‏הצגת רשומות עם תוויות מחבלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מחבלים. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 2 בינואר 2019

פרשת וארא - מוות למחבלים


מוות למחבלים


מעשה צדיקים: בתקופתו של רבי אברהם בן מוסה, שלט בעיר פאס שריף – מנהיג רוחני של המוסלמים – שונא ישראל, שתמיד חיפש אמתלה להצר ליהודי. גם לדרוך בחצרו אסר על היהודים.
לרבי אברהם היה שכן יהודי ירא שמים ובעל לב טוב. יום אחד עבר האיש בלא כוונה, בשטח חצירו של השריף, קם בעל הבית והרג את היהודי. כששמעה אמו של רבי אברהם על הריגת היהודי, נעצבה אל לבה והתחילה לבכות.
ראה רבי אברהם שאמו בוכה, שאל אותה, מה לך אמי היקרה שאת בוכיה ?
סיפרה לו את עניין הריגתו של השכן בידי הגוי. אמר הבן לאם: "אני אנקום את נקמת היהודי". מה עשה? כתב שם קדוש על פיסת נייר, קנה מחרוזות של חרוזים מסוגים שונים, והלך ליד בית השריף, בהכריזו בקול: מי רוצה לקנות חרוזים ?
יצאה המשרתת של השריף ואמרה לו, שלא יעבור בדרך זו, שלא יהרגנו השריף כמו השכן שלו.
רואה אני שאת ממשפחה טובה – אמר לה רבי אברהם – ולכן קחי ממני את החרוזים במתנה. כשראה הרב שהיא מתפעלת ממחרוזת אחת, אמר לה "אם תיקחי את הפתק הזה ותזרקי אותו לבאר המים של אדונך, אתן לך את כל החרוזים האלה במתנה".
הסכימה המשרתת לדבריו, לקחת את החרוזים. זרקה את הפתק הקדוש לבאר. באותו רגע היו בביתו של השריף בניו, נכדיו, ומשרתיו, שיחד שבעים נפש. בשעה ששתו מהמים של הבאר, מתו כולם יחד עם השריף.
המלך נהג להיפגש מידי יום עם השריף. לאחר שאותו יום לא בא אליו, שלח שני עבדים והם גילו את המחזה המחריד. המלך התייעץ עם שריו ויועציו כדי לטכס עצה איך קרה המקרה המוזר הזה.
אמרו השרים למלך, כי עניין מסובך זה רק חכמי היהודים יודעים לפותרו. שלח המלך לקרוא לרב היהודים. וביקשו שיפתור את התעלומה בתוך שלושים יום.
הלך רבי אברהם בן מוסה לבית המדרש ללמוד תורה, ומצא שם את רב העיר. משנודע לו כי המלך הזמינו לשיחה, הבין שהוזמן לברר את עניין מיתת השריף. ניגש רבי אברהם לרב העיר ואמר לו, אני הוא שהרגתי את השריף ובני ביתו, כשם שהוא הרג את שכננו היהודי על לא עוול בכפיו. בהמשך דבריו, סיפר לו את צורת הריגתו, על ידי הפתק הקדוש.
אמר רב העיר לרבי אברהם, יישר כוחך ששיברת את זרוע הרשע. והמשיך עוד לומר לו, עליך להעתיק את מקום מגוריך משתי סיבות. א. כדי שלא יענישך המלך. ב. היית צריך לשאול אותי קודם, כי "המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה", ולכן עליך לקבל גלות, וה' יכפר את עוונך.
הלך הרב למלך ויאמר לו : "חושב אני שהמקרה אירע בגלל תנור החימום שהיה בביתו". אמר המלך, גם שרי ויעצי חושבים שהשריף ובני ביתו מתו בגלל חנק שנגרם על ידי תנור החימום.
אסף הרב סכום כסף, מסר אותו לרבי אברהם בן מוסה, והוא נסע עם אמו לעיר תוניס. והתפרסם שמו כאחד מגדולי המקובלים בעיר.

על פי איזה מקורות התנהג כך רבי אברהם?

הרב שמואל אליהו - לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם


המופתים הגדולים שה' עושה למצרים הם מכת בכורות והטְבעת המצרים בים סוף. לפניהם אומר ה' למשה: "לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם".

המופתים הללו הם נקמה במצרים על כל הרע שעשו לישראל בשנות השעבוד.

בלעדי הנקמה הזו - אין נחת לארץ. "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה לג).

בגללה אסור לחמול על רוצחים ולקחת כופר לנפשו. "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" (שם).

כך נצטווינו בספר בראשית (ט,ה-ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ. כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

שו"ת "חוות יאיר" (קמו): "מפורסם ושגור בפי כל שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח. ויש כמה ראיות לאמיתות הדבר ממעשים שהיו. גם מדברי רז"ל על מקראי קודש גבי קין, ודמי נבות ודם זכריה". לכן הנוקם נקרא "גואל הדם".

המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר לרחמנים


הסיבה המעשית לנקמה ברוצחים היא החיים. רחמים על רוצח מזמינים את המוות הבא שיבוא על ידי הרוצח ועל ידי רשעים אחרים שיאמצו את דרכו.

גאולתם של ישראל מתחילה במשה שמחסל את הרוצח המצרי שהכה איש עברי מאחיו וטומן אותו בחול.

הגמרא (סנהדרין נח:) לומדת מכאן הלכה: "אמר רבי חנינא גוי שהכה את ישראל - חייב מיתה. שנאמר 'ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי'".

כך נפסק ברמב"ם "וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר: ויפן כה וכה ויך את המצרי" (הלכות חובל ומזיק ה,ג).

רוצח שאין לו עדים – מכניסים לכיפה


בגלל חשיבות החיים ובגלל הצורך הגדול להגן על החיים, לא מקלים על הרוצחים כהוא זה. ואם יש בעיה משפטית להעמיד את הרוצח לדין, מחפשים כל דרך על מנת לנקום את נקמת ההרוגים, שלא תימלא הארץ דמים.

מכאן באה ההלכה הבאה: "ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה (מקום סגור) ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי (וימותו)" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד,יא).

גואל הדם הוא ימית את הרוצח


בגלל הסכנה שבוויתור לרוצחים קבעה התורה מצווה לגאול את הדם ולהרוג את הרוצח. ואם אין לנרצח גואל – בית דין ממיתים את הרוצח בסייף.

כך כותב הרמב"ם: "מצוה ביד גואל הדם שנאמר 'גואל הדם הוא ימית את הרוצח'. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם, בית דין ממיתין את הרוצח בסייף" (סנהדרין מה ע"ב. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ב).

גם כשבטלו דיני נפשות – לא בטלו דיני נקמה


למרות שבטלו דיני נפשות אחרי המעבר של הסנהדרין ממקומם בלשכת הגזית להר הבית (ע"ז ח:) – "דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו" וכו'. ולא רק בזה לא בטלה, אלא גם בדיני נקמה.

כן כתוב בתשובת "בית יוסף" (ב') שמותר גם בימינו ללכת בשבת חוץ לתחום לנקום נקמת אביו (כנה"ג).

והקשה ה"מגן אברהם" (שו ס"ק כט) למה מצוות נקמה יתירה שהתירו בגללה ללכת מחוץ לתחום בשבת (ראה משנ"ב שו ס"ק נח). וכנראה שה"בית יוסף" סבר כמו הרמב"ם, שמצוות נקמה היא מצווה גדולה ובניין עולם תלוי בה.

חשוב להדגיש כי ה"מגן אברהם" והמשנה ברורה מסופקים אם מותר לחלל שבת לצורך נקמה. אבל הם לא מסופקים בעיקר הדין שחובת הנקמה ברוצחים קיימת גם בימינו. וטעמא דמסתבר הוא, כי אם לא נעשה נקמה ברוצחים בימינו – מלאה הארץ חמס ולא נוכל לחיות בארץ.

מצוות נקמה – מדין גואל הדם


בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים ה,יח) כתב כי הלכה זאת היא פלא, "וכי היכן מצינו שיש בכלל מצווה לנקום?". ותירץ כי חובת נקמה בימינו היא כנראה מדין מצוות גואל הדם. שהתורה אומרת על גואל דם: "מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה, רֹצֵחַ הוּא: גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ" (במדבר לה,כא). והגמרא (סנהדרין מה:) דורשת על זה: "מצוה בגואל הדם. ומניין שאם אין לו גואל, שבית דין מעמידין לו גואל? שנאמר בְּפִגְעוֹ בוֹ, מכל מקום".

רמב"ם - גאולת דם גם בלי בית דין


לדעת הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה ד) גואל הדם יכול להרוג את הרוצח גם במקרים שבהם בית הדין לא יכול להורגו. "ומה יעשה זה (הרוצח)? ישב וישמור עצמו מגואל הדם, וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה". והקשה הראב"ד על הרמב"ם דלעיל: "ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם"? ותירץ ה"כסף משנה" כי מדובר בעדות שבית-דין לא יכול להעניש על פיה, אבל ברור לנו כי האדם הזה הוא רוצח. למשל, כשעד אחד בא היום והשני מחר. העדות הזאת איננה קבילה בבית-דין, אבל לא ייתכן שזאת תהיה עילה לאפשר לרוצח ללכת חי על פני האדמה.

רמב"ן – גאולת דם לכתחילה עם בית דין


הרמב"ן חולק וכותב כי המצווה על גואל לנקום את דם קרובו היא אחרי שבית הדין קבע את חיוב הרוצח, וכן כתב (בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יג): "שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו". ואם אין אפשרות להרגו על-ידי בית-דין - צריך גואל הדם להרוג את הרוצח מכל מקום. "או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין". שכך אומרת הגמרא (סנהדרין מה:): "'מות יומת המכה רוצח הוא' - אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו - תלמוד לומר 'מות יומת המכה' - מכל מקום".

ריב"ש – לתקן עולם מצווה להורגם


על פי זה פסק הריב"ש (בשו"ת סימן רנא) כי גם בזמן הזה בית דין מכין ועונשין והורגים רוצחים, אם השעה צריכה. ואפילו אם אין עדים לרצח. "ומכל מקום, משום מיגדר מלתא, כיון שמת מביניהם, אם רואה אתה להמיתם, כיון שעשו כן בשאט בנפש, ביד רמה ובזדון, כמו שנראה, שארבו לו בלילה, וגם ביום ובפרהסיא, בפני טובי הקהל, היו הולכין בכלי זיין כנגדו, הרשות בידך". אע"פ שאין שם עדים, אלא רק ראיות חזקות ואמתלות אמיתיות. "ואם הייתי אני הדיין בהורמנא דמלכא, כך הייתי עושה, ולא הייתי מיקל עליהם ביותר מזה".

בזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות


ממשיך הריב"ש וכותב כי צריך להתחשב בחוקי הממלכה: "זהו מה שנראה לי בזה מתוך האומד. כי כבר ידעת, שבזאת הארץ אין אנו רגילין לדון בדיני נפשות, ואף לא לקוץ יד ורגל, כי המשפט למלך הוא. האמנם אתה, היושב על המשפט, ויודע מנהג משפט הארץ ושופטיה, איך נוהגין לדון מפני צורך השעה בענינים כאלה, עשה כהם, ואל תטוש תורת אמך. כי באמת, כשאני כותב בזה, רתתו ידי, וארכובותי דא לדא נקשן; ולכן, לא תסמוך בזה על דעתי, רק על דעתך, כאשר יורוך מן השמים. כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולא תהא שמיעתי גדולה מראיתך". גם תשמור על החוק וגם תהיה בטוח שהדין עם הרשע הזה נעשה.

רוצחים שהורגים בשאט נפש – גם בימינו


ב"קצות החושן" (סימן ב) הסתפק אם בזמן הזה שייך דינא דגואל הדם, שמצד אחד צריך לשבור זרוע הרשעים, ומצד שני צריך לברר את העובדות לאשורן ואין לנו בתי-דין שדנים דיני נפשות. גם רבי יהונתן אייבשיץ מסתפק בדבר ומסיק כי במקרה של רוצחים שהורגים בשאט נפש "ודאי למגדר מילתא אמרינן דיש לו אף בזמן הזה דין גואל הדם" (אורים סימן ב').

גאולת דם באמצעות עורך-דין


בשו"ת "צמח צדק" (הקדמון סימן קיא) נשאל: "באחד שנהרג בדרך ויודע מי הוא הרוצח ויכולין להנקם ממנו אם אחד מקרובי הנרצח יבקש דין על הרוצח. האם יכולין לכוף לקרובו שיהיה הוא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין? ואם יש לכופו שיוציא ממון על זה אם הוא אמוד ועד כמה יש לכופו, ועד היכן מיקרי 'קרוב'?". ועונה "כי יראה דיש לכוף לקרובו של הנרצח שיהא רודף אחר הרוצח להעמידו בדין". כי "מצוה בגואל הדם". ואם הוא לא יכול לגרום להמתת הרוצח דרך בית-דין, שישכור עורכי-דין לשם כך. כשם שעושה בכל מצווה אחרת, כדוגמת מילת בנו, שאם אינו יודע למול את בנו שוכר לשם כך מוהל בכסף. 

גאולת דם – גם בנוכרי שרצח


גאולת דם שייכת גם בגוי שרצח יהודי, שאם לא תיקח דין מן הרוצחים הגויים – מלאה הארץ חמס.

וכך הוא מביא משם "ילקוט שמעוני" (א יז  קכז) על דוד המלך שלקח חמישה חלוקי אבנים להרוג בהם את גוליית, שהיה נוכרי, כידוע. והסביר המדרש כי דוד שימש שליח מצווה לחמישה גואלי דם מיד גוליית. "אחד לשמו של הקב"ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם". כיוון שגוליית חירף מערכות אלוקים, דוד נוקם נקמת אלוקים. וכיוון שפגע בברית האבות הקדושים, הוא נוקם את נקמת האבות. וכיוון שגוליית רצח את חפני ופנחס הכהנים בני עלי, על כן אהרון הכהן גואל הדם ודוד פועל בשמו (רד"ק שמואל א פרק יז פסוק מ). הרי מבואר דמיקרי גואל הדם להינקם מן הרוצח אפילו כשהוא גוי.

מהסיפור של אהרון הכהן אתה למד כי "אין שיעור לדבר, אלא כל שאין קרוב יותר ממנו מיקרי הוא קרוב אפילו שהוא רחוק בקורבתו רק שהוא ממשפחת אביו וראוי ליורשו. דהרי אהרן רחוק הרבה היה מן בני עלי ואפילו הכי אמר שהוא גואל הדם". וכך מובא ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ב): "וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם", וראויים כל בני ישראל לרשת אדם אם אין קרובים ממנו.

השתתפות הקהל בתשלום לנקמת דם


לכן, אם אין אפשרות לקרוב המשפחה לשלם לעורכי דין כדי שיהרגו את הרוצח, הציבור צריך לעזור לו בהוצאות. "ונכון הוא שאותן הוצאות היתירים על הרגיל כגון שכר מליצות ושְחדִים יתנו מתוך הקהל כדי לגדור הפרצה שאם הם לא יהיו נוקמים מן הרוצח יהיה דמן של בני ברית ח"ו כהפקר, ויוסיפו לעשות כאלה ח"ו, והרי כל עוברי דרך בסכנה זו הם. לכך צריכין כולם לסייע לזה. וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים. ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח, אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין, כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר".


נובמבר 1940.
בחודשים יולי-ספטמבר ניסה חיל האוויר הגרמני להכריע את חיל האוויר הבריטי לקראת פלישה לבריטניה ולא הצליח.
לאחר שהנסיון להכשיר את הקרקע לפלישה לא הצליח עברו הגרמנים לטקטיקה
של הכנעה מהאוויר.
הרעיון היה להרוג כמה שיותר אזרחים עד שהבריטים ייכנעו.
גם זה לא עבד.
הבריטים ספגו אבידות אבל לא נכנעו ומעבר לכך הם שלחו מטוסים להפציץ את ברלין
וזה בפני עצמו הוציא את היטלר הדיקטטור, שהבטיח לעמו כי בריטניה על סף כניעה, מכליו.
היטלר הזועם ראה כיצד בריטניה מחזיקה מעמד והיה ברור שהחורף רק יסייע לבריטים.
תנאי מזג האוויר בחורף (במיוחד לפני 65 שנים) מבטיחים למעשה הפוגה לבריטניה.
חלון ההזדמנויות לסיים את המלחמה במערב ולפנות ליעד האמיתי ,ברית המועצות, הלך והתפוגג. במצב הזה ניסה היטלר רעיון חדש.
הוא החליט לרכז מאמץ בעיר אחת, לשלוח מאות מטוסים (הפצצה + יירוט) ,
להרוס אותה עד היסוד וכך להטיל אימה על האזרחים הבריטים כך שבריטניה תיכנע סוף סוף. 
העיר שנבחרה היא קובנטרי.  עיר בינונית כ 250,000 תושבים במערב בריטניה.
בעיר הזו לא היו תותחי נ"מ , חיל האוויר המלכותי לא היה ערוך בבסיסים בקרבת העיר ותושבי העיר לא היו מתורגלים כמו תושבי לונדון לרוץ למקלטים מייד עם האזעקה.
הידיעה על הצפוי לקובנטרי הגיעה לצ'רצ'יל.
הידיעה על כוונת הגרמנים הושגה אודות לסוד חשאי שאסור היה שהגרמנים יגלו אותו.
מזה מספר שבועות הצליחו הבריטים לפצח את הצופנים הסודיים ביותר של הגרמנים.
הצלחת פיצוח הצופנים הייתה ידועה למספר מצומצם מאוד של אנשים בבריטניה.
למעשה חוץ מאנשי אותה יחידה שהצליחה לפצח ידע רק צ'רצ'יל על ההצלחה.
עד כדי כך הייתה הסודיות חשובה.
צ'רצ'יל קיבל ידיעות מפוענחות והציג את הידיעות הללו כמגיעות ממקור שהוא מסרב לחשוף אותו.
במקרה של קובנטרי הידיעה חשפה התייעצות בצמרת הנאצית.
היה ברור כי אם הגרמנים יראו שהבריטים יודעים על קובנטרי הם יחליפו את הצופן.
כאן עמד צ'רצ'יל בדילמה איומה.
אם הוא לא יעשה כלום אזי אלפי אזרחים יהרגו.
אם הוא ינחה על פינוי אזרחים, הגרמנים ישנו את הצופן ויפציצו עיר אחרת בזמן אחר.
מעבר לכך האפשרות לצותת לגרמנים היא למעשה כלי אסטרטגי שיכול לחסוך
חיי עשרות אלפי אנשים ולהכריע את המלחמה !!!
צ"רצ"יל התלבט האם לשתף את קבינט המלחמה שלו בהתלבטות הקיימת מבלי
למסור את מקור המידע.
אחרי ייסורי נפש רבים בין הלב ובין הראש הוא החליט לא לשתף אף אחד.
ההחלטה הייתה שאסור בשום מקרה לחשוף את הסוד.
בספר הזיכרונות שלו אחרי המלחמה מציין צ'רצ'יל כי זו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שנאלץ לקבל בזמן המלחמה.
(בשעות שלפני ההפצצה החליט צ'רצ'יל להשתכר עד איבוד הכרה. הוא בחר בדרך של ניתוק כך שהוא לא יהיה זה שישמע על האסון שצפוי. הוא גם חשש שהוא לא יוכל לשחק כאילו שהוא מופתע).
קובנטרי הופצצה בזמן אותו קבעו הנאצים ללא הפרעה. היא נהרסה כמעט כולה, 2000 הרוגים, 10,000 פצועים. עשרות אלפי אנשים איבדו את בתיהם.
למחרת  הבטיח צ'רצ'יל לעמו שיום התשלום על קובנטרי עוד יגיע.
ידיעת הצפנים של הנאצים סייעה רבות להכרעת המלחמה ולהבסתם.
פברואר 1945.
גרמניה הנאצית על סף קריסה.
בנות הברית כבר פלשו מהמערב והרוסים נמצאים במזרח גרמניה.
חיל האוויר הגרמני כבר לא קיים.
חילות האוויר של בנות הברית שולטים ללא התנגדות ומפציצים בכל גרמניה.
היטלר כבר עמוק בבונקר בברלין.
הגיעה שעת הנקמה.
נבחרה העיר דרדזן.
התירוצים היו רבים ומגוונים:
1.העיר משמשת כמרכז בתי חרושת.
2.הרוסים מבקשים למנוע מהצבא הגרמני להחיש תגבורות דרך העיר למזרח גרמניה
ועוד ועוד.
אבל הסיבה היתה ברורה - קובנטרי.
במשך 3 ימים.  13-15 לפברואר.
חיל האוויר האמריקאי בשעות היום וחיל האוויר הבריטי בשעות הלילה הביאו ל 72 שעות רצופות של גיהינום. מעל 60,000 הרוגים (המספר הסופי לא ידוע כי היו אנשים שפשוט נעלמו) , מעל 100,000 פצועים, העיר חרבה לחלוטין !
כאשר פנה מישהו לצ'רצ'יל ושאל מדוע לקיים הפצצה על אזרחים - מאחר והמלחמה כבר הוכרעה  - צ'רצ'יל לא השפיל מבט ולא התחמק אלא ענה במילה אחת - "קובנטרי".
(כיום קובנטרי ודרדזן נמצאות בברית ערים תאומות).

יום שישי, 13 בינואר 2017

פרשת ויחי - יהודה דוד אלאור ואיתן

יהודה דוד אלאור ואיתן


בראשית (מט,ח): "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ"[1].

דוד המלך ע"ה, שהיה מצאצאי יהודה, קיבל את הברכה הזו והודה על כך ואמר: "וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם" (שמואל ב' כב,מא).

מתי ידו של יהודה נמצאת בעורף האויב? בשעה שהאויב בורח - אעפ"כ יהודה מכה בעורף אויבו מכה ניצחת, גם כשהאויב בורח ולא מסכן אותו.

לגולית האיקס הראשון של דוד המלך, הוא ערף את הראש כשהוא כבר ממש לא היווה איום...

שמואל ב' (כב,לח): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

הגמרא (ע"ז כה:) מספרת כי מהפסוק הזה למד דוד שצריך ללמד את בני יהודה לירות בקשת על הבורחים - "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (ש"ב א).

קשת מגיעה לטווחים רחוקים ויכולה לפגוע גם במי שמנסה לברוח!

יעקב אבינו מדריך את עמ"י לצפות פני עתיד, להבין שאויב חי הוא סכנה גם כשהוא בורח.

הבריחה לא מוציאה ממנו לא את השנאה ולא את הסכנה. ואם לא תחסל אותו כשהוא בורח, הוא יחזור ויפגע בך.

דוד המלך מדגיש בדבריו כי הוא למד את ההלכה הזאת מ'סֵפֶר הַיָּשָׁר', כדי שנדע שרדיפה והכאה של אויב שבורח זאת ישרות שלמדנו מהאבות שנקראו ישרים, חסידים וצדיקים.

הוא לומד זאת גם מספר דברים: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו).

וכן מספר שופטים: "לְמַעַן דַּעַת דּוֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלָמְּדָם מִלְחָמָה" (שופטים גּ).

גמ' (עז כה.): "אֵיזוֹ הִיא מִלְחָמָה שֶׁצְרִיכָה לִמּוּד? הֱוֵי אוֹמֵר, זוֹ קֶשֶׁת" (כי בשונה מחרב וחנית, מי שלא לומד ומתאמן לא יכול לדרוך קשת, לכוון ולירות).

על זה נאמר ליהודה: "אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"!

אַחֶיךָ יוֹדוּ לך ויבינו כי מלחמה מנהלים רק עם ראייה לטווח רחוק רק עם הכנה ארוכה של כוחות סדירים למלחמה, כשם שלימוד הירי בקשת בא אחרי הכנה ארוכה. כשם שהריגת הרוצחים הבורחים שנוטרלו באה מתוך חשיבה לטווח ארוך.

כולנו ראינו השבוע את בריחת הקצינים בפיגוע בארמון הנציב, שפגעה גם בחיילים שנדרסו בפעם השנייה וגם ברוח הלחימה ובהרתעה של ישראל.

300 חיילים (קצינים וצוערים) היו שם ורק איתן המדריך האזרחי עמד וירה...

דובר צה"ל שיקר השבוע לכל המדינה במצח נחושה, אבל אפילו לפי הגירסה שלו רק שני חיילים ירו בנוסף לאזרח, וגם הם ירו באיחור...

לדברי איתן המדריך אם החיילים היו יורים היה אפשר למנוע את פציעתם של כמה חיילים או לפחות למנוע את מותם.

החיילים היססו לירות, אומר איתן, גרוע מזה - סרטי ווידיאו מראים כיצד עשרות של חיילים שהיו במרחק של כ-30 עד 50 מטר ממקום הפיגוע, במקום לחוש לזירת הפיגוע ולהגיש עזרה פשוט בורחים בבהלה מהזירה.

עדות ראיה אחרת לפיגוע מוסרת, כי קבוצות של פלסטינים שעמדו באזור הפיגוע עמדו וצחקו, וחלקם מחא כפיים לנהג הדורס וקרא לעברו קריאות עידוד.

רק עיוור לא יקשר את הדברים האלו לפרשת החייל היחיד שכן העז לירות - אלאור אזריה, למשפט שלו, ולפסק דין ההזוי של בית המשפט הצבאי, בהנהגת שופטת משוחדת...

כבר בפיגוע הראשון לאחר פסק הדין, רואים את התוצאות שלו: צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 והמפקדים שלהם לא רק היססו מלירות במחבל, הם פשוט ברחו!!!

הדבר הראשון שמגדירים לך בבה"ד 1 הוא שקצין הוא היד הארוכה של הרמטכ"ל בכל מקום שבו הוא נמצא...

לכן לא צריך להדיח את ה298 צוערים וקצינים שברחו הם באמת היד הארוכה של הרמטכ"ל, זה בדיוק מה שהרמטכ"ל בעצמו היה עושה...

המשנה (סוטה מד.) אומרת שהמנהיגים היו צריכים להעמיד שרי צבאות גם בראש העם וגם בעקבו: " 'וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשּׁוֹטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם, וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם', וּבַעֲקֵבוֹ שֶׁל עַם, מַעֲמִידִין זְקִיפִין לִפְנֵיהֶם, וַאֲחֵרִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם, וְכַשִּׁילִין שֶׁל בַּרְזֶל בִּידֵיהֶן, וְכָל הַמְבַקֵּשׁ לַחֲזֹר - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְקַפֵּחַ אֶת שׁוֹקָיו".

למה מענישים את הבורחים בעונש כל כך חמור? שֶׁתְּחִלַּת נִיסָה – נְפִילָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"א ד) "נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָעָם". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (שם לא) "וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים" וְגוֹ'.

את המשנה הזאת צריך להשמיע באוזני הרמטכ"ל, מפקד בה"ד 1 וראש אכ"א ולומר להם: תפקידכם לחזק את רוח החיילים ולא לשבור אותה. אתם צריכים לחשוב לטווח ארוך ולראות את תוצאות מעשיכם, שלא תיגרם חלילה ניסה ונפילה לחיילי צה"ל ולכלל ישראל.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ("אביהם של ישראל" על התורה):

בכל ליל-שבת אנחנו מברכים את ילדינו במילים של יעקב אבינו (בראשית מח,כ): "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה".

חכמינו אמרו, שדרכו של אפרים באה לידי ביטוי אצל יהושע, שגם היה מבני בניו של אפרים וגם היה ממשיך דרכו של משה רבנו - "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים" - גם תורה וגם כיבוש הארץ.

לעומת זאת, דרכו של מנשה באה לידי ביטוי אצל גדעון השופט. הוא שומע על הנסים והנפלאות שהיו לעם ישראל במצרים. הוא מבקש עליהם בתפילה, ובכוח אהבתו לעם ישראל הוא אף הולך ומנצח. באהבה ובגבורה. " לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן" (שופטים ו,יד). הוא נלחם בעבודה זרה. הוא מאמין באלוקים. נלחם ומנצח מתוך אמונה. אבל דבר אחד חסר לו, הוא לא מחובר לתורה ולא מעביר אותה הלאה לדורות הבאים...

התוצאה כואבת מאוד. הניצחון שלו הולך ומתפורר. הזהב שנאסף בעקבות הניצחון הופך להיות אפוד של עבודה זרה – "וַיעש אותו גדעון לאֶ פוד ויצג אותו בעירֹו בעֹּפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם; ויהי לגדעון ולביתו למוקש".

גם בנו אבימלך יוצא לתרבות רעה, מתחבר לאנשים ריקים ופוחזים. הורג את שבעים אחיו. ובסוף יוצאת אש מבית אבימלך, ואוכלת את כל בעלי שכם.

ברגע שגדעון מת – אין עוד קיום לכל האמונה הגדולה שהייתה מלווה בתפילה ובאהבת ישראל – "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלקים".

גם גדעון וגם יהושע נלחמו, גם גדעון וגם יהושע ניצחו את אויבי ישראל.

אצל יהושע הלוחמה הייתה מתוך תורה וקדושה. בכל רגע פנוי מלחימה הוא ישב ועסק בתורה (רש"י מגילה ג.).

בדרכו של יעקב "ינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י מח,יט), בדרך זו מעשיו עתידים להתקיים.

מעשיו של מנשה-גדעון ללא שילוב של אפרים-יהושע – לא יכולים להתקיים.

רק בשילוב כוחם של אפרים ומנשה אפשר להחזיק את התורה והארץ.

רק צבא המונחה על פי המוסר של התורה יחזיק מעמד לאורך זמן!

שבת שלום ומבורך!!!






[1] הרב שמואל אליהו שליט"א.

יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

פרשת לך לך - לְהַצִּיל אוֹתָךְ - אֲפִלּוּ מִמֵּךְ

לְהַצִּיל אוֹתָךְ - אֲפִלּוּ מִמֵּךְ


בראשית (טו,א): "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד".

הקב"ה מבטיח לנו הגנה מהאויבים:

בראשית רבה (מד,ה): "ר' לוי אמר: לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר: תאמר, אותן המלכים שהרגתי, שבניהם מכנסין אוכלוסין, ובאים ועושים עמי מלחמה! אמר לו הקדוש ברוך הוא 'אל תירא... אנכי מגן לך', מה המגן הזה – אפילו כל החרבות באות עליה, היא עומדת כנגדן, כך אתה: אפילו כל אומות העולם מתכנסין עליך, נלחם אני כנגדן"!

אבל אנחנו צריכים הגנה מעוד דבר:

אנחנו אומרים בתפילה מגן אברהם, למה חותמים באברהם? כי דוקא הוא צריך מגן!

הבעיה של עמ"י זה עודף רחמנות! גם רחמנות יתר על האויבים! וזו בעיה שקיבלנו מאברהם, מידת החסד שהתפלל "לו ישמעאל יחי לפניך"!

גם מזה אנחנו צריכים הגנה - מעצמנו!

שלמה ארצי: "הָיִיתִי בָּא לְהַצִּיל אוֹתָךְ, לְהַצִּיל אוֹתָךְ, אֲפִלּוּ מִמֵּךְ".

לכן חותמים מגן אברהם!

רמב"ן (ז יב,טז): "ולא תחוס עינך, מפני הרחמנות שירחמו רכי הלבב על הנידונים... כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט".

על הפסוק: "כי תצא למלחמה על איבך..." (דברים כ) כותב רש"י: "יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך".

במלחמה היצר הרע של היהודים זה הרחמנות!

בעיית הרחמנות החלה כבר בשחר ההיסטוריה כמו שכותב המדרש:

בראשית רבה (פר' כ"ב): "א"ר יוחנן: הבל היה גיבור מקין, שאין ת"ל "ויקם" אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו (קין): שנינו בעולם מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו (הבל) רחמים, מיד קם עליו והרגו".

להרוג מחבלים זה לא עצוב!!!

זוה"ק (ח"א סא:): "לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא ואינון דארגיזו קמיה, הה"ד (משלי יא,י) ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דרא ודרא דעביד דינא בחייבי עלמא, חדוה ותושבחא קמי קב"ה".

הגיע הזמן שנפעיל את המידות שלנו, גם הרחמנות וגם האכזריות על פי המוסר האלוקי הישר והקבוע, ולא על פי המוסר העולמי השקרי והמעוות שגובה מאיתנו את חיי חיילינו ואזרחינו.

הרב משה צוריאל:

אם לא נהרוג את הצורר, סוף דבר הוא שכאשר שוב תמצא ידו יכולת להציק, לצורר [ואף להרוג] יעשה זאת. לכן אין לרחם עליו כלל אלא יש לבערו מן העולם, אחת ולתמיד.

רלב"ג (מלכים א' כב,לח תועלת ל"ד): "להודיע שראוי לאדם כשיפול בידו במלחמה מי שהוא תמיד לו ולעמו לקוץ מכאיב, שלא יחמול עליו אך יבער אותו מן הארץ. פן ימצא לו מקום אחר זה אם ימלט להשחית הוא ועמו לפי היכולת. ולזאת הסיבה תמצא שציותה התורה להכות את המִדְיָנִים מפני מה שנתבאר 'כי הם צוררים לישראל בנכליהם'. וציותה גם כן למחות את זכר עמלק לזאת הסיבה. ולזה סִפֵּר כי מפני ששלח מלך ישראל בן הדד אשר שמהו הש"י בחרמו וברשותו ובמכמרתו, כעס הש"י עליו ואמר לו שכבר יהיה נפשו תחת נפשו ועמו תחת עמו".

הרב שמואל אליהו:

יש חושבים, בעקבות הפסוק "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר", כי נקמה היא תכונה שפלה שצריך להימנע ממנה.

אולם צריך לדעת כי נקימה ונטירה אסורות ביחסים שבין אדם לחברו, אבל לא בגניבה ובגזל, בפציעה וברצח. במקרים כאלו צריך לתבוע את הגנב והמזיק ולקחת ממנו כפל, ארבעה וחמישה. ולפעמים לתת עליו עונשים חמורים עד מוות.

רמב"ן (ויקרא יט,יז): "וענין הנקימה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחוייב להניח לו אבל יתבענו בבית דין וישולם ממנו מפסוק 'כאשר עשה כן יעשה לו'. והוא מעצמו חייב לשלם כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בענין נפש, שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו, על פי בית דין המורים במשפטי התורה".

כל שכן ביחסים כלפי רוצחים גויים!

בשו"ת "צמח צדק" (הקדמון סימן קיא) מסביר הרב כי בוודאי שגאולת דם שייכת בגוי שרצח יהודי, ולא רק ביהודי שרצח יהודי.

שאם לא תיקח דין מן הרוצחים הגויים – מלאה הארץ חמס. וכך הוא מביא משם "ילקוט שמעוני" (א יז  קכז) על דוד המלך שלקח חמישה חלוקי אבנים להרוג בהם את גוליית, שהיה נוכרי, כידוע.

והסביר המדרש כי דוד שימש שליח מצווה לחמישה גואלי דם מיד גוליית - "אחד לשמו של הקב"ה, ואחד לשמו של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם".

כיוון שגוליית חירף מערכות אלוקים, דוד נוקם נקמת אלוקים.

וכיוון שפגע בברית האבות הקדושים, הוא נוקם את נקמת האבות.

וכיוון שגוליית רצח את חפני ופנחס הכוהנים בני עלי, על כן אהרן הכוהן גואל הדם ודוד פועל בשמו (רד"ק שמואל א' יז,מ). הרי מבואר דמיקרי גואל הדם להנקם מן הרוצח אפילו כשהוא גוי.

הרי מבואר כי בימינו צריכים להשתדל, כי כל מי שמרים יד על יהודי להרגו, נקום יינקם. ואפילו לא הרג אלא רק הכה או רצה להורגו.

כמו שכתוב אצל משה רבנו: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל".

גם בימינו חשוב לדאוג להסדרת החוק כך שיהיה ברור לכולם, כולל לרוצחים, שמחבל או מחבלת  שבאו להרוג יהודים - זה סופם.

חובה ומצווה על החיילים והשוטרים והאזרחים לכלות אותם. לא לנטרל אותם ולא להשתלט עליהם, אלא להעבירם מן העולם. ומי שמגן עליהם – מביא שפיכות דמים לעולם.

ואם החוק לא מתיר לעשות כן - צריך למצוא את הפרצה בחוק שמתירה לעשות כן, או להחליף את מפרשי החוק על מנת שלא ירבו שופכי דמים.

ואם יאמרו לנו: אבל אנחנו נאבד את התמיכה של העולם, מה נעשה בלעדיהם?

נענה להם את הפסוקים הבאים:


דברים (ז,יז-כא): "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם... לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא".

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

פרשת וישלח - איזו שפה הגויים מבינים

איזו שפה הגויים מבינים


יעקב אבינו נרדף ע"י עשיו לא מרגע הלידה אלא עוד מבטן אימם.

עשיו כל הזמן חיכה לשעת כושר להרוג את יעקב.

אליפז נשלח להרוג את יעקב.

בפירוש הרוקח על התורה כתב בשם מדרש אגדה: כשברח יעקב לחרן מפני עשו, נולד לו לעשו בן, וקראו בשם 'אחי', כדי שלא ישכח מה שעשה לו יעקב. וציוה עשו לבנו, שבכל מקום שיפגע ביעקב יהרוג אותו, וזהו מה שהתפלל יעקב אבינו "הצילני נא מיד 'אחי' ומיד עשו".

אז איך כשעשיו מגיע לפגישה עם יעקב פתאום הכל בסדר ולא קורה כלום?

חז"ל (מדרש תנחומא ג') אומרים שהמלאכים שיעקב שלח הסבירו לו טוב טוב שלא כדאי להתעסק עם יעקב. וכן הזוה"ק (ח"א קעא:) כותב שהוא ניסה לנשוך אותו ונשברו שיניו.

אבל חשבתי לומר בס"ד עוד אפשרות:

בראשית (לב,ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו".
ויירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" אם יהרוג הוא את אחרים. (רש"י)

למה יעקב חושש פן יהרוג את עשו, והלא בדין הוא שיהרגנו כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין עב.) "הבא להרגך השכם להרגו"?

יש מפרשים מדוע פחד יעקב, על פי משל:
מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו יועץ חכם חרשים חוזה בכוכבים ובקי באצטגנינות, והיה מגיד לו תמיד נסתרות ועתידות, והמלך היה מאמין בו מאד לרוב חכמתו, ויעשירהו ויכבדהו. והנה יום אחד נהפך לב המלך עליו, על ידי הולכי רכיל שדיברו על היועץ לשון הרע מרוב קנאתם בו, שכאילו קשר היועץ קשר עם אויבי המלך להדיחו ממלכותו, ותיכף גזר אומר להביא לפניו את היועץ, ועלה בדעתו להכנס עמו בדברים טרם יהרגנו כדין מורד במלכות.
והנה כאשר הובא החוזה בכוכבים לפני המלך, פנה המלך בשאלה: האם יש בידך לחזות מה צפוי לך בעתות כאלה, ויאמר החוזה: יש ויש, אמר לו המלך: אם כן הגידה נא לי יום מותך. ויבהל החוזה מאד שהרגיש כי רעה נגד פניו. ויתבונן לחשוב במשטר הכוכבים בלוחות שלפניו, ויעש כן בחכמה למראה עיני המלך, כאילו הוא רואה במשטר הכוכבים והמזלות. ואחר איזה רגעים השתנו פניו, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר למלך: אדוני המלך הכוכבים גילו לי כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי, אולם צר לי מאוד כי על ידי הכוכבים נודע לי שיום מותי יהיה לפני יום מותו של המלך כמה ימים, ולא על עצמי אני דואג, אלא על אדוני המלך כי קרב קצו, וקץ ממלכתו האדירה...
וישתומם המלך למשמע אזניו, כי דברי החוזה הטילו עליו אימה ופחד, ויירא לנגוע בו, ואז הוציא לאור משפטו, ויצא זכאי לפני המלך, ואדרבה שם המלך משמר ללוות את היועץ בכל אשר ילך, כי האמין שדברי חזונו יבואו באחרית הימים, ועל זה נאמר: (קהלת ז,יב): "החכמה תחיה בעליה".

הנמשל, הנה ידועים דברי חכמינו (סוטה יג.) שרבקה נתנבאה שיעקב ועשו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר: "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואף על פי שמיתתם לא היתה ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו ביום אחד, שכאשר ערער עשו על קבורת יעקב במערת המכפלה, נטל חושים בן דן מקל והכה בראשו של עשו ובא יהודה והשלים הריגתו כמו שכתוב : "ידך בעורף אויבך". נמצא שדברי רבקה : "למה אשכל גם שניכם יום אחד", נאמרו ברוח הקדש, ולכן "ויירא יעקב" – שמא יהרג, "ויצר לו" – שמא יהרוג, ואז ימות גם הוא כאחיו, לקיים נבואתה של רבקה.

אולי אפשר לומר שיעקב אבינו גילה לעשיו את הנבואה של רבקה ואמר לו, אתה יכול לירות בי אבל תדע שכאן תהיה קבורתך...

רק ככה אפשר להפחיד גוי, לא בטיעוני מוסר וצדק, אלא באינטרס אישי - גם אתה תיפגע...

במלחמת לבנון הראשונה מו"ר אבי נקלע למארב של קבוצת חיילים שהקיפה אותם ודרשה מהם להיכנע, מו"ר אבי הוציא רימון, העיף את הניצרה, ואמר להם אני הולך לפוצץ את זה על כולנו... בסוף הם הגיעו איתם להסדר שהם ישחררו אותם והוא יזרוק את הרימון באיזה ואדי.
ברוך פודה ומציל.


רק ככה אפשר להתמודד עם הערבים גם בימינו אלה... לגבות מהם מחיר כואב מאוד מאוד על כל חשיבה של נסיון להוציא פיגוע.

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015

פרשת ויצא - איך צה"ל אמור להילחם

איך צה"ל אמור להילחם


כל דבר בודקים על פי התורה!

בתורה יש תשובה לכל מצב ושאלה בחיים!

לכן צריך לבחור נבחרי ציבור שישאלו את הרבנים איך להתנהג...

איך היה אמור להיראות מבצע "עמוד הענן" על פי התורה?

רמב"ם (הלכות מלכים): על-פי ההלכה אדם חייב להילחם באויביו! אחת ממלחמות המצווה היא מלחמה ל"עזרת ישראל מיד צָר שבא עליהם".
במלחמת מצווה זו אין המלך "צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת" וכו'.

מותר להפציץ בורות שיגור 'בלי לראות בעינים'?

מתוך אתר חיל האוויר במבצע "עמוד הענן"[1]: "טייסות החוזי, אשר בימים אלה נמצאות באוויר בכל רגע נתון, בוחנות את המטרות ומודיעות לכלי הטיס: לתקוף או לא לתקוף. "אחת המטרות המרכזיות שלנו היא לוודא שמי שנפגע מהתקיפות הישראליות הם אך ורק אנשים שמסכנים את תושבי מדינת ישראל", אומר מפקד הטייסת, סא"ל איתמר. "במבצע הזה הוגדר שלא נתקפת אף מטרה מבלי לבדוק שאין בלתי מעורבים באזור".
"ברור לנו שאנחנו עוסקים פה בחיי אדם. כדי לבטל תקיפה, מספיק שיהיה לנו ספק", מדגיש רס"ן עידו, מפקד משימה בטייסת חוזי".
"הגעתי לטייסת הבוקר ומיד יצאתי לגיחה", מספר סגן עומר, שנקרא לטייסת שלו כדי להשתתף במבצע. "האווירה במטוס הייתה דרוכה. בגיחה, כולם מחוברים למשימה - טייסים, סיירי אוויר, כולם הופכים לזהירים ומקצועיים יותר. היום, במהלך אחת הטיסות, עצרנו תקיפה לאחר שזיהינו שלושה בלתי מעורבים"[2].
הפלשתינים ועוזריהם אוהבים להסתתר מאחורי אזרחים וילדים פלשתינים חיים, ביודעם את המוסר הגבוה שלנו.
הם עושים כך על מנת למנוע מאתנו להתגונן על חיי ילדינו, בשעה שלהם לא אכפת כלל וכלל אם ילדיהם ייפגעו.
הם מאחסנים נשק בבתי מגורים ובבתי-חולים, ומשם הם יורים על ילדינו והורגים בנו ופוצעים בנו.

האם מותר על-פי ההלכה להעניש אותם עונש קבוצתי? האם מותר לנו לירות על אוכלוסייה אזרחית כאשר היורים אינם חלק מהם, ולפעמים הם עושים כן בלי רשותם כלל ואין להם יכולת להתנגד להם?

מי שקורא את הסיפור של אבימלך הפלישתי רואה בדיוק את אותה התנהגות של הפלשתינים של היום. מלך רשע שגוזל את שרה ואחר כך משקר במצח נחושה ולא מהסס להציג אצת עצמו כצדיק לפני האלוקים ולטעון: "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?".  הקב"ה מעניש את כל בית אבימלך – "כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם" – כי זה לא היה חטא שלו לבדו. הקב"ה בכבודו ובעצמו דן את הדין הזה של "אוי לרשע ואוי לשכנו". אוי לאבימלך ואוי לאנשיו ולבני ביתו.

גם עם שמשון הגיבור: גם שם היה עימות מתמשך של עם ישראל עם הפלישתים: "וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים". הם מעמידים את שמשון בין עמודים של בית גדול שעליו נמצאים כולם ועושים ממנו צחוק.
"וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם". בבית הזה נמצאות גם הרבה נשים: "וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן". על הגג לבדו היו שלושת-אלפים אנשים ונשים, ואיננו יודעים כמה היו עוד בבית עצמו.
שמשון מתכוון למוטט את הבניין על יושביו. הוא מבקש את עזרתו של אלוקים: "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' אלוקים. זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹקִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים". האם אלוקים יענה לו? האם המעשה שהוא הולך לעשות הוא חיובי? האם הכוונה שלו, להרוג אלפי אנשים ונשים, נערים ונערות, היא חיובית? הרי לא הנערים והנשים תפסו את שמשון, אסרו אותו או ניקרו את עיניו.
מסתבר שזה המעשה הנכון. אלוקים שומע לתפילתו: "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו".
יעקב אבינו ראה בעיני רוחו את שמשון עומד תחת אותו בניין וצירף את תפילתו לתפילת שמשון. עליו נאמר בברכת יעקב לשבט דן: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה".

רש"י (שמות יד,ז) שואל על הרכב שהיה למצרים בזמן קריעת ים סוף "ומהיכן היו הבהמות הללו? אם תאמר משל מצרים – הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' (במכת ברד). ואם תאמר משל ישראל – והלא נאמר 'וגם מקננו ילך עמנו'. משל מי היו? מ'הירא את דבר ה''. מאותם אנשים שהאמינו למשה רבנו והכניסו את הסוסים שלהם לבתים לפני מכת ברד. הם אלה ששלחו את הסוסים שלהם לרדוף אחרי הישראלים עד ים סוף להורגם ולהשמידם.

מכאן היה רבי שמעון אומר: כשר שבמצרים – הרוג, טוב שבנחשים – רצוץ את מוחו" (מס' סופרים פט"ו וירושלמי קדושין פ"ד הי"א, מכילתא בשלח פרשה א). הסמ"ע (סימן לד) מביא את לשון התוס' (ע"ז כו:) שכל זה הוא בשעת מלחמה דווקא, כמו שהיה בקריעת ים סוף. שאינך יכול לדעת מי חף מפשע ומי לא. גם מי שלכאורה הוא חף מפשע – הוא מסייע ברכוש למי שאינו חף מפשע.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל היה מביא בעניין זה את דברי הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ט) שמסביר כי הסיבה שבגללה נתחייבו כל תושבי שכם הריגה, היא כי הם לא העמידו מערכת משפט שתשפוט משפט צדק. בדומה למה שקרה בסדום. זו חברה מקולקלת עד היסוד שאין לה זכות קיום. העמדת מערכת משפט הוגנת היא חלק בסיסי משבע מצוות בני נח. "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו – יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו".

אנשי שכם הם בני מוות. האם יש להרוג אותם או לא? זה הוויכוח בין יעקב לבניו. הוא אומר להם שזה מסוכן, כי החברים של תושבי שכם יעמדו ויילחמו בו ולכן אין חובה להרוג אותם למרות שהם חייבים מיתה.

הוא בעצם אומר להם אולי יש להתחשב ב'דעת קהל' העולמית[3]?!?!

בניו משיבים לו שכאשר עושים את אחותם כמו זונה והם לא מגיבים – זה הרבה יותר מסוכן.

הקב"ה פתר את המחלוקת המשפחתית בכך שהעמים סביבם פחדו מהם: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה,ה).

הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי הלימוד מאנשי שכם הוא לצורך ההתמודדות עם הערבים של ימינו. הוא הזכיר את הרשות הפלשתינית שהיתה עוצרת רוצחים ומשחררת אותם בדלת מסתובבת. כך גם היה עם גנבי מכוניות שלא נדונו בבית המשפט. אמר הרב זצ"ל, שמכיוון שאין להם מערכת צדק ומשפט על עבירות חמורות ביותר, הרי הם חייבים כולם[4].

המהר"ל ב"גור אריה" (בראשית לד יג) דוחה את הסברו של הרמב"ם ואומר כי לא כל הנשים והילדים, ואף לא כל הגברים, יכולים למחות בפני אבימלך מלך פלישתים על גזילת שרה כי "היו יראים ממנו". גם בחמור מושל שכם לא היו יכולים למחות מאותה סיבה. ולכאורה אונס רחמנא פטריה, ואיך אפשר להם לדון אותם?

אמנם המהר"ל עצמו אומר כי כך דרכן של מלחמות. בכל המלחמות בעולם אומה נלחמת באומה ולא מדקדקת לירות רק במי שירה עלינו. "ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ,י) 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום', היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם – כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה – מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון 'צרור את המדיינים' וגו' (במדבר כה יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות".

ברוח זו פסק הרב שאול ישראלי זצ"ל (בספרו עמוד הימיני סימן טז): "... שבכל דיני מלחמה אין שום חובה לדקדק בעשיית פעולה שלא יפגעו בה אלא אלה שהשתתפו, כי זו דרכה של מלחמה שנספה בה צדיק עם רשע".

לפי כל מה שלמדנו אדם שקורא לממשלה או לצה"ל לא להפגיז מחבלים ובורות שיגור בגלל שאולי או בוודאות ימותו שם אזרחים הוא מסייע לרצח כי מהמקומות הללו נהרגים אח"כ יהודים!!!

אפילו לפי חוקי הצבא מתי שיש מחבל שמחזיק ילדה יהודיה ח"ו ומאחוריה יורה עליך אתה הורג את שניהם!

פקודות מטכ"ל אומרות שבמקרה של 'חניבעל' (חטיפת חייל) אתה יורה על הרכב שנמצאים החוטפים אפי' שהחטוף גם ימות!!! [כי אם לא זה יגרור עוד הרבה חיילים שימותו כדי לשחרר אותו או שישוחררו אלפי מחבלים תמורתו שהם יהרגו עוד יהודים] אז למה פה זה אחרת?

זה הלכתחילה... איך ממשלה יהודית אמורה להתנהג במלחמה...

בדיעבד יש עניין לראות איך גם ממה שאנשים עוברים על רצון ה' יוצא טוב - למה ה' גרר אותנו למבצע הזה?

רמח"ל דרך ה' (ד,ד,ה): "מתנאי המצוה הזאת (ק"ש) להיות האדם גומר בדעתו למסר נפשו על יחודו ית' ולקבל עליו כל מיני יסורין ומיני מיתה על קידוש שמו ית' – נחשב לו כאילו עשה הדבר בפועל ונהרג על קידוש ה'!!! ומענין זה יוצאות תולדות גדולות לתועלת הבריאה ולתיקון הכללי!!!"

במבצע הזה עשרות אלפי חיילים הגיעו והסכימו להיכנס לעזה ולמסור את עצמם על קידוש ה'!

לקוטי מוהר"ן (תורה פ'): "שֶׁיְּכַוֵּן לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם כִּי מְסִירַת נֶפֶשׁ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בְּוַדַּאי מְרֻצֶּה כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ הַקַּל שֶׁבַּקַּלִּים כַּנַּ"ל [וּכְמוֹ שֶׁכְּבָר רָאִינוּ בְּחוּשׁ בַּדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנֵינוּ שֶׁכַּמָּה אֲנָשִׁים קַלִּים וּפְחוּתִים מָסְרוּ נַפְשָׁם וּמֵתוּ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם אַשְׁרֵי לָהֶם]".

ובטח הדבר הזה עשה נחת בכל העולמות וקירב מאוד את הגאולה!!!





[1] http://www.iaf.org.il/4388-39978-HE/IAF.aspx

[2] http://www.iaf.org.il/4388-39966-HE/IAF.aspx

[3] הרב כהנא על וישלח בנושא ההתחשבות בדעת קהל: "פרשתנו פותחת בשליחת המלאכים על-ידי יעקב לעשו, מתוך חשש שמא יפגוש אותו בדרכו מחרן לארץ-ישראל. חז"ל בבראשית רבה לא ראו הנהגה זו בעין יפה, עד שהביאו מספר דרשות בפיסקה ע"ה, אשר כולן מבקרות את יעקב ומסיימות במילים "אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך, והיית משלח אצלו ואומר לו "כה אמר עבדך יעקב"". בהמשך אומר המדרש שבעבור שיעקב השפיל את עצמו וקרא לעשו "אדוני" שמונה פעמים, קדמו שמונה מלכי אדום למלכי ישראל. אנו רואים שאותה התנהגות מתרפסת אינה מוצאת חן בעיני חז"ל, וכפי שראינו בפרשת וירא לגבי ברית אברהם עם אבימלך, חותם האמת בו נחתמה התורה אינה מאפשרת להם להתחמק מלהעביר את שבט ביקורתם על האבות כאשר הם רואים צורך בכך. הרמב"ן הביא חלק קטן מהמדרש הנ"ל, והוסיף תוספת חשובה – "ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים, ומהם שבאו ברומה והיא היתה סיבת נפילתם בידם". רואים מכאן, שעל-פי העיקרון של "מעשי אבות סימן לבנים" עלינו ללמוד לא רק מה לעשות, כי אם גם מה לא לעשות, על-מנת שלא ניכשל באותן טעויות עליהן שילמו אבותינו מחיר כבד. מלכי בית שני לא למדו את הלקח מיעקב, והרמב"ן מגדיר זאת כ"סיבת נפילתם ביד רומי".
עיון מדוקדק בדברי חז"ל יעמיד אותנו על יסוד פסיכולוגי חשוב, המבאר את מהותה של המנטליות הגלותית המתרפסת, אשר ממנה עלינו להתרחק. אומר המדרש – "לדרכו היה מהלך", כלומר הוא בכלל לא מתענין בך, הוא עסוק בעניניו, לשם מה אתה שולח לו מלאכים ומעורר אותו מרבצו? כדי לעמוד מול אויב הנלחם בך ולנצח אותו צריך מידה מסוימת של אומץ, של גבורה, ומעל הכל, כמובן - בטחון בה'. אבל כאן עוד לא החלה סוגיית הבטחון– לדרכו היה מהלך! לא צריך לעשות כלום! ובכל זאת – "וישלח יעקב מלאכים". ובכל זאת – מלכי בית שני הזמינו לכאן את מלכות הרשעה, רומי, המיוחסת על-ידי חז"ל לעשו.
כאשר רבנו זצוק"ל הי"ד הציג את פתרונו לבעיה הערבית – גרוש האויב הערבי מארצנו – קמו כנגדו רבים שטענו – "אבל מה תגיד אמריקה? איך יגיב העולם?". אנשים אלו לא למדו מדרש, לא למדו רמב"ן, ואף לשכל ישר לא זכו מעולם. אנשים אלו סוברים שנשיא ארה"ב אינו טרוד בכלכלת מדינתו, שאין לו בעיות של צבא ובטחון, שמדיניות החוץ שלו אינה חובקת עולם ומלואו, ושכל עסקו וענינו הוא תהליך ה"שלום" במזרח התיכון. ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, בכירי הצבא ושלל מעצבי המדיניות בישראל – כולם אינם זזים מילימטר מבלי לברר האם האדון בוושינגטון מאשר זאת או לא. רק לאחרונה ראינו את מנהיגי ישראל מתפארים בכך ש"זכו" לגיבוי אמריקאי למבצע "עמוד ענן" (ומעלימים תוך כדי כך את העובדה שבשל אותו חיבוק דב אמריקאי ישראל נמנעת מלעשות כל מיני דברים שיכלו להועיל לבטחונה). נשיא ארה"ב, וכן עמיתיו בעולם, רואים את ההתנהגות המתרפסת של ישראל, ואומרים לעצמם – נו, בסדר, אם כך ישראל מתיחסת אלינו, כעבד לאדון, אז אפשר לנצל זאת. לדרכם היו מהלכים! אובמה טרוד בבעיות פנים ובכלכלה מדשדשת. מדינות אירופה עומדות בפני משבר כלכלי המאיים על קיומו של מטבע האירו. האם אדם בר דעת סובר שבאמת אכפת להם מישראל והערבים? בודאי שלא. אלא שאותם יהודים מחזיקים באזני הכלב (כלשון הפסוק במשלי כ"ו,י"ז, אותו מביא המדרש בתחילת פרשתנו (כדאי לעיין בו), ושאותו מביא הרמב"ן) ומשסים אותו כלפינו. אחרי שהוא נובח, הם נבהלים ומקרקרים בטפשותם– אבל מה תגיד אמריקה?
רבנו הגדול הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד נבדל מאותה עדה מתרפסת בשתי אבחנות. קודם כל, הוא האמין בה' ובטח בו, והוא ידע לקרוא את דבר ה' ואת חז"ל ולהבין את כוונתם. פרט לכך, הוא ניחן בשכל ישר ונפש בריאה, המאפשרת לאדם להסתכל במבט מפוכח על המציאות. הוא הבין היטב שה"יחסים המיוחדים"בין ארה"ב לישראל אינם בנויים על היותנו נחמדים או "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת" ושאר דברי ההבל הנאמרים בנאומים ובטקסים. הוא הבין שארה"ב תומכת בישראל אך ורק בשל האינטרס שלה, ומידת תמיכתה אינה תלויה כלל בכך שישראל "תכבד את זכויות האדם" ושחיילים יהודים ירצחו בדם קר על-ידי ממשלה השולחת אותם למלחמה תוך הוראות מטורפות לא לפגוע ב"חפים מפשע", היינו תומכי המחבלים, אף במקום בו הדבר מסכן חיי יהודים. ארה"ב פועלת כאן, כמו בכל מקום בעולם, על-פי השאלה מה טוב לאמריקה.לדרכו היה מהלך! לכן אמר רבנו שאין מה לדאוג – הערבים ילכו. אמריקה תביע כעס, לא נורא. היא גם כעסה כשהפצצנו את הכור העיראקי. היא אפילו זעמה בפרשת פולארד. זה לא משנה. כל עוד יש לארה"ב אינטרס לתמוך בישראל, היא תעשה זאת, כאשר את דאגתה ל"זכויות האדם" היא תביע באופן שאין לו כל משמעות מדינית, כפי שהיא עושה במקומות רבים בעולם. ברגע שלא יהיה לה אינטרס לתמוך בישראל – גם הממשלה השמאלנית ביותר לא תזכה לתמיכה אמריקאית, וכך תמיד יהיה עם כל מדינה (אז, כמובן, תתחיל הסוגייה של בטחון בה' והבדידות המדינית – ובתור יהודים מאמינים, איננו נבהלים ממנה – אך טרם הגענו לשם!). רק רגשי הנחיתות הגלותיים הם שגורמים לנו לחשוב שכולם כל-כך מתענינים בנו, ושעלינו לרצות אותם. לאמיתו של דבר – לדרכו היה מהלך! הבה נלך גם אנו לדרכנו, ונבטח בבוראנו".

[4] במכתב גלוי (נדפס בשבועון 'עולם קטן' מספר 106, טז' בסיון התשס"ז) שפרסם הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בעיצומו של 'סיבוב לחימה נוסף' ברצועת עזה כנגד ירי טילים על שדרות וסביבתה לרה״מ דאז, אהוד אולמרט, כתב הרב: לכבוד ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט הי״ו, ירושלים שלום וברכה!
ברצוני לברך את ממשלת ישראל ואת כל החיילים הלוחמים בשליחותה כנגד אויבינו הקמים עלינו ויורים ללא הרף על עיר ואם בישראל, העיר שדרות ועל הנגב.
דוד המלך אומר: ״ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם״. דבריו הם הדרכה לכל מנהיגי ישראל שאין להשתמש במידת הרחמים כלפי אנשים היורים על אזרחים שלווים מתוך בתי מגורים. אי אפשר שתושבי שדרות יהיו בסכנת חיים מתמדת, ואנחנו נמנע מפגיעה במחבלים המסתתרים בין אזרחים. צריך לצאת לפעולה ממשית נגדם, אפילו אם יפגעו אזרחים שביניהם. גם האזרחים שהם יורים מתוכם אינם נקיים מעוון.
כותב הרמב״ם בהלכות מלכים (ט) ״ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל (את דינה) והם ראו וידעו ולא דנוהו״. לימדנו הרמב״ם כי תושבים שמחפים על רוצחים אינם נקיים מעוון. גם הם שותפים לפשע המתמשך של ירי על אזרחים[4]. אסור לנו לסכן את חייו אפילו של אזרח או חייל אחד בגלל חשש מפגיעה באזרחים אלו התומכים בטרור.
בוודאי יבואו ימים שיבקשו עליהם ויבטיחו בשמם כל מיני הבטחות. אסור לנו לסמוך על הבטחתם לסכן חיים של אדם אחד. אנשים אלו מפירים כל מה שהם מבטיחים לאחיהם עצמם ובשרם. ובוודאי אינם חושבים לקיים את מה שהם מתחייבים לנו[4].
כבר אלפי שנים אנו אומרים בכל ליל סדר. ״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״. גם בדורנו אנו אומרים זאת על אנשי החמאס, שהם אומרים שהעיר שדרות היא רק תחילת מעשיהם ותכליתם לשבור את רוחנו וערינו, אחת אחרי השנייה.
החיילים הנלחמים היום בעזה צריכים לדעת שהם נלחמים להגנת המדינה כולה. תושבי שדרות וסביבתה נמצאים בחזית ובשרות העם כולו. עלינו צריכים לסייע להגנתם מתוך ידיעה זו. להתאמץ בעבורם כפל כפליים. להתפלל למענם יחד עם כל תושבי המדינה מעומק ליבנו.
אנו מאמצים את ידיך וידי הממשלה כולה כדי שתוכלו להשלים את המלאכה שהוטלה בימים אלו על כתפיכם. חיזקו ואמצו ויהיה ה' עמכם. אמן.

כיו"ב נשאל הגאון הרב דב ליאור שליט"א: 'פסק ההלכה שעל הצבא לירות לעבר מקורות הירי, גם במחיר פגיעה באוכלוסייה אזרחית, עורר תגובות רבות. מהו המקור להלכה זאת? תשובה: אין מושג בהלכה היהודית של התחשבות בחפים מפשע תוך כדי לחימה. אנו פועלים כהתגוננות ולכן אין כאן שום שאלה. ברור שאם תוך כדי לחימה צריך לעצור את הירי של המחבלים, מותר לפגוע גם באזרחים אם אין ברירה אחרת. היסוד של הדברים הוא המהר"ל ('בגור אריה' בראשית לד' יג' על יסוד דברי הרמב"ם בהלכות מלכים - הוספה ש.ה) שלומד זאת מבני יעקב שמעון ולוי שעשו פעולת תגמול בשכם, והרגו את כולם ללא יוצא מהכלל' (ראיון בשבועון 'ארץ ישראל שלנו' מס' 20, פורים תשס"ח).

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: