פרשת בלק - הצניעות בגשמיות ובעבודת השם

פרשת בלק - גשמיות צנועה

 

במדבר (כד,ה): "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

 

הרב פרץ זצוק"ל: עינא בישא של בלעם הרשע מעידה על עם ישראל. ביקש לקלל אותם, ראה בהם כאלה דברים, אמר, אינם ראויים אלא לברכה, איך אפשר לקלל כזה דבר?

 

"וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". המילה "שְׁתֻם" זה סתום מצד אחד ומצד אחד זה פתוח. לפי דברי חז"ל (מובא ברש"י), כשרצה לקלל אותם נסתמה עינו, כי ראה שהוא לא יכול לקלל, אמר לפחות נעשה להם עין הרע. אז הסתכל עליהם ככה בעין רעה, נסתמאה לו העין ונקרא "שְׁתֻם הָעָיִן".

 

אז מה הוא ראה כשהוא בירך אותם ואמר "מה טובו אוהליך יעקב"? אומר רש"י, ראה שפתחיהם, האוהלים שלהם, אינם מכוונים זה מול זה, כלומר צניעות. אין לך דבר היפה מן הצניעות (מדרש תנחומא כי תשא לא'). אבל בני אדם מחפשים איך לגלות את עצמם יתר על המידה, איך יותר שאנשים ידעו מה קורה איתם. משאירים את הדלת פתוחה, מפרסמים את עצמם, והם לא יודעים שהם מזיקים לעצמם. הדבר הסמוי מן העין יש בו ברכה (תענית ח:). תצניע את עצמך כמה שיותר, הצניעות יפה. אפילו בלעם הרשע לא היה יכול לקלל את ישראל. כשהוא ראה "מה טובו אוהליך יעקב" – יצאה לו ברכה.

 

אבל בתוך הרש"י הזה, בדברי חז"ל, שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, יש יותר עומק. לא רק בחינת צניעות כפשוטה שזו גם דרגה גבוהה מאד, אלא גם צניעות בפנים, בתוך המח. שאדם לא מכוון את דרכיו לפי חברו, הוא לא חקיין, הוא לא קנאי.

 

שלמה המלך אומר "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל, וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (קהלת ד,ד).

 

אדם יורד לחניה שלו לקחת את האוטו, פתאום הוא רואה איזה אוטו מיוחד! הוא לא יכול להתאפק, הוא עולה למעלה לשאול את אשתו מי זה, מה זה פה האורח הזה? אומרת לו אשתו, איזה אורח?! זה ראובן השכן קנה! אשתו ספרה לי. מה? הוא סך הכל שכיר ואני עצמאי ויש לו כסף לקנות אוטו כזה?! לא, לא, אני הולך לקנות אוטו יותר טוב. נמצא שהוא קנה את האוטו בגלל שהשכן שלו קנה.

 

אדם נכנס לבקר אצל חברו, רואה איזה מקרר כזה בצבע מיוחד, הוא לא ראה את זה בשום מקום. הוא שואל אותו מה קנית? איפה קנית?! הולך גם כן וקונה. כלומר כל החיים שלו, גם אפילו החיים הרוחניים של האדם, הוא כמו חקיין. הוא לא בונה את עצמו בגלל שככה צריך להיות, בגלל שהקב"ה רוצה שככה תהיה.

 

סיפר הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שבצעירותו הלך עם רבי יהודה צדקה לאדם עשיר להתרימו לישיבת "פורת יוסף". 

כשהגיעו לחניון ביתו של אותו עשיר, ראו שם כמה רכבים מפוארים, והרב לתומו חשב שמדובר במגרש למכירת רכבים. 

כשדפקו על הדלת בא המזכיר של העשיר וביקשם להיכנס, עלו במדרגות והנה הכול מצופה שיש, דבר יקר המציאות באותם ימים. 

בבואם לפני אותו העשיר ראוהו עומד נשען על החלון, מביט לרחוב, וכולו נראה מוטרד וחסר מנוחה, ולא התייחס כלל לאורחים הנכבדים. 

הרב פנה לאותו עשיר והעיר לו: ראש הישיבה הגיע לכבודו, יואיל בבקשה להתייחס.

העשיר רק מלמל לרב, הצביע לעבר הרחוב ואמר לרב: תראה, תראה, לההוא יש "קדילאק" (הרב הטעים זאת במלרע) ולי אין! 

