עולם ברור!
יום של זקיפות קומה
הרב אליאב תורגמן
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מגיע בכל שנה, ומעלה עמו שאלה יסודית שלא תמיד שואלים אותה במפורש: מה אמורה להיות תפיסת הזיכרון? מה הוא בא לעשות בנפשנו?
שאלה זו אינה רטורית. היא שאלה מהותית בנוגע לאופיו הרוחני של יום שלם, תוקפו של יום.
יש הסבורים שיום הזיכרון הוא בראש ובראשונה יום של שבר: יום שנועד להעמיד אותנו מול כאב חסר פשר ומול קושי שאין עליו תשובה. הדכדוך, הכבדות, המתים שלא חזרו, המחיר הבלתי נתפס. כל אלה הופכים בתפיסה זו לתוכנו של היום, המוגש יחד עם מוזיקה נוגה ואווירה פסימית.
לפני שנשלול תפיסה זו, אנו צריכים לדעת שאכן, הכאב אמיתי ועמוק, ואין להקל בו ראש.
ערך החיים
אבל יש תפיסה אחרת. תפיסה שמקורה עמוק בחכמת ישראל העתיקה. והיא אינה מפחיתה בכהוא זה מן הכאב, אלא מציבה אותו בתוך מבט גדול יותר, איתן ונישא.
“החיים תופסים הם את ערכם רק עם הדעה של קדושת מסירות הנפש. כשיש על מה למסור את החיים, אז החיים הם דבר שיש להם ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו על ידי קדושת מסירות נפש.”הרב קוק זצ"ל — שמונה קבצים, קובץ ה', פסקה רנו
הרב קוק מסביר, שמסירות הנפש היא מה שמגלה את ערך החיים האמיתי. חיים שאין עבור מה למסרם, הם חיים חסרי עמוד שדרה. ולעומת זה, חיים שיש בהם תוכן גדול דיו למסור עליהם את הנפש, הם חיים של חופש, של קודש, של הוד — “וכל לח החיים הוא מתגלה בזיוו” — כל המשמעות של החיים, השמחה, המשפחתיות, הבתים והמשפחות מתגלה ערכם דווקא “על ידי קדושת מסירות הנפש”.
“ומסירות הנפש היא ראויה להיות על תוכן כל כך עשיר ומלא, עד שכל העושר של החיים, עם כל תנובתו האידיאלית הרוחנית העליונה, יהיה נשאב אל תוכו ובטל אליו כניצוץ בלהבת.”הרב קוק זצ"ל — שם
כל החיים, בכל עושרם ורוחבם, נשאבים אל תוך ניצוץ אחד של מסירות נפש ובטלים אליו. לא משום שהחיים בטלים וחסרי ערך. אלא משום שניצוץ הקדושה הזה הוא הלהבה שממנה נוצקו כל החיים מלכתחילה. “למענך אלוקים חיים.”
המקור לכל זה טמון עמוק יותר. הרב קוק מסיים את הפיסקה בדברי רבי עקיבא: “כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, מתי יבוא לידי ואקיימנו.”
רבי עקיבא לא חי בצל המיתה. הוא חי בתשוקה של חיים, חיים עליונים, תשוקת הקודש. כל ימי חייו ייחל לרגע שבו יוכל לממש את מה שכל חייו ידע: שאהבת ה' עולה על הכל, ואפילו על החיים עצמם. וכשבא הרגע, בשעת הוצאתו להורג, קרא קריאת “שמע ישראל” ומסר את נשמתו באחד.
זו המשמעות של “ואהבת בכל נפשך” — לא כניעה לגורל המוות וקידוש המוות, אלא שחרור אל משמעות עליונה של חיים, חיים עליונים, שקריאתם מהדהדת מן העולם ועד העולם.
מבט של עולם ברור
הגמרא במסכת פסחים (נ, א) מספרת על יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי, שחלה ויצאה נשמתו ולבסוף חזר לחיים. שאלו אביו: מה ראית? השיב: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר לו אביו: בני, עולם ברור ראית.
ועוד מוסיף רב יוסף, ששמע שם בעולם העליון, שתי הכרזות. הראשונה: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. השנייה: הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.
ומי הם הרוגי מלכות שעומדים במחיצה שאין כמותה? לוליינוס ופפוס, שני אחים שמסרו עצמם למיתה כדי להציל את כלל ישראל מגזירת מוות — עמדו ואמרו לשלטון הרשע: “אנו הרגנוהו” — ועל עצמם לקחו את הדין, ולישראל נתנו חיים.
“הך מלתא לחודא הוי בהו, שנהרגו על קידוש השם, ותו לא הוה בהו.”רש"י — בבא בתרא י, ב
רק דבר אחד היה בהם. קידוש השם. ואותו דבר אחד הקנה להם מחיצה שאין בריה יכולה לעמוד בה.
מה מגלה לנו הגמרא הזאת? שיש ממד שמעבר לתורה ושמעבר למעשים. ממד שנולד ברגע שאדם מוסר את עצמו בעד אחרים. הגדרתו הפשוטה: הקדשת עצמו לה' ולישראל.
תכונת מסירות נפש
“תכונת מסירות הנפש היא הקדושה העליונה, המגלה שכל נטיות החיים וגילוייהם דברים טפלים הם, והדבר היסודי המהותי של החיים איננו כי אם אור ה' לבדו.”הרב קוק — עין איה, שבת ב, פ"ט, קמד
מסירות הנפש אינה פגיעה בחיים ובערכם, היא גילוי של מה שהחיים בנויים ממנו באמת. כשאדם מוסר את נפשו, הוא מגלה שמה שנחשב לעיקר — הבריאות, השלמות הגופנית, ההמשכיות — כל אלה הם טפלים לדבר אחד: אור ה'.
ההבנה הזו טבועה בנשמתם של ישראל. זוהי מהות חיינו, גם בלי להבין ולדבר. חיילנו מבטאים זאת באומר החיים שלהם, במוכנות למסירות הנפש, אפילו ללא הכרה.
“תחתונים הללו, אשר מצד.. חייהם של בני גילם והלך רעיונותיהם הנם מושפלים כ"כ בעיני המון רב של האומה, אשר בעד תקוותה באו עד כדי מסירות נפשם, כמה הם למעלה, במעלת קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים.”הרב קוק — מאמרי הראי"ה, “על במותינו חללים”
בדמייך חיי
“הדם האדום הזה, המורה על דבקות טבעית של מסירות נפש, הקבועה באומה בקשר עם החבה הנצחית של הארץ, הוא מתקשר עם ברית הקדושה של הארץ, עד שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתק את הקשר הקדוש הזה.”הרב קוק — עין איה, שבת, קיד, ד'
הדם שנשפך אינו עדות לאסון בלבד. הוא ברית. ברית בין העם ובין ארצו. ברית שכל סיבות שבעולם לא יוכלו לנתקה. הם מסרו את נפשם, ובזה חתמו בדם את השייכות הנצחית של האומה לאדמתה.
מה, אם כן, צריכה להיות תפיסת הזיכרון?
לא כפיפת קומה. לא דכאון ושפלות רוח עצובה ועצבנית, לא שקיעה בתוך כאב שאין ממנו מוצא.
אלא זקיפות קומה. הכרת גודל. ידיעה שמה שנעשה כאן, בעזה ובלבנון, במרחבי ארצנו, ובגבולות ובאיראן, הוא ממד של קדושה שאין כמותה.
לעמוד בצפירה זה לא רק לזכור זכרון המתאמץ לזכור את שהיו ואינם. אלא זה להכיר שאנחנו עם שיש לו על מה למסור את חייו. ושמסירות נפשם של אחינו הקנתה לחיינו עומק שלא יגיע ממקום אחר.
“כל מרץ, כל עז וחיל, כל שאיפה טהורה מלאת חיים, היוצאת מן הכח אל הפועל בחיי יום יום, יונקים הם מזיו הקודש של תשוקת מסירות הנפש על קידוש השם.”הרב קוק זצ"ל
כל מה שאנחנו בונים כאן — המשפחות, הישיבות, הערים, המדינה והישובים הפורחים — כולם יונקים מזוהר הקדושה של מי שמסרו את נפשם.
לזכור אותם כראוי — זה לחיות מתוך אותו זוהר. זה לא ליפול, אלא להתרומם.
“אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו.”
— הרב אליאב תורגמן —
