פרשת צו - שבת הגדול התש"פ - אמונה גדולה!

שבת הגדול - לעזוב את תרבות ומוסר מצרים

לעזוב את תרבות ומוסר מצרים

שו"ע[1]: ״שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול׳. מדוע נקרא שבת הגדול ומדוע לא שבת הגדולה - ״מפני הנס שנעשה בו׳ (או"ח  תל,א).

באיזה נס מדובר?

הסביר המגן אברהם (שם): ״שלקחו כל אחד שה (לקרבן פסח) בעשור לחודש, ואותה שנה היה (י׳ בניסן) בשבת״.

לקיחת כבש בן שנה לשם קרבן פסח וקשירתו למיטה הם מעשים טבעיים לחלוטין. איזה נס, ועוד ׳הנס הגדול', התרחש בלקיחת השה?!

עם ישראל ירד במצרים למ״ט שערי טומאה, והגיע למצב בו קטרגו עליו: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה נשתנו אלו מאלו?" (עיין בראשית רבה כא,ז).

המנטאליות שלהם עדיין הייתה כשל עבדים, שאך ראו את ״מצרים נסע אחריהם״ לפני ים סוף - ״וייראו מאד״, למרות שהיו רבים מהם (שמות יד,י. עיין אבן עזרא פס׳ י״ג).

לכן קיבל עם ישראל את הציווי - ״משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח״ (יב,כא) - למרות שהצאן הוא 'תועבת מצרים׳ (ח,כב).

בשביל לצאת צריך לעזוב – 'משכו':

סיפור הקופים בג'ונגל של סלבה לקונודה: כשדיויד היה ילד, אביו סייר בג'ונגלים המקסיקנים, וראה משהו מעניין.

האינדיאנים שחיו בג'ונגלים שם, מאד אהבו לאכול בשר קופים, ולכן ניסו לצוד אותם, אולם מאד התקשו ללכוד את בעלי החיים הזריזים.

עם הזמן, הם פיתחו שיטת לכידה מתוחכמת: הם היו משאירים ממתק בנקודה מסוימת ביער.

הקופים הזהירים היו מגיעים אליו רק כאשר אף אחד לא היה בסביבה. בבוקר האינדיאנים חזרו למקומות המחבוא, וגילו שהממתק נעלם.

אחר כך התחילו להשאיר את הממתק בתוך קליפות קוקוס חלולות, ואז קשרו את הקליפות לעצים קרובים.

לבסוף, הם הקטינו את הפתח בקליפות הקוקוס, למידה כזאת שתספיק כדי שהקוף יוכל להכניס לתוכה את ידו הריקה, אבל לא תאפשר להוציא יד סגורה שאוחזת בממתק.

הקופים נאלצו לבחור אם לעזוב את הממתק, או להישאר תקועים בקוקוס שקשור לעץ.

הקופים תמיד העדיפו לדבוק בממתק. הילידים היו מוצאים אותם צווחים בפראות, מפוחדים מהציידים, אולם בשום אופן לא שחררו את הממתק...

מאיפה לוקחים את הכח לעזוב את ההרגלים הישנים וללכת נגד התרבות המצרית בה היו שקועים?

הגמרא אומרת שאם רועה מציל גדי מפי הזאב והארי - זה נקרא ׳נס'!

בעלי התוספות מסבירים שהנס הוא שבלבו של הרועה התגלתה ״רוח וגבורה ודעת להילחם״ (בבא מציעא קו ותוד"ה מתיב).

כאשר ׳רוח וגבורה ודעת׳ מתגלה בלבו של רועה צאן - זהו ׳ניסא זוטא', כלשון הסוגיא שם.

עם שלם של עבדים שלוקח את אלילי התרבות השלטת ושוחט אותם - מדובר בנס גדול מאין כמותו!!!

בעוד כחודש נחגוג את היום הגדול, בו הכרזנו על 'הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל׳.

ההחלטה הזו הצריכה ממנהיגינו אומץ וגבורה בלתי רגילים.

הרצי״ה קוק (לתוקף קדושתו של יום עצמאותנו): ״יסודם ושרשם של כל הניסים והנפלאות אשר בהתגלותו זאת עלינו״.

מדובר בנס ענק, ניסא רבא, שראשיתו ביציאת מצרים, והמשכו בשנות הגלות, בהם שמרנו על זהותנו למרות הקשיים.

עכשיו הגיע תפקידנו להמשיכו: לבנות חברה המושתתת על ערכים ומוסר יהודים נצחיים שיביאו את כל העולם לשלום ולשמחה.

ממה אנחנו צריכים להתרחק?

א. שמות (ב,יב): "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" – צריך להחליף את המוסר הנוצרי המעוות שהשתרש בהנהגה של העם והצבא האהוב שלנו – ולתת עונש מוות לכל מחבל + גירוש של המשפחה שלו לעזה.

ב. ויקרא (יח,ג): "כְמַעֲשֵה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶר יְשַבְתֶם בָה לא תַעֲשּו".

ספרא (אחרי מות ח-ט): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', מגיד הכתוב שמעשיהם של מצריים מקולקלים מכל עממין, ואותו המקום שישבו בו ישראל מקולקל מכולם... ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה".

אם תשימו לב אלו בדיוק כותרות החדשות בזמן האחרון...

בשבת הגדול שואבים את האומץ, ה״רוח גבורה ודעת״ לימינו אנו, להכריע את ההתמודדויות שלנו בזמן הזה!

---

[1] חלק מהדרשה לקוח מדברי הרבנות הצבאית על פרשת צו התשע"ז.

פרשת מצורע ושבת הגדול: הכרה בגאולת ה' את עמו

הכרה בגאולת ה' את עמו

ויקרא (לד,מ): "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא".

כסא רחמים: מעשה בעשיר אחד שהיה קמצן גדול ולא נתן צדקה ולא לקח אשה, ורק משרת אחד היה לו כדי לעשות עסקי ביתו לאפות ולבשל בשבילו, וכל מה שהיו חכמי ישראל אומרים לו שיעסוק בפריה ורביה ויקח אשה ויוליד בנים ובנות לא היה מקשיב ומאזין להם.

לעת זקנתו מכר כל רכושו ועלה עם משרתו להתיישב בארץ ישראל כדי לזכות להקבר בה והיה בוטח בכתוב בתורה "וכפר אדמתו עמו", ואמרו כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה.

כשהגיע זמנו להפטר מן העולם ב"מ נעשה חולה ואמר למשרתו שיביא סוחר אחד וימכור לו כל החפצים שיש בביתו. הלך המשרת והביא סוחר ומכר לו את הכל, וקנה מהסוחר מרגליות טובות ואבנים יקרות בכל הכסף שהיה לו, ולא הניח מעות במזומנים אלא כדי לקנות ממנו ארון ותכריכין וקרקע לקבורה.

אמר למשרתו קח לי תרנגולת מפוטמת אחת ותעשה ממנה תבשיל של מרק עם בשר ואורז, וכך עשה והביא לו. היה אוכל מרגלית אחת וכף אחת מרק אחריו ובלע את כל האבנים הטובות. ויום השלישי נפטר לבית עולמו וקנה לו המשרת קרקע וקברו אותו בו, ואיש מאנשי המקום לא היה יודע אלו הענינים אלא משרתו בלבד.

ובלילה לקח כלי ברזל קרדום ומגריפה והלך לחפור בית קבורתו כדי לקחת את האבנים הטובות. כשהתחיל לחפור בקרדום יצא קול מקבורתו למה אתה חופר הקבורה, ומי אתה מבקש. אמר המשרת אני מבקש פה את אדוני פלוני. אמר לו אינו קבור כאן. אמר לו אנכי יודע ומכיר שזו היא קבורתו. אמר לו נכון היה קבור כאן, אבל הוליכו אותו לחו"ל במדינה אחרת. שאל המשרת באיזה מקום הוא קבור, אמר לו בקבורת פלוני החכם. אמר לו למה היה המעשה הזה. אמר לו אני פלוני החכם בחיי רציתי לעלות לארץ ישראל ולא יכולתי מפני הוצאות הדרך, ובכל יום ויום הייתי מתחנן ומבקש לפני הקב"ה שיעשה רצוני, ועכשיו שנפטרתי נתנו לי זה המקום, ואותו עשיר לא היה עוסק במצות ומע"ט ובפריה ורביה הוליכו אותו במקומי. ותלך ותמצא אותו והיא רחוקה מכאן דרך עשרה ימים.

נשק המשרת את מצבת קבורתו של החכם חזר לביתו והתקין צידה לדרך והלך לאותה העיר ושאל היכן קבורתו של אותו חכם. אמרו לו במקום פלוני, הלך וחיפש ומצא את קבורתו. ובלילה שלא הרגישו אנשי המקום הלך וחפר ומצא את כל האבנים טובות ומרגליות, מפני שנתבקע כרסו ויצאו כולן החוצה. לקח המשרת את כל העושר הזה וחזר והתישב בארץ ישראל ועשה מצות ומע"ט בממונו.

וז"ש וצוה הכהן וחלצו את האבנים דייקא דהיינו אבנים טובות אשר בהן הנגע, דהיינו שלא עסק בפו"ר וכל ימיו היה בהרהור עבירה של שז"ל דהיינו נגע"י בני אדם. והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר דהיינו עיר הקודש, אל מקום טמא שנשמתו נטמאה טומאה עולמית.

מדרש רבה (דברים ב,ח): "אמר רבי לוי, אמר משה לפניו רבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין, גבירתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי וגו' (בראשית לט,יד) ולא כפר, אלא אמר גנב גנבתי מארץ העברים, ובמשה כתיב איש מצרי הצילנו ולא מיחה".

לארץ ישראל לא מגיעים כדי למות ולכפר את העוונות או כי זה נוח לך... מגיעים מתוך אמונה ובטחון גמור בה' ובשביל להידבק בקדושתה של הארץ!

ויקרא (לד,יד): "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם".

אבן עזרא: "וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ".

הרב אורי שרקי: בפרשת וארא (שמות ו,ו-ח), ה' אומר: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

הקב"ה נשבע שהוא יביא את אותו הדור לא"י, ואת השבועה החמישית הזאת הוא לא קיים, מכיון שבתוך השבועה הוא התנה תנאי כדי לקיים את ה"והבאתי", וזה "וידעתם כי אני ה' בהוציאי אתכם מארץ מצרים".

כשעמ"י יצא ממצרים הם יכלו לחשוב שמשה הוציא אותם או שפרעה הוציא אותם, בכך שנתן להם רשות.

יהודי צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי להבין שהקב"ה הוא זה שמוציא אותם. אם לא יודעים שה' הוא זה שמוציא אותנו, לא זוכים להגיע לארץ.

כך גם ביחס לארץ ישראל. יש שתי הסברות כפרניות ביחס להקמת המדינה:

א. החילונית: הפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה.

ב. הסאטמרית: הפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה...

לא במקרה, המבחן של הגאולה הוא במסוגלות להכיר שה' הוא הגואל!

כלי יקר (ויקרא לד,יד): "... לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד,ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה...".

שו"ע (או"ח תל,א בשם הגמרא): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו - שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול".

40 שנה אח"כ, נכנסו בני ישראל לארץ ישראל בי' בניסן:

יהושע (ד,יט): "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ".

פסקתא רבתי (טו): "ר' חלבו בשם ריו"ח: הכא איתמר בעשור לחודש הזה ולהלן הוא אומר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הזה.

ר' חייא בשם ריו"ח: לקיחתו עמדה להם בירדן ואכילתו עמדה להם בימי המן".

בתאריך אחד התחילה היציאה מטומאת מצרים ('משכו...') והכניסה לארץ הקדושה.

האמונה החזקה בקב"ה בלקיחת השה ללא פחד מהמצרים – היא זו שעמדה לנו בחציית הירדן בכניסה לארץ ישראל!!!

הכניסה לארץ ישראל חייבת להיות מלווה באמונה שלימה בהנהגת הקב"ה את עמו!




* הידעתם שיש הצעת חוק שכבר מסתובבת בשלש הכנסות האחרונות, לציון יום העלייה?
הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015
מועד ציון שנתי 1. (א) יום העלייה יצוין מדי שנה ביום עשרה בניסן (להלן – יום העלייה).
(ב) חל יום העלייה ביום חג, מנוחה, שבתון, יום זיכרון או ציון ממלכתי, או ביום שלפני אחד מהימים האמורים, רשאית הממשלה לקבוע מועד אחר הסמוך ליום העלייה.  
ציון יום העלייה 2. יום העלייה יצוין –  
(1) בדיון מיוחד במליאת הכנסת;
(2) באירוע מיוחד בישיבת הממשלה;
(3) בבית הנשיא;
(4) במערכת החינוך ובצבא הגנה לישראל;
(5) בדיון ועדת העלייה הקליטה והתפוצות של הכנסת;
(6) בפעולות נוספות שיחליטו עליהן הממשלה, נשיא המדינה או הכנסת.
דברי הסבר:
מטרתו של חוק מוצע זה היא להביא להטמעת ערכה וחשיבותה העליונה של העלייה בעבר, בהווה ובעתיד, לחיזוקו הפנימי של עם ישראל, כבסיס לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להתפתחותה ולעיצובה כחברה רב-תרבותית בעלת שפת-אם משותפת ועתיד משותף.
לשגשוגה של מדינת ישראל תרמו רבות בעיקר אלו שעזבו את שהיה להם בניכר ועלו לארץ ישראל. יתרה מכך, העלייה היא סמל להיסטוריה היהודית שבה היהודים קיימו את חייהם בארץ ישראל, גורשו ממנה, אך לא זנחו אותה לרגע וחזרו אליה, לביתם ההיסטורי, כחלק מהפלא הציוני והלאומי.
בהצעת חוק זו מוצע לקבוע יום ציון לאומי לתרומתה של העלייה והעולים למדינת ישראל, באמצעות פעולות מגוונות, הן בתחום החינוך והן בתחום התרבות. הצעת החוק באה לקדם את שילוב התרבויות בחברה הישראלית המגוונת, ברוח החינוך לקבלת השונה ותרומת העולים למדינת ישראל. 
יום העלייה יצוין ביום עשרה בניסן, בו על פי המסורת, צלח יהושע בן נון את נהר הירדן יחד עם כל בני ישראל וניתן להחשיבו כעלייה הראשונה של כלל ישראל. 
הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברי הכנסת אברהם מיכאלי ויעקב מרגי (פ/1783/19), על ידי חבר הכנסת יואל רזבוזוב (פ/2381/19) ועל ידי חברי הכנסת רוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת (פ/2416/19), ועל שולחן הכנסת העשרים על ידי חבר הכנסת רוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת (פ/1738/20).

---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
י"א באב התשע"ה – 27.7.15

פרשת מצורע ושבת הגדול - אתהפכא חשוכא לנהורא

אתהפכא חשוכא לנהורא

ויקרא (יד,א-ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ".

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: מדוע האריכה פרשתנו בלשונה וכתבה "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע"? לכאורה היה עליה לכתוב "והנה נרפא הצרוע", וזהו!

אלא, נגע צרעת בא על מי שדיבר לשון הרע, או הוציא שם רע. וידוע, שהצרעת היא מחלה קשה, ואפילו כיום אין לה תרופה.

אבל אומר בעל אור החיים הקדוש, שהצרוע יכול לרפא את עצמו על-ידי שיחזור בתשובה. ולכן נאמר "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע" – הצרוע הוא שיכול להביא רפואה לעצמו – על-ידי תשובה. וכלשונו של הרב: "מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו".

מעין זה אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א, שאפשר לנסות לנבור בתוך נפשו של אדם ולנסות להחזירו בתשובה. אבל מי שבאמת רוצה לחזור בתשובה – עליו לקום בעצמו ולעשות מעשה. זה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נעים והרבה יותר מהר.

ברכות (ז.): "א"ר יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנא' (הושע ב,ט) 'וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה' וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות שנאמר (משלי יז,י) 'תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה'".

נכון שיש עשרת ימי תשובה, ויש ראש השנה ויום כיפור. יש מעלה בקריאת ספרי מוסר והלכה ויש דרשות של חכמים שמעוררים את האדם לתשובה. אבל העיקר הוא האדם עצמו, שצריך לעשות את המעשה בעצמו.

הרב קוק (אוה"ק ג' מוסר הקודש מז'): "אין שום ישועה שלמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

הגאולה היא כשהרע מתהפך בעצמו לטוב!

עפיפוני המחבלים הפכו לחוטי עירוב.

השבת הזאת נקראת שבת הגדול, על שם הנס הגדול שהיה במצרים, כאשר בני ישראל החלו להכין את הכבש לקרבן הפסח וסיפרו למצרים שעוד מעט תבוא מכת בכורות וכל בכורי מצריים ימותו, נלחצו הבכורים והחלו במאבק למען שחרור היהודים ממצרים, וכשזה לא הועיל, המאבק נהיה אלים והם החלו להילחם בהוריהם ולהרוג בהם, כדי שישלחו את עם ישראל ממצרים שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם".

על שם נס זה שקרה בשבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הזו "שבת הגדול" כלומר שבת שבה נעשה נס גדול.

הרבי מליובאוויטש שואל מהו הנס הגדול, הרי אחרי שראו תשע מכות בהם כל דבריו של משה התקיימו במילואם ברור שכשהבכורים שומעים שהם הולכים למות הם יילחמו בכל הכוח כדי למנוע את המוות הקרוב?

מסביר הרב שתכלית הבריאה איננה בכך שהטוב ינצח את הרע אלא בהפיכת הרע עצמו לחלק מהטוב ובלשון הקבלה "אתהפכא חשוכא לנהורא" שהחושך יהפוך לאור!

כל המכות שהמצרים  קיבלו עד לשלב זה היו מכות שהטוב הנחית על הרע, המכה העשירית סימנה את תחילת ההפיכה של הרע עצמו לטוב, כשהבכורים, שסימלו את הכוח החזק של מצריים, נלחמים בעמם כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצריים ולהגיע לארץ ישראל.

זהו נס גדול שהרע עצמו מסייע לטוב ומשלים את תכלית של העולם.

כתוב שבגאולה בשבת הגדול יראו סימנים של גאולה!

כל מי שרק פותח את עיניו להשגיח בגאולת ה' את עמו שם לב לתופעה של "מכה מצרים בבכוריהם" כאשר שונאי ישראל עסוקים בלהילחם האחד בשני מכל הכיוונים של ארצנו הקדושה!

יהי רצון שכשם שבמצרים זו היתה המכה האחרונה שסימלה את סוף הגאולה (כי כבר שנה לפני כן בתחילת המכות, נגאלו מהשיעבוד) נזכה גם אנו לראות בימים אלו של חודש ניסן את סוף הגאולה השלימה.

שבת הגדול - מעלת סיפור יציאת מצרים לילדים ולעצמך

מעלת סיפור יציאת מצרים לילדים ולעצמך

שמות (יב,ט): "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ".

גם על התינוק, היושב במעי אמו נאמר בגמרא (נדה ל), שהוא יושב ו״ראשו על כרעיו ועל קרבו״.

מדוע נאמר בשני אלו ״ראשו על כרעיו ועל קרבו״?

אלא, יש קשר בין השנים. כמו שהתינוק יוצא לאויר העולם מבטן אמו בלי שום חטא ועון - כך זוכה כל אדם, בליל הסדר - נמחלים לו כל עונותיו, והוא כבריה חדשה, כמו תינוק שזה עתה נולד.

בענין זה מסופר על האדמו״ר שלום מבעלז זיע״א, שפעם בליל הסדר בשנת תרמ״ה, הגיעו שני אחים אל שלחנו הטהור, כדי לערוך עמו את הסדר. וכיון שאחד מהם היה אלם, הופתעו כלם מאוד, כשפנה אליו הרבי, ואמר לו: ״הלילה תקדש אתה על הכוס, ותוציא את כלנו ידי חובה״! כשרמז האלם, שאינו יכול לדבר, הרעים הרבי בקולו ואמר: ״כן!!! אתה תקדש!!! קום ואחוז בגביע הקידוש״!! פחד ורעדה פשטו בגוף האלם, וכשהוא מזדעזע בכל גופו, קם ואחז בגביע, ולהפתעת כלם החל הוא לומר את הקידוש מלה במלה!

כשראה הרבי את מבטיהם התמוהים של המסובים, פתח ואמר: ״כתוב בתהילים (פא,יא): ״אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ״.

מה הקשר בין יציאת מצרים לבין הכתוב ״הרחב פיך ואמלאהו״, שפירושו מילוי משאלות לבו של האדם"?

ותרץ האדמו״ר מבעלז זיע״א, ואמר: ״הפסוק בא ללמדנו, שבליל הסדר אנו בריה חדשה, ונמחלים כל עונותינו, ולכן יכולים אנו לבקש ככל העולה על לבנו. ולכן בקשתי מה׳, שיושיע את האלם הזה, בבחינת ׳הרחב פיך ואמלאהו', וברוך ה', נעניתי"!!!

בהפטרת שבת הגדול כתוב: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם".

"אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" - אותו החסד ואותו הפסח שהקב"ה פסח על בתי אבותינו, אותם הענינים והגילוים, "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה", שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אני ה', אני ולא שרף, אני ולא אחר, אני הוא.

כל זה חוזר בכל שנה ושנה.

"וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" - אתם בני ישראל לא הכנתם כלים.

אחד הכלים הגדולים שיש בפסח הוא הדיבור והסיפור בשבח הניסים הגדולים שקרו לנו ביציאת מצרים.

כמה שאדם 'ירחיב את פיו' בענין 'המעלך מארץ מצרים' ככה ה' יעשה לו 'ואמלאהו'!

"... לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאואר", ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו להקים עולם חדש, הם נחתו ב...אמריקה. והיו ראשוני המיסדים והבונים של ארץ ואומה זו. היה זה מאורע גדול בתולדות אמריקה.

אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אניה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת. מה יודע ילד אמריקאי - ואף מבוגר - כמה אנשים היו באניה זו, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שיסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

והנה - יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, כל ילד יהודי בעולם - באמריקה, רוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה - יודע בדיוק: אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמשה עשר בניסן. מה לבשו? מתניהם חגורים ומקלם בידם. הם אכלו מצות, והגיעו אחרי 7 ימים לים סוף, הוא גם מכיר גם את מסלול המסעות במדבר וקורותיהם במשך 40 שנה: אכלו מן ושליו ושתו מים מבאר מרים. הגיעו לארץ דרך הירדן מול ירחו, ואף שמות משפחותם לבית אבותם יצטט מן החומש...״

דברים אלו השמיע ראש הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון, לפני ועדת חקירה האנגלו-אמריקאית של האו״ם, ברצותו לשכנע את אומות העולם בצדקת זכותנו על ארץ ישראל.

יהודי אינו יכול לראות עצמו רק כחוליה העומדת בפני עצמה. הוא קשור לדורות שלפניו, ויש לו אחריות כלפי הדורות שאחריו. ״דע מאין באת ולאן אתה הולך...״ אומר לנו התנא באבות.

ירמיהו הנביא אומר לעם ישראל (ירמיהו לא,כ): ״הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה".

משל למה הדבר דומה? לאדם שיצא מהעיר והיה עליו להגיע לעיר אחרת שלא היתה מוכרת לו. הוא הגיע לפרשת דרכים, והתפלא שאין שם שילוט מתאים. לפתע הבחין שהשלט המורה על היעדים השונים נפל ומונח על האדמה. הוא הרים את השלט אך לא ידע כיצד יש להניחו, ולהיכן לכוון את חיציו... לפתע צץ במוחו רעיון: הרי את כיוון העיר ממנה הוא בא הוא ודאי יודע, הוא כיוון את החץ המורה על כיוון העיר ממנה בא, וממילא הסתדרו גם שאר החיצים והוא ידע היכן עליו לפנות.

אם ברצוננו לדעת לאיזה כיוון אנחנו צריכים לצעוד - עלינו לתקוע שלט ולראות בשלט מהיכן באנו, ואז נדע לאן ללכת...

בנימין ד'יזראלי (1804-1881) היה אחד מן הפרלמנטרים המזהירים באנגליה, שכיהן גם כראש הממשלה וכשר אוצר.

מסופר כי באחד הדיונים בפרלמנט האנגלי, בעת שאחד הצירים סנט בו בהערה אנטישמית, ענה לו ד׳יזראלי בגאון: "בשעה שאבותיך דילגו על העצים ביערות אירופה - אבותיי היו כהנים ונביאים במקדש ה״...

ליל הסדר זה הלילה שבו אתה מלחים את החוליה הבאה בשרשרת!

"אתם הפרק הבא בתנ"ך"!

הילדים שלך הם החוליה הבאה של עמ"י!

אבל הסיפור הזה הוא לא רק לילדים הוא גם לעצמך!

"וכל המרבה הרי זה משובח" – הוא נהיה יותר משובח!!!

הרב נבנצאל: "כשם שעצם הדיבור וההרהור הרע משפיל את נפש הנכשל בהם, גם כשאין מי ששומע אותו, כך סיפור יציאת מצרים יגביה את נפש העוסק בו גם אם הוא לבדו. לכן פסק הרמב"ם: 'היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה' (הלכות חמץ ומצה ז,ג)".

שפת אמת (תרל"ה 'ואפילו' 'ולמען', תרל"ז 'בכל', תרל"ט 'כל', תר"מ 'כל', תרמ"ח 'בענין', תרנ"א 'איתא'): "סיפור יציאת מצרים מביא דעת... מעורר כח הגאולה... מביא ימות המשיח ולביאת משיח... זוכין להמשיך מלכות שמים עלינו... נגאלים עוד מתחת יד היצר הרע ומתעלין ביותר... ע"י זכירת יציאת מצרים: יכולין לברר התערובות ולזכות להארת עץ החיים... זוכין לתורה בלא יסורים בפועל ממש".

אור החיים הק' (שמות יג,ח) אומר שזו סגולה לבן זכר: "ואפשר עוד שירמוז באומרו והגדת לבנך שאם יגיד הגדה האמורה בענין יזכהו ה' שיגיד לבנו".

שבת הגדול - הכנה לפסח - השתדלות וגאולה

הכנה לפסח - השתדלות וגאולה

שבת הגדול שלום!

השבת נקראת שבת הגדול - אחד הטעמים הוא על שם השבת לפני פסח שבה קשרו בנ"י את הכבש למיטה על מנת לשוחטו לאחר 3 ימים! ונעשו להם אז ניסים גדולים!!!

למה ה' ציוה שזה יהיה דווקא בשבת? הרי זה חילול שבת למשוך את השה ולקשור אותו?
הרי הטומאה היתה כ"כ גדולה עד כדי כך שאם מלאך היה יורד להציל את עמ"י גם הוא היה נטמא!
אז עם טומאה כזאת - איך בנ"י יכולים לקחת את העבודה זרה ולקשור אותה?

בשבת בבוקר מקבלים מוחין דגדלות ואורות מאוד גבוהים מאבא ואמא (כאילו שמניחים תפילין דרש"י ור"ת ביחד!!!) ורק ככה אפשר להשבית את העבודה זרה!!!

כתוב בהפטרת שבת הגדול "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא", ה"אור החיים" הקדוש אומר (מלאכי ג' כ"ג ואו"ח, שם) שהמילה "הנה" תמיד מצביעה על משהו סמוך בהווה, וגם כתוב "שולח" ולא "אשלח". הנה אני שולח. זה כל שנה!!!

כתוב שבגאולה העתידה אנחנו נרגיש כבר בשבת הגדול את ההתחלה של הגאולה לכן אנחנו כ"כ מצפים לשבת הזאת!!!

הגדה של פסח: "פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבותֵינוּ אוכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים". כלומר פסח – על שום שפסח על הפתח.

אומר רבי לוי יצחק מברדיצוב, מה הקב"ה מבקש מהאדם? פתחו לי פתח. כלומר סיעתא דשמיא מובטחת לכל אדם שיפתח לקב"ה פתח בגודל חור של מחט. אומר לו הקב"ה אתה צריך לפתוח לי רק פתח של מחט ואני אתן לך פתח של אולם, זה פתח גדול מאוד.

אז איך זה שאנחנו משתדלים ולא נפתח לנו פתח כפתחו של אולם? לפעמים בן אדם אומר אני כל כך משתדל, כל כך אני עושה, ואני לא רואה שום פתח שנפתח. אומרים לו כנראה שאפילו חור של המחט לא פתחת. למה אומרים לו את זה? כי הקב"ה הוא בכוננות מתמדת. בקלי קלות הוא פותח פתח כפתחו של אולם. כבר הכל משורטט ומוכן. הוא יעשה רק פעולה קטנה ואז הכל נופל ויהיה לך פתח של אולם. ואם זה לא נפל – הפתח של המחט לא עשית!
ה' רוצה פתח מפולש! מעבר לעבר. ממקום למקום שיחדור חדרי בטן. פתח אמיתי של תשובה. פתחו לי פתח.

כל השנה כולה הקב"ה לא עושה כלום בלי שאתה תפתח את הפתח. בליל הסדר אומר רבי לוי יצחק מברדיצוב, הוא פסח על הפתח. גם את זה אתה לא צריך לעשות. אני אעשה בשבילך הכל. הכל תקבל. ה' מדלג. פוסח על הפתח. כלומר כל הלילה הזה הוא אתערותא דלעילא וזיווג עליון מצד הקב"ה עלינו.

מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לקבל את האור הזה?

בהפטרת שבת הגדול יש פסוק: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם".

"אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" - אותו החסד ואותו הפסח שהקב"ה פסח על בתי אבותינו, אותם הענינים והגילוים, "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה", שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אני ה', אני ולא שרף, אני ולא אחר, אני הוא.

כל זה חוזר בכל שנה ושנה.

"וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" - אתם בני ישראל לא הכנתם כלים. אני ה' לא שָׁנִיתִי, אני משפיע עליכם כל ליל הסדר, אבל למה הבן אדם נשאר אותו דבר? למה הוא לא יוצא מהמצרים שלו? למה הוא לא יוצא לחרות? למה הוא לא נגאל? פשוט - לא הכנת כלים!

מהם הכלים? הכלים זה כל הסדר של ההגדה: ארבע כוסות, וארבע כזיתות, וכל הסדר של קדש ורחץ כרפס יחץ וכו' לכן צריך שיהיה היין למהדרין, והמצות למהדרין, במזיגה של כל כוס וכוס להדיח ולשטוף, והסבה לצד שמאל שאם לא הסב צריך לחזור, כי הסוד של כל הלילה הזה הוא הכנעת השמאל, הדינים וכל כוחות הטומאה מצרים ופרעה, לכן מסיבים על צד שמאל להכניע את הדינים.

כל מצווה ומצווה, כל דקדוק ודקדוק שאנחנו עושים, אנחנו מכינים כלי לאור מסוים.

אבל לפני ליל הסדר יש לנו את הכלי הכמעט הכי חשוב שעל ידו יהיה אפשר לקבל את האור של הקב"ה: לבער את החמץ!

שאל רבי אלעזר את רבי שמעון בזוהר הקדוש: אבא, אם כל כך יש מעלה לפסח, למשל בענין של ביעור חמץ, אז למה לא נתרחק מחמץ כל השנה? אמר לו: אם מתרחקים ממנו בפסח, בשבעת הימים האלה, אתה רחוק ממנו כל השנה. כבר אין לו משמעות.

כמו שמבטיח רבנו האר"י, מי שנזהר מחמץ במשהו בפסח – מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה!

הרבנית צביה אליהו סיפרה ששנה אחת בליל בדיקת חמץ הרב אליהו התעורר ב2:30 בלילה ואמר לה חלמתי שיש לנו חמץ בבית! אמרה לו איך יכול להיות?!? אמר לה לא יודע בואי נבדוק, בדקו בכל הבית ולא מצאו אמרה לו תעשה שאלת חלום, עשה מה שעשה ואמר לה תפתחי תנ"ך איפשהו באמצע תספרי 19 שורות 12 מילים איזו מילה יצאה לך? אמרה 'רפואות' אמר לה לכי לארון תרופות. הלכה לארון ומצאה תרופה של שמן חיטה שהרופא הביא לה לאחד הילדים אחרי בדיקת חמץ והיא שמה את זה בארון...

יה"ר שה' יזכה אותנו להרגיש כבר השבת את אור הגאולה ונזכה לאכול בבית המקדש בפסח מן הזבחים ומן האילים!!!

פרשת אחרי מות – שבת הגדול והכנה לפסח - אמונה

הכנה לפסח - אמונה

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהושֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפון שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אותו הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּותֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית.

ישנן מספר שאלות שיש לשאול על מעשה זה:

א.    מדוע כל החכמים הללו התקבצו בבני ברק, עירו של רבי עקיבא? הלא הם גרו במקומות אחרים... [רבי יהושע בפקיעין... רבי אליעזר בלוד...]

ב.     בגמרא במסכת סוכה [דף כ"ז, עמוד ב'] מובא בשמו של רבי אליעזר שהוא היה "משבח את העצלנים ברגל", כלומר, רבי אליעזר היה משבח את מי שנשאר בביתו בימי החג כיון שעל ידי כן הוא משמח את בני ביתו. אם כן, מדוע רבי אליעזר נוהג בשונה ממנהגו?

ג.       אם כבר אדם עוזב את ביתו ברגל, מן הראוי שהתלמידים ילכו אל הרב ולא להיפך. והרי ידוע לנו שרבי אליעזר היה רבו של רבי עקיבא וכן שהנשיא באותה תקופה היה רבי אלעזר בן עזריה... אם כן מדוע הרב של רבי עקיבא והנשיא הולכים דווקא לעירו של רבי עקיבא ולא להיפך?

את התשובות לשאלות אלו נוכל למצוא על ידי התבוננות בתקופה שבה היו חיים אותם החכמים.

תקופתם היתה בזמן הסמוך לחורבן בית המקדש... מצב הרוח בעם היה קשה מאד... היו עדיין מאבקים עם הרשעים ששלטו בארץ... ובמצב כה קשה, מה מוטל עלינו לעשות? לשאוב אמונה וכוחות חדשים!

מיהו האדם המתאים ביותר ללמד אותנו שיעור באמונה ושיעור מיוחד על הכוחות שיש בנו?

רבי עקיבא!

זהו רבי עקיבא שמסופר עליו בגמרא במסכת ברכות [דף ס', עמוד ב'] שפעם אחת הוא הלך בדרך והגיע לאיזושהי עיר.

רבי עקיבא עבר בין כל בתי העיר כדי לחפש מקום ללון בו.

מהבית הראשון שהוא דפק על דלתו, נשמעה הצעקה המוכרת: "תרמנו כבר!!"

רבי עקיבא הבין שהוא לא רצוי שם ואמר: "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה!"

בבית השני כלל לא התייחסו לדפיקותיו של רבי עקיבא, וגם כאן הוא אמר: "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה!"

בקיצור, אף אחד מבני המקום לא הסכים לארחו, ולכן רבי עקיבא לקח את חמורו [ששימש לו כרכב], תרנגולו [ששימש לו כשעון מעורר בבוקר], והנר [שלאורו הוא יכול היה ללמוד תורה בשעות הלילה המאוחרות] שהיו ברשותו ויצא לתחומי לעיר כדי ללון בשדה הסמוך.

אף על פי שזו חוויה לא נעימה לישון בשדה, ובפרט שרבי עקיבא כנראה כבר היה בגיל מתקדם מאד [לפחות 80...] – רבי עקיבא לא מתלונן לרגע ומפזם בכל עת את המשפט שאצלו הוא פשוט דרך חיים: "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה!"

בלילה, באה רוח וכיבתה את הנר! [עלינו לזכור שבתקופתם לא היו גפרורים...]

כל אדם נורמלי שהשקיע בהדלקת נר במשך זמן רב ואותו נר כבה היה מתעצב קלות, אך רבי עקיבא הבין שהכל מאת ה' יתברך, אמר באמונה שלמה ש"כל מה שעושה הקב"ה – לטובה!" והמשיך ללמוד בחושך.

בא חתול וטרף את התרנגול! [זה אומר שצריך לסמוך מעכשיו על השעון הביולוגי...]

כל אדם נורמלי מיד היה מתעצבן ולפחות זורק אבן לעבר החתול כדי להחזיר לו, אך רבי עקיבא המשיך ואמר כדרכו: "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה"!"

בא אריה וטרף את החמור! [מעכשיו – אין וולבו!! רק מסע כומתה ארוך ברגל...]

מי לא היה משתגע מכל מה שעבר על רבי עקיבא?? גם זרקו אותו מהעיירה והוא נאלץ לישון בשדה [בלי שק שינה...] וגם כמעט כל מה שהיה ברשותו (הפנס, האיפון עם השעון מעורר והרכב) אבד בין לילה... אך רבי עקיבא, כאיש אמונה אמיתי, אומר וחי ש"כל מה שעושה הקב"ה – לטובה"!

בבוקר המשיך רבי עקיבא בדרכו והלך דרך אותה עיר שלא הסכימו תושביה לארחו. והנה הוא גילה שבלילה באו לגיון של צבא זר לאותו מקום ושבו את כל בני העיירה בשבי.

אמר רבי עקיבא: "אילו הייתי נשאר בעיר או שהנר שלי היה דלוק או שהחמור או התרנגול היו עושים רעש – גורלי היה כגורלם!"

לאחר מעשה זה שב רבי עקיבא ולימד את תלמידיו: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל מה שעושה הקב"ה – לטובה!"

כאשר אנו קוראים את הסיפור על רבי עקיבא אנו שוכחים לפעמים דבר אחד קטן... רבי עקיבא לא ידע שלמחרת בבוקר הוא כבר יזכה לראות את הטובה שצמחה מכל ה"מקרים" שקרו לו... מבחינת רבי עקיבא, יכול להיות שהוא לעולם לא יבין איזו טובה צמחה ממאורעות אותו הלילה... אך לאיש אמונה אמיתי זה לא משנה! איש אמונה אמיתי יודע בוודאות ש"כל מה שעושה הקב"ה – לטובה!", אף אם הוא לא מבין מהי הטובה ואף אם יכול להיות שלעולם הוא לא יבין מהי הטובה, הוא בטוח שה' יתברך תמיד רוצה בטובתו ומנהל את העולם למען טובתו הנצחית!

זהו השיעור שבאו החכמים ללמוד אצל רבי עקיבא... כשהמצב קשה צריך לשאוב אמונה, מיהו המורה לאמונה? רבי עקיבא!! לכן כולם התקבצו לבני ברק באותה שנה קשה.

בגמרא (יבמות טז.) מופיע הסיפור הבא:

בימי רבי דוסא בן הרכינס... אמר להן רבי יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי ר"ע. הלכו ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך. אמר לה: יכנסו. ונכנסו. תפסו לרבי יהושע והושיבהו על מטה של זהב. א"ל: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. אמר לו: מי הוא? רבי אלעזר בן עזריה. אמר: ויש לו בן לעזריה חבירנו?! קרא עליו המקרא הזה 'נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם', תפסו והושיבו על מטה של זהב. א"ל: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. א"ל: ומי הוא? עקיבא בן יוסף. א"ל: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו?! שב בני שב, כמותך ירבו בישראל!!

כאמור, נכנסו רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא לפני רבי דוסא בן הרכינס כדי לדון עמו בהלכה מסוימת.

רבי דוסא הושיב מיד את רבי יהושע לידו.

החלק המעניין מתחיל בהתייחסות של רבי דוסא לשני החכמים האחרים שהגיעו עם רבי יהושע.

כאשר רבי דוסא שמע שרבי אלעזר בן עזריה הגיע הוא שמח בכך שיש ממשיך דרך טוב לחברו עזריה והושיבו על מטה של זהב.

לעומת זאת, על רבי עקיבא מתבטא רבי דוסא בצורה מעניינת: ירבו כמותך בישראל!

נשאלת השאלה, מדוע דווקא על רבי עקיבא אמר רבי דוסא אמירה זו... וכי ח"ו לא היה טוב לו היו רבים בישראל כרבי אלעזר בן עזריה...?

התשובה נעוצה בשיעור השני שמלמד אותנו רבי עקיבא. רבי עקיבא מלמד אותנו ש"אין ייאוש בעולם כלל"... רבי עקיבא מלמד אותנו שלא משנה מי אתה ולא משנה מה "תנאי הפתיחה" שלך – גם אם נראה שהסיכויים שלך לגדול בתורה אפסיים – תמיד יש סיכוי!

אין אדם שלא יכול להיות צדיק!! גם את עניין זה למדנו מחייו של רבי עקיבא.

רבי עקיבא היה עם הארץ עד גיל 40! (אבות דרבי נתן, פרק ו') רק בגיל 40 הוא התחיל ללמוד... בהתחלה הוא למד את אותיות הא'-ב'... לאחר מכן מקרא... משנה... עד שהפך להיות גדול הדור!

אם מבקשים מאדם שפוי להמר האם יצא מרבי עקיבא תלמיד חכם, כל אדם בעל דעת היה קובע נחרצות שלא... מה היו תנאי הפתיחה של רבי עקיבא?

א.    הוא היה בן גרים – ללא ייחוס לשושלת תלמידי חכמים וללא זכות אבות מיוחדת. לעומתו, רבי אלעזר בן עזריה היה דור עשירי לעזרא הסופר [תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק א', הלכה ו'].

ב.     הוא היה עני – ועניות בדרך כלל מפריע לשלוות הנפש של האדם. לעומתו, רבי אלעזר בן עזריה היה עשיר גדול! מסופר עליו בגמרא במסכת שבת [דף נ"ד, עמוד ב'] שהוא היה מעשר בכל שנה מצאנו 12,000 עגלים! בחישוב קל יוצא שבכל שנה היו נולדים לו בעדר 120,000 עגלים חדשים!

ג.       הוא לא למד תורה מגיל צעיר – רבי אלעזר בן עזריה מעיד על עצמו "הרי אני כבן שבעים שנה" ומבואר בגמרא במסכת ברכות שכאשר מינו אותו לנשיא הוא היה בסך הכל בן 18...

לכן אומר רבי דוסא דווקא על רבי עקיבא "ירבו כמותך בישראל", למה דווקא אנשים כמו רבי עקיבא? כי רבי עקיבא מסמל את זה שלכולם יש סיכוי! רבי עקיבא הוא האדם המתאים ביותר ללמד אותנו שכל אחד יכול להיות עבד ה' אמיתי, לא משנה כמה גרועים תנאי הפתיחה שלו!

לעניות דעתי, אלו שני המסרים שבאו החכמים ללמוד בבני ברק:

א.    חיזוק באמונה בה' יתברך, שכל מה שה' יתברך עושה הוא לטובתנו, אף כשאיננו מבינים ואף אם המצב נראה קשה מאד...

ב.     חיזוק באמונה של האדם בעצמו! זה חשוב שהחכמים יקבלו חיזוק בעניין זה הן מצד האמונה בעצמם והן מצד האמונה שצריכה להיות בעם ישראל היקר שאותו הם מדריכים!

ויקרא (טז,ג): "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ".

'זאת' זה ספירת המלכות, השכינה הקדושה, הספירה האחרונה, המקום החשוך ביותר, המקום בו צריך אמונה פשוטה. עם הכח הזה, אהרון הכהן יבוא אל הקודש!

כמו שאומר דוד המלך (תהלים כז,ג) "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה - לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה - בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" (תהילים כ"ז ג'). כך היה מנצח בכל המצבים הקשים[1].

כשיש אמונה, יש הכל. יש שמחה ובטחון. הנפש שקטה. אין לחץ, אין דאגה, אין כעס. אדם מאמין שהכל בא לו מאת ה', והכל הוא לטובתו הנצחית.

אהרן הכהן לוקח את הכח הזה כדי לכפר על בני ישראל, ואנחנו לוקחים את הכח הזה כדי להיגאל בפסח (בשבת הגדול משכו באמונה גדולה את השה וקשרו אותו למיטה, והמצה היא לחם של אמונה כדברי הזוה"ק).

---

[1] ר' נחמן (ליקו"מ ח"ב, ה): "העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה. כי יש סובלים חולאים, שיש להם מכות מופלאות, רק בשביל נפילת האמונה. כי על ידי נפילת האמונה באים מכות מופלאות שאין מועיל להם לא רפואות ולא תפילה ולא זכות אבות".

ר' נתן (ליקוטי הלכות, גילוח ג', ח): "כי אי אפשר להשיג שום השגה ולדעת שום ידיעה בהתנוצצות אלוקותו יתברך, כי אם על ידי האמונה הקדושה אשר היא השער שדרך שם נכנסין לכל הקדושות, לכל ההשגות ולכל הידיעות הקדושות, בבחינת "בזאת יבוא אהרן אל הקודש". זאת בחינת אמונה, שהיא יסוד כל התורה, כמו שכתוב: "כל מצוותיך אמונה", וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש להאדם בעבודת ה' יתברך אי אפשר לנצח כי אם על ידי האמונה הקדושה, כמו שכתוב: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", היינו שעיקר בטחונו ותקוותו היה באמונה שנקראת זאת כנ"ל, דהיינו שהיה יודע שהוא חזק באמונה בה' יתברך ועל כן הוא חזק שבודאי יעמוד נגד כל המחנות והמלחמות של היצר הרע והסיטרא-אחרא. כי בודאי יכול לנצחם ולשברם, מאחר שיש לו אמונה חזקה בה' יתברך".