‏הצגת רשומות עם תוויות חרדים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חרדים. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 7 ביוני 2019

פרשת נשא - להרים את המבט על המאורעות מסביב!


להרים את המבט על המאורעות מסביב!

אלכסנדר זייד


במדבר (ד,כד): "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ"!

חגי שטמלר (פורסם בשבת במדבר התשע"ט במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'):

לאחרונה ניטש ויכוח סוער בין תלמידי חכמים בנוגע לברכה אותה צריך לברך לפני אכילת במבה – האם יש לברך 'שהכל נהיה בדברו' או שמא 'בורא פרי האדמה'. ואכן, ההלכה מלמדת אותנו כי עלינו לדייק ככל האפשר בברכה אותה אנו מברכים על מאכל כזה או אחר.

אלא שאותם תלמידי חכמים המנסים להבין כיצד יש לעבוד את הקב"ה באכילת במבה, אינם מנסים להבין כיצד עלינו לעבוד את הקב"ה כעם, בתקופה שבה אנו חיים. לא פעם, כאשר אני מעלה בפני תלמידי חכמים אלו את השאלה כיצד יש להתייחס למציאות המופלאה שבה עם ישראל שב לארצו, הקב"ה משיב שכינתו לציון, ונבואות הנביאים מתגשמות לנגד עינינו - הם פוטרים אותי בביטול ובהינף יד. 'ציוני', אומרים בזלזול...

תלמידי חכמים אלו יכולים להתווכח מה דין כפית חלבית שנפלה לתוך סיר בשרי (וחלילה חלילה אינני מזלזל בשאלה זו), אלא שכאשר הם באים לדון בסוגיות גדולות הנוגעות לכלל ישראל (ולמעשה לכל בני האדם באשר הם) – הם אינם רואים בזה דיון 'דתי' אלא לכל היותר דיון מחשבתי פוליטי הנובע מגחמותיו של פלוני או אלמוני.

והנה, הגמרא מספרת לנו כי בחג הפסח, לפני כאלפיים ושבע מאות שנה, כמעט ובאה גאולה לעולם, כאשר "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג", אלא שתוכנית זו בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל מפני שחזקיהו "לא אמר שירה" (סנהדרין צד, א).

חזקיהו מלך יהודה היה ידוע כמי שכל מעייניו נתונים היו ללימוד התורה. "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו" (שם, ב). לעומת זאת, הוא לא מצא עניין בצדדים הפוליטיים הקשורים לגאולתו של עם ישראל, ולכן לא אמר שירה (או, בשפה המודרנית, לא אמר 'הלל' ביום העצמאות). הגמרא אף מותחת ביקורת על אותו צדיק ואומרת כי "גנאי הוא לחזקיה וסיעתו שלא אמרו שירה עד שפתחה הארץ ואמרה שירה", שכן המון עמך בית ישראל אמרו 'הלל' והודו לקב"ה על הנס הגדול שעשה עמהם. אבל חזקיהו המלך לא ראה זאת...

עוד קודם לכן, ביציאת מצרים, היו רבים שקועים בתוך המאורעות עצמם, ולא השכילו להרים מבטם ולראות את המשמעות המטה-היסטורית של המאורעות בתוכם הם חיים.

באבות דרבי נתן (לג, ב) מסופר כיצד משה רבנו התחנן לפני כל אחד ואחד שיעבור את הים, אבל בני ישראל הציבו תנאים: "לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות ... והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם". העיסוק בשאלות המיידיות (מי יאכיל את ילדינו) מנע מהם לראות את המשמעויות הגדולות והעצומות של המאורעות אשר בתוכם הם חיו.

התופעה הזו חזרה על עצמה עם שיבת ציון בבית שני, כאשר "יִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה'" (עזרא ג,י), אולם "רַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (שם,יב), מפני שבית המקדש הראשון היה הרבה יותר גדול ומפואר מן הבית השני אותו הם בנו, עד אשר גבר קולם של הבוכים על קולם של השמחים, "וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם" (שם,יג).

והחכמים מגלים את אזנינו כי אותה התופעה תחזור על עצמה שוב, כאשר עם ישראל ישוב אל ארצו בפעם השלישית: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא?", מדוע, שואלת הגמרא, לעתיד לבוא, יבוזו לצדיקים וילעגו להם? "קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא" (סוטה מח, ב).

חוסר האמונה הזה בא לידי ביטוי פעמים רבות במאמרים כאלו ואחרים המתפרסמים חדשות לבקרים בעיתונות החרדית, ואשר טוענים כי גאולה שכזו אינה הגאולה עליה חלמנו, ולא זו הגאולה שהובטחה לנו על ידי רבונו של עולם (או כפי שאומר הנביא זכריה ד,י: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת", ובמלבי"ם: "שהבניין קטן בעיניכם").

שני אופנים לכפירה, נוהג לומר הרב אורי שרקי: ישנה כפירה חילונית האומרת כי 'את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח', וישנה כפירה חרדית האומרת כי 'את מדינת ישראל לא הקים הקב"ה אלא הפלמ"ח', כאשר זו כפירה וגם זו כפירה...

אולם, מה גורם לאנשים שומרי תורה ומצוות להגיע לכפירה שכזו בהשגחה האלוקית?

ספר ההיסטוריה האחרון שכתב עם ישראל – הוא ספר התנ"ך (אם כי אין לראות בו 'ספר היסטוריה' פר אקסלנס). עם חורבן הארץ וגלות ישראל – עם ישראל למעשה 'נזרק' אל מחוץ להיסטוריה. דבר זה בא לידי ביטוי במימרא התלמודית "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח.).

מאז חורבן בית המקדש הראשון כמעט ואיננו מוצאים ספרי היסטוריה שנכתבו על ידי חכמי ישראל.

חכמי ישראל לא כתבו ספרי היסטוריה (יוספוס פלאביוס אינו נמנה עם חכמי ישראל), אלא תיארו את שלשלת מסירת התורה מדור לדור, ולכל היותר רשמו כרוניקות בהן תיארו את אשר אירע לעם ישראל במסעות הצלב ובגירוש ספרד. ותו לא.

מיום שעם ישראל גלה מארצו – הוא גלה למעשה מן ההיסטוריה האנושית, ושוב לא מצא בה עוד עניין...

המקום היחיד שבו מצאנו כובד ראש ביחס לתהליכים ההיסטוריים הוא אצל חכמי הסוד, אשר, בהמשך לנביאי ישראל, ניסו אף הם ברוח קדשם לראות כיצד פועלת ההשגחה האלוקית במהלך תולדות האנושות.

ראש וראשון להם הוא רבי יהודה הלוי, אשר מבטא את אמונת ישראל לא בדרך של מופת לוגי שכלי (כמו 'עולם מסודר המעיד על מסדר') אלא דרך ההתגלות האלוקית במהלך ההיסטוריה: "אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען אחרי אשר העבירם את הים ואת הירדן במופתים רבים ואשר שלח אליהם את משה בתורתו ואחריו אלפי נביאים שכלם קראו אל תורתו" וכו' (כוזרי א,יא).

"לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה", כותב הראי"ה קוק, "ובתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו" (אורות, עמ' כח), והקב"ה הוא אשר מניע את גלגלי ההיסטוריה.

בנו יחידו, הרצי"ה, נוהג היה לחזור שוב ושוב על הציווי האלוקי לרדת לעומקם של התהליכים ההיסטוריים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (דברים לב, ז). "[יש] להתרגל לראות איך רבונו של עולם מופיע בתוך ההיסטוריה" (שיחות הרב צבי יהודה על התורה, בראשית, עמ' 335). ובאיגרת שטרם פורסמה (מתאריך יז' כסלו תשל"ז) הוא כותב כי "הכרה ברורה של הסתכלות האמונה הזאת, נמשכת ומתבהרת לנו, בשלשלת הדורות, מתוך זכירת ימות עולם אל בינת שנות דור ודור, המפגישה אותנו עם הופעתנו המיוחדת הגדולה, שאין דימוי ודוגמה לה בכל מערכת האנושיות, ושלשלת דורותיה והשפעתנו בתוכה".

הרב יוסף דב סולובייצ'יק כותב כי "[היהדות] לא קיבלה את האפשרות של מקריות ושל גורל עיוור בחיי החברה" (דברי השקפה, עמ' 215), לכן "ביסודה ובקיומה של מדינת ישראל יש לראות מאורע פלא בעל חשיבות עצומה בהיסטוריה של תקופתנו. רק חסד ה' מן העולם ועד העולם איפשר את הדבר ... אין בדברי ימי ישראל דבר לבטלה, ואם ביום השישי, ה' אייר תש"ח, אמר הקב"ה: 'תהא מדינת ישראל!' – הרי אין מאמרו לבטלה" מתוך כך מדינת ישראל "היא בעלת כוחות סמליים גדולים ושהינה, למרות שכבת אבק החולין המכסה אותה, בעלת קדושה פנימית הנובעת מקדושת הנצח של כנסת ישראל ... בארץ ישראל ובמדינת ישראל, למרות חיי החולין המאפילים על האור ועל זוהר הקדושה, נמצא כסא הכבוד הנצחי של בורא העולם" (חמש דרשות, עמ' 109-111).


ההיסטוריה משפיעה על כל דבר מסביב עד היום!

רוחב פסי הרכבת בארה"ב הינו 143.5 ס"מ. (4 פיט ו 8.5 אינץ'). זהו מספר די מוזר למה דווקא כזה רוחב?
התשובה הפשוטה והמיידית היא שככה בנו אותם בבריטניה ולכן כך נבנו בארה"ב ע"י הבריטים המוגלים.
ולמה בבריטניה השתמשו ברוחב כזה?
המסילות הראשונות נבנו ע"י אותם אנשים שבנו את הרכבות העתיקות שהשתמשו ברוחב פסים זה.
ולמה דווקא השתמשו ברוחב כזה?
כיוון שהשתמשו אז באותם כלים ותבניות ששימשו לבניית כרכרות, שזה היה המרחק בין הגלגלים שלה.
ובכן, ולמה בכרכרות השתמשו ברוחב מוזר כזה בין הגלגלים?
כיוון שאילו זה היה אחרת היו נגרמים נזקים לכרכרות בעת נסיעה בכבישים עתיקים באנגליה בהן קיימות עקבות (סימנים "חרוטים" על פני הכביש שנוצרו משחיקה ע"י כרכרות שנסעו במהלך השנים).
ומי בנה את הכבישים העתיקים?
הדרכים הבין עירוניות הראשונות נבנו באנגליה, כמו בכל אירופה, ע"י הלגיונות של האימפריה הרומית והיו בשימוש מאז. כרכרות המלחמה של הרומאים יצרו את העקבות הראשונות על הכבישים שאילצו את כולם לחקות אותם מחשש לגרימת נזק לגלגלי כרכרות אחרות. מאחר והכרכרות נבנו עבור ועל ידי הרומאים, כולם היו זהים מבחינת המרחק בין הגלגלים.
רוחב פסי הרכבת בארה"ב הוא 143.5 ס"מ והוא נגזר מהספציפיקציות המקוריות לכרכרת מלחמה רומית.
הכרכרות הרומיות נבנו ברוחב שיתאים למקם את האחוריים של שני סוסים.
ומכאן התשובה לשאלתנו המקורית.
בהקשר זה, מעניין לציין כי בהסתכלות על מעבורת חלל העומדת לפני שיגור, ניתן להבחין בשני טילים גדולים הצמודים משני צידי מיכל הדלק הראשי. טילים אלה נקראים SRB (Solid Rocket Boosters ?) ומיוצרים ע"י חברתTHIOKOL ? במפעלם אשר ביוטה.
המהנדסים שתכננו אותם היו רוצים לתכנן אותם יותר רחבים אך הטילים חייבים להיות מועברים לאתר השיגור ברכבת.  קו הרכבת עובר דרך מנהרה בהרים, שהיא קצת יותר רחבה מהמסילה עצמה, אשר מתאימה בערך לרוחב הישבן של שני סוסים.
כך יוצא, שהתכנון של טילי הדחף של מערכת התעבורה המתקדמת ביותר בעולם, נקבע לפני אלפיים שנה על פי רוחב ישבן של סוס רומי.

עד היום ישנם שומרי מצוות ואף תלמידי חכמים שלא מסתכלים על ההיסטוריה של אז ולא על ההיסטוריה הקרובה של ימינו ו'תקועים' עדיין אי שם בגלות הארורה, חושבים הם כי עם ישראל עדיין לא שב אל במת ההיסטוריה - ולא שמו אל ליבם כי כולנו נתונים בתוך מאורעות כבירים בעלי השלכות עצומות לכל האנושות כולה! הם אינם רואים במדינת ישראל ערך אלוקי או לכל הפחות 'דתי'...

תלמיד חכם אחד תיאר באוזני שומעי לקחו כיצד חינך את בתו להקשיב אל הקב"ה המדבר אליה בכל רגע ורגע. פעם אחת, כך סיפר, כאשר זו ביקשה לקנות בגדים בחנות יוקרתית בפריז, אבל נאלצה לברוח משם בגלל 'מחאת האפודים הצהובים', - הוא אמר לה: "עכשיו תראי איך הקב"ה מדבר אלייך". ואכן, בגלגולי סיבות שונות ומשונות – הם נקלעו אל בית אחת מקרובותיה, ש"במקרה" קיבלה בגדים חדשים ולא ידעה מה לעשות בהם. כך קיבלה בתו בגדים בחינם, ובנוסף לכך קיבלה שיעור חשוב בו למדה איך הקב"ה מדבר אליה...

אבל מדוע אינך מקשיב אל הקב"ה המדבר אליך לא רק ברובד הפרטי אלא גם, וביתר שאת, ברובד הלאומי? מדוע במציאת בגד בחינם אתה רואה השגחה אלוקית, אבל אינך רואה השגחה אלוקית במדינת ישראל? מדוע אינך רואה כיצד הקב"ה משיב שכינתו לציון?

לדידם עם ישראל עדיין נתון בגלות, מחוץ למשחק ההיסטוריה, וממילא לשיטתם אין בכוחנו לבוא ולייחס להיסטוריה משמעות כזו או אחרת - וזהו שורש ההתנגדות החרדית למדינת ישראל ולכל הניסים הגדולים והעצומים שעשה איתנו הקב"ה במאת השנים האחרונות.

הדמיון לתיאור ישראל החוצים את ים סוף - מבהיל, וכך אומר המדרש (שמות רבה כד,א): "כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים והיה בו כמין טיט ... והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים בטיט ובים טיט, במצרים בחמר ובלבנים ובים חמר מים רבים", הרי גם במצרים היה לנו טיט וגם עכשיו, בתוך ים סוף אשר נבקע לשניים, יש לנו טיט... אז מה ההבדל?! זועק המדרש ואומר: "הוי 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף'! ואחר כל הנסים האלו אתם גומלים לי בישא?! ... 'הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת' (דברים לב,ו)?! אמר להם: אחר שעשה לכם כל הנסים אתם מסרבין בו, דכתיב 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף' (תהלים קו,ז)".

האדישות הזו מתוארת ע"י הנביא ישעיה (מב,יח-כ):

"הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת",

"רָאוֹת רַבּוֹת וְלֹא תִשְׁמֹר, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם וְלֹא יִשְׁמָע"!

הרב קוק (תחיית הקודש, פרק א): "כשם שאנו צריכים לחפש את צדדי הקדושה בכל המציאות כולה - כך אנו צריכים לחפש אותם בכל מאורעות החיים והעובדות כולן. ובמה שנוגע לאומה... בכל הזמנים, גם בעבר ובעתיד... לחפש צדדי הקודש של מאורעותינו השונים בהווה...".


הרב שמואל אליהו שליט"א (קול צופייך תצוה-זכור התשפ"ג): על החושך של תחילת הגאולה מלמדת הגמרא (חולין קלט:) כי אסתר רמוזה בפסוק (דברים לא,יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

שואל הרמב"ן: והלא לפני כן כתוב "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", אם ישראל חזרו בתשובה למה צריך הסתר פנים?

משיב הרמב"ן כי לא מדובר בהסתר של גלות אלא בהסתר של גאולה - "כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו".


רק לאחרונה הבנתי שזה מה שדוד המלך מתפלל בתהלים (קו,ד-ה) - שה' יעזור לו להינצל מהתנהגות כזאת:

"זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ: לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ".

יום ראשון, 10 בינואר 2016

פרשת וארא - תורה וארץ ישראל

תורה וארץ ישראל


ישנם כאלו ההולכים עם הלאומיות עד הסוף, אבל מזניחים את התורה והקדושה:

יזהר ברק: פעם אחת בן של צפונבון אחד נפל לשיגעון שהוא דוס הנקרא 'דתי לאומי'. וצריך לשים כיפה גדולה וציצית, לזרוק את הטלוויזיה, לקיים כל המצוות בהקפדה, ולילך לגור בקהילה תורנית, כמו דתי לאומי.
וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאותו מזה, והצפונבון היה בצער גדול מזה.
עד שבא חכם אחד ואמר: "אני מקבל על עצמי לרפאותו".
והלך ושם גם כן כיפה גדולה וציצית, והלך לגור בקהילה התורנית אצל בן הצפונבון הנ"ל, וגם כן זרק הטלוויזיה והקפיד במצוות.
ושאלו בן הצפונבון: "מי אתה ומה אתה עושה פה?" והשיב לו: "ומה אתה עושה פה?" אמר לו: "אני דתי לאומי" אמר לו: "אני גם כן דתי לאומי", וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.
ואז רמז החכם לחבריו להשליך להם כיפות גרוש, ואמר החכם ה'דתי לאומי' לבן-הצפונבון: "אתה חושב שדתי לאומי אינו יכול לילך עם כיפה גרוש ובלי ציצית?, יכולים להיות עם כיפה גרוש ובלי ציצית ואף על פי כן יהא דתי לאומי. כי במקום אחד ראיתי דת"לים עם כיפות גרוש ובלי ציצית". וחבשו שניהם הכיפות גרוש ופשטו הציצית.
ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם טלוויזיה, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם טלוויזיה לא יכולים להיות דתי לאומי?" וכו' עד שישבו וראו טלוויזיה.
ואחרי-כן רמז והשליכו להם כרטיסים לסרטי קולנוע, לתיאטרון הבימה ולבריכה מעורבת. ואמר לו: אתה חושב שאם נהנים קצת מתרבות טובה, ושחיה מהנה כבר לא יכולים להיות דתי לאומי? אפשר ליהנות ולהמשיך להיות דתי לאומי. והלכו וצפו ושחו.
ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שדתי לאומי מוכרח להיות בקהילה תורנית?! יכולים להיות דתי לאומי ולהיות לבד בצפון תל אביב! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי...

מצד שני, ישנם אחרים החורתים על דגלם תורה וקדושה, אבל מתעלמים מבנין ארץ ישראל:

בשבילם מסופר במדרש (ספרי ראה פ') כי בעקבות גזירות הרומאים החלו רבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר ללכת לנציבין, שהייתה מחוץ לארץ ישראל, כדי ללמוד תורה מרבי יהודה בן בתירה, וכשהגיעו לציידן (נתב"ג דאז...) נזכרו בארץ ישראל - "זלגו דמעות מעיניהם, קרעו בגדיהם וקראו המקרא הבא: 'וירשת אתם וישבת בארצם' (דברים יב,כט), (קרעו את הכרטיס טיסה...) חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

"יעקב אבינו תיקן מטבע שוקים ומרחצאות בשכם דוקא, שצפה ברוח הקודש שהוא מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בית דוד, ויסוד מאסן במלכות בית דוד.. הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים, ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שוקים ומרחצאות" (אגרות הראי"ה תשמ"ג).

"יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם... אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה ניצה..." (אורות התורה א' ג1).

האור של תורה שבעל פה, שהוא אור נשמת כנסת ישראל, היא השכינה הקדושה, זקוק לשם גילויו ופריחתו בתוכנו, לבניינה של ארץ ישראל.

הבניין הארץ ישראלי, הוא מעורר את השכינה מחדש, וממלא את בתי המדרש ואת כל לומדי התורה, בתוך כלל עמו ישראל, באור תורה שבעל פה, בזרימה יותר חיה, יותר רעננה, יותר נושמת ומנשימה חיים.

מי שרוצה לזכות לקרבת התורה, לקרבת ה' בתוכו, צריך יחד עם לימוד התורה שלו, להתאמץ בכל היכולת, בבניינה של ארץ ישראל, הבונה גם את קומת תורה שבעל פה בתוכנו, ומשיב את השכינה לציון!

"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-הִים... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

למרות שהמספר החזק בליל הסדר הוא 4... מי שקורא את פרשת וארא רואה, שאין 4 לשונות גאולה, יש 5!

יציאת מצרים לא נועדה רק להפוך אותנו לעמו של הקב"ה, הגאולה אינה מסתיימת ב'ולקחתי'. אלא ב'והבאתי'!

ההגעה לארץ ישראל היא חלק מהותי בגאולה שלנו!

הרמב"ן קורא לספר שמות "ספר הגלות והגאולה"אבל ספר שמות אינו מסתיים בגאולה שלמה, אלא רק בהקמת המשכן. סופו של הספר מבטא בצורה חדה את הפסוק של 'ולקחתי' – יש משכן, והקב"ה שוכן בתוכנו.

להיכן נעלמה הלשון 'והבאתי'? למה הוא נפרד לספר בפני עצמו – ספר במדבר?

התורה מפצלת בין שני חלקי הגאולה, כי הקב"ה יודע, שהתורה וארץ ישראל הם שני ערכים, שלא פשוט לחבר אותם ביחד.

התורה היא ביטוי לקדושה של עם ישראל, היא לא צריכה לכאורה מגורים במקום מסויים, והיא מנותקת מדברים חומריים יחסית כמו ארץ, טריטוריה, חיי לאום מלאים.

ארץ ישראל היא במובן מסויים ביטוי ללאומיות של עם ישראל. עם ישראל, כשהוא במצבו הבריא, שוכן לבטח בארצו, ככל העמים. במובנים רבים, זוהי הקומה ה'חילונית' של עם ישראל.

מאוד קורץ, לנסות למצות את אחד המהלכים במלואו, אבל הגאולה השלמה מורכבת משניהם:

מהלך של חיזוק הקדושה, המהלך שמתחיל במעמד הר סיני ומסתיים במשכן.
והמהלך של חיזוק הלאומיות, המסתיים ערב הכניסה לארץ בסוף ספר במדבר.

בפרשה שלנו מתברר ששני המהלכים הם דבר אחד - "והיו לאחדים בידך"!

שאלו את 'מניטו' (הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל): ב'דתי-לאומי' מה יותר חשוב, ה'דתי' או ה'לאומי'?


ענה הרב: המקף שבין שני המילים!

יום שישי, 28 בפברואר 2014

פרשת פקודי - אחדות

אחדות




שמות (לט,כד): "וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר".
רש"י (כח לג): "בין שני רמונים פעמון אחד".
רמב"ן (לט,כד): "שעשו הרמונים לתת אותם על שולי המעיל סביב ועשו פעמוני זהב טהור וישימו הפעמונים בתוך הרמונים".

הרבי מצאנז: המעיל שעשוי מצבע תכלת מרמז על כסא הכבוד (מנחות מג:), הפעמונים והרימונים שבשולי המעיל רומזים לנשמות ישראל שחצובות מתחת כסא הכבוד (זוה"ק ח"ג כט:)!
הפעמונים אלו היהודים שעובדים את הקב"ה ועושים רעש בעבודת ה'.
הרימונים הם חלולים והם כנגד היהודים שריקים ממצוות, כמו שכתוב שאפי' הריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון! ולכן הם גם מחוברים למעיל של הכהן הגדול!

רש"י ורמב"ן חולקים איך העובדי ה' אמורים להשפיע על שאר עמ"י:

רש"י- מבחוץ! תהיה עיר חרדית וממנה נגיע לעיר המעורבת וניתן שם שיעורים וכו' כמו הפעמונים שהם בין הרימונים.

רמב"ן- מבפנים! תתגורר ביחד עם עמ"י וככה תשפיע על עוד יהודים! כמו הפעמונים שהם בתוך הרימונים!!!

הללו והללו דברי אלוקים חיים!!! ושניהם רצויים לפני המקום!!!

צריך להיזהר לא להתפתות לכל הזבל שיש בתקשורת! לא החילונית על החרדים ולא החרדית על כל השאר...


עיתונאים מתפרנסים מלהיות מתלמידיו של בלעם הרשע! עם הרבה עין רעה! מהם נלמד מה לחשוב ואיך להתנהג ומה נכון? מאדם שכל היום מחפש דבר רע לכתוב עליו?!?


אנחנו חיים איך שאנחנו חושבים שצריך לחיות ואנחנו אוהבים כל יהודי אפי' אם הוא בחר לעבוד את הקב"ה בדרך אחרת!


אולי בגלל זה המשיח יצטרך רוח הקודש כי הוא לא יסתכל איך אתה לבוש ומאיזה ציבור אתה אלא כמה אתה מחובר לקב"ה!!!

הרב קרליבךהשורש של הפירוד בעולם זה הס"א! עמלק! כתוב (דברים כה,יז): "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" - עמלק הוא זה שעושה את ההרגשה של 'לך' אתה לבד ואין לך מה לדאוג לאנשים אחרים...

זה הזמן למחות את עמלק - להסתכל בעין טובה על כל יהודי ויהודי!!!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: