עוה"ז
ועוה"ב:
ג. ואמנם גזר
טובו ית', שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלימות, וכשהשלים השתדלותו
ישיג שלימותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים.
א. תהיה מנוחה! יש סוף לכל העבודה הזאת!
ב. רק אז תהיה מנוחה! לא לבנות על מנוחה
בעולם הזה...
כל החיים אנחנו נעים בין המחשבה על מה
שהשגנו (ומנוחה) לבין
העבודה להשיג עוד (כי עוד לא הגענו לסוף ההשתדלות).
יהודה = הודיה, יוסף = להוסיף!
יהודי צריך להחזיק בשני הצדדים, גם
לשמור את החלומות שלו טוב טוב ולחכות שיתקיימו וגם לא להפסיק לעבוד עליהם.
על כן הוחקו לו
שני זמנים, אחד זמן העבודה, ואחד זמן קיבול השכר.
ואולם מדת הטוב
מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו ית' היותו נאות לזה,
וקיבול השכר אין
לו תכלית, אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלימות אשר קנה לו.
הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים ג,כא): "כשכופה האדם את שכלו לפתור לו את חידת הכל
ע"פ אותו החלק של החומריות שהוא סופג בחושיו, (השכל) בודאי מתקוממת המציאות
לעומתו, והלא כל הפסימיות נובעת היא רק מזה הספקנות שמא החיים החומריים הם כל היש
כל החיים.
חיים מלאי דעת ואמונה עליונה, אומרים
בבטחה, שכשם שהחיים העוברים שלנו בימי העיבור היו רק הכנה לחיים יותר עליונים, כן
החיים הגמורים, שבגוף, האמת היא האמת האמונית, הם רק התחלת חיים, פרוזדור של חיים.
אמנם אם מהפרוזדור יתבע כל התביעות
הטרקליניות יהיה רוגז בלי נחת הגורל, אבל אם יערך הפרוזדור לפרוזדור, והטרקלין
לעומתו לטרקלין, ודאי יונח החפץ".
העולם שלנו הוא עולם שהוא דרך...
הדרך מבטאת בעצם את חיי העולם הזה
שהוא כולו כפרוזדור ודרך להגעה לעולם הבא, עולם המנוחה והגמול.
הירושלמי (ברכת לד:) כותב "כל הדרכים בחזקת סכנה".
מסילת ישרים (פ"א): "והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים
אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך
מן הטוב האמיתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין
לטוב בין (למוטב) לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין
שאמר שלמה (משלי ל, ט) פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ופן אורש וגנבתי וכו'. השלוה
מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל
וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לידבק בבוראו ויצא מן
הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו
ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו, כן ישיגהו וישמח
בו".
כל מה שעבר על עמ"י במדבר, הוא
אבן היסוד לכל מהלך חיי עם ישראל בכל הדורות כולם, לכל יהודי ויהודי וכן
לעמ"י בכלל יש 42 מסעות לעבור...
בעל הלשם שבו ואחלמה (ספר
הדע״ה חלק ב דרוש ד ענף כ סעיף ד):
״שמעתי בזה בשם מהרב יצחק בן מורנו הרב
חיים ז״ל מוולאז׳ין שזהו מה שכתוב ׳על פי ה׳ יסעו בני ישראל ועל פי ה׳ יחנו
ובהאריך הענן׳ וכו׳, ׳ויש אשר יהיה הענן ימים מספרי וכו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב
עד בקר׳ וכו׳, ׳על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו׳ (במדבר ט יח-כג). והרי יש בזה
לכאורה אריכות דברים הרבה ללא צורך, וגם עיקר העניין מה משמיענו התורה בזה?
אך התורה מדבר בשבחן של ישראל כי הנה כל
המדבר כולו היה מקום חושך וצלמוות והיה מלא טומאה זוהמא ורוע מכל מיני קליפות
וחיצונים משכן הס״מ וחיילותיו, והיה הליכת ישראל שם כדי לשבור כל תוקפיה וחיליה
וכדי לבטלו ולטהר את המקום והיה מתבטל על ידי זה מכל העולם כולו. ולכן הלכו שם
ארבעים שנה שהוא כנגד מספר הארבעים מלקיות כמו שכתב בפרשת תצוה (קפד.). כי כל זה
הוא תוקפיה וחיליה דהס"מ אשר יש לו אחיזה בזה, והוא בהידין ורגלין, ויונק
מכללות החגת״ם (חסד-גבורה-תפארת-מלכות) הכלול כל אחד מעשר והם ארבעים. ולכן הלכו
במדבר ארבעים שנה לשבור תוקפיה וחיליה.
והנה יש שם במדבר גופה מקומות מחולקים
אשר שם הוא יותר מזוהם ויותר טמא והיה הצורך שיתעכבו שם ישראל זמן יותר ארוך לבטלו
ולטהר אותן המקומות גם כן. וכאשר באו ישראל למקומות הללו היה קשה להם מאוד
והיו מרגישים תיכף חושך וצלמוות וכל מיני צער ומצוקה מצרת היצר, והיו נופלים
ממדרגתם הרבה ובוודאי שהיו רוצים לברוח משם כברוח מהאש, ואחר כך באשר נתעכבו שם
וטיהרו את המקום היו רוצים להישאר שם.
וזהו שאמר הכתוב ׳על פי ה' יחנו ועל פי
ה׳ יסעו׳ - שלא הסתכלו על עצמם מאומה אלא שהיו עושים רצון ה׳ הן בהחניה והן
בהנסיעה, ׳ובהאריך הענן׳ וכו׳ והיו רוצים לברוח משם עם כל זה ׳ושמרו בני ישראל את
משמרת ה׳ ולא יסעו'. 'ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר' משום שלא היה שם מקום מזוהם
כל כך והרי היו רוצים להתעכב שם עם כל זה ׳ונעלה הענן בבקר ונסעו׳. ומדבר
הכתוב בשבחן של ישראל שהעמיסו על עצמן כל הטורח והעמל הזה כדי לכוף את יצרם
ולכובשו בכל האפשרי. והגם שהיה קשה להם מאוד עם כל זה 'את משמרת ה׳ שמרו׳ וכו'. וזה
לימוד גדול להאדם לקבל עליו דין שמים במה שנסבב עליו סיבות שונות כמה פעמים
אשר על ידי זה נופל ממדרגתו בהכרח ויש לו ניסיונות גדולים מכפיית היצר, כי כל זה
הוא מהעבודה המוטל על האדם פעמים באופן זה ופעמים באופן זה פעמים בצער ופעמים
ברווח. ועל זה נאמר ׳ביום טובה היה בטוב' (קהלת ז,יד) - ורוצה לומר לשמור את אותו
העת כבבת עיניך. ׳וביום רעה ראה' (שם) - להתחזק עצמו בכל האפשרי".
העולם הזה הוא עולם של משברים!
הגמרא (גיטין
מג.) קובעת ש״אין אדם עומד על דברי תורה - אלא אם כן נכשל בהן״.
התלמוד מנסח את הדברים בחריפות: לא נאמר
כאן שייתכן שאדם ייכשל תוך כדי לימודו ועמידתו על דברי תורה, אלא נאמר שזהו תנאי
בלעדי, שאי אפשר אחרת: ״אלא אם כן נכשל בהם!״.
המשבר הוא בעצם הליכה של
כמה צעדים אחורה על מנת לזנק קדימה. כך צריך לקרוא את המפה. בעצם אין דרך אחרת
להשגת תנופה בלי ללכת כמה צעדים לאחור.
להמחשת ההבחנה בין ׳משבר׳ לבין
׳הידרדרות׳ אפשר להצביע על מדינת ישראל ועל התפוצות.
אמנם בישראל יש אמנם משברים, יש מעידות לצערנו, אך אין קריסה, אין התבוללות.
בגולה לעומת זאת זוהי גסיסה של ממש. תהליכי הטמיעה וההתבוללות נושכים בכל פינה.
הראי״ה קוק ביטא זאת פעם באומרו: עם ישראל בגולה עובר חבלי גסיסה, ועם ישראל בארצו
עובר חבלי לידה.
משברים ישנם רק לחכם, לטיפש אין משברים. צדיק יכול ליפול, רשע איננו יכול ליפול - פשוט מאוד,
אין לו לאן...
באיגרת תשובה של הרב יצחק הוטנר[1] לתלמידו שהתאונן על
נפילותיו הרוחניות, הוא כותב בעניין זה דברים מאלפים:
״רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו
בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם - מספרים אנו על
דרכי השלמות שלהם בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.
הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו
יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת
הלשון של בעל החפץ חיים זצ״ל - אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים,
הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני
אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.
התוצאה מזה היא, שכאשר נער בעל רוח, בעל
שאיפה, בעל תסיסה, מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות - הרי הוא דומה בעיניו
כבלתי שתול בבית השם, שלפי דמיונות של נער זה להיות ׳שתול בבית השם׳ פירושו הוא
לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים
מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא לא להיות מורגז מסערת
היצר, על דרך הכתוב של ׳במתים חפשי׳.
אבל דע לך חביבי: שורש נשמתך הוא לא השלווה
של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב, ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים
כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים Lose a battle and win the war (דהיינו הפסד בקרב, ונצח
במלחמה).
בוודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל
(ואין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד, אבל אני מבטיח לך שלאחר
הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הניצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך.
החכם מכל אדם אמר: ׳כי שבע יפול צדיק
וקם׳, והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא, והיינו אף על פי ששבע יפול צדיק -
מכל מקום הוא קם, אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא
דרך ה׳שבע נפילות׳ שלו: ׳וירא... את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳ - ׳טוב׳ - זה יצר
טוב, ׳מאוד׳ - זה יצר הרע.
אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי ולוחש
באוזניך כי אילו היה מכתבך מספר לי על אודות המצוות ומעשים טובים שלך, הייתי אומר
שקיבלתי ממך מכתב טוב, עכשיו שמכתבך מספר על דבר הירידות והנפילות והמכשולים, הנני
אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.
רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.
בבקשה ממך, אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת, צייר
בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות.
ובזמן שהנך מרגיש בקירבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר
מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות עומד הנך
להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים״.
יהודי צריך להיות במצב נפשי של דרך
לא של מנוחה, כך הבעיות והקשיים לא יפתיעו אותו.
עניין זה מובא בפירוש בדברי הזוהר
הקדוש (ח"ב ב:), שמתאר את הקושי העצום שהיה לבני ישראל שגלו לבבל,
ועיקר הקושי היה מפני שהורגלו בפינוק ובשלוות חיים, ונפשם לא הוכנה לעול ושעבוד:
״אמר רבי שמעון, מאן דרגיל למסבל צערא,
אף על גב דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה
כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך
למבכי״.
בניין הארץ:
עשינו מאמץ גדול לעלות ארצה ולבנותה.
לכל העם היה ברור שכעת הזמן להילחם, למסור את הנפש, להתאמץ בבניית הארץ ובמלחמה
באויבים, כדי שבעזרת ה׳ נוכל להתיישב בארץ ולבנותה. והנה, כאן יש שאלה גדולה מאוד
- מהו היעד הסופי? מהי המנוחה והנחלה? האם הגענו אליהם?
הנה, מי שסבור שהיעד הסופי היה
לבוא אל הארץ ולבנותה, הוא מצפה כבר ליהנות ולנוח, שכן לפי ציפיותיו הוא מרגיש
שהגיע למחוז חפצו. הוא דומה למי שהסיר את בגדי מלחמה ונעל את נעלי הבית ומבקש
לנוח. ממילא, בעת הזאת, כשיש קשיים והתמודדויות עם אויבים ועם צרות, הוא עלול
להרגיש קוצר רוח וחולשה רבה, ולא יהיה לו כוח להתמודד. לעומת זאת, מי שיודע שהיעד
האמיתי הוא בית המקדש והשראת השכינה, הוא יודע היטב שלמרות כל הדברים הנפלאים
שזכינו בהם בחסדי שמים, לבנות ולהתבסס בארץ הקודש, עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל
הנחלה. הוא יודע שהיעד הוא שהר בית ה׳ יהיה נכון בראש ההרים, תתחדש עבודת הקרבנות,
והשכינה תשרה על ישראל מתוך תשובה שלמה של כולם אליו יתברך בכל לב. ממילא, מי
שיודע זאת, עודנו חדור בכוחות של עשייה, כוחות למאמץ ולהתמודדות עם קשיי הדרך. הוא
מבין שבדרך יש צרות, ואפילו קרבנות כואבים. אולם יש לו רוח איתנה וחזקה להתמודד עם
כל הקשיים, וגם עם הקרבנות הקשים והמרים, כי הוא יודע נאמנה את דרכו ואת יעדיו.
הוא איננו מבקש רק לנוח ולשקוט, כי לא ינוח ולא ישקוט עד כי יבוא גואל צדק בבניין
אריאל. ״אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי. אם אתן שנת לעיני לעפעפי
תנומה. עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר לעקב״ (תהילים קלב ג-ה). זו נקודה חשובה
מאוד שמשפיעה רבות על רוחו של הציבור ושל מנהיגיו. ככל שנדע את היעד האמיתי, כך
נבין היטב שאנו מצויים בדרך, וממילא נתמלא בכוחות המתאימים להליכה בדרך. כמו
הכוחות שפעמו בציבור בתקופת בניין הארץ לפני כמה עשרות שנים.
[1] חבר מועצת גדולי
התורה באמריקה, תמך בלימודי חול ומקצוע, המטוס שבו טס לישראל נחטף לירדן
והבב"ס הבטיח שישוחרר עד ראש השנה, חיבר את "בלבבי משכן אבנה...",
את הספר המפורסם שלו ה'פחד יצחק' הבת שלו ברוריה סיכמה משיעורים שלו והוא תיקן
והגיה.
