דרך השם - שיעור 18 – חלק א – פרק ד – המצוות

לשמיעת השיעור לחץ כאן.

* השיעור מועבר אונליין בפייסבוק עקב התפרצות הקורונה.

* יה"ר שנזכה לחדש ימינו כקדם והשיעורים יהיו בנוכחות כולם בריאים ושלמים אמן!

ה. אך הסדרים והגבולות האלה, הנה הם כלל המצות העשין והלאוין, אשר כל אחת מהם מכוונת אל תכלית הקנות באדם והעצים בו אחת ממדרגות המעלה האמיתית שזכרנו, והסרת אחד מעניני החשך והחסרונות, על ידי פועל המצות עשה ההיא, או המניעה מן הלא תעשה.

ואולם פרט המצות כלם, וכן פרטי כל מצוה ומצוה, הנה הם מיוסדים על אמתת מציאותו וענינו של האדם בכל בחינותיו, ואמתת עניני השלימות המצטרכים, כל דבר בתנאיו וגבוליו מה שצריך להשלמתו.

ואמנם החכמה העליונה שיודעת כל זה לאמתו, ויודעת כל עניני הברואים כלם ושימושיהם כמו שבראתם באמת, השקיפה על הכל, וכללה כל המצטרך, במצות שצונו בתורתו, וכמו שכתוב, ויצונו ה' לעשות את כל החוקים וכו' לטוב לנו וכו'.

דברים (ו,כד): "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה".

רמב"ן: "לטוב לנו בעשיית החוקים כי טובים הם, אין בהם חוק שתהיה בו רעה כלל, אע"פ שלא נתברר טעמם לכל. לחיותנו כהיום הזה במשפטים, כי בכללם נחיה, וכולם טובים אין בהם רעה כלל. אבל כולם גורמים חיים טובים בסוף".

המצוות משלימות את האדם:

הנר זה המצוות - האור שממלא כל עלמין (חפצי המצוות נעשים מדברים גשמיים), הוא  מושך את האור של התורה שהוא מסובב כל עלמין!

זוה"ק (ח"ג בלק קפז.): "פָּתַח וְאָמַר, (קהלת ב) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְגוֹ'. וְכִי בְּאָן אֲתָר עֵינוֹי דְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ, דִּילְמָא בְּגוּפוֹ אוֹ בִּדְרוֹעֵיהּ, דְּאַפִּיק לֶחָכָם יַתִיר מִכָל בְּנֵי עָלְמָא (אצל כולם העינים בראש למה רק אצל החכם)?

אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן, לָא יְהַךְ בַּר נָשׁ בְּגִלוּי דְּרֵישָׁא ד' אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא. דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁיהּ, וְכָל חַכִּים, עֵינוֹי וּמִלּוֹי בְּרֹאשׁוֹ אִינּוּן, בְּהַהוּא דְּשַׁרְיָא וְקַיְּימָא עַל רֵישֵׁיהּ (החכם כל ענייניו ומעייניו הן בשכינה שעל ראשו, שתגיע ושלא תלך).

וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִינְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁיהּ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַּר נָשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵילָּא, וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַוח וְאָמַר, (קהלת ט) וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר, דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשוֹ, אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא וְאִינּוּן עוֹבָדִין טָבָאן (הגוף של האדם הוא פתילה והאור שעל ראשו השכינה צריך שמן! שזה המצוות). וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְלָא בַּאֲתָר אַחֲרָא".

משלי (כ,כז): "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם".

הנר מבטא את הקדושה שבתוך העולם הזה.

כי הנר (הקערית) לא דולק בלי השמן.

וגם יהודי לא יכול להאיר בלי העולם הזה, בלי הגשמיות, כשאדם מת הוא נעשה חופשי מהמצוות.

כמו שהאש הופכת את השמן לאור, כך נשמה (אותיות 'השמן') הופכת את המצוות לאור גדול.

אז בשביל להאיר אנחנו צריכים מצוות!

בלי מצוות, אין לנר מה לשרוף והאדם מרגיש ייסורים גדולים של מחנק של צימאון הנשמה שמבקשת להתגלות באור גדול.

כל אחד הוא צינור שמעביר את השפע מהשמים לארץ. כל דברי האריז"ל על השתלשלות העולמות הוא בכללי, יש גם השתלשלות פרטית של כל אחד המושפעת ממעשיו. עד כדי כך שההילה הפרטית של האדם שזה הקצה הכי תחתון של ההשתלשלות משתנה באלפית השניה לפי כל מעשה ומעשה.

עיקר השם זה החסדים, המלוי זה הדינים (מלוי גי' אלוקים), לכן כשאדם עושה מצוה וכל הצינורות מלאים בשפע (ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן) זה בגי' 'הברכה'. אבל כשעושה עבירה מקבל שפע רק מהמלויים (מ"ו ל"ז י"ט כ"ו) שזה בגי' 'הפגם' (גם לח"ץ...).

כל מצוה מושכת שפע, תיקונ"ז: מצוה = הויה (מ"צ באתב"ש).

התורה נותנת לך עצות איך להיות צינור הכי טוב, כדברי הזוה"ק (ח"ב צז:): "אוֹרַיְיתָא, דְּכָל עֵיטִין בָּהּ תַּלְיָין, וְיָהִיבַת עֵיטָא טָבָא לִבְנִי נָשָׁא".

קהלת (ט,ח): "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר".

הרב קוק (אורות אורות ארץ ישראל ז): "כשנגשים למצוה, המצוה היא תמיד מלאת זיו חיים של כל עולמים, מלאה היא כל מצוה אותיות גדולות ונפלאות, מכל תרי"ג מצות התלויות בכל מצוה מכל חיי העולמים שבסוד האמונה. זיו אור אלהים חיים, אור חי העולמים, חי בכל נעם בהוד כל מצוה. 

תיכף בגשתנו למצוה לעשותה מתגדלות כל האותיות החיות שבמהותנו, אנו מתגדלים ומתגברים, מתעצמים באור חיים והויה עליונה, מפוארה ועשירה עושר קדש עולמים, ובאור תורה וזיו חכמה.

נוהרות עלינו אותן האותיות של מקורות התורה, ולעומתם מתנשאות אותיות החיים המראות זיו ואור פנימי שבמהותנו, ותסיסה הרת- עולמים מתהוה.

עז חדות נעם, גבורת קודש וששון עדנים, מתהוה ברוחנו פנימה, ובכל היקום מתחדש אור וחיים. העולם מוכרע על ידינו לזכות, על כל פנים מתוסף אור ויושר, רצון ושובע טוב פנימי".

(ח): "בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית, הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצות ד' כולן, לצקת את רוח ד', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים לה, להביע את הבטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידיאלית" (עיין אורות התחיה יז).

איך אדם מחיה את עצמו? ע"י רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.

רעיא מהימנא (ויקרא קי:): "חלק יי' עמו. ובגין דא יהיב לון אורייתא משמיה זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר והא אוקמוה. י"ה עם שמי שס"ה. ו"ה עם זכרי רמ"ח - בכל מצוה ומצוה קשיר לון לישראל בשמיה למהוי כל אבר ואבר דלהון חולק עדביה ואחסנתיה".

פרדס רמונים (לא,ח): "מי שהוא בקי בחכמת הניתוח על דרך האמת ישכיל ויבין כמה עניינים נעלמים כמה מיני חכמה ודעת בענין העולמות הנעלמות בשרשם וענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה כי גוף האדם עם היותו גשם עכור כולל הכל עליונים ותחתונים".

השל"ה הקדוש (הקדמה לתורה שבכתב - תורה שבכתב אור חדש א'): "ויש כאן מקום עיון גדול, אם כן שלא נקרא שלם אלא כשקיים כל התרי"ג, לפי זה לא היה ולא יהיה אדם שלם בכל העולם. כי הוא בחלק הנמנע שיוכל אדם לקיים כל התרי"ג.

כי יש ארבע סיבות שלא יוכל לקיים כולן:

הא' כגון תורת כהנים או מצוות הלויים.

הב' כגון מצות יבום וחליצה, אם אין לו אח או יש לו בנים אז המצוה בטילה אצלו.

הג' כגון מצות מזוזה, מי שידור באוהל פטור ממצוה זו, ואם אין לו בגד בן ד' כנפות פטור מציצית, וכד'.

הד' מצוות התלויות במקדש והתלויות בקדושת הארץ, אלו אינן חלין בחוץ לארץ, ואף נתבטלו בחורבן המקדש.

אם כן מי הוא זה ואיזה הוא שקיים כל התרי"ג, ואף אדון הנביאים משה רבינו ע"ה לא קיימם...?

צריך שתדע כי המצוות כלולות זו מזו, וכל מצוה מתרי"ג מצוות ברוחניותה כוללים כל רוחניות התרי"ג. כי המצוות תלויות בספירות, וכמו שהספירות כלולות זו בזו כנודע במקום אחר, הרי כל מצוה ומצוה היא כלל ופרט, כי בכל מצוה נכללים כל המצוות.

... על כל פנים נתקיימו כל התרי"ג בכל ישראל, דהיינו תורת כהנים נתקיימו בכהנים, וכן מצות יבום למי שבא לידו היבום, וכן כולם.

ומי שלא היה אפשר לו לקיים וקיים כל מה שאפשר והוא עוסק בתורה לשמה, ופירוש לשמה הוא כך, כשעוסק בתורה עוסק על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות... על כן אף שלא קיים מחמת שהיה בנמנע אצלו לקיים, אבל הוא היה מוכן לקיים, אז עולה לו כאלו קיים, כי הוציא לפועל מכח הכנה שלו. ועל זה רמזו רז"ל (ברכות ו.) 'חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה'".

אז איך הרשעים מחיים את עצמם ועוד מצליחים?

א) ע"י השפע של העיגולים המחיה בתמידות את העולם מעבר למעשי בני האדם – כמובא במדרש (בראשית רבה לג,א): אלכסנדר מוקדון הלך לממלכת קציא שהייתה מעבר להרי החושך. כשהגיע, יצאו לקראתו אנשי הממלכה והביאו לו לחם של זהב במגש שהיה עשוי זהב אף הוא. אמר להם אלכסנדר: "האם אני צריך את כספכם וזהבכם"? השיבו לו: "והאם לא היה לך מה לאכול בארצך שלשם כך באת אלינו"? אמר להם: "באתי לראות כיצד אתם דנים את דיניכם". ישב אלכסנדר בבית המשפט. בא אדם אחד להתלונן על חברו. "איש זה מכר לי חורבה, ומצאתי בה אוצר. החורבה שייכת לי, אך את האוצר לא קניתי. ברצוני להשיב אותו אל המוכר". אך המוכר הגיב: "כאשר מכרתי את הקרקע, מכרתי את הקרקע כולה ואת כל מה שבתוכה". השופט האזין לטענותיהם ולבסוף שאל את הראשון: "האם יש לך בן?" "כן" הייתה התשובה. "ולך יש בת?" הוא פנה אל השני. "כן" הייתה גם הפעם התשובה. "אם כן, לכו ותשתדכו ביניכם ותעניקו את האוצר לחתן ולכלה המאושרים". ראה השופט את אלכסנדר מוקדון היושב מופתע. "האם לא פסקתי כהלכה?" שאל אותו השופט"? "בהחלט שלא!" קרא אלכסנדר. "כיצד היו פוסקים אצלכם?" ביקש השופט לדעת", "היו הורגים את שניהם, והכסף היה הולך אל המלך" אמר אלכסנדר. נענע השופט בראשו, "יורד אצלכם גשם"? "כן" אמר אלכסנדר. "והשמש זורחת"? "כן". "עדרים של כבשים ועיזים, יש בארצכם"? "כן". "דע לך, כי לא בזכותכם יורד הגשם, ולא בזכותכם זורחת השמש, אין אתם ראויים לכל זה, אלא בזכות הבהמות" אמר השופט. שכן כך נכתב בפסוק: "אדם ובהמה תושיע ה'", האדם נושע אף הוא בזכות הבהמה.

ב) יכול להיות שהרשעים האלו עשו מצוה כלשהי שעליה הם מקבלים את השכר כאן בעולם הזה. כמובא בזוה"ק (ח"ב י:): "ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, מטי לידייהו חד מצוה דאיהו עובדא דצדיקיא, וזכאן בה ועבדין יתה, כגון לסטים מקפחא דהוה משתכח בטורייא, בהדי אינון לסטים עובדי ע"ז, וכד הוה יודאי אעבר תמן הוה משזיב ליה, ונטר ליה מנייהו, והוה קרי עליה רבי עקיבא יש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, וכגון ההוא חייבא דהוה בשבבותיה דרבי חייא, דליליא חד פגע בה בההיא אתתא דהות אזלת לבי ברתה, בעא למתקף בה, אמרה ליה במטו מינך אוקיר למרך ולא תחטי גבאי, שבקה ולא חב בה...".

רמח"ל (דרך ה' ב,ב,ו): "אכן הרשעים הגמורים הם אותם שנתעצם בם בעוצם רוע מעשיהם עכירות כל כך גדול וחשך כל כך רב, עד שנשחתו בגופם ונפשם באמת, ושבו בלתי ראויים בשום פנים להדבק בו יתברך, והנה אפשר שימצאו בידם קצת מעשים טובים, אבל הם מעשים שבעלותם במאזני צדקו ית' אינם מכריעים את בעליהם לצד הטוב האמיתי כלל, לא מצד כמותם ולא מצד איכותם, כי הרי אלו היו מכריעים אותם לזה, כבר לא היו נחשבים רשעים גמורים אלא מאותם שמצטרפים והולכים עד שמגיעים אל מצב מוכן לטוב. אכן כדי שלא תהיה מדת הדין לוקה שישארו מעשים אלה בלי גמול, הוחק שינתן להם שכרם בעולם הזה כמו שכתבנו, ונמצא הזכות ההוא כלה ואינו מועיל להעצים בהם שום מעלה אמיתית".

ג) בשלב מסוים שהרשע מרשיע מעל ומעבר הוא מתחיל לקבל את השפע מצינורות הטומאה במקום מהצד של הקדושה.

ד) רס"ג (אמונות ודעות ה,ג) מביא שש סיבות: "שלות הכופרים בעולם הזה וההארכה להם הרי היא על ששה סוגים: מהן מי שיודע לפני ה' שעתיד לשוב, והרי הוא מאריך לו כדי שישוב, כמו שמצאנוהו האריך למנשה עשרים ושתים שנה עד ששב שלשים ושלש שנים, ואף על פי שלא היתה תשובתו שלמה. ומהן מי שהאריך לו כדי להוציא ממנו בן צדיק, כמו שהאריך לאחז ויצא ממנו חזקיהו, והאריך לאמון ויצא ממנו יאשיהו. ומהם מי שמאריך לו כדי לשלם לו מעט הזכיות שעשה לפניו, וכמו שבארנו. ומהם מי שמאריך לו כדי להנקם בו מבני אדם מושחתים יותר ממנו, כאמרו על אשור "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי: בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז" (ישעיה י,ה-ו). ומהם מי שמאריך לו לבקשת צדיק לדבר שיש לו בו תועלת, כאמרו ללוט "הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה" (בראשית י"ט). ומהם מי שמאריך לו כדי לחזק עליו את העונש, כמו שהציל את פרעה מעשר מכות וטבעו בים, כאמרו "וניער פרעה וחילו בים סוף" (תהלים קל"ו)".

לשיעור הקודם 💎

פרשת חיי שרה - הכל מאיתו יתברך!

הכל מאיתו יתברך!

הרב פרץ זצוק"ל:

בראשית (כג,א): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים – שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".

למה קוראים לפרשה "חיי שרה" ולא "מיתת שרה"? השם "חיי שרה" יותר מתאים לתיאור הזמן שהיא היתה חיה. שרה מגיירת את הנשים, שרה עומדת לימין אברהם, עומדת לימין יצחק בחינוך שלו. עכשיו היא מתה, אז איפה יש פה "חיי שרה"? כל הפרשה הזאת מתארת רק את מה שקרה אחרי שהיא מתה?

את אותה שאלה אפשר לשאול על פרשת "ויחי יעקב". מדוע כאשר נפטר יעקב התורה קוראת לפרשה "ויחי", היה צריך לומר וימת יעקב, מיתת יעקב?

אלא באו חכמים לרמוז שהחיים האמיתיים זה לא פה בעולם הזה. דווקא עכשיו כאשר הצדיקים עוזבים את העולם, עלמא דשיקרא, זה "חיי שרה", אז הם מתחילים לחיות. אז הם נדבקים בחי החיים, מתחילים לעלות ולעלות ולעלות ולהתחבר בחיים הנצחיים לנצח נצחים באדון הכל, באין סוף ברוך הוא. לכן קראה התורה לפרשה "חיי שרה".

רש"י שואל למה כתוב "שני חיי שרה"? הרי המשמעות של "ויהיו חיי שרה" הם כמו "שני חיי שרה", כלומר הסיכום של חיי שרה שהם מאה עשרים ושבע שנים, אז למה להכפיל?

אומר רש"י כולן שווין לטובה.

כוונת רש"י היא, שזה כמו מה שאמרו אצל אברהם אבינו בהמשך הפרשה "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כ"ד א'). כלומר לא היה לאברהם אבינו שום בטלה בחיים שלו, הכל היה מלא.

ואברהם זקן. טוב, זקן מצד המציאות שהוא כבר בן מאה שבעים וחמש שנה. לא, ואברהם זקן בא בימים, הוא בא עם כל הימים כאחד. כלומר כולם מלאי תוכן, רצופים אהבה לבורא יתברך, לא היה רגע שלא עמד בנסיון, לא היה רגע שעמד במנוחה. בא עם הימים, ימים מלאים ושלמים.

אותו דבר נאמר גם בשרה, שלא יחסרו האמהות. כמו שהאבות הן הן המרכבה, גם על האמהות שרתה שכינה. ענן קשור, נר דולק, ברכה שרויה בעיסה. אלו הסימנים של בית המקדש. הקב"ה שכן על אוהל האמהות. "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים", אל תחשוב שכאן מדובר רק על זמן חיי שרה, לא, "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", אלה כולם שווים לטובה. כל רגע ורגע, כל יום ויום, כל שבוע ושבוע, לומר לך שגם האמהות הקדושות, היו דבוקות בהשם יתברך.

השטן בעקדת יצחק היה מושבת כמה ימים (הדברים להלן ע"פ מדרש תנחומא). עזב את כל העולם, לא היה שווה לו לרדוף אחרי העולם באותו זמן. אמר, הם כולם ביד שלי, כשאני אחזור אני אטפל בהם. אין מה לפחד, הם לא יברחו...

אבל הזקן הזה, אני חייב להזיז אותו קצת מהדעה שלו. והוא הולך אחרי אברהם אבינו ומנסה מפה ומפה, כמו שכתוב שהשטן הלך ונעשה לפניהם כנהר גדול והגיעו המים עד צוארו של אברהם. זה לא נהרות וימים כפשוטם, אלא נהרות וימים של מחשבות שהשטן מכניס לאברהם אבינו. מה אתה חולם חלומות? מה אתה הולך לעשות? אבל אברהם אבינו לא זז מאמונתו בהשם.

עוד מעט מגיעים להר המוריה והוא (השטן) לא מרוויח כלום. אז מה הוא עושה? הוא אומר, לפחות נתפוס את הצעיר, אולי נוכל להזיז אותו משהו. הוא הולך ליצחק ואומר לו, יצחק, מה אתם הולכים לעשות? אני רואה שאתה הולך עם אבא שלך באותה דעה, באותו חשק, באותה התלהבות. אומר לו יצחק, מה זאת אומרת? אנחנו הולכים להקריב שה לעולה להשם. אמר לו השטן, אבל תסלח לי, אני חושב שהוא רימה אותך. איפה השה? איפה השה לעולה? הנה העצים הנה המאכלת. תדע לך, הוא רוצה לשחוט אותך! אמר לו יצחק, איזה שטויות אתה מדבר! לשחוט אותי? אבא שלי ישחט אנשים? אבא שלי זה נביא גדול!!! אתה יודע מי זה אבא שלי?! איך אתה מדבר?! אסור לך לפתוח את הפה!!! אמר לו השטן, טוב, אתה יודע מה? תשאל אותו.

הנה יצחק שואל אותו, ואברהם אבינו אומר לו, מה אני אעשה בני, אלקים יראה לו שהשה הכי טוב בעולם זה אתה! אז...!!! הוא עמד בנסיון! וילכו שניהם יחדיו. הוא הלך עם אבא שלו יחד, כמו לפני שהוא ידע שהוא השה. בא אליו השטן ואמר לו, נו אתה רואה? אמר לו יצחק איזה שטויות אתה מדבר! אין נביא כמו אבא שלי! אם אבא שלי אמר שהשם אמר, אז השם אמר! אני כולי שלו!!! לך לך מהר מפה, זרק אותו בשתי ידיים.

אמר השטן אני כבר לא יכול יותר, אני רואה שפה אני לא אשיג כלום, הם כבר הגיעו לעקדה. מה הוא יעשה? אמר, לפחות נרוויח משהו. נלך לזקנה הזאת, להבהיל אותה קצת, היא לא יודעת כלום מה קורה פה. 

הלך לשרה אמנו, אמר לה את יודעת איפה אברהם? אמרה לו מה אתה מדבר?! פשש...!!!, אברהם ויצחק!!! הוא לקח אותו, הבן שלי הגיע לשיא! לקח אותו ללמד אותו עבודת שחק, לקח אותו למקום המקדש, להראות לו איך מקריבים קרבנות, איך בונים את בית המקדש, איך עובדים את השם. התחיל השטן לצחוק, אמר לה מה את מדברת?! בואי תראי, הנה, הוא עכשיו עומד ושוחט אותו. 

אז שרה אמרה מה???!!!... אשה, סוף כל סוף אמא, כמה חיכתה במשך תשעים שנה עד שנולד. מה היא תעשה עכשיו? היא נבהלה ומתה, פרחה נשמתה. עליה השלום.

אומר ה"אור החיים" הקדוש, אז מה אדם חושב? למה מתה שרה? – בגלל עקדת יצחק! אם אברהם לא היה עוקד את יצחק, שרה היתה חיה אולי מאה שנה ותשעים שנה ושמונה שנים, היתה מאריכה ימים.... איזה באסה...

חס ושלום שתחשוב ככה - "שני חיי שרה". 

אלה הם השנים שהשם כבר נתן לה לפני שהיא באה לעולם, והיא זכתה למלא את כולם, כולם שווים לטובה. אלא שהקב"ה מחבב את הצדיקים על מה שעשו, ומביא להם משהו (סיבה) לפני שהם נפטרים כדי לגמור את התיקון. כיוון ש"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" (בראשית י"ח י"ב) כאשר התבשרה על ענין לידת יצחק, אז נפטרה באותו הרגע שהתבשרה על עקידת יצחק. אבל ביום הפטירה מלאו ימיה מיום ליום משנה לשנה, ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום מחדש לחדש (ראש השנה י"א ע"א). לכן, "שני חיי שרה" – כולם שווים לטובה.

רבי שלמה בן תמצות ממראקש הי"ד היה רב גדול[1] וגם סוחר ופעם אחת הזמין אותו ערבי למכור לו סחורה בכמות גדולה. לשם כך הרב לקח עמו סכום כסף גדול. הערבי ארב לו בבית. שדד את כספו רצח אותו באכזריות. ביתר אותו לארבעה חלקים. וקבר אותו בארבע פינות הבית. כדי להעלים את הפרשה ואת הרב יחדיו.

אשת הרב ראתה שבעלה בושש לבוא. החלה לדאוג. עם שחר הלכה לבית הערבי לבקש היכן בעלה. הערבי השיב לה שהרב היה אתמול אצלו לזמן קצר והלך לו לדרכו. האשה חיפשה בכל העיר מראקש ולא מצאה את הרב. בערב חזרה לביתה לישון. בלילה בא אליה הרב בחלום וסיפר לה בדיוק נמרץ את כל שקרא אותו אצל הערבי. והודיעה היכן נמצאים ארבעת חלקי גופו. ומהשמים גזרו עליו כך. מפני שנשמתו היא ניצוץ מעשרה הרוגי מלכות. וזה היה התיקון לנשמתו. הבוקר האיר והאשה הלכה להתלונן אצל שר העיר מראקש. וסיפרה לו את כל העניין. השר שלח לקרוא לערבי. הערבי כמובן הכחיש את הכל ואמר שאינו יודע. האשה בקשה לערוך חיפוש בביתו של הערבי. האשה ושליחי השר הלכו לבית הערבי. בכניסתה זעקה האישה רבי שלמה איכה . נעשה נס והתגלה להם המקום החפור. ושם גילו את הגופה. הוציאו משם חלקי הגופה וקברו אותו בבית העלמין במראקש בכבוד גדול (במקום אחר מובא ששרפו את הערבי ובני ביתו...).

הקב"ה דייק את הענין של שרה להראות לך שאין מקרה בעולם. אין שום דבר שהרופא או מישהו אחר קובעים. אנחנו רואים סיבות: זה – קרה בגלל זה, אם הוא לא היה עושה ככה – אז היה ככה, ואם היה ככה... אם היו מגלים מוקדם... אם היה עושה כך... אבל אין בדיעבד אצל הקב"ה! הכל מתוכנן, והכל מסודר, והכל מובטח לטובה בצורה מאוד מאד מיוחדת.

אין בריאת העולם, שהשם ברא את העולם (בעבר), אלא השם בורא את העולם רגע רגע. מאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים (רמב"ם, יסודי התורה פרק א'). הוא אחד, איחוד המציאות. אין מציאות אחרת חוץ ממציאותו. הקב"ה נמצא בתוך כל דבר ודבר. הוא מנהל כל דבר ודבר, והשליטה שלו. אחד הוא ואין אלוה מבלעדיו. אני ראשון ואני אחרון. השם מתקן את הטוב הרע הבחירה של האנשים, ע"י ההנהגה הפנימית ומסבב את הכל להביא את האדם לתיקון, לשלמות.

[1] חי בזמנו של רבי יצחק דילויה זצ''ל (שחלק על מר"ן בדיני בשר 'חלק'). ויש שמועות שהוסמך ע"י מרן השו"ע.