ראש חודש טבת ועיד אל בנת

🔥 כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת וישב): "מנהגנו להדליק שמן למאור לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס זיע"א ביום ראש חודש טבת".

 

🔥 מוסיף הרב פלאג'י: "וכן נהגו להדליק נר בראש חודש טבת לכבוד נשמת אברהם אבינו, שזהו יום פטירתו".

 

מסביר הרב דב קוק, שנר חנוכה נמשך מהפסוק "נר מצווה ותורה אור", אור הנר הזה של חנוכה נמשך מ"כותנות אור" שהייתה כתובה בתורתו של רבי מאיר.

חודש כסלו הוא חודש של נס ואור, ולעומתו חודש טבת בו כבר מתחיל החושך להחשיך יותר, שהרי שלוש צרות ארעו בעשרה בטבת שלכן מתענים (כי ביום עשרה בטבת הובקעה העיר, תורגמה התורה יוונית, והסתלק עזרא הסופר), ממילא יש חושך שיורד בחודש טבת.

צריך להאיר מהאור של חודש כסלו למתק את החושך של חודש טבת. והזמן שבו אפשר להעביר ולמתק את החושך של חודש טבת – הוא בראש חודש טבת שחל בימי חנוכה.

לכן כמו עשיר שנותן צדקה לעני בזה הוא ממתיק את העניות של העני, כך שנותנים צדקה בראש חודש טבת אפשר להמשיך את האור של חודש כסלו לטבת ולהמתיק את החושך של טבת על ידי הצדקה.

לכן הצדקה היא לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס, שהוא האור המאיר ובתורתו כתוב "כותנות אור" שזה האור של חודש כסלו שעל-ידו אפשר להמתיק ולבטל "כותנות עור" של חודש טבת, שהעור הזה הוא מכסה המכסה את האור וממילא יש חושך שנמשך בטבת.

אך ע"י צדקה (והדלקת נר שמן) בראש חודש טבת לכבוד נשמת רבי מאיר בעל הנס, זוכים וממשיכים את האור של כסלו וממתיקים את החושך של חודש טבת.

 

סגולה לתשובה: ליל חנוכה שחל בראש חודש טבת הינו לילה שמסוגל להשיב את הרחוקים בתשובה.

בתאריך הזה התרחש דבר מדהים בהיסטוריה: אדם רע חזר בתשובה. קראו לו ישמעאל. אביו, אברהם אבינו, כל כך שמח לראות את בנו מניח תפילין. באותו יום הוא נפטר. א' בטבת הוא יום פטירתו של אברהם אבינו, וה' הבטיח לו תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. "תיקבר בשיבה טובה" – ראשי תיבות טב"ת (הפוך). למה הוא נקבר בשיבה טובה? כי ביום מותו הוא ראה את ישמעאל בנו עושה תשובה.

 

עיד אל-בנת הוא חג שנחגג על ידי חלק מהקהילות היהודיות במזרח התיכון בראש חודש טבת, בימי חג החנוכה. החג מעלה על נס את העוצמה הנשית: הגבורה, החוכמה והאחווה של נשים לאורך הדורות.

 

לפי מסורת אחת, מקור החג בגבורתה וחוכמתה של יהודית, שכבשה ביופייה את הולופרנס שר הצבא, ערפה את ראשו והצילה בזכות מעשיה את אנשי יהודה.

מסורת אחרת גורסת שהחג נוצר לזכר גבורתה של האישה שעוררה את אחיה החשמונאים להתחיל את המרד ביוונים.

דעה אחרת היא שמציינים ביום זה את המסופר בספר עזרא, על היום בו שבו התחייבו שבי ציון לשאת נשים רק מבנות ישראל.

לפי השערה נוספת, מקור החג במסופר במגילת אסתר, לפיה זה היום שבו הובאה אסתר בפני המלך אחשוורוש והומלכה תחת ושתי.

 

החג נשתמר בקרב קהילות ישראל באגן הים התיכון: תוניסיה, ג'רבה, לוב, אלג'יריה, מרוקו, טורקיה וסלוניקי.

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני

ר' מאיר בעל הנס ופסח שני

מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל: 

(הרב שר וכולם עונים:) אפתח פי ברינה, בשיר ונגינה. לכבוד זה התנא, הוא רבי מאיר.

בתוך הסעודה אנחנו נדבר על רבי מאיר, אחרי שנדליק את הנר לכבוד רבי מאיר. אבל עכשיו, לפני שנוטלים ידיים ועושים סעודה, נדבר על היום הזה מצד אחר.

היום הזה י"ד באייר. בי"ד בניסן הקרבנו קורבן פסח, זה זמן של קורבן פסח. והיום זה נקרא פסח שני, מקריבים קרבן פסח גם כן. מי? מי שהיה בדרך רחוקה, או שהיה טמא, ולא הקריב קרבן פסח ראשון – מקריב בפסח שני קרבן, והוא גם עושה את זה על מצות ומרורים. 

אז מה זה העניין של פסח שני? שמעו רבותי, מי שהיה בדרך רחוקה, או חס ושלום היה טמא. אנחנו לא רוצים לדבר על אנשים טמאים, אנחנו כולנו טהורים, אנחנו כולנו אנשים טהורים, צדיקים, קדושים. אני לא יכול לסבול לשמוע שיש יהודי טמא. יהודי טמא? אבל הלשון 'טמא' הוא גם לשון 'סתום'. כמו טוֹמְטוֹם, טום זה סתום, טמא מלשון סתום. לא היה לו בראש, הראש שלו נסתם, הלב שלו לא התרגש. אז בפסח ראשון – היה בדרך רחוקה, היה במקום רחוק מאוד ולא הרגיש את ההתעוררות של פסח ראשון, והבן אדם הזה ישן ולא התעורר. 

הקב"ה נתן לו עוד אפשרות, פסח שני, היום. אז אם כן מורי ורבותי, לפסח שני יש משמעות עצומה לכל אחד מאיתנו, שיש אפשרות לאדם להתעורר בכל העניינים של פסח. אם לא הספקת להתעורר ולעשות מה שצריך אז – אתה יכול להשלים עכשיו. זה נקרא פסח שני.

וכל שכן מי שהתעורר בפסח ראשון, יש לו אפשרות להוסיף מדרגה על מדרגתו. אם נגיד שמי שלא התעורר והיה בדרך רחוקה יעשה פסח שני, אז כל שכן – מי שהיה בפסח ראשון, מגיע לו לעשות גם פסח שני. לכן נוהגים לאכול מצות עבודת יד, כל אחד יקבל חתיכה מיוחדת בע"ה. אז נעשה קודם כל את נטילת הידיים, ונשב נסעד קצת, אחר כך נדליק את הנר ונביא את רבי מאיר בעל הנס לפה. על ידי הדלקת הנר, נביא לפחות איזה ניצוץ מטבריה. אתם יודעים עכשיו בטבריה, אווו, מדורה עד לב השמיים, ורוקדים ושרים ושמחים בהילולה של רבי מאיר בעל הנס.

האר"י הקדוש העיד שכשהוא בא מצפת לטבריה עם התלמיד שלו רבי חיים ויטאל, אמר, אני רואה את רבי מאיר בעל הנס קבור עומד (שער הגלגולים הקדמה ל"ז). 

אתם יודעים, כתוב "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיהו נ"ז ב'). כשקוברים את המת, קוברים אותו שוכב, שינוח. רבי מאיר בעל הנס אמר אני לא יכול לשכב לנוח, עם ישראל עוד לא נגאל, יש צרות בישראל, אני מוכן להצטער, להיות קבור עומד, כדי שזכותי תעמוד לכל ישראל לכל הדורות. זה לא דבר לחינם רבותי. 

זכותו של רבי מאיר עומדת על כל יהודי ויהודי. לכן, אנחנו עכשיו מדליקים את הנר הזה, אב רחום וחנון, אנחנו מיחדים, להדבק נפשא בנפשא, רוחא ברוחא, נשמתא בנשמתא, ברבי מאיר בעל הנס ולהביא אותו לפה. כדי שנדרוש מדבריו ונלמד מאורחותיו.

ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. אב רחום וחנון, אַי אַי אַי. מורי ורבותי, רבי מאיר בעל הנס היה מנהיג של עם ישראל אחרי רבי עקיבא. כשרבי עקיבא ראה שימיו ספורים, ורצה להפטר מהעולם, כינס את כל תלמידיו ומינה את רבי מאיר להנהיג את העולם (ירושלמי סנהדרין ו' ע"א).

רבי, רבי יהודה הנשיא, שהוא כמו משה רבנו, הוא הרבי של כל ישראל, אמר, האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי (עירובין י"ג ע"ב), זה מה שאני יותר חריף מחברי, זה בזכות שראיתי את רבי מאיר מאחוריו. כשרבי מאיר לימד, רבי ישב מאחורה, עוד היה קטן. ואמר, אם הייתי רואה אותו מלפנים, אוהו, איזה חכמה היתה לי. רק לראות את רבי מאיר.

רבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה. והיתה גזרה קשה מאוד, אוי לו למי שילמד תורה, אוי לו למי שיניח תפילין. ורבי מאיר היה מקהיל קהילות ברבים, מאיר עיני ישראל. בגמרא כתוב (עירובין י"ג ע"ב), השם שלו היה נהוראי. ולמה קראו לו מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ויש מאמר אחר בגמרא, שקראו לו מאיר ולמה קראו לו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אז יש לו שני שמות, מאיר ונהוראי.

אנחנו אומרים רבי מאיר 'בעל הנס'. מאיפה נדבק לו העניין הזה, רבי מאיר בעל הנס? מאיפה נדבק לו היסוד הזה של 'בעל הנס'? תשמעו טוב. פעם אחת גזרה עליו מלכות רומי גזרה, לתפוס אותו חי או מת (עבודה זרה י"ח ע"ב). שמו את התמונה שלו בכל הרחובות, ואמרו מי שיתפוס אותו, יקבל מליון דולר. פששש, כולם מחפשים את מי שבתמונה הזו, מי זה הבן אדם הזה? וכתוב מעשה, שרבי מאיר יצא מבית המדרש לבית, או לאיזה מקום אחר, וראהו קסדור, שוטר אחד, הסתכל עליו וראה שזה בדיוק התמונה. רדף אחריו לתפוס אותו חי או מת. ראה רבי מאיר שהמצב קשה מאד. מה עשה? רץ רץ מהר, נכנס לשוק, לשוק של העיר. בשוק הזה מה יש? אני לא רוצה לדבר, אוי ואבוי, היה שם מקום של... אני לא רוצה להגיד, אתם יודעים מה הכוונה שלי, השם ירחם. בתוך השוק יש מקום של נשים שהם לא בסדר, נשים מופקרות. נכנס לשם רבי מאיר, והשוטר אחריו. פתאום מה השוטר רואה? יצאה אחת, הראש של כולן, וחיבקה אותו ואמרה לו חיכיתי לך. אמר הקסדור אווו, זה לא יכול להיות רבי מאיר, זה סתם איזה פושע, זה לא יכול להיות, ועזב אותו. מי היתה אותה אשה? אליהו הנביא נדמה כמו אשה, ורבי מאיר הכיר אותו. נעשה לו נס. אלהא דמאיר ענני! בעל הנס!

אשתו קראו לה ברוריה, פששש, אַי אַי אַי, ברוריה, דביתהו דרבי מאיר, אשתו של רבי מאיר. היתה תנא! היתה לה גבורה של תנא! היא היתה חולקת על תנאים. הגמרא אומרת (עירובין נ"ג ע"ב), מעשה ברבי יוסי הגלילי שהלך בדרך ופגש את ברוריה, ועמד בצומת של דרכים, ולא ידע לאן ללכת ימינה או שמאלה. אמר לה לברוריה, שאל אותה, "באיזו דרך נלך ללוד?" אמרה לו "גלילי שוטה", השם ישמור, התנא רבי יוסי הגלילי, אתם יודעים מי זה רבי יוסי הגלילי? תנא אדיר! היא אמרה לו אסור לך לדבר עם נשים, תקצר, למה הוספת עוד מילים? תגיד "באיזה ללוד?" מה אתה אומר "באיזו דרך נלך ללוד"? מה אתה מוסיף עוד מילים? לא כך אמרו חכמים (משנה אבות א' ה') אל תרבה שיחה עם האישה? – באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מה אתה, מרבה שיחה עם האשה? היא היתה תנא אדיר! היתה מניחה שתי זוגות של תפילין. ברוריה, היא לא היתה אשה, זה היה תנא.

ברוריה היתה בתו של רבי חנינא בן טרדיון, אחד מעשרה הרוגי מלוכה! אַי אַי אַי. פעם אחת שבו הרומאים את אחותה (עבודה זרה י"ח ע"א). אסרו אותה בבית האסורים. אתם יודעים מה זה אשה שיש לה רק אחות אחת, היא כל הזמן היתה אומרת לרבי מאיר, רבי מאיר מה יהיה עם אחותי? אחותי! אחותי! למה אתה לא עושה שום דבר? אחותי, אחותי, אחותי... אתם יודעים כשהאשה רוצה משהו, לא יועיל לבעל שום דבר, חור בראש היא עושה לו. בבוקר, בצהריים, בערב, אני צריכה את זה, אני צריכה את זה, והוא אומר די, אני אתן לה הכל, רק שיהיה לי מנוחה.

בקיצור, רבי מאיר לקח סוס, ולקח איתו כיס של זהובים, אמר לה אני הולך לשם, אם היא טהורה אני פודה אותה, אם חס ושלום היא נטמאה, היא תשאר שמה. הלך רבי מאיר בעל הנס, והביא איתו כמה ברנשים, וניסה לפתות אותה, לראות אם היא התפתתה לגויים. כל מי שבא, היתה אומרת לו אני עכשיו לא טהורה, והיתה שולחת אותו. אמר סימן שהיא טהורה, הלך לשומר בית האסורים, אמר לו אני אתן לך כיס של זהובים, תן לי אותה. אמר לו אבל מה זה יועיל? אחרי שתתן לי את הכיס של זהובים, אני אתן חצי לכל הממונים עלי, אבל אחר כך זה יגמר. יבוא פתאום הממונה על כל הממונים, ויבקש את השבויה מה אני אגיד לו? – אמר לו אל תדאג, אם מישהו ירצה לעשות לך רע, תגיד שלוש פעמים "אלהא דמאיר ענני", ואתה תנצל. אמר לו איך אני אדע שזה אמת? היה שם בבית הסוהר כלב סגור בכלוב שהיה רגיל תוקף אנשים, אמר תשחרר אותו ותגיד "אלהא דמאיר ענני", הוא לא יוכל לנגוע בך כלום. שחרר את הכלב ואמר "אלהא דמאיר ענני" והכלב ברח. אמר לו אתה רואה? זו סגולה מיוחדת! וכך היה. אַי אַי אַי, רואים מה זה זכותו של רבי מאיר בעל הנס.

עד עכשיו זו היתה הקדמה. מה אני רוצה להגיד עוד? רבי מאיר בעל הנס היה דרשן עצום. כשהיה דורש בליל שבת, הגמרא אומרת היה דורש שליש הלכה, שליש אגדה, ושליש משלים (סנהדרין ל"ח ע"ב). היה מרתק את כל העם, אנשים נשים וטף, גדולים וקטנים כולם היו מרותקים לדרשה של רבי מאיר בעל הנס בליל שבת (ירושלמי סוטה ה' ע"א). והיתה אשה אחת שהיתה הולכת קבוע לדרשה של רבי מאיר, כל ליל שבת. והיתה אומרת לבעלה, בעלי היקר, אתה מפסיד, בא איתי. הדלקתי את הנרות, בא איתי לדרשה. למה לך ללכת לבית הכנסת פה קרוב? עוד כמה צעדים, יש לך שכר פסיעות. בא איתי לרבי מאיר, תראה איזה דרשה טובה. הוא אמר לה תראי, אשתו כגופו, את שומעת בשבילי, זה כמו שאני שומע. אני עייף מהעבודה, תעזבי אותי, אני אתפלל פה קרוב, אני בא הביתה ומחכה לך.

באותה השבת רבי מאיר התעורר. היתה לו התעוררות, והאריך, והאריך, והאריך בדרשה עם משלים ועם הלכות ואגדות. והבעל מחכה ומחכה עם כוס הקידוש מוכן, עם הפיתות, עם הכל. הנרות כבו, לא היה להם כמו היום פלורוסנטים על חשמל, זה מה שהיה. נהיה חושך והבעל לא אכל. האשה באה, היה חושך בבית, אמר לה אַי אַי אַי, זה אשת חייל? ככה את עושה לי בשבת? עד עכשיו לא עשיתי קידוש! חושך! אני אראה לך מה זה! את לא תכנסי לבית שלי יותר, תצאי מפה! היא ספרה לו, מסכנה, אמרה לו תראה מה אני אעשה, לא רציתי לצאת באמצע, ורבי מאיר האריך בדרשה, מה יכולתי לעשות, אני לא אשמה. אמר לה את לא תכנסי הביתה עד שתירקי לו בפנים!

מסכנה, חס ושלום, רבי מאיר זה קודש קודשים! אם בעלה היה יודע מי זה רבי מאיר הוא לא היה אומר ככה. מה היא תעשה מסכנה, הלכה לשכנים. דפקה בדלת, הכניסו אותה, נתנו לה לישון. אמרה, עכשיו הוא בכעס, אולי עד מוצאי שבת הוא ירגע. השכנות נכנסו לדבר איתו, והוא צעק עליהן, אמר בשום אופן! יום ראשון נכנסו – כלום, עוד יותר גרוע. יום שני, יום שלישי. ראו שהבן אדם הזה מתעקש, אמרו לה שתי שכנות שלה, בואי נלווה אותך, נלך לרבי מאיר ונתייעץ איתו מה לעשות עם הבעל הזה.

הלכו והלכו עד שהגיעו לבית המדרש של רבי מאיר בעל הנס. רבי מאיר בעל הנס שרתה עליו רוח הקודש, וראה ברוח הקודש ששלוש הנשים האלה מתקרבות אליו. פתאום רבי מאיר באמצע השיעור אומר, אַי אַי, כואבת לי העין. אמר לתלמידים תלכו תחפשו אם יש איזה אשה שיודעת לחש, ללחוש לעין. בימיהם היה מקובל שמי שיש לו כאב בעין, כנראה שקרה לו משהו, עין הרע, אז צריך ללחוש לעין. וכשלוחשים אומרים כמה מילים ויורקים, ככה עושים.

אז רבי מאיר ראה ברוח הקודש מה קרה עם בעלה, והוא הכין את העניין שיהיה לה קל יותר, ואמר לתלמידים לכו תחפשו איזה אשה שתבוא ללחוש. אמרו לה שכנותיה, אַי אַי אַי, זו הזדמנות! מי שלוחש גם יורק, תעשי ככה ותבואי הביתה, ואנחנו נעיד בפני בעלך שעשית בדיוק מה שהוא אמר. האשה הזו היא תמה, כשהגיעה לרבי מאיר, אמרה לו רבי, אני לא יודעת ללחוש, לא יודעת כלום, סתם שלחו אותי לפה. אמר לה אף על פי כן, תעשי טפו והכאב של העינים יעבור. עשתה אחד ככה חלש. אמר לה לא, תעשי יותר חזק. והיא מתביישת ועושה קצת יותר. והוא אומר לה עוד, עוד, שבע פעמים. אמר לה רבי מאיר, לכי תגידי לבעלך, אתה ביקשת לירוק פעם אחת, ירקתי עליו שבעה פעמים. לכי הביתה.

כששמעו את זה תלמידיו, אמרו לו מה זה? אנחנו נביא את הבעל, נעמיד אותו, וניתן לו פלאקה, אתם יודעים מה זה פאלקה? בימיהם התלמידים יכלו לקחת את הבעל ולתת לו פאלקה (מלקות). אבל רבי מאיר אמר להם לא. תשמעו מה שאני אומר. 

הקב"ה בשביל להטיל שלום בין איש לאשה, מה הוא עושה? כשהאיש מקנא לאשתו ולוקחים אותה לכהן – לוקחים קלף, כותבים עליו פרשת סוטה שיש בה כמה וכמה שמות הוי"ה, ומוחים את זה על המים ונותנים לה לשתות. אמר רבי מאיר אם הקב"ה מוחה את שמו בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, מה אני רבי מאיר? אז ירקה עלי שבע פעמים, העיקר שיהיה שלום בינה לבינו. תראו איזה ענווה של גדולי ישראל! רבי מאיר בעל הנס, איזה עניו!

ומזה אנחנו לומדים כמה אדם צריך לשמור על שלום בבית. הכי חשוב בעולם זה שלום. כשאדם יש לו שלום בבית, כשהוא הולך לעבודה, הוא הולך בשמחה, הוא מצליח. אין הברכה מצויה אלא בזכות אשתו (בבא מציעא נ"ט ע"א). אם אדם מכבד את אשתו הוא מתעשר, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. כל אלה שיש להם נשים, אני מבקש מכם, תדעו לכם דבר אחד, אשה לא רוצה כלום, רק כבוד קצת. תן לה מילים טובות, קנית אותה. כל מה שאתה רוצה, הכל אתה תקבל. תן לה מילה טובה, זה הכל. מילה טובה, תעריך אותה, אוקירו לנשייכו.

ואלה שאין להם עוד אשה, תקבלו עליכם לכבד את הנשים טוב טוב, אז האשה תבוא מהר. למה? הנשים מחכות אבל הן פוחדות לקחת איזה אחד שהוא נראה פראי ונראה שלא יכבד אותן. אשה אחת, עשיתי לה שידוך עם איזה בחור, מפה דוקא, מהרצליה, אמרה לי הרב, הוא נראה יותר מדי חזק, אני פוחדת ממנו, רק ראיתי אותו – אני פוחדת. יש לו מראה קצת נוקשה. אשה היא צריכה עדינות, רכות, דיבור בנחת, דיבור של כבוד. כל הבחורים שיקבלו עליהם לדבר בכבוד, אז השם יזמין להם זיווג בזכות רבי מאיר.    

* * * 

ישר כח למיכל סלומון שתמללה שיחה זו.

ראש השנה (לפני התקיעות) - עננו אלהא דמאיר עננו

עננו אלהא דמאיר עננו

הפטרת היום הראשון של ראש השנה מספרת על אלקנה ומשפחתו שעלו כל ראש השנה להשתחוות לה' בשילה.

בזמן עלי הכהן מקדש שילה היה ריק עד שמגיעים אלקנה ואשתו חנה, כשהם היו עולים לרגל למשכן, הם היו עושים את הדרך באריכות ועוברים בתוך מקומות יישוב שונים, ישנים באמצע הרחוב וכל מי שרואה אותם אומר "למה אתם ברחוב, לאן אתם הולכים?"

"בֵּית ה' נֵלֵךְ".

"באמת?" היו אנשים מתפעלים והיו עיניהם משגרות דמעות (ילקו"ש שמ"א רמז עז'): "אנחנו כ"כ רוצים לבוא אתכם".

אלקנה הוא התגלמות קירוב הרחוקים.

חז"ל דורשים: "אלקנה - שהִקנה (שִׁייך) את כל עם ישראל לאבא שבשמים"!

הבעל שם טוב (שיום הולדתו – ח"י אלול - השבוע): אלקנה הוא הבן אדם היחיד בתנ"ך שידע להגיד על עצמו שהוא טוב, כשחנה בכתה על שאין לה בנים, הוא אומר לה: "לָמֶה תִבְכִּי... הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ!" (שמ"א א,ח).

לכן, הוא ידע למצוא טוב בכל יהודי.

הרב שלמה קרליבך (סיפורי נשמה ח"ג עמ' 200-202): אתם יודעים, חברים, שהרבי הראשון שלי היה אבי מורי זצ״ל.

אתם יודעים, חברים, מה למדתי מאבא שלי? למדתי שהדבר הראשון הוא לכבד כל אדם. כבוד, זה עוד לפני אהבה. אבא שלי נתן כל כך הרבה כבוד לכל אדם! כשמישהו צלצל בדלת, הוא לא הלך לפתוח לפני שלבש את הז׳אקט שלו וסידר את העניבה. כדי לכבד את האורח.

זכורני, זה היה כבר כשגרנו בניו יורק. בשכונה הסתובב אדם שהתחזה כמי שמתרים לאיזה מוסד, ובסוף ידעו הכל שהאיש הזה רמאי. יום אחד התקרב לביתנו, וצלצל בדלת. אבי, כהרגלו, לבש את הז׳אקט שלו, והלך לפתוח. אני בטוח שידע שהאיש רמאי, ואף על פי כן נתן לו כבוד. הוא ביקש ממנו לשבת, הציע לו משהו לשתות והקשיב לדבריו. לבסוף סירב בנימוס לתת לו כסף והלך ללוותו החוצה. אני זוכר שממש התרגזתי. אמרתי: אבא, הלוא אתה יודע שהאיש רמאי! למה נתת לו כל כך הרבה כבוד?׳

אבי אמר: ׳דע לך, אפילו האיש הכי שפל, כמה שנכבד אותו, זה עדיין לא מספיק'.

באבי-מורי ממש התקיים מאמר חכמינו הקדושים ׳איזהו מכובד? המכבד את הבריות' (אבות ד,א).

כשהלך ברחוב, כולם הסתכלו עליו בהערצה, ורבים היו ניגשים לדבר אתו.

לא אשכח איך שפעם בשדרות ברודוויי בניו יורק, ראינו אישה אחת, שבורה לגמרי. היא היתה לבושה בגדים קרועים ונראתה מוזנחת נורא. היא הביטה באבי, ניגשה אליו ואמרה: ׳רואים עליך צלם אלוקים!׳ אבי הסתכל עליה במאור פנים, ואמר בשיא הביטחון: ׳עלייך רואים צלם אלוקים!׳

לא יאומן - פתאום היא כבר לא היתה לבושה בגדים קרועים...

אבי מורי היה איש מתוק ואצילי באופן מיוחד. אנשים באו אליו כל הזמן, עם כל מיני בעיות וצרות. הוא נתן להם כוח והשתדל לעזור להם ככל יכלתו.

לא אשכח איך שפעם נכנס אלינו רב חשוב שבא לבקר את אבי. מיד אחריו נכנס יהודי פשוט, שגם הוא רצה לדבר עם אבי. אבא לא היה בבית באותו הרגע, והיהודי הפשוט, שלא הכיר את אבי, חשב שהרב שישב שם והמתין הוא אבי...

ישבתי קרוב ושמעתי איך הייד׳לה מתחיל לספר לרב איך שכל החיים שלו מתפרקים: הוא פשט את הרגל, אשתו חולה, הילדים שלו חולים... כל הצרות שבעולם. במר לבו שאל את הרב: ׳מה אני אעשה?׳ שאל אותו הרב: ׳אתה שומר שבת?׳ ענה לו היהודי: ׳כבוד הרב, אני לא דתי'.

׳אהה...׳, עשה הרב.

כאילו אמר: מה הפלא שפשטת את הרגל, שאשתך והילדים שלך חולים, אם אתה לא שומר שבת?

אמר היהודי: ׳אני שבור לגמרי. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי'.

והרב בשלו: ׳אתה מניח תפילין?׳ ׳אמרתי לך כבר, כבוד הרב, אני לא אדם דתי'. ושוב: ׳אהה...'

תרגום: אם הייתי אלוקים הייתי ממית אותך מזמן. נס שאתה עדיין בחיים״.

וכך זה נמשך: בכל פעם שסיפר לו היהודי על אחת הצרות שלו, הזכיר לו הרב עוד מצוה שהוא לא מקיים. הוא ממש כיווץ אותו. ראיתי אך שהיהודי השבור הזה ממש הצטער שבא. אך הייתי ילד ולא העזתי לומר מילה.

ואז, ברוך ה׳, אבי נכנס הביתה. והוא ראה מיד מי באמת זקוק לו. כמה שהייתי גאה באבי!

הוא אמר לרב: ׳תסלחו לי, כבוד הרב. האם תוכלו להמתין לי עוד כמה דקות?׳

אבי לקח את היהודי לאיזו פינה והושיב אותו לידו. ראיתי איך שפך את לבו לפניו. הוא סיפר את צרותיו ובכה. ומה עשה אבא? הוא הקשיב לו ולא אמר מילה. הוא החזיק לו את היד ובכה יחד אתו. הייתי כל כך גאה באבא שלי!

ואני רוצה שתדעו: סוף הסיפור הוא שאותו יהודי לא-דתי נהיה אחד ה׳חסידים׳ הגדולים של אבא שלי. הוא נהיה ממש בן-בית אצלנו, הוא היה מגיע בשבת, ביום טוב... ואחר כך הלכו כל הילדים שלו ללמוד בישיבות. אחד מהם אף נהיה ראש ישיבה.

בוידוי מעשרות צריכים לומר וידוי. אבל הווידוי הוא לא "אשמנו בגדנו" אלא (דברים כו,יא) "נתתי לעניים מעשר. נתתי לחולים עזרה. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

איזה מן וידוי זה?

כנראה, כל הזמן תקוע לנו בראש הווידוי הנוצרי שבו מפרטים את כל העוונות באריכות...

מסתבר שווידוי הוא גם מניית מעלות עצמי. תפסיק לחשוב שאתה רע, כשאתה חושב ככה, כולם רעים בעיניך.

כולם מכירים את הקטע בסליחות: "עננו אלוקי אברהם עננו..."...

אז מה יש לנו שם? את אברהם יצחק ויעקב – מובן, לא?

ועוד כמה פניות למי שעונה בעת צרה ובעת רחמים – מובן גם כן.

אבל מדוע בסוף נכנסה גם פניה ל"אלה-א דמאיר" – שיענֶנוּ?

מה מיוחד ברבי מאיר בעל הנס (או אלה-א דמאיר בכל העולמות אבל זה קטע שרבי מאיר אמר לשומר לומר), דווקא הוא מכל חכמי המשנה והתלמוד, התנאים והאמוראים, שאנו מתפללים ומבקשים בזכותו?

מעשה צדיקים (עמ' תי'): מעשה ברבי יהונתן שפירא (ר' יהונתן אייבשיץ) - שנפטר שנת התקכ״ה - בשעת פטירתו כשהיה גוסס, באו לפניו גדולי הדור לבקרו ואמרו לו: רבינו מי הוא שישב (על כסאך) וימלא מקומך?

אמר להם: מי שהוא יודע לפרש הלואי ותהא הלכה כר' מאיר! ובאותה שעה נפטר ז״ל.

ואחר כך שלחו לכל המקומות מי הוא שיודע לפרש כוונתו, והלכו למקום אחד, והיה שם תלמיד חכם גדול אבל אינו מפורסם, וישבו עמו בסעודת מילה. ונכנסו עמו בדברים עד שאמרו לו: רבינו, כך וכך היה המעשה ואנו מבקשין ממך - תגיד לנו כוונתו.

ונשתומם שעה אחת ואמר להם: תדעו הפירוש, כי כלל בידנו ״רוב הגוססים למיתה״ (גיטין כח׳ ועוד), ובכמה דוכתי בש״ס יש ״ורבי מאיר חייש למיעוטא״... וזה כוונתו לכם לומר - הלואי ותהא הלכה כר' מאיר דחייש למיעוטא – (בדין זה של רוב גוססים למיתה) ולא ימות, זהו כוונתו.

ובאותה שעה לקחו אותו והושיבוהו במקום רבי יהונתן, ושמו רבי אפרים.

כפי שר' מאיר נהג בהלכה – נהגו עמו מהשמים:

הרי בדרך כלל, ה' דן את האדם לפי רוב מעשיו - אם רובם טובים הוא נידון לזכות, ואם להיפך, אז ח"ו להיפך...

אבל אצל ר' מאיר הקב"ה מתחשב בזכויות ובמעשים הטובים אפילו אם הן רק מיעוט. כפי שהוא נהג בחייו – כך נהגו עִמו.

לכן סגולה גדולה היא, לבקש מה', שבזכות ר' מאיר הוא יפנה אל זכויותינו - אפילו אם מעטות הן.

"ה' צלך על יד ימינך" - ה' נוהג עמנו כמו צל, כפי שאנו עצמנו בוחרים לנהוג - מידה כנגד מידה.

מי שמוחל וסולח לאחרים, ה' מוחל גם לו.

מי שרואה רק טוב באחרים אפי' שזה מיעוט גם הקב"ה יראה בו רק טוב.

לפי הזוה"ק 'ויהי היום' זהו ר"ה – ז"א ששמואל עלה בכל ראש השנה לשילה!

דווקא בראש השנה המידה הזאת הכי קריטית – לפי מה שיש לך בלב כך הקב"ה גומל לך!

לכן אנחנו משתמשים בראש השנה דווקא בשופר!

השופר הוא קול פשוט, השופר הוא המעלית של הכוונה הכי עמוקה בלב.

בשעת תקיעת השופר תנסו לחשוב כמה אתם טובים, כמה טוב יש באנשים מסביבכם בבית ובקהילה, וכל המחשבות הטובות האלו יעלו עם השופר לבורא עולם והוא - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" יחדש לנו שנה טובה ומתוקה!

כתוב שאם התקיעת שופר לא מצליחה - לא לשפוך ארק, לבקש מהציבור לכווין יותר, לשבור יותר את הלבבות, להתאחד כולם ביחד בלבבות, להוריד מחיצות, לסלוח, לאהוב – ככה מתחברים בשלימות ונקיות לבורא יתברך ונהיים אהובים למטה ואהובים למעלה!

פרשת ראה - בצדקה תכונני - ר' מאיר בעל הנס

"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי"

דברים (טו,ז): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן".

ובהפטרה – (ישעיה נד,יד): "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ".

בבא בתרא (י.): "וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר''ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א''ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א''ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו - כששמע המלך לא כועס עליו?! ואתם קרוין עבדים, שנאמר (ויקרא כה,נה) כי לי בני ישראל עבדים. אמר לו ר''ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו - כששמע המלך לא דורון משגר לו?! ואנן קרוין בנים דכתיב (דברים יד,א) בנים אתם לה' אלהיכם".

קידושין (לו.): "בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה, רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים".

לפי ר' יהודה אנחנו נקראים לפעמים עבדים ואז הצדקה לא טובה כ"כ כמו המשל של טורנוסרופוס הרשע. אבל לפי ר' מאיר אנחנו תמיד נקראים בנים ולכן תמיד הצדקה משובחת!

בא"ח בשם אמת ליעקב - כנראה שזאת הסיבה שעם ישראל נודר צדקה לר' מאיר בעל הנס!

דברים (טו,י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

חיד"א (חדרי בטן): מסופר על אלכסנדר מוקדון שעני אחד ביקש ממנו צדקה והוא נתן לו עיר! שאלו אותו למה עיר? תן לו שטר של 50 או 100 למה עיר?!? ענה להם אלכסנדר מוקדון הוא ביקש קצת צדקה ובשבילי זה קצת...

נתן תתן לו – למה כפילות? אלא בין מועט בין הרבה, ובגלל זה יברכך ה' בכל מעשיך ובכל משלח ידך כי בשבילו זה קצת לתת לך את כל זה...

כשאתה נותן לבן של הקב"ה - הוא לא נשאר חייב!

כמו שר' עקיבא אמר לטורונסרופוס: "כששמע המלך לא דורון משגר לו"!

הורתה של כתבה זו לפני כשנה לכתבה שהייתי זקוק לה, אך השיחה אז היתה קצרה וכאובה. "אני חולה מאד. עלי לעבור ניתוח קשה, שבכלל לא ברור לי כיצד יסתיים. בימים אלה אני טרוד מאוד, אינני יכול להתראיין", אמר נחרצות.

לבי נחמץ בקרבי. הרב שטרן, המכהן זה למעלה מ-40 שנה כרב שכונת 'עזרת תורה' הירושלמית, ידוע בעולם התורה ואף מחוצה לו כמחבר ספרים פורה בכל חלקי התורה וההלכה. עד היום הוציא 84 ספרים! ספריו מתייחדים בבהירות שבה הם כתובים, כמו גם בדוגמאות השונות במקרים של צדדים שונים להלכה או בתצלומים המובאים בהם. הידיעה שהוא במצב רפואי קשה היתה מכאיבה. בשבועות שלאחר אותה שיחה התעניתי במצבו הבריאותי דרך שכנים וידידים שדווחו כי הוא מרבה להתייעץ עם רופאים בכירים. הזמן נקף והענין נשכח.

כמעט שנה חלפה. לפני שבועיים נזקקתי לאחד הספרים שחיבר, ונזכרתי במחלתו. ידיד ששאלתי השיב: "הוא יצא מהמחלה. היה לו נס בזכות איזה חלום. הוא הבטיח לפרסם את מה שאירע עמו, אך עד עתה לא מצא זמן לכך, בשל עיסוקיו הרבים". התקשרתי לרב שטרן. הוא נשמע חיוני מלא מרץ ועסוק עד למעלה ראש.

"להתראיין?" תהה, "היכן יש לי זמן?"            

"מספרים שהבטחתם לפרסם את הנס", אמרתי. "זה נכון" אמר, ומיד קבע:"תגיע ביום חמישי בערב למכון מ.א.ר. עלי להיות שם שעתיים בטיפול. "זה הזמן שיש לי בתיאור המעשה".

מצאתי אותו השבוע, מחובר לאינפוזיה, באמצע טיפול, וכולו שבח והודיה לבורא עולמים. המחלה מתברר, עדיין מצריכה טיפול כימותרפי, אך העתיד נראה טוב בהרבה מאשר לפני שנה. "והכל בגלל מעשה חסד שכבר חלפו הימנו 42 שנה", פתח את דבריו.

וכך בעוד החומר חודר לגופו טיפין טיפין, הוא מוצא את הזמן לספר מעשה שהיה, היאך היה.

"מי שמכיר אותי יודע שאינני אדם של מופתים וחלומות ועם זאת, 'בדידי הוי עובדא' [לי אישית זה קרה] באותם ימים ששוחחנו על הכתבה, נחשב היה מצבי הרפואי לקשה. המחלה התגלתה אצלי במעי הגס, והרופאים היו פסימיים בדבריהם על אודות דרך הריפוי האפשרית או נכון יותר: הכמעט בלתי אפשרית).

"שלושה רופאים בכירים ששמם הולך לפניהם בתחום, שעם כל אחד מהם נועצתי בנפרד, קבעו כי עלי לעבור ניתוח סבוך - שככל הנראה להם, ובהתאם לידע הרב שלהם, הרי שהוא ישנה לחלוטין את איכות חיי, בשל הצורך לכרות את האבר הנגוע. מבחינתי האישית מדובר היה באסון. לא ראיתי עצמי מנהל חיים תקינים לאחר הניתוח. מאידך, היתה חובה מוחלטת לעבור את הניתוח, שכן בלעדיו לא יכלתי להמשיך לחיות.

"כשהבנתי שאין ברירה, קבעתי תור לניתוח. ככל שהתקרב המועד, המתח בקרבי הלך וגבר. חששתי מאד מהתוצאות שלו...

"בליל שבת האחרון שלפני התאריך שבו היה עלי לעבור את הניתוח, חלמתי חלום מפתיע, בו הופיע אדם, שאותו ראיתי לאחרונה 42 שנה קודם לכן.

"באותם ימים" פותח הרב מיכל שטרן את סיפורו המרעיש: "לפני 42 שנה, הייתי נוהג ללכת לבקר קשישים גלמודים בבתי האבות שהיו באותה עת בירושלים. הייתי בזמנו קרוב מאד לצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, שהיה איש גדול בתורה והתפרסם בזכות מעשי החסד שלו. בעקבותיו הלכתי לבקר בבתי אבות. באחד הימים הבחנתי באחד מבתי האבות בקשיש שיושב וכולו אומר כאב וסבל. פניתי אליו, ושאלתי האם אני יכול לסייע לו. הוא השיב בשלילה. ובכל זאת מה כואב לך? שאלתי. הוא השיב שמזה מספר ימים לא התרוקן, וכל גופו כואב בשל כך".

"ניגשתי מיד לאחות שהיתה במקום ואמרתי, 'יושב אצלכם אדם שמזה מספר ימים לא התפנה ואתם לא עושים דבר בנושא?' היא השיבה שמדובר בבעיה סבוכה, שרק בבית החולים ניתן לטפל בה והדבר כרוך בעלות כספית. 'הבעיה' הוסיפה, 'שפנינו לילדיו ואמרנו להם שייקחו את אביהם לבית החולים - שם יטפלו בו. הילדים מסרבים וטוענים כי על בית האבות לדאוג לטיפול - ואם יש צורך, גם לממן את הטיפול בבית החולים. הנהלת בית האבות מצידה מסרבת, והאב הקשיש נותר סובל וכואב'.

"החלטתי לעשות מעשה. הזמנתי אמבולנס ולקחתי את הקשיש לבית החולים. הרופאים טפלו בו, יום למחרת כבר יכול היה לחזור אל בית האבות. אני זוכר כיצד לפני שיצאנו מבית החולים, ניגש אלי הרופא ו'נזף' בי על ההזנחה ב'אבא'. 'עוד יום אחד היית ממתין - ולבו היה נפגע. הוא היה נפטר', אמר לי בקול חמור. כיוון שחששתי לחילול ד', הסברתי לו שבאתי בהתנדבות ומדובר באדם זר בעבורי.

"באותם ימים הייתי אברך כולל, קבלתי מלגה של 500 לירות לחודש. האמבולנס והטיפול הרפואי עלו 300 לירות. פניתי להנהלת בית האבות ושאלתי לזהות בני משפחתו של הקשיש. התברר לי שמדובר באדם מכובד, אב למשפחה ידועה - גם היום, אגב. פניתי לילדיו של הקשיש וספרתי להם מה שאירע, ובקשתי מהם את החזר ההוצאות שהיו לי. הם בתגובה טענו, שאינם מבינים מדוע התערבתי בדבר שאיננו מעניני, שכן לדעתם תפקיד בית האבות הוא לדאוג לטיפול רפואי לחוסים בו, ולכן אינם סבורים שעליהם לממן את ההתנדבות שלי, לעשות מה שלדעתם היה בית האבות צריך לעשות. השבתי להם שאין כל בעיה, ובחודש הקרוב אסתדר רק עם 200 לירות למחייתי ולמחית בני ביתי".

חלפו מספר שבועות. בכל פעם שהרב שטרן  היה מבקר את הקשיש – הודה לו על זה מעומק הלב על החסד שעשה עימו. "באחד מהביקורים הבחנתי ששוב הוא כאוב. בירור קצר העלה שהבעיה חזרה על עצמה, כמו גם הויכוח בין ילדיו להנהלת בית האבות. החלטתי לעשות כפי שנהגתי קודם לכן ושוב הזמנתי אמבולנס, הבאתי אותו לבית החולים ושלמתי את כל ההוצאות. הקשיש טופל והוחזר על ידי  לבית אבות לאחר שהוטב לו. המעשה הזה חזר על עצמו 5-6 פעמים, עד שבפעם האחרונה שלחו בניו את אחד החתנים לשלם לי עבור ההוצאות של אותה הפעם. מאז,טפלו הם בבעיה של אביהם.

"אישית שכחתי לחלוטין מאותו מעשה חסד. אבל הנה חלפו 42 שנה והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי על הצרה שאתה מצוי בימים אלה. באתי לפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך יתכן שאדם שעשה חסד עימי יינזק באותו אבר?' בית דין של מעלה הכיר בצדקת טענתי ובאתי לבשר לך שתכנס לניתוח ותצא ממנו - מבלי שחייך ישתנו".

גם עתה, כשרבי מיכל שטרן מדבר, הוא איננו מסתיר את רגשותיו. למרות שהיד מחוברת לכימותרפיה - הוא נראה מאושר ומודה לד' על כל רגע ורגע מחייו התקינים יחסית. "האיש הסתלק ואני התעוררתי. זכרתי היטב את החלום ואת דמות דיוקנו וחשתי שמדובר בחלום אמת. הבנתי שהניתוח יצליח ולא אצטרך לשנות כלל את אורחות חיי. מאותו הרגע ירדה עלי שלוה, שנמשכת ברוך ד' עד עתה.

"הילדים שלי שבאו שעות אחדות לאחר מכן, מצאו אבא שונה מזה שעזבו בליל שבת. הייתי רגוע לחלוטין, שרתי זמירות שבת ושמחת השבת ניכרה על פניי. הם שאלו כמובן מה אירע, ואני סיפרתי להם אודות החלום. אמרתי שאני בטוח שהכל יתקיים.

"ציינתי באוזניהם באותה שבת, שאני חש שזה הפירוש של הנאמר בתפילה 'זוכר כל הנשכחות'. גם מעשה חסד שנשכח מהאדם, הקב"ה משלם עבורו את השכר לעושהו. גם אם אדם אינו רואה את התמורה מיד - הרי שבבוא העת, הוא יקבל את השכר.

"הניתוח עבר בהצלחה, כפי שהובטח לי בחלום. אני זוכר את שלושת הרופאים שהגיעו אלי לאחר הניתוח והודו כי אירע לי נס. הם ציינו, כי נדהמו לגלות שעל אף המחלה אין צורך לקטוע איברים חיוניים להמשך תפקוד הגוף ככל אדם".

מה המצב כיום?

"אני מתאושש מהניתוח, מקבל טיפול רפואי למיגור כל שאריות המחלה ועדיין זקוק לרחמי שמים, כיוון שמצבי הבריאותי עדיין אינו כשורה. הייתי לאחר הניתוח בבית גדולי ישראל. הם הביעו התפעלות מהדברים ואמרו שחלה עליי מצווה לפרסם אותם, את החסד שהקב"ה עושה עם בריותיו, ועד כמה נאמן הוא לשלם את השכר".

צדקה זה לא רק כסף, זה גם הקשבה, לימוד עם מישהו שמתקשה, חיבוק וכו'...

"מעט מאוד אנשים היו מודעים לצד הזה בעבודתו של הרב שלמה קרליבך", מהרהר בקול הרב צבי מנדל, רבה של קהילת 'קהל בני ישראל' בברוקלין, "אבל הוא נהג לבקר בקביעות אסירים בכל רחבי העולם – יהודים ולא-יהודים כאחד. בכל מקום שנקרה אליו, ניסה לבקר את האסירים המקומיים, בין אם היו מאחורי חומותיו של בית-כלא כלל-ארצי ענק, ובין אם שהו במתקן כליאה כפרי קטן. לעתים היה מזדמן לו לפגוש שם יהודי או שניים, אך לעתים קרובות יותר לא היה פוגש כאלה כלל. "מי חש רחמים כלפי אסירים בבית-כלא? ישנם גדודים של גומלי חסדים הדואגים לחולים ולגלמודים בבתי חולים, במרכזי החלמה, בבתי אבות. אך מתי שמעתם לאחרונה על ארגון חסד הדואג לאסירים בבית-כלא? אנשים אלו הם בין הדחויים, השנואים והזנוחים ביותר בעולם. אך הרב שלמה קרליבך לא שכח אותם. הוא ריחם עליהם.

"בערך לפני שנתיים, הייתה לי הזכות להתלוות לרב שלמה כשביקר בבית-כלא במדינת ניו-יורק. הפעם הוא ממש הוזמן על-ידי אחראי הדת היהודי, שביקש ממנו לערוך הופעה ליהודים הכלואים שם לכבוד חנוכה. לא היו שם רבים, אפילו לא מניין, רק שמונה יהודים. לא הוצע לו כל תשלום, אך הרב שלמה קיבל את ההזמנה מבלי להסס לרגע – זו הייתה חתיכת טרחה, שלוש שעות לכל כיוון – 'אין בעיה!', אמר בעליזות. "ההופעה הצליחה מאוד, והרב קרליבך הפך אותה למסיבת חנוכה אמיתית, אך זו הייתה רק ההתחלה. כשתמה החגיגה, פנה הרב קרליבך לאחראי הדת ואמר, 'בבקשה… הייתי רוצה לבקר אצל האסירים האחרים כאן. תוכל להשיג לי אישור?' "הרב נכנס לכל תא, חיבק ונישק כל אסיר ושוחח אתו. אחר כך הלך לחדר האוכל, למועדון, למטבח, לכל פינה וכוך בבית הסוהר שהרשו לו להיכנס אליהם, ולא נח ולא שקט עד שצד כל אסיר וּוידא שלא דילג על איש.

לבסוף פנה לעזוב, ובעוד אנו צועדים במסדרון החל לרדוף אחרינו אסיר שחור גדל-מידות שפניו מצולקות. 'ראביי, ראביי', הוא צעק, 'חכה בבקשה'. עצרנו מיד והרב קרליבך פנה לעומתו בפנים מאירות. 'כן, חבר קדוש שלי?', שאל במתיקות. האיש החל להתמלא במבוכה, כאילו הוא מתחרט על מעשהו הפזיז, ואז אזר אומץ, ואמר לבסוף, 'פשוט אהבתי את החיבוק שנתת לי קודם. אכפת לך לתת לי עוד אחד?' הרב הגיב בחיוך הקורן ביותר בעולם, ואז עטף אותו בזרועותיו בחיבה. הם עמדו חבוקים שעה ארוכה. "לבסוף חדל האסיר ופלט את האנחה העמוקה ביותר בעולם. 'אוי, ראביי', אמר, 'אף אחד, אף אחד, לא חיבק אותי כך מעולם', ואז החלו דמעות לזלוג במורד פניו.

"'אתה יודע, ראביי', הוא התייפח בצער, 'אם רק היו מחבקים אותי כך לפני עשר שנים, אני בטוח שלא הייתי בכלא הזה היום'.