פרשת מקץ וחנוכה - פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת

סיפור[1] קורותיו של יוסף מכיל בתוכו עליות ומורדות קיצוניים, כולל מעבר בין ישיבה בכלא המצרי על לא עוול בכפו ועלייה מטאורית לגדולה והפיכתו למשנה למלך מצרים.

את המעבר החד הזה מתארת התורה במילה מקץ, כנאמר בתחילת פרשתנו (בראשית מא): ״ויהי מקץ שנתיים ימים״, שפירושה באופן פשוט סוף וסיום לתקופת ישיבתו של יוסף בכלא המצרי ותחילת עלייתו לגדולה.

אך את המילה מקץ, ניתן לבאר, לא רק במובן של סוף וסיום, אלא גם במובן של יקיצה - התעוררות פיזית ורוחנית, המלווה בקוצים - קשיים וסיבוכים רבים בשל שלבי הביניים שבתהליך ההתעוררות, עד ההתעוררות הסופית המתגלה בערנות שלמה והכרה שכלית מלאה.

מה משמעות הדברים?

היטיב לתאר את שלבי היקיצה הפיזית בהתעוררותו של אדם משנתו, הרב טוקצ׳ינסקי (לוח א״י התרס"ד, חצר רבינו יהודה החסיד): 

״מה זו התעוררות? אדם כי יקיץ משנתו, בתחילה ישובו איבריו להרגיש אך מעט, וייפתחו גבות העיניים כדי קבלת זהרורי האור וסוגר אותן וירדם, ובעוד שעה קלה יתנועע עוד, העיניים יפתחו שוב מסגוריהם, יביטו הבטה יותר רחבה, ישכב, יתעצל, יתחכך, עד כי יגביה ראשו וגופו ויקם על רגליו, ויחי! זוהי התעוררות של אדם ישן משנתו״.

הסבר - תהליך היקיצה הפיזי כאשר האדם מתעורר משנתו, כולל בתוכו התעוררות והירדמות, הכרה וחוסר הכרה, עצלות ומוכנות לקימה ופעולה לסירוגין.

היקיצה אמנם שמה קץ וסוף לשנתו של האדם, אך סדר הופעתה מלווה בקוצים רבים הנובעים מהתעוררותו החלקית והמעורפלת המתלווה למהלך יקיצתו בה חסר הוא את ההכרה השלמה והנכונה עם כל ההשלכות המעשיות הנובעות מכך, עד התעוררותו המלאה בהיותו בערנות מוחלטת ובהכרה מלאה לפעול ולעשות באופן הראוי והנכון.

דוגמה ליקיצה מעורפלת וחסרת בהירות מצויה בפרשתנו (בראשית מא) ביחס לחלומותיו של פרעה):

לאחר חלומו הראשון - חלום הפרות, נאמר: ״ויקץ פרעה״, פרעה הקיץ בבהלה אך לא התעורר עד כדי הכרה מלאה, כדבריו של הרב הירש - ״מראה הפרות הרעות הבהיל אותו עד שהתעורר, אך לא הגיע לידי הכרה ערה, אלא המשיך לישון ולחלום״.

גם לאחר החלום השני - חלום השיבולים, לא התעורר פרעה לגמרי כנאמר (שם מא,ד): ״ויקץ פרעה והנה חלום״.

רק בבוקר התעורר פרעה לחלוטין כנאמר: ״ויהי בבוקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה ויספר להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה״.

מתהליך היקיצה החומרי הפיזי הארוך והמסובך, ניתן ללמוד את מורכבות תהליך היקיצה הרוחני האלוקי העובר על האדם.

וכתהליך היקיצה החומרי והרוחני הפרטי, כן תהליך היקיצה הלאומי הכללי.

על-כן, תהליך יקיצתו של יוסף המופיע בפרשתנו, תהליך המלווה בקוצים רבים המתגלים בטלטלות וזעזועים שליליים וחיוביים שאותם עבר יוסף בחייו, הרמוזים במילה מקץ, הוא סימן ודוגמה לסדר היקיצה הלאומי החומרי והרוחני שלנו בגאולתנו בארצנו, הנקרא בפיהם של חז״ל ׳משיח בן יוסף׳, כמאמרם התמציתי (תנחומא בראשית מו,י): ״בוא וראה, כל צרות שאירע ליוסף אירע לציון״.

גם אנו כעם מתעוררים חלקית, ושוב נרדמים, מתעוררים עם הכרות מעורפלות ומטושטשות, אשר מצד אחר חסרות מאוד את האידיאל האלוקי-הרוחני הגדול, אך מצד שני מהוות תשתית להמשך הבניין החומרי והרוחני שיופיע מכוחן ועל גבן.

כהמשך דבריו של הרב טוקצ׳ינסקי: ״זוהי ההתעוררות של אדם ישן משנתו, וזוהי גם אתערותא דלתתא לתחיית היישוב הקדוש.

זמן ארוך היינו ישנים שנתנו, ואחרי עבור תקופה ארוכה התחלנו להתעורר ושוב נרדמנו, ונתעוררנו חליפות, ובכל פעם הקיצה יותר חזקה, עד כי הננו עומדים עתה בעזה״י בתקופת פתיחת עיניים רחבה.

אם יש מי שיחשוב כי לישוב בארץ הקודש סיבה כאחת הסיבות משאר עיר גדולה (כמו בארצות אחרות) אשר פתאום תתפתח בגלל עסק ומסילה חדשה (התפתחות חומרית וטכנולוגית) אינו יודע כלל קורות היישוב הנוכחי שבארץ-ישראל, ואם יש מי שיאמר כי פעולות מתיישבים הראשונים ז״ל, לא היו לתועלת אחרי שלא נתקיימו, אינו אלא טועה. כמו מי שלא יבין אשר התעוררות הראשונה של אדם ישן הועילה להקיצו משנתו, אחרי עוד נרדם מעט״.

לכך גם כיוונו חז״ל בדבריהם המובאים בגמרא: ״אמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה שנאמר - ׳ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא״, כבאים ללמדנו שתהליך יקיצתנו-גאולתנו יחל בתחייתנו הלאומית החומרית - קיבוץ גלויות, עלייה לארץ, ההתיישבות בה, הקמת המדינה, ביסוסה ופיתוחה החומרי, כחלק ראשון מתהליך היקיצה הכללי, שיוביל בהמשך להירדמות - חוסר הכרה אמיתית בערכים האלוקיים-הרוחניים העומדים בבסיסו וביסודו של הבניין הלאומי החומרי, חוסר הכרה שיוביל למשברים תרבותיים ומעשיים קשים, בדומה לאדם המתעורר משנתו כשהכרתו מעורפלת, רצונו מטושטש ופעולתו חלקית וחסרה, עד התעוררותו השלמה והמלאה אשר תופיע בהמשך.

לכן, איננו מופתעים, ובוודאי לא מבוהלים מכלל המשברים המאפיינים את תהליך גאולתנו, אלא עלינו מוטלת האחריות הכבדה להבין את אופיו של תהליך זה, ולפעול להשלמתו בתחומים השונים ככל הניתן, שהרי הדרך אל הקץ - הסוף השלם והמתוקן, מופיעה דרך תהליך יקיצה ארוך ומסובך - התעוררות חלקית הכוללת התקדמות ונסיגה המלווה בקוצים - קשיים רבים, עד גאולתנו השלמה בעז״ה במהרה.

החכמה היא לעשות את דברים לאט לאט עם המון סבלנות...

סבלנות של מלך!

חכמה מקדם (עמ' 131): פעם ראה הרב פתיה אדם שעישן סיגריה בשבת. שאל אותו חכם פתיה, ״כמה סיגריות אתה מעשן ביום?״ השיב לו האדם: ״עשר סיגריות״, ״הפחת בשבת הבאה שתי סיגריות, וחזור אלי״. שב האדם ואמר בשמחה, ״הרב! הצלחתי!״ השיב לו הרב, ״יפה, בשבת הבאה הפחת עוד שתי סיגריות!" וכך המשיך עוד ועוד, עד שנגמל מחטא זה.

כך גם נפסק להלכה - נרות חנוכה מתחילים בקטן ולאט לאט מוסיפים והולכים...

שמואל שלנו, הסתכל על החנוכיה של המשפחה ביום הראשון של חנוכה ונהיה עצוב, שאלתי אותו מה קרה? והוא עונה לי: אני רוצה הרבה נרות!!!

קטע מקסים שכתבה חנה סנש בגיל 12: 

"יום חנוכה, מתלקחים הנרות, כל לב יהודי מתפעם אדירות/ מחזות עתיקים על ליבנו עולים, עמים שחלפו, עתיקים, גדולים/ ימי סבל מצרים, ממלכת יוון, ואת כוחותינו לא שיבר כל שלטון/ נשאנו תורתנו ממקום למקום, ממנה שאבנו אמונה ותום/ נדדנו בישימון רעבים מרודים, אך איתנו אלוהים - לא נהיה גלמודים/ ואנחנו צאצאים לאבות כמוהם, לא ניוואש. כי נוסיף הילחם/ הנרות הללו יעודדונו בכל עת, אל תירא ישראל, עוד חזון למועד".

---

[1] בנין אמונה.

פרשת כי תשא - אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

שמות (לג,כג): "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".

גמרא (ברכות ז.): חז"ל התקשו מה הכוונה "וראית את אחורי" – והסבירו "מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין".

איך הגיעו חז"ל להבנה ש"אחוריו" של הקב"ה זה קשר של תפילין - ואיך הדבר קשור  לחטא העגל?

עונה רבי צדוק הכהן מלובלין: הרי בשעת חטא העגל הקב"ה אמר למשה - "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא". העורף הוא ההיפך מהפנים. הפנים מבטאים את האישיות, הכוונה, הרצון. אדם שכועס או שמח - הדבר ניכר בפניו. לעומת זאת העורף מבטא חוסר שייכות. על כן בחטא העגל שעם ישראל מרד בה' - נקרא הדבר "קשה עורף" - שהכוונה בזה היא לניתוק וריחוק של עם ישראל מה'. כביכול עם ישראל מסתיר את פניו, עצמו ואישיותו מעם ה', ומפנה לו עורף.

לאחר שהקב"ה מחל לעם ישראל, הוא מראה למשה את ה"אחור" - על ידי קשר של תפילין.

הקב"ה מגלה למשה: אתה רוצה לדעת בזכות מה מחלתי לעם ישראל. הסיבה היא שאפילו ה"אחור", העורף, של עם ישראל - קשור אלי. שהרי הקשר של התפילין נמצא על העורף, מה שמראה על כך, שאפילו העורף של ישראל, אפילו הנסיון שלהם להתרחק ממני - הכל בסופו של דבר מוביל לקב"ה.

הרב שבתאי סלבטצקי (שליח חב"ד באנטוורפן): עמדנו פעם בתחנה המרכזית, קבוצה של בחורים שבאה להניח תפילין לעוברים ושבים. בחורים לא דתיים עברו לידנו, הצענו להם וכולם מאוד רצו להניח תפילין חוץ מעקשן אחד, שמאוד התנגד. התחלתי לדבר איתו והוא אמר לי: "דע לך, גדלתי במשפחה חסידית. למדתי בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, והיה לי שם מורה נפלא בשם צבי גרינוולד. הוא לימד אותי המון דברים בחסידות ועבודת ה'. אך ההורים שלי הוציאו אותי משם בכוח ושלחו אותי למקום אחר. עזבתי את התורה, עזבתי את הקדושה, והיום אני וכל החברים שלי עושים עבירות. אבל בעוד שהם עושים את זה ונהנים, אני למדתי 'שער היחוד והאמונה' בתניא. אני יודע שיש אלוקים, הפתח שלי לא נסגר אף פעם! אני תמיד הולך אתו, עושה עבירות – וסובל...".

הקשר של התפילין נמצא על העורף כדי לומר, שאפילו העורף שמראה כביכול על הכפירה - בסופו של דבר הוא יביא לקדושה, טהרה, אמונה ודבקות בה'. גם על העורף הקשה - יש קשר של תפילין, וסוף כל החטאים והחוטאים שבישראל להתהפך ולשוב בתשובה שלימה.

רואים אחרי חטא העגל שהפנימיות של עמ"י טהורה אפילו אחרי כזה חטא נורא:

הקב"ה מבקש תרומה, ומה התגובה של עמ"י?

שמות (לה כא-כט): "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:  כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'".

מסילת ישרים (פ"יח): "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית... יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור... והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת... והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים".

הפרשה הזאת היא שיעור חשוב בעם ישראל!

מדרש (שיה"ש ה,ב): "גם אם 'אני ישנה' –'ליבי ער' "!!!

הלב שלנו תמיד צמא ומבקש את דבר ה'!

גמרא (פסחים פז): "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע בניך חטאו והיה לו לומר בניך הם בני חנוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל רחמיך עליהן לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש''ע כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת. אמר הקב''ה מה אעשה לזקן זה אומר לו לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל... לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקב''ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו רבש''ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א''ל הקב''ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן כך ישראל שהן בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!? כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו אמר לו הקב''ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן שנאמר (הושע ב,א) והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו' (הושע ב,כה) וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה".

זוה"ק (כי תשא קצ.): "אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, דְּזָכֵינָא לְהַאי מִלָּה. אֲמַר לֵיהּ מִמָּאן שַׁמְעַת לָהּ. אֲמַר לֵיהּ, יוֹמָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וּשְׁמַעְנָא וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, דְּהֲוָה דָּרִישׁ לְהַאי קְרָא לְרִבִּי אָחָא, וְכֵיוָן דְּשָׁמַעְנָא חַדֵּינָא בֵּיהּ, וּנְטִירְנָּא לֵיהּ צָרִיר בְּכַנְפָא דִּלְבוּשָׁאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִנַּאי לְעָלְמִין. אֲמַר לֵיהּ, וַדַּאי מִלָּה קַדִּישָׁא דָּא, מִנְּהִירוּ דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא אִתְנְהִיר. זַכָּאָה דָּרָא, דְּקַיְימֵי עָלְמָא וְסַמְכוֹי, שַׁרְיָין בְּגַוֵּיהּ. וְאִי אַנְתְּ צְּרִירַת לְהַאי מִלָּה בְּקִשְׁרָא חֲדָא דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינָךְ. אֲנָא אֶצְרוֹר לָהּ בִּתְלָּתִין, אוֹ בְּאַרְבְּעִין קִשְׁרִין בְּכִיסָאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינַּאי לְעָלְמִין. עַל הַהִיא מִלָּה דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל חָבִין קָמֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, לָא בָּעֵי מַאן דְּיֵימָא עָלַיְיהוּ דַּלְטוֹרִין. מְנָלָן. מְהוֹשֵׁעַ, דִּכְתִּיב, (הושע א) תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ' בְּהוֹשֵׁעַ, הָא אוּקְמוּהָ מִלָּה. וְעַל דָּא (הושע ב) וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּבְגִין דָּא בָּרִיךְ לוֹן בְּכַמָּה בִּרְכָּאן, לְאָהַדְּרָא בְּתִיּוּבְתָּא, וּלְאָתָבָא לוֹן לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא, וְלָא אַעְדֵּי מִתַּמָּן, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחַל עַל חוֹבַיְיהוּ, וְאִתְנְקִיאוּ קָמֵיהּ.

אֵלִיָּהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ, (מלכים א,יט) וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ', אָמַר מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אִתְּתָא חֲדָא שַׁדְרַת לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, דִּכְתִּיב, (שופטים ד) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. דָּא הוּא רֹתֶם, וְאָהַדְרַת לוֹן לְמוּטַב, דִּכְתִּיב, (שופטים ה) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. וְאָנָא עָאלִית בֵּינַיְיהוּ, וְאַכְרָזִית קָמַיְיהוּ וְלָא יָכִילְנָא.

עַד דְּהֲוָה יָתִיב, אִתְגְּלֵי עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, בְּקַדְמִיתָא קָא הֲוֵית מְקַטְרְגָא וּמְקַנֵּי עַל בְּרִית, וּמִדְּחָמֵינָא בָּךְ דְּקַנִּית עָלַי בְּהַהוּא בְּרִית, נַטְלִית לֵיהּ בִּרְעוּ דְּמֹשֶׁה, וְיָהִיבְנָא לָךָ, עַד דְּמֹשֶׁה הֲוָה אָמַר (במדבר כה) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. הַשְׁתָּא דְּאִיהוּ דִּילָךְ, לָא אִתְחָזֵי לָךְ לְקַטְרְגָא עֲלוֹי, הֲוָה לְךָ לְמִשְׁבַּק קִנוּיָיךָ לִי, כְּמָה בְּקַדְמִיתָא דְּהֲוָה דִּילִי, שְׁבַקְנָא לֵיהּ לִידָא אַחֲרָא, וְלָא קַטְרִיגְנָא עֲלוֹי.

מַה לְּךָ פֹה, מַאי פֹה. בְּרִית קַיָּימָא, פֶּה יְיָ' אִיהוּ. כֵּיוָן דְּלָא בָּעָאת לְשַׁבְקָא לִי פּוּמָךְ, יֵתוּב בַּאֲתָר דְּהַהוּא פּוּמָא. תְּנָן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְעַבָּר מִנֵּיהּ הַהוּא נְבַזְבְּזָא דְּיָהַב לֵיהּ מֹשֶׁה. דִּתְנָן, מַאי דִּכְתִּיב, (מלכים א,יט) וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ'. עַד הַר הָאֱלהִים חוֹרֵבָה. לְמִתְבַּע מִתַּמָּן, וְכִי מִתַּמָּן הֲוָה בָּעֵי. אֶלָּא לְמִתְבַּע כְּמִלְּקַדְּמִין, מֵהַהוּא דְּיָרִית בְּהַר הָאֱלהִים, בְּרִית דָּא. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, לֵית אַנְתְּ יָכִיל לְקַבְּלָא מִנַּאי, אֶלָּא זִיל לְיַנּוֹקַיְּיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵאִינּוּן תִּרְוָח, וְאִינּוּן יַהֲבֵי לָךְ, וְכַךְ הוּא עָבִיד.

[תרגום: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרֵי הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁזָּכִינוֹ לַדָּבָר הַזֶּה. אָמַר לוֹ, מִמִּי שָׁמַעְתָּ אוֹתוֹ? אָמַר לוֹ, יוֹם אֶחָד הָיִיתִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַעְתִּי וְרָאִיתִי אֶת רַב הַמְנוּנָא סָבָא שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה לְרַב אָחָא. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי, שָׂמַחְתִּי בּוֹ, וְשָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ צְרוֹר בִּכְנַף לְבוּשִׁי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים. אָמַר לוֹ, וַדַּאי שֶׁדָּבָר קָדוֹשׁ זֶה נָאוֹר מֵהַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁעַמּוּדֵי הָעוֹלָם וְתוֹמְכָיו שׁוֹרִים בְּתוֹכוֹ, וְאִם אַתָּה צוֹרֵר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּקֶשֶׁר אֶחָד שֶׁלֹּא יָסוּר מִמְּךְ - אֲנִי אֶצְרֹר אוֹתוֹ בִּשְׁלֹשִׁים אוֹ בְּאַרְבָּעִים קְשָׁרִים בְּכִיסִי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים. עַל אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מִשּׁוּם שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, לֹא רָצָה מִי שֶׁיֹּאמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרָע. מִנַּיִן לָנוּ? מֵהוֹשֵׁעַ, שֶׁכָּתוּב תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ. הֲרֵי בֵּאֲרוּ אֶת הַדָּבָר. וְעַל כֵּן הָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ בֵּרַךְ אוֹתָם בְּכַמָּה בְּרָכוֹת, לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַהֲשִׁיבָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְלֹא זָז מִשָּׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁמָּחַל עַל חֲטָאֵיהֶם וְהִתְנַקּוּ לְפָנָיו.

מַה כָּתוּב בְּאֵלִיָּהוּ? וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ'. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִשָּׁה אַחַת שָׁלַחְתָּ לְיִשְׂרָאֵל וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, שֶׁכָּתוּב וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. זֶהוּ רֹתֶם. וְהֶחֱזִירָתָם לְמוּטָב, שֶׁכָּתוּב עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי בֵינֵיהֶם, וְהִכְרַזְתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא יָכֹלְתִּי.

עַד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב, הִתְגַּלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מַה לְּךְ פֹה אֵלִיָּהוּ? בָּרִאשׁוֹנָה הָיִיתָ מְקַטְרֵג וּמְקַנֵּא עַל הַבְּרִית, וּמִשֶּׁרָאִיתִי בְּךְ שֶׁקִּנֵּאתָ עָלַי בְּאוֹתָהּ בְּרִית, נָטַלְתִּי אוֹתָהּ בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְנָתַתִּי לְךְ, עַד שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. עַכְשָׁו שֶׁהוּא שֶׁלְּךְ, אֵינוֹ רָאוּי לְךְ לְקַטְרֵג עָלָיו, הָיָה לְךְ לְהַשְׁאִיר אֶת קִנְאָתְךְ לִי, כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה שֶׁלִּי, נָתַתִּי אוֹתוֹ לִידֵי אַחֵר וְלֹא קִטְרַגְתִּי עָלָיו.

מַה לְּךְ פֹה. מַה זֶּה פֹה? בְּרִית הַקֹּדֶשׁ פֶּה ה' הִיא. כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצִיתָ לְהַנִּיחַ לִי אֶת פִּיךְ, יִבָּרֵא בַּמָּקוֹם שֶׁל אוֹתוֹ הַפֶּה. שָׁנִינוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָעָבְרָה מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ מַתָּנָה שֶׁנָּתַן לוֹ מֹשֶׁה. שֶׁשָּׁנִינוּ, מַה שֶּׁכָּתוּב וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ' עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב - לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם. וְכִי מִשָּׁם הָיָה מְבַקֵּשׁ? אֶלָּא לְבַקֵּשׁ כְּמִקֹּדֶם מֵאוֹתוֹ שֶׁיָּרַשׁ בְּהַר הָאֱלֹהִים אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּה אַחַת. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לְקַבֵּל מִמֶּנִּי, אֶלָּא לֵךְ לַתִּינוֹקוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמֵהֶם תַּרְוִיחַ וְהֵם יִתְּנוּ לְךְ. וְכָךְ הוּא עָשָׂה].

כוזרי (מאמר ראשון סי' צב' והלאה): "אמר הכוזרי: השמר לך החבר לבל תפליג בספור שבחיה של אמתך ולבל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים דבר המרותם את אלהיהם על אף המעמדות האלה שמע שמעתי כי בעצם הימים ההם עשו להם עגל ויעבדו לו ולא לאלוה.

אמר החבר: חטא אשר גנוהו הם עצמם מתוך גדולתם ואין גדול כי אם מי שחטאיו ספורים.

אמר הכוזרי: אינך אומר כך כי אם דרך הפרזה ומתוך משוא פנים לעמך וכי יש לך חטא גדול מזה ומה מעשה טוב ישאר להם אחר זה.

אמר החבר: כתר לי זעיר ואוכיח לך גדלת העם הזה ודי לי בעדות שהעידה התורה כי אותם בחר האלוה לו לעם ולאמר מבין כל אמות העולם וכי הענין האלוהי חל בכל המונם עד שנעשו כלם ראויים לשמע את הדבור האלוהי ומהם עברה סגלה זו אל נשיהם כי גם מהן קמו נביאות ואלו לפניהם לא חל הענין האלוהי כי אם על יחידים שאליהם עברה סגלה זו מאדם הראשון אדם הראשון זכה לסגלה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול ונוצר מחמר אשר בחרו אמן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות זו לא היתה מניעה לא מצד מזג זרע האב ודם האם ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות ולא מצד השפעת האויר והמים וחבל הארץ כי אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמדותיו והוא קבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל רצוני לומר את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה בלא עיון ולמוד לכם נקרא אדם הראשון אצלנו בן אלהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני אלהים והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים אך מכלם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל כי רק זה היה דומה לו ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו נתן לאדם שת תחת הבל ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות וסגלת שת היה אנוש בנו וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים כלם דומים לאדם הראשון ונקראים בני אלהים ולכלם השלמות בגוף ובמדות באריכות ימים בחכמה ובכשר המעשה ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי כך למשל תרח אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו לעבר גדולה מזאת הוא הכיר גם את נח כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים כך היה אברהם סגלת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי ועבר היה סגלת שם שהיה סגלת נח שכן נפלו לו בירשה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה אולם בני יעקב היו כלם סגלה כלם יחד ראויים לענין האלוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיחד בהתגלות הענין האלוהי לנחלה מאותה שעה התחיל הענין האלוהי שעד הנה לא כל כי אם על יחידים שוכן בקרב קבוץ והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו והפרי הבשל בא במשה אהרן ומרים ובאנשים כבצלאל וכאהליאב וכראשי המטות כשבעים הזקנים שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת וכהושע כלב וחור ורבים זולתם בעת ההיא נמצאו בני ישראל ראויים להראות האור האלוהי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוה עליהם...

והנה בני ישראל אף הם הבטח להם כי ירד אליהם מעם האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכונו אליו... ומששמעו בני העם את הדבור האלוהי בעשרת הדברות ומשה עלה אל ההר מתוך צפיה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם ולארו (אשר יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם והיה להם דבר נראה לעין אליו יכונו ובארון הברית האלוהית הבריאה החדשה אשר יברא האלוה רצוני לומר שני הלוחות ונוסף על אלה הענן אשר יכסה את הארון והאור האלוהי והמופתים שיראו בעבורו נשארו עומדים ומצפים לרדת משה בעודם באותה רוממות שבה היו ביום מעמד הר סיני לא שינו פארם ועדים ובגדיהם אשר לבשו ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע אולם משה נשאר בהר ארבעים יום אם כי לא לקח אתו צידה לדרך ולא נפרד מהם ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום אז גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא אותה שעה התחיל העם להחלק לכתות כי רבו בינהם הדעות והסברות ולבסוף הרגישו אחדים מהם צרך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האמות אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה קראו הנה האלוה וכמו שאנו עושים כיום ברמזנו לשמים ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה בלבד לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכח מכוחות הטבע חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה... נוסף על כך לא היו עובדי הנעבד ההוא כי אם שלשת אלפים איש מתוך צבור של שש מאות אלף איש אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסיעו בעשית הנעבד אולי היתה כונתם כי יתברר מי הוא החוטא ומי הוא המאמין למען יהרג החוטא אשר יעבוד לעגל ואם נחשב דבר זה להם לעון אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכח אל הפעל חטא אשר עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב.

כל חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים כי אם עברה על אחת ממצותיו כי הוא ית' אסר את עבודת התמונות והם עשו להם תמונה היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבע מקום אליו יכונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שבינהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקשי הדמיון קרובה לעבודת האמת אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן אכן העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה ולהפך לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה ולכן באו אל אהרון ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם הנסתרות סיע במעשה ולא נחשב לו הדבר לעוון כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכח אל הפעל...".

חודש כסליו – להתחבר אל הפנימיות

חודש כסליו – להתחבר אל הפנימיות

ספר היצירה (המיוחס לאברהם אבינו): "המליך אות סמך וקשר לו כתר וצר בו קשת בעולם וכסלו בשנה ומרה (קיבה) בנפש".

הקשת הראשונה נראתה אחרי המבול בראש חודש כסלו.

הקשת מסמלת את הקשר בין הנפש הרוחנית שבאדם לבין מעשה בראשית.

בראשית (ט,יב-יג): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ".

היוונים רצו שעם ישראל יפסיקו להאמין שבורא עולם מנהיג את העולם בהשגחתו, ויתחילו להבין שהכול מתנהג כדרך הטבע.

יש לנו את הקשת שבשמים, תופעה של גל אורות מרהיב עקב מפגש של קרני השמש ברסיסי המים.

ויש גם קשת לוחמים, בימים עברו קרבות היו מוכרעים ע"י הקשתים. אצלנו נודע שבט בנימין כשבט הקשתים, כפי שמוכח בכמה מקומות בתנ"ך. בני בנימין היו קולעים אל השערה ולא היו מחטיאים. מעניין ששבט בנימין הם אנשי חודש כסלו, כפי שכותב ספר היצירה.

היוונים חשבו להביך את היהודים המאמינים בתורה ובאותותיה, בכך שהקשת האמורה בתורה כאות אלוקי, אינה כי אם תופעת טבע פשוטה שאפשר ל"ברוא" אותה במעבדה. המדענים גילו שהקשת אינה אלא שבירת קרני האור, והתפזרותם לאורכי הגל השונים. גם בלי מנסרה משולשת מזכוכית ניתן לראות דמות קשת בכוס מים ביום קייצי או להציץ בקשת מבהיקה נוכח ממטרה ביום שמש (רמב"ן בראשית ט,יב).

היוונים רצו להראות ליהודים שקשת הלוחמים היא זאת שמכריעה את המלחמה, ולא ניסים מהשמים.

היו רבים מעם ישראל שנטו אחרי הדעות האלו, אבל כיוון שראו את הנס שלא כדרך הטבע, שהנר הספיק מיום אחד לשמונה ימים, ושהמכבים ניצחו במלחמה למרות שהיו להם הרבה פחות קשתים...

אז ראו שהכול בהשגחתו של בורא עולם ואפילו שבשעה שהעולם מתנהג בדרך הטבע, גם אז הכול בהשגחתו יתברך.

לכן, כשאנו שרים בחנוכה "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים", הכוונה היא כי מתוך שהיו בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר. מתוך הניסים, הבינו שהטבע הוא מעשה ה' וחזרו לדרך הישר.

חודש כסליו הוא חודש המוכן להבנה הפנימית שבתוך מעשי הטבע - "יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם". יפיפותם של היוונים באהלי שם.

המדע והיופי רק מתארים את פני המציאות החיצונית (כמה, איך). התורה נותנת את התשובה למשמעות ולסיבה הפנימית (למה).

לקשת יש תכונה של משהו שיוצא ממציאות אחת ועובר למציאות אחרת (החץ).

משל לאדם הנמצא בעולם הזה ויכול לתקשר עם העולם הבא, יכול לזרוק חיצים של תפילות ללמעלה (בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי). אדם נמצא בתוך הטבע, וע"י מעשים בטבע זורק מצוות ללמעלה לעולם הבא (צדקה, תפילין, ארבעת המינים וכד').

המגיד מדובנא ידע להמשיל משלים וכל משל שסיפר קלע בדיוק במטרה.

יום אחד שאלו אותו איך זה שתמיד המשלים שלו קולעים בדיוק במטרה? אוהו, הוא אמר, אני אמשול לכם משל על זה.

יום אחד הלך המלך עם פמלייתו ביער והם ראו חיצים שמישהו שלח והחיצים היו תקועים בכל מיני מקומות, אחד על העץ, אחד על האדמה וכן הלאה ובכל מקום החץ היה בדיוק באמצע המטרה. המלך התפלא מאוד ואמר, יש כאן רב אמן שמצייר כל מיני מטרות נייחות, יורה חץ וקולע בדיוק באמצע המטרה. צריכים לראות מי זה. לפתע הגיע אדם מבוגר עם חץ וקשת. רצו אליו היועצים של המלך ושאלו, אתה הרב קשת שיורה ביער? הוא ענה שכן. ביקשו ממנו שילמד אותם איך הוא עושה את זה? איך הגיע לכזאת רמה של מקצוענות?

ענה להם אותו איש: אני מושך חזק את הקשת, יורה את החץ ואחר כך היכן שפגע החץ, אני מצייר מסביבו את המטרה. ככה תמיד אני פוגע בול!

הנמשל הוא: יש לנו פנימיות, היא החץ, המהות של הענין, אם אנחנו רוצים שכל מעשינו יהיו מוצלחים וראויים, אנחנו צריכים לירות את החץ, להחליט שהמצוה הזאת היא המרכז כרגע, ואז לצייר את המטרה מסביב, לסדר את חיי היום יום שלנו מסביב לחץ הזה. ככה אף פעם לא מפספסים!!!

האיבר של החודש הזה היא הקיבה:

הקיבה לוקחת אוכל גשמי מהחיצוניות ומעכלת אותו לכוחות פנימיים המחיים אותנו.

הקיבה היא זאת המבררת את הניצוצות הרוחניים הפנימיים שבאוכל.

כל הפנימיות שלנו בנויה ממה שאנחנו אוכלים לכן חז"ל דורשים (יומא לט.) 'ונטמטם בם' על האוכל מאכל לא קשור שפוגע בפנימיות שלו.

לבנות פנימיות חזקה שאפשר להישען עליה:

נוטריקון 'כסלו' – כיס - לב.

אמרו חז"ל (סנהדרין קו:): "רחמנא ליבא בעי".

חודש כסלו הוא חודש שמסוגל לבנות מציאות של ביטחון בה', חוסן ומשענת רוחנית.

אומר האבן עזרא עה"פ "ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ" (משלי ג,כו) - "כסלך - מבטחך, השם יהיה לך למשענת".

כשאדם נשען על משהו גשמי, שבמהותו קשור לעולם הזה, ועתיד לחלוף עם הרוח (על החוכמה, על העושר, על הבית, על החומר, על אשתו, על הילדים) הוא בעצם בונה לעצמו משענת קנה רצוץ.

חודש כסלו זה זמן לבנות משענת אמיתית, יציבה, שאינה משתנה.

רש"י מביא את הירושלמי (פאה פ׳׳א ה״א, וב״ר א,כ): "אפילו בדברים שאתה כסיל בהם", גם בדברים שאתה לא יודע אפילו שצריך להיזהר מהם - ה' יציל אותך!

חודש כסלו הוא כנגד בנימין, עליו נאמר (דברים לג,יב) ״יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״, כלומר שיש לו ביטחון בה׳!

הרב קוק זצ"ל אמר שהשם הזה בהקשר למקדש, רומז שידיד אחד ישנו בעולם שעל ידידותו יכול האדם להישען בבטחון מלא והוא הקב"ה!!!

האות של חודש כסליו - ס':

ס' היא אות של סמיכה, 'סומך נופלים', אות של משענת.

כשאנחנו רוצים לבחון כח של אות, של מילה, אנו בודקים היכן היא מופיעה בפעם הראשונה בתורה. האות ס' מופיעה במילה "הסבב" (בראשית ב,יא), רמז לכך שהיא קשורה למציאות של אורות מקיפים, המציאות שסומכת את האדם.

מציאות של קו זו מציאות שיש בה יש שינויים. בקו יש למעלה ולמטה, יש מימין לקו ויש משמאל לקו.

הצורה של האות ס' היא עגולה. העיגול הוא מציאות של שלמות.

העיגול מסמל עבורנו מציאות רוחנית שקשורה למציאות שלפני בריאת העולם, מציאות של "אור אינסוף פשוט ממלא את כל המציאות".

בעיגול אין למעלה ולמטה, ימין או שמאל, הוא תמיד שלם. כתוב, "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג,ו), מלאה כל הארץ כבודו ואין אתר פנוי ממנו.

כל דבר ודבר במציאות זה בעצם הוא, כל מה שקורה לאדם, הכל שייך לאותה שלמות רוחנית שנמצאת בבסיס הקיום, שמהווה את המציאות.

אין טעויות במציאות, הבורא מזמן לכל אדם, בכל רגע, בדיוק את הדבר שהוא הכי טוב בעבור אותו אדם.

מתוך כך שאדם יחשוב כל הזמן שהכל אחד. הכל מאיתו יתברך, אשר ממנו יוצא רק טוב. זו האות ס' של חודש כסלו, "סוֹמֵךְ ה', לְכָל-הַנֹּפְלִים" (תהילים קמה,יד).

זה מה שנקרא, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד,כט). הים לא נעלם, הים הסוער של החיים נמצא, הוא קיים, אבל בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים!

החץ יעוף רחוק לפי כמות הכוח שמתחת את הקשת! לפי הכמות שתחשוב על אחדות ה' ועל שליטתו בכל דבר בעולם – כך תהיה לך משענת פנימית יותר חזקה – עד כדי מסירות נפש כמו של החשמונאים – שמרוב ביטחון בה' יצאו לקרב עם סיכויי ניצחון אפסיים!

השינה היא התכונה של חודש כסלו, החודש עם הלילות הכי ארוכים בשנה.

שינה זו גם התכנסות פנימה.

גם בעונת השנה בחורף נעצרים מהלכי החיים ומתכנסים פנימה.

אבל יש שינה שלילית, ויש חיובית:

שינה השלילית היא הבריחה מהמציאות. אדם שכזה ישן אבל לא מתעורר. הוא איננו מתחדש (שינה של שמיניסטים...).

שינה חיובית, זה הזמן שבו האדם מתחדש בעקבות השינה. הנשמה מתרוממת מתוך הגוף בשינה ועולה למקומות שבזמן העירנות האדם לא יכול להגיע אליהם. כשהיא חוזרת היא רעננה ומאפשרת לאדם להתחדש. שינה שכזאת היא מלשון שינוי.

בחודש כסלו צריך להזהר מלשקוע בשינה שלילית. יש בחודש הזה כוחות של שינה – תרדמה, ואדם שלא עושה את העבודה של הצמיחה, יישן אבל שינה לא מועילה...

הרב גינזבורג: לאחד מגדולי תלמידי הבעל קראו ר' דוד פירקוס. בהתחלה הוא היה מתנגד גדול מאד לבעש"ט, רב גדול מאד, והיתה לו ישיבה – הוא היה ראש ישיבה. יש מצוה בתורה להתלוצץ מדברים מסוימים – מע"ז... – והוא מאד אהב להתלוצץ מהבעל שם טוב. הוא שמע עליו, כל מיני דברים שהיה עושה, וכתוב שכל בקר לפני השיעור שמסר לתלמידיו היה אומר בדיחת לעג נגד הבעל שם טוב. כך הוא נהג. הבעל שם טוב בכלל לא הקפיד, אדרבא, הוא ידע שזו נשמה של מישהו שעתיד להיות אחד מגדולי תלמידיו.

לבעל שם טוב היה תלמיד שאמר שרוצה ללמוד תורה ברצינות – לקבל סמיכה או משהו כזה, לא כתוב מה שם אותו תלמיד – והבעש"ט שלח אותו לישיבת ר' דוד פירקוס. הוא הכין אותו, שכאשר תגיע לשם ותשמע כל בקר בדיחה עלי – אל תגיב בכלל. תהיה שם, עד שתראה מה יצא מזה. ככה התלמיד נהג, קיים את מצות רבו – הוא הלך לישיבה של ר' דוד פירקוס, ישב שם הרבה זמן, וכל בקר שתק כשראש הישיבה צחק על הבעש"ט. היה קשה לו מאד, אך במצות רבו הוא התאפק ושתק. עד שיום אחד פתאום קרה משהו אצל אותו ר' דוד פירקוס. הוא ידע שהבעש"ט שלח את אותו אחד, וכאן הוא יושב כל הזמן ושותק. כנראה שלאט-לאט זה פעל, חדר לתוכו, ובאיזה שלב הוא אמר לאותו בחור – אתה יודע מה? אני כבר רוצה בעצמי לראות אותו (הוא אף פעם לא ראה אותו), אבל לפני שאני נוסע לראות אותו אני רוצה שתספר לי איזה מופת שלו – רק דבר שראית בעצמך. איני מאמין לשום דבר, אלא רק לעדות ראיה ממש – ספר לי משהו שראית.

התלמיד אמר: אספר לך שראיתי אצל הבעש"ט שכל פעם עושים סעודה יחד, הבעש"ט עם התלמידיים, וכאשר הבעש"ט נוטל ידים לסעודה הוא נכנס לדבקות גדולה מאד ותוך כדי שהוא נכנס לדבקות מנטילת הידים כל מי שיושב סביב השלחן, כל התלמידים שכבר נטלו ידים, נרדמים. לא יעזור שום דבר – כולם נרדמים על המקום – עד שהבעל שם טוב בא לשלחן, לוקח את הלחם ומתחיל לברך "המוציא", ואז כולם מתעוררים. אבל מנטילת הידים עד "המוציא" כולם רדומים לגמרי. זה אני יודע אישית – הייתי שם.

ר' דוד נסע לבעל שם טוב, וקבל החלטה שהוא הולך לשם לארוחת בקר אחרי התפלה, אבל הוא מכין את עצמו טוב-טוב – קודם ישן הרבה שעות, ואחר כך כנראה עשה התעמלות, שיחזיק מעמד שבשום פנים ואופן הוא לא הולך להרדם. טוב, הוא מגיע לבעל שם טוב, יושב ליד השלחן, היו שם המגיד ממעזריטש ועוד מהתלמידים הגדולים של הבעש"ט. הבעש"ט הולך ליטול ידים וגמרנו – לא עזרו כל ההכנות שלו, ויחד עם כולם הוא נרדם.

הוא נרדם, ולא סתם נרדם – הוא חלם חלום. בחלום שלו הוא רואה כאילו הוא עולה לשמים, וגם שם רואה את הבעל שם טוב, והבעל שם טוב מסביר את הכוונות שלו בנטילת ידים. יושב לידו הרב המגיד, תלמידו הגדול, ומתחיל להתווכח איתו ואומר שבכתבי האריז"ל לא כתוב ככה אלא כתוב לכוון משהו אחר. הבעש"ט אמר שבזמן האריז"ל היה נכון מה שהוא כותב, אבל כעת יש ירידת הדורות ובהתאם לדור שלנו הכוונה היא מה שאני מכוון – זו הכוונה האמתית, מה שהקב"ה רוצה. המגיד לא היה מוכן לקבל זאת, זו מלחמה של תורה, ואמר "מאן מוכח"? מי יוכיח זאת? הבעש"ט אומר למגיד בחלום שנלך להיכל האריז"ל עצמו ונדבר איתו. הולכים לאריז"ל, האר"י החי, והבעל שם טוב אומר לו את הכוונה. התגובה הראשונה היא שלא ככה לימדתי את הכוונה. הבעש"ט מתחיל להסביר לו שזו כוונה בהתאם לדור, שצריכים לקחת בחשבון את מצב הדור, ולדור שלנו זו הכוונה. אחרי הרבה ויכוח האר"י הודה לבעש"ט. כשהוא הודה ר' דוד פירקוס התעורר והבעש"ט אמר "המוציא לחם מן הארץ".

אחרי "המוציא" הבעש"ט התחיל לספר – פעם ראשונה – מה הכוונות שלו לנטילת ידים. באמת ישב שם המגיד, אחרי החלום, ובדיוק כפי שהיה בחלום – הוא שומע את הכוונה ומקשה שלא כך כתוב בכתבי האריז"ל. הבעש"ט אומר למגיד בדיוק אותו דבר – שבזמן האריז"ל היה ככה ובדור שלנו ככה. שוב, המגיד שואל "מאן מוכח"? הבעש"ט הצביע על ר' דוד ואמר – הוא יאמר לך שזה נכון, יספר לך מה היה. ככה באמת היה, ועל ידי הסיפור הזה הוא התקרב ונעשה חסיד גדול של הבעש"ט.

ננסה כעת לומר כמה דברים. קודם כל, בסיפור הזה לא מוזכר מה שמסופר במקום אחר, איך הבעש"ט ידע על הסתלקות בעל אור החיים הקדוש. בעל אוה"ח הסתלק כאן בא"י, והבעש"ט היה בחו"ל, וברגע ההסתלקות הוא אמר לתלמידים שהוא הסתלק. הבעש"ט מאד רצה לפגוש אותו, כל הנסיעות שהוא תכנן להגיע לארץ היו כדי לפגוש אותו, ואם היו נפגשים היה בא משיח. הוא אמר שידעתי שהוא הסתלק כי הרגע מסרו לי בשמים את כוונת נטילת ידים, כוונה שמוסרים רק לגדול הדור. עד עכשיו ה"חד בדרא" היה בעל אוה"ח הק', וכעת כשמסרו לי אני מבין שהוא הסתלק מהעולם. ודאי יש קשר בין שני הסיפורים האלה על כוונת נטילת ידים.

גם צריך להבין למה כולם נרדמים כשהבעש"ט מכוון את כוונת נטילת ידים, ולא יעזור שום דבר, ורק כשהוא אומר המוציא כולם מתעוררים. צריך לומר שיש בזה משהו עצמי – לא רק שהוא רוצה שכולם ירדמו, אלא זה חייב לקרות. הכוונה והדבקות שלו בנטילת ידים גורמות לכולם להרדם. איך אפשר להסביר את הדבר הזה?

כוונת נטילת ידים, הוא שמטהרים את הידים כדי שהידים תעלינה למח, לשכל – "שאו ידיכם קדש", שהידים תעלינה לקדש, פנימיות השכל, החכמה.

כלומר, העלאת המעשים לפנימיות.

אחרי שאתה מגיע לכוונה זו אתה יכול לאכול לחם, "המוציא לחם מן הארץ", לדעת את ה' תוך כדי אכילה – "בכל דרכיך דעהו". זה עיקר החסידות.

למה כולם נרדמים? כל תלמידי הבעש"ט מעלים את המעשים החיצוניים למקורם הפנימי אבל בעשיה מורגשת. הבעש"ט הוא הרבי, רוצה להחדיר בטול. הנכד הרוחני של הבעש"ט הוא אדמו"ר הזקן, מייסד דרך חב"ד. זו המסורת הפנימית העצמית איך להחדיר בטול בכל מעשה – עד כדי כך שאחד יוכל באמת להעלות ניצוצות בלי להסתכל על עצמו ולומר 'אני מתקן' או 'אני מקדש את החומר'. היינו "ופלגשו ושמה ראומה" – ראו את ה-מה שלי, קליפת האצילות (העומדת בראש עולם הבריאה, שהרי לגבי אצילות כתוב "לא יגורך רע").

לכן צריך להרדם – מי שעדיין לא במדרגה זו כאשר מכוון זאת הבעל שם טוב על מנת להביאו למדרגה זו נרדם מעצמו. אם הוא היה בדרגת הבעש"ט, הוא לא היה נרדם.

לסיכום: העבודה של החודש הזה היא לבטוח בקב"ה להתפלל ולנסות למצוא את הפנימיות הנסתרת כדי להופיע אותה בעולם לעבודתו ית'!

שיעור - חודש כסליו – חוש השינה

חודש כסליו – חוש השינה

החוש של חודש כסלו ע"פ ספר יצירה, הוא - חוש השינה.

מה הקשר בין השינה לחודש כסליו?

בחודש כסלו, הלילות מתארכים, החושך שולט, ולא נברא הלילה אלא לשינה.

מטרת השינה:

בהבנה הפשוטה, השינה היא אמצעי להשיב את כוחות הנפש שאבדנו תוך כדי עמלנו.

מדרש - "מתוך שאדם ישן קימעא הוא עומד ויגע בתורה הרבה".

עולת ראיה (בא"י, אמ"ה, המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי): "ההכרח של השינה בא בתכונה כפולה: העיפות הנפשית, אחרי אשר מלאה חקה בעמלה החיוני, לקבל רשמים מכל הסביבה, לעבדם עבוד רוחני, ולהביאם לאוצרה הרוחני פנימה, זאת היא הגורמת לדרוש בחזקה מנוחה נפשית פנימית, להעתק מן העולם הסובב ומכל רשמיו המרעישים בחקיקתם...

אבל עם זה מתחברת היא התביעה של התנומה, הבאת בעקב הלאות של הכח החמרי, הניכרת על האברים החיצונים, שהמקום היותר מסוים וקודם לכל האברים להיות מורגש בהם הכרח דרישה זו הם העפעפים, בתור כלים להאבר הפלאי, ראי הנשמה, העין, שעליהם שוכנת היא התנומה הקלה והחיצונה.

שתי אלה יחד הן המפריעות את המשכתן של פעולות החיים הערים והרעננים, בצד הרוחני והחמרי גם יחד.

הרוח המתאזר חיל ע"י מנוחת השינה וכלי הבשר המתכוננים להיות כלים מכשירי המפעלים הנכבדים לתעודת החיים, שניהם יחד מוצאים את מטרתם בברכת ד' ע"י המנוחה המבורכה של השינה, שהאדם מתחדש ע"י כבריה חדשה בכחותיו הרוחניים והחמריים. והננו מברכים ע"ז : המעביר שנה מעיני ותנומה מעפעפי".

מטרה עליונה יותר:

בלשון ספר יצירה השינה היא חוש.

השינה היא אחד משישים ממיתה (האות של חודש כסלו היא ס' – שישים, בסוד שישים גיבורים סביב מיטתו של שלמה[1]).

בשינה יש הזדמנות לחוש את מה שמעבר למציאות המושכלת הערנית והשקולה, מעבר לתפיסה המדעית האחוזה בשלשלת של סיבה ותוצאה נוקשים.

אצל צדיקים יש בשינה השגות גבוהות:

המגיד ממעזריטש היה ישן שעתיים ביממה ובמשך השעתיים הללו היו שני חסידים יושבים לפניו אחד קורא זוה"ק ואחד משניות ואם היו טועים היה מתקן אותם...

ר' אהרן מקרלין תלמידו ישב פעם אחת בבית מדרש ורחשו שפתותיו שיר השירים, הגיע אחד המשמשים ואמר לו שיפסיק כי המגיד אמר שזה מרעיש עולמות ומפריע לו לישון...

החסידים אח"כ אמרו תראו את מעלת השינה של המגיד שיותר חשובה מאמירת שיר השירים של ר' אהרן מקרלין!!!

כשהיו מכסים את המזוזה המגיד היה מתעורר! כי הוא מפקיד את המוחין שלו שם בעת השינה...

הזהר הקדוש (ויקהל  ריג:) מגלה, שהנשמה שבמוח האדם עולה למעלה, אל העולמות העליונים, ונכללת בספירת המלכות הנקראת "אמונה", שם היא שוהה משך הלילה כעובר במעי אמו כביכול, ועם בוקר היא נולדת מחדש, עם "מוחין" חדשים, כמו שאומר הכתוב: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" - "אמונה", שם מתחדשות הנשמות.

ליקוטי הלכות (חושן משפט, הלכות נזיקים ג,ח) כשהלילה פורש כנפיו עלי אדמות, אזי נסתמים שערי הגן עדן בעולמות העליונים - כדברי הזהר הקדוש - ומידת הדין וחיילותיה ואף ה"קליפות" יוצאות לעולם. בו בזמן אוצרת השכינה הקדושה - ה"אמונה", ספירת המלכות הנ"ל - בתוכה את נשמות הצדיקים הישנים, ובכוח זה, בכח ה"יחוד" הקדוש הנגרם על ידי נשמות הצדיקים עולים ניצוצות קדושים הנמצאים בין הקליפות אל הקדושה - כידוע ליודעי ח"ן - סוד העלאת מ"ן.

בשינה הגוף והנשמה נפרדים: בגוף שולט המוות, ולנשמה, כשהיא משתחררת מהגוף, ניתן רשות לראות מה שלא אפשר לראות בעודה בערנות בגוף, כמו מדרגת הנביאים (למעט משה) שהיו מתנבאים בחלום.

רוב רובם של החלומות הם חלומות שווא והבל הבאים מכוח המדמה של הנפש, בחינת "חלומות שווא ידברו", ויש חלום אמיתי שהוא אחד משישים בנבואה, ויש חלום נבואה ממש ככתוב: "בחלום אדבר בו".

פרשות השבוע שקוראים בחנוכה עוסקות גם הן סביב החלומות של יעקב ובנו יוסף, וההשלכות העצומות שבאו בעקבותיהם[2].

דרך ה' (ג,ה,ב): "כלל כל הנביאים חוץ ממשה, נבואתם על ידי מראה או חלום, וכמו שכתוב "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו". והיינו שהקב"ה משתמש מן החלום החקוק כבר בטבעם של בני האדם, להיות לאמצעי להמשיך על ידו הנבואה לנביא. ולא שהנבואה והחלום ממין אחד, אלא שהחלום הוא דבר הגון לפני חכמתו יתברך שיהיה אמצעי להמשך הנבואה על ידו".

רואים גם שר' יעקב ממרויש פסק להלכה על פי שאלת חלום:

שו"ת מן השמים (סימן ג'): "ועוד שאלתי על סדר פרשיות שבתפלין (=אם לנהוג כשיטת רבנו תם או כרש"י)  וכך הייתה שאלתי: אנא המלך הגדול הגבור והנורא חכם הרזים מגלה נסתרות מגיד נעלמות שומר הברית והחסד, הגדל נא חסדך עמנו היום וצוה למלאכיך הקדושים להודיעני את אשר נסתפקנו בסדר פרשיות של תפלין. כי יש מהחכמים האומרים הויות באמצע ואם החליף פסולות, ויש מחכמים האומרים הויות כסדרן ואם החליף פסולות ועתה מלך מלכים צוה למלאכיך הקדושים להודיעני הלכה כדברי מי, ודברי מי אתה מחבב? והשיבו: אלו ואלו דברי אלהים חיים וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע וכל פמליא של מעלה אומרים הויות כסדרן".

האבן שכנגד חודש כסלו בחושן הינה אחלמה, שהיא רמז לבירור החלום. כאשר החלום מתברר גם הגוף מתנקה, לכן חלום הוא גם מבחינת החלמה.

ההכנה לשינה:

בספרי חסידות מבואר שכל אדם יכול לזכות לחלום בבחינת אחד משישים בנבואה. אדם רואה בחלום דברים הקשורים להתעסקותו והרהוריו במשך היום, אולם אם יתמסר ביום ללימוד התורה, כפי יכולתו, אזי בלכתו לישון תעלה נשמתו להיכל של תורה ויזכה לשמוע חידושי תורה בחלום[3].

אם יש הכנה הולמת, אז השינה היא מתוקנת, ושחרור הגוף מגלה את צלם האלוהים שבו.

ההלכה הראשונה בשולחן ערוך היא "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת הבורא".

מספרים על אדם אחד שהיה עצל גדול, ושאל את הרב שלו מדוע הוא לא מצליח לעמוד בבקר ולהתגבר כארי לעבודת קונו. השיב לו הרב: מי שהולך לישון כמו חמור (אחרי יום שכולו חומריות, בלי קריאת שמע על המיטה וכדו') לא יוכל לקום כמו ארי.

הרב קוק (עין איה ברכות קה): "אל תשבו על מטת ארמית. איכא דאמרי לא תגנו בלא ק"ש. ק"ש שעל מטתו, כבר ביארנוי, איך שפועלת שאפילו התכונות הטבעיות שבעת השינה יתפעלו מההדרכה השכלית, ולא תפעל עליו השינה להשקיעהו בענינים חומרים. אבל כשישן בלא ק"ש, אז הזמן שהכוחות החומריים שולטים עליו פועלים עליו ג"כ בהיותו נעור, להשקיעהו בעניני החומריות. ע"כ לא בשכבו כ"א גם בשבתו, בהיותו נעור, תחשב מטתו מטת ארמית".

השינה והביטחון:

בחוש השינה בחודש זה יש סגולה להרדים את הבלבולים, פיזור הנפש ופיזור הרצונות של הנפש הבהמית על ידי הבטחון ש"עצת ה' היא תקום" ו"עצת ה' לעולם תעמוד".

חודש זה – 'כסלו', הוא מלשון (איוב לא,כד) ״אִם שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי״, וכן (משלי ג,כו): ״כִּי ה' יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד" שהוא לשון ביטחון בה'.

רש"י מביא על זה את הירושלמי (פאה פ׳׳א ה״א, וב״ר א, כ): "אפילו בדברים שאתה כסיל בהם", גם בדברים שאתה לא יודע אפילו שצריך להיזהר מהם - ה' יציל אותך!

כי על ידי השאור שבעיסה ושעבוד מלכויות ותוקף הגלות נחשכו עינינו מראות אור פני מלך חיים וכו', ועל ידי האמונה ובטחון שבוטח בה' שאין סוף ואין חקר לגדולתו, כי עוד יראה וישקיף וירחם עליו ויוציא ממסגר אסיר נפשו ויהיה לו לעזר ולמגן, זוכה כי ישמר רגליו מלכד.

כי בעת הזאת גם זה הוא יקר בעיני ה', וכמאמר הכתוב (ש"א ג,א) "ודבר ה' היה יקר בימים ההם", היינו בימים ההם אף הדיבור בלבד מה שאומר אדם לחבירו שיש ה' שהוא היחיד ומיוחד, גם זה הוא יקר בעיני ה'.

ירושלמי (שבת סופ"ה): פרתו של ראב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, א"ר חנניה פעם אחת (בלבד) יצאת, והשחירו שיניו מן הצומות.

אמרו בשם המהרח"ו שהקשה להאר"י הק' על זה: אנן מה נעני אבתריה, אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר, ואם על הדבר הקל הזה היה מסגף את עצמו כל כך עד שהשחירו שיניו, אנן מה נעני אבתריה?

והשיב לו: בזמן הזה אף צעקה ואנחה אחת אמיתית מעומק הלב מתקבלת לרצון לפני ה' כהתעניתים משנים הקדמונים.

רבינו האריז״ל חשב את י״ב חדשי השנה כנגד י״ב השבטים וכסדר הדגלים, ונמצא כי חודש כסלו הוא כנגד בנימין, עליו נאמר (דברים לג,יב) ״יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״, כלומר שיש לו ביטחון בה׳[4].

ונראה שהעיקר של החודש הזה הוא, שכל אחד מישראל יהיה לו ביטחון בה׳.

לכן בחודש הזה זכינו לנס חנוכה שהיה לא בדרך הטבע, רק על ידי הביטחון בה'  שהיה לכהנים, כי אין מעצור לה׳ להושיע ברב או במעט, ״מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים״.

האות ס' - מציאות של שלמות:

כתוב בספר היצירה, שהקב"ה לקח את האות ס' ויצר בה את חודש כסלו בשנה.

ס' היא אות של סמיכה, 'סומך נופלים', אות של משענת.

כשאנחנו רוצים לבחון כח של אות, של מילה, אנו בודקים היכן היא מופיעה בפעם הראשונה בתורה. האות ס' מופיעה במילה "הסבב" (בראשית ב,יא), רמז לכך שהיא קשורה למציאות של אורות מקיפים, המציאות שסומכת את האדם.

מציאות של קו זו מציאות שיש בה יש שינויים. בקו יש למעלה ולמטה, יש מימין לקו ויש משמאל לקו.

הצורה של האות ס' היא עגולה. העיגול הוא מציאות של שלמות. הוא מסמל עבורנו מציאות רוחנית שקשורה למציאות שלפני בריאת העולם, מציאות של "אור אינסוף פשוט ממלא את כל המציאות". מציאות מלאה באור, בה הכל שווה, הכל אחד. זו המציאות של העיגול, אין שינוי בעיגול.

בעיגול אין למעלה ולמטה, ימין או שמאל, הוא תמיד שלם. כתוב, "אֲנִי הוי'ה, לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג,ו), מלאה כל הארץ כבודו ואין אתר פנוי ממנו. כל דבר ודבר במציאות זה בעצם הוא, זהו הכח הרוחני המקורי שאין בו שינוי מולבש בתוך עולם התמורות, בתוך עולם השינויים.

אומרת התורה, כל מה שקורה לאדם, הכל שייך לאותה שלמות רוחנית שנמצאת בבסיס הקיום, שמהווה את המציאות. אין טעויות במציאות, הבורא מזמן לכל אדם, בכל רגע, בדיוק את הדבר שהוא הכי טוב בעבור אותו אדם.

מתוך כך שאדם לאט לאט יראה את השלמות בכל דבר, הוא ירגיש את השמחה שבכל דבר. בתודעה שלו, הוא יחזיק שהכל אחד. הכל מאיתו יתברך, אשר ממנו יוצא רק טוב. זו האות ס' של חודש כסלו, "סוֹמֵךְ ה', לְכָל-הַנֹּפְלִים" (תהילים קמה,יד).

זה מה שנקרא, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות יד,כט). הים לא נעלם, ים המערבולות והשינויים נמצא, הוא קיים, אבל בני ישראל הולכים ביבשה בתוך הים.

בעבודה הרוחנית של חודש זה אדם יכול לחזק מציאות רוחנית של יבשה בתוך הים. מציאות של קביעות בתוך עולם התמורות, בתוך עולם השינויים. הקביעות היא בהכרה של האדם, במקום בו הוא אוחז בתחושה, בשכל, ברגש בזכות העבודה הזו.

לסיכום:

אורות הקודש (מב): "השינה משחררת את האדם מהשעבוד של העולם החיצוני, ועל ידי זה יכול הוא לפשט את נפשו בהפשטה פנימית, בכל אורך שיעור קומתו הרוחנית. ביחש החיים שכלפי העולם החיצוני נפשו מצטמצמת, אבל ביחש חייה הפנימיים הרי היא מתפשטת, מאריכה את מהותה. ונמצא שהיא יורדת עד כל עומק התחתית שבחיים מצד זה, שכל זמן שהאדם הוא קשור עם העולם החיצוני אין העולם הסביבי מניח אותו לרדת כל כך לעומק התחתית, ולמעלה הרי הוא עולה לעומק הרום של החיים שלו, והרי הוא תופס את כללות החיים כולם.

ואיזה צד מתגבר בו ביותר, הצד התחתיתי, או העליוני, ואיזה מהם נכר בו ביותר בזמן שהוא מתעורר משנתו ובזמן השינה עצמה, זה תלוי לפי מעמדו הרוחני, התלוי במדרגת נשמתו ובבחירתו. כל מה שהוא אחוז יותר בקדושה ובטהרה, באמונה שלמה ובבטחון, ובקדושת ישראל ואהבתם, באהבת הבריות ובצפיית ישועה, הרי הוא מתעלה, והצד העליוני שבו מתגבר, ושולח הוא את השפעתו גם לעומק תחתית, לכל שפלות החיים, וכל האדים העולים וגורמים מחשבות והרהורים, ציורים וטפוסים שונים, הכל נעשה קדוש ונעלה, הכל בא מטללי עדן עליון, ורוח ד' חופף עליו. בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמר עליך, והקיצות היא תשיחך".

---

[1] פירוט בחסד לאברהם.

[2] Yהגאון רבי עזרא עטיה זצ''ל היה ראש ישיבת פורת יוסף , והיה הרב של כל גדולי הרבנים המפורסמים בדורנו כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זצוק"ל. בנו של הרב עטיה חלה במחלה קשה והרופאים לא מצאו לו תרופה. מצבו של הבן החמיר וחום גופו הגיע ל42 מעלות, והוא היה נתון בין חיים ומות. הרב עטיה התפלל על בנו במשך שעות ארוכות  בבכי ובתחנונים עד שנרדם.

בעת שנרדם נגלה אליו אחד מגדולי הדורות לפני כשלש מאות שנה  הרב שלמה אידלס - המהרש''א. (כל מי שלומד תלמוד ומעמיק בהבנת הסוגיות לומד את פירוש המהרש''א על התלמוד. כמו כן יש למהרש''א ביאורים על אגדות חז''ל על התלמוד). הרב עטיה שכל ימיו עמל רבות להבין את דברי המהרש''א על התלמוד, נרדם וחלם שהמהרש''א נגלה לו בחלום והוא אמר לו : דע לך כיון שאתה כל כך עמל ומתייגע להבין כל מילה בפירושי למסכתות של הש''ס אני מבטיח לך שאתפלל על הבן שלך כדי שתוכל להמשיך וללמוד תורה מתוך שלוות הנפש. ואני נותן לך אות, שכאשר תתעורר משנתך תראה שהחום של הבן שלך ירד ל-  37  ואחר כך הוא יחלים לגמרי. הרב עטיה התעורר וכל דברי החלום התקיימו.

Yבספר חסידים (לר' יהודה החסיד, סימן תשכ"ז): מובא סיפור מבהיל על אדם שבנה "כינור" משרידי עץ שנותרו מבניית "ארון-קבורה", והמת הקבור בארון בא אליו בחלום והתרה בו שישבור את הכינור אחרת הוא ייפגע, אך החולם לא שבר את הכינור, וכעבור זמן נעשה חולה מאוד, ומיד בנו נטל את הכינור שבנה אביו, ושברו על קברו של אותו אדם שנגלה בחלום והניח את השברים על הקבר, ומיד אביו נרפא והחלים ממחלתו.

Yבספר לשכנו תדרשו, מובא סיפור על אישה שנפטר בעלה ולא ראתה אותו בחלום מאז פטירתו. והנה ביארצייט (יום השנה) השני, היה זה בליל שבת, בא אליה בחלום, וראתה אותו קורן ולובש בגדי כבוד. היא שאלה אותו מדוע נפטר בפתאומיות והשאיר אותה אלמנה מטופלת בילדים. הוא ענה לה כי התבקש לישיבה של מעלה תרתי משמע, כי הינו ראש ישיבה למעלה. האישה נשתאתה: הרי היית אדם פשוט העובד לפרנסתו, ואיך תאמר שהנך ראש ישיבה. הסביר לה בעלה כי בגלגול שעבר באו ביחד, והיה עסוק מאוד בלימוד התורה הקדושה, ולא נתן לבו למצווה הראשונה והחמורה שבתורה – פריה ורבייה. לכן כדי להשלים את נפשו, שלחו אותם ביחד שוב כדי לתקן עניין זה בלבד... שוב ראתה מלאך טס לקראתה, וזיהתה בבחור צעיר את בנה שנפטר בגיל שלוש שנים. שאלה אותו: מדוע נלקחת ממני? השיב לה: אימא, בגלגול שעבר, בהיותי תינוק, נחטפתי מאמי היהודיה וינקתי חלב מאישה גויה שאוכלת מאכלים לא כשרים. זה גרם פגם לנשמתי. כדי לתקן פגם זה, בחרו בך, אימא צדיקה שלי, שאת מאוד מדקדקת בשמירת הכשרות לאכול רק מאכלים כשרים בהדור. משתיקנתי את הפגם, לא הייתי זקוק יותר לעולם הזה...

[3] ללמוד תורה בחלום עם צדיק: לקרוא תהלים קכא. ללמוד דבר תורה בשמו. לשלב שם הצדיק עם שם הוי-ה. לשלב שמו עם שם הוי-ה. קריאת שמע (א. לכווין לצדיקים באזור זמננו לא רשב"י. ב. יכול להיות שתזכור בבוקר יכול להיות שלא, אבל הנשמה בטוח חווה את זה).

הרבנית צביה: הרב מרדכי אליהו זצוק"ל סיפר לה שהוא לא ישן אלא עולה כל פעם לישיבה אחרת.

[4] הרב קוק זצ"ל אמר שהשם הזה בהקשר למקדש, רומז שידיד אחד ישנו בעולם שעל ידידותו יכול האדם להישען בבטחון מלא והוא הקב"ה בהתאם לברכה של משה לבנימין, ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן.