ט"ו באב - תיקוני הזהר

ט"ו באב - תיקוני הזהר

הרב פרץ זצוק"ל: ידוע המנהג שנוהגים לומר 'תיקוני הזוהר' כל חודש אלול עד יום הכיפורים (ראה בהקדמת הכסא מלך לרב בוזאגלו, אלף המגן, הקדמת בניהו לתקונ"ז, אור צדיקים בשם המהר"ם פאפירש בשם האריז"ל, ספר מועד לכל חי לר' חיים פלאג'י).

ספר 'תיקוני הזוהר' מחולק בדיוק לארבעים יום, אבל הבעיה היא ההקדמה שהיא מאוד ארוכה. אז יש שמספיקים אותה בערב ראש חודש אבל בד"כ אי אפשר להספיק אותה גם אם לומדים כל ערב ראש חודש. לכן מתחילים ללמוד מט"ו באב עד יום הכיפורים.

בזה יש רמז למה שאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".

הכוונה היא, מהם ימים טובים לישראל? כשישראל לומדים 'תיקוני הזוהר' – עושים טובה לכל ישראל. עושים את הימים טובים, ממתקים את הדין. 

מה זה טוב ולא טוב? מתי שיש דין זה לא טוב, ומתי שיש רחמים ויש חסדים אז הכל נמתק, הכל טוב. 

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים - שבט"ו באב מתחילים תקוני הזוהר וההקדמה, וביום הכיפורים צריכים לסיים...

דברים (כט,ט-י): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

ספר התודעה: "חוטב עציך" - טו' באב שהוא יום אחרון להבאת עצי המערכה, "שואב מימיך" - שמחת בית השואבה סוף זמן ניסוך המים.


כל התקופה הזאת מטו' באב עד שמחת בית השואבה אנו נצבים לפני ה'!!!

ט"ו באב – לא לתת דברים שוליים לעצור אותך

לא לתת לדברים שוליים לעצור אותך

הרב אבינדב אבוקרט: לאדם במהלך חייו שאיפות ורצונות רבים את חלקן הוא מגשים וחלקן נמנעות ממנו.

רבותינו לימדונו כי הסיבה העיקרית שהדברים לא באים לידי מימוש איננה בעיה באידיאל עצמו או חסרון ברעיון אלא דווקא מניעות והפרעות חיצוניות, אפילו צדדיות ביותר, שחוסמות את הדרך אל המטרה המרכזית.

מעטים הרצונות המתבטלים בגלל שלאדם כבר אין חשק לבצעם או שהוא מתחרט וחוזר בו מרצונו הראשון, רובם של המניעות הוא בגלל הפרעות חיצוניות ושוליות, לעיתים אפילו טכניות בלבד, המרפות את ידי האדם וגורמות לו להתייאש ולהפסיק לרצות במימושם של רצונותיו.

ר' נחמן מברסלב המשיל זאת לאביר חזק שבא לכבוש טירה אולם הוא עומד בפתח השער כולו רועד כשאיבריו קופאים והוא מסרב להיכנס לתוכה וכל זה בגלל... קורי עכביש שנטוו על הדלת.

אחת הדוגמאות לסיבות הללו היא שהאדם מתמלא בחששות לגבי מעשיו – הוא חושש שמא יזיקו לו, הוא ספקן לגבי העתיד, אין לו בטחון עצמי בנכונות מעשיו ובצדקת דרכו. אדם כזה יכול להיות בעל הרצונות והשאיפות הגבוהות והנשגבות ביותר אולם ספקנותו והחששות המציפים את ליבו יגרמו לו לפספס הזדמנויות ולנחול כשלון חרוץ. ובמשפט אחד "רק המעז - יצליח!!".

ביום ט"ו באב יש את הסגוליות והמזור לבעיות אלו, ביום זה סרות כל המניעות, מוסרים כל המכשולים ולאדם ניתנת ההזדמנות להגשים את מטרתו מבלי להיכשל בסיבות חיצוניות .

המקום שבו הרעיון שבו אנו עוסקים מופיע בצורה הבולטת ביותר היא כאשר מחפש האדם את בת זוגו[1].

לעיתים שידוכים מתבטלים לאו דווקא בגלל חוסר התאמה אלא בגלל התייחסות לעניינים חיצוניים או חששנות וספקנות. הכל מותאם ונראה מושלם, אולם נתונים חיצוניים [2], פרטים טכניים, הרגשות מסופקות יכולות למנוע את השידוך המתאים ביותר.

זו ההיכרות הראשונה בין בני ירושלים לבנות זוגם לעתיד וחשוב שהם ידעו שיצר הספק והנתונים הקטנים הם אלו שימנעו מהם להגיע למנוחה ולנחלה.

כיון שבכל אחת יש חסרון ועניין לא מושלם, הוא יכול להפוך למחסום והפרעה בדרך לחיבור ולשלמות. ממש כפי שהצגנו בתחילת דברינו – מה שימנע את מימוש הנישואין לא יהיה חסרון בעצם העניין אלא נקודות שוליות וחיצוניות שמונעות את האדם מלהגיע לטובה הגדולה.

האדם צריך לדעת שעליו להתמקד בתכונה שחשובה לו וכל חסרון  בדברים אחרים הם דברים שוליים שאסור שיפריעו לו בבחירת בת הזוג.

כאן באות בנות ירושלים ומלמדות את המסר הטמון ביום ט"ו באב, והן עושות זאת בצורה כל כך מתוחכמת וחכמה.

הן בוחרות להופיע בפעם הראשונה בעיני הבנים במחול לכן הם חולות במעגלים לרמז כי אין גבולות ואין מקום להפרעות חיצוניות להפריע מלהגיע לשלמות.

כמו כן עצם המחול מרמז התנתקות מהקרקע והתעלות וזה עצם פנימיות הרעיון של ט"ו באב - להתעלות מהדברים המכבידים וכובלים את האדם מלהגיע לגבוהות.

הן עושות זאת דווקא בחוץ, בכרמים במקום לא מוגבל ומחולק, לא מגודר ומוגדר, פתוח מכל מחסום ומכשול שעלולים למנוע מאדם מלהיכנס. 

באות הבנות ואומרות "בחרו לעצמכם מה העיקר בעיניכם ועל פיו תלכו, כל דבר אחר הוא עניין לא קשור המפריע ובולם".

זאת הטענה הנאמרת בפיהן של הבנות היפות - אם חשוב לאדם עניין היופי והאסתטיות והוא חושב שזה עניין מהותי ועקרוני אסור לו למנוע את עצמו מדבר זה רק בגלל נקודות שאינן קשורות לעצם העניין.

כך טוענות גם הבנות המיוחסות - העיקר היא התכלית, הבנים, ואין להתייחס לדברים קטנים ולהפוך אותם לסיבה שתמנע את הקשר. וכך נבין מדוע דווקא דברי המיוחסות מובאים במשנה בגלל שהן מדגישות את הרעיון הזה שבדרך להגשמת רעיון גדול – בנים מיוחסים – תהיינה הפרעות, לא בעצם העניין אלא דווקא בדברים חיצוניים שלעיתים אפילו אינם קשורים ויש להתעלם מהם.

הבנות שהיופי הוא לא הצד החזק שלהן, מבליטות את העניין בהבלטה יתירה – היופי הוא רק עניין שולי בדרך לחיבור נפשי ואהבה, אסור לאדם למנוע עצמו מלהגיע לחיבור שכזה "לשם שמיים" רק בגלל בעיה פעוטה. הבעיה היא כל כך שולית שמספיק שהאדם ייתן לאישתו זהובים ואז ממילא תעלם ה'בעיה' שהרי "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" (נדרים סו), הרי יופי הוא עניין כל כך זמני ושולי שאסור שימנע מהאדם מלהגיע לטובה. האדם צריך לפתור את עניין הכיעור ולא להיבהל ממנו. רק מי שיבין זאת ויעטר את אישתו בזהובים במקום להתייאש מהעניין יהיה באמת ראוי להיות מכונה - לוקח מקחו "לשם שמיים".    

השכילו בנות ירושלים להבין את המסר הטמון בט"ו באב, וכך נהגו גם במעשיהן לקראת המחולות – לבישת בגדי לבן המסמל את הפנימיות ואת ההימנעות מהתייחסות לבעיות חיצוניות, את העיקר המנחה את האדם, את העצמיות שלו מבלי להתייחס למחסומים שוליים ולא מהותיים, לכן דווקא בבגדי לבן נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים  ודווקא בהן מעבירות בנות ירושלים את המסר של ט"ו באב.

לכן דאגו בנות ירושלים לכל העניינים הטכניים שהיו עלולים להוות מכשול, ולו השולי ביותר, מבנות ירושלים להשתתף במחולות.

כל הכלים היו טבולים כדי להימנע מכל בעיה קטנה וטכנית שעלולה להפריע בדרך למעמד המיוחד של בחירת בני זוגן.

השאלת הבגדים מונעת את הבושה, שגם היא כמו החששנות והסקפטיות, נתון חיצוני שאינו קשור למהות הדברים אלא רק משהו של התייחסות חיצונית של הסובבים, ולכן ביום שכזה היא מוכרחת להעלם, ואסור ששום בת תהיה בתחושה כזו ביום שהוא כולו נגד עניין זה.

לכן גם נוזפות בנות ירושלים ומאיצות בבנים – חדלו לחיות חיי אדישות וייאוש רק בגלל קשיים פעוטים וזאת הן מבטאות באמירתן הנוקבת – "בחור, שא נא עיניך!!!". כפיפות הקומה והשפלת המבט היא תוצאת הכניעה לקושי והאתגר החיצוני ואת התפישה המוטעית הזו בא ט"ו באב לבער, ובנות ירושלים לעקור מבני זוגן לעתיד.

אם נשאל מדוע דווקא הבנות הן היוזמות, בניגוד לנהוג בענייני שידוכים אזי התשובה ברורה. כאשר למדים אנו על אופיים של הנשים בחטא העגל (גם שם היו מחולות...), ששם אפילו "מותו של משה" לא הסיט אותן מהאמונה ומהרצון העיקרי לקבל את התורה או מהשעבוד במצרים שבו הנשים הצליחו להתגבר על כל מכשול והצליחו לשמור על חיים נורמאלים[3] אנו מבינים כי רק הנשים מסוגלות שלא להיכנע לתכתיבים חיצוניים ולחתור למטרה מבלי להתייחס לנקודות קטנוניות שעלולות לסכן את השגת המטרה כולה.

הנשים כפי שמעידה הגמ' (קידושין מא) מבינות כי "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [=טוב לשבת יחד מלשבת לבד]" ולכן הן לא מוותרות על טובה גדולה זו בגלל עניינים לא חיוניים.

לעומתן באותן תקופות הגברים הם אלו שנבהלו מהבעיות הקטנות וזנחו את המטרה החשובה בגלל עניינים שוליים, הגברים צריכים את המסר של ט"ו באב ולכן הם יוצאים אל הכרמים ולמדים מבנות ירושלים.

המשנה אומרת "תנו לה מפרי ידיה" - מי שיתייאש בהיפגשו עם קושי אפילו הקל ביותר אינו לו סיכוי להשיג את המטרה, למרות רצונו העז ושאיפתו הגדולה, אבל מי שלא נכנע למצוקות זמניות וארעיות לבסוף יזכה לאכול מפרי ידיו ולראות ברכה בעמלו.

---

[1] מעין זה מצאנו בשידוך הראשון בתורה ליצחק אבינו, בו כל הקשיים שמערים אליעזר הם עניינים חיצוניים וטכניים.

[2] באומרנו נתונים חיצוניים כוונתנו גם למראה האישה וגם לתכונות נפשה כאשר אלו תכונות שהאדם לא מציב ברשימת רצונותיו לגבי בת זוגתו, כל דבר שאינו ברצונו הפנימי והעיקרי של האדם מוגדר הוא כדבר חיצוני.

[3] כפי שדרשו רבותינו על הפסוק "תחת התפוח עוררתיך" לגבי הפעולות שעשו הנשים לעידוד הבעלים בזמן השעבוד.

ט"ו באב - שא עיניך

ט"ו באב - שא עיניך

המשנה[1] (תענית ד,ח) מספרת שבט"ו באב, בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים ואומרות: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".

הבנות אמרו לבחורים: פתחו את העיניים, וראו במי אתם בוחרים. אל תתן עיניך ביופי, אלא במשפחה, בייחוס.

אבל מה עם שמירת העיניים, הרש"ב אומר שכוח הראייה זה הכוח החזק ביותר שמשפיע על נפש האדם יותר מכל החושים האחרים. אז איך הבחורות אומרות ככה לבחורים, "שא עיניך"?!

חוץ מזה, ייחוס הוא אמנם דבר חשוב, אבל הוא לא הראשון ברשימת הדברים שמחפשים בשידוך. צריך יראת שמיים, לב טוב, עין טובה. המשפחה בהחלט חשובה אך זה לא במקום הראשון. אז למה אצל הבנות האלה דווקא משפחה הוא הדבר החשוב ביותר?

כשאברהם אבינו ירד למצרים, הוא פחד שיהרגו אותו כדי לקחת את שרה אשתו, לכן ביקש ממנה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך".

מתקשים המפרשים, איך אברהם אבינו אמר דבר שאינו אמת. האם נוכל חלילה להעלות בדעתנו שאברהם אמר דבר כזה? ועוד, למה בדיוק הוא התכוון כשאמר "למען ייטב לי בעבורך" – הרי אברהם לא היה אחד שחושב על עצמו... האם כך התורה רוצה לספר לנו על הגדלות שלו?

העניין הוא שיש שני סוגי מערכות יחסים – בין אחים, ובין איש ואישה.

ההבדל ביניהם הוא שאח אי אפשר לבחור, גם אם לא רוצים אותו הוא תמיד יישאר אח שלך. קשר דם קושר ביניכם, לא משנה מה קורה.

הקשר בין איש ואישה, זהו קשר של בחירה, וחס ושלום יכול להיות מצב שאתה מתנתק ממנו.

מצד שני, אהבה של אחים היא אהבה רגועה, שקטה, "אהבה כמים", ואילו אהבה של בני זוג היא אהבה שיש בה יותר חיות ובערה, "כרשפי אש". דווקא בגלל שמדובר בשני אנשים נפרדים, הפירוד עושה את החיבור חי ורגשי יותר.

אבל באמת הזיווג נקבע ארבעים יום לפני יצירת הוולד, וזהו קשר עמוק מאוד.

לפי התורה, איש ואישה הם למעשה נשמה אחת, הם אינם שתי נשמות שמתקשרות אלא שני חצאי נשמות שנהפכים לנשמה אחת. ולכן אומרת הגמרא שלפני שהאדם מתחתן אינו נקרא אדם.

הקשר הזה הוא אפילו יותר מאח ואחות, שהם שתי נשמות שונות רק בעלות שורש אחד. איש ואישה הם ממש נשמה אחת.

זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו. לכל זוג יש זמנים של עלייה וזמנים של ירידה.

יש זמנים שאנחנו מרגישים את הקשר במלוא עוצמתו, בהרגשות ובחושים שלנו. בזמן הזה אנו מוכנים לוותר, לסלוח, להבין את השני ולעשות הכל בשבילו.

אך יש זמנים אחרים, זמנים שאנו מוצאים את עצמנו בקטנות המוחין ובקטנות המידות. אנחנו נמצאים "במצרים" – במיצרים. לא הכי מאוזנים נפשית. האגו והאינטרסים האישיים מקיפים אותנו, חודרים לתוכנו ואנו הופכים את הענג לנגע. מרגישים כל כך רחוקים אחד מהשני. זה הזמן ש"ויהי רעב בארץ" וזה הזמן של "ירידה למצרים" של הזוגיות.

כשיש לך רעב בזוגיות, כשאתה יורד למצרים וחס ושלום לא מרגיש את הקשר שלך עם עצמך; כאשר אתה נטרף על ידי אגו ותאוות הנפש הבהמית; כאשר אתה מרגיש טמטום הלב והמוח, ואז הכל מסתובב סביב עצמך, אם השני לא מתנהג כפי שאני רוצה או מצפה - אני מתנתק; כשיש לי מצב רוח אני קשור וכשאין אז לא; כשיש לי רגשות זה טוב אך כשאין הכל בטל ומבוטל, והקשר פתאום הופך להיות כענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף, ואז מוצאים את עצמנו באטימות החושים, גוועים ברעב נפשי ורוחני - אז מלמד אותנו אברהם אבינו שבמצב הזה צריך להפעיל כלל אחר: "אמרי נא אחותי את". זה הזמן להיות מודע ולהרגיש, לחפש בנפש את הקשר של "אחותי את" – קשר שלא תלוי בהרגשת הלב אלא הוא עצמי ונצחי.

כשכואב לי הראש אני הולך לרופא, והוא נותן לי תרופה. אני לא אומר לעצמי: "כואב לי הראש אז נתנתק ממנו, וזהו זה". אני יודע שהכאב הוא מצב לא בריא, ולכן אני מחפש איך להתנתק רק מהכאב, לא מהאבר.

כשאתה מרגיש בזוגיות שלך תחושה של "מצרים", אתה צריך לטפל בזה, ולהבין למה אתה לא מרגיש טוב בזוגיות שלך. הרבה פעמים תגלה שהבעיה היא אצלך, לא אצל השני. אתה זה שנמצא בקטנות המוחין, בצמצום. אתה צריך להשתחרר מזה.

כך גם הקשר בין יהודי לקב"ה.

אנו אומרים בשיר השירים "קול דודי דופק – פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי". לאורך כל שיר השירים הקשר של הקב"ה לעם ישראל מתואר בתור איש ואישה, ופתאום הוא קורא לה אחותי?!

אלא שבקשר הזוגי יש גם צד של אח ואחות.

לפעמים אדם מרגיש כלפי הקב"ה את הרגש כמו בין איש ואישה - יש חום, התלהבות, משיכת הלב וקדושה.

אבל יש זמנים שאתה נכנס למצרים, לקטנות מוחין, ובא לך להסתלק, לברוח ולהתנתק ח"ו – תזכור שהקשר שלך אל הקב"ה הוא הרבה יותר מזה - זה קשר עצמי בלי בחירה, כמו של אח ואחות. זה שאתה קדוש וקשור לקב"ה, זה לא בגלל שאתה מרגיש קדוש וקשור. זה בגלל שאתה באמת קדוש וקשור, אתה אחד עם הקב"ה. אתה חלק אלו-ה ממעל ממש – זו המציאות שלך.

לפני כמה שנים ערכו סימפוזיון של כל מיני דתות. הזמינו לשם רב חסידי, ואתו ישבו כומר נוצרי ונזיר בודהיסטי, מתלמידי הדלאי לאמה. בזמן השאלות מהקהל קמה אישה יהודיה ושאלה את הרב: "כולנו פה רוצים להתקרב לאלוקים, וכמו שאני מבינה יש הרבה דרכים. אני מאוד מעריכה את הדלאי לאמה. אומרים עליו שהוא אדם קדוש שעושה שלום וחסד. האם יש לך משהו נגדו, האם הוא רשע? מה אכפת לך שאני אלך בדרך שלו?".

החסיד היה נבוך. באמת אין לו שום דבר נגד הדלאי לאמה, אבל גם אם היה לו, מה הוא כבר יכול להגיד לה? הוא התפלל בלב לקב"ה: ריבונו של עולם, תעזור לי למצוא תשובה! פתאום הבריקה לו תשובה מגן עדן. הוא ענה לה "סבתא שלי תמיד אמרה לי שיש אנשים שנראים בחוץ מאוד טובים, אבל מי מכיר את האדם באמת? רק אשתו. בחוץ הוא יכול להיות נחמד, אבל רק האישה מכירה אותו בתוך תוכו. אז אין לי שום דבר נגד הדלאי לאמה אך איני מכיר אותו. אני מציע שנזמין את אשתו ונשאל אותה מה דעתה עליו, אם הוא קדוש או לא".

כולם פערו עיניים בתדהמה. המנחה הסתכל על הרב ואמר, "רבאיי, האם אינך יודע שלדלאי לאמה אין אישה? אסור לו להתחתן!". האמת היא שהוא כן ידע. הרב עמד על רגליו ואמר "הדלאי לאמה חי מוקף פרחים, מוקף כלבים וחתולים נעימים. אין לו מי שיעביר עליו ביקורת, אין לו אף אחד שעושה לו "מי שבירך" כשהוא חוזר הביתה... לחיות בעולם בלי תאוות ויצרים זו לא חכמה. להפך – החכמה הגדולה היא להמשיך קדושה בעולם הזה, לא בשמיים היא!". כל הקהל התפעל מאוד, ומחא לו כפיים דקות ארוכות.

בתנ"ך כתוב במקום אחד, "ומוצא אני מר ממוות את האישה", ובמקום אחר "מצא אישה – מצא טוב". הגמרא (ברכות ח.) אומרת שהיו שואלים את החתן: "מצא או מוצא?". איזה דבר מוזר. בחור נכנס לחופה, בוודאי שהוא משוכנע שהוא בבחינת "מצא אישה מצא טוב". למה אתה מכניס לו ספקות לראש, שאולי זה לא הזיווג שלו?

אם אתה מתחתן בגלל ה"מוצא אני", כלומר אתה מחפש את האני, את התאוות והאגו שלך – זה יהיה מר ממוות. אבל אם אתה "מצא אישה", אם אתה מחפש את הקשר הפנימי, אז "מצא טוב". וזה מה שאומרים לחתן לפני החתונה: תחשוב ותתבונן היטב, מה הסיבה שאתה הולך להתחתן? אם אתה מחפש את ה"אני" אז... לכן תחפש את הקשר לחצי הנשמה שלך ותמצא טוב.

לזה התכוונו בנות ישראל בשעת השידוכים. הן אמרו לבחור "שא עיניך", שא מלשון להרים, להסתכל בצורה רוחנית, לא מהאגו הנמוך. "אל תיתן עיניך בנוי" – ביופי החיצוני, "אלא במשפחה".

אתה יכול להתחתן במחשבה אגואיסטית, אבל אז תמיד תישאר בודד. יש אנשים שהתחתנו אבל בעצם מעולם לא התחתנו. הם תמיד חושבים על עצמם...

"תן עיניך במשפחה", "תן עיניך" במה אתה הולך ליצור. אתה הולך לבנות את עצמך, להגיע למקומות עמוקים בנפש שרק על ידי נישואין אפשר להגיע אליהם. אתה מתחבר עם הנשמה שלך שנמצאת בגוף אחר. אתה יוצר משפחה – זוגיות אמיתית. וכמה שיותר תיצור משפחה, קשר עם השני - יותר תהנה, כי האגו הוא המקור של כל הבעיות שיש בעולם. וכמה שאדם יוצא מהאגו שלו וקשור יותר לנשמה, הוא יותר מאושר (עד כאן מ'קרוב אליך').

נלענ"ד שאפשר לומר את כל זה גם על הקשר בינינו לבין המדינה ותהליך הגאולה, גם כשיש קשיים זו לא סיבה להיפרד אלא להרים את העיניים אל התהליך השלם אל ההסתכלות האלוקית של מהלך הגאולה, אל הקשר העצמי שיש לנו, אל המדינה הזאת, אל אחינו היהודים, ואל תהליך שיבת השכינה למקומה בהדרגה.

---

[1] הרב שבתאי סלביטצקי (קרוב אליך).