‏הצגת רשומות עם תוויות שביעי של פסח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שביעי של פסח. הצג את כל הרשומות

יום שני, 13 באפריל 2020

שביעי של פסח ויום העצמאות

שביעי של פסח ויום העצמאות



חז"ל לימדו אותנו אשר כל החגים יוצאים מחג הפסח בסוד אתב"ש (אחד מצירופי האותיות כאשר כל אות מתחלפת בחברתה מהסוף, האות א' מתחלפת באות ת' והאות ב' באות ש' וכו' (א-ת ב-ש ג-ר ד-ק ה-צ ו-פ ז-ע ח-ס ט-נ י-מ כ-ל).

מרן (הרב קארו) הביא את הסימנים לכל ששת ימי הפסח:

יום א' של פסח מתחלף ב ת' שרומזת לתשעה באב, לכן אותו יום שנופל א' של פסח באותו יום יהיה תשעה באב. 

יום ב' של פסח מתחלף ב ש' שרומזת לשבועות שיצא באותו יום. 

יום ג' דפסח מתחלף ב ר' שרומזת לראש השנה ויוצא באותו יום. 

יום ד' מתחלף ב ק' שרומז לקריאת התורה כלומר שמיני עצרת (סוכות). 

יום ה' מתחלף ב צ' שרומז לצום כלומר יום כיפור ויוצא באותו יום. 

יום ו' דפסח מתחלף ב פ' שרומז לפורים (שעבר) ויוצא באותו יום. 

בדור האחרון נתחדש דבר נוסף והוא שיום ז' של פסח מתחלף ב ע' שרומזת ליום עצמאות ובאמת באותו יום שיוצא שביעי של פסח יצא יום העצמאות, כמו שכתב רבי עמרם אבורביע זצ"ל!

כך גם כתב הרב יוסף משאש זצ"ל בספרו :"נחלת אבות".

הגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל שהיה הראשון לציון והרב הראשי הראשון במדינת ישראל, כתב שיום העצמאות הוא:

"יום מפנה יסודי בהיסטוריה של עם ישראל"!

ביום הזה הסתיימו כל הגלויות וקמה המלכות החמישית הנצחית שאין אחריה, יותר שעבוד, לא לעולם המוסלמי למרות הצרות ממנו, לא לעולם הנוצרי, ולא לאף אומה ולשון על פני האדמה.

לכן לפי דברי הרב עוזיאל, כל סעודה מסעודות החג של שביעי של פסח היא גם סעודת הודאה על הקמת המלכות החמישית הנצחית וסיומם של כל הגלויות.

לכן, ראוי להזכיר בשביעי של פסח על ה'לחם עוני' - המצות שעונים עליהן הרבה דברים, את חסדי ה' הנצחיים שעשה ועושה עימנו מאז שבחסדי ה' ונפלאותיו קמה המלכות החמישית הנצחית ואת שפע הברכה הגדול שזוכים אנו לראות בדורנו.

אין מתאים משביעי של פסח לחגוג בו את הקשר ליום העצמאות, למה?

מוזמנים לקרוא כאן בקישור.

יום חמישי, 6 בפברואר 2020

פרשת בשלח - לראות, להכיר, לשיר!


לראות, להכיר, לשיר!


אבות דרבי נתן[1] (לג,ב): "בשעה שעמדו אבותינו על הים, אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנראה הים נקבים נקבים. נטל משה מטהו והכה על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר, (חבקוק ג) "נקבת במטיו ראש פרזיו".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לו, לא נעבור עד שנעשה הים בקעה לפנינו. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם בקעה, שנאמר, (תהלים עח) "בקע ים ויעבירם" ונאמר (ישעיה סג) "כבהמה בבקעה תרד".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו גזרים גזרים. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה לפניהם גזרים גזרים, שנאמר, (תהלים קלו) "לגוזר ים סוף לגזרים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שנעשה לפנינו חומר. נטל משה המטה והכה הים ונעשה לפניהם טיט שנאמר, (חבקוק ג) "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה לפנינו מדבר. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (תהלים קו) "ויוליכם בתהומות כמדבר".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו פירורים פירורים. נטל משה את המטה והכה על הים שנאמר, (שם עד) "אתה פוררת בעזך ים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו סלעים סלעים. נטל המטה והכה על הים ונעשה סלעים סלעים, שנאמר, (שם) "אתה שברת ראשי תנינים על המים" והיכן משברין ראשי תנינים, הוי אומר ראשי תנינים אין משתברין אלא על הסלעים.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לנו יבשה, נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה יבשה. שנאמר, (שם סו) "הפך ים ליבשה" ואומר (שמות יד) "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים".

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשה לפנינו חומות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה חומות. שנאמר, (שם יד) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם.

אמר להם משה: קומו, עברו אמרו: לא נעבור עד שיעשו לפנינו נאדות. נטל משה את המטה והכה על הים ונעשה נאדות. שנאמר, (שם טו) נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש וליחכתן, שנאמר, (ישעיה סד) "כקדוח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך". והיו הנודות מושכין שמן ודבש לתוך פיהן של תינוקות והן יונקין מהם שנאמר, (דברים לב) "ויניקהו דבש מסלע".

איך אנחנו יודעים שזה אמיתי? כי מדובר ביהודים....

אבל איך יכול להיות דבר כזה שבאמצע המאורע הכי חשוב בהסטוריה מקטרים? באמצע גאולה???

איך יכול להיות? - הנה, היום קורה אותו דבר, אנחנו עוברים מאורעות שהם גדולים בהרבה מיציאת מצרים:

שם יצאנו ממדינה אחת, היום מיותר מ 150 מדינות.

היום זו גאולה שאין אחריה גלות.

היום זה בדרך הטבע ולא נס גלוי

היום זה אחרי 2000 שנה ולא אחרי 210

והנה אנחנו עדיין מקטרים ולא מודים כמעט על המאורעות העצומים האלו...


הרב שמואל אליהו שליט"א (קול צופייך תצוה-זכור התשפ"ג): על החושך של תחילת הגאולה מלמדת הגמרא (חולין קלט:) כי אסתר רמוזה בפסוק (דברים לא,יח): "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים".

שואל הרמב"ן: והלא לפני כן כתוב "וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", אם ישראל חזרו בתשובה למה צריך הסתר פנים?

משיב הרמב"ן כי לא מדובר בהסתר של גלות אלא בהסתר של גאולה - "כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות רק שיהיו בהסתר פני הגאולה ויעמדו בהבטחת פני רחמיו".


את 'שירת הים'[2] צריך לומר בשמחה (משנה ברורה נא ס"ק יז), "וידמה בדעתו כאילו באותו היום עבר בים. והאומר בשמחה – מוחלין לו עוונותיו".

כיצד ייתכן שאמירת פסוקים אלו בשמחה – גורמת למחילת עוונותיו של אדם?

המדרש (תנחומא, וזאת הברכה, ז) מגדיר מיהו אדם רשע ומיהו אדם צדיק בהגדרות שאינן כל כך מקובלות במחוזותינו.

רשע, אומר המדרש, הוא אדם הרואה את השמש זורחת אבל אינו מברך את ברכת 'יוצר אור', רואה את השמש שוקעת אבל אינו מברך את ברכת 'מעריב ערבים';

צדיק, לעומת זאת, הוא אדם המברך על כל דבר ודבר.

לפי המדרש, הגדרת רשע וצדיק אינה מתייחסת דווקא להנחת תפילין וללבישת ציצית, אלא מדובר בעמדת החיים של האדם.

כך, למשל, יכול אדם להניח תפילין, ללבוש ציצית, לשמור שבת, להקפיד על דיני כשרות, לטבול במקווה וכו' וכו', אך אם הוא רואה חמה זורחת או שוקעת ואינו מברך – המדרש מגדיר אותו בתור אדם רשע.

זאת מאחר ועמדת החיים של אדם זה היא עמדה המסתכלת על 'חצי הכוס הריקה', ולכן הוא אינו מברך.

לעומת זאת, אדם צדיק הוא אדם המסתכל על 'חצי הכוס המלאה', הוא מודה לקב"ה ומתוך כך מברך על כל דבר ודבר.

לכן אומרת הגמרא שהיצר הרע דומה לזבוב (ברכות סא, א), ומסביר הגר"א שהזבוב תמיד מתמקד בלכלוך. יכול הזבוב לעוף להנאתו באולם רחב ידיים נקי ומצוחצח, אבל הוא יחפש את הלכלוך – ובו הוא יתמקד. זהו היצר הרע, וזוהי הרשעות: לא להודות לקב"ה על כל הטוב שנתן לנו, אלא תמיד להתמקד ברע, במה שחסר...

יחד עם זאת, איננו נאיביים, ואין אנו אומרים שהכל נפלא ומקסים, וכפי שכבר אמר החכם מכל אדם: "יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים" (משלי כג,לא), כלומר רק אדם שיכור אומר שהכל טוב...

לא! יש רע בעולם, וכל אדם ירד לעולם הזה עם 'החבילה' שלו ועם הבעיות איתן הוא צריך להתמודד, אבל השאלה היא במה האדם ממקד את מבטו.

נקודת המבט היא זו שמגדירה את הצדיק לעומת הרשע.

את 'שירת הים' אי אפשר לומר בשמחה אם עמדת החיים של האדם היא עצובה ופסימית. רק אדם אופטימי, המתמקד בצדדים הטובים, המסתכל על כל הטוב שהקב"ה נותן לו - רק אדם שכזה יכול לשיר את שירת הים בשמחה.

הוא קם בכל בוקר ושר בקול רם לה': "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמֲמֶנְהוּ ... מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא" וגו'.

זהו אדם צדיק, שכל עוונותיו נמחלין, וגם אם קרה ואדם זה חטא ועבר עבירות כאלו ואחרות, וגם אם אדם זה יזדקק לטיפול אלוהי כדי להתנקות מן הרע שעשה - הרי ש'בשורה התחתונה' אדם זה הינו צדיק, ולכן כל עוונותיו נמחלין!





[1] הרב אורי שרקי באילת לרבני קהילות.

[2] חגי שטיימלר.

יום ראשון, 5 בפברואר 2017

פרשת בשלח - "ישמח צדיק כי חזה נקם"

"ישמח צדיק כי חזה נקם"


ניסן יואלי[1]: כל שנה עם התקרב שביעי של פסח ו/או שבת שירה, נאמרים דברים ואף מצוטטים מאמרי חז"ל, המוכיחים שאל לנו לשמוח במפלתן של רשעים.

הדבר חמור שבעתיים כי המסר המועבר דרכם הוא כי אל לנו לשמוח אם אנו חוזים במפלת אויבינו הקמים עלינו להורגנו ומתפוצצים ברחובותינו.

המסר הוא כי עלינו להיות עצובים על מותם של בני אדם גם אם הם רחוקים מלהיות חפים מפשע, ידיהם מגואלות בדם אחינו היהודים, ואולי אף קוראים לנו להתאבל על "קדושת חייהם" שקופדה.

יצחק לאור שר"י (ערב רב מעיתון הארץ): "לכל אלה שיודעים המון על מפעל חייה של דפנה מאיר ז"ל שנרצחה בביתה בעתניאל, ומתאבלים ומדווחים על כאבם, ומהללים את שמה של המנוחה, הנה תרגיל בסדנת ספרות: מה אתם יודעים על החשוד ברצח, שמו, משפחתו, האדמה שלו, הכפר, אמו, ילדי כיתתו, המחסומים שעברו, המכות, העוצר, הפחד מפני הצבא, הפחד מפני המתנחלים?".

אם מעיינים בדברי חז"ל במקור ולא בציטוטים מסולפים, מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי!

להלן הציטוטים השכיחים ביותר:

גמרא (סנהדרין לט:): "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מאי דכתיב {שמות י"ד} "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" – באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא אמר להן הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?".

ומכאן משתמע כי אין לשמוח על מפלת הרשעים, ולא היא. אין במאמר איסור לשמוח אלא הצגת עובדה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים והמשך המאמר מוכיח: אמר רבי יוסי בר חנינא: הוא אינו שש אבל אחרים משיש". והתלמוד אף מוכיח זאת מפסוקים (שם).

יתר על כן, מאמר זה, מופיע בשלמותו בילקוט שמעוני, (שמות טו המשך סימן רמא), ושם משתמע כי "מעשה ידי" אינן המצרים, כפי שניתן היה לחשוב, אלא בני ישראל דווקא:
"בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה ולא הניחן שנאמר "ולא קרב זה אל זה" ואומר "וקרא זה אל זה". למי היו דומין למלך שנשבה לו בנו, לבש נקמה באויביו והלך והביא אותו ובאו הבריות לומר לו הימנון אמר להם לשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי כך ישראל היו נתונין בצרה בים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה נזף בהם אמר להם הקב"ה בני נתונין בצרה ואתם מקלסין אותי?!...".

כאן מתברר כי הקב"ה לא הניח למלאכים לומר שירה כי מעשה ידיו (=בני ישראל טובעים – עומדים לטבוע) ואין זה הרגע המתאים לומר שירה.

משלי (כד,יז): "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".

אולם ציטוט אומלל זה מופרך מיסודו לאור דברי חז"ל.

גמרא (מגילה טז.): "אמר ליה (=המן למרדכי) סק (=עלה על הסוס) ורכב אמר ליה (=מרדכי להמן) לא יכילנא דכחישא חילאי מימי תעניתא (=אינני יכול שכוחי חלש מימי התענית) גחין וסליק (=התכופף המן ועלה עליו מרדכי). כי סליק בעט ביה (=כשעלה מרדכי בעט בהמן!). אמר ליה (=המן למרדכי) לא כתיב לכו {משלי כ"ד} "בנפל אויבך אל תשמח?!" אמר ליה (=מרדכי להמן) הני מילי בישראל (=דברים אלו הם לגבי היהודים, אם אויבך היהודי נופל אל תשמח) אבל בדידכו (=אבל לגביכם הגויים הרשעים) כתיב {דברים ל"ג} "ואתה על במותימו תדרוך".

איך יכולים עד כדי כך לסרס את דברי חז"ל, תוך התעלמות מפסוק אחר במשלי (יא,י) "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה"!

הגמרא בעצמה (ברכות יב.) אומרת כי זו חובה לשמוח על מפלת הרשעים וזה אף נפסק להלכה: "אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שלא אמר "אמת ויציב" שחרית ו"אמת ואמונה" ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר {תהלים צ"ב} להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות".

"אמת ויציב" ו"אמת ואמונה" אלה הן תחילת שתי הברכות שלאחר קריאת שמע. ומה נאמר בהן?

ב"אמת ויציב": "כָּל בְּכוֹרֵיהֶם הָרָגְתָּ. וּבְכוֹרְךָ יִשְׂרָאֵל גָּאָלְתָּ. וְיַם סוּף לָהֶם בָּקַעְתָּ. וְזֵדִים טִבַּעְתָּ. וִידִידִים הֶעֱבַרְתָּ. וַיְכַסּוּ מַיִם צָרֵיהֶם. אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר: עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים וְרוֹמְמוּ לָאֵ-ל. וְנָתְנוּ יְדִידִים זְמִירוֹת שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת. לְמֶּלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָּם".

וב"אמת ואמונה": "הַמַּכֶּה בְעֶבְרָתוֹ כָּל בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם. וַיּוֹצֵא אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם לְחֵרוּת עוֹלָם: הַמַּעֲבִיר בָּנָיו בֵּין גִּזְרֵי יַם סוּף. אֶת רוֹדְפֵיהֶם וְאֶת שׂוֹנְאֵיהֶם בִּתְהוֹמוֹת טִבַּע. וְרָאוּ בָנָיו גְּבוּרָתוֹ. שִׁבְּחוּ וְהוֹדוּ לִשְׁמוֹ:וּמַלְכוּתוֹ בְּרָצוֹן קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם. מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה...".

יוצא שההלכה מחייבת לשמוח.

בפסוקי דזמרא אנו אומרים את דברי דוד המלך בתהילים: "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים: לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל: לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּיָהּ".

דמים רבים שפכת לפני:

ילקוט שמעוני (שמואל ב,ז סימן קמה):
"האתה תבנה לי בית, וכתיב: לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש.
אמר ר' יהודה בר' אלעאי:
אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא! חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר: שפכת ארצה ואין ארצה אלא צבי ואיל שנאמר: על הארץ תשפכנו כמים.
אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו?
אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב.
אמרו לו: והרי יפה?
א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב: באהל בת ציון שפך כאש חמתו".

יש רבנים שנח להם לעצור את המדרש במשפט ׳דמים רבים שפכת לפני׳ ולסלף את כולו.

הדמים הרבים הם יתרון של דוד המלך. לא חיסרון. הרי הם כקרבנות לפני ה׳.

דווקא בגלל המסירות נפש שלו להרוג את אויבי ישראל וה׳ הוא לא יכל לבנות את בית המקדש. כדי שה׳ יכלה חמתו על עצים ואבנים ולא על עמו ח״ו.

חשוב מאוד לסגל את ההשקפה היהודית של התורה הקדושה כנגד כל העיוות בתקשורת ובעולם המערבי!!!






[1] הדברים שיובאו להלן לקוחים מתוך מאמריהם של רבותי הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט זצ"ל (שהיה רבה של שכונת אחוזה בחיפה) – אסופת מאמרים (עמ' כ והילך) והרב ד"ר אליהו רחמים זייני שליט"א (ראש ישיבת "אור וישועה" בחיפה) – ענייני פסח בהלכה ובהגות (עמ' 25 והילך).

יום רביעי, 8 באפריל 2015

הלכות מעשיות לשביעי של פסח שחל בערב שבת:

הלכות מעשיות לשביעי של פסח שחל בערב שבת:



א) עירוב תבשילין – בכדי שנוכל לבשל ולהכין דברים שונים מיום טוב לשבת אנו צריכים לעשות 'עירוב תבשילין' ביום חמישי (מי שמבשל ביו"ט על סמך העירוב, שיבשל בבוקר/צהרים ולא סמוך לשקיעה).
לוקח מצה וביצה (או כל תבשיל הראוי ללפת בו את הפת), ומברך "על מצוות עירוב", ואומר: "בהדין עירובא יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיומא טבא לשבתא", ובעברית: "בעירוב זה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיו"ט לשבת".
את העירוב יאכל בשבת (כדאי בסעודה שלישית).
[גם מי שלא מתכנן לבשל ביום שישי לצורך שבת – צריך לעשות עירוב תבשילין, שכן לדעת חלק מהדיעות העירוב נצרך בשביל יתר ההכנות מיו"ט לשבת, ובכלל זה גם הדלקת נרות (שו"ע תקכז,יט), וכן אנו מזכירים בנוסח העירוב].

ב) כלי חמץ – אסור לבשל בכלי חמץ לקראת שבת. אבל בשבת עצמה מותר להשתמש בכלי החמץ, רק צריך להזהר שכלי הפסח הנמצאים עדיין במטבח לא יבלעו חמץ בשום צורה, וישארו כשרים לפסח (לשנה הבאה).

ג) מוקצה – כלי החמץ, ומאכלים המכילים חמץ, אינם אסורים בשבת מדין מוקצה.

ד) קטניות - מותר לאכול קטניות בשבת, כיוון שכבר הסתיים חג הפסח. הקטניות לא היו מוקצים אף בחג, שכן הם ראויים לאכילה למי שנוהג לאוכלם.
מותר גם למי שאינו אוכלם בפסח עצמו לבשלם ביום שישי לכבוד שבת, שכן אפשר שיבואו אורחים שנוהגים לאוכלם ביום שישי.
וכל שכן שמותר לבשלם בחול המועד, לצורך השבת.
-מותר לבשל קטניות (כגון אורז) בכלי פסח (כף החיים תנג,כז).

ה) מוצרים שנכללו במכירת חמץ - המכירה עצמה חוזרת רק במוצ"ש, שכן אין עושים משא ומתן בשבת, אבל, ברבים משטרי המכירה כותבים שהנכרי מסכים שמותר ליהודי לקחת מהחמץ הנמכר – ומחירו ינוכה מהחוב של הנכרי לאחר מכן, ולכן אין איסור גזל בלקיחה מהמוצרים הנ"ל במקומות שסעיף זה נכלל בהסכם עם הגוי.
[במודיעין הרב אלחרר סיכם עם הגוי שלכתחילה נאכל ונשתמש בכשר עד מוצ"ש. אבל הגוי לא יפקיע את המכירה אם משהו יקח מן המכור, לכן להשתמש בסעיף זה רק בשעת צורך גדול].

ו) הלל הגדוליש אומרים בבית הכנסת הלל הגדול בערבית של שביעי של פסח (סידור "אבותינו" עמ' 750) אבל רוב ככל בתי הכנסת לא נהגו לאומרו.

ז) פרקי אבות - (השנה יש 7 שבתות עד שבועות), ראיתי ארבעה מנהגים:
א. להתחיל תכף אחרי פסח ובשבת השביעית לקרוא פרק היראה (=כלומר פרק א של דרך ארץ זוטא), (מנהג המסתערבים ומנהג צפת בדורות המאוחרים).
ב. להתחיל תכף אחרי פסח ובשבת השביעית חוזר חלילה פרק א' דאבות (מנהג העולים מספרד).
ג. להתחיל תכף אחרי פסח עם פרק חלק שבסנהדרין ואח"כ להמשיך פרקי אבות כסדרן (רמ"ע מפאנו).
ד. להתחיל פרקי אבות שבוע אחרי פסח.

ח) מימונה (במוצ"ש כשחלים כבר הלכות ספירת העומר)  הרב שמואל דוד (רבה של עפולה) פסק שמותר לחגוג כרגיל (בצניעות ועל פי ההלכה כמובן) על פי רבי חיים פלאג'י שכתב בספר נפש כל חי: "בח' אייר יום חג של קהילה פלונית ומסתפרים בו וכן ביא' וכו' ". ואם כן ביום חג של אדם פרטי או קהילה או עדה מותר להסתפר, ק"ו כלי זמר שהוא הפלגה של המנהג דחתונות.


בקצרה:

יש לעשות עירוב תבשילין ביום חמישי, בכדי שנוכל לבשל ביום שישי לצורך שבת. גם מי שלא מעוניין לבשל – יעשה עירוב תבשילין, שכן לדעת חלק מהדיעות העירוב נצרך גם להכנות אחרות לשבת, ובכלל זה הדלקת נרות.
 אין לבשל בכלי החמץ לפני שבת, והם מוקצים. מותר להשתמש בכלי חמץ בשבת עצמה, ובלבד שיקפיד שכלי הפסח לא יבלעו מהם.
אין איסור מוקצה בשבת בכלי החמץ ובמוצרים שיש בהם תערובת או חשש חמץ, על אף שהיו אסורים בשימוש ואכילה בין השמשות.
 אין איסור מוקצה בקטניות / 'שרויה' / מצה שאינה שמורה, לא בחג ולא בשבת, גם לנוהגים בהם איסור, שכן יש בשכנות להם הנוהגים לאוכלם. מותר לבשל את כל הנ"ל בחול המועד וביום שישי לצורך שבת.
 מותר להוציא מוצרים מהארון שנמכר לגוי בשבת, ואין בכך גזל הגוי (במקומות שהסכימו לכך במכירת חמץ עצמה, במודיעין אפשר רק במקרה צורך גדול).
 מימונה ניתן לחגוג כרגיל (בצניעות, על פי כללי ההלכה) במוצ"ש, כולל מוזיקה.


רק בשנה הרביעית והשביעית לשמיטה (התשע"ט, התשפ"ב):

ביעור מעשרות - לא לשכוח לעשות ביום חמישי:
-במקום שקיימת תוצרת טבל, יש להפריש ממנה תרומות ומעשרות עד ערב חג הפסח.
-אנשים המחזיקים ברשותם מטבעות לצורך חילול המעשר שני ונטע רבעי, יש לחלל את המטבע על סוכר, להמיס אותו במים רותחים ולשפוך לכיור. [לקחת סוכר (2 כפות) ולומר: 'המעשר השני הנמצא במטבע - הריהו מחולל על הסוכר'. לאחר מכן מותר להשתמש במטבע לקניית דברי חולין, אך בכל מקרה לא ישתמש יותר באותו מטבע לשם חילול מעשר שני].
מי שבידו קופסאות שימורים (או בקבוקי יין), ויש עליהן השגחה מוכרת שהפרישו מהן תרומות ומעשרות, אין חייב בביעור, אף אם הוא רוצה להחמיר על עצמו ולעשר.
מי שבידו קופסאות שמורים שידוע לו בוודאות שלא הפרישו מהם תרו"מ (דבר שאינו שכיח), יפתח כל אחת מהן בזמן הביעור ויעשר אותה כדין, אם הקופסאות זהות ומאותו תאריך יצור, מותר בדיעבד לפתוח קופסא אחת ולהפריש ממנה על השאר. במקרה ואינו יכול לפתוח את הקופסאות יכול להפקירם בפני ג' מאוהביו שיודע שלא יזכו בפירותיו, ויודיעם שאינו רוצה לחזור ולזכות בפירות אלו למרות שהם ברשותו, וכשיזכה בהם יקיים בהם מיד מצות ביעור.

וידוי מעשרות:
-לפי הרב עובדיה מצוה לכל העדות לקרוא את הוידוי מס"ת (כי תבוא דברים כו, יב-טו) אחרי אשרי לפני תפילת יח׳, בלי ברכות.  כך נהג האדר"ת רבה של ירושלים.
אמנם חתנו הרב קוק זצ"ל (בספרו משפט כהן סי' נו) כתב שמכיוון שבזמן הזה ההפרשה היא בטומאה, שהרי כולנו טמאי מת, אי אפשר להתוודות, שהרי נאמר "לא עברתי ממצוותיך וגו' ולא ביערתי ממנו בטמא", וזאת אינו יכול לומר, ולכן יקרא מחומש, וכך פסק הרב אליהו זצוק"ל (גם מהטעם שחוששים לדעה שקריאה בתורה תמיד טעונה ברכה).
לאחר אמירת הפסוקים אומרים משנה זו (מעשר שני ה,יג): "השקיפה ממעון קדשך מן השמים - עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל - בבנים ובבנות, ואת האדמה אשר נתת לנו - בטל ומטר ובולדות בהמה, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש - כדי שתיתן טעם טוב בפירות".


לאחר הוידוי מוסיפים תפילה זו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, כשם שזכינו לקיים מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות, כן יזכנו הקב"ה לקיים מצוות הפרשת תרו"מ מהתורה, וכן מצוות ביעור ווידוי מעשרות מן התורה, בביאת גואל צדק ובבנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון".

יום שישי, 30 בינואר 2015

פרשת בשלח - ה' ילחם לכם ואתם תחרישון?

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון?


שמות (יד,טו): " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
רש"י: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונים בצרה".

משה ועם ישראל נמצאים במצב קשה, הים לפניהם, מצרים נוסע אחריהם הן כפשוטו - חיל פרעה מתקרב אליהם, והן כמדרשו ששרו של מצרים מקטרג על עם ישראל 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'.

במצב קשה ומסובך שכזה, האם לא היה מקום לתפילתו של משה?!

זוה"ק (בשלח דף מח'): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִּסָעוּ. וְיִּסָעוּ מִלְּאַסְגָּאָה מִלִּין, לָאו עִידָנָא דִּצְלוֹתָא הַשְׁתָּא. וְיִּסָעוּ, וְכִי לְאָן אֲתָר פָּקִד לוֹן דְּיִנְטְלוּן, דְּהָא עַל יַמָּא הֲווֹ שָׁרָאן. אֶלָּא אַהְדָּר לְעֵילָּא, דִּכְתִּיב מַה תִּצְעַק אֵלָי, דְּהָא כֻּלְּהוּ בַּאֲתָר דָּא קַיְימֵי. וְעַל דָּא וַיִּסְעוּ, יִנְטְלוּן מִן דָּא, דְּלָאו עִדָנָא הוּא".
תרגום: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְיִסָּעוּ מִלְּהַרְבּוֹת בִּדְבָרִים. זֶה לֹא זְמַן תְּפִלָּה כָּעֵת. וְיִסָּעוּ, וְכִי לְאֵיזֶה מָקוֹם צִוָּה אוֹתוֹ שֶׁיִּסְעוּ, שֶׁהֲרֵי עַל הַיָּם הֵם הָיוּ שְׁרוּיִים? אֶלָּא חָזַר לְמַעְלָה, שֶׁכָּתוּב מַה תִּצְעַק אֵלָי, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם בְּמָקוֹם זֶה עוֹמְדִים. וְעַל זֶה וְיִסָּעוּ, יִסְעוּ מִזֶּה, שֶׁזֶּה אֵינוֹ הַזְּמַן".

בהמשך (נב:) כותב הזוה"ק: "וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי. וְתָאנָא בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, אֵלַי, דַּיְיקָא, בְּעַתִּיקָא תַּלְיָא כֹּלָּא. בֵּיהּ שַׁעֲתָא אִתְגְּלֵי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאִשְׁתְּכַח רַעֲוָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין עִלָּאִין, כְּדֵין נְהִירוּ דְּכֹלָּא, אִתְנְהִיר".
תרגום: "ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי? ולמדנו בספרא דצניעותא וכו' כי הכל תלוי בעתיק. בה בשעה נגלה עתיקא קדישא ונמצא הרצון בכל העולמות העליונים, ואז האיר האור של הכל".

אם זה לא הזמן לתפילה – אז מה כן? מה הכוונה שהכל תלוי בעתיקא קדישא?

אור החיים הקדוש (שמות יד,טו): "מה תצעק אלי. קשה ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו, ובפרט בעת צרה דכתיב: (יונה ב') 'קראת מצרה לי' (תהלים קי''ח) 'מן המצר קראתי יה'?...
מה תצעק אלי פירוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראוים מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת.
ואמר אליו דבר אל בני ישראל פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קודם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס ובאמצעות זה תתגבר הרחמים... כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר כי באו מים עד נפש...".

יש זמנים שהתפילה לא מועילה וצריך מסירות נפש שרק היא יכולה להפעיל את ההנהגה של עתיקא קדישא כדי לקבל גאולה גם כשאין מספיק זכויות!

עכשיו מובן מדוע ציווה ה' את בני ישראל לפני מכת בכורות: "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". כיון שלא היו ביד ישראל מצוות להתעסק בהן על מנת שיהיו ראויים להיגאל, אמר להם הקדוש ברוך הוא "משכו וקחו לכם". וכלשון רש"י "משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצווה".
כדי שתהא בידם מצווה זו, שיש בה גם מסירות נפש של קשירת אלוהי מצרים שלושה ימים והקרבתו בפרהסיא, כלשון הפסוק "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים".

המדרש (שיר השירים רבה ה,ג) המספר על נחשון בן עמינדב הקופץ לים סוף הגועש, המים מגיעים עד לצוארו – ואז הים נבקע, מלמד אותנו את הלקח הכללי של 'השתדלות'. כלומר, למרות שה' אמר למשה: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד יד), הקדוש-ברוך-הוא מבקש מאיתנו 'השתתפות'.
זהו מהסדרים שקבע ה' בעולמו – שלמרות שה' כל-יכול, הוא דורש את מעשה האדם. ולמרות שאין האדם יכול לעשות דבר בלי סיעתא דשמיא, ה' דורש ממנו מעשה, ולו קטן, ובכך האדם ממלא את תפקידו בעולם.

"פתחו לי פתח כחודו של מחט – ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה,ב).

אבל יש משהו קשה במעשה נחשון. ניתן להבין את המושג 'השתדלות' כשמדובר בפרנסה, למשל. אז אומרים, שלמרות שה' הוא ה"נותן לחם לכל בשר", בכל זאת ה' אומר, שאם לא תשתדל באופן טבעי – לא תהיה לך פרנסה. כך גם במלחמה – למרות שה' נלחם לנו, בכל זאת נדרשים אנו לכלי נשק ותכסיסי מלחמה טבעיים.
לעומת זאת, אצל נחשון – מה הועילה קפיצתו לים? הרי במעשהו לא היתה כל השתדלות טבעית! קפיצה לים הגועש היא מעשה שבדרך הטבע לא מקרבת במאומה קריעתו של ים! 'השתדלות' אין כאן – התאבדות חסרת הגיון אולי יש כאן! ובכל זאת, זו היתה דרישת ה': "דבר אל בני ישראל ויסעו (אל תוך הים)!" (שמות יד,טו)?
ההסבר הוא, שקפיצתו של נחשון לים, היתה מעשה סמלי שדרש הקדוש-ברוך-הוא, לא רק כאקט של השתדלות אלא כאקט של בטחון בה'. דוקא אנו נוכל להבין את הדבר על רקע אירועי ומבחני תקופתנו. לא פעם ולא פעמיים עמדנו בדורנו בפני מבחנים שנראו בלתי אפשריים. הקדוש-ברוך-הוא העמיד אותנו בפני מצבים גורליים, שעמידה בהם בלי להיכנע נראתה כחוסר הגיון מוחלט, ואף כהתאבדות. זכותנו הגדולה – מאז תחילת שיבת ציון – היא עמידתנו במבחנים אלו, בלי לומר: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד,ד).

הגמרא (נדה סט: - עא.) מספרת על שתים עשרה שאלות ששאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע. אחת השאלות הייתה כיצד מתעשרים. כך נאמר שם :"מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה, וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא: יבקש רחמים ממי שהעושר שלו. שנאמר לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ"ל? דהא בלא הא לא סגי (צריך גם אמונה וגם השתדלות)".

כך גם מלמד אותנו ה'אם הבנים שמחה' (עמ' שלד'-שלו'): "אנחנו אומרים בכל יום: 'אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עכ״ז אחכה לו בכל יום שיבוא'.

וכן אמרו חז״ל (ילקו"ש ח"א בשלח רמז רמ'): 'את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות אמונה שהאמינו, שנאמר: ׳ויאמן העם' וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה, שנאמר: ׳אתי מלבנון כלה, וגו׳ וארשתיך לי לעולם... וארשתיך לי באמונה'.

אבל, תדע שאמונה בלא מעשה לא סגי ולא מהני! וכמו שראיתי בספר הנפלא 'יד יוסף' להחכם האלקי ר' יוסף צרפתי, (היה רב בק״ק אנדרינפול בשנת שע״ז) בדרוש שני לסוכות, שכתב בביאור המדרש (שו"ט פרשה קב. ילקו"ש ח"ב רמז תתנ"ה. ויק"ר ל,יב): ״ ׳תכתב זאת לדור אחרון' — אלו דורות שהן נטויין למיתה. ׳ועם נברא יהלל יה' - שעתיד הקב״ה לברוא אותם בריה חדשה. ומה עלינו ליקח? - לולב ואתרוג ונקלס לקב״ה. לפיכך משה מזהיר לישראל ׳ולקחתם לכם ביום הראשון' ״. והקשה: איך תמשך ממה שאמר שהקב״ה עתיד לברוא אותנו בריה חדשה השאלה 'ומה עלינו ליקח'? דמי מחייב אותנו משום שהקב״ה יעשה אותנו בריה חדשה לקחת שום דבר ששאל 'ומה עלינו ליקח'? וגם קשה אומרו 'לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון״, דמי יאמר שבגלל זה צוה כך?
וכתב לפרש, שאלו הארבעה מינים באו להורות על אמונת התשובה, שהבחירה בידינו לתקן כל חטאותינו בתשובה שלימה, שהיא במחשבה ודיבור ומעשה, כמו שאמר הכתוב 'כי קרוב אליך הדבר, בפיך ובלבבך לעשותו', שקאי על תשובה. ואלו המינים רומזים על המחשבה ועל דבור ועל מעשה, כמו שכתב שם וכאן אני מקצר. וזה המכוון במדרש הנ״ל, להיות אמת, שגדולה תשובה שקורעת הגזירה. וזה שאמר: תכתב זאת לדור אחרון - אלו דורות שמצד חטאותם הם נטויין למיתה, וכשחוזרים בתשובה עתיד הקב״ה לבראותם בריה חדשה. ושאל: אבל מה עלינו ליקח להורות על אמונה זו, שהבחירה בידינו לשוב בתשובה? ויען שכל אמונה שאין בה מעשה אין לה קיום ולא מהני, כדכתב הרמב״ם במורה נבוכים (ח"ב פרק לא') בטעם השבת כדי שתהיה קיימת אמונת החידוש. א״כ, מה עלינו ליקח להורות על אמונת הבחירה שבידינו לשוב בתשובה? — יש עלינו ליקח לולב ואתרוג בידינו, להורות שהכל בידינו, מחשבה דבור ומעשה, שהם כלי התשובה. לפיכך משה מזהיר לישראל ״ולקחתם לכם ביום הראשון״, עכתו״ד.

עכ״פ, הורה לנו החכם האלקי הנ״ל, שאמונה בלא מעשה שיחזק את האמונה לא מהני. והביא כן בשם רבנו הרמב״ם, והעמיס כן גם בדברי רבותינו בעלי המדרש, שזאת היתה כוונתם במה שאמרו ״ומה עלינו ליקח״ במעשה ובפעולה מה שאנו מאמינים באמונה, וזולת המעשה לא תועיל האמונה גרידא.

ובזה יאיר לנו לפרש את הכתוב 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו', שהקשו כל המפרשים: הלא בעת צרה מה לו לאדם הישראלי לעשות אם לא לצעוק לקב״ה? ורש׳׳י שם פירש: ׳דבר אל בני ישראל ויסעו - אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים'.

פירש בשפתי חכמים: ״והכי פירושו שע׳׳י שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים. משא׳׳כ אם לא יסעו, לא יקרע הים אע״פ שתרים מטך על הים. כי כדאי זכות וכו' והאמונה וכו'. ולפי׳׳ז יהיה הפירוש ׳מה תצעק אלי׳ סבור אתה להועיל בתפילתך, אין הדבר כן אלא ׳ויסעו'...".

וכמו כן הוא ג״כ באמונת המשיח. שאף שכולנו מגדולינו עד קטנינו מאמינים בו, עד שאפילו כל הרוחות והמאורעות שבעולם לא יכולים להזיז אמונה זו מלבינו אפילו זיז כל שהוא. אבל לא די באמונה בלבד, אלא צריך לזה עוד מעשה מצדינו לקיים אמונה זו.

ועלינו לעשות כמו שעשו בימי צאתם ממצרים: 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ואח״כ באה הישועה מהקב׳׳ה. כמו כן המצווה, עלינו, לדבר אל בני ישראל ויסעו לארץ ישראל, כדי לחזק אמונתינו בביאת המשיח בב״א במעשה ובפועל, ואז תבוא הישועה מהקב״ה.

אבל זולת מעשה מצדינו, גם התפילה לא תועיל, וכמו שכתב ב״שפתי חכמים״. אבל כשנעשה מעשה בפועל לעלות לארץ ישראל, אז יצליח ה׳ מעשה ידינו ונזכה לגאולה שלימה בב״א.

נמצא, לפי הכלל שהניח רבנו הרמב״ם הנ״ל, שכל אמונה צריכה שתחוזק במעשה, וזולת המעשה אין לאמונה קיום ומאד חלושה היא אצל האדם ותבוטל לגמרי אצלו.
נמצא, אנן נמי בדידן, באמונת ביאת המשיח, מי שאינו רוצה לעשות דבר בזה, אלא ממתין לבואו שיבוא וישא אותו לארץ ישראל, הוא סימן שאין לו אמונה כלל בזה וכל אמונתו היא רק מהשפה ולחוץ ומשטה עצמו בכך.

אך מי שעושה דבר בזה, מראה שמאמין בזה, וזאת האמונה תאמצהו לעשות פעלים בזה מצד עצמו, ובזה יחזק האמונה בקרבו ואז יבוא הסיוע מן השמים. וכאשר ראינו כי כן היה במצרים בגאולה הראשונה, שהיא שורש כל הגאולות האחרונות, שה׳ הקפיד 'מה תצעק אלי׳ בתפילה, שהתפילה לא תועיל לך כאן כלל, אלא 'דבר אל בני ישראל ויסעו', אף שהנסיעה מצד עצמה היתה בסכנה, כי לא היתה להם דרך אחרת ליסע רק אל תוך הים בהיותו עוד מים שוטפים, אבל מעשה הנסיעה הזה השלים להם האמונה בגאולה, ואז באה מהקב״ה הגאולה האמיתית.

כן ממש צריך להיות אצלינו. וזה שאמר הנביא 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות'. ובאופן שהיה במצרים צריך להיות גם אצלינו, ואז יראה ה׳ לנו נפלאות, אמן סלה".

הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"א עמ' 189) כותב שהקב"ה יעשה לך ניסים לפי מידת הביטחון שלך. אם אתה בוטח בה' 50 אחוז אז אתה צריך לעשות השתדלות 50 אחוז. אם אתה בוטח 90 אחוז אז אתה צריך לעשות רק 10 אחוז השתדלות. הבדיקה כמה אחוזי ביטחון יש לך היא מה אתה עושה בצרכי פרנסה ורפואה.

אם אתה יהודי ממוצע שבוטח בה' אבל עובד לפרנסתו 100 אחוז משרה, וכשאתה חולה אתה הולך לרופא, וכשיש סכנה אתה פונה למשטרה - איך בנושא העליה לארץ ישראל פתאום אתה מתמלא ביטחון בה' ואומר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"?!?

בנוסף, כל זה נאמר בעניינים גשמיים. העליה לארץ ישראל היא מצוה, במצוות אתה לא אומר 'ה' ילחם לכם' אלא פועל ככל יכולתך!

נסיים בדברי המהר"ל על ארבעת הכתות המובאות בירושלמי (תענית פ"ה ה"ה. מכילתא, בשלח).

מהר"ל (גבורות השם פרק מ' עמ' קנ): "אלו ארבע כתות, האחת שאמרה ניפול לים, לא היה להם אמונה ובטחון כלל שיהיה מציל אותם, אף על ידי הכנה אם יחזרו למצרים. לא היה להם שום בטחון.
אלו [כת שניה] שהיו אומרים נחזור למצרים, היו בוטחים בו יתברך שיציל אותם על ידי הכנה, אם יחזרו [למצרים, לכל הפחות] ישארו בחיים אבל לא יתקיימו דברי משה להביאם אל הארץ.
[כת שלישית] האומרים נעשה עמהם מלחמה, ואף אם יהיו קצת מהם במלחמה נהרגים וכו' סוף סוף יתקיימו דברי משה שיכניסם לארץ. ועל זה השיב 'ה' ילחם לכם'. ואם כן אין אחד מכם נהרג, כי מלחמת הקב"ה אין ספק שהוא יציל הכל. כי מלחמת אדם הוא כך שקצת מהם ניצולים וקצת מהם אינם ניצולים, אבל במלחמת השם יתברך לא שייך זה.
אחר כך היו עוד יותר [כת רביעית] שהיו אומרים שלכל הפחות אנו צריכים לצווח כאילו עושים מלחמה, ומחמת יראה זאת יבא פחד על מצרים, שצריכים אנו לעשות עזר וסיוע למעשה אלהים. ועל זה אמר 'ואתם תחרישון'.
נמצא שתי כתות רשעים ושתי כתות צדיקים. כי שתי כתות הראשונות ח"ו [אמרו] לא יבאו אל הארץ, ואם כן לא היו מאמינים כלל בדברי השם יתברך שיביאם אל הארץ. ושנים האחרונים היו צדיקים מאמינים בכל דברי השם יתברך רק שהיו אומרים שיהיו נהרגים קצת מהם, או לכל הפחות בספק שמא יהרגו מקצתם".

לומדים אנו מדבריו כי שתי הקבוצות הראשונות התיאשו מלהגיע לארץ ישראל ולא האמינו בהבטחותיו של הקב"ה הם נחשבו כרשעים, למרות שנכשלו רק מחמת חשש מוות.

זהו לימוד חשוב עבור דורנו, שהמהססים מיישוב ארצנו חוטאים בזה למרות שנכשלים מפני פחד הסכנה.

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: