סוכות - שבעת תפקידי הסוכה

שבעת תפקידי הסוכה

לחץ כאן לקריאת הסבר על שם השם ועל הספירות.

תפקיד[1] ראשון: נצח - חיריק - הגנה מפני המזיקין!

בש"ס ובפוסקים רואים באופן ברור שהעניין המרכזי בסוכה הוא הסכך!

רש"י (סוכה יב.): "כל סוכה הכתוב סכך משמע דדופן לא איקרי סוכה".

הלכה עיקרית מאוד בעניין הסכך היא הצל צריך שיהיה מרובה מהחמה כמו שכתוב בישעיה (ד,ו): "וסכה תהיה לצל יומם" רואים שהתפקיד העיקרי של הסכך הוא להצל מפני השמש שנקראת חמה!

השמש היא מצד אחד מקור אור וחום וטובה ומאירה, מצד שני שמש יכולה לשרוף וצריך הגנה מפניה!

מצד אחד משולה לקב"ה שנאמר (תהילים פד): "שמש ומגן ה' " מצד שני משולה לאומות העולם כמו שכתוב בגמ' (סוכה כט.): "תנו רבנן בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים". וגם בנביאים (מלאכי ג): "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", וכנגד (ישעיה כד): "ובושה החמה".

פה נלך לפי הבחינה הראשונה שהשמש היא דבר שצריך להישמר ממנו כמו שכתוב (תהלים יט) "ואין נסתר מחמתו", וכן ענני הכבוד היו שומרים על עמ"י במדבר מפני אומות העולם.

לפי זה סוכה היא הגנה של הקב"ה על בניו!

פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב'): "זש"ה אלהים י"י עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח). א"ר פנחס הכהן בן חמא ואיכא היו ישראל כשהיו אוכלוסין של פרעה זורקין חיצים, אלא שהקיפן הקב"ה בענני כבודו סיכך עליהם ולא היו מזיקין אותם, שנא' וענני עומד עליהם (במדבר יד,יד), לכך נאמר סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח). ד"א סכותה לראשי ביום נשק, אמר הקב"ה אף אני לעתיד לבא עתידים כל אומות העולם להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם, ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה (זכריה יד,ב). ומה הקב"ה עושה, יוצא ונלחם עם הגויים, שנא' ויצא י"י ונלחם בגוים ההם (זכריה יד,ג). היאך, כיומו של פרעה, שנא' כיום הלחמו ביום קרב (זכריה י"ד). ומהו עושה, מסכך על ראשם של ישראל, שנא' סכותה לראשי ביום נשק (תהלים קמ,ח)".

תקונ"ז (ב:): "... דתלת הדסים רמיזין לתלת אבהן תרי בדי ערבות לתרי נביאי קשוט, לולב צדיק כתמר יפרח, אתרג רמיז לשכינתא, סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו"

זוה"ק (ח"ג רנה:): " 'וסכה תהיה לצל יומם', דסכך בעינן וסכך אתעביד לצל דאיתמר ביה 'בצל שדי יתלונן' ולא בצל סוכת הדיוט דאגין על גופא משמשא, אלא צל לאגנא על נשמתא 'בצילו חימדתי וישבתי' אשר אמרנו בצלו נחיה בגויים' ".

תפקיד שני: גבורה - שוא - מסך בפני האור

אם ניקח עכשיו את המהות השניה של השמש שהיא אור והטבה במובן זה השמש היא משל לאור ה' הגדול והצל הוא בחינת הצמצום וההסתרה, שמתאים את אור השמש ליכולת הקיבול שלנו!

תניא (שער היחוד והאמונה פ"ד) – 'שמש ומגן ה' אלוקים' היינו שהיחס בין שם הויה (אור ה') ובין שם אלוקים (צמצום האור) הוא היחס בין השמש והמגן שלה, כאשר המגן מווסת את האור בהתאמה למקבלים, כן שם אלוקים מצמצם את תקפו וגבורתו של שם הויה למען יוכלו העולמות לקבל את אורו ולא יתמוססו מרוב זיו וזהר!

(כמו להאכיל תינוק מבקבוק במקום מצינור 4 צול)

פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב): "לפיכך עתיד הקב"ה לנחמם דכתיב 'וסכה תהיה לצל יומם' (ישעיה ד,ו) אמר רבי לוי: כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה אומר הקב"ה הוא קיים מצוות סוכה בעולם הזה אני מסיך עליו מחמתו של היום הבא, לעתיד לבוא מה הקב"ה עושה? גולה השמים הללו כמו שכתוב (ישעיה לד) 'נגולו כספר השמים' מוציאו מתוך נרתיקו והוא יוצא על תקופתו ופורע מן הרשעים שנאמר 'כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל הזדים וכל עושי רשעה קש וליהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שורש וענף' אותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומשמרין אותם לתוכה, שנאמר (תהלים כז,ה) 'כי יצפנני בסכה ביום רעה' וכן 'וסכה תהיה לצל יומם מחורב' מחמתו של יום".

אריז"ל (ספר הליקוטים כי תשא לד): "...וזה השם (הוי-ה) הוא המסך... ובאדרא קראו רשב"י פרסא, והוא שפורס סוכה ומסך שלא להשיג שום בריה באין סוף ית' ומילת פרסא כי שם זה הוא פורס ומסכך".

וזה סוד הצמצום שהוא כעין פריסת מסך להגן בפני האור העצום והוא כדמיון חומה בפני מימי האוקיינוס האדירים אשר סובבים ומגינים על אי קטן שיוכלו בני אדם לחיות בו כן כביכול כח הצמצום הוא בחינת הוי-ה ומציאות ממשית העומדת בפני האור העצום אא"ס וכביכול בולמת אותו ברוב שפעו שלא יהיה מוחק את העולמות שנאצלו ונבראו תוך החלל הפנוי.

ומצאנו שאור עצום שאין יכולת לקבל הוא דבר קשה כמו שרואים בסנחריב (סנהדרין צה:) שמתו כל אלופי הצבא מכך שהקב"ה השמיע להם את שירת המלאכים.

תפקיד שלישי: חסד - סגול - אור המקיף

ילקוט שמעוני (ויקרא כג,תרנג): "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיה ד,ו). א"ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא' התמלא בסוכו עורו וגו' (איוב מ,לא). את מוצא בשעה שבאו הייסורין על איוב היה עומד וקורא תיגר אחר מידת הדין, שנא' מי יתן ידעתיו אמצאהו (איוב כג,ג), אדעה מלין יענני (איוב כג,ה). א"ל הקב"ה איוב מה אתה עומד ואומר מי יתן ידעתיו אמצאהו, הרי עורו של לויתן שאני עתיד לעשות לצדיקים לעתיד לבא, אם מחסר אני מטלית אחת ממנו יש לי למלאת, שנא' התמלא בסוכות בעורו (איוב מ,לא). אם תאמר שאינו דבר משובח עורו של לויתן, א"ר פנחס הכהן בן חמאו ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק פופסים הרוחות שלו מכהות גלגל חמה, שנא' האומר לחרס ולא יזרח (איוב ט,ז), תחתיו חדוד יחרש ירפד חרוץ עלי טיט (איוב מא,כב)".

רואים במדרש שמצוות סוכה היא התנוצצות מאור העתיד שהוא אור סוכת עורו של לויתן שעליו אומרים חכמים שהוא כ"כ מאיר שמכהה גלגל חמה.

אריז"ל (שער הכוונות דרושי חג הסוכות דרוש ד'): "והנה זהו טעם מצוות סוכה כל שבעת הימים של החג, כי הנה עניין הסוכה הוא אור המקיף אל השכינה..., ואנחנו בנ"י בני מלכים בני המלכות... עושים סוכה ויושבים בצל אור המקיף ההוא המתפשט בה המקיף וסובב אותה כעין סוכה, כדי שנמשיך אלינו מהאור המקיף ההוא".

תפקיד רביעי: מלכות - ללא ניקוד - גלות ודלות

פסיקתא דרב כהנא (נספחים ב'): " 'באספך מגרנך ומיקבך' אמר רבי אלעזר בר מריום למה עושים אנו סוכה אחר יוה"כ? לומר לך שכן את מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על באי העולם וביוה"כ הוא חותם את הדין שמא יצא דינם של ישראל לגלות ועל ידי כן הן עושים סוכה וגולין מבתיהם לסוכה והקב"ה מעלה עליהם כאילו גלו לבבל שנאמר (מיכה ד,י): 'חוּלִי וָגֹחִי בַּת צִיּוֹן, כַּיּוֹלֵדָה כִּי עַתָּה תֵצְאִי מִקִּרְיָה וְשָׁכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה, וּבָאת עַד בָּבֶל שָׁם תִּנָּצֵלִי שָׁם יִגְאָלֵךְ ה', מִכַּף אֹיְבָיִךְ' ".

ופה הסוכה היא דירת עראי של מסכנות וגלות כדי לכפר על העוונות, ואתה לא נמצא בבית היפה והקבוע והנח שלך.

תפקיד חמישי: הוד - קובוץ - בית לה'

מדרש רבה (שמות לד,ג): "ד"א ועשו ארון מה כתיב למעלן ועשו לי מקדש אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ואני רועה שנאמר (תהלים פ) רועה ישראל האזינה עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם אתם כרם שנא' (ישעיה ה) כי כרם ה' צבאות בית ישראל ואני שומר שנאמר (תהלים קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל עשו סוכה לשומר שישמור אתכם אתם בנים ואני אביכם שנאמר (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם ואני אביכם שנאמר (ירמיה לא) כי הייתי לישראל לאב כבוד לבנים כשהן אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל בניו וכן הוא אומר (משלי יז) עטרת זקנים בני בנים עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו לכך נאמר ועשו לי מקדש".

משמע מכאן שהסוכה היא מגורים לקב"ה כדי לאפשר לו להתגלות בעולם כמו הפקיד של בית המקדש, כמו שכתוב בתהילים (עו,ג): "וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתו בְצִיּוֹן".

תקונ"ז (ב:): "... סוכה רמיזא לאימא דמסככת עלייהו, הא אינון תמניא לקבל י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י דאיהו חושבן סוכה כ"ו ה"ס".

האותיות ס"ה מבחוץ שזה בגי' אדנות, והאותיות כ"ו מבפנים שזה גי' הוי-ה, להראות ששם אדנות שהוא ההיכל מכיל בתוכו את שם הוי-ה, כמו שכתוב בחבקוק (ב,כ): "וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ" 'הס' זה בגי' היכל ואדנות ושם נמצא שם הוי-ה, כי אין אורו הגדול יכול להאיר לעולמות אלא דרך בית המכיל ומקבל את אורו הגדול, וזאת מהות הסוכה.

לפעמים המצב הוא הפוך שהקב"ה חופף בכבודו את המקום ואז כתוב (במדבר יז,ז): "וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן" שהאותיות כ"ו מסובבות את האותיות ס"ה.

תפקיד שישי: תפארת - חולם - חופה

ישעיה (ד,ה-ו): "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר".

תיקונ"ז (נו.): "ושכינתא תתאה איהי סוכ"ה, כ"ו ה"ס, דאיהי הויה-האדנות,  כלילא מתרויהו שמהן, סוכה חבורא דתרוייהו כגונא דא יאהדונה"י".

בפעם הראשונה בתורה שמופיע סוכות כתוב בבראשית (לג,יז):"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת". אם הדבר הראשון שיעקב אבינו עושה כשהוא נכנס לארץ כנראה שזה דבר חשוב, יעקב אבינו הוא מידת התפארת וארץ ישראל היא השכינה והכניסה שלו ארצה רומזת על יחוד קוב"ה ושכינתיה, ולכן ישר בנה את החופה לחתונה!

תיקונ"ז (קז:): "ועם כל דא לא יהא שלם אלא בבת זוגיה דאיהי אדנ-י, ובאן אתר? בסוכה, דאיהו כ"ו ס"ה דאיהי יאהדונה-י, ורזא דמלה 'ויבא יעקב שלם' בהוי-ה, מיד 'ויבן לו בית' דא סוכה, כמה דאת אמר 'ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית' ".

תיקונים חדשים לרמח"ל (תיקון כה): "סוכה כ"ו ס"ה דאימא איהי חופה על רישא דחתן וכלה, דעד לא עיילין לחופה לא מתחברן, ואיהי מחברת לון, ולזמנא דאתי 'כי על כל כבוד חופה' (ישעיה ד,ה) מסטרא דאימא".

תפקיד שביעי: יסוד - שורוק - סוכת שלום

גמ' (סוכה כז:): "כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".

בתפילה (ערבית של חול): "ופרוס עלינו סוכת שלומך", ושל שבת: "ופרוס עלינו ועל ירושלים עירך סוכת רחמים ושלום".

מדרש (בתי מדרשות ח"ב מדרש אלפא ביתות): "אמרתי לכם עשו סוכה כדי שאפרוס לכם סוכת דוד הנופלת, סוכת שלום".

תקונ"ז (כב:): "ודא איהו רזא דהפורס סוכת שלום עלינו, אימא עילאה דאיהי סוכת שלום דמסכך עלייהו ושלום עמה, דאתמר ביה הנני נותן לו את בריתי שלום".

---

[1] ערוך מטללי חיים סוכות.

פרקי אבות - ר' יהודה הנשיא יעקב אבינו וספירת התפארת

ר' יהודה הנשיא יעקב אבינו וספירת התפארת

אבות (ב,א): "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם".

'רבי' הוא רבי יהודה הנשיא דור שביעי להלל הזקן, וזכה לתורה וגדולה במקום אחד, ונקרא רבינו הקדוש לפי שהיה פרוש מעניני העוה"ז ומתקדש ומטהר ודבק בהי"ת אפי' שהיה עשיר גדול מאד.

גמרא (ע"ז יא.): "ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך. אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גיים, זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים".

גמרא (בבא מציעא פד:): "שומר הסוסים של בית רבי היה עשיר יותר ממלך פרס".

אמרו לרבי למה קורין לך רבינו הקדוש? א"ל מימי לא נסתכלתי במילה שלי (שבת קיח:). ירושלמי סוף סנהדרין (פרק חלק הלכה ו' ומגילה פ"ג הלכה ב) וכן לא שלח ידו מאבנטו ולמטה (שבת שם) אע"פ שהיה נשוי (בתוס' פ' כל היד).

רבינו הקדוש זכה שמכיון שהיה חכם גדול וגם עשיר גדול קרא לכל החכמים שבאותו הדור והיה נותן להם פרנסתם ביד רחבה על מנת שישבו ללמוד עמו בישיבה. והוציא את המובחר שבלימוד וסיכם הדברים וקבע אותם במשניות בששה סדרי משנה שסימנם זמ"ן נק"ט, ועשה בזה דבר גדול שלא תשתכח תורה מישראל, והתקבל הדבר על כל ישראל והסכימו עמו כל חכמי ישראל ונעשה רבן של כל ישראל, ומאז קראו אותו בתואר "רבי".

כתב רבינו החיד"א (פת"ע, וכן ב: לקוטי הש"ס להאריז"ל על אבות, 'מגלה עמוקות' אופן פא), כי נודע שרבנו הקדוש הוא ניצוץ של יעקב אבינו ולכן פתח את המשניות בברכות במשנה 'מאמתי קורין את שמע בערבית' כי יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית.

ורמז לזה הגאון חיד"א, הנשי"א ר"ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו.

כתוב במשנה (סוטה ט,טו): "משמת רבי בטלה קדושה ענוה יראת חטא", ר"ת יעק"ב, (בסוטה שם לא נזכר "קדושה" אבל כן איתא בכמה מקומות – ראה לדוגמא ריטב"א כתובות קג:).

החיד"א (נחל קדומים) כותב על הפסוק 'ויקץ יעקב משנתו' (ויצא כח,יט): "אמרו בבראשית רבה (ט,ז) – 'ממשנתו'.

ואפשר לפרש במה שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ז,ג) על הפסוק (הושע ח,י) 'גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם' שבזכות המשניות נגאלים מהגלות...

וזהו שאמר 'ויקץ יעקב משנתו', שיש מציאות להתעורר משנת הקץ, על ידי המשניות, דבזכותם תבוא הגאולה"[1].

מדרש רבה (וישלח עד,ה): "רבינו אמר לרבי אפס [=שהיה מזכירו] כתוב איגרת ממני לאדונינו המלך אנטונינוס. כתב ר' אפס "מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס" נטל רבי את האיגרת וקרעה. אמר לו כתוב "מעבדך יהודה לאדונינו המלך אנטונינוס". שאלו ר' אפס "מפני מה אתה מבזה על [=את] כבודך" השיבו רבי: "מן אנא טב מן סבי [=וכי טוב אני מזקני] יעקב? לא כך אמר יעקב [=לעשו]: 'כה אמר עבדך יעקב'?".

גמרא (ה:): "יעקב אבינו לא מת", אותו דבר מצאנו אצל רבי יהודה הנשיא (כתובות קג. ירושלמי ברכות פ"ג ה"א. כתובות קד.) שאחר פטירתו היה בא בכל ערב שבת בין השמשות לביתו בבגדי שבת, קידש ופטר את הרבים".

ידוע שיעקב אבינו הוא מובחר שבאבות שהוא בחי' "תפארת", כי אברהם אבינו איש החסד בחי' ספירת החסד, יצחק אבינו נאזר בגבורה, ויעקב באמצע כלול משניהם בחי' תפארת.

אבות (ב,א): "רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם".

כלומר שהאדם צריך להתנהג בבחי' ספירת התפארת שהיא שביל האמצעי הממוזג בין החסד לגבורה, באופן שימצא חן בעיני אלקים ואדם ועי"ז יתקבלו דבריו ויוכל להשפיע ולהנהיג את העם בדרך טובים, שהיא תפארת לעושה היינו שהדבר מצד עצמו הוא משובח, וגם תפארת לו מן האדם שבני אדם יקלסוהו על כך, ולא דבר שבני אדם אין סובלין הנהגה זו.

בכלל זה הוא חכם שזיכהו הי"ת לדרוש ברבים ידבר דברים המושכים לבו של אדם, ויתבל אותם במשלים ופרפראות ודברי מוסר המדריכים את האדם לדברים טובים, ולא יאריך הרבה, וכן לא ידבר דברים שאינם יכולים להתקבל וכל כיוצא בזה.

כללו של דבר, שהאדם ינהיג עצמו לילך בדרך הממוצע שלא ילך בקצה המדה לא מזה ולא מזה אלא באמצע, וזה נקרא בפי הבריות אמצעי שלם.

ר' יהודה צדקה זצ"ל סיפר מעשה שהיה עם אחיו הצדיק והכשר רבי עובדיה צדקה זצ"ל שהיו לו כמה בתים שהיה משכיר אותם לצורך פרנסתו. ובזמנם היה נהוג שבאים לבית לגבות מס ארנונה והיו הפקידים אנשי דלא מעלי שהיו אומרים לבעה"ב תראה לנו את הקבלות של המס ששילמת והוא מביא את הקלסר של הקבלות, והיו מבקשים ממנו אם יכול להביא מים לשתות וכאשר היה הולך להביא מים לוקחים לו כמה קבלות והולכים לדרכם, ובאים פעם שנית לאחר זמן ואומרים לו לא שילמת על חדשים אלו ואלו. והיו לוקחים הכסף לעצמם, אמנם כאשר באו לר' עובדיה ואמרו לו תביא את הקבלות של המס, כאשר הביא להם הקבלות להראות התשלומים ואמרו לו תביא לנו אגסים מהעץ שלך בחוץ, חשב ר' עובדיה בדעתו איך אעשה, אם אתן להם הרי הם לא מברכים ואין בזה נחת רוח לקב"ה, ואם לא אתן להם הרי צריך להיות גם תפארת לקב"ה וגם תפארת לו מן האדם, לבסוף החליט ואמר להם תקחו אתם בעצמכם הלכו ולקחו, ואז לא הצליחו לגנוב לו את הקבלות וכך ניצל.

חשוב לבדוק בכל מעשה את התועלת והנזק שיצאו ממנו.

אם תזרוק אבן על יהודי שנוסע בשבת, יכול להיות שהוא לא ייסע יותר ברחוב הזה בשבת אבל אתה הרווחת שחיללת שבת כי האבן היא מוקצה, הרווחת ביושר את העבירות של שנאת חינם חילול ה' ולא תכה רעך, וזכית להרחיק אותו לעד מהקב"ה! באמת כל הכבוד...

לפעמים יש בבית הכנסת מצב של חילול שבת בתום לב. 

אחד מהמשפחה של הבר מצוה הגיע ברכב וחנה לא כ"כ רחוק, הגיע עם פלאפון אבל מצליחים לשמוע את הרטט...

נכון, זה ממש לא שייך, אבל מה יעשה יותר תועלת? מה יקרב אותו יותר לקב"ה? מה יהיה תפארת גם לה' וגם לאדם?

שבת שלום ומבורך!

---

[1] השבוע פגשתי פירוש על המשניות שכתב יהודי יקר בשם פרנסיס, חתן של הרב גץ זצ"ל, יהודי יקר זה כתב פירוש למשנה בזמנו החופשי לאחר העבודה, בלילה שהוא סיים את פירוש המשנה האחרונה הוא נפטר לבית עולמו בדיוק בתאריך של ר' יהודה הנשיא.

ט"ו בשבט זוגי - על שלושה עמודים הבית עומד

על שלושה עמודים הבית עומד

ט"ו בשבט הוא תיקון הדיבור:

ר' נתן: (ליקוטי-הלכות ערלה ג'): "וזה בחי' מה שקורין שירת הים לעולם בחודש שבט דהיינו סמוך לחמשה עשר בשבט שהוא ר"ה לאילנות. כי ט"ו בשבט הוא סמוך לעולם לשבת שירה ולפעמים חל שבת שירה בט"ו בשבט בעצמו. כי ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות לענין ערלה ונטע רבעי. שהוא בחי' תיקון חטא אדה"ר ע"י הקול המשקה את הגן שהוא שיר פשוט כפול משולש מרובע וכו' וע"כ קורין שירת הים בשבת הסמוך לט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות שהוא בחי' תיקון זה כנ"ל".

המדרש מגלה[1] כי העצים מנהלים שיחה זה עם זה.

מדרש רבה (בראשית פרשה יג פסקה ב): "וכל שיח השדה - כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות".

במקורות נוספים אנו מגלים על "שיחת דקלים" ו"שירת העשבים".

גם המחקרים מעידים כי צמחים מאותתים זה לזה על סכנה מתקרבת או מאגר מזון.

מצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד) "בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". הרי שיש לו כאב וקול.

אבל עצים ושיחים הם רק 'צומח' ולא 'מדבר', למה?

השיחה של הצמחים (ושל החיות) לא מחשיבה אותם למדברים. כי דיבור אינו רק אות סכנה או אייקון של לייק. דיבור הוא גילוי נפשי, חשיפה של הלב וכוח רוחני בלתי יתואר.

ומה איתנו? המדברים?

האם הדיבור שלנו מסתכם באימוג'ים וקיצורי סלנג?

האם השיחה שלנו עם האישה היא אמצעי פרקטי על החלב במקרר או שעת האיסוף מהחוג?

או שהדיבור שלנו משמעותי יותר, ארוך יותר ומבקש להגיע לגבהים אישיים יותר?

דיבור = חיבור!

בזמנים האסורים כן מתחברים, אבל בדיבור!!!

לאה גולדברג:

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ

אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.

אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ

אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.

אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ

אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו

בַּקָּרָה,

אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.

וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.

בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.

לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -

אַל תִּירָא.

הבית היהודי (ח"א 190-193): התייחסותו של גבר אל השיחה, שונה במקצת מהתייחסותה של אשה.

גבר מעוניין ליהנות משהות עם חבריו ולשם כך הוא משתמש בשיחה.

אצל אשה, לעומתו, בנוסף להיות השיחה אמצעי קשר, היא גם מטרה. לכן אשה, עשויה לחפש חברה כשהמטרה היא לשוחח.

כלומר, הגבר משתמש בשיחה במטרה להתקשר עם החבר, כאשר השיחה עמו היא האמצעי לכך.

האשה משתמשת בחברתה, כדי שיתאפשר לה לשוחח; המטרה היא השיחה, כאשר האמצעי לכך הוא ההתחברות עם חברה.

התייחסותו של גבר אל הדיבור כאמצעי, נותן לו תחושה שהוא משוחח עם רעייתו כפי שנדרש ממנו. משום שלגביו השיחה נועדה להשגת צרכים או להסדרת דברים הנדרשים ממנו.

בעוד שהיא טוענת שהוא אינו משוחח עמה.

אשה פונה אל בעלה ומתלוננת: מדוע אינך משוחח עמי?

איני משוחח עמך? שואל הבעל, חושבני שאכן אני משוחח.

אולי תוכל לציין מתי שוחחת עמי בפעם האחרונה, מקשה האשה.

הבעל: הרי רק לפני מחצית השעה שאלתי אותך, היכן נעליו של דוד, ומה עם טפול השיניים של אילנה...

אתה רואה שאינך משוחח עמי, מגיבה הרעיה. אתה מדבר איתי רק כשצריך לסדר משהו, אבל אינך משוחח סתם כך...

בורא העולם נטע באשה צורך ונטיה לדבר, כדי שייקל עליה לדבר עם ילדיה ולפתח את כושר חשיבתם.

ממחקרים רבים עולה שילדים הגדלים במשפחה שבה ההורים משוחחים עמם רבות, הם ילדים בעלי כושר חשיבה  מפותח יותר מאשר ילדים שגדלו במשפחות שבהם ההורים אינם מרבים לשוחח עם ילדיהם. לכן, מוצע להורים לדבר אל ילדיהם, כבר מימיהם הראשונים. למשל, כאשר אם מלבישה את ילדה הרך, הרי טוב תעשה אם תדבר אליו ותאמר ״תן לי את יד ימין, בוא נכניס אותה לשרוול. יופי, הנה אנו רואים את האצבעות. נהדר, הנה אנו רואים גם את כף היד" וכדומה. כמו כן, לאחר שהילד גדל ומתחיל לשאול שאלות, יש להשתדל להשיב על שאלותיו בנועם, בחביבות ובהרחבה ולא בצורה רפה ודוחה.

רש״י (שמות א, טו): ״פועה - זו מרים, על שם שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה".

עירובין (סג:): ״אמר רב ברונא, אמר רב, כל הישן בקילעא (-מדור) שאיש ואשה שרויין בה, עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה...״.

מסביר המהרש״א: ״שבושים לדבר זה עם זה״.

כה חשובה השיחה בין בני-זוג עד שה׳חזון איש׳ מחייב אותה מן התורה: ״...׳נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח׳(דברים כד, ה) - חובה. כיצד משמחה? טבע שלה להתענג על חינה בעיניו, ואליו עיניה נשואות.

עליו להשתדל להראות אהבה וקירוב ברבוי שיחה ורצוי. ומה שאמרו ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה ראשונה שצריך להשתדלות ההתאחדות״.

השיחה משדרת לבן-הזוג: אתה מעניין אותי, יש מה ללמוד ממך, נעים לשהות במחיצתך, וכדומה.

בגמרא (נדרים סו:) ישנה דוגמא נפלאה על בית שכמעט ונהרס בעקבות בעיות תקשורת:

"ההוא בר בבל דסליק לארעא דישראל, נסיב איתתא, אמר לה: בשילי לי תרי טלפי, בשילה ליה תרי טלפי, רתח עלה. למחר אמר לה: בשילי לי גריוא, בשילה ליה גריוא. אמר לה: זילי אייתי לי תרי בוציני, אזלת ואייתי ליה תרי שרגי. אמר לה: זילי תברי יתהון על רישא דבבא. הוה יתיב בבא בן בוטא אבבא וקא דאין דינא, אזלת ותברת יתהון על רישיה. אמר לה: מה הדין דעבדת? אמרה ליה: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא".

[תרגום: בן בבל שעלה לארץ ישראל נשא אשה ואמר לה: בשלי לי שני עדשים  (=כשכוונתו- שתבשל מעט עדשים) בשלה לו בדיוק שני עדשים. רתח עליה. למחר אמר לה: בשלי לי סאה של עדשים (כשכוונתו- כמות גדולה) בשלה לו סאה (=בדיוק סאה, שזו מידה גדולה- בין 7 ל14 ליטר, הרבה יותר מסעודת אדם אחד. (אמר לה: לכי הביאי לי שני אבטיחים (או דלעות קטנות או קישואים בארמית בבלית (הלכה והביאה לו שני נרות ("בוצינא" בארמית ארצישראלית גם: נר). אמר לה (בכעס): לכי שברי אותם על ראש השער. בשער היה יושב בבא בן בוטא והיה דן דין. הלכה ושברה אותם על ראשו ("בבא" בארמית זהו שער, וזה גם היה שמו של החכם). אמר לה: מה זה שעשית? אמרה לו: כך ציוני בעלי. אמר: את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא)].

חז"ל אמרו: "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

שלושה יסודות אלו שעליהם העולם עומד מבטאים שלושה קווים, שלושה כיוונים שונים בעולם ובנפש[2].

קו החסד הוא קו של אהבה, עונג ושלמות עצמית. הוא מצוי בעמוד 'גמילות חסדים'.

קו הגבורה הוא קו שמתחיל ממקום של חוסר ומחפש השלמה. עמוד ה"עבודה" מתייחס לקו הגבורה. שכן, העבודה זו תפילה שעניינה להביא שינוי במציאות ולמלא את החוסר. גם עבודה בעולם עניינה להשלים חסרים ולהשיג יעדים שמחוץ לאדם.

קו התורה הוא קו התפארת, הקו האמצעי, המחבר. התורה היא זו שמחברת בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, ומגלה לנו את רצונו ואת פנימיותו. באמצעות התורה אני מכירים את רצונו של הקדוש ברוך הוא.

כשם שהעולם עומד על שלשת הקווים כך גם הבית, שהוא עולם קטן, עומד על שלשת המרכיבים הללו- התורה - ההזדהות, העבודה- החסר שמעורר שאיפה לשינוי, וגמילות חסדים- אהבה ונתינה.

בזוגיות מתוקנת נמצא ביטוי לשלושת הקווים הללו בשיחות שמתנהלות בין בני הזוג. שלשת סוגי הדיבור מבטאים שיעור קומה שלם בתקשורת הזוגית.

ימין להתענג על הקשר – שיחות של אהבה

באופן הפשוט ביותר, צריך ונכון לדבר דיבורים של אהבה.

משפטים כמו 'אני אוהב אותך', 'אני מאושר בקרבתך', 'אתה גורם לי נחת' ודומיהם, הם משפטים שצריכים להיות שגורים בפי בני הזוג במערכת זוגית בריאה ותקינה. האמירות הללו חושפות באומר את תחושת העונג והטוב שבקשר וכמים הפנים לפנים, הן חושפות את המימד של אהבה ועונג בשומע. אמירות אלו מבטאות את העובדה, שהמציאות של אחד מבני הזוג גורמת טוב לשני, ומעוררות בו רגשות דומים.

על ידי הדיבורים שמביעים קירבה, נבנה המקום של העונג המשותף בקשר הזוגי; קו ימין שבקשר. כאשר בעל אומר לאשתו כמה הוא מאושר מהאופן בו היא מטפלת בילדים, או כאשר אישה אומרת לבעלה שטוב לה שהוא חרוץ ושאפשר לסמוך עליו - הם מעניקים בזה עונג אחד לשני. המטרה באמירה הזו היא לא מחמאה או עידוד בלבד, אלא משהו הרבה יותר עמוק - אני מבטא עד כמה אני נהנה מהמקום שלך, אני מגלה את התענוג שבקשר ובזה יוצר את החיבור והקרבה.

החסד הוא מקום נותן. מה שעומד מאחרי שיחה של אהבה, הוא לגרום לשני טוב, לגמול לשני חסד, לשבח אותו. לכל אחד מבני הזוג יש את האחריות לדבר, להוציא מהפה כמה שיותר מילים מאירות שגורמות טוב לשני. כדי ליצור זוגיות טובה צריך להיות הרגל בשיחות של אהבה, עידוד, שבח ונתינה. כדי שדיבורי האהבה יכנסו ללב, הם צריכים לצאת מן הלב, "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", כך שתוך כדי אמירה, הרגשות יתגברו. מילות אהבה אי אפשר להגיד בקרירות ובאדישות. ביסוד הקשר שבין איש לאישה יש אש, האש עלולה להיות חלילה שלילית בבחינת "אש אוכלתם". אולם, יש אש חיובית בקשר הזוגי שבאה לידי ביטוי גם במילים הטובות שנאמרות בחום וגורמות לכך שהמסר יחדור יותר ללב.

פעמים רבות, במקרים שמתעוררות בעיות בזוגיות, המציאות היא שמילים של אהבה וחסר לא נאמרות כלל או שנאמרו רק בעבר. במקומם מוצאים מילים של הפך האהבה, כמו "אני שונא אותך" או "כמה רע לי איתך", "כמה אתה מצער אותי". מילים אלו מבטאות מצב לא תקין בזוגיות. כמו שמילים טובות יוצרות חיבור וקשר כך כשמתרגלים להגיד מילים שליליות ללא הבחנה הן גורמות לניתוק ולהעצמת הקושי בקשר הזוגי.

כשבני הזוג מקפידים גם במצבים של קושי לא לבטא מילים של ריחוק וניתוק היכולת להתגבר על הקושי תהיה הרבה יותר קרובה וזמינה.

תיאום ציפיות – 'שיחות עבודה'

בקו שמאל ישנה חוויה של חסר ושל רצון להגיע להישג והשלמה. בקשר זוגי מתוקן, למרות שעיקרו אהבה והזדהות, קיימים גם רצון וציפייה אחד מהשני.

כיוון שאין תקיף כרצון, רצון חזק יכול להופיע כדרישה או תביעה שמשדרת תקיפות כלפי השני, שליטה, כורח. הבעת רצון תקיף, אפילו כשהוא נכון וצודק הוא מערער את המקום של השני ופוגע בו. בדרך זו יכול להיות שהרווחת את מה שרצית, אבל הפסדת את הקשר.

במקום המתוקן, הרצון צריך להתבטא באופן עדין ומתחשב של 'מטי ולא מטי'- נוגע ולא נוגע. אני רוצה אבל לא מכריח. אני מקבל את הסירוב של השני מבלי להיפגע. רצון שמביעים בקשר הזוגי צריך להיות עדין. סגנון עדין של אמירה מעדן את הרצון. סוג של דיבורים כמו: 'אם אתה יכול...' 'רק אם לא קשה לך... ואם לא זה גם בסדר....' וכדומה. סוג כזה של רצון מבטא שאני מקבל את המציאות של השני, מתחשב בו ומכיל אותו.

ציפייה עדינה ורצון לא תקיף הם חלק מהמבנה של זוגיות מתוקנת. החלק של האש שהוא הכרחי בקשר זוגי.

מצב שלא מצפים אחד מהשני בכלל הוא לא נכון בזוגיות; הוא אף עלול להיות פוגע ומעליב. כשלאיש אין שום ציפיות מאשתו ולאישה אין שום ציפייה מבעלה, נפגע המרקם הבריא של הקשר. למשל, כשיש אמירות כמו: 'תחזור מוקדם הביתה או מאוחר - זה לא משנה' או 'תתן מתנה או לא תתן זה לא מעלה ולא מוריד' או 'תבשלי או לא תבשלי מבחינתי זה אותו דבר' זה מצב שפוגע בשני ומביע חוסר ההערכה למאמצים שהוא עושה. יש בכך מעין אמירה סמויה ש'אני מסתדר בלעדיך ומקומך לא חשוב בעולמי'...

אולם כאמור, הציפייה והרצון של האחד מהשני עלולים בקלות להתדרדר לרצון תקיף, לרצון לשליטה אחד על השני, דבר שמערער את ה'ביחד' הזוגי.

ביטוי נוסף לדיבורים של קו שמאל הוא שיחות סביב מילוי חסרים והשגת יעדים משותפים לשני בני הזוג. שיחות סביב ארגון נושאים טכניים בבית, בעבודה, מצב כלכלי, חינוך הילדים, שליחות, מה עושים, לאן הולכים, זה מקום של עבודה, בו בני הזוג צריכים לפתור בעיות, לקדם ולשנות את המציאות. בדרך כלל, שיחות העבודה מרובות בכמות הזמן שמושקע בהן.

שיחות העבודה מיועדות גם לפתור את הטענות ההדדיות שלנו אחד על השני.

'בשיחות העבודה' הללו קורות רוב הנפילות, כי שם אנו מבטאים מקום לא מרוצה, שעלול להיות פוגע וביקורתי. לכן, דווקא בשיחות אלו, בהן רוצים לשנות את המציאות, צריכים הקפדה שלא ייווצרו ניתוק וריחוק.

אם בשיחות האהבה צריך להגביר את הרגש, הרי שבשיחות של העבודה יש להנמיך את עוצמת הרגשות על ידי דיבור בנחת וברוגע, ללא התרגשות. אז הדיבור יהיה ענייני ומתקבל.

שנינו יחד אחרי שכל אחד לחוד - שיחות היכרות

הקו האמצעי הוא המקום שמחבר בין הפכים. המקום של החיבור וההזדהות השלמה בין איש ואישה.

בשיחות העבודה של קו שמאל כל אחד מבני הזוג מרגיש את עצמו, את הציפיה שלו מהשני או מהעולם, את המקום החסר שאמור להתמלא, את הרצון שלו מהשני. גם בשיחות האהבה של קו ימין, שיש בהם הרבה אור, תועלת ותענוג, כל אחד מבני הזוג עדיין מרגיש את עצמו הנפרד "יש מי שאוהב". רק בשיחות של קו האמצעי בני הזוג מתעלים למקום חדש בו ה'אני' הפרטי מתכלל במציאות של שנינו ביחד. אנחנו ביחד זה האני השלם. זו הנקודה היותר עצמית בזוגיות.

דיבור של קו האמצע אלו דיבורים שיש להם את הכוח להעצים את החיבור. דיבורים שמבטאים את ה'ביחד' המוחלט. משפטים כמו: "אנחנו נשמה אחת", "אנחנו ביחד לתמיד", "מה שעובר עליך עובר עליי", "איכפת לי ממך", "חשוב לי מה עובר עליך", "טוב לי שטוב לך", "קשה לי שפוגעים בך", "ברית כרותה בינינו" ועוד, הם משפטים שיעצימו את תחושת החיבור וההזדהות בין בני זוג.

דיבורים כגון אלו, מבטאים את האמונה שבחיבור וממשיכים בצורה בלתי מודעת את המקום הפנימי הנעלם, בו אנחנו אחד ממש, למציאות הגלויה.

דיבורים שמבטאים את היפך החיבור הם דיבורים כמו 'חבל שהתחתנו' 'נתגרש וזהו' 'יהיה לי יותר טוב בלעדייך'. מילים מסוג זה יוצרות בתודעה ריחוק וניכור. פעמים אומרים מילים קשות אלו ללא תשומת לב מספיקה למשמעותן, ולאחר מכן מצטערים על כך שהמציאות מבטאת את הפירוד והניתוק שמילים אלו המשיכו והורידו למציאות.

בקשר זוגי מתוקן, יש לקבוע זמנים קבועים לשיחות של קו האמצעי; שיחות ההזדהות שמעמיקות את הקשר ואת ההזדהות ההדדית.

לסיכום – כל זוג צריך למפות לעצמו את מצב העמודים אצלו בבית, לתקן דיבור ההורס את העמודים, ולהשלים את החסר.

ככל שנקפיד על הדיבור המתוקן כך הבית יהיה יציב ושמח!!!

---

[1] הרב אבינדב אבוקרט.

[2] הרב יצחק ערד.

פרשת מסעי ויום העצמאות - ירח בן יומו – יסוד שבתפארת

יום העצמאות - ירח בן יומו - יסוד שבתפארת

אריז"ל ("צדיק יסוד עולם" פירוש האריז"ל על מגילת רות עמ' 132): "וְהָיָה בַבֹּקֶר כשיתחיל להזריח עמוד השחר, בזמן הגאולה אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב רצה לומר, אם יתעורר אותו הטוב הגנוז מעצמו על ידי תשובה ומעשים טובים יִגְאָל יהיה הגאולה מיד בבוקר, רצה לומר, בזמן הקץ הראשון, כי כמה קיצין כלו ועברו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ שלא יעשה [יעשו] תשובה וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי פירוש, אני מעורר אותו הטוב, כנאמר למעני אעשה חַי ה' חי הוא בסוד יסוד, הוי' הוא תפארת, ויש בכאן רמז גדול, שלא ניתן לכתוב. באשר שנוגע אל זמן הגאולה".

יום העצמאות ה' באייר חל ביסוד שבת"ת!

במדבר (לה,ה): "וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים"[1].

שני טעמים ייחודיים[2] מופיעים בתורה כולה רק בפסוק זה: ירח בן יומו[3] וקרני פרה, ומיד אחריהם מופיע תלשא.

הרמ"ק (פרדס רמונים שער כט פרק ב): "הטעם שנקרא ירח בן יומו לפי שהיא מתנהרת מהתפארת שהוא יום שלם וזהו בן יומו. ואפשר לומר כי הוא בן יומו לבד שהוא תחלת קבלת האור... קרני פרה... המלכות ראשה הוא היסוד ועל ראשה הם הקרנים האלה שבה מנגחת ימה וצפונה ותימנה ומזרחה... תלשא... הצורה מורה על קבלת יסוד על ידי תפארת".

זוה"ק (תיקונ"ז תיקון יג' דף כט: עם פירוש מתוק בדבש): "לבתר דיפלח חץ כבדו, זרע יורה כחץ לגבי כלה (אז יהיה היחוד השלם בתכלית השלמות והגדלות שזה יהיה בביאת משיח אחר שיכלו ויתוקנו כל הברורין), יו"ד זרע דאתמשך מניה ודא ז', ואתמר בה 'לשלח לי למטרה' ודא בית עין, בית קבול לזרע דאיהו ז' ודאי, מאי מטרה, דא ירח בן יומ֢ו, סיהרא קדישא [ירח הוא יסוד דמלכות[4] שהיא בת ז"א (תפארת) הנקרא יומו יום ו'], מטרה איהי ודאי לבת עין, נקודה זעירא מלגיו, לגבה הוא שלח חצים ברחימו דעיינין".

הרב קוק (ריש מילין בסוף "הברקה"[5]): "ירח בן יומו, יורה לנו שאחרי כל המהלכים של כל המסעות הרוחניות, והעברת החיל והחוסן אשר להמון בריות ועולמי תפארה, בעליתם וירידתם, בשבירתם ובנינם, בעוזם ותפארתם, הננו עולים לסקירה עליונה כזאת שכל המערכה הגדולה שעברה לפנינו היא כאין לעומתה, והננו משתוקקים ללידה חדשה, ליצירת עם נולד, ביסוד תפארת יותר נשגב, שהוא מתחיל מהופעה זעירת הכמות, ירח בן יומו, הלוך הולך ואור כצאת השמש בגבורתו, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במהרה בימינו, אמן".

התוספות (ר"ה ה. ד"ה 'אמרה') בשם רבנו תם שיש מצוה מן התורה להתבונן בצורת הירח בה' באייר ("...  שיתנו עיניהן כמה הלבנה גדולה בחמשה לחדש וכשראוה בסיון באותה שיעור ידעו שלמחר יתקדש עצרת...").

בפסוק מופיעות המילים "אלפים באמה" ד' פעמים, אבל הטעם 'ירח בן יומו' שמעיד על הגאולה נמצא רק ב'אלפים באמה' של צד מזרח:

במדבר רבה (פרשה ב ט-י): "... מנין סמכו תחומין מן התורה שנאמר (במדבר לה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה וגו'... וכן את מוצא כשאמר הקב"ה למשה שישרה ישראל דגלים אמר לו השרה אותם לכל רוח רחוק אלפים אמה... ברא הקדוש ברוך הוא ארבע רוחות לעולם מזרח מערב צפון ודרום... אמר לו הקב"ה משה מזרח שממנו אור יוצא לעולם יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה... ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ועליו זבולון שהוא בעל עשירות... את מוצא בכ"מ יהודה תחלה לחנייה... תחלה לנסעים... לקרבנות יהודה תחלה... למלחמה יהודה תחלה... וכשיבא המבשר יהודה מתבשר תחלה שנאמר (ישעיה נב) על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום...".

עוד רמזים בפסוק:

ומדתם = מדת (ד' אלפין, גם מופיע ד' פעמים 'אלפים' בפסוק – כתר דלאה ביחוד תורה לשמה).

ד' פעמים 'אמה' = ברכות (ח:): "אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב''ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". שער מאמרי רשב"י: "אמה בגי' שילוב הוי-ה אהי-ה", ומדובר כאן על ד' השילובים (יחוד כ"א בשער רוה"ק)[6]. אולי זה נאמר דווקא ע"י ר' חייא כי האותיות של כל המרגלא[7] הם כט' בגי' חייא. והגימ' של כולם זה הארבע שילובים לעיל (עולא בגי' 106 ע"ה).

אונקלוס ויונתן בן עוזיאל מתרגמים 'ומדתם' = ותמשחון = משיח.

---

[1] הרב מלמד: קבעו חכמים שמקום שביתתו של האדם הוא מרובע, וכן תחום השבת שלו מרובע. היינו שאם אדם שבת בשדה ומקומו הוא ארבע אמות, אין מודדים את מקומו בעיגול שקוטרו ארבע אמות, אלא מקומו הוא ריבוע של ארבע אמות, באופן שהוא מרוויח את הזוויות. ואם שבת בישוב או עיר, למרות שצורתם עגולה, מכניסים אותם לתוך ריבוע או מלבן, באופן שהוא מרוויח את הזוויות (משנה עירובין נג,א).

לאחר מכן מודדים אלפיים אמה לארבע רוחות, ושוב יוצרים ריבוע או מלבן שהוא תחום השבת, וכך יוצא שעל ידי הריבוע הוא מרוויח פעם נוספת את הזוויות.

הלכה זו שמרבעים את העיר למדנו מהשטח שנתנו ללוויים מחוץ לעריהם, שנאמר (במדבר לה,ה): "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ".

הטעם הפשוט לריבוע התחום, מפני שקשה מאוד למדוד ולשרטט תחום עגול, כי כמעט בכל נקודה ונקודה יהיה צורך למדוד אלפיים אמה בנפרד. ולעומת זאת, כאשר רוצים לשרטט תחום מרובע, צריכים לבצע ארבע מדידות לארבע רוחות העולם, ואח"כ לשרטט קו ישר לכל רוח, וזה התחום.

ויש לזה גם טעם רוחני, שהאדם וחייו נעים במעגל, גם צורת איבריו מעגלית, וכך גם מופיעים רצונותיו ומחשבותיו. העיגול רומז לאין סוף, שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן קשה לאדם להגשים את השאיפות שלו. והתיקון לכך נעשה על ידי הכנסת הרעיונות העגולים האין סופיים לתוך מסגרת מרובעת, שתסייע לו להגשים אותם. וזהו תחום שבת, שנועד לתת כלי לקליטת קדושת השבת וברכתה. וזה הטעם שערי הלוויים, שנועדו לגילוי האמונה בעולם, מוקפות בתחום מרובע.

[2] רמח"ל (קל"ח פתח לא'): "טעמים הם תיקונים הבאים להנהגה השלמה מצד החכמה". הריי"צ (ספר המאמרים תרצ"ו): "דהעיקר הוא הטעמים שהוא  התענוג הפנימי וא״א לבוא לידי גילוי כלל".

[3] בחומשים רבים שם הטעם הוא משום מה יֶרַח בן יומו, אך השם המקורי הוא יָרֵחַ בן יומו – היינו צורת ירח במולדו, מעין חצי עיגול שוכב. בעידן הדפוס השתמשו הדַפָּסים בטעם האתנחתא כשהוא הפוך, אך בכתבי היד צורת הטעם היא אכן חצי עיגול שוכב ותו לא.

[4] גר"א (בפירוש לספרא דצניעותא – פ"א): "וכשחטא שלמה נחלקה לשנים ורצה מלך ישראל שיחזור כל המלוכה לידו כלא בסט' דימינא וזהו ונמליך מלך בתוכה את בן [טבאל] וזש"ה לא תקום ולא תהיה שיתבטל ח"ו מלכות נוק': וז"ס בתחלה משיח בן אפרים שהוא עטרת הנ"ל ואח"כ משיח ב"ד ואז יתבסמו ויתחיל התיקון כנ"ל. וז"ש (דניאל ז') חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב ולבושיה כתלג חוור ושער ראשיה כו' שהוא התיקון כנ"ל וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה כו' וליה יהב שלטן ויקר ומלכו כו' ומלכותה די לא תתחבל. וז"ס אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם כו' (יואל ג') כנ"ל ושם עירו פעו בהאי זכי כו' והוא הכל ע"י חסד דאתגליא בפום אמה שהוא עטרת היסוד וע"י החסד נתקנו הכל כנ"ל וכמ"ש בא"ר שם וכיון דאתגליא יו"ד פומיה דאמה אתגלי חסד עילאה והאי אמה חסד הוא דאתקרי ותלי בהאי פום אמה ולא אקרי חסד עד דאתגליא יו"ד דפום אמה ות"ח דלא אתקרי אברהם שלים בהאי חסד עד דאתגליא יו"ד דאמה ובהאי חסד דפום אמה אתקיים כלהו. וז"ש (ב"ר פ' י"ב) בהבראם באברהם שהוא קיים העולם שהוא חסד עלאה ולכן לו נצטוה המילה ולכן בימיו נסתיים שני אלפים תהו. וז"ס כריתת הערלה מן המילה שאז יכרתו כל הס"א בלע המות כו' לא ירעו ולא ישחיתו (ישעיה י"א) [וז"ס] שיעור ימות המשיח כשיעור עטרת ביסוד רק אם יזכו יבא קודם וימלוך משיח בן יוסף כמו שאול קודם לדוד וזה היה מתחיל אם זכינו בתחילת אלף החמישי שהוא דרגא דהוד ששם מתחיל המלוכה כנ"ל בשאול. וז"ש שני אלפים ימות המשיח (סנהדרין צ"ג א' ע"ז ז' א') ואז אין בין עה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות (שם צ"א). אבל משיח ב"ד שיבא אז בלע המות לנצח וזה נקרא לעתיד לבא וז"ש לקמן בס"ד פ"ג ואתתקן בתקונוי באמה בפומיה דאמה מלכין דאתבטלו הכא אתקיימו ר"ל בפום האמה כנ"ל. וזהו שני תיקונין דיסוד שני המלכים אמה ופומיה דאמה וז"ש לעיל תרין נוקבין דפרדשקא כנ"ל וז"ס שאמר בזוהר דסיהרא איהו בדרגא דצדיק וידוע שסיהרא היא בסוד מלכות אלא שהיא עטרת היסוד ובה יזכו למלוכה. וז"ש (מלכים א' ה') ותרב חכמת שלמה דקיימא סיהרא בשלמותא וידוע ששלמה הוא דרגא דצדיק כמ"ש בר"מ הנ"ל גוף וברית יעקב עם שלמה וכמ"ש בזוהר והמלך שלמה ברוך אלא הוא עטרת צדיק כמ"ש (משלי י') וברכות לראש צדיק שהוא עטרה כידוע וזהו ותרב חכמת שלמה שראש צדיק הוא חכמת שלמה כנ"ל ולכן היא בכלל הז' כוכבים שהן ברקיע השני שהוא יסוד כידוע. וכן וילון הוא מלכות כידוע ולכן אינו משמש כלום אלא נכנס כו' (חגיגה י"ב ב') ואמרו שמים הוא דכורא וארץ נוק' אלא שוילון הוא עטרת היסוד והוא ראש לארץ כידוע והוא חכמת שלמה כנ"ל. ולא זכה דוד אל המלכות עד שנתקשר בימין שהוא חסד דאתגליא בפום אמה וז"ס נעימות בימינך נצח כי הוא בנצח והיא בהוד. וז"ס קריעת המעיל והשמלה כנ"ל. והוא סוד אפרים בן יוסף שימלוך משיח בנו ואח"כ משיח ב"ד וכן חלוקת ירבעם שבא מיוסף עם מלכות ב"ד כנ"ל. ואחר שיתייחדו העטרת עם המלכות כבראשונה אז יצמח משיח ב"ד וז"ש (יחזקאל ל"ז) קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה כו' שהוא נוק' כנ"ל ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים כו' שהוא עטרה כנ"ל וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך כו' הנה אני לוקח כו' וקבצתי כו' ".

[5] ראש מילין (נקרא: רֵיש מִילִין), הוא ספר במחשבת ישראל וקבלה שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שבו ישנן דרשות על "טנת"א" (טעמי המקרא, הניקוד, התגים והאותיות).

את הספר כתב הרב קוק בעת היותו רב בלונדון בתחילת שנת תרע"ז, תוך שהוא מסתיר את הדבר מבנו - הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר חשש תמיד מפרסום כתבי אביו, שלהערכתו הדור לא היה מוכן להפצתם הרחבה (הרב פילבר). ואכן, כאשר נודע לבנו על פרסום הספר, הוא הביע את התנגדותו לפרסום לאחר מעשה, ומאותו רגע והלאה הקפיד להיות מעורב תמיד בעריכתם ופרסומם של כתבי אביו - אחריות שהוא לקח על עצמו עד יום מותו, בהתאם לצוואת הרב קוק. הספר נחשב לאחד הספרים הקשים מכל כתבי הראי"ה, וקשה מאד להבינו ללא רקע מקדים רחב בתורת הקבלה. הרב קוק: " ריש מילין זה עניין של צו (מן השמים)". באגרת לבנו מרן הרצי"ה על הספר "ריש מילין" כותב הרב: "שאין יכולת לשום שכל אנושי לסקור את חביון קודשם (של האותיות והתגין) זולת קדישי עליונים שאור ה' הופיע עליהם הגבה למעלה למעלה מכל שרעפי לבב אנוש... אפילו הלשון החתום בו יש בו גם כן סגולה להאיר אור עליון על כל המשננו כי מתנת חינם חנני בו ה' מאוצרו הטוב... אף על פי שאין כדאי ומה גדלו חסדי השם" [אגרת תתצ']. אמרו הראי"ה ותלמידיו כי החזקתו של הספר היא סגולה להצלה ולהצלחה, וכן הוא סגולה ליולדת לזכות ללידה קלה כשתשים אותו תחת הכרית [וראה בספר 'שבחי הראי"ה' עמ' קמט סיפורים בענין זה]. וכך מספר ר' שמעון גליצנשטין, (מזכירו של הראי"ה בתקופת לונדון): "זוכרני כשיצא לאור הספר הרזי 'ראש מילין', בא אחד לבקש מהרב את ברכתו שיזכה בדינו שנאשם בו במשפט פלילי (שלפי כתב האשמה היה צריך לקבל חמש שנות מאסר ועונש כספי גדול). אחד שהיה שם באותו מעמד [הרצי"ה מסר שמרן הראי"ה הוא זה שאמר לנתבע שיחזיק ספר 'ריש מילין' בכיסו. 'משנת הרב', עמ' 31 ]. אמר לו שבתור סגולה רצוי מאוד שיחזיק אצלו ספר אחד מקדושי ישראל. האיש לקח למטרה זו את הספר 'ראש מילין'. כעבור איזה שעות בא הנאשם ובשורה בפיו שיצא זכאי, והוסיף, שהוא בטוח שניצל רק בזכות הספר הקדוש של הרב שהיה מונח בכיסו בכל משך זמן הילוך המשפט [הרב שלמה גליצנשטין, בספרו 'מזכיר הרב', עמ' יא]. גם הרב צבי יהודה, בנו של מרן הראי"ה, ייחס לספר חשיבות סגולית. ומתוך כך היה נושא עמו בכיס מעילו הפנימי כנגד ליבו את הספר הקדוש ['עיטורי כהנים' גיליון 60]. כמו כן, כאשר היה שולח תלמיד לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל, היה נוהג פעמים רבות לתת לו ספר 'ראש מילין' כסגולה [שם, אדר תשס"ו, וכן ב'עטורי כהנים' אלול תשנ"ח]. לכמה מתלמידיו שיצאו למקום מסויים שיש בו סכנה, נתן הרצי"ה את הספר במתנה, בתור סגולה לשמירה. והיו שלא נתן להם, אבל המליץ להם לשאת איתם ספר קדוש זה ['בדרך התורה הגואלת', עמ' ס'].

[6] יאולדף ההיי וייווד ההיי. יאולדף ההיי ויאווד ההיי. יאולדף ההאא ויאווד ההאא. יאולדף הההה ויווד הההה.

[7] אריז"ל (פרי עץ חיים שער הנהגת הלימוד פרק א): "יום ראשון - אות א' של אהיה של מרגלא, ועמו שם הוי"ה בניקוד צבאות. יום שני - אות ה' של אהיה דמרגלא, ועמה הויה בניקוד אלהים. יום שלישי - אות י' דאהי"ה דמרגלא, ועמה מצפ"ץ בניקוד פתח חירק, ויוצא ממלת סמים מסמני הקטורת. יום רביעי - אות י' דיה"ו דמרגלא, ועמו שם מצפ"ץ (צ"ל אל), כולו קמץ, יוצא ממלת נטף דסמני הקטורת. יום חמישי אות ה' דיה"ו דמרגלא ויכוין לשם אלהים דמרגלא. יום שישי - אות ו' דיה"ו דמרגלא עצמה מצפ"ץ. ובשבת שם הויה במלוי יודין ע"ב קס"א, גי' רגל. והוא סוד אם תשיב משבת רגלך, ויכוין ג"כ למרגלא שלימה של ו' ימי החול, ונתוסף עליהם באמצע ה' אחרונה דאהיה, ועמו י"ה אדני. י"ה, הוא שביעי של שמות המרגלא, וחד סיכתא בהדייהו הוא שם אדני היינו הנוקבא, וב' מוחין דילה הם י"ה, כנודע כי דעתה קלה ואינה מוחין שלימין כמו הב', ונקראת כלה, כלולה מן המוחין, ומצירוף ב' שמות אלו דאזלין בהדה כאלו הם שם א', נפקין מאליו כתר דנוקבא, בסוד שבת מלכתא, מכח ה' אחרונה של שם אהיה שהוא כתר דידה".