעות האידיאולוגית באה משטחיות בחקר האמת.

לעומת אברהם אבינו, שחי בדור זה ויגע וחיפש ומצא את אלוקיו, הם העדיפו את הדרך הקלה, זו שאינה מצריכה התעמקות והבנה של העולם ומשמעותו.

הקשיים בין בני זוג באים משני מקורות:

האחד הוא הרצון האגואיסטי של כל אחד מבני הזוג לדאוג לעצמו. כשצריך לקום בלילה בשביל התינוק או כשאחד מהם צריך לסיים את עבודות הבית, הזמן לחוץ ולא ברור מי יעשה אותן. זה נשמע לא נוח ולא נעים, אבל בכל אחד מאיתנו שוכן אגואיסט קטן שעלינו להתמודד איתו כל חיינו.
המשימה שלנו היא לתקן בנישואין את חטא דור המבול, ולראות גם את הזולת, אפילו במקומות שזה קשה לנו.

אבל יש גם קשיים אחרים שנובעים לא בגלל צרכים של עצמי, אלא בגלל שאני לא מספיק מבין אותך - כדי לחיות בזוגיות טובה צריך להתאמץ.

המאמץ הוא להכיר טוב יותר את בן/בת הזוג. לא להיות שטחי, אלא לעשות דוקטורט על בן/בת הזוג. מה הן ההשקפות שלו על החיים? מה הם הצרכים העמוקים שלו? מה הן הנקודות הרגישות אצלו? מתי כדאי לדבר אתו על נושאים כבדים ומתי לא? וכו' וכו'.

רק מתוך ידיעה כזו אפשר ליצור חיים נהדרים. כשיש גם הבנה וגם התחשבות החיים נראים אחרת. השניים נהיים לאחד, המחיצות נופלות, והקרח מפשיר.

בואו ונראה דוגמא לחוסר הבנה בין בני הזוג[2]:

אישה: "עדיין לא התקשרת למתווך? כמה ביקשתי ממך שתטפל בנושא של הדירה ולא עשית שום דבר עם זה"?!
בעל: "מה לעשות, את יודעת שאני מאד עסוק"...
אישה: (כועסת) "מה עסוק?! כמה זמן לוקח להרים טלפון למתווך ולהתחיל להזיז משהו עם הדירה, לעניינים שלך יש לך זמן רק לא למה שאני מבקשת ממך...".
בעל: "תראי איזה כפוית טובה את, מי החליף רק השבוע את הברזים הישנים לפי 'בקשתך' אה?! ובכלל מה את רוצה ממני, מה את לא יודעת להרים טלפון לבד למתווך? את חוזרת הביתה מוקדם יותר ממני ומדברת שעתיים בטלפון, אז דברי גם עם המתווך...".
אישה: "מה עוד בדיוק אני צריכה לעשות? אישה עובדת, אימא לשני קטנים במשרה מלאה וגם לטפל בדירה? ובכלל הברזים שהחלפת זה לא בגלל שביקשתי ממך רק בגלל שהיה חבל לך על המים שטפטפו והלכו לאיבוד".
בעל: (בכעס מתגבר) "אני איכפת לי מהטפטופים?! את יודעת מה, אני לא רוצה לדבר איתך!".

מה קרה? למה בקשה פשוטה של האישה, גוררת אחריה שובל של רגשות וכעסים של שני בני הזוג, עד ל'ברוגז' שהכריז עליו הבעל?!?

המרכיב הבסיסי של קשר איכותי בין בני זוג, היא 'התקשורת' ביניהם.

'תקשורת' זו אינה במובן של העברת אינפורמציה הכרחית כמו מה היה בטיפת חלב, או "אין מים חמים, תדליק בבקשה את הדוד".

אלא 'תקשורת' כזו שיודעת לבטא את הרגשות והצרכים הרגשיים, חוויות ומחשבות שונות של בני הזוג וכן לתת תמיכה ועידוד.

בגלל חוסר הבנה בסיסי בתקשורת בין זוגית השיחה נראית ככה...

האישה הלינה על בעלה על כך שהוא לא עשה איזשהו צעד לקדם את נושא הדירה למרות שהיא ביקשה ממנו פעם או פעמיים.

אבל לא זו התלונה האמיתית של האישה, עם זה היא הייתה מסתדרת יפה מאד לבדה (בזמן הזה שהיא התנהלה מול בעלה בנושא הזה, היא כבר הייתה משוחחת עם שלושה מתווכים)...

לאישה יש צורך הרבה יותר משמעותי מאיזה הרמת טלפון של בעלה למתווך כזה או אחר.

האישה מייחלת לראות עד כמה בעלה 'שותף' איתה בתחושה שהיא כבר לא יכולה לזוז עם שני הילדים בבית הקטן הזה, עד כמה זה מציק לו, האם בכלל הוא חווה את הקושי שלה, האם אכפת לו מהמצוקה שלה.

הצורך הזה של האישה זה בעצם ה'תרגום' של משפט התמיהה: "מה עוד לא התקשרת? כמה ביקשתי ולא עשית כלום..." כלומר, אני יודעת יפה מאד להרים טלפון בעצמי, אבל היה חשוב לי שאתה תעשה את זה, רציתי 'שתוכיח' לי שאני חשובה לך, שהמצוקה שלי היא מצוקתך, אבל התאכזבתי, לכן אני פגועה וכועסת.
"לעניינים שלך יש לך זמן, לי לא!" תרגום - אתה מוצא את הזמן לדברים שחשובים לך, אבל אני לא חשובה לך! הקושי שלי לא מעניין אותך...!
זה הצד של האישה.

הבעל שלא למד לערוך תרגום סימולטני מבקשה 'תמימה' לשפת ה'צרכים הרגשיים', לא מבין על מה המהומה, אז הוא לא הספיק לדבר עם המתווך אז זה יהיה מחר או מחרתיים, מה ה'היסטריה'?
מה זה העקיצה האישית הזו "לעניינים שלי יש לי זמן, על איזה עניינים היא מדברת?"
היא הרי יודעת כמה אני עובד קשה, אז מה היא רוצה מהחיים שלי?! שתתקשר היא ריבון העולמים!

בפרשת נח התורה נותנת לנו מושג מה כוחה של תקשורת אפקטיבית, לעומת זאת מה קורה כאשר היא לא מתקיימת:

"ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות...".

לאחר המבול, קם לו דור חדש שהייתה לו מעלה אחת ויחידה, "שפה אחת ודברים אחדים..." הם ידעו להקשיב זה לזה, לדבר זה אל זה "וזה החילם לעשות..." זה הפך אותם לקבוצה בעלת כוח רב עם יכולת עשייה, לכן הייתה השפעה רבה לפעולה שהם עשו יחד כדי למרוד בקדוש ברוך הוא.

מה עושה ה' כדי להפר את זממם?

פשוט מאד "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו...".

שמתם לב? הם שמעו! אבל את 'שפת רעהו' הם לא שמעו. אז מה הם כן שמעו? את מה שהם רצו לשמוע!

אם אתה לא מבין את עמדתו של האחר, אם  לא שומעים את 'דבריו', ממילא הלכה ה'תקשורת' הלכה ה'קבוצה'.

לא ניתן ביום אחד להפוך אדם שאינו מודע לעצמו ולמה ש'עובר' עליו לאדם שונה בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת.

אבל מה שכן אפשר זה להסב את תשומת ליבו של כל אחד מאיתנו, לתת מעט 'קרדיט' לבן הזוג שלנו, במידה ויש לו בקשה מאיתנו להביט על הבקשה במובן רחב ונעלה יותר מאשר התוכן ה'קטן' שלה.

דוגמה קלאסית: אישה לבעלה: "תכין לי בבקשה קפה" הבעל פונה מיד לביתו הגדולה: "את במטבח? תכיני לאימא קפה..." - זו דוגמה למבט מצומצם וענייני ל'תוכן' של הבקשה, רוצה קפה? הנה יש לך!
באמת תודה רבה לך בעל יקר, אבל אשתך יודעת יפה להכין לעצמה כוס קפה, תצא קצת מהמבט 'הענייני' שלך תשאיר אותו במקום העבודה שלך, תבין שאשתך רוצה ש'אתה' תכין לה קפה וגם שתואיל בטובך לשבת יחד איתה, לשתות, לשוחח, להתעניין.

אילו הבעל בסיפור הקודם היה מרים מעט את עיניו ואפו מד' אמותיו, הוא היה משיב לאשתו המלינה על חוסר עשייתו בנושא הדירה באופן אחר לחלוטין:
"אני מצטער שלא הספקתי, אני יודע שזה חשוב לך, עכשיו אני לוקח את הנייד שלי ועושה לי תזכורת למחר, זה הדבר הראשון שאעשה כשאוכל...".

זה כבר נשמע אחרת לגמרי, זו תשובה שנותנת 'מסר' של "אני מודע לקושי שלך ואני מיד נוקט בפעולה על מנת שלא אשכח שוב" עם תגובה כזו לא היה מקום לתסכול של האישה ובוודאי לא לסיום ב'ברוגז' עם "תענית דיבור" הדדית מי יודע לכמה זמן.

שטחיות מובילה למגדל בבל.

מאמץ, התחשבות, נסיון להבנה מעבר למילים – מוביל לתיבת נח זוגית!







[1] יונדב לוטוק ע"פ השפת אמת.

[2] הרב ראובן בר כץ.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: