פרשת תזריע - לידת האדם והאומה

לידת האדם והאומה

מעפילים מורדים לחוף בנהריה, 1.1.1948. הארכיון הציוני

התורה מצווה על היולדת להביא קרבן בתום ימי הטהרה, כמתואר בפרשתנו (יב,ו-ח):

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָֹה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה".

הצורך של היולדת להביא קרבן המורכב למעשה מקרבן עולה הבא יחד עם קרבן חטאת, העלה את תמיהתם של פרשני התורה ודרשניה. על שום מה נצרכת היולדת להביא קרבן, מה תכליתו ומשמעותו בעולם הקורבנות המוכר לנו. בפרט יש לתמוה על מקומו של קרבן חטאת הבא על חטאים שעשה האדם בשגגה ואילו כאן - יולדת זו במה חטאה?

שאלות אלו עמדו בבסיסה של דרשת חז"ל המפורסמת (נדה לא:): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".

דברים אלו, שבאו ליישב את שאלתנו הראשונה, הוסיפו עליה כמה וכמה תמיהות. לא כל הנשים נשבעות, שבועה זו הינה על דבר שבאחריותו של בעלה (שאגב יכול להפר אותה), גם אם תפר האישה את שבועתה אין זה מצריך ממנה קרבן, מדוע אם כן מביאה היולדת קרבן עולה ועוד שאלות רבות.

דומה שרשב"י מבקש מאתנו לחדור לנבכי הרגשתה של הכורעת ללדת ולהבין את המהלך הנפשי העובר על היולדת במהלך הלידה ולאחריה. היולדת עוברת למעשה תהליך המכיל בתוכו שתי תנועות נפש עוצמתיות מאוד אך גם הפוכות במשמעותן.

מחד, היא חווה בפלא הבריאה, נשמה חדשה באה לעולם לאחר חודשים שלמים של ציפייה והכנה. חוויה זו היא חוויה מיוחדת במינה, שהאישה תזכור למשך כל ימי חייה ושכל הנוכחים במהלכה מרגישים את עוצמתה המיוחדת.

מאידך, הלידה מלווה במציאות פחותה ומזולזלת - דם רב, חלקי שליה והפרשיות רחמיות יוצאים מן הגוף, קולות של זעקות שבר ובכי נשמעים בחלל חדר הלידה והאוירה פעמים רבות מתוחה, לא פשוטה וגסה.

הדיכוטומיה של תהליך הלידה - אירוע רוחני מול מראות גופניים - בא לידי ביטוי גם במדרשי חז"ל המתארים את אופן ביאת האדם לעולם בשני סגנונות:

ויקרא רבה (תזריע יד): "ר' לוי אמר: בנוהג שבעולם, מפקיד אדם אצל חברו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא, אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה: מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא - ואין זה שבח?..."

מדרש ילמדנו "ואם ראה אדם נאה ומשובח וקווצותיו תלתלים הוא משבחו, חברו אומר לו: לזה אתה משבח? אילו ראית מאיזו טומאה וסירוח יצא, לא היית יכול להסתכל בו. נמצא האבן והעץ יפים מן האדם".

התורה מנסה לסייע ליולדת לפתח יכולת לשלב בין שתי התחושות, במעשיה של היולדת באות לידי ביטוי ההתייחסות לתהליך הלידה על כל גווניו והיבטיו.

ראשית היולדת טמאה, טומאה הממחישה את ההליך הפיזי של הלידה ואת השלכותיו, כדברי הרמב"ן (יב,ז): "כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס ומקור משחת, ואחרי עמדה בימי הנקיון, או בימי יצירת הולד לזכר או לנקבה, תביא כופר נפשה שיעמוד מקורה ושתטהר, כי השם יתעלה רופא כל בשר ומפליא לעשות".

החוויה הפיזית של הלידה המביאה לידי ביטוי בצורה מוחשית את קללת האישה 'בצער תלדי בנים' מביאים את היולדת להישבע שלא להזדקק יותר לבעלה. שבועה זו, שאין ודאות שהיא מתרחשת בפועל, היא ביטוי של תחושות האישה הרואה את עצמה מתבוססת בדמה ונאנקת תחת כאבי גוף סובל.

אולם הטומאה הזו זמנית, התורה אינה חפצה להבליט ולהעמיק את החוויה הפיזית הנמוכה של הלידה. מיד בסיומה של הטומאה התורה פונה במסר אל היולדת:

אמת הוא שבמהלך הלידה נתקלת בצדדיה הנמוכים והמאוסים של המציאות הגופנית, אבל אלו היו דברים זמניים, מקריים וחיצוניים לעניין עצמו.

במסר זה הבורא מנחם את היולדת ומקהה את הסבל הגדול שהביא אותה לרצון שלא לחזור על החוויה ובמילותיו של המדרש (בראשית רבה כ,ז): "ואל אישך תשוקתך, בשעה שהאשה יושבת על המשבר, היא אומרת עוד איני נזקקת לבעלי מעתה, והקב"ה אמר לה תשובי לתשוקתך, תשובי לתשוקת אישך".

אין זו מלאכה פשוטה, היכולת לראות צללים ואורות באירוע אחד היא יכולת מופלאה שצריכה לימוד.

יש המעדיפים להישאר בעולם התיאורטי, להימנע מדם שפיר ושליה המלווים את תהליך הלידה.

כאלה היו בני עלי שעיכבו את הנשים מלחזור לביתם מתוך התפישה שהרוצים לשמור על קדושתם צריכים להתעלות מעל החיים עצמם.

כמאמר הרב קוק (עין איה, שבת נה:, נג): "אבל זה לא יתכן, איך ישהה את הקן, איך ימעט את המטרה הראשית, שלום הבית וסדרי החיים הטובים והשוקטים, שהם חפץ ד' בעולמו? אבל מתוך קלקול ההשקפה, הנה נעשה ציור עבודת הקודש לענין בפ"ע, שדבר אין לו עם קדושת החיים והתמלאותם".

לאחר מכן, פונה התורה לאישה במגמה להעצים בה את תחושת ההתעלות הרוחנית שליוותה את הלידה.

על האישה להכיר במשמעותו הגדולה של האירוע שעברה ובהשלכותיו הרוחניות הגדולות.

כך למשל כתב הרש"ר הירש: "יותר מבכל מקום אחר מוטל כאן על תורת הבחירה החפשית-מוסרית של האדם בעל הדעת והבחירה להרים את נסה. וביחוד שומה על האם – מתוך הרושם החי של שעבודה לסבלות הצירים והחבלים שהטילו עליה חוקי טבע פיסיים בעת מלוא יעודה הנשגב ביותר עלי אדמות – שומה עליה לחדש בקרבה את התודעה של רום מעלתה המוסרית ורק אחרי עבור לגמרי הרושם החושני הזה, מותר לה לגשת מחדש אל הקודש של מילוי חובותיה בגיל ורעדה אחרי הביאה קרבנה לרגלי שובה להתמכר בלב שלם לתפקידה המוסרי העליון של אשה ואם".

היכולת להכיל את שני הדברים גם יחד - את הפחיתות הגשמית ואת ההתעלות הרוחנית - מתאפשרת על ידי הבאת הקורבנות - הקורבן הוא הסמל ליכולת לשלב בין שני הכיוונים המנוגדים זה לזה והמשלימים זה את זה.

באופן הזה ביאר הרב קוק (שם) את קרבנה של היולדת:

"שטף החיים כשעובר, והוא נושא עמו ג"כ את מחשכיו וצרותיו, מי יאירו, מי ישיבו לתחיה להדר ותפארת? רק שם ד' אלקים הנקרא על החיים כולם. הלידה האנושית, קול חיים חדשים, שָׂשׂונים חדשים הגיעו במשפחה ע"י ילד יולד.

אמנם הביא עמו ג"כ חלי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים, אשר רק אחרי עבור משך זמן מסויים הכל ישכח, והחיים ישובו להאיר בשמחות וצהלה. אבל מי ימחה את רושם הקודר מהיסורים והעצב, אשר חטאת אמנו גרמה לזה בראשית היות אדם על הארץ?

הקירוב אל ד', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עמו בשובבות לבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים.

הנה צריכה העבודה הזאת, קרבן לידה ביחוד, לשאת עליו את תיו של התאחדות העבודה הקדושה עם החיים והשלמתם, וממילא לא יוכל המוסר האנושי הטהור לבוא עם מושג העבודה בטרוניא, והכל יתאחד באחדות הרמונית נחמדה".

החלוקה בין היחס לשתי התחושות בולטת בשני הקורבנות שמביאה היולדת.

קרבן החטאת מתייחס לתחושת המיאוס של האישה מהלידה והסלידה שלה מהכאב והמראות הקשים, לעומתו ובמקביל אליו, קרבן העולה יעורר באישה תחושות של התעלות רוחנית בעקבות החוויה הרוחנית העצומה שלה זכתה בהבאת ילדה לעולם.

באופן הזה, מתייחסת התורה לשני האספקטים שיש בלידה - נשמה טהורה שניתנת בתינוק הנברא למול טומאה סרוחה שיש בגוף האישה הכאוב והמדמם.

תיאור מרתק לאירוע הכפול הזה מצוי בדברי השם משמואל (תזריע תרע"ד): "מפני זה גופא שהי' שורה ענין אלקי היינו מפתח של חי' שאיננו נמסר ביד השליח אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוא הפותח, ואח"כ כשנסתלק הענין האלקי זה שורים לעומתו כחות הטומאה".

בה' באייר תש"ח נגאלה כנסת ישראל ונשמת ישראל מגלותה. ביום העצמאות חלה לידתה של כנסת ישראל מחדש, לאחר שהייתה בגלות אלפיים שנה ונשכחה כמת מלב.

ישעיהו (סו, ח-יא): "מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת, כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ. הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ה', אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹקָיִךְ. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ".

הדברים נכונים גם "לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה" (תהלים כב,לב), גם כאן יש המתעלמים מהזוהמה המלווה את בניין האומה ולידת העם בארצו, אחרים בוחרים להתמקד רק במחיר הדמים ובצדדים המאוסים שיש בתהליך.

אולם התורה מבקשת מאיתנו לראות את הדברים במבט של מקדש, להקריב קורבן חטאת על כל הצדדים המלוכלכים והמצערים שבמציאות הלאומית ובד בבד להקריב קורבן עולה של שאיפה להעלות את המדינה למקומות נעלים וגבוהים יותר.

דואליות זו, סוכמה יפה בדבריו הממצים של הרב קוק (אורות ישראל ד,ג): "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום".

וכן באורות (אורות ישראל ו,ז): "מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון.

אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול"!!!

פרשת תזריע: אשה כי תזריע - גאולה

אשה כי תזריע - גאולה

סיפר רבי ישראל שפירא, הרב מבולז'וב, סיפור שהיה עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז יאנובסקה:

בכל בוקר, עם עלות השחר, הגרמנים נהגו להובילנו אל מחוץ למחנה ליום של עבודה קשה שהסתיים רק עם רדת החשכה. כל זוג עובדים קיבל מסור ענקי והיה צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו. בגלל התנאים האיומים ששררו במחנה ומנות הרעב שהיינו אמורים להתקיים מהן, רובנו בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו. אך המשכנו לנסר, ביודענו שחיינו היו תלויים בכך. כל מי שהתמוטט במהלך עבודתו או שלא הצליח לנסר את המכסה היומית שלו, היה נהרג במקום.

יום אחד, בעודי דוחף ומושך את המסור הכבד יחד עם שותפי, ניגשה אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה שלנו. חיוורון פניה הסגיר את היותה במצב פיזי חלש ביותר. "רבי", היא לחשה לי, "יש לך סכין?"

מיד הבנתי את כוונתה וחשתי איזו אחריות כבדה מונחת על כתפיי. "בתי", התחננתי בפניה, כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבלבי כדי להניאה מן המעשה שאותו היא מתכננת. "אל תיקחי את חייך. אני יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי אדמות, שהמוות נראה כמו שחרור מבורך ביחס אליו. אך אסור לנו לאבד תקווה אף פעם. בעזרת השם, נשרוד את המבחן הזה ונגיע לימים טובים יותר".

אך האישה נראתה כאילו אינה שומעת את דבריי כלל. "סכין", היא שבה ואמרה. "אני מוכרחה סכין. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי".

באותו רגע, אחד השומרים הגרמנים הבחין בנו לוחשים וניגש אלינו. "מה היא אמרה לך?" תבע לדעת.

שנינו קפאנו על עומדנו. שיחה בשעת העבודה הייתה עבירה חמורה. רבים מיושבי המחנה נורו על המקום בשל פשעים קטנים בהרבה.

האישה הייתה הראשונה להתאושש. "ביקשתי ממנו סכין", היא אמרה.

לאימתי הרבה, כיוונה אז את בקשתה לשומר: "תן לי סכין!"

גם הגרמני ניחש את כוונתה, וחיוך שטני ריחף על שפתיו. אין ספק שראה את גופות האנשים שמרוב ייאוש השליכו את עצמם בלילה על הגדר החשמלית שסבבה את המחנה, אך זה יהיה מחזה חדש עבורו. בעודו מחייך, שם ידו בכיסו ונתן לה סכין קטנה.

האישה לקחה את הסכין ומיהרה חזרה לעמדת העבודה שלה. היא רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה שהניחה על בול עץ. פתחה את החבילה והוציאה ממנה תינוק זעיר. לפני עינינו הנדהמות, היא מלה את התינוק בן השבוע במהירות ובמיומנות רבה.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", אמרה בקול צלול, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

בהחזיקה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו ואז פנתה לשמים: "אדון עולם! לפני שמונה ימים נתת לי ילד. אני יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן רב במקום הארור הזה. אבל עכשיו, כשתיקח אותו חזרה, תקבל אותו כיהודי שלם".

"הסכין שלך", היא אמרה, והגישה את החפץ הקדוש חזרה לגרמני. "תודה!"

זוה"ק (ויקרא מד. ברעיא מהימנא): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. פִּקּוּדָא דָּא, לְמִגְזַר לִתְמַנְיָּא יוֹמִין גְּזִירוּ דְּקַּיָּימָא קַדִּישָׁא... דְּהָא בְּהַהוּא זִמְנָא דְּמִתְכַּנְשֵׁי עַמָּא קַדִּישָׁא לְאַעְבְּרָא הַהוּא עָרְלָה מִקַּמֵּי בְּרִית, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּנִישׁ כָּל פָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, וְאִתְגְּלֵי וַדַּאי לְאַעְבְּרָא לְהַהוּא עָרְלָה לְעֵילָּא, מִקַּמֵּי בְּרִית קַיָּימָא קַדִּישָׁא. דְּהָא כָּל עוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל עַבְדִּין לְתַתָּא, מִתְעָרֵי עוֹבָדָא לְעֵילָּא. וּבְהַהוּא זִמְנָא אִתְדַּחְיָיא הַהוּא עָרְלָה, מִכָּל עַמָּא קַדִּישָׁא לְעֵילָּא".

(תרגום: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. מִצְוָה זוֹ לָמוּל לִשְׁמֹנָה יָמִים מִילַת בְּרִית הַקֹּדֶשׁ... שֶׁהֲרֵי בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁמִּתְכַּנְּסִים הָעָם הַקָּדוֹשׁ לְהַעֲבִיר אוֹתָהּ הָעָרְלָה מִלִּפְנֵי הַבְּרִית, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַנֵּס אֶת כָּל הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ וּמִתְגַּלֶּה וַדַּאי לְהַעֲבִיר אֶת אוֹתָהּ הָעָרְלָה לְמַעְלָה מִלִּפְנֵי בְּרִית הַקָּדוֹשׁ. שֶׁהֲרֵי כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂים לְמַטָּה, מְעוֹרְרִים מַעֲשֶׂה לְמַעְלָה. וּבְאוֹתוֹ זְמַן נִדְחֵית אוֹתָהּ הָעָרְלָה מִכָּל הָעָם הַקָּדושׁ לְמַעְלָה).

ויקרא (יב,ב-ג): "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ".

אור החיים הק' (ויקרא יב,ב): "ירמוז הכתוב על כנסת ישראל אשר מצינו שנקראת אשה בדברי הנביאים... ועליה אומר הכתוב 'אשה כי תזריע' פירוש הזרעת מצות ומעשים טובים... 'וילדה זכר'... (גאולה שאין אחריה הולדה של גלות).

והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע ודאי שתוליד הדרגות עליונות, והוא מאמרם רז''ל עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל אם ישראל יזכו על ידי מעשיהם הכשרים, ויכוין להבדיל בין הגאולה המחוכה לגאולה שעברה של מצרים שהיו ישראל ערום ועריה...

לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה דכתיב (דברים לא) לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח.

ואומרו וטמאה וגו', כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר, כי ז' שנים יכונן חבלי משיח... ואמר ז' ימים פירוש שבע שנים, וביום השמיני וגו' פירוש שאחר עבור ז' שנים בהתחלת יום השמיני, ימול בשר ערלתו, כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וזה יהיה בשנה ח', וידוע הוא בחינת הערלה שהיא הקליפה".

אבל אם לא נהיה זכאים? אם האשה לא תזריע? לעמ"י לא יהיו מספיק זכויות?

זכריה (ט,יא): "גַּם אַתְּ, בְּדַם בְּרִיתֵךְ - שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ".

כתב על זה הרמב"ן (לפני 800 שנה בפירושו על שיר השירים ח,יג): "רמז בכאן על עקבות משיח שיהיה הדור כולו חייב, ותשתכח תורה מישראל ותרבה החוצפה והעזות, כדכתיב "מבור אין מים בו" ['אין מים אלא תורה', (ב"ק יז)],  ולא יישאר בידם רק זכות מצוות מילה".

ע"י ברית מילה בפועל לתינוק וע"י שמירת הברית אצל המבוגרים יותר הקב"ה יכרית את העורלה מהעולם ונראה את סוף הגאולה כעת חיה אכי"ר!

פרשת תזריע ויום העצמאות: הפוסל במומו פוסל

הפוסל במומו פוסל

׳׳אתה מוזמן למשפט ביום שלישי הקרוב!׳׳

ההודעה הקצרה שנתלתה על דלת ביתו של החלבן, הסעירה את רוחו. הוא היה איש ישר, שהתנהג תמיד בנאמנות ובמוסריות. אף פעם לא רימה, שיקר או גנב. הוא גם לא שתה לשוכרה בשעות הבוקר, דבר האסור על פי החוק בכפר. הוא לא ידע למה מזמינים אותו למשפט.

אבל האופה ידע.

האופה היה רגיל לקנות חמאה וגבינה מהחלבן המקומי והשתמש בהם לאפיה. יום אחד עלה בו החשד שגושי החמאה שהחלבן מוכר לו שוקלים פחות מקילו, למרות שהחלבן מצהיר שכל גוש שוקל קילו בדיוק, לא פחות ולא יותר.

האופה החליט לבדוק את העניין, ובמשך תקופה הוא שקל בעקביות כל גוש של חמאה שקנה מהחלבן, והוא אכן גילה שגושי החמאה שוקלים פחות מקילו, לפעמים 900 גרם, לפעמים 950, ופעם אחת אפילו 800.

האופה היה נזעם. ״מרמים אותי״ הוא אמר לאשתו בכעס, ״אני לא אשתוק על זה״. הוא ניגש אל השופט המקומי והתלונן על מעשיו של החלבן. ״חייבים להעמיד אותו לדין!״ אמר האופה, ״אי אפשר לאפשר לו לרמות את כל תושבי הכפר. אנשים סומכים עליו״.

עוד באותו היום תלה שליח של בית המשפט המקומי הזמנה לדין על פתח ביתו של החלבן.

החלבן הגיע לבית המשפט רועד ונפחד. הוא מעולם לא ראה את בית המשפט, ומעולם לא דיבר עם השופט שהטיל אימה על כל תושבי הכפר.

״אני מניח שיש לך משקל מדויק במחלבה?״ פתח השופט את הדיון.

״לא, כבודו!״ אמר החלבן, ״אין לי משקל״.

״אז איך בדיוק אתה שוקל את החמאה שאתה מוכר לאופה? האם אתה סתם כך מחליט שזה קילו?!״ הרעים השופט בקולו.

״חס וחלילה, אדוני השופט. אני איש ישר, לעולם לא עלה על דעתי לעשות דבר כזה. פשוט מאד, בניתי לעצמי מין משקלי מאזניים, כאלו שאתה צריך לשים משקולת בצד אחד כדי שתאזן את החמאה שבצד השני״.

השופט הנהן בראשו בהבנה, והחלבן המשיך:

״בכל יום כשאני בא לשקול את החמאה עבור האופה אני מניח בצד השני של המשקולת כיכר לחם של קילו שאותה אני קונה בבוקר מהאופה, וכך אני יודע כמה חמאה עלי לתת לו כדי שיצא קילו בדיוק״.

השופט חזר על דבריו של החלבן: ״אתה בעצם אומר לנו שכמות החמאה שאתה נותן שווה למשקל הכיכר שהאופה נותן לך.

״בדיוק כבודו״, אמר החלבן, ופני האופה חפו.

ויקרא (יג,מה): ״וטמא טמא יקרא״.

השל״ה הקדוש: הטמא - טמא יקרא. לאמר, מי שהוא טמא, קורא לאחרים ומכנה אותם כטמאים, בעוד שהטהור אינו מוצא, וגם אינו מחפש, פגמים באחרים!

גם להלכה, פוסק הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): ״כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה, ואף על פי כן... כל הפוסל את האחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהן ממזרים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל״.

חובת הלבבות (שער הכניעה פרק ו) מביא שסופר על אחד החסידים: ״שעבר על נבלת כלב מסרחת מאוד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת! אמר להם: כמה לבנות שיניה!

וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת כל שכן, באדם חי. וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין״.

ויקרא (יג,ט): ״נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן״. כל הלכות נגעי הצרעת אינם נחתכים אלא על פי הוראות מפורשות של הכהן.

אומרת המשנה (נגעים ב,ה): ״כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו״ - גם אם מדובר בנגע ברור לחלוטין, שאינו מצריך הרבה בקיאות כדי להחליט שזהו נגע טמא או להיפך, וגם אם הכהן הינו מומחה ובעל נסיון בתחום ראיית הנגעים - הוא לא יוכל לפסוק בעניין זה לעצמו ויזדקק להיעזר בכהן אחר שיחליט בעניינו.

הבעל שם טוב זיע"א: ״כל הנגעים אדם רואה חוץ, מנגעי עצמו". הכוונה, שבכל נגע ובכל פגע שאדם מבחין בתחום שמחוצה לו, ישנה השתקפות מסוימת של נגעי עצמו. אילו היה אדם משולל בתכלית מכל שמץ פגם כזה, לעולם לא היה רואהו אפילו אצל הזולת!

בדרך עץ החיים (עמוד 259): באחד מימי חול המועד ביקש הג״ר איסר זלמן מלצר זצ״ל, מתלמידו ובן משפחתו ר' דוד פינקל עט וקסת דיו. ר' דוד, שהיה חביב עליו ביותר, מפני כישרונותיו פקחותו ויראת השמים שבו, הבין מיד שאם ראש הישיבה מבקש לכתוב בחול המועד אין הדבר פשוט. אולם, הואיל ורצה להבין את פשר הדבר, נזדעק וקרא: ״חול המועד״!

״לא שכחתי שהיום חול המועד, השיב רבינו, אבל עלי לכתוב משהו. אין בכך כלום במה שאני רוצה לכתוב, זה שום דבר, אבל אני צריך לכתוב״. ״מה פירוש לכתוב בחול המועד, וכי זה עניין של דבר האבד?״ שאל ר' דוד ולא הרפה. ״ר' דוד היקר, זה שום דבר, זה באמת שום דבר, אבל עבורי זה עניין של פקוח נפש״ ענה רבינו לתלמידו.

ר' דוד ידע שאצל רבינו כל מילה מדודה ושקולה, קם ממקומו והביא את העט ואת הדיו. לקח ראש הישיבה את העט, כתב מילים אחדות והכנים את אשר כתב לכיסו, והמשיך ללמוד בניחותא, דבר זה נראה בעיניו תמוה ביותר.

הרגיש רבינו בתמיהתו פנה אליו ואמר לו: ״כידוע לך נכנסים בחול המועד מבקרים רבים כדי לאחל לי חג שמח. הואיל ומספר המבקרים הוא גדול, עלולים לעתים לראות חסרון כלשהו אצל אחד המבקרים. ובכן אמור אתה ר׳ דוד, יהודי מטריח את עצמו ובא לביתי כדי לאחל לי חג שמח האם צריך אני לראות את חסרונותיו?! מה אם כן עלי לעשות, כדי שלא אחשוב על חסרונותיו של אדם אשר בא לביתי לברכני?

על הפסוק ״עֵינֶיךָ לְנֹכַח יַבִּיטוּ וְעַפְעַפֶּיךָ יַיְשִׁרוּ נֶגְדֶּךָ״ (משלי ד,כה) אומר ר' יעקב מליסא זצ״ל (מחבר ספר ״נתיבות המשפט״): כידוע טבע בני האדם להכיר ולראות חסרונותיו של הזולת ואת המעלות של עצמם. לכן נאמר: ״עיניך לנוכח יביטו״, כאשר הנך רואה את חסרונות זולתך העומד לפניך, מיד - ״ועפעפיך יישירו נגדך״, התבונן אז כלפי עצמך, מי אתה ומה אתה. הסתכל נגדך כלפי עצמך, תראה את חסרונותיך שלך, ואז תפסיק לראות את חסרונות זולתך ואת מגרעותיו!

את הפסוק הזה, הוסיף ואמר, כתבתי והכנסתיו לכיסי. מידי פעם אני מוציא הפתק, מתבונן בו, וחושב על החסרונות שבי עצמי. בדרך כלל הנני כותב את הפסוק הזה לפני החג, אולם הפעם נשמט הדבר מזיכרוני ולכן נאלצתי לכתוב היום - בחול המועד. ״אצלי זה עניין של פקוח נפש״!

איש אחד התלונן לרופא שאשתו לא שומעת היטב וביקש שיתאים לה מכשיר שמיעה. שאלו הרופא, מה החומרה של הפגיעה בשמיעה? כמה אחוזים היא לא שומעת? אמר הבעל אני לא יודע, אבל כל מה שאני שואל היא לא שומעת...

״יודע מה״, פנה אליו הרופא, ״לך הביתה ונסה למדוד מהו המרחק שבו נחלשת שמיעתה, מהיכן היא שומעת ומכמה מטרים היא מפסיקה לשמוע, ותחזור אלי״.

האיש חזר הביתה ושאל בלבביות: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ אין תגובה.

התקדם חמישה צעדים ושוב שאל: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ ועדיין אין תגובה.

התקדם שוב, כבר די קרוב למטבח, שאל בשלישית: ״מה שלומך? מה בישלת היום?״ ותגובה אין.

נכנס למטבח ושאל שוב.

עונה לו אישתו: ״שניצל! פעם רביעית שאני אומרת לך, שניצל!״.

פתאום חדרה ללבו ההכרה שבעצם הוא זה שצריך טיפול...

השבוע נחגוג בע"ה את אחד הימים העצומים בשנה: יום העצמאות!!!

לפני 67 שנה קיבלנו מדינה מהקב"ה, גם אם זו היתה אוגנדה או קנדה היינו צריכים להודות ולהלל ולשבח לקב"ה על כך שהגויים לא שולטים עלינו ולא מוצצים לנו את הכסף ואת הדם שלנו כפשוטו ולא הורגים אותנו כל פעם שמשעמם להם...

על אחת כמה וכמה שזכינו לחזור לארץ ישראל ארץ האבות מתנת ה' יתברך! 'אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה'!
ארץ שאבותינו במשך 2000 שנה היו מוכנים להגיע לכאן לנשק את עפרה ולמות עם חיוך על השפתיים!
כן, החול שהילדים שלנו משחקים עליו בגן שעשועים ושאנחנו דורכים עליו בדרך למכולת, הם היו מוכנים למות בשביל לנשק אותו!!!

כמה נתונים חיוביים להעצמת אמירת התודה לקב"ה:

שיעור השינוי ב /	2014	1984	שנה
100%	8.2	4.1	מספר תושבים (במיליונים)
920%	307	30	תוצר (במיליארדי דולרים)
414%	36	7	תוצר לנפש (באלפי דולרים)
2,866%	89	3	רזרבות מט"ח (במיליארדי דולרים)
-76%	66%	280%	חוב ממשלתי כאחוז מהתוצר

שיעור השינוי ב /	2014	1984	שנה
-75%	5%	20%	הוצאות ביטחון כאחוז מהתוצר
-30%	32%	45%	נטל המס
-90%	1%	10%	הסיוע האמריקני כאחוז מהתוצר
860%	96	10	היצוא הכולל (במיליארדי דולרים)
82%־	3%	17%	גירעון הממשלה כאחוז מהתוצר
אינסופי	38%	0%	אנרגיה ממקורות עצמאיים (עצמאות אנרגטית)
אינסופי	41%	0%	מים ממקורות מותפלים (מסך התצרוכת)

מה אתה בוחר לראות במדינה הזאת? נס עצום עצום עצום, קיבוץ גלויות, הצלה מרצח עם בכל המלחמות שעברנו, עוצמה של תורה שלא היתה כמותה מעולם, עוצמה כלכלית, ביטחון צבאי, שפע ברכה.

או להתבכיין על מה שעוד נשאר לתקן?

״אינני רוצה לראות צללים אני רואה במדינה אור גדול. לא היתה מעולם תקופה רבת אור כמו תקופתינו אנו במדינתנו" (הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצוק"ל).

מפרשת השבוע אנחנו לומדים שכל אלו שמוציאים דיבה על ארץ ישראל כנראה צריכים להסתכל פנימה...

שבת שלום ומבורך!!!

פרשת תזריע - ויום העצמאות: הפנימיות הטהורה והקדושה

הפנימיות הטהורה והקדושה

ויקרא (יב,א-ו): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן".

יולדת טמאה שבוע לזכר ושבועיים לנקבה. ויושבת על דם טוהר 33 לזכר ו66 לנקבה.

למה יש הפרש בין זכר לנקבה?

אם נאמר שנקבה פחותה, שהרי ימי הטומאה אחרי לידתה גדולים יותר, אז מדוע ימי הטוהר המופיעים בעקבותיה ארוכים יותר?

וכן מה חטאה היולדת שבגין אותו החטא היא צריכה להביא חטאת?

גמרא (נדה לא:): "שאלו תלמידי את רבי שמעון בן יוחאי מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להם: בשעה שהיא כורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קורבן".

"ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? עונה להם רשב"י: זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת לארבעה עשר יום".

מכירים את המבטים של ההשתתפות בצער כשנולדת לך בת?

אח שלי עלה לאוטובוס לשדרות ואחד מהנוסעים ראה שיש לו צמיד של הבית חולים על היד אז הוא שואל אותו מה נולד? בת! אז הוא עושה: אה, בסדר...

מרוקאי אחד חיכה בחדר ההמתנה שאשתו תלד...
יוצאת האחות ואומרת לו נולדה לך בת! 
הוא צועק מה בת אמרתי לה בן!!! והופך את כל החדר... 
אומרת לו האחות רגע אני אבדוק,
בודקת ורואה שטעו זה באמת בן, 
היא רצה החוצה ואומרת סליחה סליחה זה בן! 
נרגע המרוקאי ואומר לה: את רואה רק בצעקות הולך פה!

דעותיה של האישה מושפעות מאוד מהיחס החיצוני של העולם.

"זכר הכל שמחים בו" - מסיבות חיצוניות לידת זכר נחשבת יותר, הן מכיוון שהוא נושא את שם המשפחה והן מכיוון שבטווח הקצר הוא ינהיג יותר, יעזור יותר בפרנסה וגם מבחינה רוחנית-חיצונית הוא חייב ביותר מצוות ויעסוק יותר בתורה.

"נקבה הכל עצבים בה" - כי מבחינה חיצונית אין לה את כל היתרונות שהזכרנו בזכר והיא מונהגת ולא מנהיגה כאיש.

לכן לוקח לה שבוע להתחרט בזכר ושבועיים להתחרט בנקבה!

אז למה הימי טוהר בנקבה כפולים באורכם מהזכר?

הרב קוק ב'עולת ראיה' (על ברכת שעשני כרצונו): "עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החמרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלהית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה (מוכנה) להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלהים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החמרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר, וע"כ מברכת היא האשה בהודאה על חלקה הטוב: שעשני כרצונו".

וכן בגלל שהאשה היא שמביאה חיים לעולם.

בראשית רבה (יז,ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האישה".

אחרי הימים הראשונים, המבטאים את ההתרשמות החיצונית, מגיעים ימי הטוהר ומבטאים את הערך האמיתי והעמוק של הדברים ואז רואים שבפנימיות לידת נקבה היא יותר גבוהה מלידת זכר.

אבל אפי' שהיא התפללה והתחננה לזכות לילדים וחיכתה תשעה חודשים ללידה, עדיין בלידה הצער הרגעי, הקשיים והכאבים הכרוכים באותה מתנה גדולה גורמים לה שלא תחפוץ יותר במתנות כאלו. ומונעים ממנה להסתכל אפילו שבוע-שבועיים קדימה ולמנוע ממנה את החלטתה הנחושה, את הנדר, לפרוש מבעלה.

מה אפשר לעשות עם הייסורים האלו? מה עוזר לאשה להתעלות מעל לקשיים ולראות את המבט הפנימי של הטוב שבפנים?

הרב קוק (עין איה שבת פ"ה פ' נג) אומר שבלידת תינוק, עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה מגיעים איתו גם "חולי וקצף, חבלי לידה ויסורים מסובכים" - כדי להיפטר מאותה הרגשה רעה שמתלווה ולהתרומם לשמחה שלמה יותר בחיים החדשים צריכים להתקשר לריבונו של עולם ולהדריך את החיים על פיו, וזאת אפשר לעשות, לאחר שחיכו מעט ועיכלו את הדברים, על ידי הקרבת הקורבן לשמו יתברך.

"אבל מי ימחה את הרושם הקודר מהיסורים והעצב… הקירוב אל ה', החטאת והעולה, להתם חטאת האדם הכרוכה עימו בשובבות ליבו ולהינשא בנפש נישאה אל אהבת רוממות צור חי העולמים, מקור אהבת כל היצורים".

השבוע נזכה בע"ה לחגוג את יום העצמאות, וכמו כל יצירה חדשה וכל חיים חדשים, ככל שהיצירה יותר עליונה כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר.

כדי לראות, לשמוח ולהודות על המתנה הגדולה ולא להיות מושפע מהיסורים והכאבים הזמניים המתלווים עימה, צריכים לקשר את הדברים (את כל מה שקורה מסביבך!) לקב"ה וכך להתעלות מעל כל החבלי לידה שכרוכים בלידה ולראות את הפנימיות של הגאולה האמיתית!

לא להיבהל מהצרעת דוקא היא זו שתגרום לך לשנות את דרכיך היום שאין צרעת מה יגרום לך להשתנות?

צרעת הבתים היא זו שגרמה להם לחשוף מטמוניות ולבנות בתים של קדושה!

וכן בהפטרה "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער" ישועת ישראל מהמצור שעשו עליהם מחנה ארם נודעה והתגלתה דוקא על ידי מצורעים, שנודו והוצרכו לשבת מחוץ לחומת העיר!

אם הבנים שמחה: הגאולה באה דוקא ע"י עוף טמא [1].

כל הדברים האלו נראים גרועים בחיצוניות, אבל בפנימיות הם מובילים לגאולה!

להסתכל על הפנימיות^[2]!!!

לא להתפתות אחרי הצבע החיצוני שחור או לבן - תמיד יש את הפנימיות ואת הפנימיות דפנימיות!!!

---

[1] אם הבנים שמחה (ב,יג עמ' קלד-קלז): "ידעתי בני ידעתי, כי תוקשה לך קושיא גדולה על דברינו. אם כן הרי שהבנין שנעשה בימינו בארץ הקדושה הוא סימן ואות על הקץ שקרב לבוא, ואתחלתא דגאולה, איך יתכן שרוב בוני הארץ המה לדאבונינו מחללי שבתות ועוברי עבירה, ר״ל וכמעט אשר כגויי הארץ המה בעוה״ר, ואיך יתכן שהבורא כל עולמים יעשה אתחלתא דגאולה ואות וסימן על ידיהם, הלא קיי״ל מגלגלין זכות ע״י זכאי?

אהובי, בני, קושיתך עצומה לכאורה, אבל הסכת ושמע לדברי. דע בני כי מי יעמוד על מפעלות תמים דעים, והנה זה אלקי עולם בורא הכל, ומאתו כל אשר נעשה בארץ, ועמקו מחשבותיו, מסבב סיבות וגלגולים, וקושר נימא בנימא, עד שיתקיימו גזירותיו למטה בעולם התחתון — הוא יודע ומבין למה בחר דוקא באלו לעשות אתחלתא דגאולה, ואות וסימן לטובה על ידיהם.

ולרווחא דמילתא, בא ואראך דוגמא, גמרא מפורשת בחולין (סג.), לגבי עופות טמאים. שאומרת הגמרא: ״רחם — זו שרקרק. א״ר יוחנן: למה נקרא שמו ׳רחם, — כיון שבא רחם באו רחמים לעולם (ופירש רש״י: ״רחמים — מטר״). אמר רב ביבי בר אביי: והוא דיתיב אמידי ועביד שרקרק (ופירש רש״י: ״כשהוא מצפצף נשמע כאומר שרקרק״). וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריק — אתא משיחא, שנאמר ׳אשרקה להם ואקבצם״, עיי״ש. ובזכריה (י,ח) פירש רש״י: "אשרקה להם — כדרך השורקים לסימן ואות לבוא אליו הטועין בדרך. ׳ואקבצם — לעת קץ לעתיד״, עכ״ד.

ולפום ריהטא, עמדתי משתומם כשעה חדא על דברי חז״ל בזה. דעפ״י דבריהם הבטיח הנביא, שלעת קץ העתיד ינתן לנו האות והסימן של הגאולה ע״י עוף טמא, וכן אמרה הגמרא בפירוש: ״גמירי, דאי יתיב אארעא — אתי משיחא״, וכאומר — דבא להם בקבלה, דעוף זה יבשר לנו את הבשורה של הגאולה, וכפירוש רש״י (שם בחולין) דסימן בשורה הוא, עיי״ש.

הרי, דבשורת הגאולה דלעתיד תהיה ע״י עופות טמאים. ומה תאמר בני על זאת, ותקשה ג״כ ככה קושיא לאלקינו, למה יעשה כזאת לבשר לנו את הבשורה היותר גדולה שאנו מצפין אליה בכליון עינים ובכל אות נפשינו ע״י עופות טמאים דוקא, הלא יותר היה מן הראוי לעשות זאת ע״י עופות טהורים, לגלגל זכות כזאת ע״י זכאי וטהור ולא ע״י טמא. אלא האמת היא כאשר כבר אמר איוב (יא,ז): ״החקר אלוק תמצא", מי יחקור פעולותיו ומי יעמוד על דרכיו, אלקים הבין דרכו למה דוקא עושה שליחותו בבריה זו, ובהדי כבשי דרחמנא למה לך.

עכ״פ, הראתיך לדעת בני, דוגמא לנידון שלפנינו, אשר מזה תבין שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו. והעיקר, כי האמת עד לעצמו, כי המה שלוחי דרחמנא, ושתוק ואל תקשה קושיא לאלקינו, ודי לחכימא ברמיזא.

ואם תרצה, אראך ביתר ביאור דבוני הארץ האלה — אשר הם בעיניך כרשעי ישראל, ח״ו — הם הם מבשרי הגאולה, ועליהם רומז הש״ס דחולין הנ״ל למבשרי הגאולה.

דרבנו הקדוש (ר' אלימלך מליז'נסק זצ"ל), בספר הקדוש ״נועם אלימלך (פרשת ויקרא דף נד עמ' ד) מכנה את רשעי ישראל בשם עופות טמאים, וכתב עפ״י הקבלה דהמה העופות הטמאים הנזכרים בתורה (עי' ״בכור שור" בבבא קמא צב:, ו״תורת חיים״ בפרק חלק, שג״כ כתבו כן עפ״י הקבלה. ויען שאני כותב כעת בלי ספרים במחיצתי. כי אני בגלות פה עיר הבירה וטמון בירכתי הבית במקום מוצנע, א״א לי לציין המקומות בספרים הנ״ל). ועפי״ז, הענין מבואר בהדיא, שחכמי הש״ס גילו לנו שסימן הגאולה יבא לנו ע״י עופות טמאים, ורשעי ישראל המה העופות הטמאים עפ״י הקבלה. א״כ, הרי לך בני, דכך באה בקבלה, וכמו שאמרו בש״ס ״גמירי״, ועל הקבלה אין להקשות מידי, וכמו שאמרו בש״ס הרבה פעמים ״אם הלכה נקבל״, ואין להקשות מידי. והבן, כי זה ברורא דמילתא, ואקוה בני שתנוח דעתך בזה, וד״ל...

אך בני, חוץ ממה שכתבתי למעלה להניח דעתך בתמיהתך הגדולה, שאיך יתכן שהקב״ה יתחיל הגאולה ע״י עוברי רצונו וע״י אנשים שאין ניכר בהם שום לחלוחית של יהדות, ח״ו, העיר ה' את לבי לתת טעם לשבח בזה, אף לדעתינו הקצרה.

ואקדים לך גמרא דסנהדרין (דף צז ע״ב) על הפסוק ״אם יתמהמה חכה לו״ — ״שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה, תלמוד לומר 'לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם (ישעיה ל,יח) (ופירש רש״י: ״יחכה ה״ — הוא עצמו מחכה ומתאוה שיבוא משיח). וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב? — מדת הדין מעכבת״, עכ״ל הש״ס הנצרך לענינינו. הרי לך, שהי״ת מחכה ואנו מחכים לגאולה, ורק מדת הדין עומדת ומעכבת.

והנה. מבואר בספרי המקובלים. שבעת שהי״ת רוצה לעשות איזה דבר גדול בעולם שנוגע לעליונים בשמי שמים ולתחתונים בארץ, אז הי״ת מעטף דבר זה בכמה מיני עיטופים, ואפילו באמצעים שאינם נאים ועוד הם כעורים, כדי שלא ירגישו בזה הדינים והמקטרגים. ואלמלי (אילו כן) היה נעשה בפומבי, תיכף היה עולה המקטרג לקטרג, ומדת הדין היתה מעכבת בדבר.

וזה לשון הש״ך (על התורה בפרשת ״וישב״): ״שמעתי בשם הר׳ יעקב ארי״ז ז"ל, שקיבל מרבותיו, למה היחס והשררה והמלכות של ישראל יהיה על זה הדרך, שהרואה יראה שח׳׳ו יהיה צד ממזרות?" עיי״ש שחשב כל ההשתלשלות של משיח, שהיתה על דרך מכוערת ופריצות. ״אלא, שעשה הקב׳׳ה כן, כדי להביא מלך המשיח בהיסח הדעת, כדי שלא יקטרג המקטרג, כמו שאמר בזהר... ולזה רמזו ז"ל (סנהדרין צז. שם הגירסא עקרב) נחש, מציאה, משיח — באין בהיסח הדעת של מקטרג... ועשה הקב׳׳ה כן, כדי שיסיח השטן דעתו ויאמר: השררה והמשיח לא יבואו אלא מהיחס והקדושה, ולא יבוא על זה הדרך" עיי׳׳ש שהאריך בזה.

ועיין ג״כ בספר הקדוש ״מגיד מישרים״ (בפרשת ״ויגש"), דהמלאך גילה לרבנו הב׳׳י הטעם שאיצטריך דוד ומלכא משיחא דייתו מרות המואביה, משום דע׳׳י כך ״אית לה תוקפא לאתקפא על ההוא סטרא״, עכ״ל.

וכן כתב בספר הקדוש ״נועם אלימלך״ (בפרשת ״וישב״), ״שכל דבר שאדם רוצה לשבר כוחו, צריך לשבר בדוגמא מיניה וביה״, עיי׳׳ש. והן הן ממש כדברי ה׳׳מגיד מישרים״ הנ׳׳ל. ועיין עוד ב׳׳נועם אלימלך" (פרשת ״קרח״) על מדרש (ב"ר נ,י): ׳״מצאתי דוד עבדי״ — היכן מצאו בסדום״. וכתב: ״דנראה שהוא על דרך דאיתא בספרי המקובלים (שער הגלגולים הקדמות טו,כז,לח. שער הפסוקים איוב סי' א. ליקוטי תורה לאריז"ל איוב א ד"ה 'ענין איוב') טעם למה יצא אברהם מתרח, וכן כמה צדיקים הקדושים יצאו מאבות הטומאה? ופירשו, מחמת שהמקטרגים החיצונים בראותם הנשמה העליונה וגבוהה — אינם מגיחים לה לצאת לעולם. ועושים כל התחבולות לעכבה. מה עושה הקב׳׳ה. נותן אותה בגרף טמא ואז מניחין אותה, ועי"ז באתה הנשמה בעולם, כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא סוברים שבודאי אי אפשר שתעלה במעלות קדושים (ומניחים לה לצאת)״. עכ״ד הקדושים.

וכן הוא ב״אלשיך״ (על רות פ"ג ובסוף הספר), וב׳׳אגרת שמואל״ (על רות פ"ג), דאי אפשר לדבר גדול בקדושה להשתלשל אלא ע׳׳י עבירה. עיין בדבריהם.

(ודע, דבמה שהבאתי בפנים בשם גדולי המקובלים, דאורו של משיח, יען שגבה מאד, לא היה יכול להשתלשל למטה אלא ע׳׳י עיטופים מכוערים, כדי להתגנב מפני המקטרגים, תתיישב מאד תמיהת רש״י (בדברי הימים א' ב,ד) בפסוק ״ותמר כלתו ילדה לו את פרץ ואת זרח״. וז״ל: ״תמיה אני, האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד״, עכ״ל הקדוש. ונראה לתרץ תמיהת רש״י ז״ל, דבתחילת הספר (דבה"י א' א,א) כתב רבנו ז״ל, דעזרא כתב היחס הזה ע״י חגי זכריה ומלאכי, והכל בשביל יחס דוד המלך. ולפיכך יחסם מאדם עד אברהם ומאברהם עד דוד. ובשביל שכל היחוס נכתב בשביל דוד, השגיח הכתוב על כבודו של דוד בכל סדר היחוס, וכמו שכתב רש״י (שם) בפסוק ״בני יצחק עשו וישראל" (שם,שם,לד), וז״ל: ״מפני כבודו של דוד אמר ׳ישראל׳ ולא ׳יעקב׳״. ועתה, אחר זה, תגדל התימה של רש״י, למה כתב הפסוק ״ותמר כלתו״ וכו', האיך מזכיר גנות זקנתו של דוד, והיא תימה גדולה. ובודאי, שתמיהת רבנו היא, שלא היה לו להזכיר תיבת ״כלתו״, אלא לכתוב סתם ״ותמר ילדה לו את פרץ ואת זרח״. דאם שלא לכתוב כלל מלידת פרץ וזרח ליהודה — זה אי אפשר, כיון שהם עיקר יחוסו של דוד, שבא מהם. אלא ודאי, דכוונתו היתה, שלא היה להכותב להזכיר תיבת ״כלתו״, דבתיבת ״כלתו״ היא גנות לזקנתו של דוד. וזה ברור בכוונתו של רבנו רש׳׳י.

ונראה, דבמה שהבאתי בשם המקובלים, שהיה מוכרח לעטוף לידת המשיח במעטה מכוער, כמו מעשה לוט ותמר ואינך, א״כ, עיקר ביאת אורו של אדונינו דוד לעוה׳׳ז היתה ע״י שתמר היתה כלתו של דוד (צ"ל יהודה), שלולי זה לא היה בכוחה להוליד את פרץ ואת זרח, וגם היתה מתעכבת ביאת דוד לעוה׳׳ז. וכיון דהעיקר בסדר היחס הזה הוא להודיענו איך היתה ביאתו לעולם, והך סיפור כלתו — הוא העיקר בסיפור ביאת דוד לעוה״ז, על כן לא היה הכותב חושש על הגנות שיש בתיבה זו, כיון שהוא הוא העיקר בסיפור היחס של ביאת אדונינו אלינו. ועוד יותר, יש לומר דלא הוי גנות כלל, דמתוך גנותו בא לידי שבחו, דיען שאורו גדול כל כך, לעילא ולעילא עד גבהי מרומים, מוכרח היה להעלימו במכסה לא יפה. נמצא, דזה באמת שבחו הגמור, ואין כאן גנות כלל וכלל. ומיושב היטב תמיהת רבנו רש׳׳י. והדברים כנים ואמיתיים, ודוק).

וכן עיין בספר ״גבורות השם״ לרבנו מהר״ל מפראג (פרק יח), ואעתיק את לשונו הקדוש, כי דבריו הקדושים מפיצים אור על הנעשה בזמנינו בארץ ישראל, הגם שנעשה ע״י פועלים בעלי החומר במדה גדולה מאד ובגשמיות רבה, אעפ"כ יהיו מביאים למדרגות אלקיות גדולות, וח׳׳ו לרחקם ולמנעם במפעלם, אלא אדרבה לקרב אותם בכל מה שאפשר, ולהיות בסיעתם. כי זה הרצוו האלקי להעשות דוקא כן, ותכליתו ויסודתו בהררי קודש להשתלשל מאלו הפועלים ענין נורא ונשגב מאד. אשר הוא תכלית עתידינו הגדול והרמת הקרן של האומה הקדושה אשר עליה נבאו כל נביאינו הקדושים.

וזה לשון רבנו ז׳׳ל: ״ועוד יש לך להבין... כי מלכות ישראל הקדושה, שיש לה מדרגה אלקית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה, שכך ראוי למלכות שיש לה מעלה אלקית. מעלה פנימית. והכל רמזו במה שאמר ׳ואוציא אש מתוכך׳ (יחזקאל כח,יח), כי יציאת הקדושה הנמשלת לאש, לדקות האש, תצא מתוך דבר חול ושורף את הכל. וכן תמצא. שהפרי כאשר הוא בלתי נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלימותו, ואז כאשר הפרי גדול — נפסדה הקליפה מכח גידול הפרי. שכל דבר שיש לו מדרגה פנימית, הוא יוצא מתור דבר שהוא חיצון לו. ולכך היה גדל משה רבנו ע״ה בבית פרעה, להיות יוצאת המדרגה הקדושה האלקית שהיתה למשה מתוך דבר החמרי, דאל"כ — לא היה אל הנבדל מדרגה פנימית. והבן הדבר כי הוא עמוק מאד. והוא ידוע למי שיודע בעניו דברים הנבדלים היוצאים ומתעלים מתוך דברים החומריים. וכן משיח יושב במדינת אדום״, עכ״ד האלקיים.

הרי כל דברי רבותינו גדולי עולם הנ׳׳ל, עולים בקנה אחד, שכל דבר גדול צריך לצאת מדברי חול, ואז עולה ונתעלה למעלה ולמעלה, והכל הוא להתגנב מן המקטרגים, שיבוא להם בהיסח הדעת".

[2] 'המזל פשוט בורח מחיים פישלר', אמרו כל מכיריו של איש העסקים הכושל. ואכן, בכל עסק שחיים פישלר שלח את ידו, הוא הצליח להפסיד כסף.

חיים פישלר הגיע ממשפחת סוחרים עשירים, שחלקם עסקו בנדל'ן וחלקם היו סוחרי זהב ויהלומנים. אבל הוא עצמו נכשל חרוצות בכל עסק שפתח. תמיד מישהו הצליח לעבוד עליו ולהוציא אותו בידיים ריקות. בכל פעם שהוא סיפר לידידיו בהתלהבות על תחום עיסוק חדש, המתינו כולם לראות באיזו דרך יצירתית הוא יפסיד את כספו הפעם. באחת הפעמים מכר לו סוחר ממולח תכשיטי זהב ולאחר מכן התברר שזה ציפוי זהב בלבד, במקרה אחר מישהו מכר לו אבני חן ססגוניות, שלאחר מהן התבררו כזכוכיות צבועות בשיטה מיוחדת וקשה לגילוי.

יום אחד ישב חיים פישלר בחנותו, ולפתע נכנס אדם בלתי מוכר. האיש פתח נרתיק קטן והוציא מתוכו חמש אבנים שחורות שחיים פישלר טרם ראה כמותן מעולם.

'מה זה?' שאל את האיש.

'אלו פנינים שחורות שמגיעות מאי מסוים בדרום יפן. זה הולך להיות הדבר הבא בתחום הפנינים”.

'פנינים שחורות? מי יקנה פנינים שחורות?'

'תתפלא שזה מה שהולך היום בחו'ל', אמר האיש. 'קח את האבנים הללו ונסה למכור אותן, ותראה איזה ביקוש יש להן”.

חיים פישלר אכן נטל את האבנים והציע אותן לכמה לקוחות. להפתעתו התברר לו שאנשים אכן שמעו על הסוג החדש של הפנינים והיו מוכנים לשלם עליהן מחיר גבוה פי כמה מהפנינים הרגילות והלבנות.

'אתה יכול להביא לי עוד פנינים כאלו?' התקשר חיים פישלר אל האיש, והלה אכן הביא לו עוד מספר מצומצם של פנינים שחורות, שגם אותן מכר פישלר ברווח הגון.

'סוף סוף מצאתי עסק מוצלח', חשב פישלר, 'אבל מדוע שארכוש את האבנים מהסוחר? עדיף לנסוע ולהשיג את האבנים הללו במקור, בדרום יפן, ואז אוכל למכור אותן ברווח כפול ומכופל”.

הוא לווה כסף מידידים, בירר היכן בדיוק מצוי אותו אי, וטס ליפן.

כשהגיע אל אזור האי, התברר לו שכמה דילרים יפנים ממולחים כבר הספיקו להשתלט על השוק. הם רכשו מראש את כל הפנינים שהכפריים היו שולים ממעמקי הים, וכל הסוחרים מכל רחבי העולם הופנו רק אליהם. אותם דילרים ממולחים הרוויחו דמי תיווך, אולם המחיר עדיין היה זול בצורה ניכרת, והסוחרים יכלו לחזור לארצותיהם ולמכור את הפנינים ברווח נאה.

חיים פישלר ניהל משא ומתן ממושך עם הדילרים היפנים, והשיג כמות נאה של פנינים שחורות במחיר זול במיוחד. הבעיה היתה שגם שלטונות המכס בארצות השונות כבר שמעו על הפנינים החדשות והיקרות, וגם הם רצו את חלקם. בעוד שהפנינים הלבנות חויבו במכס נמוך, הרי שלפנינים השחורות נקבע שיעור מכס גבוה במיוחד.

חשב חיים פישלר וחשב עד שמצא פתרון: הוא קנה צבע לבן מיוחד, וצבע את כל הפנינים השחורות בלבן כדי להטעות את אנשי המכס.

 כל הטיסה עברה עליו במתח ובחשש שמא התרמית תתגלה בשדה התעופה והוא יחויב במכס ואף בקנס, אך כשהוא הגיע לישראל, העניין עבר בשלום. המוכסים כלל לא בדקו את הפנינים, הוא שילם את המכס הנמוך הקבוע לפנינים לבנות, ונסע מיד לחנותו כדי להחזיר את האבנים לקדמותן.

חיים פישלר סגר את כל החלונות היטב כדי שאיש לא יראה את מעשיו, ואז נטל חומר ממיס צבע ועבר בעדינות עם מכחול דק על פני הפנינים.

החומר עשה את פעולתו, ואט אט ירד הצבע הלבן והפנינים השחורות התגלו במלוא יופיין. אך לאחר כמה רגעים החל הצבע השחור להתמלא בכתמים לבנים ומכוערים. פישלר המבוהל הוסיף עוד חומר ממיס צבע. תוך שניות נעלם לחלוטין הצבע השחור, והפנינים שבו להיות פנינים לבנות ובוהקות. האמת המרה נחשפה: אלו היו פנינים לבנות רגילות, שאנשי העסקים הרמאים בדרום יפן צבעו אותן בשחור כדי לעבוד על אנשים תמימים כמו חיים פישלר...