יום שני, 14 במרץ 2022

פרשת צו - מה עם הלילה?

פרשת צו - מה עם הלילה?


הרב ניסים פרץ זצוק"ל:

ויקרא (ו,א-ב): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה – הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ".

רש"י אומר "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ידוע שאף על פי שהתורה אומרת "צו את אהרון ואת בניו" – אנחנו בכלל "אהרון ובניו". התורה היא נצחית. כל פסוק ממנה שייך לכל אדם בכל דור ודור.

מה רומזת לנו פה התורה? מה המשמעות של "מיד ולדורות", ומה פירוש "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס"?

הנה זה הענין. "זאת תורת העולה", אומר רש"י "הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין – איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד, שכל 'תורה' – לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולין, שאם עלו – לא ירדו".

נראה בסייעתא דשמיא שהפסוק הזה ירמוז על ענין גדול מאד שאינו נמצא כל כך בספרי הפוסקים הפשטנים. הוא ענין מיוחד שכתוב בזוהר הקדוש ומבורר היטב בכתבי האר"י והרש"ש על פי ההלכה.

חכמים תיקנו לנו את התפילות כנגד הקורבנות (ברכות כו:). תפילת שחרית כנגד קורבן התמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד קורבן התמיד של בין הערביים. אלה שני הקורבנות שהם בתוך היום. תפילת ערבית, לדעת רבי יהודה אפשר להתפלל גם ביום לאחר פלג המנחה. ואפילו לדעת חכמים, מתפללים ערבית בתחילת הלילה מיד בצאת הכוכבים, אז זה בסוף היום, זה קשור גם כן לענין היום. נמצא שכל העבודה של האדם היא ביום.

אז יש לנו פה שלוש תפילות – שחרית, מנחה וערבית. ואדם שמתפלל אותם חושב – זהו, סיימתי את עבודת השם שלי. עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת ערב ולישון טוב כל הלילה. זהו, נגמרה העבודה.

באה התורה הקדושה ואומרת – רגע, מה עם כל הלילה? כל הלילה אתה תישן? עד הבוקר? תדע לך, יש עוד ענין חשוב, "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר" לרמוז על מה שכתב הזוהר הקדוש. כמה הזוהר מסביר וצועק – אוי לו לאדם שישן כל הלילה! (זוה"ק ויקרא כג.) אוי לה לַמִטָּה שישנו עליה כל הלילה!

איך האדם יכול לשכב על מטתו בזמן שהשם צועק בחצות הלילה ובוכה ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי והגלתי את בני (ברכות ג.). והאדם לא שומע את הצעקה? איך אתה יכול לישון אם אתה שומע כזו צעקה? צריך לקום לצעוק עם השם, לעשות תיקון חצות.

לרמוז – יש עוד עבודה של האדם בתוך הלילה. הקריאת שמע שעל המטה עם תיקון חצות זה עוד תפילה! זה עוד עבודת השם! (שער הכוונות, דרושי הלילה)

יש קריאת שמע של ערבית, ויש קריאת שמע של שחרית שמועילה לשתיים – לשחרית ומנחה (שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע דרוש א). כל תפילה מלווה בקריאת שמע – קבלת עול מלכות שמים. אז יש לנו עוד עבודה – קריאת שמע שעל המטה ותיקון חצות. שבעצם קריאת שמע שעל המטה שאדם קורא – היא פועלת בחצות הלילה בדיוק, היא מחוברת למושג הזה של תיקון חצות שהוא עוד תפילה, עוד עבודת השם. והרמז לענין הוא "זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה, עד הבוקר".

אם אדם כבר קם ואמר תיקון חצות ובכה לפני השם על חורבן הבית, איך תעזוב עכשיו את השכינה לבד? הרי למה קמת? – בגלל שהיא יורדת, היא בגלות והיא בצער והיא בחושך ואין לה אור, וקמת לבכות על החורבן שלה, על הצער שלה, אז איך תעזוב אותה עכשיו? לחזור למטה לישון?

"זאת תורת העולה – היא העולה על מוקדה", תקח עכשיו את התורה הקדושה ותאיר לשכינה, תאיר לאמא "על המזבח כל הלילה, עד הבוקר". ואז יתקיים בך "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה", אז אתה, כמו שכותב הזוהר הקדוש, כשהיא עולה – אתה עולה עמה (זוה"ק שמות מו. "וְלָא עַלָּה בִּלְחוֹדָהָא, אֶלָּא עַלָּה, וְעַל אִינּוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ").

אם אתה כל הלילה נתת והמשכת לה אור, כשיגיע עמוד השחר והיא תעלה – אתה מתחבר איתה ואתה עולה איתה, "אש תמיד תוקד על המזבח – לא תכבה". השכינה מתחברת אליו וחוט של חסד משוך בו (זוה"ק ויקרא כג.) ואין לך אדם מובחר מהאדם הזה שקם בחצות ולמד עד הבוקר – ברכתו ברכה, זה אדמו"ר גדול, אפילו אם אדם עשה את זה פעם אחת, באותה הפעם שהוא עשה – הוא מגיע למעלה גדולה מאד – אש!

אבל מה – למה צריך לזרז את האדם בעבודה הזו? צו – אין צו אלא לשון זירוז! בגלל שזו עבודה קשה מאד. אדם צריך לקום מהמטה שלו, חסר לו שינה, המטה חמה... הוא גם אומר, אם אני אעשה את זה – מה יהיה ביום? מה אני אעשה ביום? אני כבר גמור, אני יכול ללכת לעבוד בצורה כזו? אני יכול ללכת ללמוד בצורה כזו? אז אדם דואג.

אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. האדם הזה אומר לא לא לא, מי יקבל אותי לעבודה? אני כל הזמן ארדם להם באמצע העבודה? אין לי כבר כח, את כל הכוחות נתתי בשביל השכינה, את כל הכוחות נתתי בשביל קימת חצות עד הבוקר והתפילה, אין לי כבר כוחות בשביל לתת למשהו אחר!

לכן הזוהר הקדוש אומר שאם האדם קם בחצות עד הבוקר – מזונותיו מצויים לו! הוא זה שמשפיע את השפע של כל העולם, אז הוא יחסר לו? כל השפע יורד בזכות הדבר הזה!

זוה"ק (שמות מו.): "כַּד אִסְתְּלִיק לֵילְיָא, וְאָתֵי צַפְרָא, וְאִתְקָדַּר, כְּדֵין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא בְּרָזָא בְּחֶדְוָה, וְיָהִיב לָהּ מַתְּנָן, וּלְכָל בְּנֵי הֵיכְלָהּ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִיהוּ בְּמִנְיָינָא".

י"ב אדר - אזכרת יוסף טרומפלדור הי"ד

י"ב אדר - אזכרת יוסף טרומפלדור הי"ד


המילים "טוב למות בעד ארצנו" מצוטטות גם בספר "אם הבנים שמחה".

הספר נכתב בידי הרב יששכר טייכטל הי"ד בהונגריה, שהיה חלק מהחוגים החרדים הקנאים, מתנגדי הציונות.

במהלך השואה, בהיותו במחבוא, ערך חשבון נפש והגיע למסקנה שהציונים צדקו, וכתב ספר דרשות בנושא הציונות - אם הבנים שמחה.

בספר ציטוטים רבים ממקורות חז"ל, שצוטטו מהזכרון, כיוון שלא היו בידו הספרים.

בין השאר הוא כותב על מסירות הנפש שהתגלתה בקרב הציונים, כדבריו: ששמענו שאמר אחד מהם במותו בקרב: "טוב למות בעד ארץ ישראל".

הרי שמעשה הגבורה של טרומפלדור היכה גלים, ובהונגריה הכבושה הוא עורר מתנגד ציונות לשנות כיוון.


אם הבנים שמחה (עמ' קיא-קיב):

"ואם תאמר... אלו הבונים אין זכר אצלם לבקש מלכות שמים... וגם התנהגותם מורה על זה. 

על זה אשיב לך עפ"י מה שמבואר במדרש שיר השירים 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש...', שנתגדלתי בין האומות וקלטה חיצוניותי את סיגיהם אבל בפנימיותי אני לבנה ונקיה... 

אבל הנפש הישראלית זרע אברהם יצחק ויעקב המה טהורים בפנימיותם, ומשתוקקים לחזור למקורם... 

והמה כתינוק שנשבה בין העכו"ם, דאנוסין על הכל ושוגגין על הכל... ומצווה לאהוב אותם... 

ומלבד, שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת אלא בארץ אבותינו, ומוסרים נפשם עליה, כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערבים... אמרו קודם יציאת נשמתם בזה הלשון: אין דבר טוב מלמות בעד ארצנו" (דברי טרומפלדור לפני מותו).


סיפור חייו

יוסף בן זאב. חייל בצבא ניקולאי הראשון. נולד בי"ח בכסלו תרמ"א (21.11.1880) בעיר פיאטיגורסק, בקאווקאז שברוסיה. תקופה קצרה למד ב"חדר" בעיר רוסטוב ואחר כך הועבר לבית ספר עממי רוסי. 

בגלל יהדותו היה סגור בפניו בית הספר התיכון הריאלי ולכן פנה ללימוד רפואת שיניים אצל אחיו הבכור. בספטמבר 1902 נבחן בפקולטה לרפואת שינים בקאזאן וקיבל תעודת מרפא שיניים. 

לימים, כשיכתוב יוסף על נעוריו, יתמרמר על ההגבלות עקב יהדותו: "יחד עם יהודים אחרים שתיתי מילדותי מכוס הייסורים והעלבונות כי בבוז או בשנאה היו קוראים לי 'ז'יד' או שוללים ממני זכויות שהיו לאזרחי רוסיה האחרים. בי גאון לאומי ואיש וגאווה רוממה ופצועה". 

ההכרה הציונית החלה להבשיל בתוכו בימי כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 הוא ארגן חוג ציוני ושימש יושב ראש החוג. 

בשנת 1902 נקרא לשירות צבאי ועם פרוץ מלחמת רוסיה-יפן נשלח לחזית ובשדה הקרב גילה תושיה ואומץ לב בלתי רגילים. 

באחד הקרבות הקשים נפצע קשה והיה הכרח לקטוע את ידו השמאלית. לאחר החלמתו ביקש להחזירו לחזית וכך אמר למפקדיו: "יד אחת נשארה לי, אבל זו ידי הימנית ולכן ברצותי לחלק כמקודם עם חברי את חייהם בחרב. אבקש מהוד מעלתו שיתנו לי חרב ואקדח". בקשתו נתמלאה ובפקודת יום מיוחדת של מפקד הגדוד צויינה גבורתו בשדה הקרב והועלה לדרגת סגן קצין. 

עם מפלת הכוחות הרוסיים והכניעה בפורט-ארתור נשבה יוסף עם חיילים נוספים והועבר למחנה ביפן. במחנה פעל באירגון חיי השבויים, פתח בשבילם בית ספר להשכלה יסודית ובעיקר התמסר לעבודה בקרב השבויים היהודיים. הוא ארגנם, יסד במחנה תיאטרון יהודי, פתח קופת עזרה הדדית וגם הקים "בני ציון", קבוצה מיוחדת, שמטרתה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה קומונה חקלאית. 

כשהוחזר לרוסיה לאחר המלחמה נתמנה לקצין והיה לאחד היהודים הספורים בעלי דרגת קצונה צבא הצאר. הוא דחה הצעות להישאר בצבא, נכנס ללמוד במחלקת המשפטים של אוניברסיטת פטרסבורג ובמקביל המשיך לחפש שותפים לרעיון ההתיישבות בארץ ישראל. 

באוקטובר 1912 עלה בקבוצת חברים לארץ ישראל ובה יצא לעבוד בחוות מגדל ובקבוצת דגניה. הוא עשה בידו האחת כמעט את כל העבודות. ב-1913 נסע לווינה והשתתף בקונגרס הציוני ה-11 ומשם יצא לרוסיה ופעל להקמת בתי ספר עבריים ולשיגור קבוצות חלוצים נוספות לארץ ישראל. עם שובו לדגניה המשיך בעבודתו החקלאית וגם נטל חלק בהגנת מושבות הגליל התחתון.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה סירב טרומפלדור לקבל נתינות עותמאנית וגורש מן הארץ לדמשק. משם עבר לאלכסנדריה של מצרים. 

במצרים הגה את רעיון הקמתו של גדוד עברי שיילחם לצד האנגלים בכיבוש ארץ ישראל וגם פעל למימושו של רעיון זה. 

באפריל 1915 הוקמה יחידת תובלה בשם "גדוד נהגי הפרדות הציוני", ובשורות גדוד זה יצא לחזית גאליפולי כסגן מפקד הגדוד בדרגת סרן. במערכה קשה זו מילא כל תפקיד קשה ומסוכן ועל כך זכה הגדוד לציון-לשבח ממפקד החזית. לקראת פירוקו של הגדוד במאי 1916 נתמנה טרומפלדור למפקדו במקום הקולונל פטרסון.

לאחר פירוק הגדוד יצא ללונדון והצטרף לזאב ז'בוטינסקי במערכה לייסוד גדוד עברי בקרב יהודי רוסיה שהתגוררו באנגליה. עם פרוץ המהפכה ברוסיה נסע לשם כדי לנהל משא ומתן עם הממשלה הזמנית על מתן רשות לארגן צבא יהודי שיפרוץ לארץ ישראל דרך הרי קאווקאז וארמניה. ואולם עם עליית השלטון הבולשביקי הושם קץ ליזמה זו וטרומפלדור התמסר כולו להקמת הסתדרות "החלוץ". 

הוא פעל בקרים להקמת ריכוזי חלוצים ולהנחת בסיס להכשרה ולעלייה ובקושטא הקים לשכת מודיעין ותחנת מעבר לחלוצים העולים מרוסיה ומרומניה. 

בסוף אוקטובר 1919 חזר לארץ-ישראל ואחד מצעדיו הראשונים היה הפניית קריאה להקמת מסגרת ארגונית של הפועלים העברים בארץ לקראת התפקידים הגדולים שהם עומדים לפניהם בהתיישבות ובביטחון. 

נוכח הסכנה שנשקפה אז לישובים העברים בגליל העליון המזרחי עקב הקרבות שבין שלטונות צרפת ומתקוממים ערביים, שלח ועד ההגנה של הישוב העברי את טרומפלדור לארגן את הגנת הישובים. 

בסוף שנת 1919 יצא לגליל והתחיל בביצור הנקודות הצפוניות תל-חי, כפר גלעדי ומטולה. 

בי"א באדר תר"פ (1.3.1920) היה בכפר גלעדי והוזעק לתל-חי לשמע ידיעות על התקהלות ערבית לשם התקפה על הנקודה. 

בחילופי היריות שנתפתחו ביניהם נפצע טרומפלדור פצעים אנושים. הוא מסר את הפיקוד למחליפו ואמר: "אלה רגעי האחרונים, מסור להם שיעמדו עד הרגע האחרון על כבוד העם". 

כשהועבר פצוע קשה לכפר גלעדי שאלו הרופא שליווהו לשלומו ואז ענה: "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" והוציא את נשמתו. 

הוא הובא למנוחות, עם שאר מגיני תל-חי, בחצר כפר גלעדי ולאחר זמן הועברו עצמותיהם לבית הקברות שליד תל-חי.

יום ראשון, 6 במרץ 2022

פורים - הדור קבלוה בימי אחשורוש

הדור קבלוה בימי אחשורוש



*סיכום מתוך שיעורו של הרב יהושע שפירא


שמות (יט,יז): "ויתיצבו בתחתית ההר".

גמרא (שבת פח.): "מלמד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב! ואם לאו, שם תהא קבורתכם!"

מוסיף רב אחא בר יעקב לומר: "מכאן מודעא רבה לאורייתא".

מסביר רש"י: "שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקיבלתם עליכם, יש להם תשובה שקיבלוה באונס".

כלומר, המעמד הגדול של נתינת התורה מרישא לא כלל קבלה מרצון.


"אמר רבא, אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשוורוש" - נמצינו למדים, כי פורים הוא המועד של קבלת התורה.


מדוע זכו ישראל שבאותו הדור, במצב של גלות, ולאחר שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואף השתחוו לצלם, לְמה שלא זכו דור דעה, ודורם של דוד ושלמה?


שלוש מערכות יחסים שונות משמשות בדברי רבותינו[1] כמשלים עיקריים להבנת מערכת היחסים בין הקב"ה לכנסת ישראל ובין אדם לאלוקיו:

א. היחס בין עבד אל אדונו.

ב. יחס הבן לאביו.

ג. יחס בין בני זוג- קודשא-בריך-הוא ושכינתיה.


הקשר שבין עבד לאדונו הוא קשר של יראה, הקשר שבין בן לאביו הוא קשר של אהבה, והקשר שבין בני זוג הוא קשר של דבקות עליונה ונשגבה מאוד.

המשותף לכל המודלים הללו, שהם מתארים את מערכת היחסים הן מצד הקב"ה והן מצד כנסת ישראל, כמערכת דינמית, שיש בה עליות וירידות.

 

בנוסף, מצינו בדברי חכמינו הקדושים שתי מערכות מושגים בדבר הקשר בינינו לבין הקב"ה. התנועה הבלתי פוסקת של העלייה והירידה מצד האדם, נקראת "רצוא ושוב", ואילו היחס מצידו יתברך נקרא "מטי ולא מטי", נוגע לא נוגע.

המושג "רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א,יד) מבטא תנועת חיים בלתי פוסקת של מתח בין גבוה לנמוך, בין מעלה למטה, ובין שמיים לארץ.

תנועת ה'רצוא' היא תנועה של דבקות אלוקית, התפעלות והשתוקקות בה 'רץ' האדם אל ה'. אך כיוון שלא ניתן להיות באופן מתמיד בדבקות אלוקית גדלה והולכת, אחרי תנועת ההתקרבות מוכרחת שתהיה גם תנועת התרחקות, הנקראת 'שוב', שהרי אם לא כן, יתמוסס האדם ויבטל ממציאותו.

'מטי ולא מטי' - 'נוגע לא נוגע' - הוא ביטוי המתאר את המתח של ההתגלות האלוקית. האור האלוקי מגיע ולא מגיע, נגלה ונכסה, ונע בין התפשטות להסתלקות.

 

'רצוא ושוב' הוא כמו הקשר של הלבנה אל החמה, הלבנה, לולי שהחמה תאיר בה, עומדת בחשכתה. פעמים היא רצה אל החמה ופניה מול חתנהּ, ואז היא מוארת, מלאה ושלמה. אך פעמים כשהיא בנפילה, פניה מוסבות אחור, ואז היא עומדת בשיממונה, כבויה וחשוכה. כך כנסת ישראל שנמשלה ללבנה אינה מאירה אור משל עצמה. כאשר היא נקשרת עם ה' היא מתמלאת ומאירה, ואם לא, היא נותרת ריקה וחשוכה.

"מטי ולא מטי" מבטא את יחס החמה ללבנה, של קשר בעל אופי שונה לגמרי. לעומת הלבנה, החמה תמיד מאירה בשיא אורהּ. כמו השמש, הקב"ה תמיד מאיר את האור האלוקי בלי גבול. הוא הוא מקור האור, 'המאור', ולכן הוא לא תלוי באף אחד אחר. אלא, כמו שקרני השמש פעמים מגיעות אלינו ופעמים לא, כך הקב"ה פעמים אורו מגיע ונגלה לפנינו, ופעמים, האור האלוקי נכסה, ואין הוא חודר ומגיע לתוך מציאותנו.

 

במפגש בין מערכות היחסים 'רצוא ושוב' מצד האדם, ו'מטי ולא מטי', מצד הקב"ה, אנו מוצאים שתי צורות של מפגש:

צורה אחת של מפגש היא, 'רצוא' ו'מטי', ו'שוב' ו'לא מטי'. כאשר האדם נמצא ב'רצוא', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'מטי', וכשהאדם נמצא ב'שוב', אזי הקב"ה נמצא מולו ב'לא מטי'. כשהכלה רצה לקראת החתן, היא מוצאת את החתן רץ לקראתה, אך כשהיא מרוחקת, גם הוא מרוחק. צורת מפגש זו היא צורת המפגש הפשוטה והמובנת.

אולם, הצורה השנייה של המפגש נוצרת כניגודיות בין השניים- 'רצוא' ו'לא מטי', ו'שוב' ו'מטי'. כשהיא רצה - הוא בורח, וכשהיא שבה - הוא רודף אחריה. כשהוא רוצה - היא לא רוצה, וכשהוא לא רוצה - היא רוצה.

 

ישנם כאן שלוש דרגות של קשר:

 

הדרגה הראשונה, מתארת מערכת יחסים של שכר ועונש. זוהי מערכת יחסים ברורה, כמו בין עבד לאדונו, שכאשר אדם הוא ב'רצוא' הקב"ה מאיר לו, וכאשר הוא ב'שוב', הקב"ה נעלם, ומסתיר פניו. זהו פשט פרשת "והיה אם שמוע", התולה את טוב ה' בבחירתנו לעשות רצונו. כך גם על דרך דבריו של ריה"ל - "ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". אם אתה הולך לקראתו, הוא הולך לקראתך. זהו השכר. אך אם אתה מתעלם, גם הוא יתברך מתעלם ממך ומסתיר פניו. זהו העונש.

במערכת יחסים מעין זו, כל מידת האור וההתגלות האלוקית תלויה בנו ובמעשינו. אף על פי שהיא מאירה באין ערוך למעשינו, אך היא הולכת ומתגדלת על פיהם, אם מעט-מעט כערכו יתברך, ואם הרבה-הרבה. הוא מצידו יתברך רוצה להאיר, כמו שהחמה תמיד מאירה בשחקים, אך אנו לא ראויים לכך. כאשר הלבנה מפנה את פניה אל החמה, ממילא הלבנה מוארת, ואור החמה מגיע עד אליה. אך אם הלבנה אינה פונה אל החמה, היא נשארת חשוכה ועזובה.

 

הדרגה השנייה מתארת יחס ניגודי. כאשר האדם ב'רצוא' הקב"ה מתרחק ממנו ב'לא מטי', וכאשר אדם ב'שוב' הקב"ה עמו ואצלו, ב'מטי'. דרגה זו שייכת למערכת יחסים שנכנה אותה 'אכפתיות', כיוון שבה בא לידי ביטוי יחסו המזדהה והמתחשב, כביכול, של הקב"ה במצבו של האדם. כמו ביחס בין אב לבנו, הבן גדל מכוח המרחק מאביו, אך מתעודד ומתנחם מכוח הקרבה. כך, הולך האב כמה צעדים לאחור ומתרחק מן הבן על מנת שילמד ללכת בכוחות עצמו, יגדל ויתפתח. אך כאשר הבן נופל- מיד חש האב לעזרתו, להיות עמו במצוקתו.

בתורת הבעש"ט דרשו את הפסוק בתהלים: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ", על סדר עבודתו של הבן. "אם אסק שמים" – כאשר האדם נוסק ועולה, ורץ אליך יתברך, בחינת 'רצוא', - הקב"ה נסוג ממנו, כביכול, ועדיין נראה אל האדם "שם" –בשמי- שמיים, רחוק ובלתי מושג. המילה 'שמיים' עצמה היא ריבוי של המילה 'שָם'. כלומר, כאשר מגיעים לשמיים, תמיד קיים שם עוד 'שָם', עד אין-סוף. לעומת זאת, כאשר אדם נופל מטה-מטה, אזי- "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ". דווקא שם, נמצא עמו הקב"ה בצרתו.

גם בזוגיות אנו מוצאים את שני הצדדים הללו באים לידי ביטוי. פעמים, כשצד אחד מתקרב – השני מתקרב, ופעמים, דווקא כשצד אחד מתקרב – השני מתרחק.

כמו מערכת היחסים המתוארת בשיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו...  פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר".

קשר מעין זה של התקרבות והתרחקות ביחסי זוגיות, שייך בעיקרו דווקא לתקופת החיזור, אשר מהווה תהליך הכנה ובנייה של הקשר בצורה עמוקה ומשמעותית. תהליך זה מתרחש עד לשלב בו יוכלו הצדדים להתקשר זה לזו מתוך הדדיות ואמון מלא, כפי שנבאר להלן במדרגה הבאה. אולם כאמור, עיקרו של היחס האכפתי דומה למערכת יחסים שבין בן לאביו.

מדרגת האכפתיות היא עיקר גדול מאוד בתורתו של ר' נחמן מברסלב. כך מסביר ר' נחמן, שצריך כל אדם שתהיה לו בקיאות בשני המצבים של 'רצוא ושוב': "וצריך להיות לו שני בקיאות בקי ברצוא ובקי בשוב" (ליקוטי מוהר"ן קמא ו,ד). אם ח"ו האדם נופל, עליו להתחזק ולדעת שהקב"ה בעצמו, מתוך אהבתו וחמלתו, נמצא עמו ויורד למדרגתו על מנת לעזור לו, כמו אב המנמיך קומתו על מנת להרים את בנו. מצד שני, כאשר אדם רץ אל ה', אין לו לעמוד על מדרגתו, אלא תמיד לשאוף ולהתקדם להשגה גבוהה יותר. במצב זה של 'רצוא', אין הקב"ה מתקרב, אלא דווקא מתרחק. בדרך זו מעודד הקב"ה את האדם להמשיך במרוצתו, ובלשונו של ר' נחמן: "כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח). שהרי, אם הקב"ה היה מתקרב בחזרה, בכך הוא היה גורם לאותו אדם להפסיק את מרוצתו.

יתר על כן, הקב"ה מתרחק, כביכול, בגלל אינסופיותו. הרי אם האדם ייפגש עם הקב"ה בנסיקתו, הוא עלול להתבלבל ולחשוב כי הגיע למדרגה של דבקות. אך באמת, תמיד הקב"ה נראה אלינו כרחוק, שהרי אין יכולת להגיע אל האלוקות בשלמות. זוהי מעלת המדרגה השנייה על פני המדרגה הראשונה. במדרגת שכר ועונש הקב"ה מתייחס למעשיו של האדם, בבחינת "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך", עשית טוב – תקבל טוב, עשית רע – תקבל רע. לעומת זאת, במדרגת האכפתיות, הקב"ה לא מתייחס למעשיו של האדם, אלא למצבו של האדם עצמו. לקב"ה אכפת ממה שמתרחש עם האדם, ולכן הוא מעודדו כשהוא בעליה, ותומך בו כאשר הוא בנפילה.

 

מלבד שתי המדרגות שהבאנו, ישנה מדרגה שלישית, נוספת ועליונה מכולן. במבנה שלה היא זהה למבנה של המדרגה הראשונה- שב'רצוא' פוגשים ב'מטי', וב'שוב' ב'לא מטי'. אולם, מבחינת תוכנה היא שונה לחלוטין, גבוה- גבוה ממדרגת שכר ועונש וממדרגת האכפתיות. מדרגת שכר ועונש מתייחסת לדרגה בה נדמה, בחיצוניות, שלקב"ה איכפת רק ממעשי האדם. אולם בפנימיות התורה אנו מבינים, כי באמת אכפת לקב"ה מהאדם עצמו, ואף למעלה מכך. יש כאן נתינת אמון באדם עצמו ובכוחותיו.

כאשר לקב"ה אכפת ממצבו של האדם, לפי המדרגה השנייה, והוא בא להיות עמו במדרגתו ולעזור לו בנפילתו, כל תנועתו של האדם, בעליה או בירידה תלויה בה' וסמוכה בו. לפי המדרגה האחרונה, לעומת זאת, כאשר האדם נמצא ב'שוב', הקב"ה מתרחק ממנו כמו במדרגה הראשונה, אך לא כעונש על מצבו, אלא מתוך אמון מלא באותו אדם, שיוכל למצוא בעצמו את הכוחות לצאת מהקושי ומהמשבר.

יחסו של הקב"ה לנפילה ולהתרחקות לפי מדרגה זו, אינו יחס שלילי המתבטא בעונש, או יחס חיובי יותר, המתבטא באכפתיות, אלא יחס של אמון. ההיגיון הפנימי שביחס זה הוא, שאם האדם מתרחק, סימן שיש לו צורך להיות לבד.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל פרק א', סעיף יג') את הכפירה המתגלה בדורנו, שכולה סימן לכך שאנו זקוקים לעצמאות, על מנת לגבש את האישיות העצמית שלנו:

אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלוקית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ה' אלוקי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכלות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החופשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

נמשלו כנסת ישראל וקודשא בריך הוא לרעיה ודודהּ. בעת הריחוק, כנסת ישראל בונה עצמה, מתוך כוחה היא. אמנם במקום גבוה ועליון 'ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא', אך במציאות עולם הזה מתגלה כנסת ישראל כישות עצמאית. יש בקרבה נצחיות, מחמת שהיא 'עצם מעצמיו' - "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". על כן, יכולה כנסת ישראל להיבנות בעצמה, אף מתוך כל הפשעים, המחלות והנפילות.

בניית הזהות העצמית של האדם יכולה להתרחש רק מתוך התרחקות מצידו יתברך, ולא מתוך התקרבות שעלולה למוסס את הייחוד האנושי.

ההתרחקות לפי מדרגה זו, היא כמו המרד של גיל ההתבגרות. הנער מתנער מסמכות הוריו, מתרחק ואף נופל, כחלק מגיבוש אישיותו וזהותו העצמיים. המבחן הגדול של ההורים בשלב זה הוא, שהם צריכים להרפות במידה לא מבוטלת, ולתת לבנם ליפול את הנפילות שלו ולקום לבדו. כל התערבות מצד ההורים אם באמצעות הענשה, או אפילו באמצעות מתן ייעוץ ועזרה, מחטיאה את יכולתו של הנער לבנות את אישיותו באופן עצמאי. הבן צריך להרגיש שיש ערך לאישיות שלו מצד עצמה ולא בזכות האכפתיות והתמיכה שהוא מקבל מהוריו. לכן, כל תפקידם של ההורים מתמצה ביכולתם לתת לילדם מרחב, ואת מלוא האמון שיש ביכולתו לצאת מהמשבר בכוחות עצמו, ולגדול מתוכו. אם ההורים לא יתנו בשלב זה את האמון, הבן ימשיך ליפול, למרוד ולהתרחק, עד שיצליח לקנות בכוחותיו את עצמאותו. לעיתים נתינת האמון יש בכוחה להוציא אדם ממצבים שפלים וקיצונים, בהם אין לו כל אמון בעצמו, ולהעניק לאותו אדם אמונה בכוחותיו ובחייו.

יתרה מזו, כל מה שאנו מאמינים בה' יתברך, הוא מפני שהקב"ה מאמין בנו. כך מסבירים חסידים, כי באמונה בה' ישנו שיקוף "כמים הפנים לפנים". הקב"ה מאמין בנו ובכוחותינו. לכן הוא ברא אותנו בעולם הזה. האמונה הזו היא שמולידה את האמון שלנו בה' יתברך, והיא שמעוררת בנו את האמונה בו. בנוסף, לא רק שהקב"ה אינו מתערב בנפילה שלנו מפני שיש לו את האמון בכוחות שלנו לקום בעצמינו, אלא- שכל הטעם של הנפילה הוא מפני שבאמצעותה אנו קונים את דמותנו העצמאית. יש להדגיש, כי הריחוק מה' הוא חסרון גדול, ואנו לא בוחרים בו מלכתחילה, אך כאשר הוא מתרחש, אי אפשר להימלט ממנו, וסופו, שהוא מתגלה כיתרון, ויש בכוחו להצמיח טובה גדולה מאוד.

כשאנו מעמיקים עוד, אנו מוצאים כי לא רק ב'שוב' מתגלה האמון של הקב"ה באדם, שמתרחק ממנו ונותן לו לקום בכוחותיו, אלא גם ב'רצוא'. כאשר האדם ב'רצוא', ה' יתברך מתגלה אליו בכל תוקף גילויו 'מטי'.

גילוי זה בא לידי ביטוי באמון מלא הניתן מצידו של הקב"ה בכוחותיו של האדם להמשיך ולרוץ אליו יתברך, ולא לבלבל בין גילויו לדבקות בו. בנוסף, מתגלה כאן אמון בכוח עמידתו של האדם מול האינסוף, בלי שהאישיות הפרטית שלו תתמוסס ותימחק.

היחס של הקב"ה ל'רצוא' בדרגה השנייה הוא כאמור, בהתרחקות, 'לא מטי', מתוך האכפתיות כלפי האדם שימשיך להתקדם ולרוץ לקראתו. במדרגה השלישית הקב"ה משיב ל'רצוא' בהתקרבות, 'מטי', מתוך האמון שהאדם לא יתבלבל מכך, ויוסיף ללכת במהלך בו הוא צועד.

 

יחס האמון המתגלה במדרגה האחרונה, תואם יותר משאר המדרגות, את מערכת היחסים שבין בני זוג.

באמצעות האמון, באה לידי ביטוי מערכת יחסים בעלת מאפיינים שוויוניים, בה כל אחד מהצדדים בא לקראת בן זוגו, ומבקש לגלות את דמותו הייחודית. הקשר שבין איש לאשתו, מצמיח מערכת יחסים שאין בה עליונות של אחד הצדדים על משנהו, אלא יחס המצמיח כל אחד מהצדדים באופן עצמאי. כל תהליך בנייתה של האישה, כמו בבריאתה, מתחיל דווקא ממקום ריחוקה מן האיש. רק ממרחק יכולה האישה לבנות עצמה ולמצוא את צביונה הייחודי. האישה גדֵלה בבית אביה, כדמות עצמאית שאינה זקוקה לבעלה. רק לאחר מכן, כאשר היא עומדת כדמות עצמאית, היא יכולה לקשור את חייה עם בן זוגה, ולבנות עמו בניין משותף.

מערכת היחסים של 'רצוא'-'מטי', ו'שוב'-'לא מטי', של קירוב וריחוק, היא מערכת היחסים הזוגית המתבטאת אף בהלכות טהרת המשפחה. זמן הריחוק הוא הזמן בו בא לידי ביטוי האמון בין בני הזוג בדבר השוני ביניהם והצורך של כל צד לבנות עצמו בנפרד. זמן הקרבה, לעומת זאת, הוא הזמן בו בא לידי ביטוי עצם הקשר והדבקות בין בני הזוג, אשר בו כל אחד מבני הזוג הולך לקראת רעהו, בקרבת לב ונפש.

המפגש המתרחש בין בני הזוג הוא מפגש פנימי ושלם של דבקות עליונה. אין זה מפגש חיצוני כמו בין עבד ואדונו המתרחש מפאת עבודתו, ואין זה מפגש טבעי ותלותי שבין בן ואביו, המתרחש מן ההולדה והלידה, ולאורך כל תהליך הגדילה. אלא זהו מפגש פנימי של השלמה וקרבה עמוקה, על אף ובגלל, השוני והפער שבין בני הזוג.

 

אחר כל הדברים האלה אנו יכולים להבין, מפני מה זכה דורם של מרדכי ואסתר לקבלת התורה, מה שלא זכו דורם של משה, דוד ושלמה.

דווקא השוני והפער, ההסתר והריחוק, נתנו מרחב לכנסת ישראל לברר את רצונה האמיתי ולבקש מעצמה את דודהּ. כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות. הקב"ה לא זנח את ישראל חלילה, אלא נתן בהם אמון שמתוכם ומעצמם הם יגלו את קישורם לתורה ואת דבקותם בו. הנס של 'ונהפוך הוא' העוסק בשליטת ישראל באויביהם, הוא השיקוף החיצוני של ה'ונהפוך הוא' הנסתר והפנימי, שבו הריחוק מתגלה כאמון וכדבקות עמוקה מכל אהבה.

אולם לא בכל שעה מתרחש נס, ויחד עם האור של הימים המופלאים שמקרינים עלינו את עומק הדבקות העליונה השרויה לעולם במעמקים ופורצת בייחוד בימי הפורים; אנו צריכים לראות את המכלול שמביא לידי ביטוי את כל מערכות היחסים בחיינו.  

 

בתהליך התשובה של כנסת ישראל לקב"ה בדורנו, אנו מוצאים את כל שלושת השלבים שמנינו לעיל.

ברמה הבסיסית, פעמים רבות אנו מוצאים דרכי הסברה שונות, מעודנות יותר או פחות, החורתות על דגלן את מערכת היחסים של שכר ועונש: אם תתקרב - תקבל, אם תתרחק- תפסיד, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך". מדרגה זו, הכלולה במושג 'יראת שמים', מהווה יסוד ובסיס בבניית מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה, ואין לזלזל בה, חלילה. אנשים רבים הנחשפים להסברה מעין זו, עוברים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. עלינו להעמיק בהסברת השכר ועונש, מפני שהיא מהווה בסיס יציב ליראת שמיים איתנה, ואילו חסרון העמקה בהסברה זו עלול להוביל לכפירה, חלילה. על אף כל זאת, ולמרות שהסברה זו היא נצרכת, אין להסתפק רק בה.

מעל מדרגת השכר ועונש ניצבת מדרגת ה'אכפתיות', המכוננת מערכת יחסים של אכפתיות ותשומת לב למצב של ריחוק בינינו לה' יתברך. מדרגה זו מבטאת את האהבה שלו יתברך אלינו, ומולידה ממילא את אהבתנו אליו, כאהבת בן להוריו. מערכת יחסים מעין זו, המושתתת על אכפתיות וכבוד הדדי, מהווה מענה אמיתי ופנימי לקשיים ולמשברים הפסיכולוגיים והנפשיים שאנו מתמודדים עימם בייחוד בדורנו.

ההסברה בדרך האהבה והאכפתיות באה לידי ביטוי בפריחת תורותיו של ר' נחמן מברסלב, והשפעתם הנרחבת.

אולם מעבר למדרגה זו של האכפתיות, מערכת היחסים העמוקה שצריכה להתכונן בין הקב"ה לכנסת ישראל, היא מערכת כזו המושתתת על יסודות עמוקים של 'אמון הדדי' בין שני הצדדים[2].

עלינו ללמוד לתת בתוכנו מקום לכל שלושת המדרגות הללו, ולהפנים באישיותנו דרגות אלו ביחסינו עם ה' יתברך. כאמור, אין לפסוח על מדרגת השכר ועונש ויש להעמיק בה. מלבד זאת, עלינו ללמוד ולפתח בתוכנו את מדרגת האכפתיות, הקשר החם, העידוד והחיזוק ביחס לכל ריחוק בתוכנו, ואף מחוץ לנו. מעל לכל זאת, ובייחוד בימי המשתה והשמחה, עלינו להציב לנגד עינינו כיעד ומטרה את מדרגת האמון, שלמעלה מכל זאת, אשר עתידה לכונן מערכת יחסים של דבקות שלמה ועמוקה, "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".

 



[1] ר' יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק ל"ז.

[2] חלוקה זו, לשלוש המדרגות, יש בה מענה חלקי לשאלת ההחזרה בתשובה בימינו, המתחוללת בעוצמה רבה בקרב אנשי ש"ס, ובקרב חסידות ברסלב, אך בעוצמה פחותה בקרב אנשי הציבור ה"דתי-לאומי". תלמידי החכמים המנהיגים את הציבור שלנו, הולכים בדרכו של מרן הרב קוק ועל כן, מדריכים בדרך של אמון. לפי דרך זו, יש לחכות שהתשובה תבוא מצד הרצון העצמי של הרחוקים, מפני שהכפירה צריכה למצות את עצמה מצידה ומתוכה.

פרשת פקודי - לשם יחוד

לשם יחוד



הרב ניסים פרץ זצוק"ל: כשמתבוננים בפרשת 'פקודי', רואים לכאורה שבפרשה זו אין בה חידוש, ולכאורה נראה ח"ו שפרשה זו מיותרת, שהרי בפרשת 'תרומה' ה' ציוה להביא תרומה לבניית המשכן וכליו, ובפרשת 'תצוה' ה' ציוה את משה על מלאכת המשכן היאך לעשותו, ושאר הפרשיות הם העשיה עצמה, ובויקהל נשלמה העשיה, ולמה נצרכה פרשת 'פקודי'?

אלא התשובה לזה היא שכל הענין בפרשת 'פקודי', הם "פקודי המשכן" רק לספור את כל מה שהיה נצרך למלאכת המשכן, וליתן דין וחשבון, כמה היה מאסיפת התרומות, וכמה הושקע בבניית המשכן, לומר לך שאפילו משה רבינו אשר עליו נאמר בכל ביתי נאמן הוא, היה צריך לשקול כל פרט ופרט ולראות שהכל מאוזן וזהו שאמר הכתוב "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן", ועד כדי כך שחכמים ז"ל אמרו במדרש (תנחומא) שמשה רבינו עשה את החשבון ויצא לו מינוס, היה חסר לו בחשבון ההוצאות של בניית המשכן אלף שבע מאות שבעים וחמישה, עד שנזכר שלא לקח בחשבון את הווים, עד שהוצרכה התורה לחזור ולפרט "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים". פלא עצום, איך שנתן חשבון מדויק על כל עבודת המשכן.

כמה הדבר מחייב, אם משה רבינו נתן דין וחשבון, מי אנו שנחיה בלי דין וחשבון? וזה מחייב את האדם, העולם לא הפקר. אתה לא יכול לחיות כמו שאתה רוצה, יש עולם ואתה עתיד ליתן דין וחשבון, בורא עולם נתן לך גוף, נתן לך נשמה, נתן לך אשה, נתן לך בית, מה אתה עושה עם זה?

במשפט אחד – מי שחי בלא חשבון הוא לא בן אדם והוא לא יצליח לא בגשמיות ולא ברוחניות. וחייב אדם לעשות חשבון זה יום יום, לראות היכן הוא עומד, כמו שבעל מכולת חייב לערוך חשבון פשוט היכן הוא עומד. שאם לא כן, הוא עלול להפסיד את הכל, הרי גם עובד וגם מפסיד. ולכך כדי שלא יפסיד צריך לעשות חשבון, לראות היאך מרויח, ושכל השימוש שלו יהיה רק מחשבון הרווחים ולא מהקרן, שהרי אם יאכל את הקרן עלול להפסיד. ואם על דברים כאלה אדם עושה חשבון איך לא יעשה חשבון על החיים שלו – על הזמן? זמן זה חיים, חודש מורכב משבועות, מימים, משעה, מדקות, משניות. וזה חשבון של חודשים ויש חשבון של שנה. היום יש כל מיני מאזנים, יש חשבון של יום, יש חשבון של חודש, ובכל אחד מהם יש חשבון של רגעים, "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (איוב ז,יח). בקיצור כל ענין הפרשה הוא ללמד את האדם את הענין של חשבון.

ויש עוד ענין בפרשה שמלמד אותנו על הענין הנ"ל. חוזרת התורה בפרשה שלנו כמה פעמים על ענין "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וַיַּעֲשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ, זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" וכו' וכו' שמונה עשרה פעמים. ואם ניקח בחשבון גם את הפסוקים שנאמר בהם "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ", ונצרפם יחד יוצא עשרים ושש פעמים כמנין הוי"ה.

אַי אַי אַי. אל תבדוק רק אם עשית או לא עשית, הרוחת או לא הרוחת, אלא תבדוק את הלשם שמים שבעשיה שלך, את האיכות של מה שעשית. שהרי בכל מעשה צריך לבדוק גם את המעשה אם, נעשה ע"פ ההלכה, ע"פ הזוהר, ע"פ האר"י ז"ל, וגם את הכוונה שעשה[1]. ישנם שני בני אדם זה עושה וזה עושה, לדוגמה הנחת תפילין, שניהם מניחים בדקדוק אולם זה עושה עם כוונה וזה בלי כוונה. ויש פעמים שבאדם עצמו יש את שתי הבחינות, שלפעמים עושה עם כוונה ולפעמים בלא כוונה. זה שעושה בכוונה – המצוה או הלימוד שעושה נוסק לגבהים. וזה מה שאומרת התורה "כאשר ציוה ה' את משה", "כאשר ציוה ה' כן עשו" עם כל הדקדוקים עם כל הכוונות.

שמעתי באוזני ממורינו ורבינו ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל שדיבר בכל ענין לומר 'לשם יחוד', ובפרט הדגיש וצעק בהתלהבות שצריך להקפיד לומר את המילים "בשם כל ישראל".

ונסביר את הדברים. הנה לא מיבעיא במצוות דאורייתא ודרבנן שצריך האדם לומר 'לשם יחוד', זה פשיטא, אלא אף בכל דבר של דקדוק הלכה או מנהג ישראל שבא לקיים צריך לומר 'לשם יחוד'. ואפילו בכל מעשה שעושה – הולך לאכול, הולך לפגוש במישהו או כל הנהגה של האדם בחיי היום יום, תאמר 'לשם יחוד'. שהרי אמרו חז"ל "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג,ו). איך יכול לקיים בכל דרכיך דעהו? תאמר 'לשם יחוד', ובזה מרויח שכל מעשה שעושה אפשר לומר עליו "כאשר ציוה ה' כן עשה". שהרי חז"ל אומרים שבכל דרכיו האדם נבדק, ואם האדם אומר קודם המעשה 'לשם יחוד' בזה כבר קיים את הבדיקה שהרי אמר שעושה מעשה 'לשם יחוד' קוב"ה ושכינתיה, וזה מה שלימדה אותנו התורה שאותם אנשים כולם עשו הכל "כאשר ציוה ה' את משה", איך הגיעו להכרה כזו? הכל ע"י שאמרו 'לשם יחוד' קוב"ה.

וזה מעשה הצדיקים הגדולים שלא עשו שום מעשה מבלי לייחד את ה', והריווח באמירה זו הוא ריווח עצום, שאפי' אם טעה בדרך – זה יצר הרע. שהרי אני מצידי אמרתי 'לשם יחוד'. והריווח הוא גדול, שה'לשם יחוד' מאפס ומאזן את כל מה שקורה לך באמצע.

ובעיקר הכוונה של ה"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", הנה קוב"ה זה אור האין סוף בעליונים ושכינתיה זה העוה"ז. שהרי הקב"ה בחר להשרות שכינתו בתחתונים, וכמו שכתוב "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיהו סו,א). ידוע שקוב"ה הוא כינוי להוי"ה, ושכינתיה הוא כינוי לשם אדנות (אדני). אדנות הוא מלשון אדון הכל. אתה רואה את העולם, אל תחשוב שיש מישהו שיש לו שליטה בעולם, הכל זה אדון הכל, אדנות. [הרבה פעמים שומעים בני אדם שאומרים אני כך וכך ואני כך וכך, צריך האדם ששומע אותם באותו רגע לכוין "אני ה' אלוקיכם אמת" להשריש בקרבו שהכל מאיתו יתברך ולא להיחלש בשמיעה זו] , וזהו שאנו אומרים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה", דהיינו יחוד הוי"ה ואדנות (זו"ן), ויכוין אותיות השמות בשילוב יאהדונהי.

ולאחר יחוד זה אנו עולים למקום גבוה יותר, "בדחילו ורחימו" כלומר למערכה הנקראת ישראל סבא ותבונה [הנקרא בקיצור ישסו"ת], והיינו יחוד הוי"ה אהי"ה דהיינו יחוד חיצון, שההוי"ה בחוץ והאהי"ה בפנים דהיינו יאההויהה. ומשם אנו עולים ליחוד גבוה יותר לפרצופי אבא ואימא דהיינו "ורחימו ודחילו" שמשמעותה יחוד אהי"ה הוי"ה בשילוב כזה איההיוהה, ובחינה זו גבוהה יותר מבחינה קודמת משום שידוע הוא שכל מקום שההוי"ה היא בחינה פנימית היא בחינה גבוהה יותר.

ואח"כ ממשיך "ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים", נשאלת השאלה מה עשינו עד עכשיו? הרי כבר יחדנו לזו"ן ולישסו"ת ולאו"א, אולם כעת אנו עולים לבחינה גבוהה יותר, בחינה של פרצוף אריך, שהיחוד הפשוט הוא בכתר דהיינו בפרצוף עתיק. וכשאומר "בשם כל ישראל", זהו בחינה של א"ק בחינה גבוהה ביותר של אור האין סוף שאין לה אפי' בחינה של אותיות.

כשאדם אומר את כל זה כאילו כיון את כל סידור הרש"ש, על כל המצוות והלימוד תורה שעושה, ומחזק אותם בתכלית החיזוק, שהגיע לא"ק וממשיך את אור האין סוף עד עולם העשיה, מה שייך יותר מזה?!

אז כמה זה חשוב – "כאשר צווה ה' את משה", בכל דבר להקפיד להגיד "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה".

ויותר מזה, בכל מעשי האדם אפילו במעשים הגשמיים ייחד את ה', יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה הריני הולך לביה"כ, תייחד את עצמך עם הקב"ה ובזה אתה מאמץ את כוחך, ולא רק בלימוד התורה או במצוות טלית ותפילין, שהרי אפילו בעשיית כפתוריה ופרחיה גם נאמר "כאשר ציוה ה' את משה", ובזה אתה נותן עוצמה במעשה, ועוד יותר כשאתה אומר ב"שם כל ישראל" תרמת את המעשה לכלל ישראל והכלל ישראל מתחזק במעשה הזה.



[1] נפגשו שניים מתלמידי המגיד ממעזריטש איש ברעהו, אמר האחד. מה יהא בסופנו, להיכן נוביל את כל העבירות שלנו. השיבו חברו, על העבירות אינני דואג, לכך תיקנו תשובה, אלא מוטרד אנכי בשל המצוות שלנו, איך נישא פנים עם 'מצוות' כאלה...

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: