Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שני, 25 בפברואר 2019

פרשת ויקהל - בצלאל - להביא את האור לתוך הצל!


בצלאל - להביא את האור לתוך הצל!



שמות (לה,ל-לא): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה".

בצלאל הוא האמן המופלא המופקד על מלאכת המשכן. נער צעיר, אשר לפי חז"ל היה בסך הכל בן שלוש עשרה שנים כאשר בנה את המשכן.

בצלאל היה מיוחד עד כדי כך שמשה רבנו מעורר את עם ישראל להתבונן בפלא הגדול הזה, בנער-אומן שהוא תופעה יוצאת מגדר הרגיל: "רְאוּ קָרָא ה'...".

חז"ל דרשו את שמו של בצלאל "בְּצֵל אֵל", נמצא בצל ה' ויודע לכוון לדעתו. אבל למה דווקא צל?

קודם נשים לב שבצלאל הוא בן אוּרִי, לשון אור. גם הסבא קשור, שהרי חוּר פירושו צבע לבן, חִוֵר, כמו שקראנו במגילת אסתר "חור כרפס ותכלת". צֵל בן אוֹר בן לבן.

צל הוא מקום חשוך, נדמה שלא מאיר בו אור הקב"ה – זהו "חלל הצמצום" שבתוכו נברא העולם. בתודעה הראשונית שלנו, אנחנו נמצאים במקום חשוך, מרוחק ומנותק מה'.

והנה פלא, בתוך חלל הצמצום בוקע קו של אור, אור אלוקי הממלא את המציאות הנבראת בתוך החלל. זהו השלב השני בתודעה, תחילה היה חשך ואז "ויהי אור" – בצלאל בן אורי.

ועוד יותר, חלל הצמצום החשוך (שנראה כמו חוֹר שחור) הוא בעצם לבן, חוּר. כי "הצמצום אינו כפשוטו", ואורו האין סופי של הקב"ה נמצא ממש אתנו כאן.

את זה עשה בצלאל! הביא את האור של הבורא למקומות הכי חשוכים בצל – אל! הביא את שם 'אל' שזו המשכה של חסדים לתוך הצל!!!

איך ממשיכים את האור לתוך הצל?

בניגוד לעובדה שלרוב נחלקים הכוחות והכישרונות בין אנשי הרוח ובין אנשי המעשה, כמו שאומר האברבנאל: "החכמים בחכמה עיונית, דל כוחם בחיי המעשה" - הייחודיות של בצלאל היתה בשילוב המיוחד והלא מצוי של איש רוח שהוא גם איש מעשה - מצד אחד נאמר עליו "וימלא אותו רוח א להים" ומצד שני היתה לו היכולת המעשית "לעשות בכל מלאכת מחשבת".

גם בימינו יש אנשי אמונה וחזון ויש אנשי מעשה, הציונות החילונית, אשר הצליחה בבניין הארץ, צמחה מתוך התרחקות מתורת ישראל, ומנגד עמד עולם של תורה בחו''ל שבחלקו הגדול לא היה נטוע בעולם המעשה ובהוויה הציונית בארץ ישראל.

גם היום יש ניגודים ומחלוקות בין אנשי המעשה ואנשי האמונה והחזון, הבאים לידי ביטוי בתחומים רבים בנוגע לדמותה היהודית של מדינת ישראל, ליישוב הארץ, וליחסנו לאומות העולם.

הגאולה היא השילוב של הרוח והמעשה!

כמו שנאמר בישעיהו: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע".

גם המשכן והמקדש הם שילוב של רוח וחומר:

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן".

רש"י מביא את המדרש: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר 'הוקם המשכן', הוקם מאליו".

כך אפשר להסביר כיצד יבנה בית המקדש השלישי. מצד אחד, בניין המקדש הוא מצוה המוטלת עלינו, וכן כותב הרמב"ם שמלך המשיח יבנה את בית המקדש. אך מצד שני, יש מקורות האומרים שהבית השלישי ירד משמיים. והנה לנו הסבר המחבר בין הדברים: כמו שמשה רבינו הקים את המשכן בידיו ממש, כך אנחנו נבנה בידינו את בית המקדש השלישי, אבל בתוך מעשה ידינו יתלבש הכוח האלוקי – טבע ונס יחד.

רמח"ל (משכני עליון - דרגת השראת השכינה בבית העתיד): "אבל לעתיד, לא די שיהיו דומים, אלא שהבית העליון יתפשט ויגיע למטה. והוא משרז"ל, שמקדש שלישי הוא מעשה ידיו של מקום, כי לא יעקר הבית העליון ממקומו, רק יתפשט ויגיע למטה; ואז יבנה סביבותיו בנין חמרי כאשר לעולם הזה, ויתחבר בנין בבנין להיות אחד, לא יתפרדו זה מזה...".

רבי עובדיה ספורנו (בתחילת פרשת פקודי) כותב שבתי המקדש הראשון והשני נחרבו בגלל שנכרים השתתפו בבניינם. רק בעבודה עברית יכולה להיות השראת שכינה ממש בתוך מעשה ידינו.

העבודה שלנו היא להביא את האור העצום של בית המקדש השלישי לתוך העולם שלנו!

כותב הרבי מחב"ד לבבא סאלי זי"ע שהתייעץ איתו בנוגע למקום מושבו (אוהבם של ישראל): "נמצא הוא בארץ טובה ורחבה ג"כ אלא שצריך לגלות בפועל אשר ארצנו זו היא ארץ הקדושה ארץ אשר עיני ה"א בה מראשית שנה עד אחרית שנה בזמן הגלות ג"כ, ואין הדבר תלוי אלא בנו להאיר את חשכת הגלות חשך כפול ומכופל... ולהאירו באור עצמות ומהות א"ס ב"ה וקיום היעוד דלילה כיום יאיר, מתאים ליציאת מצרים שאז הי' ויאר את הלילה שהלילה עצמו האיר וכימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות...".

יום חמישי, 21 בפברואר 2019

פרשת כי תשא - קדושת השבת - לפי עבודתך


קדושת השבת - לפי עבודתך


אמרו רבותינו (פסיקתא רבתי פרשה יד): "מעשה היה בישראל אחד, שהיה לו פרה אחת חורשת. נתמעטה ידו, ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול. בשבת הוציאה שתחרוש עמו, ורבצה לו תחת העול. היה הולך ומכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה. כיון שראה כן, הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו: "בוא טול פרתך. שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה, והיא אינה זזה ממקומה". אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת, והיתה למודה לנוח בשבת. אמר לו "בא ואני מעמידה".

כיוון שבא ואמר לה באזנה: "פרה פרה את יודעת, כשהיית ברשותי היית חורשת בימי החול, בשבת היית נחה. עכשיו שגרמו עונותי, ואת ברשות הגוי, בבקשה ממך, עמדי וחרשי". ומיד עמדה וחרשה. אמר לו אותו הגוי: "אני מבקשך טול פרתך. עד עכשיו אני בא ומסב אחריך, שתהא בא ומעמידה על אחת וכי בכל פעם אצטרך לחזר אחריך שתבא להעמידה? חוץ מזו ומזו, איני מניחך, עד שתאמר לי, מה דברת ועשית לה באוזנה אני נתיגעתי בה, והכיתי אותה, ולא עמדה".

התחיל אותו ישראל מפייסו, ואומר לו: "לא כישוף, ולא כשפים, עשיתי. אלא כך וכך הסחתי לה באוזנה, ועמדה וחרשה". מיד נתירא הגוי, אמר: "ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שיצרני יוצרי בדמותו, ונתן בי דעת, איני הולך ומכיר את בוראי". מיד בא ונתגייר, ולמד, וזכה לתורה, והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתא, ועכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו ע"כ.

כתב הרמ"ע מפאנו (ספר גלגולי נשמות אות ו'): "ושתי שאנו קוראים עליה במגילה, נתגלגלה באותה פרה שמכר החסיד ולא היתה רוצה לחרוש בשבת. כי היתה רוצה שיעשו בנות ישראל מלאכה בשבת, ואותו חסיד היה מכירה [ידע שהפרה גלגול של ושתי] לכן מכרה לגוי ולא רצה לתת לה הנאה שלא תעבוד בשבת. ואותו גוי המתגייר בגלל המעשה שקרה, הוא אחשורוש, וכך היה תקונה".

בבלי (ביצה דף טז.): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל מצות שנתן להם הקדוש ברוך הוא לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אי הכי לא לענשו נכרים עלה? שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו. ואי בעית אימא מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו. דאמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש".

שפת אמת (כי תשא תרל"א): "מקשין כי ענין וינפש שייך במוצאי שבת (לא בכניסתה כמו שכתוב שבת-וינפש)? אך משמעות הגמ' הנ"ל כי אין נודע בחי' נשמה יתירה רק בשבת. ולכך כיון שלא ניתן השבת לאוה"ע. אין יכולין לידע בחי' נשמה יתירה. ולכך כתיב בשבת וינפש. כי בשבת כשנרגיש בחי' נשמה יתירה. אז ע"י שיודעין שבחול נחסר זה. יכולין לבוא לבחי' תשובה. ועי"ז יהי' נמשך הארה גם לימות החול".

כשנכנסת שבת ואתה מקבל את הנשמה היתירה אז אתה מבין שכל השבוע היית בדרגה פחותה מאוד ורק אז אתה מבין מה איבדת במוצאי שבת הקודמת, ומגיע על ידי זה לתשובה...

פעם הנסיון היה לשמור שבת:

נרות שבת מתוך הפחם [סיפור מתוך מדור אספרה, מאת יעקב שלמה לוי (שלמה גוראריה), באדיבות מרוה לצמא]:

ג'ונתן ורוזי סילברסטון בטוחים היו כי הם חולמים.
על אף שהם ידעו כי אמריקה שלהם היא 'ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות', סבורים כהיו כי גם ל'בלתי מוגבלות' יש גבול... והנה נודע להם כי ככל הנראה טעו, ואכן אין גבולות ליכולות באמריקה.
דבר כזה?!
***
הכל קרה כאשר טיילו להנאתם ב'איסט סייד' של מנהטן; הרובע המזרחי, שבו התרכזו רוב המהגרים היהודיים, שהגיעו בשנים ההן ממזרח אירופה. סערות התקופה הביאו אותם ל'ארץ החלומות', לכל הפחות כפי שתיארו אותה בארץ מוצאם.
הם לא היו יחידים המוני יהודים נישאו אז בסופה וסערה אל היבששת המבטיחה, שהיה בה הכל, כמעט, חוץ מחיי יהדות מסודרים. לדאבון לב, נסחפו רבים אל האווירה האמריקאית, והתרחקו ממסורת אבותיהם באופן מלא או חלקי. גם אלו שהשתדלו לשרוד לא הצליחו לגדל דורות נאמנים לה' ולתורתו.
הנסיון העיקרי שהכשיל רבים היה שמירת השבת. הארץ המובטחת לא חיכתה למהגריה עם סלסלאות של זהובים. כולם עבדו קשה כדי לשרוד. ללא תנאי מינימליים, שעות על גבי שעות, עבדו המוני יהודים בבתי מלאכה וחרושת. במיוחד נודעו אותן "סדנאות זיעה" קטנות וחנוקות, שבהן רכנו המוני יהודים על מכונות תפירה ועל בדים ואריגים, ותפרו משחר עד לילד.
שבעה ימים בשבוע!
לא היה מה שיעצור את הגלגל. התעשיה עבדה ללא הפסקה. המרוץ של המתעשרים אחריי הממון התאפיין בביהלות של סגידה לכסף. מי שלא היה מוכן לעבוד כל השבוע, נזרק ממקום עבודתו. לא רבים עמדו בניסיון. אלו שכן - נאלצו לחפש מקום עבודה חדש מידי שבוע!
יונתן ירייזל התחילו כמו כולם. שמש ההצלחה זרחה להם, והם הפכו לבעלי בית חרושת. הם טעבו בביצה האמריקנית החומרית, והפכו לג'ונתן ורוזי. כעבור זמן מה כבר היה בית החרושת שלהם פתוח בשבתות. המצפון עוד פעל בתוכם; ג'ונתן אמר כלל הזמן כי זהו מצב זמני, הוא עוד ישוב ויסגור את המפעל בשבת.
הכל יכול היה להמשיך ולזרום על מי מנוחות כמו מימי ההדסון, אלמלא אותו מחזה מוזר שנגלה לעיניהם, ושמתחילה דומה היה עליהם כחלום.
באחד מטיוליהם לרוח היום באיסט סייד, נדהמו השניים לראות ילדים שחורי פנים וידיים משתובבים באחת החצרות ומשוחחים ביניהם ב... אידיש.
הם נדהמו. כושים מדברים אידיש?! אפילו באמריקה זהו דבר מוזר... הם הרגישו מחויבים לברר מה קורה כאן.
"ילדים, ילדים!" קראו להם, "ממתי כושים מדברים יידיש?!?" הצחוק המתגלגל שפרץ מגרונם של הילדים הדהים עוד יותר את בני הזוג סילברסטון
"אנחנו לא כושים. הפנים שלנו שחורות כי אנחנו מתגוררים במחסן פחים"....
הסילברסטונים נדהמו עוד יותר. הם ביקשו מהילדים להוביל אותם אל ביתם, מחסן הפחמים.
***
ר' יוסף יצחק היה לאברך מופלג וירא שמים מרבים. הוא התגורר בדוקלא, וזכה בבנים ובנות. באחד הלילות חלם חלום מוזר, והנה הוא לבוש בגדים לבנים ומתהלך במדבר. היה זה חלום בעל כל המאפיינים של ה"חלומות שווא ידברון", אך להפתעתו של  ר' יוסף יצחק, שב החלום ונשנה שוב ושוב. כיוון שכך, החל להרהר בדבר, שמא מרמזים לו כאן משהו משמים, והוא נסע לשאול  את פי רבו, האדמו"ר הרה"ק רבי משה אונגר זי"ע מדומברובה, חתנו של ה'דברי חיים'.
הרבי מדומברובה היטה אוזן לדברים, ודווקא לא שייך אותם למחלקת ה"שווא ידברון". הוא הסביר לרבי יוסף יצחק המופתע, כי  המדבר שהוא רואה מרמז על אמריקה, שהיא מבחינת מדבר ברוחניות, ובגדי הלבן מרמזים על אדמורו"ת, שכן האדמורי"ם  הלכו אז לבושים בגדי לבן.
"משמעות הדברים", פסק לו הרבי את פסוקו, "כי עליך להגר לאמריקה, ושם לנהוג כאדמ"ור, ולחיות בכל ההידורים והחומרות".
רבי יוסף יצחק הרגיש כי כמו הר נפל עליו באופן בלתי צפוי. אבל נאמן לדברי רבו עשה כמצווה עליו.
בשנת תרס"ח הפליג האדמו"ר רבי יוסף יצחק פרנס עם זוגתו וילדיו אל מדבר השממה, אמריקה.
***
הוא היה היחיד מבין רבות, שבא בימים ההם לאמריקה לא לשם ממון ולא לשם רווחה, כי אם לשם חיים של קדושה וצדקות.  בית מדרש מפואר לא חיכה לו, כמובן, וגם לא חסידים נלהבים ולא 'אוהדיו ומעריציו'. שום מודעה של "צדיק בא לעיר"לא  אזכרה את שמו. אבל הוא היה רבי ללא חסידים; הלך לבוש בכל פריטי הלבוש החסידי-אדמור"י ולא שינה בו מאומה, ובשבתות  לבש בגדי לבן וחבש שטריימל. הוא נהג בחומרות מופלגות ודקדוקי הלכה וקדושה ויראת שמים, בניגוד קיצוני להחריד לרוח התקופה ההיא באמריקה. רבי יוסף יצחק לא השתמש בשבת בחשמל, ובמים מהברז, שכן חשש מחילול השבת של יהודים,  שאולי עובדים במפעלים הללו. הוא מסר את נפשו על כל תג וקוץ, ודקדק עד אין סוף בכשרות מאכליו.
מכיוון שעוד לא קמו חסידים שידאגו לקיומו היומיומי, היה הרבי החדש נאלץ להתמודד קשות על קיומו וקיום ילדיו, בלי לחלל  שבת, כמובן. רבי  יוסף יצחק היה מאותם אלו שחיפשו עבודה מדי שבוע מחדש. הוא היה עני מרוד, וידו לא השיגה אפילו כדי  תשלום דמי שכירות לחדר עלוב, בעבורו ובעבור משפחתו בת שמונת הילדים. וכך, נאנק תחת עול החיים, ניסה בכל כוח   לשרוד. כאשר לא שילם בזמן את דמי השכירות, סולק מהבית שבו התגורר. לא נותרה בידו ברירה; המשפחה עברה להתגורר  במרתפו של אחד הבניינים הגבוהים, מקום הפקר, ששימוש כמחסן פחים לחימום הדירות בבנין.
***
רוחם של בני המשפחה לא נשברה. הילדים החינניים, שהפכו למפוחמי פנים, שאבו עוז רוח מאביהם הצדיק. הם לא נעלבו,  ואפילו צחקקו, כשהסילברסטונים חשבו שהם כושים...
כעת ביקשו מהם בני הזוג להובילם אל ביתם. הילדים הובילו אותם אל מרתף מגוריהם. בני הזוג הזדעזעו למראה המשפחה  היהודית המתגוררת במרתף פחמים. לבו של ג'ונתן נכמר עליו. הוא שלף את פנקס הצ'קים שלו, ורשם המחאה על סף של  חמשת אלפי דולרים, הון עתק בימים ההם, סכום שהיה בו כדי קניית בית משלהם.
רבי יוסף יצחק התרגש. היתה זו נדיבות יתרה. "איך אתה מתפרנס?" שאל בהתעניינות את ג'ונתן.
"יש לי מפעל".
"והוא פתוח בשבת?"
ג'ונתן השפיל מבט ונענה בחיוב.
רבי יוסף יצחק נאנח עמוקות ופנה לרעייתו: "מעולם לא נהניתי מכסף של חילול שבת, ואיני רוצה ליהנות גם להבא מכסף כזה,
אבל אני יודע כמה את סובלת כאן... את לא חייבת לסבול מהחומרות שלי. תחליטי את מה לעשות"
הסילברסטונים היו המומים.
זוגתו של הרבי הצעיר לא חשבה לרגע ליהנות מכסף כזה. "תמיד הידרת במצוות שבת", אמרה לבעלה, "איני רוצה להפסיק זאת".
רבי יוסף יצחק היה מאושר, כאשר החזיר את ההחמאה לג'ונתן, הודה לו בנימוס, והתנצל כי אינו משתמש בכסף כזה.
***
זו היתה מקלחת צוננים בפרצופם של הסילברסטונ'ס, והיא הזכירה להם כי יש שבת ויש מסירות נפש על שבת. הם הרגישו  מבוישים, איפה הם ואיפה הם. מסירות נפש כזו, להמשיך ולחיות בתנאים לא תנאים, ובלבד שלא ליהנות מכסף זה.
הם יצאו מהורהרים מהמרתף.
רוזי שברה ראשונה את הדממה. "לפני שנים", הזכירה לג'וני, "אמרת לי שאין לנו ברירה, ואנחנו חייבים לפתוח את העסק גם  בשבת. הבטחת שכשנוכל לא נתפרנס בשבת. המפעל פורח, ואנחנו ממשיכים לחלל שבת. תראה את היהודים הללו, אני  מתביישת בפניהם!"
ג'ונתן לא התווכח. "את צודקת", אמר לה, "נחזור אליהם".
והם חזרו אל המרתף.
"אם אני מחליט לסגור מעתה את המפעל שלי בשבת, תהיה מוכן לקבל ממני את הכסף?" שאלן ג'ונתן את הרבי ישירות.
רבי יוסף יצחק נרעש. הוא יוותר על הידור בשבת, וירוויח שמירת שבת של משפחה, בעצם של מפעל עם כל הפועלים!
"אם אתה מבטיח, אני מוכן", השיב.
"סגרנו!" אמר ג'וני בשפת סוחר, לחץ את ידו של רבי יוסף יצחק, ונתן לו את ההמחאה.
***
כעבור זמן קצר יצאו בני משפחת פרנס מאפלה לאורה. הסילברסטונים (שם בדוי) סגרו את המפעל, והיו לבני בית בבית משפחת הרבי. עם הזמן חזרה בשלמות למקורות, ושבו לחיות כחרדים. קשר קרוב נשמר בינם ובין משפחת הרבי.
האדמו"ר רבי יוסף יצחק פרנס זי"ע בנה בבית בית מדרש קטן ומקווה. בזקנותו נודע כבעל מופת, שאנשים נושעו מברכותיו.

היום הנסיון הוא האיכות של שמירת השבת...

הרב קוק (מאמר "מתנת השבת" - מאמרי הראיה חלק א):
"... אין לנו, שום מצוה שבתורה, שהיא צריכה כל כך למוד, כל כך הקשבה וכל כך שמירה כמו קדושת השבת. כל חרד לדבר ה' יודע, שבלא שימת לב חודרת, בלא לימוד ושינון, של הלכות שבת, ובלא העמקה עליונה, ברוח קדושת השבת אין אנו יוצאים נגדה ידי חובותינו...
וכלפי החילופים שבמדריגות של אישי ישראל, בתוכן קדושת היהדות שבנשמתם, ככה יתחלפו המדריגות של קדושתה של שבת אצלם, החל מהמוני ישראל שומרי שבת ועד אנשי התורה והקדושה היותר נשגבים, שבכל הזמנים ובכל הדורות. זהו מצד התוכן הגנוז של מתנת השבת....
גם אלה שרק דעות של ילדות של תינוקות ולא של אישים מבוגרים ברוח ישראל שרויות בלבבם לעומת הערכתה של מתנת השבת, גם הם כל זמן שלא נתקו מחיי האומה, עלולים ומוכרחים הם להכיר כבודה וחסנה, אורה וזיוה, של מתנת השבת לישראל...
לשמור על המתנה הגנוזה שלנו, אשר בה צפונה כל הארת חיינו, לבל תעשק ממנו, לא על ידי זדים, המתנקשים בחיי האומה ונשמת כבודה, ולא על ידי טועים, המתהלכים במחשכים, אשר לא ידעו במה יכשלו...".

אור החיים הקדוש כותב (שמות לא,יז) שהמידה שאתה זוכה בה בשבת תלויה בך: "...והוא אומרו לעשות את השבת, ותדע כי מן הנמנע החלטי שישיג אדם עלות לעולם עליון זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו אין בהם יכולת לעמוד בגדר עליון. והוא אומרו לעשות את השבת פירוש שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג נפשם בגנזי עליון".

אפשר לרמוז על הפסוק "ולא שתו איש עדיו" – שעם ישראל לא שמו את הכתרים שניתנו להם בהר סיני, הכתרים האלו נמצאים אצל משה רבינו והוא נותן לנו אותם בשבת.. זאת אומרת שהכתרים האלו תלויים בנו האם לשים או לא...

השל"ה הק' (פרשת ויקהל-פקודי תורה אור): "לך והודיעם כדי שיכינו את עצמם לקדש כדי שתבא הנשמה היתירה. כי אין ספק שלא תבא לבלתי המוכן".

ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק קדושת שבת מאמר ב): "ומה שאמר כי אני ה' מקדשכם להרגש גדולי ישראל המתקדשים ומטהרים את עצמם וחפצים בקרבת ה' המרגישים בקדושה והתעלות העולמות ביום ההוא גם בהם אין כולם שוים. וכל אחד כפי מדריגתו והשגתו וכפי הכנתו בימי החול לבוא אל הקודש דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. שאף על פי שהיום מעצמו קדוש לאדונינו. מכל מקום אין האדם משיג קדושתו אלא כפי מה שהוא כלי מוכן לקבל".

יום ראשון, 3 בפברואר 2019

פרשת תרומה - ונהפוך הוא (נתינה וחינוך ילדים)


ונהפוך הוא (נתינה וחינוך ילדים)



חודש אדר[1] בפתח ובחינת ה'ונהפוך הוא' הגיעה... בפורים כידוע הכל הפוך...

גם בפרשה יש ונהפוך הוא...

במנורה היו קנים ועליהם תבליטים של כפתורים פרחים וגביעים, הדרך של גביע הוא להיות עם התחתית למטה והפה למעלה.

אבל בציור בכתב ידו של הרמב"ם - כל 22 הגביעים הפוכים – התחתית למעלה והפה למטה!

למה? הרי הכל יישפך...

מתי הגביע ישר ומתי הוא הפוך?

כאשר הגביע ישר הוא מקבל את היין, אבל כאשר רוצים לשפוך לאחרים (או לשתות ממנו) צריך להפוך אותו...

עכשיו צריך לחשוב מה המטרה העקרית של הגביע, לקבל או לתת?

אם מדובר בחבית מים התפקיד העקרי הוא לקבל ולשמור אבל גביע תפקידו לשפוך ממנו לא לאחסן במקרר...

אם כן העיקר של הגביע הוא להיות הפוך, זמנית הוא ישר...

לפי זה נבין את המצב של הגביעים.

הגמרא במנחות (פו:) כותבת שהקב"ה לא צריך את אור המנורה אלא המטרה היא להאיר את העולם כולו ("וכי לאורה הוא צריך") לכן החלונות נבנו כשהחרכים הולכים ונפתחים כלפי החוץ כדי לפזר את האור החוצה!

לכן הגביעים של המנורה הפוכים כי הם בכיוון של נתינה לא של קבלה!

הרבי מחב"ד בהתוועדות בשנת תשמ"ו הזכיר את הרעיון הזה והורה לכולם לשתות את היין ולהפוך את הכוס!

המסר היה לא לחשוב על עצמך אלא על הזולת!

אחרי ההתוועדות סיפרו לרעייתו הרבנית חיה מושקא ע"ה שהרבי אמר להפוך את הכוסות והיא ישר מיהרה להפוך את הכוס שהיתה מולה! (לקוטי שיחות חלק כא תרומה ג).

ללא הנתינה המעיין מתייבש...

מהר"ל (נתיב הצדקה פרק ב): "אין קיום של העושר של אדם כי אם על ידי הצדקה, כי דבר זה דומה למעין אשר הוא משפיע אל כל מקום ויתפשט מימיו, כל זמן שהמים יוצאים ומשפיעים אל כל מקום מוסיף ומתגבר מן המקור תמיד מים זכים וטובים ומיד שאין המים הולכים למקום אחר אז תיכף ומיד מתקלקל, כי כאשר המים עומדים מתקלקלים כאשר אינו נובע ממקור שלו. 
וכן כאשר יש אל אדם העושר אם האדם משפיע אל אחר דהיינו שנותן לעני אז מוסיף השפע הבא מן הש"י. אבל כאשר האדם מחזיק בעושר שלו מבלי שישפיע חוצה אל אחר, הלא המעין מתקלקל כאשר אין מימיו יוצאים מן המקור, וכן כאשר יש לו עושר יש לו להשפיע אל אחר שאז אינו די שאין הברכה פוסקת ואדרבה הברכה מוספת, יען כי הברכה הוא מתגבר מן המקור הוא הש"י שהוא מקור חיים ומוסיף להשפיע ברכת הש"י, ואם אין משפיע מעשרו אז מתקלקל בעצמו שאין ברכתו מן הש"י".

ישנם שני ימים בארץ ישראל אחד מלוח אחד מתוק... אחד שומר את מימיו אצלו ואחד מעביר אותם הלאה לירדן...

אחד הדברים החשובים ביותר בחינוך ילדים הוא ללמד את הילדים לתת... זה הישר של המציאות... הם נולדים עם רצון לקבל...

פרשיות השבוע האחרונות[2] עוסקות בתרומת מחצית השקל, תרומות לבניין המשכן. התרומה היא רעיון מהותי בחינוך לשותפות ונתינה בחברה. חברה בריאה היא חברה שמנהלת יחסי נתינה הדדיים. ערך הנתינה הוא ערך מוסרי ואבן יסוד במידות הנפש, לקחת משלך ולתת לאחר.

ילדים צעירים מאד הם אגואיסטיים, רכושניים, "הכל שלי" - קשה להם לוותר. בתהליך החינוך אנו מפתחים בהם את הרצון להיטיב, לעשות חסד עם הזולת, לתת למי שנזקק, ואנחנו עושים את זה באופן טבעי, על ידי שמעניקים להם, קונים ונענים לצורכיהם, מזדהים עם הכאב והשמחה שלהם. כך אנו מפתחים רגישות בנפש של הילד.

הורים שנותנים ללא הגבלה, ומבלי לדרוש מהילד לתת, מרגילים רק לקבל, וכך הוא הופך להיות אנוכי - אנטי חברתי.

הכישורים החברתיים של הילד מתפתחים דרך הנתינה. היכולת שלו ליצור קשרים חברתיים היא דרך הרגישות שלו, שמטפחת הבנה פנימית של מצבים חברתיים. היכולת להתחלק, לתת, לשתף, לוותר, אלו מידות שנקנות באמצעות הנתינה. ילדים נותנים הם ילדים חברתיים, אהודים ומקובלים.

כיצד נפתח את התכונה של נתינה בנפש הילד? בגיל הרך כאשר הילד מתחיל להבין הוראות, בערך בגיל 3 , אנחנו נשתף אותו במשימות המתאימות לגיל שלו כמו למשל להביא טיטול או חפץ אחר לאמא, לעזור בסידור השולחן, להשקות עציצים, לטאטא ועוד - תפקידים המותאמים לכוחותיו הפיזיים והנפשיים, שמפתחים אצלו אחריות.

שיתוף הילד במילוי תפקידים במשפחה, הוא אחת הדרכים המעצימות את הילד בכל תחומי החיים. ילד מרגיש שהוא בעל ערך, שהוא תורם. הורים המשתפים את ילדיהם במשימות הבית נוטעים בהם את ההרגשה שהם חשובים, משמעותיים, וזה מחזק את הערכתם העצמית. משפחה שמחנכת לעזרה ולשותפות בין הילדים ובין ההורים בונה משפחה בריאה וחזקה.





[1] מתוך הספר 'דרשה לכל דורש'.

[2] הדסה גהלי.