פרשת שופטים - תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

תפקידם של השופטים בעיצוב חברה מוסרית

 

בתלמוד בבלי (קידושין סה:), מובא משפט מרתק: "לא איברו סהדי אלא לשקרי" (לא נבראו עדים אלא לשקרנים). משפט זה, המובא להלכה בחושן משפט סימן קפ"ט, מעלה תובנה עמוקה על תפקידם של עדים במערכת המשפט ובחברה בכלל.

הרעיון הוא פשוט: אילו בני האדם דוברי אמת, אין צורך בעדים כלל. אנו צריכים עדים רק מתי שיש חשש שאחד הצדדים משקר אבל העדים הם לא חלק מהותי ממעשה הקנין.

 

ה"שפת אמת" (תרמ"א) מרחיב רעיון זה ומחיל אותו על תפקידו של בית הדין העליון: "ובאמת נראה כי הסנהדרין וחכמי ישראל שהיו בזמן המקדש האירו עיניהם של ישראל... וז"ש ושפטו את העם משפט צדק. שאין הפי' רק על הטענות. רק שיטו לבות בנ"י שיהיו אנשי אמת וישפטו מעשיהם בצדק. וע"ז מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו".

לדבריו, תפקידם של השופטים אינו מסתכם בפסיקת דין בלבד, אלא כולל גם את המשימה החשובה של עיצוב החברה לכדי קהילה של צדיקים – חברה שבה לא יהיה צורך בעדים כלל. הפסוק "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז,יח) מתפרש על ידו לא רק כהוראה לשפוט בצדק, אלא גם כמשימה להשרות אווירה של צדק בקרב העם כולו.

 

כיצד יכולים השופטים להשיג מטרה נעלה זו?

 

ראשית, באמצעות דוגמה אישית. השופטים, היושבים "בעדת א-ל", תחת צילו של הקב"ה בבית הדין, נדרשים להיות מופת של יושרה, הגינות וצדק. התנהגותם האישית והמקצועית צריכה לשמש כמגדלור מוסרי עבור הציבור כולו.

 

שנית, באמצעות הסברה והנחלת ערכים. על השופטים לא רק לפסוק דין, אלא גם לחנך את הציבור לערכי צדק ומוסר.

 

לאור זאת, כמה עמוקה היא המשמעות של ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה" בתפילת העמידה.

כאשר אנו מתבוננים במצב המערכת המשפטית כיום, על היועצים המשפטיים והשופטים, ומשווים אותו לאידיאל המתואר בתורה ובמסורת היהודית, אנו מבינים עד כמה רחוקים אנו מהמטרה. עלינו לשאוף ולהתפלל לשיבתם של שופטים ששגם מתנהגים בעצמם בצדק, גם פוסקים צדק, וגם מייצרים חברה של אנשי צדק.

 

רעיון זה של יצירת השפעה ארוכת טווח מתכתב עם מחקר מעניין שנערך על 18 חברות המצליחות יותר ממאה שנים (מובא בהקדמה לספר על אברהם ארנן מייסד סיירת מטכ"ל).

המחקר מצא כי הסוד להצלחתן הוא שהן "מייצרות בוני שעונים ולא מורי שעה". כלומר, במקום להתמקד רק בתוצאות המיידיות, הן משקיעות בפיתוח אנשים שיכולים להמשיך את המורשת ולהוביל את החברה קדימה לאורך דורות.

 

בעולם היהודי, דוגמה בולטת לגישה זו היא הרבי מליובאוויטש, מנהיג חסידות חב"ד. הרבי לא הסתפק בהכשרת תלמידים, אלא התמקד ביצירת רבנים – מנהיגים שיכולים להמשיך את שליחותו ולהפיץ את תורתו בכל רחבי העולם.

 

גישה דומה ניתן למצוא אצל הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שכונה "רב רבנן" בשל השפעתו הרחבה על דור שלם של רבנים ומנהיגים רוחניים.

 

גם אצלנו בקהילת בית הרמב"ם הדור של הבחורים התחיל עכשיו להיות בישיבות התיכוניות והגבוהות ועכשיו הגיע הזמן של הדור הבא של נסיכי הקהילה להמשיך ולהעמיק את המסורת הזו. זה כולל לקיחת תפקידים משמעותיים בקהילה, כמו הכנת הסעודה שלישית, קריאה בתורה, אמירת פסוקי דזמרה, קריאת הפטרה, "במה מדליקין", קריאת שיר השירים ועוד.

 

בסופו של דבר, המטרה היא ליצור חברה שבה הצדק והמוסר הם נחלת הכלל, חברה שבה אין צורך בעדים כי האמת היא ערך עליון. זוהי משימה שדורשת מאיתנו לא רק להיות "מורי שעה", אלא "בוני שעונים" – לחנך, להדריך ולהצמיח את הדור הבא של מנהיגים ואנשי מוסר שימשיכו לקדם את החברה לעבר אידיאל זה. כך, אט אט, נוכל להתקרב למימוש החזון של "השיבה שופטינו כבראשונה", ולבנות חברה המושתתת על ערכי הצדק והאמת.

פרשת שופטים - ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

ערביי ישראל ועבודת המידות בחודש אלול

 

דברים (כ,י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם".

חז"ל מתארים שלוש הצעות ששלח יהושע בן נון ליושבי הארץ טרם כניסת בני ישראל לארץ כנען:

1. לברוח - מי שרוצה לפנות את הארץ ולעזוב, יכול לעשות זאת.

2. להילחם - מי שבוחר להישאר ולהילחם, יתמודד עם צבא ישראל.

3. להשלים - מי שמעוניין לחיות בשלום תחת שלטון ישראל, יוכל לעשות זאת בתנאים מסוימים.

זו גם הייתה הצעתו של הרב מאיר כהנא הי"ד לגבי ערביי ישראל, אשר הציע להם אפשרויות דומות: עזיבה מרצון תמורת פיצוי, חיים תחת שלטון יהודי עם נאמנות למדינה או מלחמה.

 

ניתן להשליך את שלוש ההצעות הללו על עבודת המידות שלנו בחודש אלול. כאשר אנו עורכים חשבון נפש, עלינו לבחון כל מידה בנפשנו ולהחליט:

1. לברוח - האם יש מידות שליליות שעלינו לעקור לחלוטין מנפשנו?

2. להילחם - האם ישנן מידות שדורשות מאבק מתמיד כדי לשלוט בהן?

3. להשלים - האם יש מידות שניתן לתעל לכיוונים חיוביים ולהשלים איתן?

תהליך זה דורש כנות עצמית ובחינה מעמיקה של כל מידה ומידה.

 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מציג גישה מעמיקה יותר לעבודת המידות, המכונה "נסירת המידות" (מוסר אביך ג,א).

הרב קוק מלמד שאין להילחם בכל מידה באופן טוטאלי, אלא יש לזקק אותה ולהפריד בין החלקים החיוביים והשליליים שבה.

לפי גישה זו, כל מידה, גם אם היא נראית שלילית על פניה, מכילה ניצוץ של קדושה. עבודתנו היא לזהות את הניצוץ הזה ולטפחו, תוך כדי הפרדתו מהחלקים השליליים של המידה.

לדוגמה, מידת הכעס יכולה להיות הרסנית, אך היא גם מכילה את הכוח להתנגד לעוול ולפעול למען הצדק. עבודת ה"נסירה" תהיה לתעל את האנרגיה של הכעס לפעולה חיובית, תוך שליטה על ההתפרצויות השליליות.

 

אם לא נעשה את העבודה החשובה הזו של בירור וזיקוק המידות, אנו עלולים להגיע למצבים קשים, הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית, כדוגמת אירועי ה-7 באוקטובר , שבהם התפרצות פתאומית של אויב גרמה להרס רב.

באופן דומה, אם לא נטפל במידות השליליות שלנו באופן מסודר ומתמיד, הן עלולות להתפרץ בעוצמה רבה ולגרום נזק רב לנו ולסביבתנו.

 

חודש אלול מזמן לנו הזדמנות ייחודית לערוך חשבון נפש מעמיק ולעבוד על מידותינו:

1. נבחן כל מידה בנפשנו ונחליט האם עלינו לברוח ממנה, להילחם בה, או להשלים איתה.

2. נפעל ל"נסירת המידות" - זיקוק והפרדה בין החלקים החיוביים והשליליים של כל מידה.

3. נזכור כי עבודה זו היא קריטית למניעת "התפרצויות" הרסניות של מידות שליליות.

ככל שנעמיק בעבודה זו, כך נזכה להתקרב יותר לאידיאל של "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא,מד), ונכין את עצמנו כראוי לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה.

פרשת שופטים - משפט עצמי

משפט עצמי

דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ".

מדרש רבה (דברים ה,ה): "במקום שיש דין - אין דין, ובמקום שאין דין - יש דין. ומהו כן, אלא אמר ר"א: אם נעשה הדין למטה - אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה - הדין נעשה למעלה".

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן טו,קנד): "וּמִשְׁפָּט, הוּא מַה שֶּׁהָאָדָם שׁוֹפֵט וְדָן עַצְמוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁעוֹשֶׂה, טֶרֶם שֶׁיָּדִינוּ אוֹתוֹ לְמַעְלָה. וְעַל-יְדֵי מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ שׁוֹפֵט אֶת עַצְמוֹ נִצּוֹל מִדִּין שֶׁלְּמַעְלָה, כִּי 'כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה'...".

פירוש הדבר הוא, מכיון שאדם שופט ודן את עצמו לפרטי פרטים על כל מעשיו, אזי הוא, כביכול, נעשה השופט והדיין של עצמו, ועל כל פרט ופרט שהוא דן את עצמו ועושה עליו תשובה הוא ממתיק מעליו את הדין ואין שופטים אותו מן השמים, כי הוא עשה את המשפט שלו בעצמו.

הרב שבדרון בשם החזון איש (שאל אביך ויגדך ח"א קמ') : ה"טורי זהב" היה חתנו של ה"בית חדש", וה"בית חדש" הבטיח ל"טורי זהב" להיות סמוך לשולחנו והקציב לו אכילת בשר בכל יום. פעם אחת נתנו לו לסעודתו ריאה במקום בשר, ועל זה הלך ה"טורי זהב" וקרא את חותנו לדין תורה, ונימוקו שהיה עמו: ריאה שהיא מבני מעיים אינה ראויה להיקרא בשר!...

באו שניהם לדין תורה ובית הדין שמע את טענותיהם, ולבסוף פסק שה"בית חדש" צודק לפי שגם בני מעיים נקראים בשר... והנה כל העניין הלזה נראה פלא עצום שעל זאת יקרא ה"טורי זהב" את ה"בית חדש" לדין תורה?!

הוסיף החזון איש והטעים בחכמת הגיונו: יודע אתה למה קרא ה"טורי זהב" את חותנו ה"בית חדש" לדין תורה? כי ה"טורי זהב" היה לומד בהתמדה עצומה שאין כדוגמתה, ממש עד טיפת הכוח האחרונה שלו, עד אפיסת הכוחות, והנה, באותו יום שבו אכל ריאה ולא בשר, הוא למד כמה דקות פחות, כי היה לו פחות כוח מבכל יום אחר, ואז נתעורר קטרוג בשמיים על ה"בית חדש", שבגללו נחסרו מספר דקות של תורה בעולם.

ה"טורי זהב" ידע מזה והוא רצה להסיר את הקטרוג מה"בית חדש", ולכן קרא אותו לדין תורה, מתוך ידיעה שבית הדין יפסוק לטובת ה"בית חדש", והלא כל מה שפוסקין למטה פוסקין למעלה, ממילא יוסר בזה הקטרוג מחותנו!...

כמה משפט וכמה משטר צריך האדם לחשב לפני כל פעולה שקשורה לשבעת השערים של האדם (עיניים אוזניים נחיריים ופה).

לכן צריך להעמיד שוטרים במקומות הללו כי דרכם יכול להיכנס היצר הרע בקלות.

מספיק שער אחד שלא שומרים עליו כמו שצריך כדי שייכנס משם היצר הרע:

מעשה שהיה בזמן החתם סופר זצ"ל שהיתה לו ישיבה לתפארת שכללה כשלוש מאות תלמידים והרב לימד אותם במסירות נפש אדירה יומם ולילה, ובתוך התלמידים היו שני תלמידים יתומים מאב, ופעמיים בשנה היו נוסעים לביתם לחג סוכות ולחג הפסח וחוזרים לישיבה שוב. והיו לומדים בשקידה עצומה. והנה הגיע חג הסוכות ושניהם הלכו לביתם לבקר את האימא ולשהות במחיצתה ולקיים מצות כיבוד אם שנבצר מהם כל זמן היותם בישיבה.

וכשנגמר חג הסוכות בא האחד לרעהו ואמר לו שהוא מתכונן לחזור לישיבה ושיכין מזוודה לצאת לדרך הארוכה, אולם ענה לו הבחור שהפעם הוא לא מתכנן לחזור לישיבה ובמוחו נתרקמו מחשבות לילך ללמוד באוניברסיטה כדי להיות רופא ואמר שאם אין קמח אין תורה. והבחור הראשון נסע לישיבה בלעדיו, כשראה אותו החת"ם סופר אמר לו ברוך הבא אבל היכן החבר הטוב שלך? הוא העדיף לילך ללמוד רפואה באוניברסיטה. כשמוע הרב את דברי תלמידו נצטער עד מאוד, ועשה מה שעשה בכוונות ויחודים.

בלילה הבחור השני שרצה ללמוד רפואה חולם חלום, והנה הוא רואה את עצמו שהלך לאוניברסיטה ולומד ומחכים בענייני רפואה ואפילו הפרופסור של האונברסיטה כיבד אותו ואהב אותו מאוד.

ואחר כשלוש שנים קיבל תעודה של רופא והחל להתעסק בענייני רפואה ושמו הלך לפניו בכל האיזור והפרופסור היה מחבבו מאוד וממליץ עליו לפני האנשים שהוא רופא טוב. ואין צורך לומר שככל שעלתה אצלו הגשמיות כן ירדה לו הרוחניות. ויהי היום והנה הגיע הפרופסור לבקר אותו ואמר לו שהוא מזמין אותו לארוחת צהריים.

ואכן הבחור הגיע והתפריט היה נבילות וטריפות שקצים ורמשים, אלא שהבחור כבר לא הלך בדרך ה' ולכן פיטם את עצמו במאכלי התועבה הנוראיים, ובינתיים הפרופסור אומר לו אתה יודע שיש לי בת רווקה וגם אתה הרי רווק, מה דעתך להיפגש איתה. ואחרי שהוא אכל את מה שאכל והלב כבר נטמא הוא לא מבחין בין יהודיה לגויה.

ולכן מיד הסכים והם הלכו לתיאטרון ולקולנוע ולגיהנם ובסופו של דבר התחתנו והורידו בית מישראל, ואחר חודש מהחתונה אמר "לאשתו" שהוא מאוד מתגעגע לאמא שלו שנשארה לבד בעירו והוא רוצה להביא אותה שתגור לידם והאשה הסכימה. והוא הלך להביאה לעירם וכשראתה האמא שבנה התחתן עם גויה כמעט ונתעלפה ואמרה לו אני לא אשתה אצלך אפילו מים, ורק אגור סמוך אליכם וכך היה וכעבור שנה נולד להם בן, והגיעו כל הכמרים למסיבה שהוא עשה.

ובהגיע הילד לגיל שלוש עשרה שנה החליט האב שהוא עושה לו יום הולדת גדולה מאוד והזמין את כל אנשי הכמורה והבישופים, ואנשי האוניברסיטה והאוכל היה בשפע גדול ובאמצע המסיבה נכנסה אמו הזקנה אל בנה שישב ליד אשתו ואמרה לו, אם הוא היה יהודי היית מלביש אותו היום טלית ותפילין, כמה חבל שהוא לא יהודי. וכשמוע האשה את דברי אמו החלה לצעוק על בעלה ולקללו.

אתה יהודי ואבא שלי הכריח אותי להתחתן איתך, אני שונאת יהודים והחגיגה הפכה לבזיון גדול וכל הנאספים הלכו למקומם וגם כשהגיעו לביתם היא המשיכה לקללו בצעקות נוראות. והוא יצא לגינתו וחזר כמה וכמה פעמים בשעה מאוחרת בלילה ומהרהר במצבו וחלק מהשכנים ראו אותו איך הוא נכנס ויוצא בשעה מאוחרת בלילה ולא הבינו ולמחרת על הבוקר פתחה האשה בצעקות אימים ואמרה שהיא "מצאה" את בנה הרוג במיטה כשגרונו חתוך.

ומיד באו משטרה והשכנים העידו שראו אותו בשעת לילה מאוחרת נכנס ויוצא כמה פעמים, והובל למעצר, ונגזר דינו להיתלות בכיכר העיר וליוו אותו השוטרים עם אזיקים בידיו לעמוד התליה ולדרכו האחרונה, ניגשה אליו אמו ואמרה לו בני, למרות מה שעבר עליך, תעשה תשובה ותקרא שמע ישראל.

והבן הוריד דמעות חמות ואמר לאמו: חטאתי עויתי פשעתי ואת דרך התורה שמובילה לגן עדן עזבתי ואך דרך הטומאה שמובילה לגיהנום בחרתי ומגיע לי כל זה וכשהעלוהו לעמוד התליה, הוא פתח בשאגה אדירה שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ומיד התעורר מן החלום והוא מסתכל סביבו כשכל גופו מכוסה בזיעה קרה ולפתע אמו באה לשמע הצעקה שמע ישראל, ועוד בטרם שהוא קם״ אמר לאמו תכיני לי מזוודה אני היום נוסע לישיבה ללמוד תורת אלוקים חיים וקם ונסע אל רבו החת"ם סופר.

והכניסו החת"ם סופר לחדרו והגיש לו כוס תה ואמר לו איך הפרופסור חיבב אותך ונתן לך את בתו לאשה וראית מה עלה בגורלך. התלמיד לא האמין למשמע אזניו שהרי הוא לא סיפר זאת לשום אדם? ועוד בטרם הספיק להבין אמר לו רבו, בסך הכל הראו לך מהשמים את העתיד אם היית הולך לאוניברסיטה זה מה שהיה קורה לך בדיוק ואשריך שחזרת ללמוד תורת ה'.

פרשת שופטים - צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף

צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף

דברים (טז,כ): צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

הרמב"ן: "במדרשו של ר' נחוניא בן הקנה ידרשו בו סוד, אמרו צדק זו מידת דינו של עולם, שנאמר 'צדק צדק תרדוף' וכתיב בתריה 'למען תחיה וירשת את הארץ', אם תדין עצמך תחיה, אם לאו הוא ידין עליך ותקיים בעל כרחך".

אור הגנוז: "פירוש אם תדין עצמך מאין באת ואנה תלך ביום הפקודה, תחיה, ואם לאו, הוא, פירוש צדק ידין עליך את הדין שישלם לך כפעלך, ויתקיים אותו דין בעל כרחך".

הצדק חייב להיעשות בעולם אלא שישנם שתי אפשרויות:

האפשרות האחת היא שהאדם יחפש וירצה את הצדק, ועל ידי זה הדברים מתקיימים בבחירתו וברצונו של האדם, ודבר זה מכונה חיים, כי אין חיים אלא בבחירה. ובזכות כך זוכה האדם לרשת את הארץ, הארץ העליונה והתחתונה.

האפשרות השנייה לקיומו של הצדק בעולם היא שכוחות הטבע המונהגים על ידי הקב"ה יגרמו לצדק להיעשות, אלא שבאופן זה האדם איננו פועל אלא נפעל, וכמובן שאינו זכאי לשום שכר על הצדק שנעשה.

כך מסביר המגיד מדובנא את הקשר בין חלקי הפס' – "צדק צדק תרדוף למען תחיה - וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך".

המגיד מדובנא: כאשר אדם משיג את ממונו בדרך ישרה וכשרה - אז נשאר הממון ומתקיים בידו. לא כן אם ממונו של אדם בא אליו בגזל - אין הוא נשאר בידו, וכמו שנאמר בירמיה (יז,יא): "קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ".

מה הפירוש "קורא דגר"?

קורא הוא עוף המגדל אפרוחים שאינם שלו. והנה התרנגולת שהיא מגדלת את אפרוחיה אין לה כל צורך לשרוק ולצפצף להם כדי לאספם אליה כי הם מעצמם באים להסתופף אצלה בסתר כנפיה.

אמנם עוף זה "הקורא" שהוא מגדל תמיד כדי לאוספם אליו כי תמיד הם בורחים ומתרחקים ממנו. כי לא הוא הוליד אותם ולכן הוא נחשב להם כזר...

כן הוא גם הממון הבא לאדם ביושר - אינו צריך תמיד לדאוג עליו כדי להתקיים אצלו.

לא כן הוא העושר הבא לאדם שלא ביושר - תמיד צריך האדם לעשות פעולות כדי שיישאר אצלו כי הממון מבקש לברוח ממנו ולשוב אל בעליו...

על פי זה מובן גם הפסוק כאן: "צדק צדק תרדוף" כי אם תעשה כך תזכה "למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך!"...

התורה מדריכה את האדם "צדק צדק תרדוף"- דהיינו, אתה בעצמך וברצונך תשתדל להשיג את הצדק.

האפשרות השניה, שהקב"ה מסדר את העניינים במקומך, זו האפשרות הבעייתית יותר כמו שמסתיים הפס': "וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל" כי זה לא הוא דאג להחזיר את הממון...

מתי האדם מגיע לאפשרות השניה שהקב"ה צריך לתפוס את העניינים בידים?

מתי שהאדם לא מבין רמזים...

אדם אחד ביקר פעם אצל רופא, ובפיו תלונה מוזרה. מחלתו, בלי לסכן בשום פנים את חייו, לא נותנת לו מנוחה. בכל מקום שהוא הלך, בכל דבר שהוא ראה, משהו היה נראה לו מצחיק, והוא היה פורץ ברעם של צחוק, ללא שליטה. הדבר הגיע עד כדי כך, שהוא כבר לא היה יכול להשתתף בשום אירוע ציבורי.

"אני מציע לך שתלך למקום מאוד עצוב – אולי זה ידחוף אותך מחוץ לסחרחורת שלך."

תוך זמן קצר, "חולה הצחוק" ראה מודעה על אסיפת אֵבֶל על צעיר שנפטר. "אולי הספד מר יהיה התרופה למחלתי" חשב לעצמו. הוא התיישב בבית הכנסת, בציפייה לנאום קורע לב. ובאמת, הרב דיבר בלשון צחה ובעצב גדול. אולם באמצע הדרשה, הוא שם לב שהכובע של הרב היה מונח בצד הראש, ובכל רגע הוא היה עלול ליפול. עם כל תנועת גוף מודגשת, הוא היה בטוח שהכובע יעוף על ברכיו של אדם חשוב היושב בשורה הראשונה. זה כבר היה יותר מדי, וכנגד רצונו הוא התפוצץ מצחוק, לתדהמתם של חבריו ושל משפחת הנפטר. מיד, זרקו אותו מבית הכנסת.

אחר כך, הוא ניסה לבקר בבית עלמין. אבל הוא תמיד מצא טעויות בכתובות על המצבות שגרמו לו לצחוק ושוב לצחוק.

מאוכזב, ולא נרפא, הוא חזר לרופא. "ביקרתי במקומות העצובים ביותר, אבל איכשהו, בסיטואציות המצערות ביותר, אני מוצא הומור."

אמר לו הרופא: "בוא איתי, אני אראה לך משהו עצוב באמת". הם הלכו לבית חולים. שם, במיטה, שכב ילד צעיר ללא תנועה, וסביבו משפחתו ורופא. כולם היו בוכים ללא שליטה, כולל הרופא עצמו. "חולה הצחוק" פנה לרופא שלו ושאל: "זה מקרה מאוד יוצא דופן. אני רגיל לראות משפחות בוכות, אבל, רופאים רואים חולאים ומיתה בכל יום. הם מחוסנים נגד זה. והם חייבים להיות, אחרת, הם יהיו שרויים בדיכאון תמידי. מה כל כך עצוב במקרה הזה, שאפילו רופא מנוסה בוכה?"

"שאל אותו", אמר לו רופאו, וזה מה שהאיש עשה.

"ברצונך לדעת מדוע הילד הזה גורם לי לבכות?" אמר הרופא. "זה המקרה העצוב ביותר שאי פעם טפלתי בו. אתה רואה, הילד הצעיר הזה הוא אילם וחרש."

"ואז?"

"לפי כל הבדיקות, מחלתו איננה מסכנת את חייו. בפועל, ניתן לטפל בה בקלות. ובכל זאת, אני יושב פה, ורואה אותו שהוא הולך למות, ואינני יכול לעשות דבר. מחוסר תקשורת, שאין ביכולתו של הילד להעביר לנו מה לא בסדר איתו, אינני מצליח לערוך אבחנה מדויקת. אין לך מושג עד כמה אני מרגיש חוסר אונים, ביודעי שאני יכול להציל את חייו, ואינני מסוגל לעשות זאת."

בשומעו את זה, איוולתו של "איש הצחוק" נאלמה, וגם הוא התייפח בדמעות בלתי נשלטות.

לעיתים, יהודי יוצא מהדרך הישרה. ה' חייב לתת לו ייסורים קטנים – בתור רמז ותזכורת עדינה שעליו לחזור בתשובה, זהו רגע עצוב מאוד עבור הקב"ה, כביכול.

אבל יש דבר יותר עצוב אצל ה' - כשהוא רומז לנו ואנחנו לא תופסים שמדובר באיתות. אם לפחות היינו שמים לב לקריאת ההתעוררות, היה בזה ענין לייסורינו, ולייסורי ה'. אבל, כשאנחנו מגיבים בתרעומת ובמרירות, במקום מחשבות של תשובה, אז שבטו של ה' היכה לריק.

כמו הרופא, שמנסה בכל כוחו לתקשר עם החולה כדי לרפאותו, אבל אין עם מי לדבר...

נהג אשר נתפס שלא בידיעתו ע"י מערכת אוטומטית לבדיקת מהירות וצולם על ידה, קיבל מהמשטרה את התמונה של מכוניתו וצילום של דו"ח הנהיגה שלו ע"ס 40 $.

הנהג החכמולוג שלח בתמורה למשטרה צילום של שתי שטרות של 20 $. בתגובה הוא קיבל מהמשטרה צילום נוסף בדואר, הפעם של אזיקים.

הנהג הבין את הרמז והפעם שלח בזריזות 40 $.

פרשת שופטים - תמיד ללמד זכות על עמ"י

תמיד ללמד זכות על עמ"י

רבי יוסף פוזנר היה חתנו של רבי יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה". כל חייו סבל רבי יוסף פוזנר מאשתו, שמיררה את חייו, ביזתה אותו בפומבי בכל מיני צורות והציקה לו ללא שיעור.

את סבלו נשא רבי יוסף בשקט ומעולם לא הגיב לה על מעשיה כנגדו.

כשנפטר רבי יוסף מהעולם, התאסף קהל רב ללוותו לבית עולמו. הרבנית ביקשה לשאת מספר מילים. במקום מילים פרצו מגרונה יללות חנוקות ובכי מזעזע כל לב.

הקהל עמד המום. כל ימיי חייה עשתה כל מה שביכולתה כדי להשפיל ולבזות אותו ועכשיו היא נזכרת לבכות...

"כל ימי הייתי אישה כשרה שעושה רצון בעלה", אמרה הרבנית לפליאת הקהל. "אמנם מיררתי את חייך וביזיתי אותך ללא הרף, אך עכשיו מותר לגלות את הסוד הגדול: בעת שנישאנו ביקשת ממני בתקיעת כף - כיוון שחששת מגאווה והתנשאות בשל הכבוד שחלקו לך כולם - שאבייש אותך בכל הזדמנות, שאציק לך ואבזה אותך בכל מיני מעמדות ולעיני כל. למרות הקושי העצום הקפדתי לעשות רצונך בנאמנות. כעת מותר לגלות שהיה זה רק בשל רצונך שלא להגיע חלילה לגאווה"

דברים (טז,יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".

מדרש תנחומא (שופטים ד'): "'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי אתה למד? מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלימד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: 'ויבא אליו מלאך ה' ויאמר לו לך בכחך זה' (שופטים ו,יד) - בכח זכות שלימדת על בני, הוי 'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מלמדין זכות על הדור".

'משפט צדק' זה משפט של מנהיגות שיודעת לעמוד לפני הקב"ה וללמד זכות על ישראל. דורו של גדעון היה דור של עמי ארצות, דור ללא הנהגה של תורה, דל במצוות ובמעשים טובים, והנה בזכות יהודי אחד שהצליח ללמד זכות, זכה הדור לגילוי שכינה ולמנהיגות ראויה.

זוהר חדש (ח"א לט.): "דניחא ליה (לקוב"ה) מאן דאמר טבא על בנוהי [מי שאומר טוב על בניו]. מנא לן? מגדעון בר יואש, דלא הוא זכאי ולא ברא דזכאי, ומשום דאמר טיבותא על ישראל, כתיב ביה: 'ויאמר לו ה' לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין'. מהו 'בכוחך' זה, טיבותא דא דאמרת על בני, יהא לך חילא סגיאה, לשיזבותהון מן ידא דמדין".

בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.

לימוד זכות על ישראל זה מקצוע גדול בתורה, כדי ללמד זכות על ישראל נדרש גדעון לעמוד ולעשות פלפול שלם מול ריבונו של עולם:

שופטים (ו,יג): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".

רש"י: "אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד,א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".

גדעון היה אדם פשוט שבפשוטים, כנראה שאפילו לקרוא הוא לא ידע, כדי לקרוא את ההלל בערב פסח הוא היה זקוק לאביו שיקריא בפניו, ועם כל זה, הוא זה שזוכה להושיע את ישראל, בזכות לימוד הזכות שעמד ולימד על ישראל.

ילקוט שמעוני (שופטים רמז סב): "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו (גדעון למלאך) 'ואיה כל נפלאותיו', היכן הם הפלאים שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה והיכה בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים?! וכיון שלימד סנגוריא על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: 'ויפן אליו ויאמר לו לך בכוחך זה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש בך כוח ללמד סנגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: 'והושעת את ישראל'".

אנחנו נמצאים בליל הסדר, בזמן אמירת ה'מגיד' וסיפור יציאת מצרים, והנה באמצע הסדר מתגלה המלאך אל גדעון וגדעון מצליח ללמד זכות על ישראל. אם יש לגדעון כוח ללמד זכות על האומה, אומר הקב"ה, למה שיתגלה אליו רק מלאך ה', הוא ראוי לגילוי שכינה על ידי הקב"ה בעצמו.

הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נעם נשא): לפני שהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". 

וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה" (ראה רמב"ם תרומות טו, כב. ובהל' בכורים א, ב).

דבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא "אשר קידשנו במצוותיו וציונו...", כיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו..."?!

אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל ליבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.

הגר"א (בביאוריו לתיקוני זוהר על פרשת יעקב ועשיו תיקון כא' נז:): "הקב"ה שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים".

כלומר אדם יכול להיות גדול וענק בתורה ובמצוות, אבל אם הוא מקטרג על ישראל, אז הקב"ה שונא אותו.

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל ישעיה, שבשעה שאמר "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיה ו,ה) מיד "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה". מה זה 'רצפה'?

רש"י: "אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".

בספר מלכים מסופר על המצור שהטיל בן הדד מלך ארם על שומרון ועל חרפת הרעב אליה הגיעו בני המקום. באותם ימים קשים באה נבואת אלישע על הרווחה שתבוא לישראל ביום המחרת. אלישע עמד במעמד מלך ישראל והזקנים, בשעה של ייאוש ומתח נורא, הרעב הכבד הביא את אנשי המקום למצב מזעזע בו נאלצו לאכול מבשר בניהם ובנותיהם, ואלישע קם ומכריז: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" (מלכים ב' ז,א), מחר תתהפך הקערה על פיה וחרפת הרעב תסור. אנחנו ראויים לכך, אומר אלישע הנביא לעם, יש בנו סגולה אלקית ויש בקרבנו נשמה טהורה!

עמידתו זו של אלישע הנביא מפיחה רוח חיים ומכה גלים בלבבות, והנה בא השליש, יד ימינו של המלך, ומטיל ספק בדבר, "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה".

על חומרת מעשהו של השליש ניתן ללמוד מתגובתו החמורה של הנביא, "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", כלומר הנביא רומז לשליש שימות במיתה משונה ושלא בעתו, ולא יספיק לטעום דבר מן הדגן.

רבי אלעזר אזכרי (בעל הפיוט 'ידיד נפש' ספר חרדים מז,כג): "איתא במדרש, דהשליש שנענש שאמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה', כך אמר: ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול, שראוי היה שיעשה ארובות בשמים, כהתם דכתיב: 'וארובות השמים נפתחו' (בראשית ז, יא), ואיך אפשר שלדור רע כזה, יהיה נס גדול כזה".

לפי דברי בעל "ספר חרדים", לשליש לא היה שום חיסרון באמונה ביכולת האלקית או בנבואה, הוא האמין בכוחו של ריבונו של עולם והאמין בנבואת הנביאים, לא היה לו ספק בכך שחרפת הרעב יכולה להשתנות ויכולה להיות מציאות ש'מחר סאה סולת בשקל' כדברי הנביא, הסיבה שהוא לא האמין שנס כזה יתרחש, היתה בגלל שהוא לא האמין בדור! מתוך "חרדיות" יתר ו"יראת שמים" מופלגת הוא היה סבור שהקב"ה לא ירצה לחולל נס כזה בגלל המצב הרוחני הירוד של הדור, ומי שמלמד קטגוריא על ישראל נענש בחומרה רבה[1].

בעקבות יציאת הספר מורה נבוכים החליטו רבני גרמניה לשלוח שליח שיבוא לתהות על קנקנו של הרמב״ם ולבחון את דרכיו. הם שלחו לספרד רב חשוב בשם רבי מאיר כדי לבקר אצל הרמב״ם ולדווח להם על מה שראה.

רבי מאיר לקח עימו את שמשו ויצא לדרך. כאשר התקרב לקורדובה, עיר מגורי הרמב״ם, החליט לנוח מעט ליד שפת הנהר העובר ליד העיר. הוא הוציא ספר מתיקו ושקע בלימוד. לאחר שהחליף כוח המשיך בדרכו אל בית הרמב״ם ושכח את ספרו על שפת הנהר.

רבי מאיר התדפק על דלת הרמב״ם. משרת פתח את הדלת ואמר לו כי בעל הבית אוכל כעת וכי עליו להמתין מעט.

"לך אמור לבעל הבית שיודע אני כי הוא אוכל, והראיה שהוא אוכל כעת ביצים!"

אמר רבי מאיר למשרת.

המשרת מסר את דברי רבי מאיר לרמב״ם, והלה השיב: "אמור לאורח הנכבד כי הוא שכח את ספרו ליד הנהר".

רבי מאיר שלח את משמשו להביא את הספר וחיכה בקוצר רוח לפגישה.

הרמב״ם קיבל את אורחו בסבר פנים יפות והזמינו לסעוד על שולחנו. כאשר ישבו ליד השולחן ראה רבי מאיר לתדהמתו מאכל הדומה ליד אדם והזדעזע: האם הרמב״ם הוא קניבל ח״ו?! כמובן שהוא לא העז לגעת באוכל ואמר למארחו כי אינו רעב.

"האם תרצה לשתות משהו"? שאל הרמב״ם, ובטרם נענה קרא למשרתו: "פטרוס, הבא נא יין אל השולחן!"

רבי מאיר תמה שוב: כיצד מורה הרמב״ם לגוי להביא יין לשולחן, הרי זה יהיה יין נסך! הוא התחמק מלשתות את היין באומרו שהוא עייף מן הדרך ומעדיף להסתפק בשתיית מים.

הרמב״ם הורה בבת שחוק למשרתו להביא מים לאורח.

לאחר מכן הלך רבי מאיר לחדרו כדי לנוח ואז שמע את הרמב״ם אומר לאחד ממשרתיו: "מחר קום השכם בבוקר, והרוג את העגל כדי שלאורח שלנו תהיה ארוחה טובה".

האורח נדהם בשלישית. האם הרמב״ם אינו מתכוון לשחוט את העגל אלא להורגו סתם?! האם חלילה נכונים החשדות?

הוא עלה על יצועו כשהוא נתון במבוכה עצומה, ולא היה מסוגל להירדם כל הלילה בחושבו שרב כה ידוע ברחבי העולם היהודי עובר עבירות כה חמורות. הוא חיכה ליום המחרת כדי לגלות לרמב״ם מהי מטרת ביקורו ולדרוש ממנו הסברים להתנהגותו המוזרה.

למחרת בבוקר הזמין הרמב״ם את רבי מאיר לחדרו ואמר: "ידידי היקר, יודע אני היטב מהי מטרת ביקורך, וגם כי אתה חושד שירדתי מהדרך הנכונה. יודע אני מדוע סירבת לאכול על שולחני ולשתות מייני, וגם מודע אני לכך שהתייסרת כל הלילה מחשש שאני עומד להאכילך בבשר נבילה. כעת אוכיח לך כמה קל ליפול לטעות כאשר האדם שופט למראה עיניו בלבד ודן את חברו מבלי לדעת ולהבין את העובדות לאשורן".

"אתה חשבת", המשיך הרמב״ם, "כי מה שראית על שולחני היה יד אדם, רחמנא ליצלן, אבל דע לך שהיה זה מין ירק בריא מאוד למאכל אדם. כידוע לך הנני רופא, ולדעתי אין להרבות באכילת בשר ויש להעדיף ירקות ובפרט ירק זה שמצוי אצלנו ואינו מצוי אצלכם בגרמניה".

רבי מאיר חש מאוד לא בנוח על שחשד את הרמב״ם בחשד כה נורא, אבל התעשת ושאל: "כיצד זה הוריתם לגוי להביא יין אל השולחן!?"

"חלילה!" חייך הרמב״ם, "פטרוס הוא יהודי מבטן ומלידה. שם זה אף מוזכר בחז״ל כשם אביו של האמורא רבי יוסי בן פטרוס (ראה מדרש רבה שמות נב, ג). וכפי שהנך רואה פטרוס יכול להיות גם שם של יהודי".

רבי מאיר בוש בשנית. כעת לא שאל מאומה, אלא ציפה להסבר בדבר הריגת העגל.

"ומה שציוויתי למשרתי להרוג את העגל", המשיך הרמב״ם, "במקום לשוחטו, הרי ודאי ידוע לכבודו דין בן פקועה (עגל שנמצא חי ושלם במעי פרה שנשחטה) שאינו טעון שחיטה כי כבר יצא ידי חובת שחיטה על ידי אמו הפרה. היה לי עגל כזה ורציתי לכבד את כבודו בבשר עגל טעים ורך..."

רבי מאיר ביקש את סליחת הרמב״ם על שחשד בכשרים מפני שדן לפי מראה עיניו בלבד. הרמב״ם מחל לו בנפש חפצה והחל להסביר לו דינים שונים ולהרחיב את אופקיו בהלכה.

ר' מאיר חזר לגרמניא ואמר לכולם על הרמב"ם "ממשה עד משה לא קם כמשה"!

בן איש חי (עוד יוסף חי דרשות, במדבר): "הנה, פעם אחת שמעתי מאדם אחד מדבר בגנות אחינו בית ישראל היושבים בארצות אירופה, ואומר שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד ועוד הִרְבָּה לגנותם. 

אמרתי לו: מי הכריחך לדברים אלו של גנות וחובה וקטרוג, הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה?! ואתה מה יש לך בדברים אלו? ומי הכניסך בתגר זה? 

ועוד, למה תבחר לעשות מעשה זבוב שאינו חונה על בשר נקי וטהור אלא רק על מכה וחבורה אשר על הבשר? כי כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם! 

ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם ביהדותם כדי שאדבר בו? 

אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם האנשים שהם מחללים שבתות וימים-טובים ואוכלים בשר חזיר ובשר בחלב וטרפות ושותין יין עם הנוכרים ומתערבין עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם, אלא הוא להם לכבוד ולתפארת".

---

[1] הגמרא בפסחים (סד:) אומרת, שמעולם לא נתמעך אדם בעזרה מחמת הצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן.

הרמ"ע מפאנו (גלגולי נשמות סוף אות ש): "...השליש אשר נרמס בשער וימת בדבר אלישע, כי אמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים'... וחטאו היה כי היה מלמד קטגוריא ומזכיר עוון ישראל, ואין הקב"ה חפץ בדלטוריא של בניו... ולכן עתה ראה בישועתן של ישראל כי סאה סולת בשקל, ובעינו ראה ומשם לא אכל כי נרמס בשער וימת. וגם פעם אחרת לא סר מעינו רעה על ישראל בענין פסח מעוכין, כי נתמעך פעם אחרת כי עינו רעה בהם לראות כל כך אוכלוסי, כנזכר במסכת פסחים, וקראו לאותו פסח 'פסח מעוכין'".

אותו זקן שנמעך ב'פסח מעוכין' היה המשך ההופעה של אותו שליש. כשאותו זקן ראה ריבוי גדול כל כך של עולי רגלים, היתה עינו צרה, ועל כך הוא בא על עונשו. מכאן אנו למדים כמה דברי דלטוריה על ישראל פוגעים ומזיקים, וכמה הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו.

האר"י ז"ל (ליקוטי תורה לפרשת חיי שרה ד"ה והנה זכריה): "והנה זכריה קודם שנהרג, חירף וגידף את בני ישראל, 'למה אתם עוברים את פי ה'' וכו'. וידוע כי מי שחירף לרבים, אף על פי שהוא בדין, עם כל זה נענש, כמו שמצינו באביה בן רחבעם, שכתוב בו: 'וימיתהו ה'', ואמרו רבותינו ז"ל: מפני שחירף את ישראל, אף על פי שהיה בדין, נענש, שאין הקב"ה רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, לכך נענש.

אחר כך נתגלגל רוחו ונפשו, ונתחלקו בשני גרי הצדק שמעיה ואבטליון, כי שמעיה נשיא, היה רוחו של זכריה, ואבטליון אב בית דין, היה נפשו של זכריה, לכן לפי שדיבר על בני ישראל, נתגלגל בגרים, רק שהם גרי צדק, ונדבקו תחילה באלהים אחרים, דוגמת מה שחירף את ישראל ממש, שאמר להם 'למה עזבתם'".

לכאורה זכריה רק מלא אחר תפקידו כנביא והוכיח את ישראל על שעברו על דבר ה', ואף על פי כן, כיון שסוף סוף דיבר דברים קשים על ישראל, נאלצה נשמתו להתגלגל בשני תלמידי חכמים, שמעיה ואבטליון גרי הצדק, ולהיות בחלק מהזמן גוי עובד עבודה זרה, כדי שיתקיים בו מאמרו לישראל 'למה עזבתם'. בסופו של דבר שמעיה ואבטליון התגיירו והפכו להיות גדולי ישראל, וזה תיקונו של הנביא זכריה, החותם את ימי הבית הראשון ואת תקופת הנבואה.