כששמע הרב כך פנה לרב צדקה ואמר לו: בוא, בוא נלך מכאן, זה עני מרוד, אין לו מה לתת לישיבה. 

כששמע זאת העשיר מייד ננער ואמר: מה, אני עני? עני מרוד? 

אמר לו הרב: כן, אם יש לך כזה בית ומכוניות ואתה יוצא מדעתך כשאתה רואה מה יש לשכן ולך אין, זה עני! איזהו עשיר? השמח בחלקו!

מה טובו אוהליך יעקב – שאין פתחיהן מכוונים זה מול זה, אלא כל אחד מחפש להפנות את הפתח שלו נגד השם, לחפש מה הקב"ה רוצה ממני? מה אני צריך לעשות? עושה את הדברים לשם פָּעֳלָם, גשמית ורוחנית.

 

"מה טובו אוהליך יעקב". מה זה אוהל? אוהל זה ארעי! העולם הזה כולו ארעי! אם אתה הולך עם האוהל, עם העולם הזה, בצורה שאתה לא מכוון את דרכיך כנגד חברך. אם אתה מאמין באמונה שלימה שזה עשה ככה? – שיהיה לו לבריאות. עין טובה. הקב"ה נתן לו, אני לא צריך. הוא אוכל שוקולד? לא, אני מספיק לי גבינה. הוא שותה קולה? אני שותה מים זה יותר בריא. אפילו שיש לך אפשרות, זה לא ענין של יש אפשרות או אין אפשרות, אלא אתה מכוון את דרכיך לפי מה שהשם רוצה.

 

אם מתקיים "מה טובו אוהליך יעקב", אם אדם חי בעניני העולם הזה שהם בבחינת אוהל, בצורה של טובו, בשמחה, עושה את המועיל, את הטוב, את מה שראוי לו לעשות – אז "משכנותיך ישראל", אז יש לו זמן, והוא פנוי לשבת על הדברים הקבועים, הרוחניים, הנצחיים, הוא יכול לשבת על התורה ועבודת השם. אבל אם אדם מבולבל בענייני האוהל, כל כך נפשו רוצה עוד ועוד, מאיפה יש לו משכנותיך? אין לו זמן!

 

ראיתי שם בארה"ב, יהודי אחד, שכולם מחפשים את הכתובת שלו. רואים אותו בבית הכנסת מתפלל בהנץ החמה. אני רואה שהרבה רבנים באים, בגלל שאומרים להם שהוא מתפלל בבית הכנסת הזה. הם באים שואלים מי זה פלוני אלמוני? הם מחפשים לראות איזה אחד ככה נוצץ, אבל הוא נראה כמו איזה אברך, החליפה שלו כמו של אברך פשוט, מקומטת, פשוטה, חולצה פשוטה, האוטו שלו טרנטה, כמעט לא נוסע. הוא אולי נראה ככה פשוט, אבל היהודי הזה, אומרים עליו שהוא עשיר גדול.

 

כשבאים אליו לבקש תרומה, הוא אומר כן, טוב, תשלח לי את החומר על הישיבה, ככה הוא פוטר את כולם. שולחים לו את החומר, שולח להם מאה דולר לארץ וזהו. במי שהוא רוצה לתמוך הוא תומך. אבל על כל פנים, איזה פשטות! וכך יש לו זמן לקום בהנץ, וללמוד, חצי יום הוא לומד. מתנהג ממש בפשטות.

 

מה טובו אוהליך יעקב – משכנותיך ישראל. כשאדם בעניינים של האוהל טוב לו, לא רודף אחרי תענוגות העולם הזה, ולא מחפש כל הזמן, זה עשה ככה – אז אני צריך לעשות ככה. בצורה כזו אף פעם לא תגמור, כל פעם יש אנשים שעושים איזה דברים יותר. תרדוף אחריהם?

 

אם אדם יש לו נחת, אז הוא יכול לשבת במשכנותיך ישראל. יהי רצון והשם יזכה אותנו לאמונה ובטחון גמורים, כדי שנוכל להיות פנויים בשמחה לעבודת השם, אמן כן יהי רצון.

פרשת תולדות - שכונה או שכינה?

שכונה או שכינה?

ציוויו[1] של הקב״ה ליצחק לא לרדת למצרים בזמן הרעב ולהמשיך לגור - לשכון בארץ ישראל, כנאמר בפרשתנו (בראשית כו,ב): ״אל תרד מצרימה, שכון בארץ אשר אומר אליך״, נראה כניסיון אמוני בו נדרש יצחק לעמוד באופן פאסיבי, ניסיון שמטרתו המרכזית היא לא לרדת מהארץ, בחינת ׳סור מרע'.

אך חז״ל במדרש (בראשית רבה ד,ב) פירשו את ציווי ה' אליו - ׳שכון בארץ' כציווי אלוקי כפול הדורש מיצחק לעשות מעשה ולפעול באופן אקטיבי, בחינת ׳עשה טוב׳:

(א) ״שכן את השכינה בארץ״, מבחינה רוחנית.

(ב) ״עשה שכונה בארץ-ישראל, היה (הוי) נוטע, היה(הוי) זורע״, מבחינה מעשית חומרית.

מה משמעות הדברים, והאם אין שני ציווים אלו סותרים האחד את משנהו?

באופן פשוט, ניתן לומר שהקב״ה הטיל על יצחק אבינו שני תפקידים אשר כל אחד מהם עומד בפני עצמו ללא שום קשר לזולתו:

האחד - להשרות את השכינה בארץ ישראל על־ידי קריאתו בשם ה, וקירובם של הבריות להכרה באל אחד והאמונה בו, ובכך להמשיך את מפעלו הגדול של אברהם אביו.

והשני - לבנות שכונה בארץ ישראל, לזרוע ולנטוע בה, ועל-ידי כך לפתח את ארץ ישראל מבחינה גשמית-חומרית, כפי שאכן כך עשה והצליח, כנאמר בפרשתנו (בראשית מ, יב): ״ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'״.

אך בעומקם של דברים יש לומר ששני תפקידים אלו, אחד הם.

השכנת השכינה הרוחנית בארץ ישראל תופיע על־ידי בניינה החומרי של הארץ מחד, ומאידך בניינה החומרי של הארץ יקבל את חשיבותו המלאה וערכו השלם רק על־ידי השכינה-הקדושה השורה בו!

כדבריו של הרב קוק (אורות, אורות התחיה לא): ״יתפתח הישוב בארץ-ישראל, יבנה הבניין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה מעוצם כוחה תכונן את סדרי חיה העצמיים״.

מטרת בריאת העולם היא חיבור השמים והארץ יחדיו, הקודש יתגלה דרך החול, חיבור וגילוי אמיתי ושלם היכול לצאת אל הפועל רק כאשר עם ישראל נמצא בארץ-ישראל ובונה בה את שכונתו - חומריותו, ומשרה בה את שכינתו - רוחניותו.

השראת שכינה על-ידי בניין השכונה, כי אין שכינה ללא שכונה, ואין שכונה ללא שכינה.

---

[1] בנין אמונה.

שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית

שבת חוה"מ סוכות - חיבוק ומלחמה גשמית ורוחנית

על הפסוק[1] (שיר-השירים ב,ו) "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" דרשו - "שמאלו תחת לראשי" - ראש-השנה ויום-הכיפורים, שהם ימי הדין והיראה ('שמאל'), "וימינו תחבקני" – חג הסוכות, שבו מתגלית אהבתו של הקב"ה לעם-ישראל בבחינת 'תחבקני'.

חיבוק הוא אחד מביטויי האהבה. אפשר, כידוע, לבטא אהבה בדרכים שונות: בדברי אהבה, במבט אוהב, בנשיקה וגם בחיבוק.

למה נבחר דווקא החיבוק כביטוי לאהבתו של הקב"ה לעם-ישראל?

החיבוק שונה במהותו משאר ביטויי האהבה. אפשר לראות את ההבדל כבר בצורה החיצונית: כל ביטויי האהבה האחרים קשורים בדרך כלשהי בפנים (מדברים אל פני האהוב, מביטים בפניו, נושקים בפניו), ואילו החיבוק הוא דווקא מאחור; המחבק לופת דווקא את גבו של אהובו.

שאר ביטויי האהבה קשורים ביכולתו של האהוב להשיב אהבה, המדבר דיבורי-אהבה מצפה שהאהוב ישמע את הדברים, יבינם, יגיב עליהם. כך גם במבט או בנשיקה. לכן כולם קשורים בפנים, שבהם משתקפת אישיותו של האדם.

לעומתם, החיבוק מבטא אהבה שאינה מצפה לאהבה חוזרת, האדם כאילו אומר: גם אם לא תשיב לי אהבה, אוסיף לאהוב אותך. משום כך הביטוי החיצוני של אהבה זו הוא בחיבוק, שמקיף גם את חלקו האחורי של הגוף, אותו חלק שאינו מגיב ואינו משיב אהבה.

גם אצל יהודי יש 'פנים' ויש 'אחור' (כלפי הקב"ה).

תורה, תפילה ועבודת ה', הם בבחינת 'פנים', שכן בהם משתקפת החזרת האהבה מצד היהודי כלפי הקב"ה.

הצרכים הגשמיים, האכילה, השתייה, השינה וכדומה - הם בבחינת 'אחור', שכן באופן חיצוני לפחות איננו רואים שם את הקדושה ואת האהבה לקב"ה.

היה אפשר לחשוב, שאהבת הקב"ה לעם-ישראל תקיף רק את חלק החיים שבו קשור היהודי לקב"ה - את התורה, התפילה, קיום המצוות, עבודת ה' - אומרת כנסת-ישראל: לא ולא! "וימינו תחבקני"! הקב"ה 'מחבק' את היהודי גם 'מאחוריו', גם את החלקים שבהם אין הקשר שלו עם בוראו נראה בגלוי; אהבת ה' לעם-ישראל מקיפה גם את העיסוקים הגשמיים השגרתיים ביותר.

רואים את זה במצוות סוכה. וכי היהודי מצווה ללמוד בסוכה, להתפלל בה, לקיים בה מצוות? לאו-דווקא. המצווה היא לעשות בה את צרכיו הגשמיים: לאכול, לשתות, לישון, לנוח.

אותה אכילה, אותה שתייה, אותה שינה ומנוחה שהאדם עושה בסוכה, אף-על-פי שהן צרכיו הגשמיים, נהפכות למצווה ומבטאים את הקשר בין היהודי לבוראו!

זה, כביכול, ה'חיבוק' של הקב"ה, האהבה הגדולה שלו אף לצדדים שאינם קשורים עמו. הקב"ה כאילו אומר בכך, שאהבתו לעם-ישראל כה גדולה, עד שגם צרכיו הגשמיים של יהודי יקרים לו והוא מקיפם באור האלוקי של המצווה.

בכל יום מימי הסוכות אנו מברכים על ארבעת המינים, אך אין אנו מברכים "על נטילת ארבעת המינים" אלא דווקא על נטילת לולב? מדוע הברכה נקראת דווקא על הלולב ולא על שאר המינים?

פסח היה החג הראשון של יציאה מעבדות לחירות, גאולת הגוף של עם ישראל משעבוד, וקבלת עול מלכות שמים.

החג הבא אחריו הוא חג השבועות ומתן תורה, המציין את גאולת הנפש והרוח.

לאחר שני החגים האלו מגיע החג השלישי המשלב בין שניהם, בין גאולת הגוף לגאולת הנפש, חג הסוכות הוא החג של השלימות, בה אנו מצד אחד חוגגים ושמחים אוכלים ושותים, ומצד שני גם יושבים גם בסוכה היא צל השכינה.

היום יוסף הצדיק נמצא בראש האושפיזין, והוא מייצג את השלימות הזו, של יופי חיצוני ופנימי.

יוסף הוא הצדיק שעומד בנסיונות קשים ומצליח לשמר את אמונתו על אף הקשיים, מצליח להתגבר על יצרו, ואינו נוטר טינה לאחים ומציל את כל משפחתו ועתידו של עם ישראל מרעב.

אך מצד שני, יוסף הוא גם יפה מבחוץ, ומלך על כל מצרים, מי שמצליח לנהל בכשרון את שנות השבע כדי להציל את העולם כולו מהרעב שהגיע לאחר מכן.

הברכה שורה רק על דבר שלם, ולא על דבר פגום, ולכן, לדוגמא לא מברכים על כוס פגומה.

על יוסף נאמר "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' וכו'"

יוסף מסמל את השילוב המיוחד הזה של שלימות הגוף והרוח, שלימות שאליה אנו שואפים, לא רק רוחניות אלא גם שלימות הגוף.

מתוך ארבעת המינים היחיד שמתאים לשלימות הזו הוא הלולב, יש בלולב יכולת למלא את שלושת מצוות החג: את המצוה של ושמחת בחגך באכילה, על ידי התמר פרי העץ, את מצות הסוכה על ידי כפות התמרים שכשרות לסכך, וכמובן הלולב עצמו שמשמש לנטילת ארבעת המינים.

לעומתו, ההדס והערבה אמנם כשרות לסכך בהן, אבל אין בהם פרי ואי אפשר לקיים בהם שמחה באכילה, ואילו האתרוג אמנם משמש לאכילה אך אינו כשר לסכך בו.

לכן קבעו חכמים את הברכה על הדבר השלם ביותר שמשלב גם אכילה ושלימות פיזית, של שמחה, וגם שלימות רוחנית בקיום מצוות החג, ורק עליו אפשר לברך "על נטילת לולב".

כך בעצם מתחברת שלימותו של יוסף , יחד עם שלימות הלולב, ושלימות חג הסוכות, לשלימות הנוספת של שבת קודש, מעין עולם הבא, יום שבו אמנם יש גם קדושה רוחנית גבוהה מאד, אך מצד שני יש בו מצות עונג שבת, ומנוחת הגוף והנפש.

בימינו השילוב הזה חסר מאד, או שיש פנימיות גבוהה וחיצוניות נמוכה, או חיצוניות גבוהה ופנימיות נמוכה, בחג הזה אנו חווים את השילוב הנכון, שאותו אנו מקוים בעזרת השם לשמר במשך כל השנה כולה.

ההפטרה הנקראת בשבת חול המועד סוכות לקוחה מיחזקאל (לח,יח–לט,טז) ועוסקת במלחמת גוג ומגוג.

הקריאה הזו היא לא חלק ממנהג אלא קביעה של הגמרא (מגילה לא.), למה נקבעה דווקא הפטרה זו?

רש"י (ד"ה ״ביום״) מסביר שבחירת ההפטרה ביחזקאל על גוג ומגוג היא השלמה למלחמת אחרית הימים המתוארת בזכריה שאותה קראנו בהפטרת חג ראשון של סוכות.

שתי הנבואות האלו עוסקות במלחמת ההגנה העתידית כנגד הגוים, שיצורו על ישראל באחרית הימים.

זכריה הנביא מדגיש יותר את המלחמה הגשמית על ירושלים, מלחמת חורמה, הגויים אפילו ילחמו זה בזה על ירושלים שתהיה במוקד מלחמת עולם זו, זכריה מתנבא שתהיה לגויים אלו תבוסה קשה וכמובן בהתערבותו של ה׳.

יחזקאל הנביא, לעומת זאת, מדגיש שהמוקד העיקרי של מלחמת עולם זו של אחרית הימים יהיה קידוש שם שמים בעולם.

"לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה׳ נאם ה׳ אלוקים בהקדשי בכם לעיניהם״ (יחזקאל לו,כ-כג)

״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ד'... ואת שם קדשי אודיע בתוך עמי ישראל ולא אחל את שם קדשי עוד וידעו הגוים כי אני ד' קדוש בישראל״ (יחזקאל לח,כג-לט,ז).

לפי צדיקי עולם, הרב מרדכי אליהו, הרבי מחב"ד ועוד, מלחמת העולם השניה היתה מלחמת גוג ומגוג.

את המלחמה על הגשמיות עברנו ב"ה, זו לענ"ד זווית המלחמה המתוארת בזכריה, את הזווית שלהמלחמה על הרוחניות והקידוש ה' שעמ"י צריך לעשות בעולם, אנחנו עוברים כרגע עם התקפות בלתי פוסקות על כל ערך יהודי אפשרי, במימון של אויבי ישראל מכל העולם!

גם מהמלחמה הזאת אנחנו נצא וידינו על העליונה, מהסיבה הפשוטה שבורא העולם נמצא לצידנו, ונביאיו כבר גילו לנו את סוף הסיפור ממזמן...

אין מתאים מחג הסוכות המשלב את הגשמיות והרוחניות – לתיאור של מלחמות עולם אלו הגשמית והרוחנית!

---

[1] אתר חב"ד, הרב אשר סבג, ופרופ' אבי לוי עם עריכה ותוספות שלי.