פרשת בלק - איך נופלים?

איך נופלים?

הדבר הראשון שמלמדים בחוג ג'ודו הוא לא איך לעמוד ולהילחם אלא איך ליפול...

יעקב אבינו נקרא בשני שמות, יעקב וישראל.

יעקב מלשון עקב –"וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה,כו).

ואילו את השם ישראל קיבל יעקב רק לאחר שיכול להתמודד עם אנשים ועם מלאכי עליון: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט)

בתורת החסידות ביארו כי השם יעקב מרמז על קטנות, ואילו השם ישראל מרמז על מצב של גדלות.

 

בזמנים של גדלות – "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" - אנחנו יודעים איך להתנהג והכל הולך חלק...

אבל מה עם הזמנים של הקטנות? מה עם הזמן של "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ"?

 

הרב חיים שלום דייטש (קרוב אליך התשפ"ב):

במדבר (כד,ט): "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ".

הגמרא מספרת (ברכות יב.) שרבותינו רצו לקבוע את פרשת בלק כפרשה בקריאת שמע, בגלל הפסוק הזה.

הבעיה הגדולה מתחילה כאשר הולכים לישון בצורה כזאת שיש שאלה רצינית - "מי יקימנו?".

כלומר, מדובר על יהודי שלא חושב שהוא מסוגל לקום. זהו יהודי שאומר לעצמו: "ניסיתי כבר הרבה פעמים לקום, אבל שום דבר לא הולך!".

יהודי כזה הוא בבעיה של "מי יקימנו".

 

אבל צריך לשים לב שבאותו פסוק בעצמו גם יש פתרון: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא". מי שהולך לישון כמו אריה, ומלא ביטחון שבעזרת ה' הוא יצליח, אז הוא גם קם כמו אריה!

 

הבעיה מתחילה כאשר יהודי הוא חסר בטחון עצמי. הוא מחשיב את היצר הרע לגדול וחזק יותר ממה שהוא מחשיב את הכוחות שיש לו כנגד.

הוא חי עם מחשבות כאלה: "ניסיתי כמה פעמים, ולא הצלחתי - אז מה פתאום שעכשיו הכל יסתדר?...".

 

כשילד קטן לומד ללכת, המכשול העיקרי שלו הוא חוסר האמונה שלו ביכולת שלו ללכת. כדי לעזור לו נותנים לו יד, ומראים לו באיטיות איך שהוא כן מסוגל. אחר כך גורמים לו שיתחיל ללכת לבד, עד שהוא נעשה עצמאי. לכל אורך התהליך אומרים לו כל הזמן - 'אתה יכול, אתה תצליח'! האמונה בתוקף, היא המפתח להתגבר על הספקות.

 

אחד מהחסידים שהיו בעלי תפקיד קבוע אצל הרבי, היה יהודי בשם ד"ר מאיר אבוחצירא. הוא בעצמו היה בעל תשובה, ורופא במקצועו.

בתור רופא, המומחיות העיקרית שלו הייתה ברפואה אלטרנטיבית, אבל הוא היה מוסמך גם כרופא קונבנציונלי.

הסיפור אירע בשנת תשל"ט. הרבי מצאנז-קלוינזבורג שהה אז בטקסס, והיה חולה מאוד. המזכיר של הרבי, הרב גרונר, התקשר לד"ר אבוחצירא, וביקש בשם הרבי שיסע לרבי מקלויזנבורג, ויאמר לו שהוא בריא.

הד"ר מיד יצא לדרך, וכשהגיע ראה שהרבי מקלויזנבורג שוכב בחלישות, כמעט מעולף. היו שם עוד רופאים שבאו לבדוק את הרבי, וכשהוא הציג את עצמו כרופא נתנו לו לגשת ולבדוק מה המצב. הוא בדק מה שבדק, ולאחר מכן הכריז שהרבי מקלויזנבורג בריא!

כולם מסביב כעסו עליו ואמרו לו שהוא מדבר שטויות. הם התווכחו אתו, אבל הוא עומד בתוקף על שלו וטוען שהרבי בריא...

אחרי כמה רגעים, הרבי מקלויזנבורג התעורר ואמר: "אתם לא שומעים מה הוא אומר? אין לי שום מחלה. אני בריא!"

אני עצמי גר בקרית צאנז, ודיברתי עם כמה מזקני החסידים בצאנז, הם העידו על כך ששמעו כמה פעמים מהרבי מקלויזנבורג שאמר: "הרבי מלובביץ' מחזיק אותי כאן בעולם הזה".

אחרי ג' תמוז, החסידים בקלויזנבורג דאגו מאוד. אם הלובביצ'ר החזיק את הרבי שלהם בחיים, מי יודע מה יהיה עכשיו. בסופו של דבר התברר שהדאגה הייתה נכונה. מיד בגמר השבעה על הרבי, נפטר גם הרבי מקלויזנבורג...

 

אפשר ללמוד מהסיפור הזה שלעמידה בתוקף יש כוח גדול. הרבי שלח דוקטור שיהיה לבוש כמו רופא ובעל תעודה, אבל אמר לו מראש מה צריך לומר. אם יאמרו לו באופן חד משמעי שהוא בריא – כך יהיה! יש כאן הוראה גם לנו, לומר בתקיפות - 'אני בריא ברוחניות, ואני יכול לקום!' להיות כארי וכלביא.

 

צריך לחשוב כמו אריה ולהתנהג בתוקף של לביא, ולא לפחד אפילו מחטאים שהיו בעבר ובאים להחליש את מצב הרוח. אם תתנהג כמו אריה, הכל יהיה בסדר.

 

חסידים אומרים על הפסוק: "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שגם כשיהודי נמצא "בשמים ממעל", וגם כשהוא נמצא במצב גרוע, בבחינת "הארץ מתחת", הוא עדיין יכול להכיר שה' הוא אלוקים.

בכל מצב, יהודי יכול להתבונן באחדות ה'. אפילו בעל עבירה שעושה את הדברים הכי גרועים, יכול להתהפך ברגע אחד.

 

המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן סיפר על ר' הלל מפאריטש, שהוא היה שד"ר של אדמו"ר האמצעי. הרבי היה שולח אותו לכל ה'קולוניות' - הכפרים המרוחקים - כדי לעודד ולחזק יהודים, ולהדריך אברכים בעבודת ה'.

אחד האברכים שר' הלל השקיע בו הרבה – בחינוך להנהגות של קדושה ולהתפלל כמו שצריך - היה נופל בכל פעם מחדש. ר' הלל היה מגיע לכפר של אותו אברך פעם בשנה, תוך כדי הסיבוב שלו בכפרים, ובכל פעם האברך היה מדווח שבמהלך השנה הוא נפל מאוד.

שנה אחת, ר' הלל אמר לאברך שכעת אין ברירה. אם כך מצבו, הרי שהוא חייב ללמוד את העניינים הכי עמוקים בחסידות.

בכל הפעמים עד אז הוא דיבר אתו דברי תורה ומוסר על פי טעם ודעת, אבל מתברר שהדברים הללו לא החזיקו מעמד. דווקא הלימוד של פנימיות התורה בעמקות עזר בסופו של דבר לרומם אותו ולהציל אותו מהנפילות.

לימוד כזה גבוה הוא לימוד של אריות...

אין ברירה חייבים להיות אריה גם כשנופלים...

 

מיכה (ה,ז): "וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם עָבַר וְרָמַס וְטָרַף וְאֵין מַצִּיל".

 

בהפטרת פרשת בלק הנביא מדמה אותנו לאריה שמסתובב בתוך עדר כבשים, דימוי שאומר שאין אף אחד בעולם שיכול להפריע לך אפילו כשאתה שוכב לישון...

למרות שכאן מדובר על יעקב שזה קטנות, ושארית, וזה בקרב העמים...

עדיין, אריות!

פורים - הדור קבלוה בימי אחשורוש

הדור קבלוה בימי אחשורוש

*סיכום מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא

שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".

גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

מוסיף רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".

מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס".

כלומר, המעמד הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.

"אמר רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא המועד של קבלת התורה.

מדוע זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?

שלוש מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1] כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:

א. היחס בין עבד אל אדונו.

ב. יחס הבן לאביו.

ג. יחס בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.

הקשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.

המשותף לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.

 

בנוסף, מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה. התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.

המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.

תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.

'מטי ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות להסתלקות.

 

'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת, מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה, כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.

"מטי ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך מציאותנו.

 

במפגש בין מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי צורות של מפגש:

צורה אחת של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת, גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.

אולם, הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב' ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.

 

ישנם כאן שלוש דרגות של קשר:

 

הדרגה הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו העונש.

במערכת יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך, ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.

 

הדרגה השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו, הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.

בתורת הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.

גם בזוגיות אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.

כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו...  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".

קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.

מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו, כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא', אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.

יתר על כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב, עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.

 

מלבד שתי המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם, מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות. מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.

כאשר לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.

יחסו של הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש את האישיות העצמית שלנו:

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.

בניית הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.

ההתרחקות לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו, מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה, מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.

יתרה מזו, כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.

כשאנו מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם, שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.

גילוי זה בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.

היחס של הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות, 'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.

 

יחס האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות, את מערכת היחסים שבין בני זוג.

באמצעות האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי. האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.

מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.

המפגש המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו, המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.

 

אחר כל הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.

דווקא השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו. הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.

אולם לא בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.  

 

בתהליך התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו לעיל.

ברמה הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים', מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה. אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא נצרכת, אין להסתפק רק בה.

מעל מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.

ההסברה בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם הנרחבת.

אולם מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני הצדדים[2].

עלינו ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

 

---

[1] ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.

[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.

פרשת משפטים - משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

משפט יהודי - ירידה לצורך עליה

סיבת האיסור לערכאות של גויים נראית לכאורה, מפני החשש שפסק הדין שיפסוק בית-משפט זר, לא יכוון לאמת האלוקית הצריכה להתגלות בעולם על-פי דיניה של התורה כפי שהיה מתגלה בבית-דין של ישראל.

על-כן מפתיעים מאוד דבריו של רש״י (ע״פ דבריהם של חז״ל בגמרא) על הפסוק הראשון בפרשתנו (שמ' כא,א): ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״׳, באומרו: ״ואפילו ידעת בדין אחד שהם (בית-המשפט הגוי) דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות (בבית-הדין) שלהם״!

האומנם? אם פסק הדין זהה, מדוע משנה הדבר היכן ייפסק הדין. בבית-משפט של עכו״ם או בבית דינם של ישראל?

יצחק קרומביין ('בשבע' משפטים התשע"ח גליון 781): "מספרים שפעם ציווה פקיד בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשההודים הסבירו לו שמדובר במסורת עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים..."

מבאר רש״י סיבת איסור זה בשני נימוקים:

א. הדן בערכאות גויים - ״מחלל את ה׳״.

ב. הדן בערכאות של גויים – ״מייקר (מלשון יקר - מכבד) את העכו״ם ומחשיבם״.

הסיבה השנייה הגיונית ומובנת, משום שעצם פנייתו של אדם מישראל לבית-משפט של גויים, מעלה את מעמדם וערכם בעיני החברה והציבור, דבר הגורם לזלזול בכבודם ומעלתם של ישראל, בתורת ישראל ישראל ובבית דינם של ישראל.

אך לכאורה הסיבה הראשונה - ״חילול ה׳״, אינה מובנת כלל. וכי איזה חילול ה׳ - חלל - חיסרון במציאות יש כאן, אם פסק הדין שיפסק בבית-הדין של אומות העולם יהיה בדיוק את אותו פסק הדין שיפסק בבית-דינם של ישראל?

מבאר הרב חרל״פ (שיחות לספר שמות עמ' קסה-קסח): ״ההבדל בין משפטי העמים למשפטי ישראל, הוא, כי משפטי העמים הם לפי המאורעות, הם קובעים את החוק ועל-פיו יצאו ועל-פיו יבואו. לא כן משפטי ישראל שהמאורעות יבואו על-פי החוק, החוק העליון שנחקק מאז מרצונו יתברך, וממנו באות המאורעות כדי לגלות בזה העולם במעשה בפועל... לולא המשפטים לא היה בישראל שום מריבה בין זה לזה, ורק כדי שאור המשפט האלוקי יצא מהכוח אל הפועל, באים על-ידי זה למריבה, ומיד שפוסקים להם את המשפט הם עושים שלום״.

הסבר - ישנו הבדל יסודי ועקרוני, בין מגמת ומטרת המשפט בישראל לזו שבאומות העולם.

השקפת אומות העולם ביחס לעצם מציאות המשפט, היא שהמשפט הוא בדיעבד בשל סטייה שקרתה במציאות, מעין ׳תאונת עבודה׳ אנושית שיצרה מריבה וסכסוך בין בני-אדם, המצריכה את התערבות בית-המשפט ופסיקת הדין, כדי להחזיר את המצב לקדמותו, למסלול השגרתי והקבוע בו נעו החיים בתחילה. לפי השקפה זו, המאורעות האנושיים הם הגורמים לדין, שהרי ללא ויכוח ומריבה בין בני-אדם, לא היה המשפט בא לעולם כלל, ואם כן, המשפט הוא בדיעבד מכורח הקלקולים והתקלות שבמציאות.

לעומת השקפה זו, השקפת התורה שונה לחלוטין. לא המאורעות המקולקלים שבמציאות, הם הגורמים לדין, אלא בדיוק ההפך, המשפט והדין איננו בדיעבד אלא לכתחילה שבלכתחילה המתגלה בפועל דרך המסכים והמסכות של האירוע ה׳בדיעבדי׳ שקרה במציאות.

דהיינו - כאשר הקב״ה רוצה להופיע בעולם אמת אלוקית חדשה - טוב אלוקי חדש הנצרך לקדם את העולם לגאולתו, מסובב הקב״ה מאורעות במציאות, בסכסוכי ממון ודיני נזיקין בין בני-אדם, המצריכים פסיקת דין, ועל-ידי כך תופיע האמת האלוקית החדשה בעולם דרך אותו הדין החדש שנפסק בבית-הדין.

לפי השקפה זו, לא המאורעות גורמים לדין, אלא בדיוק להפך. הדין - האמת האלוקית החדשה הנצרכת כעת לתיקון העולם, היא הגורמת למאורעות שיבואו.

היוצא מדברינו, שמטרת המשפט באומות העולם היא בסך-הכול להחזיר את המצב לקדמותו כפי שהיה לפני המריבה והנזק שבא לעולם, כדוגמת שתי מכוניות שהתנגשו והוזקו, דבר המצריך תיקון פחחות במוסך, כשכל מטרת בית-הדין הגוי אליו פנו שני בעלי המכוניות, היא, לקבוע מי חייב בתשלום כדי לתקן את הנזק ולהחזיר את המכוניות למצב בו היו קודם ההתנגשות, ככל הניתן. לתפיסתם המקרה המעשי שקרה הוא הסיבה, והמשפט והדין הוא התוצאה.

אך בישראל אין הדבר כן. מטרת המשפט אינה רק להשיב את המצב לקדמותו, אלא אדרבא, היות שהקלקול במציאות הוא רק תוצאה, שסיבתו - האמת האלוקית החדשה - המשפט והדין החדש האמורים להופיע בעולם דרכו, על-כן, תפקידו של המשפט הוא להרים את האדם והעולם למציאות אלוקית רוחנית חדשה, מציאות שלא הייתה לפני כן כלל בעולם.

הבנה אלוקית עליונה זו המבררת שהמשפט והדין הם הסיבה ואילו המקרה המעשי שקרה בפועל הוא התוצאה, נכונה לא רק במאורעות מסובכים וסכסוכים בעניינים שבין אדם לחברו באופן אישי, אלא גם ובעיקר ביחס לכל המאבקים והמריבות המתגלים בעם ישראל ובחברה כולה, סכסוכים אשר מטרתם האמיתית היא כדי לברר (מלשון ברירת 'אוכל מפסולת') ולרומם את עם ישראל למדרגה עליונה יותר, ולהביא את העולם לגאולתו.

כי לפני כל 'יש' יופיע ההעדר![1]

מכאן מובן נימוקו הראשון של רש״י (שהובא לעיל), ש״הדן בערכאות גויים מחלל את ה׳״ - מלשון חלל וחיסרון, וזאת מפני, שמטרתו ומגמתו של בית-המשפט הגוי, היא בסך הכול להחזיר את המצב לקדמותו, ולא להעלות את העולם למדרגה אלוקית חדשה האמורה להתגלות דרכו, כפי שמתקיים בבית-דינם של ישראל.

כדבריו התמציתיים של דוד המלך (תהילים קמז,יט-כ): ״מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה״.

אורות הקודש (ג' כו-כח): "וכן הוא הדין בדור שלם ובתקופה עולמית".

אם יש בלגאן על מעמד האשה (הרב קלנר...) אז צריך להגיע אחרי הבלגאן לקומה יותר גבוהה בענין הזה לא רק להחזיר את המצב לקדמותו...

חינוך ילדים (אמנות ההכלה 132-133 - לבנות להרוס ושוב לבנות):

יש נטייה נסתרת בלב כל אחד והיא הנטייה לבנות, ולהרוס על מנת לבנות טוב יותר. ילד בן שנתיים בונה מגדל של לגו ובועט בו באכזריות, זה מעורר בו צחוק, ואז הוא בונה שוב, אבל הפעם גבוה יותר ויפה יותר. גם בגיל בית הספר יש צורך לקנות חפץ בעל ערך, כמו שעון או אופניים, אך לאבד או לשבור אותו, וזה על מנת להרגיש את ההיעדר ואולי לזכות בעוד אחד.

בגיל ההתבגרות הנטייה הזאת תופסת תאוצה כי היא לפעמים עצם חיותו של הנער. לכבד, אבל למרוד על מנת להעריך יותר. ליצור קשר חברי קרוב, ולפרק את החברות על מנת להעמיק את טיב הקשר.

״יש״... ״היעדר״... ו״יש״ גדול יותר... קצת כמו תהליך של אבל, באבל האדם עובר מ״יש״ ל״אין" ומ״אין" ל״יש״ על ידי מפגש עם הכאב, עם ההיעדר, עד שנבנה אצלו עולם של משמעות, של תובנות עמוקות; שכול מלשון שכל.

גם המחאה החדשה היא תנועה של חורבן, לפעמים בדרכים אנרכיסטיות, וזאת בשל השאיפה לבנות עולם אחר, טוב ומתוקן יותר.

נשמות חדשות הגיעו לעולם, נשמות גדולות, נשמות דתוהו. נשמות שהשאיפה שלהן להרוס היא עצומה, כי יש בהן רצון עצום להפוך את הגאולה לגאולה עמוקה, טוטאלית. הם מוכנים לגור אפילו באוהל, מתוך הכנה לעולם חדש מלא עזרה הדדית, הרמוניה, יופי, חשיבה מתוקנת, צדק חברתי, רוח הקודש... "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"

אחרי מריבה או חיסרון גדול שקרה המצב לא חוזר לקדמותו!

אתה אמור לחשוב לאיזו מדרגה אפשר להעלות את הילד ואת המצב על ידי מה שהיה!

---

[1] עין איה (שבת א פרק ראשון נט): "ולא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע"כ שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני' הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי' אדם מחזירה דבר.

שבועות - יהודי של רות

יהודי של רות

חג[1] מתן תורה, נקשר קשר הדוק לדמותו של דוד המלך ע"ה.

גם ע"י מגילת רות הנקראת בחג השבועות, המספרת את סיפורה של רות סבתו הגדולה של דוד המלך, ומסיימת בלידתו של דוד.

וגם בגלל שזהו יום פטירתו של דוד המלך ע"ה.

מה הקשר לדוד המלך? אם היו שואלים אותי - הייתי בוחר לגיבור היום את משה רבינו ע"ה נותן התורה?

חז"ל (שבת ל', קהלת רבה ה', רות רבה ג') מספרים לנו שדוד ביקש מהקב"ה לדעת את יום פטירתו, אך את זה הוא לא הסכים לומר לו ורק אמר לו שימות בשבת, מה שציער מאד את דוד מאחר וידע שלא יוכלו לקוברו בשבת ולכן ביקש למות ביום ראשון, אך הקב"ה סירב בגלל ששלמה אמור למלוך ביום ראשון.

ואז ביקש דוד למות ביום שישי אפילו קודם לזמנו, אך הקב"ה אמר לו שכל שעה של לימוד תורה שלו שווה יותר מאלף קרבנות ששלמה המלך עתיד להקריב.

וכך נגזרה הגזירה ומאותו היום והלאה בכל שבת דוד הקפיד ללמוד תורה בלי הפסקה כדי שמלאך המוות לא יוכל לשלוט בו.

והנה הגיע חג השבועות שחל בשבת, והיום שבו היה אמור להפטר מן העולם, ישב דוד ועסק בתורה, ומלאך המוות שבא לקחתו לא יכול היה להתקרב אליו בגלל שעסק בתורה שהיא עץ חיים.

לכן, יצא החוצה ורשרש באילנות, יצא דוד לראות מה קרה בעודו ממשיך למלמל את דברי תורתו, אך מלאך המוות דאג לכך שאחת המדרגות תתרופף, ומיד כשדוד פסע על המדרגה ונפל פסק פיו מגרסא ובאותו הרגע יצאה נשמתו.

גופתו של דוד הייתה מוטלת בחוץ, השמש זרחה והוא עלול להסריח...

שאל בנו שלמה, האם אפשר לטלטלו למקום צל? ענו לו חכמים שאי אפשר לטלטלו אלא אם כן ישימו עליו משהו שאפשר לטלטלו בשבת כמו לחם או תינוק ואגב הדבר הזה אפשר לטלטלו.

עוד שאל על הכלבים הרעבים האם מותר לטלטל בשבילם את האוכל שלהם? וענו לו שמותר לטלטל בשבילם נבלה ולחתוך אותה לפניהם.

מדוע לא נענה הקב"ה לבקשתו של דוד, ודווקא בחג מתן תורה, בשבת סיים את חייו, האם לא היה מגיע לו להיענות לבקשתו? ולא זו בלבד הוא גרם לו להיות מושלך בבזיון בחצר עד מוצאי החג, האם זה מה שמגיע לדוד מלך ישראל?

גם את שלמה קשה להבין מדוע הוא שואל על הכלבים? האם זה מה שמעניין אותו כרגע?

כאשר שמואל הנביא הלך לחפש את המלך המיועד בביתו של ישי, העביר לפניו ישי את כל בניו, ובכולם ראה שמואל מתאימים למלוכה, אך הקב"ה אמר על כולם "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי אנכי מאיסתיהו", וכך עבר אחד אחד, עד שנגמרו כולם. שאל שמואל את ישי האם תמו הנערים? ישי עד לאותו היום לא היה בטוח כלל אם דוד הוא בנו או לא, לידתו הייתה באופן לא ברור כפי שמופיע במדרש, ולכן לקח לו זמן לענות שאכן עוד נשאר הקטן, אבל הוא סך הכל רועה צאן...

חז"ל מספרים שכאשר דוד נכנס לחדר נבהל שמואל למראהו, זה עתיד להיות מלך ישראל? הוא נראה כמו רוצח? אדמוני גס ופשוט. אמר לו הקב"ה "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב", וכך נמשח דוד למלוכה.

דוד אומר בתהלים "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו", אומרים חז"ל שאמר זאת על כל אותם שכנים שלו שהתפלאו איך רועה הצאן הפשוט פתאום הפך למלך, אמר להם דוד גם אני מתפלא על כך ומאת ה' הייתה זאת.

אדם שהוא ספק ממזר, נראה גס ופשוט, רועה צאן, וגם הייחוס שלו מפוקפק, מבני לוט בעלי התאוה, אך בכל זאת הקב"ה והתורה בוחרים לשרות בו!

דמותו של דוד המלך קשורה לתורה מפני שהיא מלמדת אותנו שלתורה יש עינים מיוחדות, והיא אינה בוחרת דווקא את מי שנראה הכי טוב, או את מי שהכי חכם, ובעל ייחוס וכדו', היא בוחרת את מי שיש לו את הלב הכי גדול.

לקח זה זכה דוד ללמד גם ביום מותו, כאשר נפטר בשבת ובמתן תורה, גופו מוטל בבזיון, אך גם כאן רק לעינים נראה שהוא בבזיון, אך מי שמתבונן בעינים פנימיות יודע שנשמתו בודאי זוכה לכבוד הגדול ביותר.

כך שאל שלמה את חכמים ברמז, הרי לאבי היו שונאים רבים, כלבים של בית אבא רעבים? האם לא עדיף כדי לשמור על כבודו שלא יאמרו כל אותם שונאים שכך היה מגיע לו בגלל מה שעשה?

אמרו לו חכמים ברמז, חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, אל תפחד ממה שנראה לעינים, בסופו של דבר סופה של האמת לנצח, הם רואים את החיצוניות את הנבלה והגוף, אך אנחנו נראה את הפנימיות, את מה שדוד המלך הנחיל לעמ"י לכל הדורות!

מי מכיר את החכמים שחלקו על דוד המלך? מישהו זוכר אותם בכלל?

לעומת זאת יש מישהו היום שלא מכיר את דוד המלך?!?!

סיפור: היה בחור שנולד בשבועות, וקראו לו ישראל-דוד, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ועל שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה.

הבחור הזה היה תלמיד ישיבה מדהים וכשרוני, ממש עילוי בתורה ובמידות. בזמנים שהוא היה צריך להתפרק נפשית היתה לו מחברת שהוא היה מצייר בה דיוקנאות של הבחורים.

אחד הרמים בישיבה היה אדם קצת בעייתי שכל הזמן היה נטפל אליו ומציק לו, ויום אחד הוא פרץ את הדלת לארון שלו לקח את המחברת של הציורים, כינס את כל בחורי הישיבה וירד עליו בצורה ממש חזקה, שאין לו מקום בישיבה הזאת, ושהוא מתעסק עם שטויות ועוד ועוד...

הבחור ממש התרסק, הלך הביתה בוכה ומאותו יום לא הסכים לדרוך בישיבה, איבד את כל החשק ללמוד תורה והתדרדר עוד ועוד עד שהגיע למצב שהוא יושב ברחובות תל אביב ומצייר אנשים בלי קשר קלוש ליהדות...

יום אחד מגיע הרב קרליבך לרחוב הזה, עוצר לידו, מסתכל לו בעיניים ואומר לו:

"הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?"

הבחור מספר שהוא הרגיש כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי, ושכל החיים הוא רק חיכה לפגוש אדם כזה.

הרב התיישב לידו, התבונן בו שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?"

[מעכשיו הסיפור בגוף ראשון]

"כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי הוא ישראל-דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו.

ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא איכפת לך"...

היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "אין לי משהו מיוחד לספר".

אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי".

בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין.

מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת.

כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.

כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי:

יש יהודים שלומדים תורה, ויש יהודים של מגילת רות.

המשיח לא יכול לבוא מיהודי שלומד תורה, המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח.

המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר.

"היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות".

"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות".

"אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים שלומדים תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות".

"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.

"אתה יודע", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו.

דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...

יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה.

לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו".

אחרי המפגש הזה, ישראל דוד חזר הביתה, הוא חזר - 'יהודי של מגילת רות'.

יהודי שדבק בה' למרות שדחו אותו, למרות הקשיים ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.

שבועות זה חג שמעיד על המהות האמיתית בלב של כל יהודי! מהות שעומדת באמונתה גם אחרי דחיות ואחרי קשיים ואחרי בעיות!

דווקא במתן תורה עלינו לדעת שנבחרנו מכל העמים לקבל את התורה, לא בגלל תכונותינו החיצוניות אלא דווקא בגלל הלב המיוחד שקיים בעם ישראל.

התורה האמיתית היא התורה הנלמדת בלב!

רבי צדוק הכהן מלובלין ("ליקוטי  מאמרים אות ז'): "תורה הוא לשון הוראה ולימוד, ללמד את הלב שיהיה כפי מה שמשיג בחכמתו".

ברכות יז' ע"א: "מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה...פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי...".

יומא עב' ע"ב: "מאי דכתיב: 'למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" - אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים (הכוונה לתלמידי חכמים בלשון סגי נהור) שעוסקין בתורה , ואין בהם יראת שמים".

רבי צדוק הכהן מלובלין (קונטרס דברי חלומות אות כג'):

"וישראל יש להם רק בינה שהיא ההרגשה שבלב וכל חכמתם נמשכה מצד הרגשת לבם ועל כן מורגל בתלמוד לשון אליבא דר' פלוני ושמעתי שהוא לשון לב, שכל אחד אמר כל דבר הלכה רק כפי הרגשת לבו...חכמת התורה שבעל פה הנובע מלב חכמי ישראל.. שעל ידי החכמה שבלבבם ששם הוא ההרגשה ומשם נובע חכמתם.. וכמו שאמרו (דברים רבה יא' ו'): 'כל מי שיש בו יראת שמים כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו' ויראת שמיים עיקרו בהרגשת הלב... אף על פי שהא חכמת ה' יתברך נותן התורה מכל מקום אינה מושגת לבני ישראל אלא בהרגש הלב שהוא הבינה שמבין בעצמו".

לכן - חכמה בגויים תאמין, אבל תורה בגויים – אל תאמין!

"וטהר ליבנו לעבדך באמת...!"

---

[1] הרעיון בשם הרב אשר סבג.