פרדיגמה תורנית וקיבעון מחשבתי
לצפיה בשיעור:
מה זו "פרדיגמה תורנית"? כיצד זה מתבטא בחיי היומיום שלנו? ומה ההשלכות של זה על חיי התורה והמצוות שלנו?
מהי פרדיגמה?
בואו נתחיל בהגדרה של המושג
"פרדיגמה". פרדיגמה היא מסגרת חשיבה, או מודל מחשבתי, שדרכו אנחנו
מפרשים ומבינים את המציאות סביבנו. כדי להמחיש את המושג הזה, אני רוצה לספר לכם על
ניסוי מעניין שנערך בארצות הברית.
הניסוי עם הקופים
בניסוי זה, הכניסו חמישה קופים לכלוב גדול. במרכז הכלוב הציבו סולם גבוה, ובראשו שמו אשכול בננות. כשאחד הקופים ניסה לטפס על הסולם כדי להגיע לבננות, המדענים הפעילו מתזים שהתיזו מים קרים על כל הקופים בכלוב. זה היה מאוד לא נעים עבורם.
אחרי כמה ניסיונות כאלה, כל פעם שקוף אחד ניסה לעלות על הסולם, שאר הקופים היו מונעים ממנו לעשות זאת. הם פיתחו מעין "הבנה" שטיפוס על הסולם מוביל לתוצאה לא נעימה לכולם.
המעניין הוא מה שקרה אחר כך. המדענים החליפו אחד מהקופים המקוריים בקוף חדש שלא חווה את המים הקרים. כשהקוף החדש ניסה לטפס על הסולם, שאר הקופים מנעו ממנו לעשות זאת. הם המשיכו להחליף את הקופים אחד אחרי השני, עד שבסוף היו בכלוב חמישה קופים חדשים שמעולם לא חוו את המים הקרים.
ובכל זאת, אף אחד מהקופים לא ניסה לטפס
על הסולם. אם היינו יכולים לשאול אותם למה, סביר להניח שהתשובה הייתה: "ככה
זה פה. זה מה שאנחנו עושים".
פרדיגמות ביהדות
עכשיו, בואו נחשוב איך זה מתקשר אלינו,
לעולם היהדות. יש הרבה שאלות שעולות בתקופה שלנו, שאלות כמו:
- למה אסור לעלות להר הבית?
- למה לא לשים תכלת בציצית?
- למה אנחנו לא כובשים את כל חלקי ארץ
ישראל השלמה?
- למה אנחנו לא בונים את בית המקדש?
- למה אנחנו לא מקריבים קורבן פסח?
כשאנחנו שואלים שאלות כאלה, בד"כ
התשובה הסופית, אחרי שמורידים את כל הפלפולים, היא פשוט: "ככה זה. זה מה
שהתרגלנו במשך 2000 שנה. אל תבוא עכשיו ותעשה בלגן".
הפיל והיתד - הסופר הארגנטינאי חורחה דמיאן
כשהייתי קטן אהבתי מאוד את הקרקס.
במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי
את הפיל. במשך ההופעה הציג היצור הענקי הזה את כישוריו. בהפסקה שבין ההופעות היה
הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה,
ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.
למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי
לחלוטין, שהחיה הזאת, שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך
את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.
התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין: מה
מחזיק אותו שם? כשהייתי בן חמש או שש סמכתי עדיין על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי
ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא פיל מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף,
אז למה בכלל צריך לקשור אותו? לא זכור לי
שקיבלתי תשובה הגיונית.
עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך
לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם שידע את התשובה: "הפיל לא בורח כי הוא
קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד". עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן,
רגע אחרי שנולד... אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול כדי להשתחרר, אבל
לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים כדי
לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.
עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של
הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו
ונכנע לגורלו.
שתי גישות ביהדות
כשמדובר בהתמודדות עם שאלות כאלה ועם
שינויים בעולם, יש שתי גישות עיקריות ביהדות:
1. הגישה המקובעת: גישה זו אומרת
שמה שהתרגלנו עד עכשיו במשך 2000 שנה, זה מה שאנחנו עושים. אל תפריע. אם אתה חסיד,
יש לך את הרבי שלך. אם אתה דתי לאומי, יש לך את התורה של הרב קוק. אם אתה תימני,
יש לך את הפוסקים שלך. אבל אל תזוז ממה שהיה עד עכשיו. אל תעשה בלגן בעולם ההלכה.
2. הגישה הבודקת: גישה זו אומרת
שזה יפה מאוד מה שהתרגלנו, אבל יש דברים שמשתנים. כשעלינו לארץ ישראל, למשל, היינו
צריכים להתחיל להתרגל להלכות של תרומות ומעשרות. כשהתגלה החילזון של התכלת, היינו
צריכים לברר את העניין. כשהומצא החשמל, היינו צריכים לבדוק איך ההלכה מתייחסת אליו.
הבעייתיות בגישה המקובעת
הבעיה עם הגישה הראשונה היא שהיא עלולה לגרום לנו לא לקיים מצוות שהקדוש ברוך הוא מחייב אותנו בהן. למשל, אם אנחנו מאמינים שהמשיח יבוא ויפתור את כל הבעיות, אנחנו עלולים להימנע מלקיים מצוות כמו תכלת בציצית, בניית בית המקדש, או יישוב ארץ ישראל.
זה יוצר מצב אבסורדי שבו האמונה שלנו
במשיח גורמת לנו לא לעשות מצוות. זה משהו שהוא מאוד מוזר ובעייתי.
חשיבות התורה שבעל פה
זו בדיוק הסיבה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה שבעל פה. הוא נתן אותה בידי חז"ל ואמר לנו "לא תסור ממה שחז"ל אמרו לך ימין או שמאל". אנחנו חייבים להקשיב לתורה שבעל פה, לא רק למה שכתוב בתורה שבכתב.
התפקיד של התורה שבעל פה הוא לבדוק מה המצב בכל דור. אנחנו רואים גזרות שחכמים תיקנו שהצילו את היהדות באותה תקופה, וגזרות שחכמים תיקנו והם ביטלו כי ראו שעם ישראל לא היה מסוגל לקבל את הגזירה הזאת.
זה התפקיד של התורה שבעל פה - לבדוק את
ה"דופק" של אותו דור. זה משהו שהוא לא מקובע, וזה משהו שהוא מדהים לראות
אותו מול אומות אחרות ודתות אחרות.
דוגמאות להתגברות על קיבעון מחשבתי ביהדות
יש לנו הרבה דוגמאות ביהדות להתגברות על קיבעון מחשבתי:
1. רבי עקיבא: התחיל ללמוד תורה בגיל 40, שובר את הפרדיגמה שלימוד תורה מתחיל רק בגיל צעיר.
2. תנועת החסידות: הופעתה במאה ה-18 הייתה שבירה של פרדיגמות קיימות בעבודת ה'.
3. תנועת המוסר: רבי ישראל סלנטר הדגיש את חשיבות העבודה על המידות, מעבר ללימוד הגמרא המסורתי.
4. הרב קוק: ראה בציונות החילונית ערך דתי, בניגוד לרבים מבני דורו.
5. שינוי ביחס לנשים: החל עם הקמת בית יעקב על ידי שרה שנירר והמשיך עם התפתחות מדרשות ומוסדות לימוד גבוהים לנשים.
דוגמאות מעולם ההלכה
גם בעולם ההלכה אנחנו רואים דוגמאות רבות לפתיחות ולהתאמה למציאות המשתנה:
1. היתר המכירה: הרב יצחק אלחנן ספקטור הציע את "היתר המכירה" כפתרון לקשיים הכלכליים של החקלאים בארץ ישראל בשנת השמיטה.
2. תקנת הפרוזבול: הלל הזקן תיקן את הפרוזבול כדי לאפשר גביית חובות לאחר שנת השמיטה, תוך התאמת ההלכה למציאות הכלכלית המשתנה.
3. השימוש במיקרוגל בשבת: הדיון ההלכתי סביב השימוש במיקרוגל בשבת חייב חשיבה על הגדרת "בישול" בהלכה.
4. מכירת חמץ: הפתרון ההלכתי של מכירת חמץ לגוי לפני פסח מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים תוך שמירה על עקרונות ההלכה.
5. היתר עסקא: פיתוח "היתר עסקא" כפתרון לאיסור ריבית מדגים חשיבה יצירתית בהתמודדות עם אתגרים כלכליים מודרניים.
6. מכשירי גרמא: הפיתוח של
מכשירים המבוססים על עקרון ה"גרמא" (פעולה עקיפה) לשימוש בשבת מדגים
חשיבה יצירתית בניסיון לגשר בין הלכות שבת לבין צרכי החיים המודרניים.
הסכנה של קיבעון מחשבתי
כדי להבין את הסכנה של קיבעון מחשבתי, בואו נסתכל על כמה דוגמאות מעולמות אחרים:
בעולם העסקי
1. קודאק: חברה שהייתה מובילה בעולם הצילום, אבל נכשלה להסתגל למעבר לצילום דיגיטלי.
2. בלוקבסטר: דחתה הזדמנות לרכוש את נטפליקס ב-50 מיליון דולר בשנת 2000, כי לא האמינה בעתיד של שירותי סטרימינג.
3. נוקיה: הייתה המובילה העולמית בשוק הטלפונים הניידים, אבל לא הצליחה להסתגל למגמת הסמארטפונים.
4. אנציקלופדיה בריטניקה: לא
הצליחה להסתגל לעידן הדיגיטלי ואיבדה נתח שוק משמעותי לוויקיפדיה ולמקורות מידע
מקוונים אחרים.
בזוגיות
קיבעון מחשבתי בזוגיות יכול להוביל
לבעיות כמו:
1. קושי בפתרון קונפליקטים
2. חוסר הבנה שיש התפתחות ושינוי
3. קושי בהסתגלות לשינויים
לדוגמה, אשתו של יאיר לפיד מספרת בספרה שבמשך שנים לא קנתה וילונות לבית. למה? כי בשנה הראשונה שהתחתנה, יאיר אמר לה שהוא לא מסוגל לראות וילונות בסלון. עשר שנים אחר כך, כשהיא אמרה לו שהיא חייבת וילונות, הוא אמר לה "סבבה, תקני וילונות". כשהיא שאלה אותו "אבל אתה אמרת שאתה לא מסוגל לראות וילונות", הוא ענה "אני לא זוכר שאמרתי אי פעם משהו על וילונות".
זו דוגמה מצוינת לאיך אנחנו יכולים
לכלוא את עצמנו בתוך תפיסות ישנות, גם כשהמציאות משתנה.
בחינוך ילדים
קיבעון מחשבתי בחינוך ילדים יכול להוביל
לבעיות כמו:
1. תיוג ילדים (למשל, "הילד
החכם" או "הילדה האמנותית")
2. דגש יתר על הישגים במקום על תהליך
הלמידה
3. חוסר עידוד ללקיחת סיכונים
4. קושי בהתמודדות עם כישלונות
הדג והצנצנת
יש משל ידוע על דג בצנצנת זכוכית. הדג שוחה סביב ומדי פעם מנסה לצאת, אך נתקל בדופן הזכוכית. לאחר זמן מה, הדג מפסיק לנסות ורק שוחה במעגלים בתוך הצנצנת.
אם נעביר את הדג לאקווריום גדול יותר, הוא ימשיך לשחות באותו מעגל קטן כאילו הוא עדיין בצנצנת. הדג הגביל את עצמו בהתאם לניסיון העבר שלו, למרות שהמגבלה הפיזית כבר לא קיימת.
זה בדיוק מה שקורה לנו כשאנחנו נתקעים
בפרדיגמות ישנות. אנחנו ממשיכים לפעול כאילו המגבלות הישנות עדיין קיימות, גם
כשהמציאות השתנתה.
הסכנה של ראייה צרה
אחת הסכנות הגדולות של קיבעון מחשבתי היא ראייה צרה. זה מזכיר לי את הסיפור על רבי זכריה בן אבקולס, שעליו נאמר בגמרא: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין נה-נו).
רבי זכריה בן אבקולס התמקד בפרט קטן של
ההלכה, בזמן שכל הגורל של עם ישראל היה מונח על כף המאזניים. זו דוגמה קלאסית
לראיית מנהרה - כשאתה רואה רק משהו מאוד קטן ומצומצם, במקום להרחיב את המבט על כל
התקופה ולהבין מה השם רוצה מאיתנו באותו רגע.
הצורך בראייה רחבה
בטירונות מלמדים אותך שכשאתה מסתכל דרך הטריג'יקון (כוונת הרובה), אתה רואה רק חלק קטן מהשטח. לכן, אתה חייב כל כמה שניות להרים את העיניים מהטריג'יקון. למה? כי יכול להיות שבטריג'יקון אתה רואה את המחבל, אבל אולי יש לך סלע מול הקנה של הנשק שאתה לא רואה, או אולי חבר שלך באמצע הריצה ועוד שנייה הוא יעבור מול הכוונת.
זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות
בחיי התורה שלנו. כן, צריך להתעמק בפרטים הקטנים של ההלכה. אבל תמיד, תמיד צריך
להרים את העיניים ולראות את התמונה הגדולה.
הדוגמה של הר הבית והכותל
הדוגמה שהכי כואבת לי, והכי משפיעה עלינו ברגעים אלו, היא מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים.
אחרי 19 שנים, הצנחנים שחררו את הר הבית. וממש כמו הדג בצנצנת, מה עם ישראל עשה? רץ לכותל. הרב ישראל אריאל, שהיה חלק מהצנחנים ששחררו את הר הבית, קורא לזה "קפנדריא היסטורית".
"קפנדריא" היא מושג הלכתי שאומר שאסור להשתמש בבית הכנסת כקיצור דרך. אתה לא יכול להיכנס מפה ולקצר את הדרך דרך בית הכנסת כדי להגיע לגינה בחוץ. זה לא מכבד - בית הכנסת הוא לא שביל קיצור.
הרב אריאל אומר שזה בדיוק מה שעשינו
אחרי מלחמת ששת הימים. הגענו להר הבית - המקום הכי קדוש - והמשכנו לכותל. כאילו הר
הבית הוא רק קיצור דרך בדרך לכותל.
אז מה היינו צריכים לעשות? היו שתי אפשרויות:
1. אם לא ידענו מה לעשות עם הר הבית מבחינת בית מקדש, בירורים הלכתיים וכו' - היינו יכולים לשים שם שומרים מסביב עד שנמדוד את הגבולות. היינו יכולים לשים שם בתי כנסת עד איפה שמותר לכל הדעות, ולברר את זה לאט לאט עם הרבנות הראשית.
2. אם הגענו למסקנה שאפשר לבנות בית
מקדש (כי טומאה הותרה בציבור, או מסיבות אחרות) - אז היינו צריכים לבנות בית מקדש.
אבל מה עשינו? רצנו לכותל. למה? כי
זה מה שהתרגלנו. כמו הדג בצנצנת, המשכנו לשחות במעגלים
הקטנים שהתרגלנו אליהם, גם כשהמציאות השתנתה לחלוטין.
הצורך בהתעוררות
אני חושב שעכשיו, כשאנחנו קוראים בקינות של תשעה באב "דברו על לב ציון. וקראו אליה. והסירה שמלת שביה מעליה" - אנחנו צריכים להבין שזה קשור למושג הזה. היתה לנו "שמלת שבי" תודעתית במשך 2000 שנה, ועכשיו צריך לדבר אל עם ישראל ולשחרר אותו מזה, לאט לאט.
זה לא אומר להיות רפורמי. זה לא אומר לזלזל בגדולי ישראל. להפך - זה אומר להציק לגדולי ישראל כמה שיותר, עד שאנחנו מקבלים תשובות. מה נכון? מה לא נכון? באילו שלבים? איך לעשות את הדברים?
אנחנו כן צריכים התעוררות. אנחנו כן צריכים לפתוח את הסוגיות האלה כל פעם מחדש. אנחנו כן צריכים לבדוק מה השם אלוקינו שואל מאיתנו, כל פעם מחדש.
בסופו של דבר, השאלה הגדולה היא: האם אנחנו דתיים, או האם אנחנו עובדי ה'?
אם אני דתי, אז אני פשוט עושה מה שאני רגיל. אבל אם אני עובד ה', אז אני כל הזמן בודק מה ה' רוצה ממני עכשיו.
אם הרופא אומר לי לאכול ביום כיפור, והרב מאשר את זה, אבל אני אומר "מה פתאום שאני אוכל ביום כיפור? אין מצב!" - אז אני לא עובד ה'. אני פשוט דתי, מקובע בהרגלים שלי.
אנחנו צריכים להיות כל הזמן ערניים, כל הזמן בודקים, כל הזמן שואלים את עצמנו: מה ה' רוצה מאיתנו עכשיו? איך אנחנו יכולים לעבוד אותו בצורה הכי טובה במציאות המשתנה שלנו?
זו המשימה שלנו. זה האתגר שלנו. וזו
הדרך שבה אנחנו יכולים באמת להיות עובדי ה', ולא רק אנשים שמקיימים מצוות מתוך
הרגל.
יהי רצון שנזכה כולנו להיות עובדי ה' אמיתיים, פתוחים לשמוע את דבר ה' בכל דור ודור, ולקיים את רצונו בלב שלם.
