‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וירא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת וירא. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 26 ביולי 2020

פרשת וירא - הקשבה אמיתית לך ולאחר


הקשבה אמיתית לך ולאחר



"זוהי ארץ בה לכל אזרח זכות לומר את דעתו, אך אין בה חוק המחייב מישהו להקשיב" (אפרים קישון, זוהי הארץ שלי)

כאשר אברהם אבינו רוצה ללמד סנגוריא על אנשי סדום, אולי יש חמישים צדיקים בעיר אולי יש 45 צדיקים בעיר, ה' לא קוטע את דברי אברהם ואומר לו: שמע, בעיר אין אפילו תשעה צדיקים. ומדוע? אומרים בעלי המוסר, מכאן שה' רצה ללמד דרך ארץ שאדם בא לבקש ממך דבר, אף שאינך יכול לעזור לו, תשמע אותו עד הסוף ואל תקטע את דבריו.

היה פעם באמריקה בית כנסת גדול מאוד, שהרב שכיהן שם היה כבר יהודי זקן. בשעה טובה הוא הגיע לגבורות ופרש לגמלאות, והקהילה חיפשה רב חדש שינהיג את הקהילה. רבנים רבים שלחו קורות חיים והציגו מועמדות לתפקיד. מכל ההצעות בחרו נציגי הקהילה שני רבנים שהגיעו לקו הגמר. הזמינו אותם להתארח בקהילה בשבת, את שניהם באותה השבת. הדרשה שהם יישאו לפני הציבור היא זאת שתכריע את הכף.
את שני הרבנים המתחרים שיכנו באותו בית מלון, חדר ליד חדר. שני הרבנים היו טיפוסים הפוכים אחד מהשני, אחד מאורגן ומסודר, כל דרשה הוא הכין במדויק, כתב על נייר ואפילו סימן לעצמו איפה להשתעל ולכחכח בגרונו. ואילו הרב השני היה ספונטני, הוא הכין רק בערך, ממש בגדול, את הדרשה.
הרב הספונטני נח על המיטה שלו לפני שבת, בזמן שהקפדן עמד מול הראי והתאמן. הוא חזר על כל הדרשה, עם כל הפאתוס והדרמה, כמו שצריך. הרב השני שמע שהמתחרה שלו מתכנן לשאת דרשה ממש מיוחדת ויפה על פרשת השבוע. מצאה הדרשה חן בעיניו, והוא לא בזבז זמן. לקח עט ודף, ורשם מילה במילה את כל מה ששמע מעבר לקיר...
למחרת, ביום שבת, הרב הספונטני הלך לגבאי ושכנע אותו לתת לו לנאום ראשון. הוא עמד לדבר ונשא את הדרשה של הרב השני. בהתלהבות גדולה וברטוריקה משובחת הוא חזר בדיוק על מה ששמע אתמול מעבר לקיר. המתמודד השני האדים, החוויר והחליף צבעים. הוא היה נבוך לגמרי ולא ידע מה לעשות.
הרב סיים את הדרשה המרתקת, כולם מחאו כפיים בהתלהבות, והזמינו את הרב השני לעלות. "ריבונו של עולם, מה אני עומד לומר?"... פתאום עלה לו רעיון. הוא עלה לבימה, ואמר: "יש שני סוגים רבנים. יש רב שהמעלה שלו היא לחדש, לומר דברים חדשים שלא נשמעו אף פעם, רב יצירתי אורגינלי. אבל יש רב מסוג אחר, כזה שהכוח שלו הוא בהקשבה. היתרון שלו זה היכולת  לשמוע. הרב הקודם שאתם שמעתם, גדול כוחו בחידושים ובמקוריות. אבל הגדולה שלי היא בהקשבה, אני מסוגל להקשיב לאנשים, לקלוט אותם ולהבין ללבם. הנה, אני מוכן ורוצה להראות לכם, כאן ועכשיו, כמה כוח ההקשבה שלי גדול. אני הולך לחזור על הדרשה של הרב הראשון מילה במילה"... והוא חזר בשטף, בדיוק מופלא, על הדרשה שנשא הרב שלפניו.
אחרי שחברי הקהילה התרשמו מהשבת במחיצת הרבנים הטוענים לכתר, התקיימו הבחירות. ומי נבחר? כמובן, הרב שיודע להקשיב.

במשלי נאמר "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב,כה), לפי אחת הדעות בגמרא הפירוש של 'ישחנה' הוא מלשון שיחה "ישיחנה לאחרים" (יומא עה.).
כאשר האדם משוחח על דאגותיו עם הזולת, הוא לפתע מרגיש הקלה ושחרור. לפעמים אין הוא זקוק בהכרח לעצות, אלא עצם הידיעה שיש מישהו שמקשיב לו ומאפשר לו לבטא את תחושותיו, מסייעת לו למצוא בתוכו את הפתרונות לדאגותיו ואת האומץ להתמודד עם פחדיו.

מספרים על רבי אריה לוין, שפרופסור ירושלמי ידוע היה שולח אליו חולי נפש והוא היה מרפא אותם. פעם פנה הפרופסור לרבי אריה בשאלה: "איך אתה מרפא אותם?, מה אתה עושה להם? גלה לי את הסוד. ענה לו רבי אריה: "אני לא עושה להם שום דבר אני רק מקשיב להם…" (מתוך: "האומנם פיקוח נפש?' / דוד חייא בן יוסף).

גמרא (עירובין יג:): "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

שלמה המלך מבקש מה': "ונתת לעבדך לב שומע... לשפוט את עמך הכבד הזה" (מלכים א,ג) ואע"פ שהשמיעה תלויה באיבר האוזן ולא בלב, רואים מכאן שלשמוע אינה פעולה טכנית אלא היא נעשית עם לב עם רגישות, לשמוע לדברי החבר.

תלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק ג דף כא): "רבי אבא בשם רבי ינאי – התובע והנתבע משיב והדיין מכריע, אמר רבי סימון, צריך הדיין לשנות טענותיהן (ז"א: לחזור ולסכם את דבריהם של שני הצדדים) שנאמר: ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו' (מלכים א, ג)". וכך נפסק ברמב"ם (הלכות סנהדרין כא,ט), בטור ובשולחן ערוך (חו"מ יז,ז). ובספר מאירת עיניים (שם ס"ק טו) הסביר את הדבר: "נראה פשוט שצריך לשנותן לפני בעל הדין מייד אחר שטענו, בעוד שעומדים הבעלי דינים לפניהם וקודם משא ומתן של הדיינים. וסברא הוא, כדי שיהא נוח דעת בעלי הדינין ולא יעלה על ליבם שמא הדיינים ישאו ויתנו בדין ולא הביאו טענתן, ואחר שיסכימו על הדין שוב לא יחזרו בהן. ועוד, שמא באמת הדיינים לא עמדו היטב על דברי טענתן, ובשנותן לפני הבעל דין יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהם".

הרב מוסקאטו ז"ל: "אם היה אפשר לאדם לעלות השמימה לראות בצבאות מעל סדרם וישרם לא היה מתענג בהשגתו עד שובו הנה לספר לחברו את המראה הגדול ההוא, ולהם ייתן אומר המבשר צבא רב, בגופים היקרים ההם עם פלאי פלאות נעשו במלאכתם הכי נכבדת". (מתוך דברי מוהר"ר הרב יהודה כהן בהסכמה לספר "קצות החושן").

רואים  מכאן איזה עונג עצום יש לאדם המספר את חוויותיו לחבר, עד שאפילו אם יעלה לרום השמים ויראה את המלאכים ואת כל מראות האלוקים לא יהיה לו עונג עד שישוב לעולם החומר ויספר זאת לחברו.

העונג הזה מתעצם שבעתיים כאשר האדם השומע אותו מעודדו לדבר ומקשיב לו ברוב קשב,איזה חסד עצום עושים כאשר מקשיבים ליהודי. ובפרט שאותו אדם המדבר נמצא במצוקה ושופך את לבו לפני חברו.


הקשבה פנימית:

הרב נחמני זצוק"ל: שמיעה זו הבנה מהותית על דברים שאין ביכולתך לעמוד על טיבם בראיה בלבד!

הקשבה אמיתית אינה רק למילים עצמן, אלא למה שמתנגן מאחורי המילים.

בערב פסח הגיע נפח יהודי לשאול את הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בהיותו רב קהילת סלוצק, האם מותר לקיים מצוות 'ארבע כוסות' בליל הסדר בחלב? הרב לא השיב על השאלה אלא אמר לאשתו לתת לאותו יהודי עשרים וחמישה רובל. "מדוע לתת ליהודי סכום כסף גדול כל כך?" שאלה אותו אשתו "והרי בדרך כלל שלושה רובל מספיקים לקנות יין?". הרב השיב ואמר "מי ששואל אם יכול לקיים את מצוות 'ארבע כוסות' בחלב, סביר להניח שאין לו גם בשר לסעודה ולכן יש לספק לו את שאר צרכי הסעודה" (הראשון לשושלת בריסק, עמ' 175-172).

רבי משה מקוברין הגיע פעם אחת לחצרו של האדמו"ר מאפטא והתבונן בהכנותיו לשבת. הרבי נכנס לבית המדרש והתחיל לקרוא את שיר השירים בהתלהבות ובדבקות, לפתע נפתחה הדלת ויהודי כפרי התפרץ פנימה והתחיל לצעוק "הפרה! הפרה!" והסביר שהפרה שלו מתקשה להמליט והוא זקוק לעזרה. להפתעתו של רבי משה מקוברין, הרבי הפסיק לומר את שיר השירים ופנה להרגיע את היהודי הכפרי. הרבי בירך אותו להצלחה והציע לו לגשת לווטרינר בקצה העיירה. לאחר שהכפרי הלך, רבי משה מקוברין שאל את האדמו"ר "מה חידשת לאותו יהודי כפרי וכי לא היה יודע שכאשר פרה מתקשה להמליט הולכים לווטרינר? והאם זו סיבה להפסיק לקרוא את שיר השירים שחשוב כקודש קודשים?".
"האם באמת שמעת מה שהיהודי צעק אלי?" שאל אותו הרבי. "בודאי" השיב רבי משה מקוברין "הכפרי צעק 'הפרה, הפרה!' " אמר לו הרבי: "אם כך, סימן שלא שמעת טוב. היהודי צעק 'רבי! אנא קרב אותי אליך, אני זקוק כל כך לקדושה ולרוחניות!' ".
"אכן, זה לא מה שהיהודי צעק, אך זה מה שהוא שידר, היהודי הפשוט חיפש את קרבת הרבי, ועל מה יוכל לדבר אתו? האפשרות היחידה שהייתה לו ליצור קשר עם הרבי, היא באמצעות עיסוק בצורכי היומיום שלו. אך המילים הללו שידרו מסר מעבר למה שנאמר".

הסיפור על המשפחה שאמרה שאורי חסם להם את החניה והלימוד זכות שלי...


הקשבה מעשית:

מהי הגישה הנכונה המאפשרת אקלים נוח להקשבה?

א. אמפתיה = המוכנות והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של הזולת ולראות את מצבו דרך עיניו הוא.

ב. סבלנות =  רצון אמיתי לשמוע את דברי הזולת עד הסוף בלי לקטוע את דבריו.

ג. פתיחות ויכולת הכלה = נכונות לקבל את עולמו של הזולת ( תרבותו חייו, עיסוקיו, אישיותו צורת חשיבתו ועוד) אף שזה שונה מעולמך.

ד. ניטראליות = נטרול האגו  העצמי, עכשיו אני כולי למען החבר, את אישיותי אני שם בצד, וכולי דרוך לשמוע את סיפורו של החבר.

ה. הכרה בייחודיות[1] = ראיית הזולת כאישיות נפרדת וייחודית בעלת זהות משל עצמה.

ו. יכולת העצמה =  זיהוי נקודות החוזק באישיותו של החבר והעצמתן. להדגיש לחבר את הנקודות הטובות שלו.

ז. אמונה = לתת לזולת ביטחון ביכולותיו הפנימיים, אמונה בעולם הפנימי שלו, ביכולת שלו להתמודד עם קשייו ורגשותיו, לתת לו אמונה שיש בכוחו לפתור את בעיותיו באופן עצמאי קל ופשוט.


חסמי תקשורת הם כל הדברים המפריעים לדובר לזרום בשיחתו, הם חוסמים את הדובר ומורידים לו את המוטיבציה לדבר , לעיתים התנהגויות או אמירות בלתי מכוונות ולא מודעות של האדם המקשיב יכולות לחסום את קלחת השיחה של החבר המדבר איתנו, לדוגמא :

א. הבעת ביקורת – אני חושב שטעית בגדול ועליך לבקש סליחה מהמנהל.

ב. שאלות אישיות מדי – אבא הרביץ לך פעם.

ג. הפרעות חיצוניות – סלולארי מצלצל, התעסקות עם ניירת, רעשים או מוסיקה הבאים מבחוץ.

ד. התנשאות ויהירות = כאשר תהיה בגילי ותרכוש ניסיון וחוכמת חיים , אז תבין.

ה. לגמור משפטים של השני = מתפרש כחוסר סבלנות של השומע לשמוע את החבר עד סוף דבריו.

ו. הטלת אשמה = כנראה , שאתה לא מבין שאתה אחראי על כל הבלאגן שנעשה כאן.

ז. הטפת מוסר=  התנהגותך ממש ילדותית.

ח. דיאגנוזה שגויה  = אני מבין שאצלכם במשפחה כולכם...

ט. מתן הוראות או עצות = לדעתי , אתה צריך לעבור בית ספר.

י. ציניות או לעג = מה חשבת שאתה תתפרע ותצעק והחבר יישב בחיבוק ידיים.

יא. שיפוטיות = רק אנשים חסרי חוט שדרה כמוך יכולים לעשות מעשה כזה.

יב. הבעת ביקורת = אני במקומך, הייתי אומר "לא" ועוזב אותם לנפשם...


כיצד נעודד את הזולת לדבר עימנו?

א. עידוד = כאשר אנו מקשיבים לחבר עד הסוף, אנו בעצם מעודדים אותו להמשיך ולדבר ולספר על עצמו. מידי פעם אנו משחילים מילה או קטעי משפט כדי להראות שאנו משתתפים בדו שיח אך רוב הזמן עלינו לשתוק ולתת את רשות הדיבור לחבר.
שימו לב כי 93% מהתקשורת הבין אישית נעשית באמצעיים לא מילוליים: שפת גוף  עוויות הפנים, רק 7%מהתקשורת נעשית באמצעות השפה ותוכן השיחה.

ב. שחזור/שיקוף  = חזרה על דברי החבר חזרה כמו "הד" על תוכן הדברים שהשמיע החבר. באותם מילים שהוא השתמש , בלי להוסיף פרשנות , פרטי הדברים כהוויתם. המטרה היא- להראות למדבר ששמענו אותו הבנו את דבריו בלי להחסיר אף פרט, והבנו את המסר שהוא רצה להעביר אלינו.
שחזור דברי החבר מעורר דיוק והעמקה , מונע חוסר הבנה ומאפשר תיקון טעויות, השחזור מונע חזרה מיותרת על דברים ובך הכול מקצר את השיחה ( בדרך כלל שהדובר מרגיש שלא הבינו את דבריו כהלכה הוא חוזר שוב ושוב על דבריו ואף משתמש באותן מילים..
באמצעות השחזור המדבר נעשה יותר אחראי למילותיו ודיוק בדבריו כי הוא יודע שמקשיבים לו ועוקבים אחריו, מה גם שדרך הטכניקה הזאת של השחזור ניתן לכוון את הדובר לכיוונים מסוימים.

ג. שיקוף רגשות =התייחסות לרגשות שמביע הדובר בין הביע זאת בגלוי: "אני פוחד מ.." ובין אם הביע זאת באופן סמוי: "הבן שלי עדיין לא חזר מהת"ת , איפה הוא יכול להיות?". אני החבר השומע נהיה כמו מראה ומשקף לחבר את רגשותיו באופן מלא וברור כפי שבאו לידי ביטוי בדבריו אלי.
המטרה – לזהות את עולמו הפנימי הרגשי של החבר, להבהיר למדבר את רגשותיו ולהראות לו שאנו מרגישים את רחשי ליבו והרגשותיו.
לדוגמא: אני מרגיש שאתה די לחוץ ממכתב הפיטורין שקבלת, נראה כי אתה מרגיש ששוב לא יקבלו אותך לעבודה , האם הבנתי נכון את דבריך?

ד. שאלות הבהרה = יש לשאול את הדובר שאלות, כדי שירחיב את הנושא שעליו הוא מדבר, יש להשתמש בשאלות פתוחות שאינן מזמינות את השואל לענות עליהן בקצרה ובאופן חד משמעי  "כן" או "לא", ע"י שאלות אלו החבר יהיה הדובר העיקרי של השיחה ובכך נקבל מידע נוסף. לדוגמא : "ספר לי יותר כיצד אתה רואה את העניין ..." או " נסה לעזור לי להבין יותר טוב את המצב בו ... " או למה אתה מתכוון כאשר אתה אומר ..".
דוגמא נוספת: במקום לשאול: "מדוע לא הגעת השבוע ללימודים". ניתן לשאול: "האם תוכל לספר לי מה הביא אותך להגיע למצב בו נעדרת מהלימודים במשך שבוע ימים?
כמו כן אין לשאול שאלות שהתשובה ידועה מראש. לדוגמא: ודאי היה לך קשה במבחן בתורה, אלא עדיף לשאול: תן לי להבין איך הרגשת לגבי המבחן בתורה ?
יש להימנע משאלות הפותחות במילים "למה ?" או " מדוע?" , שאלות אלו משדרות שיפוטיות ומעוררות התנגדות . עדיף להשתמש בשאלות הפותחות במילים "מה ?" או"איך ?"  במקום לשאול " למה עשית כך או כך "?   אפשר לשאול : " איך אתה מסביר את התנהגותך בקשר ל...?".

ה. מסגור = סיכום מחדש של תוכן דברי החבר ושיקוף רגשותיו , אך הפעם במילים שלי ובנוסח שלי, ובכך לעצב מחדש את תוכן השיחה. הבעיה של הרבה אנשים הפונים לייעוץ הוא חוסר יכולת לארגן את עולמם הפנימי, המסגור והעיצוב מחדש של דבריהם, מכניס את תוכן דבריהם לתבניות בהירות ומובנות. תבניות סיכום אלו נותנות לדובר תחושה של מוכרות, ומאפשרות שליטה ובקרה על עולם הרגשות אף בדברים שהוא עצמו אינו מודע להם.

ו. האמירה שלי = חוות דעתי האישית על הנושא עליו דיבר החבר, אין למהר ולתת עצה לנועץ, יש תחילה לשאול אותו מה נראה לך האפשרויות שאתה יכול להציע כדי לפתור את הקושי עליו דברת?. נרשום את האפשריות ונדון על כל פתרון על כל היבטיו, יתרונות וחסרונותיו ומה הכי מתאים לדובר כאשר הנועץ יציע רעיון ויחליט לקבל אותו  יהיה לו יותר קל לקבל זאת מבחינה רגשית וגם יהיה יותר קל ליישם זאת , כי לא הנחיתו לו רעיון והכריחו אותו לבצע זאת אלא זוהי בעצם החלטתו ומסקנתו האישית. במקרה ועדיין הנועץ מתלבט או שהוא קטין ואינו בשל לקבל החלטה , עלי לבקש את הסכמתו להציע פתרון ולשאול אותו אם זה נראה לו רעיון טוב.


הקשבה לקב"ה:

דיברנו על אמנות ההקשבה, אבל יש אמנות גדולה עוד יותר: להקשיב לקדוש ברוך הוא.

לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בצורה שלא כל כך מובנת לנו או מקובלת עלינו. אם משהו מפריע לנו לקיים מצוות או מעכב אותנו מלהתקרב לקדושה, זה לא מסתדר לנו. זה הרי לא ייתכן, לא הגיוני. וכאן צריך לדעת להקשיב. לחשוב מחדש. ה' סוגר לך דלת אחת, כדי שתלך ותפתח דלת אחרת.

על הנקודה הזו אפשר ללמוד מסיפור נפלא על האחים הקדושים, ר' זושא ור' אלימלך. הם היו אחים, אבל לא סתם אחים. הם היו מחוברים בלב ונפש. לפני שהם התגלו בתור צדיקים גדולים, הם היו מסתובבים ונודדים מעיר לעיר ומכפר לכפר בתור אנשים עניים. הם לקחו על עצמם סדר עבודה כזה של נדודים וגלות, כדי לכפר על העוונות של עם ישראל.
פעם אחת הם חיפשו באיזו עיר מקום להניח בו את הראש אבל לא מצאו. הם נכנסו לבית הכנסת ושכבו על הספסל. בדיוק באותו זמן הסתובב באזור יהודי שבא לגייס כספים. הוא כנראה לא בורך במידות מזוככות כל כך, וכשהוא ראה שבאו עוד שני "שנוררים" קבצנים, הוא בנה פלפול הלכתי שלם למה הם עוברים על הסגת גבול. הוא בעצמו לא יכול לזרוק אותם, אז הוא הזעיק את המשטרה. הוא אמר להם שבאו שני זקנים לא מוכרים לבית הכנסת, הם מסתובבים בלי ניירות ומעוררים חשד. באו השוטרים לבדוק במה מדובר, וכמקובל באותה תקופה באותם מקומות, דבר ראשון לקחו אותם למעצר. אחר כך כבר יבדקו מה לא בסדר.
וכך האחים מוצאים את עצמם עצורים. מכניסים אותם לאולם, שלושים רוסים שיכורים מתגוללים שם. והם תופסים איזו פינה צדדית ושוכבים שם בשקט. ככה הם בילו את הלילה.
ר' זושא מתעורר בבוקר, מביט על אחיו ר' אלימלך, ורואה שהוא בוכה. ר' זושא מכיר את אחיו, הוא יודע שהוא אדם שמח תמיד. הוא יודע גם שאחיו מבין שהכל בהשגחה פרטית, ולכן כנראה לא על המעצר הוא בוכה. אז הוא שואל אותו: "ר' אלימלך, מה קרה? למה אתה בוכה?". מרוב בכי, ר' אלימלך אפילו לא היה מסוגל לענות. הוא רק סימן והצביע לכיוון קצה החדר.
ר' זושא מסתכל לכיוון שאליו הפנה אחיו את האצבע, ושם הוא רואה את הדלי שהיה מיועד לצרכים של העצורים. ר' זושא מיד הבין למה אחיו בוכה ועצוב כל כך. על פי ההלכה, אסור להתפלל ליד כלי שמיועד לשירותים. ר' אלימלך מצטער וכואב שהוא לא יכול להתפלל שחרית ולעבוד את ה'.
אומר ר' זושא לאחיו הצדיק: "ר' אלימלך, ר' אלימלך! לא אתה בוחר את עבודת ה' שלך. אותו בורא שציווה אותנו להתפלל כל יום, הוא זה שאמר לא להתפלל במצב כזה. ר' אלימלך! למה אתה בוכה? הרי גם לא להתפלל במצב כזה, גם זה עבודת ה'! תשמח שנפתחה לך דרך חדשה בעבודה. הוא ציווה לא להתפלל במקום כזה, ואתה באמת לא מתפלל במקום כזה".
ר' אלימלך שומע את הדברים, מהרהר בהם, ומיד מבין את המשמעות והעומק של הדברים שאמר אחיו. הוא שם את ידו על הכתף של ר' זושא והם מתחילים לרקוד, בשמחה עילאית של דבקות. הם עובדים את ה' בדרך חדשה!
שלושים הרוסים השיכורים רואים שני זקנים מניחים יד על כתף ופותחים במחול של שמחה, אז גם הם מצטרפים לריקוד, קופצים ומחוללים...
הסוהרים מבחינים במתרחש, ומביטים במחזה בתימהון גמור. הם לא רגילים לראות שמחה מתפרצת בין כתלי הכלא. הדלת נפתחת, נכנס הסוהר, תופס את אחד השיכורים בצווארון, מטלטל אותו ושואג: "מה קורה פה? מה פשר השמחה והריקודים?". אף אחד לא שומע אותו, מרוב רעש ובלגן... והאיכר עונה לו: "אין לי מושג. זה לא אני, זה הם. שני הזקנים האלה קמו בבוקר, הצביעו ודיברו על דלי הצרכים, והתחילו לרקוד".
"הבנתי הכל", אמר הסוהר. "הם שמחים שיש להם לפחות מכל להתפנות בו ולעשות את צרכיהם. אני כבר אראה להם מה זה. עכשיו ניקח להם גם את זה, נראה אותם שמחים!". לקח את הדלי איתו, ויצא החוצה בכעס.
ור' זושא פונה לאחיו ואומר לו: "תראה מה כוחה של שמחה, תראה מה היא פועלת. רק שמחנו, וכל המניעות והעיכובים התבטלו מאליהם. 'כי בשמחה – תצאו', השמחה שלנו שברה את כל המחיצות. עכשיו אנחנו יכולים לגשת להתפלל ביישוב הדעת. ואם כן, עכשיו אנחנו צריכים לשמוח עוד יותר". והם פצחו בריקוד חסידי סוער עוד יותר.

ביאור הגר"א (משלי ד,א): "שמעו בנים מוסר אב - שמעו משמש לג' לשונות. הא' לשון קבלה כמו השומע ישמע והחדל יחדל והיה אם שמוע גו'. הב' לשון הבנה כמ"ש כי שומעים אנחנו. והג' הוא לשון שמיעה כמשמעו ובו נכלל לשון הקשבה כי הוא ג"כ שמיעה רק בהטיית אוזן יותר בכדי להבין וזהו שמעו מוסר אב תקבלו מוסר אב".



[1] בספר 'ועלהו לא יבול' על הגרש"ז אוירעבאך מובא שלעיתים הגרש"ז השיב על אותה שאלה בתשובות שונות לאנשים שונים. הרב אברהם דב, בנו של הגרש"ז מסביר מדוע: "עוד תדע כי דרכו של אבא להלוך כנגד רוחו של כל אחד, ובטוחני שיש דברים שלך אמר כך ולפלוני אמר אחרת, וגם בצורה אחרת" (ועלהו לא יבול א', עמ' יח). וכך כתב עליו תלמידו המובהק, הרב אביגדור נבנצאל: "סתירות בדברי אדמו"ר זללה"ה תיתכנה מסבות שונות, כפי שציין כתר"ה: פעמים שענה לשואלים שונים תשובות שונות לפי המתאים לכל אחד ואחד..." (שם עמ' ט"ז). הגרש"ז ידע להבין את נפש השואל, הוא ידע לאבחן מאיזה מקום השאלה מגיעה וידע להתאים את התשובה לאדם.

יום רביעי, 24 באוקטובר 2018

פרשת וירא - חינוך מלידה


חינוך מלידה


בראשית[1] (יח,יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

משך חכמה (שם) לומד מהמילים "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו..." על מצוות החינוך:
"מקור מצוות חינוך במצות עשה, מקורו בזה הפסוק מאברהם אבינו שציוה את בניו בקטנם על המצוות. קרא ד'חנוך לנער על פי דרכו' (משלי כב,ו) שהביא הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות [ושם לענין איסורים] הוי מדברי קבלה, אבל העיקר מאברהם. וכאן משמע שאף לבנות מצוה על האב".

מצוות חינוך הילדים איננה מפורשת בתורה, ולפי ה"משך חכמה" מקורה בפסוק שלנו. ובשונה ממצוות תלמוד תורה הנוהגת בבנים בלבד, מצוות חינוך כוללת גם את הבנות, לכן נאמר: "אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ".

רבנו מיוחס: משמעות המילה 'ידעתיו' היא, 'אני מכיר אותו'.

הרש"ר הירש: "'ידע' פירושו לזכור חפץ על פי סימניו המובהקים, להכיר. לגבי היחס בין איש לאישה מציין אותו שורש את קרבת היחסים של חיי האישות".

החינוך של הילד מתחיל מדבר פנימי עמוק הנקרא 'ידיעה' – הילד הוא הסה"כ של הוריו, הוא מגיע לעולם עם כוחות פנימיים ממה שהוריו עבדו על עצמם ומשם הוא מתחיל את העבודה העצמית האישית שלו.

פעם פגשתי יהודי, איש חסד מופלא, שמידי שבוע דואג לחלוקת ירקות למשפחות נזקקות. שאלתי אותו: מאיפה הכוחות האלה? הבית שלו נראה כמו מחסן ירקות, פה עגבניות ופה תפוחי אדמה, פה מלפפונים ופה גזרים, אוסף שלם. מידי שבוע הוא הולך לשוק ומביא ערמות של ירקות, וביום חמישי הוא פותח "חמ"ל". מילא הוא, אבל איך אשתו מסתדרת עם זה, איך היא לא זורקת אותו מהבית?! הרי לפעמים ירקות לא מריחים כל כך טוב, וצריך לארגן ולסדר, לפני ואחרי ותוך כדי... מאיפה מקבל יהודי את הכוח המופלא הזה של נתינה ללא גבול?
יש יהודים מופלאים כאלה, שהלב שלהם פתוח לרווחה, וזה לא משנה אם זה ערב שבת או ערב חג, כשכולנו עסוקים בבית שלנו, הלב שלהם במקום אחר לגמרי.
השיב לי אותו יהודי מופלא: מאיפה הכוחות האלה? אני חי ככה מגיל אפס! זה מה שראיתי בחיי, אני לא מכיר משהו אחר, אבא שלי התחיל ואני קיבלתי את זה בירושה, זה הפך להיות משהו טבעי, זו תכונה משפחתית...
לא יכולתי להתאפק, וביקשתי לשאול שאלה נוספת: מה עם אשתך, מה היא חושבת על זה?
השיב איש החסד: לפני ארבעים שנה, לפני שהתחתנתי, הזמנתי את אשתי אלינו הביתה, והראיתי לה איך הבית של ההורים שלי נראה. אמרתי לה, שאם היא מסכימה שהבית שלי ייראה אותו הדבר, יש אור ירוק... ואם היא לא מסכימה, נפרד כידידים, וב"ה היא הסכימה.

רבי חיים מוולוז'ין (בפירושו למסכת אבות ה,ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. כאן אמר 'אברהם אבינו' ולעיל אמר 'מנח ועד אברהם', ולא אמר 'אבינו'. ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ): 'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו', כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה, כמו שנראה בחוש שרבים מעמי ארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש השם. והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו. וכן כל עשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו. וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'".

גם מידת החסד המוטבעת בנו היא מאברהם אבינו.

מסופר במדרש שכאשר משה רבנו עלה למרום להוריד את התורה אמרו מלאכי השרת: מה לילוד אישה בנינו?? ורצו לשורפו בהבל פיהם.
מה עשה הקב"ה? הפך קלסתר פניו של משה לקלסתר פניו של אברהם אבינו ואמר:
לזה אינכם רוצים לתת תורה??! זה שקידם אתכם באכילה שתייה ולינה, אתם לא רוצים לתת את התורה??!
מיד שיפשפו את העיניים ואמרו: אה זה אברהם!! וודאי וודאי, שחררו את התורה.
מסביר מניטו: משה הוא עמוד התורה, ואברהם עמוד החסד.
גם משה רבנו לא יכל להוריד את התורה אילולא החסד של אברהם!

תורה ללא חסד נשארת אי שם למעלה.

הרב קוק (מידות הראיה, ערך "אמונה"): "החינוך הפשוט מתחיל משבא הילד לכלל איזו הכרה; החינוך המדעי מתחיל משיצא לאויר העולם; והאמוני מההתחלה היצירית, והתקדשתם והייתם קדושים".

עבודת החינוך מתחילה אצל ההורים הרבה הרבה לפני שהילד בכלל מגיע לכלל הכרה חינוכית.

וגם לאחר מכן הדוגמא האישית הרבה הרבה יותר חשובה ממה שאומרים.

הרב גלעד בן ימיני (בשם חבר): פעמים רבות אני שואל את עצמי, כיצד יזכרו אותי ילדי. איזו דמות אבהית תהיה חקוקה על לוח ליבם של שבעת הנשמות שהופקדו בידי משמיים, בעת אשר יהפכו הם לאנשים בוגרים בעצמם.
שאלה זו הטרידה אותי רבות, היא הלכה והתעצמה במשך הזמן וליוותה אותי בצמתים והחלטות רבות במשך השנים.
צומת אחת, מרכזית עד מאוד, שלוותה בסיוע אלוקי רך ומלטף אפרוס בפניכם בשורות הבאות.
זכיתי ללמד תורה את נשמות ישראל. יכולת הסבר טובה, מהולה בהרבה הומור וקישורים לאקטואליה של חיי הנערים אותם אני מלמד זכתה להצלחה רבה.
עם הזמן סדר יומי הפך להיות עמוס עד מאוד, החל משעות הבוקר המוקדמות בהעברת סמינרים ושיעורים ועד לשעות הלילה המאוחרות בשיחות רחוב עם נערים ונערות שצמאה נפשם לדברי אמת ויושר בתוך המציאות המדומה אותה הם חווים על בסיס יומי.
אלו הם חיי, יום יום שעה שעה. עד שיום אחד, שוב עלתה לה פתאום השאלה המיתולוגית במלוא עוצמתה, וכעת עם כמה סימני קריאה שהתווספו אליה,
"מה יהיה עם הילדים שלך?!! איזה דמות אבהית הם רואים, מתי הם רואים אותך לומד תורה, מחזיק ספר או מתפלל, מתי אה?!".
 מיד לקחתי את המושכות לידיים וסיפקתי לשאלה הטורדנית את התשובה שהגיחה מעמקי נשמתי.
"הם לא רואים אבא! אבא יוצא בבוקר מוקדם, חוזר בלילה מאוחר. הם לא רואים אותו מתפלל. לא רואים אותו לומד או מחזיק ספר. אבא הוא איש עבודה אולי אפילו איש עסקים, עסוק מהיום ועד הלילה. נקודה!!".
התשובה הזו שהגיחה לה בפתאומיות, הכתה בי כל כך חזק, עד שהדירה שינה מעיני.
ביום המחר כבר עמדתי בפתחו של אחד מגדולי ישראל לשפוך בפניו את שאלתי מימים ימימה.
המתנתי. המתנתי זמן רב, וכולי תקווה כי המתנה זו תימצא בסופו של דבר משתלמת וכדאית בעת אשר אצא עם פתרון הולם.
נכנסתי, הרב הקשיב בקשב רב, והנהן בראשו קלות, ונראה כמי שהפתרון מונח כבר בכיסו, אך ממתין לסיום דברי מפאת כבודי, סיימתי.
והוא אמר משפט קצר וקולע, שבאותה העת משמעותו לא היתה מובנית לי כלל.
"כשתגיע הביתה, שב ליד שולחן ותפתח את הגמרא", אמר תוך שהוא מושיט את ידו אלי, ללחיצת יד מקובלת לסיום המפגש.
מיד נמתחו איברי בחוסר נוחות ונראיתי כמי שמוחה על תשובתו.
"אבל הרב, אני חוזר אחרי חצות לילה, ללא כח ויכולת ללמוד שום דבר בשעות שכאלו".
הוא הנהן שוב בראשו, תוך שהוא ממשיך ללחוץ את ידי ולכל הנ"ל התווספו להם עוד ארבע מילים, "רק תפתח, יהיה בסדר".
יצאתי, התאכזבתי, ואולי אפילו קצת כעסתי.
היישר אל תוך סדר יומי העמוס המשכתי את אותו היום, ועצתו של הרב כבר אבדה ונשכחה בין שלל המטלות והשיעורים שהעברתי בהמשך היום.
מעט לפני חצות לילה חזרתי לביתי. התיישבתי ליד השולחן במטרה לנוח מעט בטרם אעלה על ייצועי. ראיתי בעיני רוחי שוב את המפגש עם הרב הבוקר ויכולתי לשמוע שוב את קולו השקט, "רק תפתח, יהיה בסדר".
ארון הספרים נראה רחוק מתמיד. הבטתי בו, הרהרתי מעט ולבסוף קמתי ושלפתי מהמדף איזו שהיא גמרא, שאף לשמה הפרטי, לא שאלתי.
התיישבתי שוב ופתחתי בעמוד אקראי.
אותו הרגע המדובר, קרה מיד לאחר 30שניות בדיוק!
קולות חלושים מכיוון אחד החדרים, הליכה שקטה לכיוון הסלון, היתה זו ביתי הבכורה.
"אבא, אני ממש צמאה...", אמרה בשקט כשעיניה עצומות למחצה.
"תשתי חמודה שלי", עניתי.
"אבא, מה אתה עושה?!", שאלה שוב בטרם תצעד לעבר הברז המיוחל.
"אני.... לומד תורה", השבתי מחויך.
"וואוו, כל הכבוד", אמרה ועיניה נפקחו לרווחה לשניות ספורות.
"לילה טוב", אחלנו זה לזה.
באותם רגעים החלה תשובתו של הרב לחלחל בתוככי ליבי והבנתי את משמעותה. הרגשתי כי היד האלוקית המשגיחה ומלטפת נמצאת איתי כאן בסלון ביתי ומסייעת לי בסיוע אישי בתהליך חינוך וגידול נשמות ילדי.
הפלא הגדול היה שדבר זה נמשך גם בלילות שלאחר מכן, כפטריות אחרי הגשם החלו ילדי לקום להם, בכל לילה ילד אחר, זה להרוות צמאונו וזה להפיג את פחדיו. ובפי כולם שאלה אחת זהה: "אבא, מה אתה עושה?".
בכל לילה התעוררה לה נשמה אחרת לתקבל שיעור בחינוך לאהבת תורה מאבא, שחזר עייף מיום העבודה ובסך הכל פותח את הגמרא ומשתף פעולה עם החברותא הנסתרת ששידכו לי מלמעלה.


[1] בנוי מתוך שיעור של הרב שמעון כהן.

פרשת וירא - האם היהדות גזענית?


האם היהדות גזענית?


אחת השטויות המרכזיות שהעולם המערבי דוגל בהן היא "כולם נולדו שווים" "כולם אותו דבר" – אם זו היתה סתם סיסמה אז בסדר...

הבעיה מתחילה כשבחור יהודי פוגש גויה נחמדה באוניברסיטה ולא מבין מה הבעיה להתחתן איתה...
הבעיה נמצאת גם מתי שהחשיבה הזו מחלחלת לצבא ואז זו גם סכנת חיים...

שפת אמת  (וירא תרנ"ח): "... מה שהייתה שרה עקרה ואח"כ ניתן לה יצחק בדרך נס היה הכל הכנה לדורות שיוכלו הצדיקים להפוך את הטבע כמ"ש במדרש בענין אלישע 'האנוש מאלוקי יצדק', כי הנסים הנעשים על ידי הצדיקים היה הכל בהקדמת הבורא ית"ש שסידר סדר מיוחד לבני ישראל למעלה מן הטבע.
וכן כתב מורי זקני ז"ל בפרשת שמות, כי לידת כלל ישראל היה בדרך נס מהאי טעמא, ולהראות כי בנ"י עיקר מהותם למעלה בשמים ונשתלחו נשמות בנ"י בעוה"ז לתקן העולם...".

בא"ח: לרבנו בחיי היה ויכוח עם מלך ספרד. מלך ספרד טען: אתם היהודים מדברים תמיד על הגזע היהודי ומשתבחים בכך שאתם שונים מכל העמים, אבל באמת אין הבדל מהותי בין יהודי לגוי. שניהם בני אדם. כל השוני מקורו רק בתורה שאתם מלמדים. באופי של האדם, בתורשה ובנטיות – כמוני כמוך.
אולם רבנו בחיי השיב לו שהוא טועה. היהודי שונה לגמרי באופיו ובאישיותו מן הגוי, ואין ביניהם שום דמיון.
מלך ספרד עמד על דעתו והבטיח שביום מן הימים הוא יוכיח לרבנו בחיי את צדקת דבריו.
מה עשה? – הלך ללא ידיעת רבנו בחיי למקום שבו היו נשים יולדות, ולקח בכח תינוק יהודי מיד לאחר לידתו. היולדת האומללה ניסתה להתנגד, אולם איש לא שמע לה. המלך שילם לה פיצויים והודיע לה שאין לה שום ברירה אחרת. לאחר מכן הלך לקצה אחר של ממלכתו ולקח משם תינוק גוי בן יומו. לשתי האמהות הוא הודיע שהבנים יגדלו בבית המלך עד הגיעם לגיל 18, ובגיל 18 יורשו לשוב להוריהם. במשך כל התקופה אין להורים שום רשות לראות את הילדים, לטפל בהם או להתקרב אליהם.
הילדים גדלו בבית המלך כתאומים. שניהם אכלו יחד, למדו יחד, למדו לדבר ביחד, ולא היה ניכר ביניהם שום הבדל. איש לא ידע מי מהם הוא יהודי ומיהו הגוי מלבד המלך עצמו, שהכין ברצינות את ההוכחה שהבטיח לרבנו בחיי.
בהגיע הבחורים לגיל שמונה עשרה קרא המלך לרבנו בחיי ואמר לו: "האם אתה זוכר את הויכוח שהיה ביננו לפני שמונה עשרה שנה בענין יהודי וגוי? כעת הגיע יום פקודה. מחר אערוך אסיפה של כל שרי ויועצי, וכל המדענים וחכמי המדינה, אביא לך לשם שני בחורים ועליך יהיה להכריע מי מהם יהודי ומי מהם גוי. יכול אתה לבחון אותם בכל צורה שתמצא לנכון ולעשות להם כל תרגיל שתרצה".
למחרת סיפר המלך את שני הבחורים בתספורת זהה, הלביש אותם באותה תלבושת, כך שהיו נראים כתאומים, והביא אותם לאסיפה. ישבו השנים כחתנים בלי לדעת דבר, וסביבם עמדו כל השרים שגם הם לא ידעו על מה ולמה הוזמנו לכאן.
פתח המלך וסיפר את כל השתלשלות הדברים ואת הויכוח שהיה בינו לבין החכם היהודי, והזמין אותו בחגיגיות לגלות מי הוא הבחור היהודי ומיהו הגוי.
עמד רבנו בחיי במקומו, קיבל עצמו את האתגר שהוטל עליו, ושאל: "אדוני המלך, האם יש בבית המלך ענבים?"
"ודאי" – השיב לו המלך – "דבר לא חסר בבית המלך!"
עד מהרה הובא בציווי המלך מגש מלא ענבים למאכל. אחד הבחורים הגיש ידו ולקח את אשכול הענבים, והשני הושיט יד ולקח מן הענבים המופרדים. מיד אמר רבנו בחיי: "היהודי הוא מי שלקח את האשכול , והשני הוא הגוי".
השתומם המלך ושאל: "איך ידעת?"
נענה ואמר לו: "אדוני המלך, היהודי בוחר תמיד במה שיש לו חיבור. יהודי נמשך תמיד אל המקור שבו. כולנו מעולם הנשמות באנו מאותו מקור, וכולנו נמשכים תמיד למקור הזה. לעומת זאת לגוי – לגוי אין מקור. הזוהר הקדוש כותב (בראשית ט') שנשמות הגויים באות מהסטרא אחרא, מהמקום שממנו באות הנפשות של הדובים והאריות, הברדלסים, הנחשים, העקרבים והיתושים. אנחנו באנו ממקור קדוש, מחלק אלו-ה ממעל, ושם יש אחדות וחיבור".

דוגמה מעולם הנטתנועת האינטרנט מחולקת לחבילות של נתונים הנקראות מנות.
המנות מתחלקות כאשר אתה שולח אותן וחוזרות להיות יחד כאשר הן מגיעות ליעדן.
המנות האלו מומרות לפולסים של אותות רדיו שנוסעות באמצעות כבל להתקן הנקרא נתב.
הנתב שולח את המנות יחד עם היעד שלהן, כמו מיון של מסוע מטען בשדה התעופה.
כאשר אין גודש במסוע, המנות עוברות ליעד ללא קושי או עיכוב.
אבל מה קורה כאשר יש יותר מדי מנות נעות דרך צומת ברגע נתון בזמן, נניח הודעת דוא"ל מגיעה ופוגשת פקק בכניסה ונוצר צואר בקבוק, אז המייל ינסה שוב לעבור לאחר כמה אלפיות השנייה, ואז יצא שהדוא"ל שלך התעכב שנייה או שתיים, לא עניין גדול עבור רובנו.
אבל כאשר אנחנו צריכים להעביר תנועה בזמן אמת כמו וידאו צ'אט או שיחה קולית והן פוגעות באותו צוואר בקבוק, אם כמה מנות יורדות השיחה יכולה להתנתק, הוידאו נעשה מחורטש וזה מאוד מתסכל...
זה יותר בעייתי כאשר מדובר במסחר און-ליין של מניות או ביישומים של ניטור נתוני בריאות בזמן אמת - אם המנות לא יגיעו ליעדן בדיוק בזמן הנכון ובדיוק בסדר הנכון זה כבר ענין של סכנת חיים.
הרוב המכריע של הבעיות האלו נפתרות באמצעות תזמון של תעבורת האינטרנט על ידי תיוג מנות, מה שגורם למכשירי מיון להבין אילו מנות צריך ללכת לאן ומתי.
התזמון של תעבורת האינטרנט מאפשר ליישומים בזמן אמת להיות מנותבים ראשונים בעוד יישומים אחרים יכולים לחכות.
החוק הזה נקרא "not all bits are created equal" "לא כל הביטים נולדו שווים"!
בדומה לחוק של התיעדוף "לא כל המשימות נולדו שוות"!!!

בשעת צרה כשיש לחץ בשרת אז היהודים נכנסים ראשונים כי הם עובדים על העולם בשידור חי...

למה האמירה הזו היא לא גזענית?
כי כל עוד הם יכולים להתגייר אין כאן שום גזענות...
זה כמו להיות בסיירת מטכ"ל, רוצה לבוא ולעבוד הרבה יותר קשה? רוצה לעבוד על 613 מצוות במקום 7?
בכבוד!
מוזמן להצטרף!

לעומת זאת, אם אני מפלה מישהו בגלל צבע עור שלו, או בגלל שהוא נולד במקום כלשהו, דברים שהוא אינו יכול לשנות לעולם, זו גזענות!

הגדרה של גזענות (ויקיפדיה): "על פי חוק העונשין הישראלי, גזענות מוגדרת כרדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, והכול בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני.
דוגמאות מובהקות לגזענות ממוסדת הן תורת הגזע הנאצית ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה".

לפי ההגדרה הזו בכלל אין קשר בין המילה גזענות למילה יהדות...
מתי היהודים ניסו לרדוף להשפיל או להשמיד מישהו בגלל שאינו יהודי???

העמק דבר (בראשית כא,ג): "...יצחק היה יסוד לפרנסה בהשגחה פרטית על ישראל ... והראה הקב"ה בלידת יצחק אופן פרנסת ישראל כאשר יבואר...
ולהגיע לזה הנני מבאר דבר הנביא ישעיה (נא) 'הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקראתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו כי נחם ה' ציון' וגו'. המשיל הנביא את אברהם אבינו לצור חוצב ואת שרה אמנו לבור נוקר. היינו כמו מי שצמא למים וכורה בור ומזדמן לפניו שמוצא ים. אין זה פלא אלא על שמצא לכרות במקום מקור. אבל אחר שנמצא המקור אין שום פלא שמוציא ממנו מים משא"כ אם חוצב באבן ויוציא מים הרי זה פלא בשעת הוצאת מים.
כך היה לידת יצחק שאברהם היה כצור חוצב דבעת הולדה היה יבש כעץ ואבן ומכל מקום הוליד משא"כ שרה היתה כמקבת בור שהרי נעשית ילדה ואח"כ ילדה בטבע. ואמר ישעיה הנביא שיש לנו להביט ע"ז והדבר מובן כי הבטה זו באה לתועלת מוסר לנו. והיינו שמזה שרצה הקב"ה שתהיה לידת יצחק בזה האופן מובן שכמו כן עיקר פרנסת ישראל הבא ע"י השגחה פרטית כן הוא. היינו ראשית השפעת ה' הוא נסיי משום שבא עפ"י מעשיו של אדם וזה אינו טבע הרגילה ע"י כוכבי לכת המשולים בארץ. ... ודומה לחוצב בצור שהיה בתחלת לידת יצחק משא"כ סוף מעשה פרנסה בא ע"י השתדלות האדם מישראל כמו בכל אדם. והרי זה כסוף לידת יצחק שהיה כמקבת בור".


יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

פרשת וירא - צפון זה טוב או רע?

צפון זה טוב או רע?


בראשית (כב,ט): "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ".

שבת (פט:): "א''ר שמואל בר נחמני א''ר יונתן מ''ד (ישעיה סג,טז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך לעתיד לבא יאמר לו הקב''ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש''ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש''ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד,כב) בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ''ה דלילותא פשו להו כ''ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך ואת''ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו (כי) אתה אבינו אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב''ה ומחוי להו יצחק הקב''ה בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיה סג,טז) אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך".

יצחק? מידת הדין? זה מי שיציל אותנו?!?

מידת הדין מקבילה לצד צפון.

צפון זה טוב או לא טוב?

צפון זה טוב:


תהלים (לא,כ-כא): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם: תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת".

רמח"ל (דרוש בסעודת ליל טו"ב בשבט ה' תצ"ג): "ואור תורתך הצפון, שנאמר בו 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' וגו'".

תהלים (מח,ג): "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב".
רש"י: "משוש כל הארץ - ומה היא משוש ירכתי צפון... ירך המזבח צפונה ששם שוחטין חטאות ואשמות ומי שהיה עצב על עבירות שבידו מביא חטאות ואשמות ומתכפר לו והוא יוצא משם שמח, ועל ידי הקרבנות טובה באה".

יבמות (עא:): "ובמדבר מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא: משום חולשא דאורחא; ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית".

גיטין (לא:): "אמר רב חנן בר רבא אמר רב: ד' רוחות מנשבות בכל יום, ורוח צפונית מנשבת עם כולן, שאלמלא כן, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת".
רש"י: "נוחה היא לא חמה ולא צוננת וממתקת את שאר הרוחות".

ברכות (ג:): "דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר".

רמח"ל (תיקונים חדשים - תיקונא חמש ועשרין): "... כדין יהיה ה' אחד בק"ש דשחרית. ושמו אחד בק"ש דערבית. וישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז כג) בתרין משיחין, דאתמר בהו והיו לאחדים בידיך (יחזקאל לז יז) חד מסטרא דקב"ה וחד מסטרא דשכינתא. דכמה אגרין טבין אינון דאתגניזו לאתיהבא לזמנא דאתי, הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים לא כ). בג"כ זמנא דפורקנא זמנא דחדותא איהו, לנטלא ישראל כמה אגר טב דאתגניז להו. בג"כ הנה שכרו אתו ופעלתו לפניו (ישעיה מ י). מתל לחד דפלח בכל יומא כמה פולחנין טבין דצריך להו כמה אגרין, ובסופא דיומא נטל כל אגריה בחדותא סגי. הכי ישראל, בגלותא עבדין וכנשין כמה עובדין טבין, ואגרא דכלהו יטלון לבתר בפורקנא...".

צפון זה רע (צפון קוריאה = צפון + קו + רעה?):


ירמיהו (א,יד): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".

סוכה (נב.): "יואל קראו צפוני, שנאמר (יואל ב) ואת הצפוני ארחיק מעליכם. תנו רבנן: ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה יצר הרע, שצפון ועומד בלבו של אדם.

פרקי דר"א (ג'): "...רוח פנת צפון משם החשך יצא לעולם. רוח צפון בראו ולא גמרו, שאמר כל מי שהוא אומר שהוא אלוק, יבא ויגמור את הפנה הזאת וידעו שהוא אלוק, ושם הוא מדור למזיקין ולזוועות והרוחות והשדים והברקים והרעמים, ומשם רעה יוצאה לעולם, שנ' מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ".

זוהר חדש (שה"ש א:): "ב' איהי ביתא דכל עלמא מסחרא לתלת סטרין.. ואשתאר סטרא דצפון דלא אתבני דאיהו מדורא בישא דתמן שרת רעה דכל עלמא.. כד"א מצפון תפתח הרעה".

אז צפון זה טוב או רע? - תלוי למי:


פרי צדיק (קדושת שבת א'): "...כל מה שברא הקדוש ברוך הוא צריך תיקון כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה יא,ו) בענין המילה.. וזהו צד צפון הפתוח.. ושם משכן הבחירה, ולעושי הרע מצפון תפתח הרעה וגו' ולבוחרים בטוב מצפון זהב יאתה. והוא האוצר של יראת שמים שאין לו להקב"ה בעולמו אלא זה בלבד. שזה אינו בגזירה רק תלוי בבחירת אדם".

זוהר (שלח קעג:): "מה רב טובך וגו', פעלת לחוסים בך דא הוא פעולתו, נגד בני אדם מהו אלא נגד עכו"ם, אשר צפנת ליראיך, מהו אשר צפנת, וכי מאן יגזול ויטול מן ידוי מה דהוא בעי למיהב דכתיב צפנת? אלא פוק וחמי עובדין דרחמנו דעבד קב"ה במה דאיהו מחי, ביה יהיב אסוותא, במה מחי בשמאלא, בימינא קריב ובשמאלא מחי, במה דמחי ביה יהיב אסוותא לעולם כתיב מצפון תפתח הרעה, ובצפון מחי, דמתמן נפקי כל דינין וכל גזירין, קשיין, וביה שרי כל אגר טב וכל טיבו דזמין קב"ה למיהב לישראל, לזמנא דאתי, קרי קב"ה לצפון ויימא ליה בך יהבית כל טיבו וכל אגר טוב לבני דסבלו כמה בישין בהאי עלמא על קדושת שמי, הב אגרין טבין דיהבית בך, הדא הוא דכתיב (ישעיה מג) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי וגו'".

רמ"ק (פרדס רמונים שער כג פרק יח): "צפון הוא הגבורה בכל מקום ולכן מצפון תפתח הרעה (ירמיה א יד) כי משם נמשך מדת הרעה בעולם רצועה להלקות החייבים. ושם גמול טוב לצדיקים דכתיב (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ולכן פעמים שם זה לרעה פעמים לטובה. ובזוהר פר' במדבר (דף קך) משמע שהוא בבינה והכל דבר אחד".

אוהב ישראל ("אלה תולדות יצחק בן אברהם"): "...מדתו היתה הפחד וגבורה החזקה, אבל באמת תולדותיו של יצחק ושורשו הם חסדים גדולים אך שאורות החסדים הללו המה גנוזים ומכוסים ונעלמים במדה זו השמאלית. וההתגלות ממדה זו הוא רק דינין וגבורות וזשה"כ (תהלים לא,כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ר"ל במדת יראה שהיא בחי' צפון לצד שמאל במדה זו עצמה צפון וגנוז וטמון רב טוב וחסד.
ובזה תבין מה שאנו רואין שהזהב הוא חשוב בעולם יותר מכסף הגם שהכסף הוא בחי' חסד. וגוונו מורה לזה שהוא לבן, וזהב שהוא בחי' דין נוטה לאדמומית אע"כ וודאי שבתוך בחי' הזהב נעלם וגנוז חסדים טובים ויקרים ונפלאים ואורות גדולים, אך חיצונית הזהב הם בחי' הסיגים הנקרא היתוכא דדהבא.
והנה כעת אנחנו בגלות ואין בנו כח לינק ממדה זו ולהמשיך השפע מהאורות והחסדים טובים הצפונים וגנוזים בה מחמת שכעת הוא שליטת החיצונים והתפשטות מדת השמאלית גוברת בעולם ח"ו ולכן צריכין אנחנו להמשיך החיות ושפע הקודש רק מן הימין הפשוט ומחסדי אברהם המגולים עד ביאת משיח צדקינו בב"א[1], ואז יסלק הבורא ית' כל החיצוניות והקליפות מכל העולמות ונגלה כבוד הש"י ויתגלו פנימיות האורות מכל המדות ויתגבר ויתנוצץ האור בעולם וימתקו כל הדינין והגבורות ויתאחדו כל המדות...".

משיח וצפון:


במדבר רבה (נשא יג'): "לכשיתעורר מלך המשיח שהוא נתון בצפון יבא ויבנה את בהמ"ק שהוא נתון בדרום כד"א (ישעיה מא) העירותי מצפון ויאת וגו'".

שפת אמת (וישב תרנ"ז): "אמרו חז"ל ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. פי' ביקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו בבחי' מדת הדין להיות נתקן גם מדת הדין שנפרץ ע"י עשו.. אכן זה יהי' מתוקן ע"י משיח בן דוד שנקרא על שם זה פרץ לתקן הפרצה מצד צפון".

עובדיה (א,ו): "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו".

שפת אמת (וארא תרמ"ג): "הד' גליות.. כד' רוחות.. קבץ נדחינו מד' כנפות הארץ. ומסתמא גלות זה האחרון הוא רוח צפון".

הרחבות:


רמח"ל (אדיר במרום ח"א עמ' רלה' - בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא): "...האמת הוא אעפ"י שהגלגלים והכוכבים הם דברים גשמיים, הנה בתוכם מתלבשין פנימיות מהשרשים, בסוד הספירות של העשיה. וכל הדברים שתמצא שאומרים רז"ל בענין השמש ושאר הכוכבים, שאינן עומדים לפי הנראה לעינינו, מדבר הכל בזה הפנימיות שלהם, שבהם עיקר ההנהגה. ומי שאינו יודע דרכי החכמה אינו יכול להשיג אלא חיצוניות הדברים הנראה לפי הגשמיות. אבל העיקר הוא בפנימיות ההולך לפי דרכי ההנהגה הפנימית... ועל כל הדברים האלה אמר רשב"י (זח"ג י:), לאו למפלגי תחומין אתמסר. כי הם אינם רואים אלא דרכי החיצוניות, ומפנימיות שהוא העיקר אינם יודעים כלום. והנה על זה סדרו בעלי התפלה, ובוקע חלוני רקיע, שהם החלונות שאמרנו, שמשם יוצא פנימיות השמש, הנקרא באמת בשם שמש וחמה. ועל זה כתוב, והוא כחתן יוצא מחופתו וכו' (תהלים יט,ו). והנה בגלגל עצמו יש פנימיות וחיצוניות, ועיקר מה שידברו בו רז"ל יהיה בפנימיות שלו, שזהו ידיעות התורה המקפת כל החכמות. אך הכל בסוד הפנימיות, ולא בסוד החיצוניות שאינה שייך אליה, והבן היטב זה הדבר. כי החיצוניות אין יש בתורה, אלא ענין המצות והעבודה זהו לבד נקרא תורה, ומה שהוא חוץ מזה אינו תורה. אך הפנימיות אדרבא, הוא הכל תורה, כי התורה כוללת כל הדברים בסוד פנימיות, וכוללת העבודה בסוד החיצוניות. והחכמה אשר לאומות העולם, אינה אלא חלק החיצוניות שלא נכלל בתורה.
והנה רז"ל אמרו, שצד צפון הוא פרוץ (ב"ב כה ב). והסוד, כי למעלה הגבורה היא שלא נתקנה לגמרי. והוא מה שאמרנו למעלה, שאין התיקון נשלם, ונשאר כן הקלקול עד לתיקון העתיד. וכנגד זה למטה בצפון יש מדור לשדים ומקום השראה לקליפות, ומטעם זה הוא פרוץ. והוא כי הגלגל [נ"א, בגלגל] הסובב את העולם, לכל הצדדים האחרים יש זה הפנימיות המתלבש בגלגל החיצון המשפיע על הארץ. אך בצד צפון אין הכח הזה מתפשט, כי לא יגיע ממנו אל חלק הארץ שתחתיו השפעה חזקה כשאר הצדדים, יען החלק ההוא אינו אלא מדור לס"א.
והשמש גם כן לא ילך שם, היינו השמש הפנימי גם כי החיצון הולך. ואז נמצא שלא יגיע אל צפון אלא כמו רשימו מן השמש פנימי לבד, והוא אותו החלק הראוי להם, לא יותר. והנה על זה אמרו, (שם) עולם לאכסדרה הוא דומה, שהרי צד הצפוני פרוץ כנ"ל, וכשהשמש הפנימי מגיע לקרן מערבית צפונית הוא מסתלק. ועם כל זה מלוה את השמש החיצוני בסיבוב שלו, אלא שאינו מתלבש בו, כי אם מאיר מרחוק. עד שיחזור לנקודת מזרח, וחוזר ומתלבש בו...
דע כי מיד שמשלים השמש לפעול פעולותיו, הנה הס"א יש לה רשות להתפשט בעולם. ואז צריך שהשמש יחזור להתפשט בגבורה תקיפא ו' שעות אחרות להחליש כח הס"א, ולקיים כל מה שנעשה בו' שעות הראשונות. ובאמת פעולה זו צריך שתהיה בדין חזק, והוא הדין של יצחק, שכתוב בו, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (בראשית כד, סג), שכחו יפה להכניע הס"א. וכל מה שהוא יורד למטה מתגבר בדין יותר, כי הוא מחליש מדריגות של הס"א הקשות ביותר. ותבין כי הפעולות הנעשית ברחל בשחרית, ודאי מה שנעשה היה עשוי אף בלא זה, דהיינו שאפילו היה השמש מסתלק מיד, הפעולות לא היו מתבטלות, אלא כח המשרתים לא היה עומד. כי בהתגבר עליהם דין חזק של לילה הנותן שליטה לס"א, היתה מתחזקת הרבה ומבלבלת כל השפעתם ושליטתם. לכן רצה המאציל שיעמוד השמש עוד ו' שעות אחרות. וכן למעלה יתגלה ז"א עוד ו' שעות אלה, ששם הס"א נחלשת, ואז.המשרתים יכולין להתחזק בפעולתם. וגם אם יחשיך עליהם מעט מעט אינו כלום, כי כבר יש ההדרגה וכח הדין הקדוש המחליש את הס"א. וכשיגיע לילה אז כבר היה למשרתים זה הכח הצריך, שלא תזיק עליהם הס"א כלל.
והבן היטב זה הענין, כי הוא סוד, וישב יצחק ויחפור את בארות המים וכו' (בראשית כו, יח). והוא כי אברהם הוא חסד והוא השולט בשחרית, ובסודו נתקנת הנוקבא רחל. אך בהסתלקו, כל אלו התקונים אינם מתקיימין, כי אי אפשר למשרתים לפעול בהם. וזה סוד, וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים (שם טו). ולכן צריך שתתגלה הגבורה, שכחה יותר חזק להכניע הס"א. והגבורה תקיים בכח, כל תיקוני החסד. ואז תכנע הס"א הכנעה לעולם, שלא תשוב להתחזק עוד. וזהו ממש סוד תפלת שחרית ותפלת מנחה שתיקן אברהם ויצחק. כי אין תפלת המנחה אלא קיום תפלת שחרית לצורך המשרתים...
והבן היטב זה הדבר, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו. והוא סוד, עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו (תהלים קמה, טו). והוא סוד, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר (בראשית כט, ג). כי גם כי הנוקבא היא הבאר להשפיע, אינה תמיד בבחינה זו, כי יתגבר שם בחינת הסיתום שאינו מניח ההשפעה, עד שיהיו נאספים כל המקבלים לקבל, כי השורש נשלם בהם, ואז מהפכים זה האבן שהוא הסותם. ובאמת מהפכים אותה, והוא סוד, ההופכי הצור אגם מים (תהלים קיד,ח). כי שם ב"ן הוא זה שלפעמים הוא סותם, וכשנתקנת אז הוא עצמו נהפך להיות משפיע...
והוא סוד גדול, כי הלא כל כח התיקון הוא, שהלב הזה בכל בחינותיו בין ימין ובין שמאל, יהיה מתדבק בשם הוי"ה דהיינו הז"א ונכלל בו, ואז אין שליטה לס"א כלל ונכפית תחת הקדושה. כי הלא ב' הבתים שניהם צריכים לבריאה, וזה סוד, בכל לבבך, בשני יצריך (ברכות נד.). אלא כשהאדם מטה עצמו לצד הס"א, נקרא שהנחש מושך הלב אליו, כי ממשיך הצד השמאלי שבו לצדו, ואז האדם נטמא תחת ידי הס"א. והנה כן גורם למעלה, שהנחש יתאחז בבית השמאלי. והוא סוד, משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא, המוזכר בזוהר פרשת בראשית דף נ"ג. כי סדר הענין הוא זה, הס"א יוצאת מן הגבורות.
ואם הגבורות נוטות לצדה, זהו הקלקול. ואם פונות למעלה אל הזכר להתמתק בו, זהו התיקון, והבן היטב. ותיקון לזה הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ואז ניתן הלב להקב"ה...
והנה צריך שתדע גם כן כי סוד הלב בב' בתים שלו, הוא סוד השמש ממש, שבחינה זו היא הנהגת עכשיו. וסודו כי ל"ב בסוד העשירית הוא גי' ש"ך, ושני פעמים ש"ך הם שני בתי ליבא, שניהם גי' שמ"ש. ומצד הש"ך השמאלי מתדבקת הס"א בסוד חמה בישא. והוא סוד עבודת השמש שהס"מ רוצה בה, להמשיך בחינת הש"ך השמאלי אליו...
וזה כי כבר שמעת, איך אחר חצות השמש הולך עוד ו' שעות להתיש כח הקליפה. וזהו סוד הרצון של ז"א המתעורר בכח דיניו להכניע הס"א. והוא סוד אמצע הרצון, שבהיות המאציל ית"ש רוצה הדברים לפי מציאות הנהגת הבחירה, זהו הגבול המתקיים בכל הנבראים, כי הכל הוא מפני רצונו, ואז אין ס"א שולטת. וזהו ממש כח השמ"ש בב' הש"ך, כי אז נוטל הקב"ה שני הש"ך בכחו, ואין הס"א עוברת גבולה כלל. ונמצא שבעלות המנחה הוא סוד כח חיזוק הדין הקדוש להתיש הס"א ובסוד זה ממש נעשה הזווג הזה של לאה, בכח היות רחל אב"א בכל קומת הז"א...
ונמצא שבכל יום נעשה זה הענין, כי השכינה בסוד הל"ב השמאלי שלה היא אב"א, והשמש יורד למערב לתקן זה הענין. ולכן יצחק שהוא סוד הגבורה המתפשטת לעשות זה, תיקן תפלת המנחה. כי התפלה עושה תיקון גדול בזמן ההוא, להיות הולכת ממש אל הלב, שהוא הצריך ליתקן אז...".

רמח"ל (משכני עליון - הקדמה - שחיטת קדשי קדשים בצפון): "ושחיטת קדשי הקדשים בצפון. כי כל עניני הקרבן בגבורה הם נמשכים, שהיא העולה ולא יורדת. וגם בזה נשבר כוח שרש הקצף והמשחית".

רמח"ל (משכני עליון - הקדמה - לשכת המלבוש): "ואל שער המזרחי נמצאת לשכה אחרת, פניה כלפי הצפון, משם לובשים הכהנים את בגדיהם. ואודיעך בזה סוד גדול בענין בגדי הכהונה. כי כולם פשתים, והוא גבורה, אבל הם לבנים, וזה מורה על הרחמים, ואז ישאם עליו הכהן שהוא איש החסד, כמו ששמעת. ועתה אפרש לך זה הענין היטב. דע, כי חסד וגבורה הם חלוקים זה מזה, וכל אחד פונה לעברו ולא נתחברו, רק בבוא הג' שהוא המכריע ועשה שלום ביניהם; כי לקח מאורות הגבורה וחיברם אליו, ואז כבה מעט רוב שלהבותיה החזקות, וכבר נמסכה ברחמים. ואז חזר החסד ואספה אליו, ואז נשאר הכל ביחוד גדול ועצום וחיבור שלא נפרד. והענין הזה נעשה לבגדים האלה בזאת הלשכה, כי מאורות הגבורה מן הצפון יסעו, ובאו אל הלשכה הזאת אשר במזרח, ושם נמסכו ברחמים, ועשו בגדים נאים ולבנים להלביש את הכהן, והבן היטב".

רמח"ל (משכני עליון - הקדמה - ירושלים לדרומו של הר הבית): "ועתה אפרש לך סוד גדול מאד, בענין ד' רוחות הנמצאים להר הבית הזה. כי הנה כתוב (מ,ב), "ועליו כמבנה עיר מנגב". ונמצא, שהעיר הוא בדרום והמקדש - בצפון, והסוד עמוק, והבן מאד. כי המלכות בקו הגבורה היא עומדת, והתפארת - רחמים, ושני הקצוות האלה הם הצריכים להתחבר לצורך ההנהגה; וזהו עיקר הזיווג והחיבור, הימין עם השמאל. על כן במקום החיבור הזה צריך [] כל אחד הימין והשמאל. כי כאשר יתחבר השמאל במקום ההוא עם הימין, אז יתמתק בו, ושאר כל מדריגותיו וענפיו נמתקו בימין הזה, ונמצאו ממוסכים ברחמים. על כן המקדש שהוא מקום החיבור הזה הוא לצפון, והעיר לדרום; כי אחרי התמתק זה הצפון בימין יצאה העיר כך, והבן מאד".

וכן בר' נתן (ליקוטי הלכות הלכות ראש השנה הלכה ד ז-י). שם משמואל (חלק המועדים - ראש השנה שנת תרע"ד).







[1] אז כעת כשאנחנו כבר בתהליך ארוך שנים של יציאה מהגלות, אולי אפשר כבר להתחיל למתק את הדינים וליהנות מהטוב הצפון לצדיקים.

"מצפון תפתח הרעה" – הפסוק הזה מתאים מאוד להר הבית, שכן כיבוש עיר דוד מכל כיוון מלבד צפון הוא כמעט בלתי אפשרי. אפשר לראות שצבא אשר יבוא מצפון יוכל "לגלוש" אל תוך העיר ללא הגנה טבעית במקום. וכך באמת כבשו כל הצבאות בהסטוריה את הר הבית.

מעניין שכתוב שהמשיח בגאולה יבוא ממזרח (מלבי"ם על ישעיה מא,ב), הצבא היחיד שכבש את הר הבית ממזרח היו הצנחנים במלחמת ששת הימים.

רואים שהצפון התחיל להתמתק ב"ה.

מלאכים כבני אדם (על הרב קוק עמ' 443): "משלחת הרבנים הגיעה לזכרון יעקב ביום החמישי. כמובן שהרב נתבקש להשאר שם גם בשבת ולדרוש. בעת ״סעודה שלישית״ דיבר הרב ובסיום דבריו אמר: ״הגמרא אומרת (ברכות נ:) שמוהלים כוס יין של ׳ברכת המזון׳ במים. מכן נמשך מנהגנו גם לגבי ׳קידוש׳. ברם, לגבי כוס של ׳הבדלה׳ במוצאי-שבת, כתב בשער הכוונות בשם האר״י שאין למהול את היין במים כלל. ׳המבדיל בין קודש לחול׳ צריך להיות באופן ברור, חד וחריף ולא במטושטש. אולם הפעם, כיוון שאנחנו פועלים עתה להשפעת הקודש בחול, לחיזוק הקשר שבין הישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה נצרף גם טיפת מים ביין של ה׳הבדלה׳״.
לאחר תפילת ערבית במוצאי-שבת, הבדיל הרב ר׳ יוסף חיים זוננפלד, וכשקיים מצווה, קיימה ביראת שמים גדולה ובחרדת קודש בכל עצמותיו, והפעם הוסיף מים לכוס של ה׳הבדלה׳, ״אם הרב של יפו פסק כן — אזי כך היא ההלכה״.

אולי עכשיו באמת אפשר להוריד קצת את ההבדלה בהתאם לתהליך של קידוש החומר.

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: