פסח - ההשפעה של ליל הסדר נשארת בלב הילד

 

ההשפעה של ליל הסדר נשארת בלב הילד

עלינו לדעת[1] נאמנה שבלילה קדוש זה כל שערי השמים נפתחים לפנינו,  ויחד עימם נפתחים לפנינו גם הלבבות של ילדינו היקרים, וכל מה שנצליח להחדיר לתוך ליבם הטהור של הילדים במשך הזמן הקצר של לילה קדוש זה ישאר עימם למשך שנים רבות.

גם אם למראית העין נראה שהדברים לא פעלו על אחד הילדים שום פעולה טובה ואין להם כל השפעה, הדבר אינו כך באמת, וסופם של הדברים שהוא שמע בליל הסדר להתעורר בקרבו ביום מן הימים ולפעול את פעולתם.

בספר שופטים (פרק יח) מסופר על "יהונתן בן גרשום בן מנשה" שהיה הוא ובניו כהנים (כומרים) לעבודה זרה.

לפי דברי חז"ל (בבא בתרא קט:) יהונתן זה הוא בנו של גרשום שהיה בנו של משה רבנו, ומה ששינה הכתוב וקראו: "יהונתן בן גרשום בן מנשה" ולא "בן משה" זהו רק מפני כבודו של משה רבנו, שלא לפרסם שנכדו נעשה כומר לעבודה זרה.

חז"ל הקדושים (שם קי.) מוסיפים שיהונתן הגיע לדיוטא תחתונה זו רק מפני שרצה להרוויח הרבה כסף, ובבית העבודה זרה היו משלמים לו משכורת חודשית גבוהה מאוד.

כששמע על כך דוד המלך צר לו על מצבו הרוחני של נכדו של משה רבנו, והבטיח לו שימנה אותו להיות "שר האוצר" של מלכותו וישלם לו משכורת גבוהה הרבה יותר, ועל ידי זה חילץ אותו מאותו מקום טמא, והוא שב אל ה' בכל ליבו.

אולם מבואר במדרש (ילקוט שמעוני שופטים רמז עג) שלאחר שדוד המלך נפטר ושלמה בנו מלך תחתיו, החליף שלמה המלך את כל השרים והממונים של אביו, וביניהם את יהונתן שר האוצר, והעמיד ממונים אחרים, ומשום כך חזר יהונתן לסורו הראשון ונעשה שוב כומר לעבודה זרה בבית העבודה זרה שבנה ירבעם בן נבט בבית אל, ועליו נאמר בספר מלכים: "ונביא אחד זקן יושב בבית אל" (מלכים-א יג, יא), והיינו נביא שקר ועובד עבודה זרה.

אולם באותה תקופה ארע מעשה שזעזע אותו עד עמקי נשמתו, והתעוררו בקרבו הרהורי תשובה אמיתיים שגרמו לו שוב לחזור בתשובה, אך הפעם לא בשביל להרוויח כסף אלא מתוך הכרה ברורה ואמיתית בגדולתו של ה' יתברך, ומכיון שתשובתו באותו היום היתה חזקה ואמיתית ביותר, זכה ושרתה עליו רוח נבואה, ונעשה לנביא אמת, ונאמרו שתי נבואות של ה' מתוך פיו (כמסופר באריכות בספר מלכים א פרק יג).

כתב רבנו מנחם עזריה מפאנו זיע"א ("עשרה מאמרות", מאמר חקור דין ח"א פכ"ג):

"ובשעה שיהונתן הרהר מאליו תשובה שלימה שרתה עליו רוח הקודש, והיה נביא אמת לה' להוכיח את חבירו שעבר על נבואת עצמו, וגם ניבא במה שנתנבא חברו על המזבח אשר בבית אל, ונוספה נבואתו של יהונתן על כל בתי הבמות אשר בערי שומרון".

מה כל כך הגביר והעצים את הרהורי התשובה שהתעוררו בקרבו של יהונתן, נכדו של משה רבנו, באותו יום, שגרמו לו לשוב בתשובה כל עמוקה ואמיתית באחרית ימיו עד כדי כך שזכה לדרגת נבואה?

התשובה לכך היא: כמו כל יהודי, גם משה רבנו ישב עם כל בני ביתו, ובכללם עם נכדו יהונתן, וערך את ליל הסדר כמצוותו.

משה רבנו האריך והרחיב מאוד בסיפור הנפלאות והאותות והמופתים שעשה הקב"ה למען עם ישראל בהיותם במצרים, ומי כמשה רבנו, שהיה בעל המעשה ועל ידו נעשו כל האותות והמופתים, יודע לספר סיפור זה בצורה נפלאה ומרתקת כל כך. במשך כל אותו הלילה עד אור הבוקר היה הנכד יהונתן מרותק לסיפורי הנפלאות שסיפר סבו הקדוש, משה רבנו, והדברים חדרו עמוק עמוק לתוך ליבו.

אמנם בשנים הבאות יהונתן עזב את דרך ה' ונעשה כומר לעבודה זרה כנ"ל, אולם סיפורי נפלאותיו של ה' שסיפר לו סבא באותו ליל הסדר מעולם לא נתנו לו מנוחה. תמיד הם "הציקו" לו. בכל פעם הם עוררו בקרבו שאלות נוקבות על מצבו הרוחני – מה אני עושה כאן במקום כל כך טמא, הלא נכדו של משה רבנו אנכי?! הלא בן לעם קדוש אנכי?! כיצד אני מסוגל לגרום כזה צער לה' יתברך אחר כל הניסים והנפלאות שעשה בעבורי ובעבור עמי?! – עד שבסופו של דבר הדברים הצליחו לפעול את פעולתם וגרמו לו לשוב בתשובה אמיתית ושלימה, עד שזכה להיעשות נביא כפי שהיה סבו, משה רבנו.

רמז לכך ניתן למצוא בדברי הרמ"ע מפאנו (במאמר מאה קשיטה סימן עו):

"וכבר זכרנו במקום אחר כי נתבשר משה על יהונתן בן גרשום שישלים בכי טוב (שישוב בתשובה שלימה) בפסוק: "ולמען תספר באזני בינך ובן בינך' (שמות י,ב) וכתיב : וידעתם כי אני ה' (שם) – השווהו למשה בידיעה זו (שידעו את ה')... וכבר נתבשר משה אדוננו שלבסוף תשרה שכינה על יהונתן ויהיה נביא אמת, שהרי השווהו למשה זקינו כאמור".

כלומר במה שאמר הקב"ה למשה רבינו "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי", רמז לו בעצם שסיפור זה שהוא יספר לנכדו יהונתן ("בן בינך") בליל הסדר, הוא זה שיחזיר אותו למוטב באחרית ימיו, ויזכה אותו לדעת את ה' כמו משה רבנו סבו (כפי שמסיים הפסוק: "וידעתם כי אני ה'", כלומר, אתה ונכדך תדעו בשווה כי אני ה'), וכמו שאתה זכית להיות נביא כך גם נכדך יזכה באחרית ימיו להיות נביא.

מעניין הדבר שטעמי המקרא של התיבות "הפסח בראשון" שבפסוק: "ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש בין הערביים במדבר סיני" (במדבר ט, ה) - המדבר על הפסח היחיד שעם ישראל עשו במשך ארבעים שנות היותם במדבר (ראה רש"י במדבר ט, א) - הן "פזר גדול", לרמוז שגם אם חלילה בניו או בנותיו של אדם כלשהו מישראל התפזרו פיזור גדול כל כך והגיעו למקומות רחוקים ונדחים ביותר מבחינה רוחנית, אם זכה אותו אדם לערוך את חג הפסח כהלכתו, ולספר להם את סיפור נפלאותיו של ה' בליל הסדר בזמן שהם היו ילדים, לא יתייאש ממצבם, כיון שבודאי סופם של אותם סיפורים קדושים לעורר בקרבם את הניצוץ הקדוש החבוי בהם ולהשיבם בתשובה שלימה, ממש כפי שארע עם יהונתן נכדו של משה רבנו.

---

[1] הרב יורם אברג'ל זצוק"ל (אמרי נועם מועדים עמ' שעד).

פרשת נח - איך מקרבים?

איך מקרבים? 

הרב קרליבך (אבן שלמה בראשית עמ' 79): אתם יודעים חברים, התורה קצת כועסת על נח. 

הזוהר הקדוש אומר (זוהר ח״א סז:) שהמבול נקרא על שמו של נח, כמו בדברי הנביא, ״ כִּי מֵי נֹחַ, זֹאת לִי" (ישעיה נד,ט). 

הנביא רומז בכך לנח: נח, למה לא ניסית לדבר עם אנשי הדור שלך? אמנם חשבת שהם משוגעים, סוטים וחוטאים, אבל מדוע חשבת שאין בכוחך לקרב אותם? 

החוזה מלובלין היה תלמידו של הרבי הקדוש רבי אלימלך מליז'נסק. פעם אחת אמר רבי אלימלך לחוזה מלובלין, ״לימדתי אותך כל מה שיכולתי, אבל יש דבר אחד שעליך ללמוד מאחי הקדוש, רבי זושא״. החוזה הקדוש מלובלין קם והלך לרבי זושא. 

רבי זושא שאל את החוזה, ״כשאתה רוצה לקרב אנשים לה׳, מה אתה אומר להם?״ 

״אהה״ אומר החוזה מלובלין, ״זה פשוט מאוד, אני מראה להם את כל מה שהם עשו לא טוב, ואני אומר להם שמה שהם עשו הוא לא טוב ואסור, ואני מסביר להם שהם צריכים לשוב בתשובה״. 

״אוי״, השיב לו הרבי ר׳ זושא. ״אין זו הדרך. למה הם עושים כל כך הרבה לא טוב? כי אין להם מספיק כוח. אין להם מספיק אנרגיה משמים לעשות טוב. הם עשו כל כך הרבה לא טוב, שהם ממש התנתקו מן השמים, התנתקו מן השפע של הקדושה, שנותן לנו כוח לעשות טוב. וחוץ מזה, הם כבר טובעים בבוץ, מדוע אתה דוחף אותם עוד יותר פנימה?״ 

החוזה מלובלין שאל, ״ר׳ זושא, ואיך אתה מקרב אדם לה׳?״ 

״אהה״, ענה רבי זושא ואמר, ״כשאני רואה יהודי שסוטה מן הדרך, אני ממש בוכה עליו. אני ממשיך עליו חסדים. אני מוריד עליו כל כך הרבה אור ואהבה משמים. ואז הוא מרגיש בתוכו התעוררות כל כך עמוקה, עד שזה אפילו לא קשה בשבילו. הוא רוצה להיות טוב, הוא רוצה להיות קדוש. הוא רוצה להיות יפה, הוא רוצה להיות יהודי״. 

חברים, אתם יודעים איך ניסה נח להחזיר אנשים בתשובה? הוא ניגש אליהם ואמר, ״היי חבר׳ה, אתם מגעילים, אתם חוטאים. אתם סוטים, אתם חסרי ערך. ברוך ה׳ שהוא רוצה להשחית אתכם״. אבל זה לא עוזר. געוואלד, זה לא עוזר. לא עוזר לזרוק אבנים, לא עוזר להטיף. 

לכן נקרא המבול על שם נח, ״מי נח״. נח, מדוע לא חיברת את אנשי דורך לנשמותיהם שלמעלה? 

כשאברהם אבינו רצה להחזיר אנשים בתשובה, הוא מעולם לא אמר להם דבר שלילי. אדרבה, הוא ממש הזמין אותם לביתו. הוא ישב אתם בליל שבת, וישב אתם בסעודת מלווה מלכה. 

תארו לכם את הפושע הכי שפל יושב ומקשיב לסבא הקדוש שלנו, אברהם אבינו? באותו רגע הוא ממש נשבע לעצמו, כמה זה קדוש, כמה זה יפה. אני רוצה להיות כמוהו, אני רוצה להיות קדוש ונשגב. אני רוצה לאהוב אנשים כמו שאברהם אבינו אוהב אנשים. אני רוצה לאהוב את ה׳ כמו אברהם אבינו. 

ישנה תורה מופלאה מהרבי הקדוש מדז׳יקוב (אמרי נועם, נח, ד״ה יש לרמוז). הוא אומר שמשה רבנו היה מנשמת נח. אחרי חטא העגל, ה׳ אומר למשה, ״ וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ... וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב,ז-י). ומשה רבנו משיב, ״מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" (שם לב,לב), כלומר משה כביכול אומר: אני מסרב, אל תשמיד אותם. אם אתה רוצה להשמיד מישהו, תשמיד אותי. 

אז הרבי מדז׳יקוב אומר ש״מחני״ אותיות ״מי נח״. המבול נקראת על שם נח מפני שהוא לא התפלל על דורו. וכשאמר משה רבנו שהוא מוכן להימחות במקום עם ישראל - הוא תיקן את מה שפגם נח, שלא התפלל בעבור דורו. 

ואפשר להוסיף על הדברים. ה׳ אומר למשה לרדת אל בני ישראל ולומר להם שה׳ משמיד אותם. על כך מגיב משה: אני מסרב. לא אחזיר אנשים בתשובה בכך שאומר להם שהם יושמדו. ריבונו של עולם, אם אתה רוצה להשמיד יהודים - תשמיד אותי. אני רוצה להגיד ליהודים רק דברים טובים. 

חברים, אנחנו ממש צריכים אנשים שידברו אל הדור. אנחנו צריכים אנשים שידברו אל עם ישראל. אבל לא כאלה שיאמרו. ״ה׳ ימחה אתכם״. לא אנשים שיאמרו, ״אבוי, אתם רעים. לא שומרים כשרות. לא שומרים שבת״.

ליאורה קולטון אורלי:

"אימי, עליה השלום, נולדה בסוסונוביץ שבפולין. אביה (סבי, שלא הכרתיו) היה בעל חנות בגדים, לימים עזב את הישיבה והתחיל לפתוח את חנותו בשבת. 

באחד ממוצאי השבת, כשהיה בדרכו הביתה, ארבו לו כמה תלמידי ישיבה, שהחליטו ללמד אותו לקח, הכו אותו, ובעטו בו, והשאירו אותו מתבוסס בדמו בשלג. 

סבי נמצא רק לפנות בוקר, פונה לבית חולים אך לא שרד. 

נשארה סבתי עם שני ילדים קטנים. אימי היתה אז בת שלוש ואחיה בן שנה וחצי.

אימי גדלה עם שנאה עזה לחרדים, "הם רצחו אותו" היא היתה אומרת... 

כל משפחתה של אימי נרצחה בשואה. 

אימי, ששרדה את מחנות הריכוז, נישאה לחייל יהודי מהבריגדה, ועלתה לארץ.

שנאתה לחרדים עדיין היתה יוקדת. על זה גדלנו. 

והנה, כשביתי גדלה ובגרה, היא התחילה לגלות עניין בדת. חזרה בתשובה והיא מנהלת אורח חיים חרדי, ליטאי. 

כמובן שכולנו במשפחה נבהלנו. היינו בטוחים שאיבדנו אותה. אך לא! לאט לאט התחלנו להיחשף לדת. להתקרב, לגלות את האמונה. 

אותם אברכים שרצו ללמד את סבי "לקח" גרמו לכך ששני דורות התרחקו מאד מהדת. 

ביתי שחזרה בתשובה הכניסה לחיינו את החסד. והרי העולם אינו יכול להתקיים אלא אם קיימים בו שלושה קווים: דין, חסד, וביחד הרי זה רחמים".

פרשת יתרו - עשה לך רב

עשה לך רב

אדם[1] בשם אייל שלום עבד כנהג בחברת הסעות בירושלים. בשנת 1987 התפרקה החברה והוא תבע את מעסיקיו בבית הדין לעבודה סכום של מאתיים ושבעה שקלים בגין שבעה עשר ימי עבודה עליהם לא קיבל משכורת, בתוספת פיצויים על הלנת שכר. התיק התנהל בפני השופטת אלישבע ברק, אך פסק דין לא ניתן. הוא היה בטוח שזאת הסחבת הרגילה בבתי המשפט, אבל חלפו שנים ארוכות והוא לא זכה לקבל פסק דין. התברר שהתיק נעלם. השופטת לא זוכרת את הנושא ואיש אינו יודע איפה אוחז הדיון.

הוא פנה שוב ושוב לבית הדין לעבודה בדרישה לקבל פסק דין, עד שבאמצע שנת 2005, שמונה עשרה שנים אחרי המקרה, הנהלת בתי המשפט אישרה באופן רשמי כי התיק נעלם...

שלום הגיש תביעת נזיקין כנגד הנהלת בתי המשפט על העוול שנגרם לו, ואחרי חמש שנים נוספות של דיונים וערעורים הצדדים הגיעו לפשרה מוסכמת על פיצוי בסך עשרת אלפים שקלים.

מאתיים ושבעה שקלים, עשרים ושלוש שנים...

הסחבת בבתי המשפט היא רעה חולה ידועה, אך הנושא לא נולד היום. פרשת יתרו מספרת על ביקור של אורח חשוב במחנה ישראל. "יתרו כוהן מדין", הבישוף המדייני הראשי, הגיע לבקר במחנה. והנה הוא שם לב לשיטת הריכוזיות של משה רבינו.

משה יושב לבדו לשפוט את העם. מאות אלפי אנשים תלויים בדיין אחד ויחיד המכריע לבדו את כל הבעיות, החל משאלות הלכתיות יומיומיות והמשך בסכסוכי שכנים וסיפורי שלום בית. העומס היה עצום, ומשה נאלץ לעבוד סביב השעון, וקצה התור לא נראה באופק.

יתרו נחרד מהמצב והציע תכנית התייעלות די פשוטה: משה יכניס דיינים נוספים למערכת, ובעצם יבנה מערכת היררכית של ערכאות. שאלות פשוטות יידונו בפני שופטים מהדרג הנמוך, בעיות סבוכות יותר יעלו לערכאה גבוהה יותר, וכך הלאה. משה עצמו יעמוד בראש הפירמידה.

משה הופתע מההצעה, הפנה אותה לקדוש ברוך הוא וקיבל אישור לקבל את עצת יתרו לייעול המערכת.

מה חשב משה מלכתחילה? הוא באמת האמין שיהיה מסוגל לנהל לבדו את כל עם ישראל? מדוע הוא התעקש לשמור את כל הסמכויות לעצמו?

הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות, חלק טז, עמוד 203) רואה את הדברים באופן עמוק. משה לא חשב על הרעיון של יתרו, כי הייתה לו תפיסת חיים אחרת.

משה רבינו סבר שעם ישראל צריך לחיות באטמוספרה רוחנית גבוהה, שבה כל הבעיות הקטנות של החיים פשוט לא תופסות מקום. במקום להקשיב למריבות, לפשר ולגשר בין אנשים, צריך להתעלות מעל כל הבעיות הללו. יהודי צריך ללמוד תורה ולקחת את הדברים בצורה מעמיקה כזו, עד שהוא פשוט יבעט את האגו הבעייתי שלו.

לכן משה התעקש להיות השופט בעצמו. העמידה בפני משה תשכיח מהאנשים את השטויות הקטנות של החיים.

נניח בני זוג שרבים את המריבות הרגילות, כמו מי יוציא את הילד מהגן באמצע שעות העבודה. הם נפגעים מההתעקשות ההדדית ונוצר ביניהם נתק.

כעת נתאר לעצמנו את הזוג הזה עומד בפני משה רבינו. הם יביטו בפניו של המנהיג הנערץ, שרק אתמול עמד על הר סיני וקיבל את התורה מידו של האלוקים – וירגישו כל כך מטופשים. על מה אנחנו רבים? על מה אנחנו מבזבזים את זמנו של משה? אני אוציא, את תוציאי – אלוקים גדול...

למה הדבר דומה? לפעמים אדם מגיע לשיעור תורה והוא כועס מאד. הוא רב קודם עם השותף שלו, עם אשתו, עם כל מי שמצא לנכון, והוא רותח. אחרי עשרים דקות לימוד, הלב שלו מתרחב, הוא מתרומם מעל השטויות ואומר לעצמו: תראה איזה אור יש בעולם! על מה אני מבזבז את החיים?

אש קודש (יתרו תש"ב) – אחוז בכסא כבודי והראה למלאכים שאתה גבוה מהם כי נשמתך מהבריאה ולא מהיצירה כמוהם, והתורה היא חמדה גנוזה וגם יהודי הוא חמדה גנוזה!

בהפטרת יתרו הנביא עובר ליבון על כך שקרא לעם ישראל עם טמא שפתים... 

אם זה כל כך טוב, למה השם הצדיק את הדעה האחרת? מדוע התקבלה ההצעה ההפוכה של יתרו על שילוב רבנים מן השורה במערכת?

משום שאנחנו בני אדם, ועד להודעה חדשה אנחנו כנראה לא יכולים לחיות באטמוספרה שבה אין יצר הרע. אלוקים ברא עולם מורכב, יצרי, מלא אגו, וצריכים למצוא לו את הפתרונות המתאימים.

כאן הגיע הרעיון הגאוני של יתרו: הוא טען כי במצבים הללו אדם צריך למצוא דווקא רב קרוב אליו. הרב לא צריך להיות מושלם כמו משה רבינו. להיפך: הוא צריך להיות 'מנהיג קטן', מישהו שאפשר לפתוח אליו את הלב ולקבל ממנו עצה מתאימה לבעיות הקטנות שלו.

הרבי מליובאוויטש הפך את התפיסה הזו להוראה קבועה:

המשנה במסכת אבות אומרת: "עשה לך רב". המשנה מורה לכל אחד לקבוע רב שאתו הוא יתייעץ באופן קבוע. כל אדם אוהב את עצמו ורואה את הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, ולכן לא נכון לנהל את החיים לבד. יש חשיבות אדירה לקבל עצה מרב שרואה את הדברים אחרת, וכך לקבל החלטות נכונות. החשיבות בכך כפולה: גם כדי לקבל את העצה הנכונה, אבל יותר מכך: ההתייעצות עם הרב היא כלי לסייעתא דשמיא לזכות לקבל את הברכה האלוקית.

איך בוחרים רב? המשנה אומרת "עשה לך רב", ללמד: זה צריך להיות רב 'שלך', רב שאתה מרגיש קרוב מספיק אליו שיהיה לך נח להיחשף בפניו, להיות כן וגלוי לב – ובעיקר: כזה שתרגיש שאכפת לו ממך. הוא לא כספומט ששולף תשובות, אלא עונה לך באותה אכפתיות שבה הוא היה עונה לבן שלו.

למעשה, זאת הלכה מפורשת בשולחן ערוך: "מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים". לא נאמר לחפש את החכם הגדול ביותר, אלא את החכם האוהב והאכפתי ביותר. ודווקא האהבה שלו היא הכלי לסייעתא דשמיא ולכוון לרצון ההשגחה העליונה.

נסיים בסיפור נפלא[2]:

יהודי מצרפת הכיר את חסידי חב"ד שם, והפריעה לו מאד ההערצה הגדולה שלהם לרבי. האהבה אליו, התמונות הגדולות על הקיר – כל אלה נראו לו לא במקום. הוא פנה לרבי במכתב ארוך ושאל על כך, וגם שאל את השאלה החשובה מכל: כיצד הרבי יודע לענות לאנשים שפונים אליו במגוון כזה של נושאים ותחומים?

הרבי השיב כי כמו כל יהודי גם הוא מחויב במצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכיון שהוא מקיים את המצווה בשלמות ואוהב באמת כל יהודי, הוא יודע לכוון לצורך האמתי של האדם ולענות לו כראוי...

---

[1] הרב שניאור אשכנזי.

[2] ימים טובים עם הרבי, ראש השנה, עמוד 80.

פרשת חקת - טל תחיה

טל תחיה

הרב יוסי פלאי: פרשת חקת עומדת בין החיים ובין המוות.

תחילת הפרשה עוסקת בפרה האדומה המטהרת מטומאת מת. המת הוא "אבי אבות הטומאה", אבל ניתן להטהר מטומאה זו על-ידי אפר הפרה האדומה המעורב במים החיים.

בהמשך, עוברת הפרשה בחדות ממאורע למאורע: תחילה מתה מרים הנביאה, ואף הבאר מסתלקת, עד שהיא חוזרת לאחר שמשה מכה בסלע. אך מיד מתברר שבעקבות מעשה זה גם משה ואהרן ימותו במדבר, "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם", ובהמשך אנו קוראים על מות אהרן הכהן.

אך לא רק מרים ואהרן מתים בפרשה. דור שלם מת. כל דור המדבר, שעליו נגזרה הגזרה בעקבות חטא המרגלים, מסיים לרצות את עונשו ומת במדבר.

כך מפרש רש"י "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין" – "כל העדה, עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים".

הפרשה מדלגת בקלילות על שלשים-ושמונה שנות נדודים במדבר (שעליהם לא מסופר דבר!), ומגיעה אל הדור החדש שעתיד להכנס לארץ.

אכן, בהמשך הפרשה נכנסים ישראל לעבר הירדן המזרחי, עד לסיום המסע הגדול מיציאת מצרים בשערי הארץ המובטחת, "בערבות מואב מעבר לירדן יריחו".

סוד התחייה

לכאורה, המוות הוא נתון שכבר אי אפשר לשנות אותו, רק להתעלם ממנו או לצמצם את השפעתו עלינו החיים. כך ניתן לחשוב שבפרשת חקת אנו עוזבים את המתים מאחור, קבורים במדבר הגדול, וממשיכים הלאה לארץ ישראל הנקראת "ארץ החיים".

אך האמת היא שטמון כאן סוד עמוק יותר, סוד תחיית המתים – המתים עצמם חוזרים, המוות עצמו הופך בחזרה לחיים.

תחיית המתים קשורה לסוד הפרה האדומה המטהרת מטומאת מת, וכך פתיחת הפרשה היא הרפואה למוות המופיע בהמשך.

חז"ל אומרים שטעם פרה אדומה לא התגלה אפילו לשלמה המלך החכם מכל אדם, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", אלא למשה רבינו בלבד.

אם כך, משה רבינו נושא גם את סוד תחיית המתים.

לא לחנם למדו חז"ל רמז לתחיית המתים מן התורה בפסוק "אז ישיר משה" – "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה".

אכן, בפרשתנו יש כבר התנוצצות תחיית המתים אצל משה.

כיצד? שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל במדבר: המן בזכות משה, הבאר בזכות מרים וענני הכבוד בזכות אהרן. לאחר שמתה מרים, הסתלקה הבאר שהיתה בזכותה, ושוב חזרה בזכות משה ואהרן. לאחר שאהרן מת, הסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכותו, ושוב חזרו בזכות משה. פירוש הדבר בפנימיות, שכעת מופיעות נשמות אהרן ומרים בתוך נשמת משה (דבר הנקרא בקבלה "עיבור נשמה").

זוהי מעין תחיית המתים, כאשר מתברר שהנשמות של הצדיקים שהסתלקו נמצאות אתנו כאן, בתוך הצדיק החי. לאחר המדרגה הראשונית הזו, אנו עולים להאמין בתחיית המתים כפשוטה, כאשר הנשמות חוזרות לחיות בגוף ממש.

המקום העיקרי שבו מופיע הטל בתורה הוא בתיאור ירידת המן:

שכבת טל היתה למטה, עליה היה מונח המן, ועליו שוב שכבת טל. כזכור, המן ירד בזכות משה רבינו, אם כך מתבקש לומר שהטל מלמעלה ומלמטה רומזים לאהרן ומרים. הטל מלמטה מזכיר את הבאר הנובעת מהארץ שהיתה בזכות מרים (ועליה נאמרה בפרשה "שירת הבאר"), והטל מלמעלה מזכיר את ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן. אם כך, ה'אריזה' המיוחדת הזו, טל-מן-טל, היא הסוד של התאחדות נשמות שלשת האחים הגדולים בתוך נשמת משה.

טל תורה

פרשתנו היא הפרשה השלשים-ותשע בתורה, בגימטריא טל. המושג טל מתקשר באופן ישיר לתחיית המתים, ככתוב "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כו, יט) – "כי טל התחיה שאוריד עליך יהיה כטל היורד על הצמחים שמגדל אותם כן יחיו המתים על ידי טל תחיה" (פירוש מצודת דוד). ובלשון המדרש, לעתיד לבוא הקב"ה "מוריד תחיית טל ומחיה את המתים".

המלה טל עצמה רומזת לתחיית המתים: המלה לט פירושה קללה (בארמית), בבחינת מוות, והטל הופך את הקללה לחיים וברכה, אין דבר מבורך כמו הטל.

עוד נשים לב שמסע בני ישראל מהר-סיני לכיוון ארץ ישראל החל בשנה השניה ליציאת מצרים בחודש אייר, עד שבחודש אב נגזר העונש על חטא המרגלים, וכך יוצא שדור המדבר נע במדבר במשך שלשים-ותשע שנה, בגימטריא לט-טל.

אך מהו "טל התחיה" הזה?

מפרשים חז"ל שהכוונה ל"טל תורה", "כל המשתמש בטל תורה, טל תורה מחייהו". התורה היא היא המתנה הטובה ביותר שניתנה לנו בידי משה רבינו. מי שהוריד את התורה לארץ, מחזיק בידיו את הסוד של תחיית המתים על ידי התורה. אכן, חז"ל אומרים שטל-התורה הזה כבר פעל פעם כטל-תחייה, כאשר במתן תורה "פרחה נשמתם" של ישראל מעוצם הגילוי האלוקי, עד שהקב"ה החיה אותם באותו טל.

ומדוע דוקא בדמותו של משה רבינו גנוז סוד התחיה? כי משה מלמד את אחדות ה', "ה' אלהינו ה' אחד". כאשר חשים את אחדות ה', הכל מלא חיים, "באור פני מלך חיים", וכאשר מתרחקים ממנה יש מקום לפירוד השורר בעולם החומר ומביא את המוות.

בספרי הקבלה מופיע רמז ידוע: "הוי' אחד" בגימטריא טל, זהו אותו טל תורה המחיה את המתים, טיפות טל של אחדות ה' הנוגעות בנו ומעוררות אותנו לחיים.

ויקרא (כו,יג): "ואולך אתכם קוממיות".

פירש"י: ״בקומה זקופה".

חתם סופר (יו"ד סי' של"ב): בסוף כתובות (קיא) מבואר שהצדיקים שבחוץ לארץ שמתו ונקברו שם, בשעת תחיית המתים תיעשינה להם מחילות (מערות) מתחת לקרקע ויתגלגלו משם לארץ ישראל. ויש לפרש שזהו שאנחנו מתפללים בתפילה בכל יום: "ותוליכנו קוממיות לארצנו", שלא נזדקק לבוא לארץ ע"י גלגול מחילות מתחת לאדמה, אלא "קוממיות", בקומה זקופה, עוד בחיים נזכה לעלות לארץ ישראל ליהנות מזיו קדושתה.

מעשה באדם אחד שהיה הולך מארץ ישראל לבבל. בדרכו עצר לאכול לחם, וראה שני ציפורים שרבו זה עם זה, ותוך כדי מריבה מת אחד הציפורים.

הלך השני, לקח עשב מסויים מן הקרקע, הניח אותו על פי הציפור המת והחזיר אותו לתחיה.

ראה זאת האיש והבין כי לעשב זה יש סגולות מיוחדות. לקח עמו קצת מן העשב והמשיך בדרכו.

כאשר הוא הגיע לאיזור העיר צור, הוא ראה פגר אריה מת שהיה מושלך בדרך. החליט ההלך לבדוק האם אכן העשב יכול לחיות מתים: הניח את העשב על פי האריה והחזיר אותו לתחיה.

קם האריה וטרף אותו.

ולפיכך נאמר: 'אל תעשה טובה לרע, ולא תבוא רעה על ראשך'. (לפי מדרש רבה פרשת קורח).

פרשת שמות - "קול קרא והלכתי"

"קול קרא והלכתי"

משה רבנו[1], אדון הנביאים, זוכה לנבואה גלויה ומפורשת רק במעמד הסנה, בהיותו בן 80 שנה.

עד אז עוברים עליו מרבית שנותיו ללא גילוי נבואי וללא 'כתב מינוי' מפורש.

אך עם זאת מעידה התורה, כי כבר משחר נעוריו פעמה בו תחושת שליחות מוסרית ושלוש פעמים, בזו אחר זו, מתערב הוא בריב לא לו, כדי להציל עשוק מיד עושקו.

האם יש קשר בין מעשים אלה לבין ההתגלות בסנה?

לכאורה ניתן לומר בפשטות שאכן כן! הקב"ה מטיל את השליחות להושיע את ישראל על איש המגלה רגישות לסבל הזולת.

אבל הרמב"ם מאיר קשר זה ביתר עומק, וקובע כי עצם מעשיו של משה עוד בימי בחרותו, היו ביטוי לרוח הנבואה שפעמה בו עוד לפני מעמד הסנה.

במורה נבוכים (ב,מה) מונה הרמב"ם אחת עשרה מעלות בנבואה, המעלה הראשונה נוגעת במישרין לדמותו של משה.

כך כותב הרמב"ם: "תחילת מעלות הנבואה, שילווה את האדם עזר אלוהי, יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים... וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה. וזה נקרא רוח ה'.

והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא צלחה עליו רוח ה'... וזו היא דרגת כל שופטי ישראל... וזוהי גם דרגת כל משיחי ישראל החסידים...

ודע כי בדומה לכוח הזה, לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר (א) להרוג את המצרי (ב) ולנזוף בחוטא משני הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, (ג) כיוון שראה דבר עושק, לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו, כמו שנאמר: 'ויקם משה ויושיען' (שמות ב,יז)".

דבריו המופלאים של הרמב"ם מלמדים אותנו, כי הנבואה בראשית הופעתה יכולה להיגלות כהתעוררות נפשית עזה מלמעלה "לעשות טובה גדולה".

הרמב"ם מאיר נקודה זו מתוך התבוננות מעמיקה בפרשתנו – המפרטת שלושה סיפורים ממעשי משה מן הקל אל הכבד:

בפעם הראשונה, בהכותו את המצרי, לא היה משה מודע עדיין למחיר שהוא עלול לשלם על מעשהו.

אולם בפעם השנייה (שהוא נוזף בניצים) מתברר לו ש"אכן נודע הדבר" והוא נאלץ לברוח הרחק למדין.

עתה בפעם השלישית, צריך משה לנהוג במשנה זהירות... ואפשר שאילו היה שואל 'שאלת רב' בנדון, היו פוסקים לו שעליו לחוש לפיקוח נפש, אבל משה אינו שואל ואינו מהסס: ואף על פי "שהוא זר וירא כיוון שראה דבר עושק לא יכול להימנע מלסלקו ולא היה בכוחו לסובלו".

לענייננו:

הנבואה במדרגותיה הגבוהות בטלה מישראל זה מכבר, אבל מעלת הנבואה הבאה לידי ביטוי ברוח ה' הצולחת על האדם לצאת לישע עמו ולהציל עשוק מיד עושקו לא פסקה לעולם.

* רוח זו צלחה על מרדכי ואסתר בשושן הבירה ועל מתתיהו ובניו במלחמתם כנגד מלכות יוון הרשעה.

* רוח זו היא שפיעמה בלבם של טובי חובבי ציון, ואף המתה בלבו של הרצל בכתבו בסערת נפש את "מדינת היהודים".

* רוח זו היא שאחזה בציצית ראשו של בן גוריון בהכריזו על תקומת ישראל, והיא הפועמת בלב הלוחמים במסירות נפש למענה.

ביטוי נדיר בעוצמתו לרוח זו, נתנה חנה סנש בשיר שכתבה לפני צאתה לגלות אירופה – בעיצומה של השואה – לשליחות אשר ממנה לא שבה.

כך כתבה בפשטות מדהימה וקורעת לב: "קול קרא והלכתי – הלכתי כי קרא הקול!"

במאמר הגאולה הרמח"ל קורא לזה 'פקידה'[2] – מריגישים התעוררות עצומה בנפש למרות שעוד לא קרה כלום בגשמיות.

קהלני אמר בשיחה פעם שזה מה שהוא הרגיש ברמת הגולן...

מו"ר אבי אמר שזה מה שגרם לו בתור בחור לעלות לבד לארץ ישראל בלי ההורים...

איגרתו של הראי"ה קוק זצ"ל[3] למשורר – בן העליה השלישית – אברהם שלונסקי, בעקבות שירו "התגלות" שפורסם בבטאון 'הפועל הצעיר' (גיליון 8) בשנת תרפ"ד[4].

שיר זה הגיע אל הראי"ה קוק זצ"ל ובעקבותיו הוא שולח לשלונסקי מכתב נרגש, אשר נפקד משום מה מ'אגרות ראי"ה', אך מופיע הוא בספרו של ר' שמחה רז על הראי"ה, "מלאכים כבני אדם" (עמ' 429), וכך כותב הרב:

ב"ה, ט"ו מנחם אב, תרפ"ד ירושלים ת"ו. לכב' המשורר ר' אברהם שלונסקי הי"ו

נהנתי מיפעת שירך "התגלות" שהופיע בגליון "הפועל הצעיר" האחרון. יש בשיר זה משפע הלב, הבא לעורר לקול ה' הקורא לנו מקרב מעמקי נשמתנו. קול ה' בכוח ובהדר המלא כל העולמות כולם. יצירת עולמים על גבול התעלומה עומדים מוכנים להתפרץ מאורות מאופל, מלאי שירה, לקומץ חיבת הארץ חמדת עולמים.

המבטא שלך על "אצבע ברק", כבר יש לו סימוכים בדרבי הרמב"ם ב"מורה נבוכים" ז"ל: "והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק והוא בליל חזק החושך". על השראת הנבואה דיבר רבנו, ואותה התגלות מהותית באה כפי אותה המידה שהשירה מגלה את תכנה. אני מברך אותך, שתזכה להמריא בשירתך למרומי התחיה הלאומית, מול השחר הבוקע אורו ועולה על אדמת מַטָּעֵנוּ, כנפשך היקרה ונפש המברכך מהר הקודש מירושלים".

משלי (כט,יח): "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".

בוודאי לא התכוון החכם מכל אדם בדבריו ל"חזון המדינה הפלשתינאית" או לחזון "מדינת כל אזרחיה", אלא לחזונו של עם ישראל הזוקף את קומתו ששחה מייסורי הגלות ושב אל ארצו ונחלתו אל "גאון יעקב אשר אהב סלה".

כמה מצפים אנו בימים קשים אלה של חולשת דעת ומבוכה, למנהיגות שתעמוס על שכמה חזון זה ותיתן לו ביטוי בעוז ובגבורה.

לא נצפה ממנה להעפיל למדרגותיו העליונות של משה "אשר ידעו ה' פנים אל פנים"...

אבל לפחות: דם יהודי לא יהיה עוד הפקר, ודמם של ראשי ארגוני הטרור המבקשים את נפשנו, לא יותר מיוחס מדמו של המצרי המוכה למוות על ידי משה על שהכה "איש עברי מאחיו"...!

ולמעלה בקודש: כמה נצפה ונייחל למנהיגות אמת שתדע להאזין לקול הקורא ומבשר "ושבו בנים לגבולם!"

---

[1] הדרשה בנויה על פי מאמר של הרב חנן פורת.

[2] וזו לשונו: "דע כי לגאולה נמצאו שני זמנים, ומצאנום בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בעתידה להיגלות במהרה בימינו, ועל אלה שני הזמנים נאמר הפסוק שהתחלתי בו בראשונה, (מיכה ז') "אל תשמחי איבתי לי", זהו הזמן הראשון, ונקרא פקידה, "כי אשב בחשך ה' אור לי" הוא השני, ונקרא זכירה...

זמן הפקידה היה במצרים בראשונה, והוא שאמר הכתוב (שמות ב') "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", ואומר לך מה היא זאת הפקידה, ותדע, שהקלקול הראשון בלבד הוא המתתקן בזמן הפקידה, וגם לא לגמרי, ושאר הקלקולים אין תיקונם רק בזכירה... ונמצא שבהכלות פעולות המאורות האלה לגמרי אז תהיה הזכירה, וקודם לזה נמצאת הפקידה, אבל האמת, שקדימתה למטה ולא למעלה, כי למעלה הזכירה היא הראשונה, וממנה יצאה הפקידה. ועדיין לא פירשתי לך מה היא הפקידה, בהגיע הכח הנמשך מן השורש השלם עד הצדיק, הנקרא בתורה "המלאך הגואל", אז ירד זה המאור, ונגלה לשכינה שהיא בת זוגו, ונתן לה כח שלא ניתן לה מיום גלות ישראל ועד היום ההוא, ואז נעשה חיבור ראשון, שלא נתחבר מן היום שאמרתי עד הנה. ואחר כך אפרש לך למה נקרא פקידה, ותדע, שהפקידה על ידי היסוד, כמו שאמרתי לך, וגילוי הזכירה על ידי התפארת, ולכן נמצא כח למשיח בן יוסף ולמשיח בן דוד בשתי הפעולות, לקבל כח לעשות חיל לגאולה העתידה. בהגיע הצדיק הזה שנתחבר עם השכינה אז נפתחה הסתימה הנעשית בראשונה מפני הגלות, כמו שאמרתי, ולא היה עוד הסתר פנים כבראשונה.

אבל שני דברים צריך שתדע, שלא הוסר הסתר הפנים אלא לפני ולפנים, מקום נשמות ישראל, ולא לחוץ, מקום המשרתים והחיילים, ועוד תדע מזה לפנים, ושנית, שלא היתה הפתיחה רק לשעתה, ולא עמדה תמיד, אך עשתה פעולתה ועוד נסגר השער אחריה עד עמוד גואל לעולם. ופעולות נמצא לפקידה רבות, ונכללו בפסוקי החכם בספר שיר השירים, כמו שאבאר לך בע"ה אחר כן. והפעולה הראשונה נתבארה בפסוקים שהבאתי בתחילה, והיא קימת השכינה מן העפר, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי נפלתי קמתי", וכן (ישעיה נ"ב) "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". ואמר לך מה היא זאת הקימה, כי לא היה רק חושך ואפילה לישראל, ולא היה להם מנחם ברוב היגון והצרה המתגברת בכל יום תמיד, ועל כן שפלה נפשם לעפר, שהן הקליפות, ובהגיע הזמן הזה להתחבר הצדיק, כמו שזכרתי, אז נמצא להם מנחם, וקמה השכינה מן העפר הזה, והיא מתחזקת בעצמה, אף על פי שהיא בין הקליפות, כי עדין לא יצאה, אבל אינה כבראשונה משפלת עצמה ומתבוססת כביכול בצערה, כי עתה לקחה אור הממלכה ולא חסר ממנה רק הגילוי, ולהראות את כל העמים ואת כל השרים את ממשלתה שתראה בעת הזכירה במהרה בימינו. וכאשר נשלם החיבור הזה הראשון לא יסף עוד להיות כמוהו עד הזכירה, ועל כן כתוב (מיכה ז') "כי אשב בחושך" משם והלאה "ה' אור לי" באחרית הזעם.

ועוד אבינך כל הענין הזה היטב. ונמצא שזה זמן הראשון היה במצרים, לעת שכתוב בו "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב' כ"ה), ושתי פעמים אלקים נזכרו כאן. והאמת, כי האחד הוא שם הקב"ה, ולמה קרא שמו אלקים, אלא מפני שעדיין היו המאורות מלאים גבורה ולא רחמים, רק אחר כן נזכר שמו ב"ה יהו"ה "וידע אלקים", הוא הידיעה את השכינה, הנקראת גם כן אלקים, והוא פקידתה, כמו שאמרתי. ועל הפקידה נאמר (שמות ג') "פקד פקדתי אתכם", ולא אמר פוקד אני אתכם, כי כבר היה זה, והזכירה עתידה, ומשה ידע שעדיין לא היה זמן לזכירה, ודאי על כן היה ממאן ללכת, ואמר "והן לא יאמינו לי", ואז השיבו הקב"ה (שמות ג') "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", כי לולא כבר נתקנו הדברים תיקון לא היה נשלח, כי לא לעורר את האהבה עד שתחפץ.

ועתה אפרש לך פסוקים בשיר השירים, שבהם נכללו עיקרים גדולים בעניני הפקידה הזאת. הנה כתוב "אני ישנה ולבי ער" (שיר ה') ונודע לנו, שנמצא לשכינה שורש גדול, שלא זז ממקום כבודו לעולם... והאמת, שבהיות ישראל בתוקף החושך הגדול ובאחרית האפלה ששם היא מתגברת יותר, ועוד שכבר נתרחקו מן המקור המרחק הגדול ביותר, אז צריכה להיות הפקידה, ועל כן אמר "קול דודי דופק", והוא "פוקד", והכל הולך אל מקום אחד, כי לא באה הפקידה רק באור החכמה לבד, ומפני שהחכמה היא המאירה, על כן לא האירה רק כמו מאחריה, וזה הסוד הוא פק"ד ריבוע ע"ב. אך הבינה תעיר בזמן הזכירה, כי לא היא לבדה אלא החכמה והבינה יחד דרך פנים ולא מאחוריהם, והוא "זכור". ובאמת בלתי החכמה לא נעשה דבר, כל שכן פתיחת השערים שאינה בלעדה...

ונמצא, שבשעת הפקידה נעשה זה החיבור, והאור מתגבר בפנים בכח גדול, ולא יעמוד זה החיבור, כי לשעתו הוא, ועל כן התעוררות גאולה ותשובה תהיה בישראל, ומשם חזון למועד ונקדש קדש, וזהו שאמר (שיר ה') "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר". ואל תאמר שלא עשתה הפעולה הפקידה הזאת, כי אזלת לה, לכן השיב הכתוב ואמר "נפשי יצאה בדברו", כי כבר הנפש שנאמר בה "נפשי בתוך לבאים אשכבה" (תהלים נ"ז) כבר יצאה ממסגר מעת דברו. והאמת, כי על כן היתה הפקידה הזאת. ועתה הבן, כי נמצאו במאורות בית וחוץ, ונקראו במשל נפש וגוף, ותיקון הנפש הוא הנעשה בפקידה, ומשם והלאה צריך תיקון הגוף, ועל כן נמצא חושך אחריה, וברוב החושך התורה הולכת ומשתכחת, וכל יד אזלה עד יאיר אור עולמים. ועל כן גמר הכתוב ואמר (מיכה ז') "כי אשב בחשך ה' אור לי", והוא מדבר על החושך הזה מתחדש אחר הפקידה, שכבר הזכירה "כי נפלתי קמתי".

ועתה אפרש לך עוד סוד אחר מה שנעשה בפקידה, והוא נכלל בפסוק (שיר ב') "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", והוא סוד גדול ועצום מאד. וצריך שתדע כי הפקידה מן היסוד היא, והזכירה מן התפארת, ובהגיע זמן הפקידה נתעוררה התפארת בראשונה והורידה היסוד אל השכינה העומדת בקץ החושך...

ועתה אכלול לך כל מה שאמרתי לך עד עתה בדברים מעטים, למען העמידך על האמת שלא תטעה ולא תיכשל. נמצאת הפקידה תיקון הקלקול הראשון אשר מן הגלות, והוא הסתר הפנים וסתירות האור, ועל כן ירד הצדיק ויתחבר עם המלכות, ושם תקבל ממנו כח ועצמה ותקום מן העפר, ואז כל הנשמות השקועות במחשכים תאמצנה כמו כן ותצאנה משם, והמשיח יתקן ויכין את עמו להיות גואל...".

בעל שם טוב (פרשת עקב): ""והרב מורינו הרב משה מקוצי מנה זה מבמצוות לא תעשה, וכתב אשר נגלו אליו האלהי"ם בחלום הלילה, שעיקר אזהרת כל התורה - הוא מצוות הזכירה, וההיפוך - הריסות התורה ח"ו הוא השכחה. 
והביאור הוא, כי כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכ"ח, כי הזכירה נמשך משמות זכר, והשכחה מאחוריים דאבא, גימטריא תשכ"ח. וכמו שהוא בפרטות אדם אחד - כך הוא בכללות, שנמשך הגלות מהשכחה. ומהזכירה - אז באה הגאולה".

[3] תודה לאתר 'תורה כנגד כולם' על המקור'.

[4] התגלות:

                        וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד… וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי-בְלִיָעַל…

                        וְהַנַּעַר הָיָה מְשָרֵת אֶת ה'.

                                                            (שמואל א' ב')

אֵי-מִי קָרָא לִי: שְמַע

אֵי-מִי קָרָא בִּשְמִי.

מָה?

מִי?

עֵלִי אָמַר: שוּב שְכַב.

עֵלִי אָמַר: לַשָּוְא.

עֵלִי אָמַר: אֵין חָזוֹן, כִּי כָהֲתָה עֵינִי.

אַךְ שוּב קֹרֵא לִי: שְמַע.

אַךְ שוּב קֹרֵא בִּשְמִי.

אֵיכָה אַעַן: הִנְּנִי!?

חֲצוֹת. עֵלִי יָשִיש עַל יְצוּעוֹ יִתְיַפֵּחַ:

"בָּנַי… הָהּ בָּנַי…"

וּכְבָר רוֹבֵץ הַיְּקוּם בִּי, פָּצוּעַ כְּשְקִיעָה

בֵּין פִּגְרֵי-עֲנָנַי.

יָדַעְתִּי הִנֵּה יָבוֹא ה'

הִנֵּה יָבוֹא וִינַשֵק פִּצְעֵיכֶם בְּסַעַר.

וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד. וּבְנֵי עֵלִי נְבָלִים.

וַאֲנִי עוֹד נַעַר.

אַךְ הִנֵה שוֹאֵג יָקוּם, הִנּוֹ כּוֹאֵב וְרָן

וּבַמִּזְרַח הָאָדֹם אֶצְבָּע לִי קוֹרְאָה.

- דַּבֵּר ה' כִּי שוּמֵעַ עַבְדֶךָ".

פרשת לך לך - את מי ה' אוהב?

את  מי ה' אוהב?

בראשית (יב,א-ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל...".

הרב משה צבי נריה זצ"ל (נר למאור): מדוע הניח הקב"ה את שֵם, הכהן הגדול, ובחר באברהם אבינו לעשותו לגוי גדול?

מפני ששֵם המשיך לחיות לאחר המבול באופן שחי לפני המבול.

הוא הלך בעקבות החינוך היסודי שספג בבית אבא - נח, ההתבודדות וההתייחדות הפנימית בבית, בתיבה. הדרך של "את האלוקים התהלך נח", היא שעיצבה וקבעה את דמותו הרוחנית של שם. "והוא כהן לא-ל עליון" - עליון על כל, שוכן בסתר, יושב שחקים, ודבר אין לו עם אדם, אלא עם הבאים בשערי אוהל שֵם.

לא בו בחר ה', לא הוא שקרא בשם ה' א-ל עולם. לשם כך נחוץ אדם חדש, הקשור בעולם, המאמין באדם, ואשר יחד עם זה יעמוד כנגד עולם ואדם - ינפץ אלילים ויעשה נפשות, יקבל אורחים ויתפלל לשלום סדום, יעמיד עצמו "מעבר מזה" וילך בצעדי און לעבר השני, לשכן שכינה בארץ, לקרב לבם של בני אדם ליוצר בראשית.

לפעמים משתמע שהמודל של גדול הדור כיום הוא אדם מאוד מנותק ומבודד וכדאי שיהיה מעל גיל 80...

הסיפורים שרצים עליהם ברחוב מתמקדים בכמה שיותר ניתוק מהמשפחה ומהעולם.

לעומת זאת הסיפורים על הבב"ס, על הרב אויערבאך, על הרבי מחב"ד, מתמקדים בחיבורם לעם ישראל ברמה הכי עמוקה.

על הרבי מליובביץ' מובא בהרבה מקומות הידע הרחב והבלתי אנושי כמעט על כל מה שקורה בכל נקודה בעולם[1].

בבתי דין של מעלה תמיד יהיה צדיק שעדיין בחיים כדי לשפוט על פי המצב של הדור כעת!

מסילת ישרים (פי"ט): "... כבר אמרו ז"ל (יומא עז.) על הפסוק "ואני באתי בדבריך" (דניאל י,יב) שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו,יד) "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו...".

משך חכמה (בראשית ט כ): "הענין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו. וכן אמרו קהלת רבה, "כי העושק יהולל חכם" - רבי יהושע בן לקיש שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור.

ובכל זאת מצאנו שנח התבודד, ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכלייה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" - שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש - הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלקים", שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג ועיין מדרש רבה ברכה, ודו"ק".


את הסיפור הבא שמענו מפי ר' שלמה בר חיים הי"ו, בשם אביו ר' אברהם חיים הקלמן זצ"ל, שהיה ממקורבי מרן הרב קוק:

"השעשוע של ליל פורים בבית הרב היה כך: אחרי קריאת המגילה, התיישבו הרב קוק והרבנים המקורבים אליו מסביב לשולחן. בין המסובים היו ר' דוד הכהן 'הנזיר', הרב יצחק אריאלי, הרב יעקב משה חרל"פ, ואבי זצ"ל. במרכז השולחן הייתה צלחת עם יין, ונתנו לכל ת"ח כפית קטנה, שבעזרתה הוא לגם מהיין מדי פעם.

הרב קוק ישב בראש השולחן, ואמר לתלמידי חכמים שישבו עמו:
תאמרו לי איזה פסוק שתרצו, מכל מקום בתנ"ך, ואני אביא לכם ממנו ראיה הלכתית שחייבים לאהוב כל יהודי (אפילו הוא רשע גמור)!

כמובן, זה לא היה קל להוכיח זאת מכל פסוק... בכל אופן, הת"ח שהסבו עם הרב, ניסו גם הם לדרוש כמוהו, ואף להתווכח עם דרשותיו, אך עם כל גאונותם הוא תמיד גבר עליהם, ובסוף נותרה המסקנה הברורה שחייבים לאהוב כל יהודי...

הלימוד הזה במצוות אהבת ישראל נמשך כל הלילה, עד שעלה עמוד השחר והגיע הזמן לתפילת ותיקין".

מספר קצין צבאי בכיר: ההיכרות שלי עם הרב מרדכי אליהו זצוק"ל התחילה באמצע שנות ה-70, עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.

לרב אליהו זצ"ל הייתה אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס, התייעצתי עם הרב והוא עודד אותי להתגייס ליחידה קרבית מאוד. את כל שירותי עשיתי באותה יחידה, ולפני כל יציאה לפעולות מסובכות ומורכבות הייתי מגיע אל הרב עם הצוות שלי, והוא היה מברך אותנו.

ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, וכשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.

הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. לכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' אתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע. הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.

כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנ"כית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי.

זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו, הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שכבר עשרים שנה הוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים. אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש: תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ ישראל.

זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו. אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ושם פגשנו את אשתו ואת ילדיו.

בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה אותו בעיני, הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו, וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש ותשמישי קדושה אחרים. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל.

לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר. מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האוויר שהטיסו אותם לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.

כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב ונכנסנו אל לשכתו. הרב ישב עם הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל, ומימינו ישב אותו יהודי שהוצאנו מהכפר. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף במשך עשרים שנה, כי לא היה שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.

לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה. אני שמח שיש לנו חיילים כאלה.

כשיהיה מותר לך לספר לאחרים על הפעולה הזאת, אני לא יודע אם אהיה פה בעולם (הוא צדק, כי לפני שהרב נפטר היה אסור לספר מה שאני מספר היום). 

כשיהיה מותר לספר, תאמר לחיילים היקרים שלך: תהיו גאים שאתם חלק מעם ישראל. שאתם שומרים על עם יקר וקדוש כל כך. עם ששומר במסירות נפש על היהדות שלו. עם שחי על קידוש ה'.

הרב שאל אותי אם אני זוכר מה שהוא אמר לי כשיצאתי לפעולה. אמרתי לו שאי-אפשר לשכוח דבר כזה. הוא המשיך ואמר לי: יש עוד כמה בדרך (ובאמת היו עוד כמה). ואז הרב לחץ לי את היד בחום ואמר: תבטיח לי, שכאשר כבר יהיה מותר לדבר תגיד לכולם שלעולם לעולם לא מוותרים על שום יהודי. תגיד להם שעם ישראל הוא עם קדוש. אנשים מיוחדים. תגיד לחיילים שלך כי יש להם זכות מיוחדת. הם צריכים להיות גאים בכך שהם חלק מהעם הזה. שהם שומרים על העם המיוחד הזה.

אני מקיים בסיפור הזה את הצוואה של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. היו גם אתם שליחים לצוואה הזאת של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לספר את גדולתו של העם הזה.

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נעם נשא): לפני שהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". 

וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה" (ראה רמב"ם תרומות טו, כב. ובהל' בכורים א, ב).

דבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא "אשר קידשנו במצוותיו וציונו...", כיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו..."?!

אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל ליבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.

זוה"ק (ח"א קו. פרשת וירא): "... מַאן עָבַד שְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת, דָּא משֶׁה. דְּכֵיוָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שמות לב) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וְגו'. עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ. מִיָּד מַה כְּתִיב וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלהָיו וְגו'. עַד דְּאָמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְהוּ חָטוּ, לָא זָז מִתַּמָּן עַד דְּאָמַר לֵיהּ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. אֲבָל אַבְרָהָם לָא אַשְׁגַּח אֶלָּא אִי אִשְׁתְּכַח בְּהוּ זַּכַּאי וְאִם לָאו לָא. וְעַל דָּא לָא הֲוָה בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ דְּיָגִין עַל דָּרֵיהּ כְּמשֶׁה דְּאִיהוּ רַעֲיָא מְהֵימְנָא".

[תרגום: אֲבָל מִי עָשָׂה בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי? זֶה מֹשֶׁה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וְגוֹ', עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ - מִיָּד כָּתוּב וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וְגוֹ', עַד שֶׁאָמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְאַף עַל גַּב שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁאָמַר לוֹ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךְ. אֲבָל אַבְרָהָם לֹא הִשְׁגִּיחַ אֶלָּא אִם נִמְצָא בָהֶם צַדִּיק, וְאִם לֹא - לֹא. עַל זֶה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם בֶּן אָדָם שֶׁיָּגֵן עַל דּוֹרוֹ כְּמוֹ מֹשֶׁה שֶׁהוּא רוֹעֶה נֶאֱמָן].

מדרש רבה (דברים פרשה ז'): "שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל - בשעה שעשו אותו מעשה (העגל), מנין? שנאמר: (דברים ט') 'הרף ממני ואשמידם'. ואחד על משה - בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: 'לא תעבור את הירדן הזה'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר לפניו: רבש"ע! 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך', ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מניין? שנא' (במדבר י"ד): 'סלחתי כדברך'. כיון שבא ליכנס לא"י, התחיל אומר: (דברים ג'): 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. אמר לו הקב"ה: משה! כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי 'ואשמידם', ואת אמרת 'סלח נא', ונתקיים שלך. ואף עכשיו, מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך, א"ל הקב"ה: משה! אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א"ל: אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. אריב"ל: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש"ע! ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם" [2].

הרבי מחב"ד - ליל שמחת תורה התשמ"ז:

באותה התוועדות ביאר הרבי מהו מנהיג ישראל אמיתי: 

רש"י בפרשת כי-תשא מביא את המשל של המלך שהשאיר את ארוסתו עם השפחות והיא קלקלה. מה עשה השושבין? כיון שראה שיצא עליה שם רע, פחד שהמלך יהרוג אותה - עמד וקרע את כתובתה.
משה רבנו הוא השושבין של הכלה והוא שבר את הלוחות כדי להגן על עם ישראל ולהצילו מעונש.
כי כשיוצא שם רע על יהודים זה יכול חס ושלום להעמיד אותם בסכנה!

בנקודה הזאת התחיל פתאום הרבי לבכות... יותר נכון - להתייפח. בהתוועדויות, הרבי היה בוכה מפעם לפעם כשהיה זועק על הגלות הנוראה או כשהיה מהפך בזכותם של ישראל. בדרך כלל כשזה היה קורה, הרבי היה מפסיק מעט מדיבורו מנגב את עיניו הזולגות, לוקח נשימה וממשיך לדבר בקול רגיל. אבל באותו ליל שמחת תורה הרבי בכה אך לא הפסיק לדבר. בהתייפחות מרטיטה וכשדמעות רבות זולגות מעיניו המשיך הרבי בדבריו. ביבבות קורעות לב לימד הרבי מהי מנהיגות יהודית. אלה היו רגעים ש"תוכיותו ופנימיותו" של הרבי ואהבתו לכל יהודי התפרצה החוצה בשיא של התרגשות. קולו של הרבי נשנק כשאמר:

כשנשאלת השאלה את מה יותר חשוב להציל: את התורה או את עם ישראל, משה רבנו לא שואל אף אחד שאלות, גם עם הקב"ה הוא לא מתייעץ...הוא שובר את הלוחות בכוונה להציל את עם ישראל.

הבכיות לא פסקו והרבי המשיך ללמד:
משה רבנו הבין את מעלתם העצומה של הלוחות יותר טוב מכל אחד אחר, "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא". הוא קיבל את הלוחות ישירות מהקב"ה, אף אחד לא צריך להסביר למשה מה זה הלוחות, הוא הבין זאת יותר טוב מכולנו, אבל כשיהודים בסכנה... לא שואלים שאלות! משה רבנו יורד מההר והוא שובר את הלוחות, למה?

כדי להציל יהודים!!

במין בכייה-זעקה פילח קולו של הרבי את האולם ואת ליבם של המשתתפים.

"בליל שמחת תורה פוסקים ש"ישראל קדמו" ויהודים יותר חשובים מהתורה!"


אם יש מצב של סכנה חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להציל יהודי - כולל לשבור את הלוחות!

מדרש רבה (שמות ב,ב): "אף משה, לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא! עייף אתה! הרכיבו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה".

יש בספור הזה נקודה נפלאה. לא די בכך שהרועה יבחין שברח גדי מעדרו. הוא צריך להיות רגיש גם לסיבת הבריחה. הנה כאן התברר שהגדי ברח - פשוט משום שהיה צמא.

לספור הזה יש משמעות מיוחדת עבורנו, יש בו נימה מיוחדת ששייכת לדורנו - אנחנו עדים בתקופה זו לתופעות רבות של בריחה, בריחה מתורה, בריחה ממצוות. אנשים בורחים מעצמם. בורחים מן הארץ שנולדו בה. צריך לפקוח עיניים ולהבין למה בורחים, וכשמעמיקים, מתברר לא פעם, שהבריחה נובעת מצימאון גדול צימאון שלא בא לידי רוויה.

לאמתו של דבר, מחפשים תוכן בחיים. הסיבה האמיתית לבריחה היא, שאנשים מבקשים תוכן של מים חיים, של תורת אמת. כי התורה והמצוות, כפי שהן נראות מבחוץ, מבלי יכולת לטעום את הטעם האמיתי שלהן - כנראה לא מספקות ואין בהן כדי לשבור את הצימאון.

הדרך לתיקון ודאי איננה צעקות. הצעקה איננה מועילה במאומה. צריך לברר תחילה מהי סיבת הבריחה, ומהי הדרך להשיב; מהו התיקון האמיתי. אם אכן נובעת הבריחה מצימאון - אין ספק שהתיקון הוא בשבירת הצמאון. כשמגלים בפני הבורח את המהות האמיתית של התורה ומצוותיה, חושפים בפניו את המעיינות החיים שבקש בבריחתו.

הגמרא מספרת כי בשעת החורבן מגיע נבוזראדן, רב הטבחים של נבוכדנצר, וטובח 91 ריבוא יהודים על דמו של זכריה. מסתבר שזה היה דם רב מדי אפילו לרוצח מקצועי כמו נבוזארדן, והוא מבקש מדמו של זכריה להירגע. "זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח".

זכריה כועס על הריגתו, ורק הגערה של נבוזארדן מרגיעה אותו.

למה זכריה נהרג?

דברי הימים (ב' כ"ד): "וְרוּחַ אֱלֹקִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם". וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכוהן ונביא ודיין. התחיל מדבר גדולות ואומר להם: "כֹּה אָמַר הָאֱלֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם". מיד "וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'".

אומר המדרש רבה (קהלת פרשה י פסקה ה): היה לזכריה ללמוד ממידת יחזיאל (הנביא) שאחז במידת הענווה של משה והשווה עצמו לקהל. "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל " (ד"ה ב' כ'). מהו בתוך הקהל? שהשווה עצמו לקהל.

בדורות של גאולה, בדור של צמא – תשקיע את כל כולך בקירוב יהודים. הלבבות פתוחים.

נאמר בתורה (דברים ל): "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר פעמים רבות כי זה הדור שלנו. אנחנו בדור של קיבוץ גלויות.

זה הדור שעליו אומר עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ" (עמוס ח,יא).

מתי העבודה הזאת תיגמר?

ירמיהו (לא,ל): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'... נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם...".

היום אנחנו בדור שעובד על אינטלגנציה אירגונית – חכמת ההמונים – שיתוף של מידע בכל העולם בשניות ע"י הרבה הרבה מעגלים משותפים ורשתות חברתיות, עם כל הבעייתיות שבכך – אנחנו צריכים להבין שאם פעם היו אלו הצדיקים שהשפיעו על העולם וכיתתו את רגליהם – אז היום זה כל אחד ואחד מאיתנו עושה את העבודה הזאת ומשפיע על העולם בדברים שהוא בוחר לשתף ולהעביר ובדברים שהוא בוחר לא להעביר!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו - אמן ואמן.

---

[1] שנת תשכ"ח (1968), הימים שאחרי מלחמת ששת-הימים. בעולם עוד הדהד הניצחון הניסי האדיר של ישראל על מדינות ערב. גרשון יעקובסון היה עיתונאי יהודי מפורסם בארצות-הברית. הוא ערך את העיתון היִידי 'אלגמיינער זשורנאל', וגם שימש כתב של העיתון 'ידיעות אחרונות'.

במוחו הקודם הבשיל רעיון נועז. הוא החליט לבקר במצרים ולהביא כתבה על האווירה בה לאחר תבוסתה. בהיותו אזרח אמריקני הניח שלא יתקשה לקבל אשרת כניסה למצרים.

אומר ועושה, את הבקשה הגיש לשגרירות מצרים בארצות-הברית. לא עבר זמן רב והאשרה נתקבלה. יעקובסון החל להתארגן לקראת הנסיעה.

בוקר אחד הטלפון מצלצל בביתו. על הקו היה איש בכיר במוסד הישראלי. "אני מבקש להזהיר אותך מפני הרעיון לנסוע למצרים. זו תכנית מטורפת בזמנים כאלה. המצרים לא יהססו להיטפל לכל יהודי נתין זר הדורך בארצם. אנא הימנע מהנסיעה", הפציר בו הבכיר.

יעקובסון הקשיב לדברים בכובד-ראש אך לא מיהר לוותר. הוא השיב: "אינני מחליט בעצמי. אתייעץ עם הרבי מליובאוויטש ואעשה כפי שיורה לי".

עברו עוד כמה שעות ושוב צלצל הטלפון. הפעם זה היה עורך 'ידיעות אחרונות'. בפיו דברים דומים. גם הוא ניסה להפציר ביעקובסון ולהניא אותו מלנסוע. גם הוא שמע מפיו אותה תשובה.

בהזדמנות קרובה נכנס יעקובסון אל הרבי, שטח לפניו את תכניתו וסיפר על אזהרותיו של איש המוסד. תשובת הרבי הייתה מפתיעה. יכול אתה לנסוע, אמר הרבי, אולם עליך לעשות שם שלושה דברים:

האחד, בהגיעך למצרים עליך להתאכסן במלון היוקרתי ביותר. השני, צור קשר מיידי עם השגרירים הזרים במצרים ותאם איתם ראיונות. השלישי, קנה במצרים גלויות רבות ושלח אותן למכרים ולידידים, במדינות רבות ככל האפשר. הרבי הוסיף וביקש, כי בבוא מועד הנסיעה ייכנס אליו שוב, כדי להעביר חבילה למצרים.

מצוייד בעצותיו של הרבי התכונן יעקובסון לנסיעה בשלוות-נפש ובלי כל חשש. יום לפני הנסיעה נכנס שוב אל הרבי, וקיבל כמה זוגות תפילין וסכין שחיטה. את הסכין נתבקש למסור לשוחט המקומי.

מיד עם הגיעו לבית-המלון היוקרתי במצרים ניגש יעקובסון לדלפק הקבלה, ולעיני הפקידה הנדהמת התקשר זה אחר זה לכמה וכמה שגרירים זרים במצרים. בימים הבאים היה עסוק בפגישות ובראיונות על הנעשה במצרים ועל יחסיה עם מדינות העולם. הגדיל לעשות שגריר קנדה, שהעיתונאי האמריקני שבה את ליבו, ובמשך שבועיים ליווה אותו לכל מקום שהלך ונסע עמו לאתרי מצרים.

בכל מקום שבו ביקר קנה יעקובסון גלויות ושלח אותן למדינות רבות בעולם – אוסטרליה, דרום-אמריקה, ארצות-הברית, ברית-המועצות ועוד. הנמענים היו חסידי חב"ד ממכריו, המתגוררים שם.

גדולה הייתה התרגשותו בפגשו את הקהילה היהודית במצרים. הוא זכר לשאול בראש ובראשונה על השוחט המקומי, וכאשר מסר לו את סכין השחיטה ששלח לו הרבי מליובאוויטש, פרץ האיש בבכי נרגש. התברר כי לא-מכבר נפגם סכין השחיטה שלו, ובגלל ההגבלות שהטילו המצרים על היהודים, לא היה יכול להשיג סכין חדש. סיפורו של השוחט ריגש את יעקובסון, שנוכח שוב בעיני הרבי הצופות למרחוק.

כשניגש העיתונאי אל רב הקהילה ובידו זוגות התפילין, היה תורו של הרב להתרגש וגם הוא לא פסק מלהודות לרבי. גם לו סיפור דומה: בבדיקה שעשה בזמן האחרון התברר כי תפיליו נפסלו, אולם הסופר המקומי כלוא בכלא עם כמה מחבריו בחשד-שווא שסייעו לישראל.

הביקור הסתיים, ורצון עז מילא את ליבו של העיתונאי לבקר עתה בארץ. הוא יצא למדינה שלישית ומשם טס לישראל. בבוקר המחרת כבר זעקה הכותרת בעיתון 'ידיעות אחרונות': "יעקובסון חזר מביקור במצרים", ולצידה תצלומו של יעקובסון רוכב על גמל על רקע הפירמידות.

למחרת פרסום הכתבות, צלצל הטלפון במשכנו של יעקובסון. זה היה אחד מבכירי המוסד, ובהתפעלות לא-מוסתרת קרא: "גרשון, אתה גאון, פשוט גאון".

גרשון יעקובסון לא הבין לאיזו גאונות מתכוון איש-שיחו, מלבד עצם העובדה שהביקור עבר עליו בהצלחה.

הבכיר מיהר להבהיר: "כדאי שתדע כי למצרים היו תכניות מוכנות מראש לגביך. הם התכוונו לטפול עליך אשמה כלשהי, ולאסור אותך בתוך יממה. מרגע שנכנסת למצרים הם עקבו אחריך בשבע עיניים, ורק הרעיון הגאוני שלך הציל אותך".

"איזה רעיון גאוני?", דחק בו שוב יעקובסון.

"הרעיון הגאוני ליצור לעצמך תדמית של אישיות בין-לאומית, כאשר נפגשת עם כל השגרירים הזרים ושלחת גלויות למקומות רבים בעולם. רק בשל כך נמנעו המצרים מלהרע לך, מחשש שתדמיתם תיפגע קשה בעולם. אולם אמור לי, גרשון, כיצד עלה במוחך הרעיון הזה?".

"אין זו הברקה שלי", השיב לו יעקובסון, "זוהי עצתו של הרבי מליובאוויטש".

[2]  אחי מספר שהוא שמע בכולל מסוים את אחד האברכים אומר בשיחה לאשתו שהיתה צריכה עזרה: "תמותי את ואלף כמותך ולא תינזק דקה אחת של לימוד שלי". ה' ירחם!