‏הצגת רשומות עם תוויות דבקות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דבקות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 6 במרץ 2022

פורים - הדור קבלוה בימי אחשורוש

הדור קבלוה בימי אחשורוש



*סיכום מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא


שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".

גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

מוסיף רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".

מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס".

כלומר, המעמד הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.


"אמר רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא המועד של קבלת התורה.


מדוע זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?


שלוש מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1] כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:

א. היחס בין עבד אל אדונו.

ב. יחס הבן לאביו.

ג. יחס בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.


הקשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.

המשותף לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.

 

בנוסף, מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה. התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.

המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.

תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.

'מטי ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות להסתלקות.

 

'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת, מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה, כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.

"מטי ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך מציאותנו.

 

במפגש בין מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי צורות של מפגש:

צורה אחת של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת, גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.

אולם, הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב' ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.

 

ישנם כאן שלוש דרגות של קשר:

 

הדרגה הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו העונש.

במערכת יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך, ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.

 

הדרגה השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו, הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.

בתורת הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.

גם בזוגיות אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.

כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו...  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".

קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.

מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו, כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא', אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.

יתר על כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב, עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.

 

מלבד שתי המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם, מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות. מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.

כאשר לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.

יחסו של הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש את האישיות העצמית שלנו:

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.

בניית הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.

ההתרחקות לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו, מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה, מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.

יתרה מזו, כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.

כשאנו מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם, שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.

גילוי זה בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.

היחס של הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות, 'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.

 

יחס האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות, את מערכת היחסים שבין בני זוג.

באמצעות האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי. האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.

מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.

המפגש המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו, המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.

 

אחר כל הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.

דווקא השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו. הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.

אולם לא בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.  

 

בתהליך התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו לעיל.

ברמה הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים', מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה. אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא נצרכת, אין להסתפק רק בה.

מעל מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.

ההסברה בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם הנרחבת.

אולם מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני הצדדים[2].

עלינו ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

 



[1] ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.

[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.

יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

פרשת וירא - להיפגש עם ה' או להיות ה'?

להיפגש עם ה' או להיות ה'?


בראשית[1] (יח,א): "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ".

השאלה הנשאלת היא: האם בפסוק הזה, השם "אדני" הוא קודש או חול?

אם כוונת הדברים היא שאברהם מדבר עם המלאכים (אדני = לשון רבים וחול, היינו: האדונים שלי), קיים קושי דקדוקי: מדוע בהמשך אותו פסוק עובר אברהם מלשון רבים ללשון יחיד ("בעיניך", "תעבר" "עבדך")?

אך אם לחילופין נפרש שאברהם מדבר עם הקב"ה (בלשון יחיד, והשם הוא ”קודש”), מתעורר קושי רעיוני שהוא הרבה יותר חמור, והוא השאלה כיצד מעז אברהם, 'לשים את הקב"ה בהמתנה' ("אדנ-י... אל נא תעבר מעל עבדך"), וזאת רק כדי לטפל באורחיו, שהוא חושב שהם נכרים עובדי ע"ז?! לכשתמצי לומר יש בכך 'נפקא מינא' הלכה למעשה בשעה שמדובר בשם שהוא 'קודש'!

מסכת שבועות (לה:): "כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש, חוץ מזה שהוא חול, שנאמר: (שם) 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך'; חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו: אף זה קודש! כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב? גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה".

לכן, אנו חייבים להבין פשר אותו מאמר חז"ל "גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה", המצדיק בכך שהניח אברהם אבינו את הקב"ה והלך לקבל האורחים...

בכמה מקומות כותב מרן הרב קוק זצ"ל: שמטרת ישראל היא "העיבוד של האידיאלים הא-להיים, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם ובעולם... איך להוציאם מן הכח אל הפועל...".

כלומר, לפנינו מטרה של יישום דרכי ד' במישור הפרטי, הלאומי, והאוניברסאלי.

כך מבטא הרב בתמצית את הבנת השמות האלוקיות, את י"ג המידות, ואף את עיקר חכמת הקבלה (מידות הראי"ה הדביקות א-ב):
"מלמדת היא לנו החכמה הא-להית את המדות, את הספירות הא-להיות, כדי לדעת שבמדותיו של הקב"ה אנו צריכים להתדבק... ושאנו יכולים (!) להתדבק בהן".

כלומר, אברהם אבינו ידע שיש דבר אחד שהוא אפילו יותר גדול מאשר לדבר עם הקב"ה, והוא להיות כמו הקב"ה - "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה רחום וחנון".




[1] הרב ארי שבט.

יום רביעי, 3 במאי 2017

פרשת אחרי מות - דבקות

דבקות


ויקרא (טז,א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ".

מדרש (ויקרא רבה כ,ה): "אמר הקדוש ברוך הוא: לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לח, טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו, גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם, נכנס בשלום ויצא בשלום, ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן'".

אהרן נכנס אל הקודש כשבידו מטה, המטה נכנס יבש ויצא לח, "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים".

אבל בניו של אהרן, ה' ירחם, הם נכנסו להקריב ויצאו שרופים, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ".

להבדיל, טיטוס הרשע נכנס לקודש הקודשים בעזות שפלה ונוראה וטימאו, ואף על פי כן נכנס בשלום ויצא בשלום.

איך אפשר להבין את ההנהגה האלקית הזו, הלוא טיטוס היה רשע שברשעים, כל המציאות שלו היתה טומאה נוראית?

הגמרא (גיטין נו:) מתארת את מעשה הנבלה שעשה בתוך הקודש פנימה, "טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת", היש לך מעשה נבלה גדול מזה?!

אומר רבי יצחק שמלקיש (מגדולי רבני גליציה) דבר נפלא: "על כן נראה לי דהמדרש כלל הענין הנ"ל במתק לשונו ונעימת שפתיו להבין דרכי ה' ומשפטיו. וזה, כי לאשר נפש הצדיק שואפת למקורה העליון, ולכן בבואה לבית קודש הקדשים, מקום השראת השכינה בשפע רב, מתרפקת על דודה, ובחרדת קודש תדבק בשרשה, ואין יכולה להפרד ולהשאר עוד במעון הגו העכור, אשר היא בתוכו".

כשאדם נכנס לבית הכנסת, עליו להרגיש כיצד יראה של רוממות עוטפת אותו, הלוא הוא נכנס כעת אל הקודש, "בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ".

אם אדם לא מרגיש כיצד זה פועל עליו, אז הוא נתון בבעיה.

אומר רבי יצחק, כשהצדיק נכנס למקום שיש בו השראת שכינה, נפשו יוצאת, "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ", נפשו לא מסוגלת להישאר כבולה בתוך הגוף, היא מרגישה שהגוף מגביל ומצמצם אותה מלפרוץ קדימה.

"לא כן נפש הרשע הרחוקה מה' ואין לה קישור עמו, כליונה וכוספה לחיות על האדמה ימים רבים, להיות בחברת גופה ולהתענג עמו. מה לו אם הוא יבוא פנימה אל מקום השראת השכינה אם הוא במישרים יתהלך, ואינו חרד מקדושת ה' והדר גאונו.
ולזה הקדים המדרש 'אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו', מהו ויתר וקפץ, הרצון בזה כי מגודל החרדה ויראת רוממות ה' יתברך, הנפש קופצת ממעונה ומקומה להדבק במקורה. אמר הקב"ה: לא יהיו בניו של אהרן דומים למטהו".

אצל הרשע, כל הכיסופים מתחילים ונגמרים בגבולות העולם הזה.

מטה אהרן, כשהוא נכנס למקדש, הוא התפעל, הוא לא יכול היה להישאר אדיש אל מול הקודש, לכן הוא פרח. מדובר במטה יבש שלא היתה בו שום לחלוחית של חיים, אבל כיון שמדובר במטהו של אהרן, מציאות הקודש הפיחה בו חיים.

בניו של אהרן, אומרים חז"ל במדרש, היו דומים למטהו. גם הם התפעלו מן הקודש.

"ואין הכוונה על דרך ההשתוממות והפלא, אך לבאר ההבדל שבין בני אהרן, שהיו צדיקים גמורים, ולכן נתדבקו במקורם העליון מפני פחדם ויראתם את ה', לבין טיטוס הרשע שהיה ליבו לב אבן, ובלתי מרגיש כמטה, ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום, ואין שוטה נפגע".

כשבני אהרן נכנסו אל הקודש, "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'" , נפשם יצאה אל ה'. הם היו צדיקים כל כך גדולים עד שגבולות הגוף לא יכלו לעמוד עוד בפרץ ולעצור את השתוקקותם האדירה לה'[1].

מנגד עומדת אישיותו השפלה של טיטוס הרשע. טיטוס הרשע נכנס פנימה אל הקודש ולא הרגיש כל רגש של התפעלות, מדרגת הטומאה שלו הביאה אותו לידי שפלות כזו, שאפילו מטהו של אהרן היה בעל מדרגה גבוהה יותר.

טיטוס נכנס אל הקודש ויצא ממנו, והדבר לא הותיר בו שום רושם. הבעיה כאן היא לא של הקודש, הבעיה כאן היא בגברא, יש כלל 'אין שוטה נפגע' , טיטוס הוא שוטה, הוא לא שייך אל הקודש ולכן הוא לא נפעל ממנו.

"אבל בני אהרן יצאו שרופים, שהתדבקו נפשותם במקורם ושורשם, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה', כמבואר למעלה".

ויקרא (יח,ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".

עלינו להכיר בהבדלה שקיימת בין אומות העולם לכנסת ישראל.

ההבדל שבין בני אהרן לטיטוס זהו ההבדל המהותי שקיים בין הנשמה הישראלית ובין נשמת הגוי.

זוה"ק (ח"ג פא.): "כְתִּיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, קְדוֹשִׁים הֱיוּ לָא כְּתִיב, אֶלָּא תִּהְיוּ. תִּהְיוּ וַדַּאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא, וּמִקְרָא כְּתִיב, (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

אומר הזוה"ק – קדושים תהיו זה לא ציווי אלא הבטחה! אתם תהיו כאלו בכל מקרה!!!

'אמך' ו'אשת אביך'

האיסורים הראשונים בפרשת העריות הם:

ויקרא (יח,ז-ח): "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" .

חז"ל  אומרים שהמושגים 'אביך' ו'אמך' הם מושגים שאולים, "אין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'הלא הוא אביך קנך'; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'".

בפרשה שלנו, אנו פוגשים שני כינויים 'אימך' ו'אשת אביך'. ניתן לומר שהכתוב בא לחדש שאשת האב אסורה גם אם היא לא אמך, זה הפשט לכאורה.

אבל הזוהר הקדוש (זוהר ח"ג עד:) לוקח את זה למקום אחר לגמרי:
"כתיב 'משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו' (משלי י, א), תוגת אמו ודאי? חמי מה כתיב 'בן חכם ישמח אב', בעוד דהאי בר אזיל בארח מישר והוא חכימא, ישמח אב (כלל), דא מלכא קדישא לעילא, ישמח אב סתם.
אשתכח האי בר בארחא תקלא, מה כתיב? 'ובן כסיל תוגת אמו', תוגת אמו ודאי דא כנסת ישראל" .

כלומר כשאדם הולך בדרך הישר אז הוא משמח את הקב"ה, וכשחלילה הוא סוטה מדרך הישר, אז הוא מסב עוגמת נפש לכנסת ישראל.

הזוהר הקדוש  ממשיך ומבאר מה משמעות הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה", וכה דבריו:
"'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאן 'אשת אביך'? אמר רבי שמעון: הא תנינן, כל מילוי דאורייתא סתים וגליא כמה דשמא קדישא סתים וגליא... והאי קרא הכי הוא: 'אשת אביך' - תאנא כל זמנא דמטרוניתא אשתכחת במלכא וינקא לך, אקרי 'אמך', השתא דאתגליא עמך ואתרחקת מן מלכא, 'אשת אביך' אתקרי. אנתו היא דמלכא קדישא לא אתפטרת בתרוכין מניה, אנתתיה היא ודאי, כמה דכתיב: 'כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה' (ישעיה נ, א), אלא ודאי אנתו היא דמלכא אף על גב דאתגלייא, ועל דא פקיד עלה תרי זמני: חד, כד יתבא במלכא בזווגא חד ואתקרי 'אמך', דכתיב 'ערות אמך לא תגלה', לא תעביד דיתרחקון דא מן דא ותשתלח על חובך, כמה דכתיב: 'ובפשעכם שלחה אמכם' (שם). וחד, כד היא בגלותא עמך ואתגלייא מהיכלא דמלכא ואתקרי אנתו דמלכא, אף על גב דאתרחקת מניה, לא תעביד בגין דתעדי מבינך וישלטון בך שנאך ולא תסתמר עלך בגלותא, הדא הוא דכתיב: 'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאי טעמא? בגין כי ערות אביך הוא, אף על גב דאתרחקת מן מלכא, אשגחותא דמלכא בה תדירא ובעיא לאסתמרא לקבלה יתיר ולא תיחוב לגבה".

כשכנסת ישראל קשורה לריבונו של עולם, אז פשוט שהיא אמא שלך, פשוט שהיא האומה שלך, אבל עלינו לדעת שגם כשהאמא רחוקה עד כדי כך שהיא נקראת "אשת אביך", גם כשהאמא יוצאת לגלות, עדיין היא נקראת אמא.

לאור דברי הזוהר הקדוש אנו מבינים שפרשת העריות היא בעצם המשך ישיר של קרבת האלקים.

כשאנחנו קרובים אל ה', אז אנחנו מחברים בין אמא לאבא, כשהילדים בסדר, כשהילדים צדיקים, יראי שמים ובעלי מידות טובות, אז גם ההורים שלהם בהרמוניה. אבל כשיש ילד שמתחיל להפריע, לסטות מן הדרך, זה יוצר חיכוך ומתיחות בין ההורים. הרבה מריבות בין הורים מתחילות בדברים הנוגעים לחינוך הילדים.

פרשת העריות מלמדת אותנו שככל שנהיה קרובים יותר לקב"ה, החיבור בין אמא לאבא יהיה שלם יותר!!!

ובגלל שבסוף יהיה חיבור שלם בכל מקרה – שם מלא על עולם מלא! חיבור הוי-ה אדנות מושלם! יחוד רישא וסופא! לכן אנחנו גם יודעים שממילא אנחנו גם נגיע למצב הכי שלם שיש!!!




[1] לאוהב ישראל מאפטא היה חסיד בשם ר' פייביש שיצאה נשמתו באמצע ניגון 'אל אדון' מרוב כיסופים לה'.

סיפור דומה מספר הקמארנא (נתיב מצוותיך נתיב האמונה שביל ג' פיסקה כה) על פטירת ר' מיכל מזלאטשוב: "כי פתאום בסעודה שלישית נסתלק. בעת הלכו אנה ואנה בדביקות נפלא בחדר שלו. ואמר ״בהאי רצון אסתלק משה״, כי לערך שני שנים קודם פטירתו. היו צריכין לשמור אותו. שלא יצא נשמתו מרוב דביקות בוראו. כי היה דרכו לילך אנה ואנה עד שפניו היו בוערים כמראה הלפידים. ופעם אחת אמר הגאון הקדוש מוהר״ר יוסף מזמיגראד תלמידו, אל אחיו הצדיק מורי וחמי מוהר״ר אברהם מרדכי. ראה אחי האיך עקביים של רבינו הקדוש עומדין בגן עדן העליון, והיה צריך שמירה יתירה. והיה דרכו לאכול סעודה שלישית בחדרו המיוחד עם איזה מבניו. ואח״כ היה הולך לביתו מדרשו לומר תורה ושירות [ותשבחות] עד שגמר הסעודה שם, ובעת הזאת לא היה שום אדם שם, והיה רץ בחדרו אנה ואנה, ואמר בהאי רצון אסתלק משה, עד שראתה בתו הצדיקת, ורצה ואמרה לאחיה הצדיק ר׳ יצחק ז״ל, ורץ לחדרו ותפסו לבלבל אותו ולהורידו, ונפל על שכמו, ואמר ״שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד״, ויצתה נשמתו הקדושה".

יום חמישי, 16 ביוני 2016

פרשת בהעלותך - דרשתי קרבתך

דרשתי קרבתך


במדבר (י,לה-לו): "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל".

גמ' (שבת טז.): "למה כתבה כאן? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא (במדבר יא,א) ויהי העם כמתאוננים פורענות ראשונה (במדבר י,לג) ויסעו מהר ה' ".

הפורענות השניה אני מבין, באמת התלונות של העם היו מוגזמות ומגיפה זו בהחלט פורענות...

אבל הראשונה: ''ויסעו מהר ה' '' מה קרה? אף אחד לא מת, מה הפורענות?

הרמב"ן: "מבואר באגדה שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר[1], אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיתה מחשבתם להסיע עצמם משם מפני שהוא הר ה', וזוהי פורענות ראשונה".

כשמתרחקים מהקב"ה - זו פורענות! עצם הריחוק מה' זה עונש גדול!

למה יש נוני"ם הפוכים לפני ואחרי הפרשה הזאת?
נון זה דג בארמית.
חז"ל אומרים שדג גם כשהוא מוקף במים מכל הכיוונים כשיורד גשם הוא עולה למעלה ופותח את הפה...
אבל כאן הנוני"ם הפוכים שזה אומר שאו שהדג בורח לכיוון אחר או שהוא מת...

כמה מילים יש בפסוק הראשון? 12 מילים, כמו בפסוק האחרון בתורה – הפס' הזה רומז לסוף התורה.
כמה מילים יש בפסוק השני? "ובנחה יאמר..."? 7 מילים, כמו בפסוק הראשון של התורה – הפס' הזה רומז להתחלת התורה.
למה את הפס' שרומז לסוף התורה אנחנו אומרים בהוצאת הספר תורה ואת הפס' שרומז להתחלת התורה אנחנו אומרים בסגירת ההיכל, היה צריך להיות הפוך?

עונה החיד"א (מדבר קדמות): כשאנחנו מחזירים את הספר תורה אנחנו אומרים את הפס' הראשון להגיד שאנחנו לא עוזבים עכשיו את התורה בארון!

בזמן פרוץ מלחה"ע השניה הפצירו תלמידי ישיבת קמניץ בגאון רבי ברוך דב לייבוביץ זצוק"ל בעל הברכת שמואל שימלט על נפשו מן העיר עקב התקרבות הגיסות, אינני יכול, זו היתה התשובה המרטיטה שאמר רבי ברוך בר לתלמידיו שבקשוהו להמלט על נפשו, אינני יכול, שלש עשרה שנה עומד מבצר התורה בקמיניץ, שלש עשרה שנים לוהטות בו אש התורה והשלהבת עולה מאליה עולה ומאירה, עכשו ינטוש הכל, יעקור במחי יד אינו יכול, אינני יכול אף לא במחיר חייו, היה זה בערב ראש השנה שנת ת"ש, הנאצים כבשו את העיירה, וכמנהגם עצרו תחילה את מנהיגי המקום ובראשם את ראש הישיבה הגאון רבי ברוך בר, תלמידי הישיבה נחרדו, העיירה כולה הזדעזעה, הוחלט לעשות כל מאמץ להביא לשחרורו של הגאון ולעקור מן המקום, לברוח הרחק ככל האפשר.
אבל נסיונות השחרור לא נשאו פרי והישיבה נשארה במקום וציפתה לרחמי שמים, בתפילה, בתחנונים ובדמעות.
ישישה אחת החליטה לנסות פעם נוספת, לבדה, מתוך סיכון עצמי נועז, עלתה לבית הממשל ובקשה להפגש עם הקומיאסר, הלא אתם הגרמנים מצויים בעיצומה של מלחמה, אמרה לו ברטט, אתם חפצים לנצח בה, ומה עשיתם, עצרתם איש קדוש ואתם מחזיקים בו בכח הלא תנגפו לפני אויביכם!
דבריה הנרגשים הרעישו את לבו של המושל, והוא ניאות לשחרר את ראש הישיבה בתנאי שיעזוב את העיירה.
רבי ברוך בר חזר לביתו, לספריו והתלמידים הופיעו לפניו, עליו לעזוב את המקום, אבל הוא לא יעזוב לבדו, כל הישיבה תלך עמו, ורבי ברוך בר שומע מבין, אך אינו יכול.
זה עתה יצא ממאסר, חייו היו נתונים לו מנגד, זהו פיקוח נפש, תנאי מפורש לשיחרורו, הכל נכון אבל הישיבה הקדושה שבנה בעמל רב, בקירות שספגו כה הרבה תורה שראו כה הרבה עמל, הוא בקש שהות של חצי שעה, ותלמידיו יצאו מן החדר.
רבי ברוך בר נשאר לבדו עם ספריו, הוא הביט בהם בחיבה, אל כל אחד מהם הוא קשור בעבותות אהבה, בכל אחד השקיע כה הרבה עמל, חזר שוב ושוב על כל מילה, בחן כל משפט, איך יוכל לעוזבם, קם ממקומו נגש לארון, הושיט יד אל הרשב"א, הרשב"א הקדוש, דפדף באקראי, האותיות השחורות יקדו, צרבו, הן חיות, מתוך הדפים עלו מאות החידושים, החילוקים, היסודות...
והנה הטור, דפיו מעט קרועים, והבית יוסף הקדוש והב"ח, הוא נמנע מלהסתכל בשולחן ערוך, בש"ך ובסמ"ע, בקצות החושן, ונתיבות המשפט, כולם תובעים את עלבונם, איך אפשר לנטשם, והרמב"ם הרמב"ם הקדוש...
כעבור מחצית השעה נקשו התלמידים בדלת, איש לא ענה, הם פתחו אותה לאיטה, וראו את הרב מתדפק על ספריו,
הרב ילך אתנו, שאלו ביראה, אינני יכול ענה הרב.
השתררה שתיקה מבוכה, זהו פקוח נפש, מוכרחים, שני תלמידים ניגשו אל הרב, עמדו משני צדיו, תמכו בו בעדינות ולאט לאט פסעו אל הפתח, כשמעיניהם זולגות דמעות.

דוד המלך אומר "ואני קרבת אלוקים לי טוב"!

רמח"ל (מסילת ישרים פ"א): "השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך... ואומר (שם כז): אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו', כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה"!

במדבר (י,ב): " עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף".
אגרא דכלה (ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר' תלמיד החוזה צלובלין, גאון בנגלה ונסתר, מספרים עליו שכל יום לפני התפילה היו לו 24 שיעורים): "הרב הקדוש מהרד"ב זצוק"ל פירש חצוצרות, מלשון חצא"י צורו"ת... ועל פי דבריו הקדושים נ"ל לפרש, דהנה הנפש היורדת לגוף האדם, היא מהשכינה אם הבנים, וכבר ידעת כי הרוחניות לא יעתק ממקום למקום רק יתרבה, ואפילו שיורד ממקומו אף על פי כן ישאר במקום הראשון.
והנה הנשמה גם כן הגם שיורדת לגוף האדם, עם כל זה תשאר בצורתה במלכות שמים אם הבנים, על כן תקרא הנשמה שתי חצאי צורות חציה למעלה וחציה למטה.
והנה כבר ידעת שהנשמה כלולה מרמ"ח איברים רוחניים דמיון הגוף, והנה נתן הש"י לעמו רמ"ח מצות עשין להאיר על ידם רמ"ח איברי הנשמה, היינו שיאירו בה רמ"ח איברין דמלכא, היינו רמ"ח עליונים שבחלק הנשמה אשר היא ספונה למעלה בשכינה, ואז מתדבקין רמ"ח ברמ"ח, בסוד הבן יקיר לי וכו' רח"ם ארחמנ"ו וכו' (ירמיה לא,יט). וזה סוד אברה"ם אברה"ם (בראשית כב,יא) ב' פעמים רמ"ח...
וזה סוד מלכו"ת שמים שלימה (ברכות יד:), כי ב' פעמים רמ"ח בגימטריא מלכו"ת, והבן.
וזה עשה לך שתי חצוצרות (היינו השתי חצאי צורות), כסף שיהיו משתוקקים זה לזה זה לקבל וזה להשפיע, ויהיה מלכות שמים שלימה, והכל על ידי קיום המצות"[2].

עד לאן יהודי יכול להגיע ברצון לקרבת ה', לדבקות?
שמואל (א' כה,כט): "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים[3] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ"
אביגיל מברכת את דוד המלך שיזכה "להעלות מדריגת נשמתו למעלה ראש, יותר מצבא מעלה... וכתיב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שהוא למעלה ממדרגת כסא כבודו יתברך" (שיח יצחק ח"א - דרוש לשבת פרשת בראשית).





[1] משנה (שבת א,ג): "ולא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן תינוקות קוראים אבל הוא לא יקרא".
הטעם באיסור קריאה לאור הנר הוא 'שמא יטה'. אך לתינוק התירו לקרוא, וזאת למה? בבבלי אמרו שאימת הרב על התלמידים והם מפחדים להטות. ברם בירושלמי נתנו טעם מכיוון אחר לגמרי, והוא, שבניגוד לרב ושאר אדם שרוצה לקרוא – אם יראה שהנר כבה יש חשש שיטה אותו כדי שימשיך לדלוק, הרי שהתינוקות עצלנים ואם הנר יכבה – אדרבה ישמחו בכך 'כתינוק הבורח מבית הספר' כי הם עכשיו יכולים ללכת הביתה – אי אפשר ללמוד בחושך...

[2] להרחבה ראה בשער הגלגולים (סוף הקדמה יג'), וכן בשער מאמרי רשב"י (פרשת נח): "דע כי אין לך צדיק בעולם שאין לו שתי נשמות כנז' בס' הזוהר ריש פ' נח בתוספתא על פסוק אלה תולדות נח נח וכן משה משה שמואל שמואל כו' תרין זמנין. וזה ביאור התוספתא ההיא דע כי לכל אדם יש ב' בחינות נשמה האחת היא נשמה פנימי' שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם השני' היא נשמ' בבחי' צלם הנקראת אור מקיף וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא וכאשר ח"ו הנשמה הפנימית שבאדם היא חוטאת ויורדת מעט מעט למטה ונכנסת בתוך הקליפות כפי ערך עונותיו. וכאשר יושלם להיות רשע גמור אז תרד כל הנשמה הפנימי' כולה לתוך הקליפות ואז תצטרך הנשמה שבסוד צלם מקיף ליכנס בפנימיות האדם ונשאר בלי צלם על ראשו וכנז' בס' התקונין בתיקון בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב דנחיתת נשמתיה לרגלוי כו' ונמצא כי שתי הנשמות ירדו ממעלתן וממקומן גם נמצא שאין עתה (דף כ' ע"א) אל האדם הזה רק נשמה אחת כי האחרת ירד' וטבע בקליפות וזהו סוד ונכרתה הנפש ההיא כי נכרתת מן האדם ויורדת לתוך הקליפו' מש"כ הצדיק שיש לו תרין נשמתין חד לעילא בסוד אור מקיף. וחד בגווה בבחינת פנימי וזמ"ש בפ' נח בענין נח נח שכל צדיק יש לו תרין רוחין וכו'".

[3] באר מים חיים (חיי שרה - פרק כג): "ידוע ליודעים סוד מקום הנקרא צרור החיים חיי המלך מדת הבינה הידוע והיא נקראת ה' אלהיך והיא בחינת עולם הבא בחינת עדן אשר עליה נאמר (ישעיה סד,ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. ושם מתעדנין נשמות הצדיקים בתענוג נפלא הפלא ופלא בלא שלטא ביה עין בגו עדן גינתא ושם אורות הנפלאים והנוראים המאירין מאתה לנשמות הצדיקים המתענגים ומתעדנין מאורה".

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: